הַדֹּב וְהָאָדָם / יהודה ליב גורדון

עִם סָכָל וַחֲסַר דַּעַ,

אָחִי, אַל תִּתְרוֹעֵעַ!

אָדָם וָדֹב בָּאוּ בִּבְרִית יַחַד.

עַל תַּכְלִית תֵּבֵל הִתְעַצָּבוּ,

עַל כֵּן הֲמוֹנָהּ עָזָבוּ

וּבַיַּעַר יָשָׁבוּ.

וּשְׁנֵיהֶם יָשְׁבוּ בִּנְקִיק סֶלַע אַחַד

וּבְיַד חָרוּצִים שֵׁרְתוּ אִישׁ רֵעֵהוּ:

הָאִישׁ נָטַע עֵץ פְּרִי וַיִּקְטֹף אִבּוֹ,

הַדֹּב צָד צַיִד וַיָּבֵא אֵלֵיהוּ,

וַיִּתְעַדְּנוּ יַחַד כֶּעָשִׁיר בִּמְסִבּוֹ.

וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ, אַהֲבָתָם נִצַּחַת,

עַד שָׁכְבָם גַּם לִישׁוֹן עַל מִטָּה אַחַת.

וַיְהִי הַיּוֹם אַחֲרֵי אָכְלָם לָשׂבַע

וַיִּשְׁכַּב הָאִישׁ אֶת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרַיִם

וְהַדֹּב עוֹמֵד אֶצְלוֹ לִשְׁמוֹר עָלֵיהוּ,

וּזְבוּב מוּעָף בָּא וַיַּעֲמֹד עַל גֹּבַהּ

מֵצַח הָאָדָם הַשּׁוכֵב סָרוּחַ:

וַיְעוֹפֵף הַדֹּב כַּפּוֹ וַיְגָרְשֵׁהוּ.

אֲבָל עַל אַף הַדֹּב וּלְמֹרַת רוּחַ

שָׁב הַזְּבוּב עוֹד פַּעַם וּפַעֲמַיִם

וַיַּעֲמֹד עַל מִצְחוֹ בֵּין הָעֵינָיִם.

וַיִּתְמַרְמַר הַדֹּב עַל בַּעַל הַכְּנָפָיִם:

"הַעוֹד תִּתְגָּר בִּי ? עוֹד הַפְצַר וָמֶרִי?

חַכֵּה נָא – אָמַר – רֻם זֻלּוּת, עַז מֵצַח,

אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּךְ בַּחֲמַת קֶרִי !"

וַיּוֹר אֶבֶן בַּזְּבוּב וַיְמִיתֵהוּ –

אַךְ אִתּוֹ מָחַץ גַּם רֹאשׁ עֲמִיתֵהוּ

וּכְשָׁכְבוֹ לֹא הוֹסִיף לָקוּם לָנֶצַח,

מִידֵי חֲסַר-לֵב אַל תִּקַּח מַתָּת

פֶּן יְבוֹאֲךָ רָע תַּחַת טוֹב;

כִּי חֶסֶד הַכְּסִילִים חַטָּאת,

לוֹ יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים: חֶסֶד הַדֹּב.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה