אִמְרֵי שֶׁפֶר / יהודה ליב גורדון

(משירי לעאפאלד שעפער)

 

א

קוֹל רַעַם בַּגַּלְגַּל הִרְגִּיז רָקִיעַ,

וַאֲנִי נִרְדַּמְתִּי כִּי עָיֵף הָיִיתִי

אֶת רֹגֶז קוֹלוֹ אָזְנַי לֹא שָׁמָעוּ –

וּמַה-יִשְׁמְעוּ הַנִּרְדָּמִים בַּשַּׁחַק?

הַסַּהַר בַּהֲדָרוֹ יָצָא הוֹפִיעַ,

וּבְחֵיק אוֹהַבְתִּי אֶת פָּנַי כִּסִּיתִי,

אֶת הֲדַר הַסַּהַר עֵינַי לֹא רָאוּ –

וּמַה-יִרְאוּ הַמְּאֻשָּׁרִים בַּשַּׁחַק?

 

ב

אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה

 

הָעֲנָנִים יַעֲלוּ בִּרְגָזָה וּבְרָעַשׁ

סַעַר מִתְגּוֹרֵר יָחוּל בַּחֲמַת כָּעַשׂ,

מַה-תֵּהוֹם הַתְּהוֹם! הַמְּצוּלָה רוֹתָחַת!

דָּכְיֵי הַיָּם יִתְנַשְּׂאוּ בַּעְיָם רוּחַ

וּבִגְרוֹנָם קֶבֶר נוֹרָא פָּתוּחַ,

הַסּוּפָה כָּרַתְהוּ עַד לִבְאֵר שָׁחַת –

אֲבָל הַסּוּפָה יָפָה!

 

וּבְרָקִים כִּנְחָשִׁים יֵלְכוּ יָרוּצוּ,

וּרְעָמִים בַּגַּלְגַּל אֵימִים יָפוּצוּ,

וּבְלֵב הַיָּם שָׁם אֳנִיָּה נִצָּתָה;

יִבְעַר הַתֹּרֶן עִם כָּל לוּחֹתָיִם,

כַּמּוֹץ מִגֹּרֶן חִישׁ תַּעַל שָׁמָיִם

וּכְבָר צִוְחַת הָאוֹבְדִים שָׁם עָלָתָה –

אֲבָל גַּם הָאֵשׁ יָפָה!

 

שׁוּר, שָׁם יוֹצִיאוּ מִתּוֹךְ הַלַּהָבֶת

עַלְמָה עֲדִינָה מֻרְבֶּכֶת נִצְרָבֶת

אֶל סִיר הַדּוּגָה בָּהּ יַחַד יָרָדְנוּ!...

רָאָה וַיִּתְפַּלָּץ זֶה דוֹדָהּ שָׁם

וַאֲחֹרַנִּית נָפַל אֶל תּוֹךְ הַיָּם,

נַחְנוּ כֻּלָּנוּ מַרְעִידִים עָמָדְנוּ –

אַךְ גַּם הַמָּוֶת יָפֶה!

 

סוֹף דָּבָר: כָּל דָּבָר שֶׁאֵל יִתְּנֵהוּ

נִשְׂמַח בּוֹ כִּי טוֹב כִּי יָפֶה הִנֵּהוּ

וּמְרוֹרִים אַל נָא חַיֵּינוּ יִדְלָחוּ;

כֶּעָלֶה נָבֵל בִּקְוֻצּוֹת רָאשֵׁנוּ,

כַּקִּינִים עַל מוֹת מַחֲמַדֵּי נַפְשֵׁנוּ

מִפִּי עֶלְיוֹן יֵצְאוּ, גִּילוּ וּשְׂמָחוּ –

כִּי גַּם הַשִּׂמְחָה יָפָה.

 

ג

הֵעְדֵּר הֲוָיָה וְהֶפְסֵד

 

בֹּאוּ, אִישִׁים, הִתְפַּלָּאוּ

הַאֲזִינוּ אֵלַי וּשְׁמָעוּ,

הַאֲמִינוּ וּבַל תִּגְבָּהוּ.

הֵן רָאִיתִי שָׁלֹש מֹנִים

אֶת זֶה הָאֱנוֹשׁ חֲסַר אוֹנִים

בִּתְמוּנוֹת וּבִמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים:

 

חֲזִיתִיו שׁוֹכֵב כַּנֵּפֶל

בִּמְעֵי הוֹרָתוֹ בָּאֹפֶל

כַּכִּידוֹר צָנוּף בַּכֶּפֶל,

רֹאשׁוֹ עַל כַּפּוֹת יָדָיִם,

יָדָיו תֹּמְכוֹת הַבִּרְכָּיִם –

וּבִרְכָּיו בַּיַּרְכָתָיִם;

פָּנָיו וּלְחָיָיו אָדָמוּ,

גַּרְגְּרוֹתָיו קֻמְּטוּ זֻהָמוּ

וּנְקָבָיו כֻּלָּם נִסְתָּמוּ,

וּכְמוֹ בֵּין עָלִים הַבֹּסֶר

כֵּן שָׁם הָאָָדָם יִסָּתֶר,

אֵין לוֹ כֹל – אַךְ אֵין לוֹ חֹסֶר.

 

חֲזִיתִיו אַחֲרֵי יִוָּלֶד

שׁוֹכֵב עַל עַרְשׂוֹ כַּיָּלֶד,

אוֹ כְאִישׁ גָּדוֹל בֶּחָלֶד

עֲלֵי מִטַּת שֵׁן סָרוּחַ,

וּבְרֹךְ כָּרִים לֹא יָנוּחַ,

כִּי יֵדָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ,

כִּי יֵדַע כָּל רַע בַּחַיִּין

וּלְכָל חֵפֶץ יִשָּׂא עָיִן:

יֵשׁ לוֹ כֹל – אַךְ הַכֹּל אָיִן!

 

וּרְאִיתִיו הָהּ שׁוֹכֵב חֶרֶשׁ

לָבוּשׁ בַּדִּים עֲלֵי עֶרֶשׂ,

מֶרְכָּבוֹ בּוּל עֵץ וָקֶרֶשׁ

וּרְפִידָתוֹ קִיא וָפֶרֶשׁ:

תַּחַת נַחַת בַּלְהוֹת שַׁחַת;

תַּחַת רוּם עַיִן רֻם; תַּחַת

הוֹד וָיֹפִי מַק קָרַחַת,

עַל כָּל חֶמְדָּה בָּא הַנֵּפֶץ,

גַּם שִׂכְלוֹ הַסְּעָרָה תָּפֶץ;

אֵין לוֹ כֹל – אַף אֵין לוֹ חֵפֶץ.

 

כֵּן שָׁב הֶעָפָר לִשְׁאוֹלָה,

כֵּן עָלָה הָרוּחַ מָעְלָה –

אַךְ זֶה כָּל הָאָדָם סֶלָה.

 

ד

נְגִינַת שׁוֹתֵה שֵׁכָר  

(משירי אנאקרעאן)

 

אָכֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת

(ישעיה כ"ב, יג).

 

מֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ מַה-יַּמְרִיצֵנִי

וּסְגֻלּוֹת מֶלֶךְ בָּבֶל,

פַּחַת פָּרַס לֹא יוֹעִילֵנִי,

גַּם כָּל אוֹצְרוֹתָיו הָבֶל.

בִּכְבוֹדוֹ וּבְעָשְׁרוֹ מֵאַנְתִּי

וִיקַר נִשְׁקוֹ אֶשְׁכָּחָה,

אִם רֹאשִׁי בַּשֶּׁמֶן דִּשַּׁנְתִּי

וּזְקָנִי בַּמֹּר אֶמְשָׁחָה.

 

וּצְנִיף שׁוֹשַׁנִּים וּשְׁנִי תוֹלַעַת

אָשִׂימָה עַל שַׂעֲרוֹתַי,

וּבְבֹא עַלְמָה בָּהֶן לָגַעַת

אֲיַסְּרֶנָּה בִּנְשִׁיקוֹתַי.

 

דַּאֲגַת מָחָר יִדְאַג בָּעַר

וַאֲנִי לוֹ לֹא אֶדְאָגָה,

כִּי מִי יֵדַע יוֹם מַה-יֵּלֶד

וּבַעֲבוּרוֹ נִתְמוֹגָגָה,

 

וַאֲנִי לֹא כָּל עוֹד עוֹדֶנִּי

לַעֲתִידוֹת אֶשָּׂא עָיִן,

אִם רַק לֹא יִבָּצֵר מֶנִּי

אַהֲבַת נָשִׁים וָיָיִן.

 

כִּי חִישׁ יָבֹא שַׂר הַשַּׁחַת

וּבְאַף יֹאמַר אֵלֶיךָ:

רַב לָךְ אָכֹל, רַב לָךְ שָׁתֹה –

שָׂא רַגְלֶיךָ וָלֵכָה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה