מֵתִים חַיִּים / צבי אלעזר טלר

 

בִּימֵי יַלְדוּתִי סִפְּרוּ לִי הַזְּקֵנִים,

אֲגָדָה מִמֵּתִים חַיִּים נִרְדָמִים;

בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַדְּבָרִים כֵּנִים,

וְהֵמָה עוֹד הַיּוֹם שָׁם חַיִּים וְקַיָּמִים.

 

בָּעִיר הַפְּלָאוֹת שָׁמָּה מֵעֵבֶר לַיָּם,

מוֹשַׁב בְּנֵי מֹשֶה מִיָּמִים קַדְמוֹנִים;

הֵמָּה בְּכָל-שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה שָׁם,

כִּפְגָרִים מֵתִים עוֹמְדִים כֻּלָּם נְכוֹנִים.

 

וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי בֵּין הָעַרְבָּיִם,

אָז עֵת הִתְקַדֵּשׁ שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה;

יָקוּצוּ לִתְחִיָּה יִפְקְחוּ עֵינָיִם,

לְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת בִּתְפִלָּה וּרְנָנָה.

 

הֵלֶךְ אֶחָד, כֹּה הָאֲגָדָה מְסַפֶּרֶת,

תָּעָה יָמִים רַבִּים שָׁם בְּמִדְבָּר שְׁמָמָה,

מְלֹא כָל-הַכִּכָּר לֹא רָאָה אַחֶרֶת,

בִּלְתִּי שָׁמַיִם, אֲבַק חוֹל וַאֲדָמָה.

 

כֹּה הָלַךְ הָלְאָה הָלְאָה כָּל-הָעֵת,

לְבַקֵּשׁ עִקְבוֹת מָשִׁיחַ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם;

לָרִיב עִמּוֹ בְּחָזְקָה לְדַבֵּר אִתּוֹ רְתֵת,

מַדּוּעַ יְאַחֵר לָבוֹא לִגְאוֹל אֵת הָעָם.

 

פִּתְאֹם וְהוּא עוֹמֵד בְּשַׁעַר עִיר גְּדוֹלָה,

מַחְרִישׁ מִשְׁתָּאֶה לָהּ, נִפְעַם מֵחֲרָדָה;

עָתָּה, אָמַר, בָּא קֵץ לִיְמֵי הַגּוֹלָה,

פֹּה אֶמְצָאֵהוּ, מַה אָגִיל בִּרְעָדָה!

 

וַיָּבוֹא הָעִירָה וְהִנֵּה בַבִּיאָה,

עוֹמֵד בַּיִת גָּדוֹל לָרְוָחָה פָתוּחַ;

וַיָּבוֹא בוֹ וַיַּרְא וְהִנֵּה פְלִיאָה,

אִין אִישׁ, וְשֻׁלְחָן עָלָיו אֹכֶל יָנוּחַ.

 

תַּחַת מִטְפַּחַת פְּרוּשָׂה לְבָנָה נְקִיָּה,

חַלּוֹת לֶחֶם שַׁבָּת לִבְצוֹעַ שְׁתָּיִם,

בַּקְבּוּק יַיִּן וְכוֹסוֹת לְקִדּוּשׁ לִשְׁתִיָּה,

וְתַרְנְגֹלֶת עֲשׂוֹיָה עַל הַכִּירָיִם.

 

כִּי זֶה הוּא בֵית יְהוּדִי הִכִּיר עַד מְהֵרָה,

סְעוּדַת שַׁבָּת עֲרוּכָה לֹא דֶרֶךְ חוֹל;

וְהוּא עָיֵף וְיָגֵעַ וּבִטְנוֹ חֲסֵרָה,

וַיֵּשֶׁב עַל הַשֻּׁלְחָן וַיֹּאכַל מִכֹּל.

 

וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן עַל מִטָּה מְמֻצָּעַת,

וַיָּקָם וַיֵּצֵא וַיִּפֶן כֹּה וְכֹה;

לִרְאוֹת פְּנֵי אָדָם, לִשְׁמוֹעַ לָדָעַת,

מִי הֵמָּה יוֹשְׁבֶיהָ וּמַה-לָּהֶם פֹּה.

 

וַיֵּלֶךְ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר כָּל-הַיּוֹם,

וְהִנֵּה דוּמִיָּה בְּכָל-מָקוֹם הַשְׁלֶךְ הָס;

כְּמוֹ לֹא דָרְכָה כַף רֶגֶל אָדָם הֲלוֹם,

וְעַל כָּל-בַּיִת שְׁכְבַת אָבָק וְקִנֵּי סָס.

 

כֹּה עָשָׂה שָׁם שֵׁשֶׁת יָמִים יוֹם יוֹם,

בְּכָל-בַּיִת מָצָא שֻׁלְחָן עָרוּךְ בַּכֹּל;

כְּמוֹ עִיר מֻקְסֶמֶת הוּא רוֹאֶה בַחֲלוֹם,

בְּכָל מָקוֹם מְנוּחַת מָוֶת, דְּמָמָה אֵין קוֹל.

 

בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי עֵת הַיּוֹם יָפוּחַ,

וַיִּשְׁמַע קוֹל רִנָּה וּתְפִלָּה, קוֹל רָם;

וַיֶּחֱרַד כִמְעַט לֹא קָם בּוֹ עוֹד רוּחַ,

וַיֵּלֶךְ לִרְאוֹת מָה הַקּוֹל הַזֶּה שָׁם.

 

וַיָּבוֹא אֶל בֵּית תְּפִלָּה בָּנוּי כְּמוֹ רָמִים,

וְנֵרוֹת שַׁבָּת רַבִּים יָאִירוּ הָאֲפֵלָה;

וְעַם רַב מִתְפַּלְלִים בִּרְנָנָה בְּלֵב תָּמִים,

וַיִּתְפַּלֵּל גַּם הוּא בְּתוֹךְ הַמַּקְהֵלָה.

 

כִּכְלוֹת הַתְּפִלָּה וְהִנֵּה דוּמִיָּה,

אֵין דּוֹבֵר דָּבָר, כֻּלָּם יַחֲרִישׁוּ;

הוּא קוֹרֵא וְאֵין עוֹנֶה, כְּמוֹ בָא קֵץ תְּחִיָּה,

כִּפְסִילֵי עֵץ מִמְקוֹמָם לֹא יָמִישׁוּ.

 

כֵּן הָיָה עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם,

כָּל-יוֹם הַשַּׁבָּת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים

בְּעֵת תְּפִלָּה מִתְפַּלְּלִים בִּפְרֹשׂ כַּפָּיִם,

וְאַחֲרֵי כֵן כִּפְגָּרִים מֵתִים נִצָּבִים.

 

וַיַּעֲלֶה עַל הַבָּמָה וַיִּקְרָא בְקוֹל?

אָנָא,עֲדַת אֵל, אֲנִי מַשְׁבִּיעֲכֶם בִּשְׁמוֹ;

לִפְנֵי עֵת הַבְדָּלָה קֹדֶשׁ לְחוֹל,

הַגִּידוּ לִי מִי אַתֶּם , סַפְּרוּ לִי כְמוֹ!

 

וַיְדַבֵּר אֵלָיו זְקַן הָעֵדָה נְשִׂיא פָּנִים,

שְׁמַע נָא אֵיפֹא אָחִינוּ מִבְּנֵי הַגּוֹלָה;

כֵּן גּוֹרָלֵנוּ זֶה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים,

עָלֵינוּ רוֹבֶצֶת שְׁבוּעָה גְדוֹלָה.

 

בְּיוֹם שַׁבָּת אֶחָד נִשְׁבַּעְנוּ שְׁבוּעָה,

בְּבַקְּשֵׁינוּ גְאֻלָּה מֵאֶרֶץ הָעַמִּים;

לְבַל נֵצֵא מִזֶּה עַד בּוֹא יוֹם הַיְשׁוּעָה,

וְנָשׁוּב לְצִיּוֹן כֻּלָּנוּ יַחְדָּו תַּמִּים.

 

אַךְ טֶרֶם בָּא מוֹעֵד עֵת לְקְרֹא דְרוֹר,

וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ, מַה-לַּעֲשׂוֹת כְּעֵת;

מִי יוֹדֵעַ עַד מָתַי יָקוּט בַּדּוֹר,

וּתְהִי עֵת רָצוֹן, עֵת גְּאֻלָּה, עֵת צֵאת?

 

וַנִּשְׁמַע קוֹל אֱלֹהִים נָתַן אֹמֶר:

סוֹד קֵץ הַגְּאֻלָּה הוּא כָמוּס עִמָּדִי;

לֹא אוּכַל לְגַלּוֹת לְשׁוֹכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר,

עַד לִקְנוֹת שְׁאָר עַמִּי אוֹסִיף שְׁלִישִׁית יָדִי.

 

אֶת-רוּחֲכֶם אֵלַי אֶאֱכוֹף שֵׁשֶׁת יָמִים,

בְּיוֹם הַשַּׁבָּת תִּחְיוּ לִשְׁמִי תְזַמֵּרוּ.

כֵּן תַּעַמְדוּ לְפָנַי יְשֵׁנִים נִרְדָּמִים,

עַד בּוֹא עֵת גְּאֻלָּה, אָז תִּתְעוֹרֵרוּ.

 

כֵּן נַעֲמֹד כָּל-עֵת מִתְעַטְּפִים בְּטַלֵּיתִים,

אֲסִירֵי הַתִּקְוָה בְּאֶרֶץ הַנְּשִׁיָּה;

כָּל-שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל כֻּלָּנוּ מֵתִים,

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת נָקוּצָה לִתְחִיָּה.

 

אַתָּה תְּבַקֵּשׁ מָשִׁיחַ לְדַבֵּר אִתּוֹ,

מַה-זֶּה תְּבַקֵּשׁ גְּדוֹלוֹת סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים,

הוּא יָבוֹא בְעֵת רָצוֹן, לֹא יְאַחֵר עִתּוֹ,

וְאַתֶּם חַכּוּ לוֹ וִהְייִתֶם כֻּלְּכֶם נְכוֹנִים.

 

זֹאת סִפְּרוּ לִי בְּיַלְדוּתִי הַזְּקֵנִים,

וְאָז אֲנִי הֶאֱמַנְתִּי בֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה,

כִּי אֵל בִּדְבָרוֹ מְעוֹרֵר מֵתִים יְשֵׁנִים,

בִּדְבָרוֹ יַפִּיל עַל אִישׁ מוֹת תַּרְדֵמָה.

 

עַתָּה זָקַנְתִּי, תֻּמָּתִי רוֹפֶפֶת,

וּמֵתִים בַּל יִחְיוּ אָנכִי יוֹדֵעַ,

וְהָאֲגָדָה הַזֹּאת עוֹד לְפָנַי מְרַחֶפֶת,

אֵדַע פִּתְרוֹנָהּ וּבָהּ אֶשְׁתַּעֲשֵׁעַ.

 

אֵת הָרַעֲיוֹן הַטָּמוּן בְּתוֹכָהּ אָבִינָה,

כָּמוֹנִי כָל-מַשְׂכִּיל יָבִין אֵת שִׁבְרוֹ;

כִּי מֵתִים יִחְיוּ עַתָּה אַאֲמִינָה,

סוֹד גָּלוּת עַמִּי הוּא, שַׁבַּתּוֹ וְשִׂבְרוֹ. –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה