|
הנפשות: לוֹרְד וִינְדֶרְמִיר הדוכסית לבית בֶּרְוִיק לוֹרְד דַּרְלִינְגְטוֹן לֵידִי אַגַּתָּה קַרְלֵיל לוֹרְד אוֹגוּסְטוּס לוֹרְטוֹן לֵידִי פְּלִימְדֶל מִיסְטֶר דּוֹמְבִּי לֵידִי סְטוֹטְפִילְד מִיסְטֶר סֵיסִיל גְרֶהֶם לֵידִי דְזֶ'דְבּוֹרְג מִיסְטֶר הוֹפֶּר מרת קוֹפֶּר-קוֹפֶּר פּאַרְקֶר, סוכן שעל בית
וינדרמיר. מרת אֵירְלִין לֵידִי וִינְדֶרְמִיר רוֹזַלְיַה, אָמה הזמן: ההֹוה. המקום: לוֹנדוֹן. המחזה מתחיל ביום ג' בשעה
החמישית אחרי הצהרים וגומר ביום המחרת בשעה וחצי אחרי הצהרים. מערכה ראשׁונה. חדר בבית הלורד
וינדרמיר. דלתות באמצע
ומימין. שלחן-כתיבה עם ספרים
וניָרות – מימין. ספה ושלחן-טֵה
קטן – משמאל. דלת-חלון אל האכסדרה
– משמאל. עוד שלחן מימין. לֵידי וינדרמיר ליד השלחן מימין,
מסדרת שושנים באגן כָּחֹל נכנס פארקר. פארקר התקבל מעלתך אורחים בשעה זו? לידי וינדרמיר הן – מי בא? פארקר לורד דרלינגטון, גברתי. לידי וינדרמיר
מפקפקת רגע קטן הכניסהו – ואני מקבלת היום את כל מי
שיבוא. פארקר שומע אני, גברתי. יוצא בפתח האמצעי. לידי וינדרמיר מוטב שאראהו לפני הערב. שמֵחה אני, כי בא. נכנס פארקר בפתח האמצעי. פארקר מכריז לורד דרלינגטון. נכנס הלורד ופאַרקר
יוצא. לורד דרלינגטון מה שלומך, לידי וינדרמיר? לידי וינדרמיר מה שלומך, לורד דרלינגטון? לא, אינני יכולה לתת לך שלום. ידי רטבו מהשושנים הללו. נחמדות הן, מה? הן הובאו בבֹקר מסילבי. לורד דרלינגטון הן יפות עד-מאד. רואה מניף מונח על השלחן ואיזה
מניף נפלא. מֻתּר להתבונן בו? לידי וינדרמיר בבקשה. נחמד הוא, האין זאת?
שמי חרות עליו. ועוד כתֹבת
ארֻכּה. זה עתה הרגשתי בו
גם-אני. זו מתנה היא מאת בעלי
ליום-הולדתי. הלא ידעת, כי היום
יום הולדת אותי? לורד דרלינגטון לא. האמנם? לידי וינדרמיר כן, היום הגעתי לשנות בגרוּת. יום רב-הערך בחיי, האין זאת? כי על-כן אני עושה משתה-מחולות בערב
הזה. בבקשה, שבה-נא.
מוסיפה לסדר את הפרחים. לורד דרלינגטון בשבתו חבל, שלא ידעתי כי היום יום-הולדתך. לוּ ידעתי, הייתי מרפּד לכבודך בפרחים
את כל הרחוב לפני ביתך, שתדרוכנה רגליך עליהם. הם נאים לך. הפסקה קצרה. לידי וינדרמיר לורד דרלינגטון, אתה הכעסתני אמש במשתה
שר-החיצון. ולדאבוני, רואה אני,
שאתה אומר שוב להכעיסני. לורד דרלינגטון אני, לידי וינדרמיר? נכנסים פארקר ומשרת עם טס ומערכת
כלי-טֵה. לידי וינדרמיר הַעמד על השלחן הזה, פארקר. טוב. מנגבת את ידיה במטפחתה, הולכת אל
שלחן-הטֵה, אשר משמאל, ויושבת אליו אולי
תקרב הלום, לורד דרלינגטון? פארקר יוצא. לורד דרלינגטון לוקח כסא והולך אל השלחן. אני מיצר ומצטער מאד, לידי
וינדרמיר. הגידי-נא לי, מה עשיתי. יושב אל השלחן. לידי וינדרמיר זאת עשית: כל הערב לא חדלת מלפזר לי
קומפּלימנטים. לורד דרלינגטון בבת-צחוק בצוק העתים הללו זוהי הפזרנות היחידה,
שאנו יכולים להתיר לעצמנו. הקומפּלימנטים,
לפחות, אינם למעלה מכחותינו. לידי וינדרמיר מניעה בראשה לא, אני מדבּרת בכֹבד-ראש. אל-נא תצחק, אני סריוזית מאד. אינני רוהבת קומפלימנטים, ואינני
יודעת, מדוע יחשבו הגברים, שהם עושים נחת-רוח גדולה לאשה, באמרם אליה המון דברים
שאינם יוצאים כלל מלבם. לורד דרלינגטון אבל אני פי ולבּי שָׁוים. לוקח מידה את כוס הטה, שהיא מגישה
לו. לידי וינדרמיר בחשיבות אקוה, כי לא כן. ומאד יֵצר לי, אם אצטרך להתקוטט בך,
לורד דרלינגטון. אתה חביב לי מאד,
ואתה יודע זאת. אבל אני לא חבבתי
אותך כלל, אלו חשבתי, שהנך כרֹב הגברים.
האמינה לי, אתה טוב מרֻבּם של הגברים, ולפעמים נראה לי, שאתה משתדל,
שיחשבוך לרע מהם. לורד דרלינגטון לכל אחד מאתנו יש שחצנות קטנה שלו,
לידי וינדרמיר. לידי וינדרמיר אך מדוע בחרת דוקא בשחצנות זו? לורד דרלינגטון אה, בזמן הזה שָׁרצו בחברה המונים
המונים של מתהדרים ומתנפחים, הנוֹטלים לעצמם את השם "טובים", עד שלפי
דעתי, עניוות נעימה היא להשתדל להתראות כאיש רע. ועוד זאת: אם אתה רודף אחרי הכבוד להחשב כאיש טוב, יתיחסו
אליך הבריות בכבד-ראש ובעֹמק העיון; אך אם שואף אתה להתראות כאיש רע, יתיחסו
אליך בקלות-ראש ולא יאמינו ברעתך.
כל-כך טפשית היא אומפטימיותן של הבריות! לידי וינדרמיר וכי אין רצונך, שיתיחס אליך העולם
בכֹבד-ראש, לורד דרלינגטון? לורד דרלינגטון העולם? לא. אל מי
מתיחס העולם בכֹבד-רֹאש? רק אל
האנשים המשעממים ביותר, הָחל בבישופים וכַלֵּה בסתם חסרי-מוח. אולם אני רוצה, כי אַתּ תתיחסי אלי
בכֹבד-ראש, את, לידי וינדרמיר, יותר מכל באי-עולם. לידי וינדרמיר מדוע דוקא אני? לורד דרלינגטון אחרי פקפּוק מועט יען כי, דומה אני, אנחנו יכולנו להיות
ידידים נאמנים. נהיה-נא ידידים
ורעים. אפשר, שתהיי זקוקה לידיד,
באחד הימים. לידי וינדרמיר מדוע אתה אומר כזאת? לורד דרלינגטון אָה! – כל אדם זקוק לפעמים לידיד. לידי וינדרמיר כמדומני, שאנחנו ידידים טובים זה מכבר,
לורד דרלינגטון. ידידותנו תוכל
להתקַים גם להבא, כל-זמן שאתה – לורד דרלינגטון כל-זמן שאני – מה? לידי וינדרמיר כל-זמן שלא תקלקלֶנה באמירת דברים
משֻׁנים וזרים לרוחי. אפשר, שאתה
חושב אותי ל"צדקנית"?
אמנם כן, יש בי מקצת של צדקנית.
כך היה חנוּכי – ועל זה איני מצטערת כל-עיקר. אמי מתה עלי, כשהייתי תנוקת קטנה. אני גֻדלתי בביתה של הלידי י'וּליה, אחותו הבכירה של אבי,
כפי שידעת. היא היתה קשה ומחמירה
עלי, אבל היא לִמדתני מה שרגילים לשכוח בזמננו: להבדיל בין טוב לרע. היא לא סבלה שום פשרות. גם אני איני סובלתן. לורד דרלינגטון לידי וינדרמיר יקירתי! לידי וינדרמיר נשענת על גב הספה אני נחשבת בעיניך כנחשלת אחרי
דורי? באמת כן אני. לא לכבוד הוא בעיני ללכת בדרכי דור אשר
כזה. לורד דרלינגטון דורנו הוא, אפוא, רע בעיניך מאד? לידי וינדרמיר כן. בני דורנו מביטים על החיים כעל ספיקולַציה. אבל החיים אינם ספיקולציה. הם עבודת-הקֹדש. שאיפתם – אהבה. כפרתם – קרבן. לורד דרלינגטון בבת-צחוק אָה. יש דברים יותר נעימים מהיות קרבן! לידי וינדרמיר גוחנת לפנים אל-נא תאמר כדבר הזה. לורד דרלינגטון אֹמַר ואֹמַר. אני מרגיש כך. אני יודע, כי כן-הוא. נכנס פרקר בפתח האמצעי. פארקר האנשים שואלים את גבִרתי, הישטחו את
המרבדים באכסדרה, אם לא? לידי וינדרמיר מה דעתך לורד דרלינגטון, היֵרד גשם
היום? לורד דרלינגטון אין דעתי סובלת כלל את האפשרות, שירד
גשם ביום הולדת אותך! לידי וינדרמיר אמור לאנשיך, פארקר, כי ישטחום מיד. פארקר יוצא. לורד דרלינגטון עודנו יושב על מקומו. רוצה אני לשמוע את דעתך בענין שכזה:
נניח כי זוג צעיר – שכמובן לא היה ולא נברא, אלא משל הוא – זוג צעיר, כשנתים
אחרי החתונה, והבעל התרועע פתאם, בידידות יתרה, אל אשה ש... אֹמַר: שֶׁטִּיבָהּ מוטל בספק; והוא
שוהה אצלה בתמידות, סועד אִתה פת-שחרית, ואל-נכון פורע גם את חובותיה. מה דעתך? רשאית היא אשתו של זה לבקש לה תנחומים? לידי וינדרמיר בפנים מעֻננים לבקש לה תנחומים? לורד דרלינגטון כן, לפי דעתי, היא רשאית – יש לה הזכות
– לידי וינדרמיר וכי בשביל שהבעל עשה נבָלה צריכה גם
אשתו לעשות נבָלה? לורד דרלינגטון נבָלה – זו מלה נוראה, לידי
וינדרמיר. לידי וינדרמיר זו פעולה נוראה, לורד דרלינגטון. לורד דרלינגטון יודעת את? כמדומני, שהאנשים הטובים גורמים הרבה נזקים לעולמנו. והנזק היותר גדול הוא, בלי-ספק, זה,
שהם מגדילים יתר מדַּי את ערכו של הרָע.
אך אִולת היא לחלק את בני-האדם לטובים וּלרָעים. הבריות הן או מלַבבוֹת או
משעממוֹת. אני נוטה לצד המלבּבים,
וגם אַת, לידי וינדרמיר, שַׁיכת להם, אם תֹאבי ואם תמאני. לידי וינדרמיר שוּב, לורד דרלינגטון? קמה והולכת אל שלחן-הפרחים
בבקשה,
אל תשַׁנה מקומך, רצוני רק לגמור את סדור הפרחים. לורד דרלינגטון קם ומעתיק את כסאו ואני מחֻיב לאמר, כי לפי דעתי, הנך
חורצת משפט קשה יתר מדַּי על בני דורנו, לידי וינדרמיר. אף שגם אני מודה, כי יש הרבה חזיונות
מכוערים בחיי דורנו. למשל, רֹב
הנשים בזמננו עומדות למכירה. לידי וינדרמיר אל-נא תדבר על שכּמותן! לורד דרלינגטון יהי כן, נסלק לצדדין את הנשים הנמכרות,
שכמובן הן נבזות וּמתועבות. אבל,
כלום חושבת אַת באמת ובתמים, כי אשה, שעשתה מה שקוראים "מִדְחֶה", אין
לה סליחה עולמית? לידי וינדרמיר בעמדה ליד השלחן כן; אני חושבת, שאין לסלוח לה עד
עולם. לורד דרלינגטון והאיש? החושבת אַת, כי צריך להיות משפט אחד ומוּסר אחד לאיש
ולאשה? לידי וינדרמיר בוַדאי! לורד דרלינגטון ואני חושב, כי החיים הם ענין מסֻבּך
עד-מאד, ואי-אפשר לבלום אותם בחֻקים חמוּרים כאלה. לידי וינדרמיר לוּ שררו אצלנו "חֻקים חמוּרים
כאלה", אזי היו החיים פשוטים הרבה יותר. לורד דרלינגטון ואינך מתּירה שום יוצא מן הכלל? לידי וינדרמיר בלי שום יוצא מן הכלל! לורד דרלינגטון אָה, איזו צדקנית נחמדה את, לידי
וינדרמיר! לידי וינדרמיר התֹאַר מיֻתּר לגמרי, לורד דרלינגטון. לורד דרלינגטון הוא התפּרץ מפי ולא יכולתי לעצרו. אני יכול לעמוד בפני כל רק לא בפני
נסיון. לידי וינדרמיר מתהדר אתה בחולשה, כמנהג בני
דורנו. לורד דרלינגטון מביט אליה זוהי רק התהדרות, לידי וינדרמיר. נכנס פארקר פארקר מכריז הדוכסית בְּרוֹוִיק ולֵידי אַגַּתָּה
קַרלֵיל. נכנסות הדוכסית ברוויק
ולידי אגתה קרלֵיל. – פארקר יוצא.
דוכסית ברוויק באה מן הפתח האמצעי ותוקעת כפה
לבעלת הבית מרגריטה יקירתי, מה-מאד שמִחה אני
לראותך! העודך זוכרת את אגתה –
האין זאת? קרֵבה אל שלחן-הטה מה שלומך, לורד דרלינגטון? לא אֹבה כי תתוַדע אל בתי: רשע גדול
אתה. לורד דרלינגטון אל תאמרי כדבר הזה, דוכסית. אין לי כל תקוה להחשב כרשע. ולא עוד, אלא שיש הרבה אנשים המחליטים,
שלא עברתי שום עברה בכל ימי חיי.
כמובן, אין הם מעזים לאמר כזאת אלא שלא בפָני. דוכסית ברוויק הרי לכם! – וכי אין הוא נורא? אגתה, זהו הלורד דרלינגטון. השמרי לך מהאמין אף לדבר אחד מדבריו. לורד דרלינגטון עובר לצד ימין.
לא,
תודה, יקירתי, לא נשתה טֵה. הולכת אל הספה ויושבת עליה. זה
עתה שתינו טה אצל הלידי מרקבי.
וגרוע שבגרועים! פשוט,
אי-אפשר היה לשתותו. ואמנם לא
תמהתי על זה כלל. הלא חתנה, בעל
בתה, הוא המספיק לה. – אגתה מצַפה בכליוֹן-עינים למשתה-המחולות
של הערב, יקירתי. לידי וינדרמיר אל-נא תקראי לזה משתה-מחולות,
דוכסית. זה יהיה רִקוד פשוט,
לכבוד יום-הולדתי. נשף צנוע ולא
יאריך. לורד דרלינגטון עומד משמאל
צנוע מאד, מוקדם מאד, וליחידי-סגֻלה,
דוכסית. דוכסית ברוויק כמובן, הקרואים יהיו מן המובחרים. הלא בביתך אי-אפשר כלל באֹפן אחר,
מרגריטה יקירתי. זהו באמת אחד מן
הבתים המעטים, שאני יכולה להכניס בו את אגתה ואינני צריכה לדאוג לברוויק שלי. קצרה בינתי מהבין מה שנעשה עתה
בחברתנו. הבריות היותר חשודות
נדחקות ונכנסות לכל בית. הן
נמצאות גם בנשפים שלי – שהרי הבעלים יוצאים מדעתם ממש אם לא נזמין אותן. באמת, כבר הגיע הזמן להתקומם כנגד
זה. לידי וינדרמיר אני אתקומם, דוכסית. אני לא אכניס לביתי שום אדם שמרננים
אחריו. לורד דרלינגטון אל-נא באפך, לידי וינדרמיר. כי אם כן, הרי אתּ נועלת דלת בפָני. יושב. דוכסית ברוויק הגברים אינם ענין לכאן. אנו מתכַּונות לנשים. אנחנו כֻּלנו נשים כשרות, – על-כל-פנים
אחדות מאִתנו. אבל אנחנו נלחצות
ממש אל הקיר, נדחפות לקרן-זוית.
בעלינו היו שוכחים כבר את מציאותנוּ, לוּלא היינו מתקוטטות בהם מזמן
לזמן, פשוט, כדי להראותם שיש לנו זכות על זאת. לורד דרלינגטון דבר נפלא הוא, דוכסית, באותו הַמִשחק
המכֻנה חיי-נשואים – בדרך-אגב, משחק שעובר ובטל מן המודה – הנה בידי האשה נמצאים
כל קלפי-הנצחון, ובכל-זאת היא מפסידה תמיד את הלקוחה האחרונה. דוכסית בּרוויק הלקוחה האחרונה? כַּוָּנתך אל הבעל, לורד
דרלינגטון? לורד דרלינגטון זה כנוּי נאה מאד לבעל בזמננו. דוכסית ברוויק לורד דרלינגטון, מה-גדולה רִשעתך! לידי וינדרמיר לורד דרלינגטון נוהג קלות-ראש
בעצמו. לורד דרלינגטון איך תאמרי כזאת, לידי וינדרמיר! לידי וינדרמיר ולמה אתה מדבר בקלות-ראש כזו על
החיים? לורד דרלינגטון יען כי אני חושב, שהחיים חשובים יתר
מדַּי שידברוּ עליהם בכֹבד-ראש. דוכסית ברוויק מה פֵּרוש המלים הללו? אנא, לורד דרלינגטון, רחם-נא על עניות
דעתי והסבֵּר לי את כונת דבריך. לורד דרלינגטון שב אל השלחן מוטב שלא אעשה זאת, דוכסית. בימינוּ אלה – להיות מובן, זאת אומרת
להיות נחשף. שלום לך. תוקע כפו לדוכסית
ועתה,
עובר אל שפת
הבימה לידי וינדרמיר, שלום לך. רשאי אני לבוא בערב? אנא תני לי רשות. לידי וינדרמיר עומדת עם הלורד דרלינגטון, קרוב
לשפת הבימה בוַדאי. בוא-נא. רק אל
תדבר לשום אדם דברי-שטות, דברים שאינם יוצאים מלבך. לורד דרלינגטון בבת-צחוק אַה, הנך מַתחילה לתקנֵני ולשַׁנות
אותי לטוב. עסק מסֻכּן הוא, לידי
וינדרמיר, לשַנות אדם. משתחוה ויוצא בפתח האמצעי. דוכסית ברוויק קמה וקרֵבה לאמצע הבימה
מה נחמד ונעים חוטא זה! הוא חביב לי מאד. ומה שמֵחה אני, שהלך לו! הנך היום תאוה לעינים! מי תופר לך את שַׂלמותיך? ועתה אני מחֻיבת להגיד לך, כמה אני
מצטערת עליך, מרגריטה היקרה. עוברת אל הספה ויושבת יחד עם לידי וינדרמיר אגתה,
מחמדי! לידי אגתה כן, אמא. קמה ממושבה. דוכסית ברוויק אולי תהפכי באלבום-התמונות אשר שם על
השלחן? לידי אגתה כן, אמא. עוברת אל השלחן אשר משמאל. דוכסית ברוויק ילדה נעימה! היא מחבבת כל-כך את מראות שוֵיץ. טעם טהור ומזֻקק, האין זאת? אבל באמת ובתמים אני מצטערת עליך, מרגריטה. לידי וינדרמיר בבת-צחוק מדוע זה, דוכסית? דוכסית ברוויק אָה, על-דבר אותה האשה האיֻמה. ותלבָּשתה יפה ומהֻדרה כל-כך, וזה רע
עוד יותר ושָׂם אותה למופת לאחרות.
אוגוסטוס – הלא ידעת את אחי הפוחז – ממש מוּסר- אלהים לכל בני משפחתנו –
ובכן, זה אוגוסטוס דעתו נטרפה לגמרי בגללה. זוהי שערוריה מאין כמוה! שהרי אי-אפשר לקבלה בחברה. רבות הן הנשים, שיש להן איזה עָבר, אך לה יש, כפי
שהֻגד לי, לא פחות מתריסר, וכֻלם מעשים שהיו. לידי וינדרמיר על מי-זה יסֹבו דבריך, דוכסית? דוכסית ברוויק על מרת אַירלין. לידי וינדרמיר מרת אַירלין? מעולם לא שמעתי את שמה! ומה לי ולה? דוכסית ברוויק הוי, יונתי העלובה! – אגתה,
מחמדי! לידי אגתה כן, אמא. דוכסית ברוויק אולי תצאי אל האכסדרה לראות בשקיעת
החמה? לידי אגתה כן, אמא. יוצאת אל האכסדרה. דוכסית ברוויק ילדה נעימה! היא מחבבת כל כך את שקיעת החמה! זה סימן להרגשה מדוקדקת, האין זאת? סוף-כל-סוף אין לך יפה מן הטבע, האין
זאת? לידי וינדרמיר אבל מה זה, דוכסית? מדוע אַת מרבה שיחה אתי על אותה
האשה? דוכסית ברוויק האמנם אינך יודעת כלום? אני מבטיחתך, כי כלנו מצטערים על-זה
מאד. עוד אמש, בנשף של חביבתנו
לידי דזֶ'נסין, השתוממו הכל, כי דוקא וינדרמיר השתחית דרכו מכל הגברים שבלונדון. לידי וינדרמיר בעלי? – מה לו ולאשה ממין כזה? דוכסית ברוויק מה לו? הלא כך שואלים כלנו!
הוא מבקר אותה בהתמדה ושוהה אצלה שעות מרֻבּות, ובזמן שהוא יושב אצלה אין
היא מקבלת שום אדם. מן הנשים שלנו
רק מעטות מאד באות אליה, אבל יש לה ידידים רבים בין הגברים ההוללים –
ובהם מצטין ביחוד אחי הפוחז, כמו שכבר אמרתי לך – וזה נורא מאד בזכרנו את
וינדרמיר. אנחנו חשבנו אותו תמיד לבעל-מופת,
אך, הָהּ, כי שגינו במשפטנו.
בנות-אחותי היקרות – הלא ידעת את העלמות סֵיביל? – יושבות-אהל נעימות –
פשוטות, משעממות עד לזוָעה, אבל טובות וכשרות – ובכן הן יושבות להן תמיד ליד
החלון ועוסקות במלאכת-כפים – מכינות איזו חפָצים מכוערים בשביל העניים, ובזה הן
מביאות, לפי דעתי, תועלת רבה בעתים הסוציאליסטיות האיֻמוֹת הללו. והנה אותה האשה הנוראה שכרה לה
בית-דירה ברחוב קורזין, ממש ממוּלן – דוקא ברחוב הגון כזה! אינני יודעת, באמת, אנה אנחנו הולכים!
– והנן מספרות לי, כי וינדרמיר הולך שמה ארבע וחמש פעמים בשבוע – הן רואות אותו
– שהרי אינן יכולות לעצום את עיניהן מֵראות. ואף-על-פי שמטבען אינן אוהבות ללכת רכיל, – אך בדרך-אגב, שלא
במתכֵּון, הן מספרות זאת לכל הרוצה לשמוע. ורע מכל זה הוא מה ששמעתי, כי אותה האשה מקבלת סכומי-ממון גדולים
ממי-שהוא; שהרי לפני ששה חדשים באה לונדונה בחֹסר-כל, ועכשיו היא דרה באותו הבית
הנהדר במיפיר, מטַילת לה בכל יום בהַיד-פארק במרכבתה הרתומה לפוֹניות נחמדות –
וכהנה וכהנה – וכל-זה מעת שהתוַדעה לוינדרמיר העלוב שלנו – לידי וינדרמיר לא אוכל להאמין לדבר הזה! דוכסית ברוויק אבל זה אמת לאמתו, חביבתי העלובה. לונדון כֻּלה יודעת זאת. כי על-כן נמלכתי לבוא ולשיח אתך בענין
זה, ולעוץ אותך לקחת את אישך תכף ומיד ולהובילו להומבורג או לאיקס, ששם ימצא לו
שעשועים, ואת תוכלי להשגיח עליו כל היום כלו. אני מבטיחתך, יקירתי, כי בשנים הראשונות אחרי חתונתי הוכרחתי
כמה פעמים להִתחלות ולשתות את המים המרים והנתעבים ביותר, רק כדי להוציא את
ברוויק שלי מן העיר. הוא היה נוח
להתלהב כל-כך! אף שעלי להודות, כי
הוא לא פזר מעולם ממון רב על שום בריה.
בבחינה זו יש לו פרינציפים מוצקים – לידי וינדרמיר מפסיקה אותה דוכסית, דוכסית, זה דבר שאי-אפשר! קמה ומתהלכת על-פני הבימה אל עבר
הפתח האמצעי הלא זה רק שנָתַים אחרי חתונתנו. הילד שלנו הוא רק בן ששה חדשים. יושבת על כסא ליד שלחן-הטה. דוכסית ברוויק אה, הקטן המתוק! מה שלומו של התינוק? נער או נערה? אקוה שהוא נערה – אך לא, נזכרתי: הלא
נער הוא. צר לי מאד. הנערים כלם מקולקלים. בני שלי הוא רשע גמור. לא תוכלי לשער, באיזו שעות הוא שב
הביתה! והן רק זה ירחים מועטים,
אשר כִּלה את למודיו באוכספורד – באמת אינני יודעת, מה מלמדים הם שם את בנינו – לידי וינדרמיר האם כל הגברים רעים וחטאים? דוכסית ברוויק כלם, יקירתי, כלם, אין טוב בהם
גם-אחד. ועד עולם לא ייטיבו את
מעלליהם. הגברים מזקינים, אבל
אינם חוזרים למוטב. לידי וינדרמיר אבל אני ואישי – זה היה זווג
מאהבה. דוכסית ברוויק כן, כך מתחיל הדבר תמיד. הלא אני הסכמתי להנשא לברוויק אך ורק
מפני שנבהלתי מאִיומיו, אשר אִיֵּם בלי-חָשָׂך, כי ישלח יד בנפשו, אם אסרב
לו. ולא עברה שנה אחרי חתונתנו
והנה הוא רודף אחרי כל סינר מאיזה גון ומאיזו צורה ומאיזה חֹמר שיהיה. באמת, עוד בטרם ימלא יֶרח-הדבש כבר
תפסתיו כשהוא קורץ בעיניו אל אמָתי, ריבה נאה והגונה. מיד פטרתי אותה בלי תעודה. אך לא!
נזכרתי, שמסרתי אותה לאחותי: בעלה, סיר ג'יורג' היקר, הרי הוא קצר-ראות
כל-כך – אמרתי: אין סכנה. אבל
היתה סכנה – הדבר כָּלה ביגון.
קמה ועתה, יקירתי, הגיעה
שעתי ללכת, כי אנחנו סועדים היום מחוץ לביתנו. ראי-נא, אל תתעצבי יתר מדַּי על כשלונו הקל של
וינדרמיר. רק הובילי אותו
לחוץ-לארץ, אז ישוב אליך והכל יהיה כלא-היה. לידי וינדרמיר ישוב אלי? דוכסית ברוויק כן, יקירתי, אותן הנשים הסוררות נוטלות
את בעלינו מאתנו. אך לבסוף הם
שבים אלינו, אם גם פגומים קצת, כמובן.
והעיקר, אל-נא תערכי סצינות!
הגברים שונאים זאת תכלית שנאה.
לידי וינדרמיר הִגדלת חסדך עמדי, דוכסית, לבוא ולהגיד
לי את-כל-זאת. אבל לא אוכל
להאמין, שבעלי מָעל בי. דוכסית ברוויק פעוטה נעימה! גם אני דִמיתי כך לפנים. ואולם עתה יודעת אני, כי כל הגברים
בני-בליעל הם. לידי וינדרמיר מצלצלת בפעמון. ואנו
אין לנו אלא להלעיט את הרשעים הללו, לפטמם יפה. מבשל אָמָן עושה נפלאות, ולך הלא יש כזה, כפי שידוע לי. מרגריטה יקירתי. הן לא תאמרי לבכות? לידי וינדרמיר אל-נא תדאגי, דוכסית, אין דרכי
לבכות. דוכסית ברוויק כך נאה לך. הדמעות הן מִפלטן של הנשים המכוערות ונזק גדול לַיָפות. אגתה, מחמדי! לידי אגתה באה מן האכסדרה כן, אמא. דוכסית ברוויק לכי והִפטרי מלידי וינדרמיר והודי לה
על שיחתה הנעימה. פונה אל לידי וינדרמיר אגב אני מודה לך, על שהזמנת את
מ"ר הופיר – זהו הצעיר העשיר מאוסטרליה, שמרבים לטפל בו עכשיו. אביו אסף הון עצום על-ידי מכירת מיני
מאכל בקופסות-פחים עגולות – הלא ידעת
מה אלה – ערֵבים לחֵך מאד – כמדומני, שהם אותם הדברים, שהמשרתים מסרבים תמיד
לאכול. אבל בנו הוא צעיר מעַנין
מאד. כפי שנראה לי, מלבבת אותו
אגתה בשיחתה המחֻכּמה. כמובן, קשה
תהיה עלינו פרידתה; אבל, לפי דעתי, כל אֵם שאינה נפרדת בכל סיזון מאחת מבנותיה,
איננה אם רחמניה. אנחנו נבוא
אליכם הערב, יקירתי. פארקר פותח את הדלת האמצעית. וזכרי-נא
את עצתי: הוצא את העלוב מן העיר בלי-אֵחוּר, – תחבולה אחרת אין. להתראות – עוד פעם; נלכה, אגתה. יוצאות בפתח האמצעי. לידי וינדרמיר מה נורא הדבר! עתה מבינה אני, אל מה רמז הלורד
דרלינגטון במשָׁלו על הזוג, שעוד לא עברו שתי שנים אחרי חתונתו. לא, זה דבר שאי-אפשר! היא דבּרה על-אודות סכומים עצומים
שקבּלה אותה האשה. אני יודעת איפה
מונח קונטרס-הצ'יקים של ארתור – באחד הַתִּיקים של השלחן הזה. על-פיו אכיר את האמת. כן, אני רוצה לגלות את האמת. פותחת את התיק לא,
זוהי טעות נבזה. קמה ועוברת לאמצע הבימה
איזו רכילות טפשית!
הוא אוהב אותי! הוא אוהב
אותי! אך למה לא אציץ בו? הרי אני אשתו ויש לי רשות לכך. שבה אל שלחן-הכתיבה, מוציאה את
קונטרס-הצ'יקים ובודקת כל דף ודף, מחַיכת ומתאנחת אנחה של רוָחה מראשית
כזאת ידעתי! אין אף קורטוב של אמת
בכל אותו הספור הטפשי. מחזירה את
הקונטרס אל התיק. פתאם נרתעה
לאחור, כי נגלה לה קונטרס שני עוד
קונטרס? פרטי – וחתוּם! מנסה לפתחו ואינה יכולה. מוצאה סכין על השלחן
ופותחת בו את הקונטרס. תכף למראה
הדף הראשון היא מזדעזעת "למרת אירלין – שש מאות ליטרא;
למרת אירלין – שבע מאות; למרת אירלין – ארבע מאות". אהה! אמת נכון הדבר!
מה-נורא! משליכה את
הקונטרס ארצה. לורד וינדרמיר נכנס בפתח האמצעי ומה, יקירתי? כבר קבלת את המניף? קרֵב אל שלחן-הכּתיבה, רואה את
הקונטרס על הקרקע מרגריטה, אַתּ פתחת את קונטרס-הצ'יקים
שלי. אינך רשאית לעשות כדבר הזה! לידי וינדרמיר לא טוב הדבר בעיניך, מפני שגִּליתי את
מצפוניך – האין זאת? לורד וינדרמיר לא טוב הדבר בעיני, שהאשה תרַגל את
בעלה. לידי וינדרמיר אני לא רִגלתי אותך. עד לפני חצי שעה לא ידעתי כלל את
מציאותה של אותה אשה. נמצאה נפש
רחמניה, שחמלה עלי וספּרה לי, מה שידוע לכל אדם בלונדון – את בקוריך יום-יום
ברחוב קורזין, נטית-לבך ההוללה, הסכומים העצומים, שאתה מבזבז לאשה נתעבה זו. פונה לשמאל. לורד וינדרמיר מרגריטה! אל תדברי ככה במרת אירלין. אינך יודעת, כמה עָוֶל את עוֹשה לה בדבריך. לידי וינדרמיר פונה אליו אתה מֵגֵן על כבודה של מרת אירלין
בקנאה יתרה. הלואי שֶׁקִּנֵּאתָ
ככה גם לכבודי אני! לורד וינדרמיר כבודך לא נפגע אף כל-שהוא,
מרגריטה. וכי עלתה על דעתך, ש... מחזיר את הקונטרס לתיק השלחן. לידי וינדרמיר על דעתי עולה, שאתה מוציא את כספך בדרך
משֻׁנה. וזה הכל. אה, אל תחשוב, כי דואגת אני על אבּוד
הממון. הרשות בידך לבזבז את כל
רכושנו. אני מצטערת רק על זה, כי
אתה, אשר אהבת אותי ואשר לִמַּדתני לאהוב אותך, אתה מחליף אהבה נתּנת באהבה
נמכּרת. זה נורא מאד! יושבת על הספה ואת כל הבזיון והחרפה מרגישה אני. אתה
אינך חש ומרגיש כלום. אני מרגישה
עצמי נכתמה, מזֻהמת. לא תוכל
לשער, מה נבזים ונמאסים בעיני עתה ששת הירחים האחרונים – כל נשיקה ונשיקה שלך
מגֹאָלה ומחֻללה בזכרוני. לורד וינדרמיר נגש אליה אל תדברי כדברים האלה, מרגריטה! מעולם לא אהבתי שום נפש-אדם חוץ
ממך. לידי וינדרמיר קמה ומי היא אפוא אותה האשה? מדוע שכרת לה בית-דירה? לורד וינדרמיר לא שכרתי לה כל בית. לידי וינדרמיר אתה נתת לה את הכסף לצֹרך זה – האם לא
אחת היא? לורד וינדרמיר מרגריטה, כפי שיודע אני את מרת אירלין
– לידי וינדרמיר היש גם מ"ר אירלין, או לא היה ולא
נברא, אלא משל הוא? לורד וינדרמיר בעלה מת זה שנים רבות. היא גלמודה בעולם. לידי וינדרמיר גם קרובים אין לה? – הפסקה לורד וינדרמיר אין לה. לידי וינדרמיר מוזר הדבר – האין זאת? לורד וינדרמיר מרגריטה, אני חפצתי להגיד לך – וכבר
החלותי לדבּר – ואני מבקש ממך לשמוע את דברי עד תֻּמם – כי כפי שאני יודע את מרת
אירלין, היא מתנהגת כהוגן וכשורה.
ואם לפני כמה שנים – לידי וינדרמיר אָה! עוברת לימין אינני
תאֵבה כלל לדעת את פרטי חייה. לורד וינדרמיר לא עלתה על דעתי כלל להודיעך פרטים
מקורות חייה. רצוני להגיד לך רק
את זאת. מרת אירלין היתה לפנים
אשה כבוּדה, אהובה, חשובה. היא
ממשפחה מיֻחֶסת, ומצבה בחברה היה איתן ונכבד – וכל זה אבד לה, או, אם תרצי,
אבּדה בידים, ברצון ולא מאונס.
ועל-כן רע ומר לה שבעתים.
פגעים, אסונות, אפשר לשאת ולסבול – הם באים מן החוץ, הם דברים
שבמקרה. אבל לסבול בשביל אשמת-עצמו,
זה ממרר ומרעיל את החיים. ועוד
זאת, כי הדבר היה לפני עשרים שנה.
היא היתה אז כמעת נערה קטנה – ובנשואיה היתה צעירה עוד ממך – לידי וינדרמיר אין אני מתענינת בה כלל – וגם – לא נאה
לך להזכיר אותה אשה ואותי בנשימה אחת.
זהו – חֹסר טעם ונימוס. יושבת אל שלחן-הכתיבה. לורד וינדרמיר מרגריטה, את תוכלי להציל אשה זו. היא רוצה לשוב אל החברה, והיא מבקשת,
שאַת תהיי לה לעזר. קרֵב
אליה. לידי וינדרמיר אני? לורד וינדרמיר כן, את. לידי וינדרמיר מה-גדולה חוצפתה! – הפסקה לורד וינדרמיר אני באתי לבקש ממך חסד גדול, ועודני
מבקשו ממך, אף שגִּלית מה שאמרתי להסתּיר ממך עד עולם: זה דבר הכּסף אשר נתתי
למרת אירלין. בַּקשתי היא, שתשלחי
אליה הזמנה לערב הזה. לידי וינדרמיר היצאת מדעתך? קמה. לורד וינדרמיר אני מפגיע בך. יפטפטו עליה הבריות מה שיפטפטו, אבל
שום איש או אשה לא מצאו בה דבר רע בבֵרור. היא כבר נתקבלה בבתים אחדים – בבתים אשר אמנם אַת לא
תלכי שמה, אבל הרבה מאותן הנקראות עכשיו "נשים מן החברה" מבַקרות שָׁם
בלי פקפוק. ואולם היא איננה
מסתפקת בזה. היא רוצה, שגם אַת
תקבלי אותה בביתך. לידי וינדרמיר כדי שיהיה נצחונה שלם – האין זאת? לורד וינדרמיר לא, אלא מפני שהיא יודעת, כי אַת אשה
כשרה וטהורה, והיא מקַוה, כי לאחרי שתתקבל בביתך תהיה לה האפשרות לכונן את חייה
על יסודות מאֻשרים ובטוחים יותר משהו.
היא לא תוסיף אחרי-כן לבקש קרבתך.
התאבי לבוא לעזרתה של אשה המתאמצת לחזור למוטב? לידי וינדרמיר לא! אשה האומרת באמת ובתמים לעשות תשובה, לא תחפוץ לשוב לאותה
החברה, שראתה אותה בקלקלתה או שהביאה אותה לידי-כך. לורד וינדרמיר אבל אני מבקש זאת ממך. לידי וינדרמיר הולכת אל הפתח השמאלי אני הולכת להחליף שמלותי
לסעֻדת-הצהרים, ואל-נא תוסיף לדבּר אלי בענין זה הערב. קרֵבה אליו ארתור,
אתה חושב, כי מפני שאין לי אב ואם ואני גלמודה בעולם, לפיכך רשאי אתה לעשות בי
כטוב בעיניך. אבל שגית: יש לי
ידידים, ידידים רבים. לורד וינדרמיר מרגריטה, אַת מדברת דברי-שטות, בלי
חשבון ודעת. אין ברצוני להתוַכח
ולריב אתך, אבל אני מבקש ומפגיע, שתזמיני את מרת אירלין לערב הזה. לידי וינדרמיר חלילה לי מעשות כדבר הזה! עוברת לשמאל. לורד וינדרמיר אַת מסרבת? לידי וינדרמיר בהחלט גמור! לורד וינדרמיר הָה, מרגריטה, עשי זאת למעני; זוהי
האפשרות האחרונה להצלתה. לידי וינדרמיר וכי מה זה נוגע לי? לורד וינדרמיר מה-קשוֹת הן הנשים ההגונות! לידי וינדרמיר מה-רכים הם האנשים שאינם מהוגנים! לורד וינדרמיר מרגריטה, אפשר שאפילו אחד מן הגברים
אינו כדאי וראוי לאשה שהוא נושא.
זה בוַדאי אמת. אבל כלום
תעלה על דעתך, שאני יכול – – לא,
זה חשד שגעוֹני! לידי וינדרמיר מדוע תהיה אתה שונה מכל הגברים? הֻגד לי, כי אין בלונדון כמעט בעל אחד,
אשר לא יקדיח את חייו באיזו תאוה בזויה.
לורד וינדרמיר אני אינני נמנה עליהם. לידי וינדרמיר אינני בטוחה בזה כלל. לורד וינדרמיר לבך סמוך ובטוח. אבל אל-נא תִכרי תהום אחר תהום
בינינו. אלהים יודע, עד-כמה כבר
התרחקנו זה מזה ברגעים האחרונים האלה.
שבי אל השלחן וכתבי את פתקת-ההזמנה. לידי וינדרמיר בשום אֹפן לא אעשה זאת! לורד וינדרמיר נגש אל שלחן-הכתיבה אם-כן אעשה זאת אני. מצלצל בפעמון, יושב וכותב פתקה. לידי וינדרמיר אתה מזמין אל ביתנו אותה האשה? קרֵבה אליו. לורד וינדרמיר כן. – הפסקה. נכנס פארקר. פארקר! פארקר הנני, אדוני. קרֵב אל השלחן. לורד וינדרמיר שלֵח את הפתקה הזאת אל מרת אירלין,
רחוב קורזין, מספר 84. נגש אל
פארקר ומוסר לו את הפתקה. לתשובה
אין צריך לחכות. פארקר יוצא. לידי וינדרמיר ארתור, אם תבוא אותה האשה לכאן, אעליב
אותה בפני כֹל. לורד וינדרמיר מרגריטה, למה תאמרי כזאת! לידי וינדרמיר כאשר אמרתי, כן אעשה. לורד וינדרמיר דעי, יַלדה, כי אם תעשי כדבר הזה, אין
אשה בלונדון אשר לא תניע ראש אחריך.
לידי וינדרמיר אין אשה הגונה בלונדון אשר לא תתן צדק
לי. אנחנו היינו וַתרניות יתר
מדי. צריכות אנו להראות יתר
תקיפות. אני נכונה להתחיל בכך עוד
בערב זה. נוטלת את המניף כן, אתה נתת לי היום את המניף הזה: זה היה תשורתך
ליום-הולדתי. אם תעבור אותה האשה
את מפתן ביתי, אַכה בו על פניה. לורד וינדרמיר מרגריטה, אי-אפשר שתעשי כזאת. לידי וינדרמיר אין אתה מכיר בי! – נכנס פארקר. פארקר! פארקר הנני, גברתי. לידי וינדרמיר אני אֹכַל את לחם-הצהרים בחדרי. באמת אינני מתאַוה כלל לאכול. השגַּח שיהיה הכל נכון לחצי השעה
העשירית. ועוד זאת, פארקר: הכרז
היום בערב את שמות האורחים בשפה ברורה.
לפעמים אתה מוציא את השם מפיך במהירות כזו, שאינני יכולה לבררו. והיום צריכה אני ביותר לדַיֵּק בשמות,
כדי שלא לבוא לידי-טעות. ההבינות,
פארקר? פארקר הבינותי, גברתי. לידי וינדרמיר טוב. זה הכל. פארקר יוצא. ארתור, אם תבוא אותה האשה – הריני מזהירתך – לורד וינדרמיר מרגריטה, הלא תעכרי אותנו! לידי וינדרמיר אותנו! מן הרגע הזה נפרדים חיי מעל חייך. ואולם אם רצונך למנוע מביתנו בזיון פומבי, כתוֹב מיד אל אותה
האשה ואמור לה, כי אני אוסרת עליה לדרוך על מפתן ביתי. לורד וינדרמיר אינני רוצה – אינני יכול – היא צריכה
לבוא – לידי וינדרמיר אם כן, אעשה בדיוק כאשר אמרתי. הולכת אל הפתח הימני אינך מניח לי ברֵרה אחרת. יוצאה. לורד וינדרמיר מרגריטה, מרגריטה! הפסקה אֵלִי, אֵלִי! מה אעשה? הלא אינני רשאי להגיד לה מי היא אותה האשה. החרפה תמית אותה. נופל על הכסא וכובש את פניו בכפות
ידיו. המסך מערכה
שנית אולם גדול בבית הלורד וינדרמיר. מימין – פתח פתוח אל אולם-המחול, ששם מנגנים כלי-זמר. משמאל – פתח אשר בו נכנסים הקרואים, ועוד
פתח פתוח אל אכסדרה מוארה.
עצי-תמר, פרחים ואורות מרֻבִּים.
האולם מלא אורחים. לידי
וינדרמיר מקבלת אותם. דוכסית ברוויק בירכתי הבימה מוזר הדבר, שהלורד וינדרמיר עצמו איננו
פה. גם מ"ר הופיר מאַחר
לבוא. הלא שמרת לו אותם חמשת
המחולות, אגתה? לידי אגתה כן, אמא. דוכסית ברוויק יושבת על הספה הראיני-נא את רשימת-המחולות שלך. יפה עשתה לידי וינדרמיר, שהנהיגה שוב
את מנהג הרשימות. הלא הן
מָגן-יִשען היחיד של האִמות. הו
אַת פעוטה פשוטה, תמימה! מוחקת שני שמות שום עלמה הגונה לא תחול עם בחורים ירוקים כאלה, היושבים עוד
בבית-הוריהם. זה מקלקל את כל
הענין! בשעת שני המחולות האחרונים
תוכלי לצאת עם מר הופיר אל האכסדרה.
מאולם-המחולות באים
מ"ר דומבי ולידי פלימדיל. לידי אגתה כן, אמא. דוכסית ברוויק מנפנפת במניף מה-נעים האויר פה! פארקר מכריז מרת קוֹפר-קוֹפר. לידי סטוטפילד. סיר דז'ימס רויסטון. מ"ר גי. בירקלי. נכנסים כל הנקובים בשמות. דומבי שלום עליך, לידי סטוֹטפילד. אדַמה כי זה יהיה משתה-המחולות האחרון
בעונה זו? לידי סטוטפילד גם אני כן אדַמה, מ"ר דומבי. זו היתה עונה נעימה, האין זאת? דומבי נעימה ונחמדה! שלום עליך, דוכסית. אדַמה, כי זה יהיה משתה-המחולות האחרון
בעונה זו? דוכסית ברוויק גם אני כן אדַמה, מ"ר דומבי. זו היתה עונה משעממת מאד, האין
זאת? דומבי משעממת עד לזַעוה! עד לזעוה! מרת קוֹפר-קוֹפר שלום עליך, מר דומבי. אדַמה כי זה יהיה משתה-המחולות האחרון
בעונה זו? דומבי אה, לא כן אדַמה אני. אל-נכון יהיו עוד שנַים. שב אל לידי פלימדיל. פארקר מכריז מ"ר רופורד. לידי דז'ידבורג ומיס גרֶהֶם. מ"ר הופיר. נכנסים הנקובים בשמות. הופיר מה שלומך, לידי וינדרמיר?
מה שלומך, דוכסית? משתחווה אל לידי אגתה. דוכסית ברוויק מ"ר הופיר היקר, מה-טוב ומה-נעים,
שהקדמת ככה לבוא. הלא כלנו
יודעים, כמה עסוק אתה ומה-רבים הקופצים עליך בלונדון. הופיר מקום נַעלה לונדון! פה אין הבריות מתגדרות בחשיבותן אף
החצי מאשר אצלנו בסידני. דוכסית ברוויק אה, אנחנו יודעים את ערכך, מ"ר
הופיר. אִלו רבו כמותך בתוכנו, כי
אז היו החיים יפים וערֵבים הרבה יותר.
יודע אתה, מ"ר הופיר?
אגתה היקרה ואנכי מתעַנינות מאד במדינת אוסטרליה. זוהי בוַדאי ארץ-חמדה, עם כל אותן
הקנגוּרוֹת הקטנות הנחמדות, המעופפות בה מסביב. אגתה מצאה אותה על-פני מפת-העולם. מה-משֻׁנה צורתה!
ממש ארגז גדול. ואולם
מדינתכם צעירה לימים מאד, האין זאת?
הופיר האם לא נבראה גם היא בעת אחת יחד עם
האחרות, דוכסית? דוכסית ברוויק מה-מחֻדד אתה, מר הוֹפיר! חד לך חריפות משלך, מיוחדת במינה. ואולם לא אעצרך עוד. הופיר אבל חפצתי לחול עם לידי אגתה,
דוכסית. דוכסית ברוויק מדוע לא? אקוה, שיש לה עוד מחול מופנה. היש לך מחול מופנה, אגתה? לידי אגתה כן, אמא. דוכסית ברוויק המחול הקרוב? לידי אגתה כן, אמא. הופיר רשאי אני להזמינך? לידי אגתה מנענעת בראשה להסכמה. דוכסית ברוויק אנא, מר הוֹפיר, השגַּח יפה על
הפטפטנית הקטנה שלי. לידי אגתה ומ"ר הופיר עוברים אל אולם-המחולות. – לורד וינדרמיר נכנס בפתח השמאלי. לורד וינדרמיר מרגריטה, דבר לי אליך! לידי וינדרמיר כרגע. כלי-הזמר משתתקים.
פארקר מכריז לורד אוגוסטוס לורטון. הלורד נכנס. לורד אוגוסטוס ערב טוב, לידי וינדרמיר! דוכסית ברוויק סיר דז'ימס, הוליכני-נא אל
אולם-המחולות. אוגוסטוס סעד היום,
ולפי-שעה שׂבֵעה אני מחברתו. סיר דז'ימס רוסטון הולך אִתה שלוב-זרוע אל
אולם-המחולות. פארקר מכריז מ"ר ומרת ארתור בוֹדן. לורד ולידי פיזלי. לורד דרלינגטון. הם נכנסים. לורד אוגוסטוס נגש אל לורד וינדרמיר צריך אני לשיח אתך ביחידות, נערי
הטוב. אני נֶהלך כצל. יודע אני, כי הכּרת פני לא תענה
בי. אבל כן אנחנו הגברים: חזותנו
אינה מוכיחה עלינו. זהו מנהג
ארור-יפה. וזה הדבר, שאני רוצה
לדעת: מי היא? מאין באה? מדוע אין לה שום קרובים? אמנם הקרובים מביאים לידי שעמום
ארור. אבל הם משַׁוים על האדם
איזו חשיבות ארורה. לורד וינדרמיר הנך מתכַּון, כפי הנראה, למרת
אירלין? אני התוַדעתי אליה אך זה
ששה חדשים. עד העת ההיא לא ידעתי
כלל ממציאותה. לורד אוגוסטוס ואולם למן העת ההיא ראית אותה הרבה
פעמים למדי. לורד וינדרמיר בקרירות כן, למן העת ההיא ראיתי אותה כמה
פעמים. גם זה עתה ראיתיה. לורד אוגוסטוס הנשים ממטירות עליה אש וגפרית. בחיי ראשי! היום סעדתי אצל אֹרַבילה. חי יופיטר!
לוּ שמעת, מה שֶׁטָּפלה על מרת אירלין! היא לא השאירה בה אף עצם קלה... בהשפילו קולו
ברוֹויק ואנכי אמרנו לה, שזה אינו נוגע לנו כלל, והעיקר הוא, שֶׁגִּזרתה
של אותה גבירה היא, כפי הנראה, נפלאה במינה. לוּ ראית אז את פרצופה של ארַבילה!... אבל שמע-נא, נער יקר. אינני יודע, מה אעשה למרת אירלין. בחיי ראשי! אני רוצה לקחתה לאשה; אך היא מתיחסת אלי בשויוֹן-רוח ארור
כל-כך! גם פקחית היא כל-כך, השד
יקחני! לכל דבר יש לה בֵּאור
ופשר. בחיי ראשי! גם את יחוסה אליך היא מבארת – לזה יש
לה תלי-תלים של פתרונים, וכל אחד משֻׁנֶה מחברו. לורד וינדרמיר רֵעוּתי עם מרת אירלין אינה זקוּקה
לשום באור ופשר-דבר. לורד אוגוסטוס המ... טוב מאד.
שמע-נא, זקן נכבד. מה
דעתך? היקבלו אותה בזמן מן הזמנים
אל אותה הבריאה הארורה המכֻנה "חֶברה"? התֹאבה אתה לְיַדְּעָה לאשתך? בלי עקיפים ועקמוֹמיות: התאבה לעשות זאת? לורד וינדרמיר מרת אירלין תבוא אלינו היום. לורד אוגוסטוס אשתך שלחה אליה פתקת-הזמנה? לורד וינדרמיר מרת אירלין קבלה הזמנה. לורד אוגוסטוס אם-כן הרי הוא בכי-טוב. נער יקר! אבל מדוע לא הגדת לי זאת קודם לכן? כי עתה חָשַׂכת ממני המון וכּוחים
ופלפולים של הבל! לידי אגתה ומ"ר הופיר עוברים אל האכסדרה. פארקר מכריז מ"ר סֵיסיל גרֶהֶם נכנס סיסיל גרהם סיסיל גרהם משתחוה אל לידי וינדרמיר, ואחר הוא נגש אל לורד וינדרמיר
ותוקע לו כפו. ערב טוב, ארתור. מדוע אינך שואל לשלומי? אני אוהב לשמוע שאלה כזו. היא מוכיחה לי, שהבריות מתענינות מאד
במצב בריאותי. ואף אמנם הערב
אינני מרגיש את-עצמי כלל על צד היותר טוב. סעדתי אצל בני משפחתי. פליאה היא!
מפני-מה קרוביו של אדם משעממים ככה? אבי אוהב להטיף מוסר אחרי הסעֻדה. אני אמרתי לו, כי לפי שנוֹתיו ראוי הוא להיות פקח יותר. אבל נסיתי ואמצא, כי כשהבריות מגיעות
לאותן השנים, שבהן היו צריכות להחכּים יותר, הן נעשות טפשות לגמרי. הוֹ, טופּי! שלום! מרַננים
אחריך, שאתה אומר שוב לשאת אשה.
וכי עדַין לא היה לך לזרא מִשחק זה? לורד אוגוסטוס הנך המוני עד לבלי-חק, נערי הטוב, עד
לבלי-חק! סיסיל גרהם באמת ובתמים, טופּי, איזהו למזל
טוב? הנשאת אשה שתי פעמים וגֵרשת
פעם אחת, או גרשת פעמַים ונשאת פעם אחת?
כמדומני, שגרשת שתי פעמים ונשאת פעם אחת. זה מתקבל יותר על הלב. לורד אוגוסטוס באמת אינני זוכר, איזהו. כח זכרוני רפה מאד. פורש לימין. לידי פלימדיל לורד וינדרמיר, רצוני לשאלך דבר
ביחידוּת. לורד וינדרמיר צר לי מאד – אנא סלחי לי – אבל עלי
לדבּר תכף עם אשתי. לידי פלימדיל אה, חלילה לך מעשות כדבר הזה! בזמן הזה סכנה היא לבעל לטפּל באשתו
בקהל-עם. הבריות יחשבו, שהוא מכה
אותה כשהם לבדם. העולם מתיַחס
בחשד גדול לכל מה שנראה כזווג מבורך.
ואולם אני אחשׂך את שאלתי אליך לשעת הסעֻדה. הולכת אל פתח
אולם-המחולות. לורד וינדרמיר מרגריטה! דבר נחוץ לי אליך. לידי וינדרמיר הואילה-נא לשמור את מניפי, לורד
דרלינגטון. תודה. הולכת לקראת בעלה. לורד וינדרמיר נגש אליה מרגריטה, מה שאמרת לפני סעֻדת-הצהרים,
כמובן, לא יקום ולא יהיה? לידי וינדרמיר אותה האשה לא תבוא הלום! לורד וינדרמיר מרת אירלין תבוא הלום, ואם תעליבי אותה
או תפגעי בה באיזה אֹפן שיהיה, תמיטי חרפה ויגון על שנינו. זכרי זאת! הה, מרגריטה, האמיני-נא לי! אשה צריכה להאמין בבעלה. לידי וינדרמיר לונדון מלאה נשים המאמינות
בבעליהן. נקל מאד להכיר בהן: מראה
פניהן אומלל כל-כך. אינני רוצה,
שיהיה חלקי עמהן. פורשת ממנו. לורד דרלינגטון, הואילה-נא להשיב לי את מניפי. תודה... דבר מועיל הוא מניף שכזה, האין זאת? – בערב הזה אני זקוקה
לידיד, לורד דרלינגטון; לא יכולתי לשער, שאצטרך לו כל-כך מהרה. לורד דרלינגטון לידי וינדרמיר! אני ידעתי, כי בוא תבוא שעה כזו; אבל
מדוע דוקא בערב הזה? לורד וינדרמיר אני אגיד לה הכל. מחֻיב אני להגיד. הלא שערוריה תהיה, אם יבוא הדבר
לידי-כך... מרגריטה – – פארקר מכריז מרת אירלין! לורד וינדרמיר מתפלץ.
נכנסת מרת אירלין בתלבֹשׁת מהֻדרה ובחשיבות יתרה. לידי וינדרמיר לוחצת בחזקה את מניפה
ולבסוף היא שומטתוֹ על הרצפה. היא
מנענעת ראשה בקרירות למרת אירלין, וזוּ עונה בהרכנת-ראש מלאה חן ונעימות ושָׁטה
בהדר אל תוך האולם. לורד דרלינגטון אַת הִפלת מידך את המניף, לידי וינדרמיר. מרימו ומוסרו לה. מרת אירלין שלום לך שנית, לורד וינדרמיר! מה נאוה מראה אשתך הנעימה! ממש ציור מעשה ידי אמן! לורד וינדרמיר בשפל קולו קלות-דעת היתה בך לבוא אלינו! מרת אירלין בבת-צחוק אדרבא, מימי לא עשיתי מעשה מחֻכּם
כזה. אגב אעירך, כי עליך לטפל בי
בשימת-לב מיוחדת בערב הזה. אני
ירֵאה מפני הנשים. עליך להציגני
לפני אחדות מהן. עם הגברים יודעת
אני להתהלך בעצמי. אה, מה שלומך,
לורד אוגוסטוס? אתה הזנחתני בעת
האחרונה. אני לא ראיתיך מיום
אתמול. חוששת אני, שאין אֶמוּן
בך. ואמנם הכל אומרים כך
עליך. לורד אוגוסטוס אבל באמת, מרת אירלין, תניני-נא לבָאר
– מרת אירלין לא, לורד אוגוסטוס היקר, אתה אינך יכול
לבאר כלום. וזה בך המלַבב
ביותר. לורד אוגוסטוס אַה! מכיון את מוצאה בי דברים מלַבבים, מרת אירלין – – הם מוסיפים לשוחח.
לורד וינדרמיר מתהלך באולם נרגש וצופה בדאגה למרת אירלין. לורד דרלינגטון אל לידי וינדרמיר מה חָורו פניך! לידי וינדרמיר רכי-לב חִורים תמיד! לורד דרלינגטון פניך כפני חולה. נצא אל האכסדרה. לידי וינדרמיר כן. אל פארקר שלח לי את אדרתי. מרת אירלין קרֵבה אליה לידי וינדרמיר, מה-יפה מוארה האכסדרה
שלכם! היא מזכירה לי את זו של
הנסיך דוריא ברומא. לידי וינדרמיר מנענעת לה
בראשה בקרירות ופורשת עם לורד דרלינגטון. אה, מה שלומך, מ"ר גרֶהם? האין זו דודתך לידי דז'ידבורג? ינעם לי מאד להתוַדע אליה. סיסיל גרהם אחרי פקפוק מועט, במבוכה בוַדאי, אם רצונך בכך. דודתי קארולינה, הרשיני-נא להציג לפניך
את מרת אירלין. מרת אירלין מה-שמֵחה אני לראותך, לידי דז'דבורג. יושבת אצלה על הספה בן-אחותך ואנכי הננו רֵעים טובים. אני מתעַנינת מאד בקריֶרה הפוליטית
שלו. מובטחת אני, שהוא יצליח מאד
על הדרך שהתיצב עליה. הוא חושב
כטוֹרי ומדבּר כרַדיקלי – וזה חשוב מאד בימינוּ אלה. ונוסף על זה הוא גם בעל שיחה נאה. ואמנם כלנו יודעים, ממי נָחל כשרון זה. עוד אתמול אמר לי לורד אלינדיל בהֵיד-פארק,
כי מ"ר גרהם מֵשִׂיח יפה, ממש כדודתו. לידי דז'ידבורג מה הִרבית לדבּר עלי דברים טובים! מרת אירלין מחַיכת ומוסיפה לשוחח עמה. דומבי אל סיסיל גרהם האתה הצגת את מרת אירלין לפני לידי
דז'ידבורג? סיסיל גרהם הוכרחתי, חברי היקר. אי-אפשר היה להשתמט! אשה זו, כל העולה על לבה עשׂה
יֵעשה. כאלו היא מכריחה למַלאות
חפצה. בַּמה כחה גדול – איני יודע
גם-אני. דומבי מדת-הרחמים עלי התגלגלי ותני בלבה, שלא
לפנות אלי ושלא לדבּר אתי במקום הזה! נודד אל לידי פלימדיל. מרת אירלין אל לידי דז'ידבורג ביום החמישי? בעֹנג רב. קמה ונגשת אל לורד וינדרמיר ומדבּרת אליו בצחוק. מה-גדול השעמום לדבּר חלקות אל האלמנות הזקנות הללו! אבל הן תובעות ממש בפה! לידי פלימדיל מי היא האשה ההדורה בלבושה, המשוחחת עם
וינדרמיר? דומבי אין לי אף ידיעה כל-שהיא. היא נראית כמהדורה מהֻדרת של רומן
צרפתי גרוע, שנועד במחשבה תחלה לשוּק האנגלי. מרת אירלין הלא שָׁם דומבי הַמִסכן עם לידי
פלימדיל? שמעתי, שהיא מקַנאה אותו
עד לחרדה. כפי הנראה, אין הוא
מתכַּון כלל לדבּר אתי בערב הזה.
אל-נכון פַּחדה ומוראה עליו.
אותן הנשים, ששערותיהן כעין התבן, הטמפֶּרמנט שלהן ממש סכנת-נפשות. יודע אתה וינדרמיר? את המחול הראשון אחול אתך. הלורד וינדרמיר נושך את שפתיו ופניו מתכרכמים. בזה אעיר את קנאתו של הלורד אוגוסטוס. לורד אוגוסטוס! הוא קרֵב אליה. הלורד וינדרמיר מאיץ בי לחול אתו
בראשונה, ואחרי שהוא בעל-הבית לא אוכל לסרב לו. ואולם הלא יודע אתה, כי מאד מאד הייתי חפצה לחול אתך. לורד אוגוסטוס בקידה עמֻקה מי יתן ויכולתי לחשֹׁב כך, מרת
אירלין! מרת אירלין נפשך יודעת מאד, כי כן-הוא. יכולה אני לשוות לנגדי, מה-טוב
ומה-נעים היה לבלות אתך במחולות את כל ימי חיי. לורד אוגוסטוס מניח את ידו על אפודתו הלבנה. אָה, תודה לך, תודה לך. אַת הנעלה והנפלאה מכל הגבירות! מרת אירלין מה-נאים הדברים! כל-כך פשוטים ויוצאים מן הלב! זהו הסגנון החביב עלי ביותר. ועל-כן אני מוסרת לידך את צרור-הפרחים
שלי, לשמרו בכל עת צאתי במחולות, והיה זה שכרך. הולכת אל אולם-המחולות שלובת-זרוע עם הלורד וינדרמיר. אַה, מ"ר דומבי, מה שלומך? צר לי מאד, שלא הייתי בביתי כל שלש הפעמים האחרונות, שסרת
לבקרני. בוא-נא לסעוד אצלי בבֹקר ביום הששי. דומבי במנוחה שלמה בעֹנג רב! לידי פלימדיל מביטה בזעם על דומבי. הלורד אוגוסטוס מלַוה את מרת אירלין
והלורד וינדרמיר לאולם-המחולות בהחזיקו צרור-פרחים בידו. לידי פלימדיל אל דומבי איזו בהמה גסה אתה! לא אוכל להאמין אף לדבר אחד
מדבריך! ולמה אמרת לי, שאינך יודע
כלל מי היא? ומה פֵּרושה של ריצה
זו, שלש פעמים תכופות, אל ביתה?
לסעֻדת הבֹקר, כמובן, לא תלך אליה – אקוה, כי זאת תבין גם בעצמך – דומבי לורה יקירתי, הן לא עלתה על דעתי כלל
ללכת! לידי פלימדיל ועדין לא הגדת לי את שמה! מי היא? דומבי משתעל בחשאי ומחליק את שערות ראשו. היא – איזו מרת אירלין. לידי פלימדיל אותה האשה! דומבי כן; כך קוראים לה הכל. לידי פלימדיל אך זה מענין! מעַנין עד עמקה של נפש! צריכה אני להסתכל בה יפה. הולכת אל פתח האולם ומביטה לתוכו שמעתי על-אודותיה מעשים נוראים. אומרים, שהיא מרוֹששת את וינדרמיר העלוב. והלידי וינדרמיר, זו היונה הזכּה,
מזמינה אותה לחבורתה! זה באמת
מעשה יפה! אשה טובה בכל הבחינות
עושה שטות גדולה כזו! אתה תלך
לסעוד אצל אותה האשה ביום הששי! דומבי למה-זה? לידי פלימדיל כדי שתוליך שָׁמה את בעלי. בעת האחרונה התחיל מפקח עלי ומטפל בי
עד לזרא. ואשה זו תחלצני מהשגחתו
הטרחנית. הוא ירקד כנגדה ויחזר
עליה, עד אשר יֵצא מאפה – ובינתים יתן מנוח לי. האמינה לי, הנשים ממין זה מביאות תועלת מרֻבּה. הן מבססות את חיי-הזווג של אחרים. דומבי חידה פליאה את! לידי פלימדיל בהביטה אליו הלואי שהיית אתה זאת! דומבי אני חידה לי לעצמי. אני הנפש היחידה בעולם, שהייתי תאב
לדעתה על-בוריה; אך לפי-שעה אינני רואה שום אפשרות לכך. הם עוברים אל אולם-המחולות, לידי וינדרמיר ולורד דרלינגטון
באים מן האכסדרה. לידי וינדרמיר כן. דבַר בואה הלום הוא ממש נורא, לא יאֻמן כי יסֻפר. עתה יודעת אני, אל-מה רמזו מליך היום
בשעת הטה. מדוע לא הגדת לי דברים
ברורים? זאת היתה חובתך! לורד דרלינגטון לא יכולתי! אין גבר רשאי לספר דברים כאלה על גבר אחר. אך לוּ ידעתי, כי הוא יכריחך להזמינה
הלום לערב הזה, אז אפשר, שהייתי מגיד לך את הדבר. על-כל-פנים לא היית באה לידי עלבון זה. לידי וינדרמיר אני לא הזמנתי אותה. הוא עמד על דעתו שתבוא, למרות כל
תחנוני וכל אִיומי. אָה, הבית הזה
מחֻלל, מגֹאָל הוא לי! אני
מרגישה, כי כל אחת מן הקרואות לועגת לי בכל פעם שאותה אשה יוצאת במחול עם
בעלי. מה פשעי ומה חטאתי, כי גמל
עלי כזאת? אני נתתי לו את כל
חיי. הוא לקח אותם – בלה אותם –
הרביב אותם! בזוּיה אני בעיני
עצמי; וּרפת-ידים אני – רכת-לב אני. יושבת על הספה. לורד דרלינגטון כפי שאני יודע אותך, לא תוכלי לחיות עם
איש המתנהג אתך ככה. כי איזו חיים
יהיו לך מעתה עמו? בכל שעה ובכל
רגע תרגישי, שהוא מכזב לך, שהוא מרַמה אותך. את תחושי, כי מבט-עיניו מזֻיף, כי קולו מזֻיף, מגעו מזֻיף,
ותשוקתו אליך – מזֻיפת. הוא יבוא
אליך לאחר שייעף ויִואש מן האחרות: עליך יהיה לנחמו ולעודדו. הוא יבוא אליך כשלבו נתון לאחרות: עליך
יהיה לשובבו. את תהיי לו מסכה
הנסוכה על חייו האמתיים, מסוֶה להסתיר את סודו. לידי וינדרמיר צדקו דבריך – צדקו עד לזַעוה. אך אנה אפנה? אתה אמרת, כי רצונך להיות לי לרֵע,
לידיד, לורד דרלינגטון – אמר-נא לי אפוא, מה אעשה עתה? היֵה לי עתה לידיד. לורד דרלינגטון אי-אפשר לרֵעוּת בין גבר ובין
אשה. יש כאן מקום לתאוה, לשנאה,
להערצה, לאהבה, אך לא לרֵעוּת.
אני אוהב אותך – לידי וינדרמיר לא, לא! קמה. לורד דרלינגטון כן, אני אוהב אותך! אַת יקרה לי מכל אשר על-פני
האדמה. מה נותן לך בעלך? לא-כלום. כל מה שיש בו הוא מעניק לאותה המרשעת, שהכניס לחבורתך, לתוך
ביתך, כדי להעליבך ולהכלימך לעיני כל.
אני מגיש לך את חיי – לידי וינדרמיר לורד דרלינגטון! לורד דרלינגטון את חיי – את כל חיי. קחי אותם ועשי בהם כטוב
בעינייך... אני אוהב אותך – אוהב
כאשר לא אהבתי מעולם שום נפש חיה.
מן הרגע הראשון שראיתיך אהבתי אותך, אהבתיך בעִורון, בהערצה, בשגעון! אז לא ידעת זאת – עתה הנך יודעת! עזבי את הבית הזה עוד היום. לא אֹמַר לך, כי אין להשגיח בדעת-הקהל,
במה שיאמרו הבריות, במה שתאמר החברה שלנו. לא! לכל זה יש
ערך גדול ואין לזלזל בו. אבל יש
רגעים, שאנחנו מוכרחים לבחור בין שני אלה: אם לחיות חיים עצמיים, מלאים ושלמים,
או להמשיך חיים מזֻיפים, ריקנים, שפלים ונבזים, כפי שדורש העולם בצביעותו. לך הגיע עתה רגע כזה. בַּחרי! הו, אהובתי, בחרי-נא!
לידי וינדרמיר נסוגה לאט מאחריו ומביטה
אליו בעינים נפחדות. אין בי די אֹמך-לב. לורד דרלינגטון הולך אחריה לא! יש בך אֹמץ-הלב.
אמנם, הירחים הראשונים יהיו ירחי עמל ויסורים, ואולי גם חרפה, אבל כאשר
לא יִקָּרא עוד שמו עליך, כאשר תִּקָּראי בשמי שלי, הכל יהיה טוב ויפה. מרגריטה, אהובתי, אשתי לעתיד לבוא. –
כן, אשתי! נפשך יודעת זאת
מאד! מה אַת עכשיו? אותה האשה תפסה את המקום שהוא, על-פי
דין, כֻּלו שלך. אָה, צאי – צאי
מן הבית הזה, צאי בראש זקוף, בבת-צחוק על שפתיך, בעינים מפיקות אֹמץ. לונדון כֻּלה תדע ותבין, מדוע עשית
כזאת; – ומי זה יערוב לבו לדין אותך לכף-חובה? לא אחד. ואם
גם יגַנו אותך, מה בכך? את עשית
שלא כדת? שלא כדת עושה האיש
המזניח את אשתו בשביל אשה חצופה.
שלא כדת עושה האשה המוסיפה לשבת בבית בעלה, שהעטה עליה קלון וכלִמה. הלא אמרתי פעם, שאַת אינך יודעת
פשרות. אל-נא תתפשרי גם עתה! חזקי ואמצי! בטחי בך בעצמך!
לידי וינדרמיר ירֵאה אני לבטוח בי בעצמי. תן לי להתבונן בדבר. אחכה-נא. הן אפשר, שאישי ישוב עוד אלי. יושבת על הספה. לורד דרלינגטון ואת תקבלי אותו! לא, לא אַת האשה אשר אמרתי. את הנך ככל הנשים אר סביבותיך. את תשאי ותסבלי הכל, ובלבד שלא יגַנו
אותך ב"חֶברה", באותה החברה, אשר אַת בָּזָה לה ולמַהללה. בעוד שבוע תטַילי במרכבה עם אותה האשה
בַּפַּארק. היא תהיה בביתך אורח
תמידי – ידידתך היקרה. טוב לך לשאת
חרפה ויסורים מלבטל בבת-אחת את הקשר הנורא הזה. אכן צדקת: אין בך אֹמץ-לב. אף לא כל-שהוא!
לידי וינדרמיר תן לי זמן לחַשב את דרכי. אינני יכולה לענותך בשעה זו. מעבירה את ידה על גבות עיניה מתוך זעזוע-עצבים. לורד דרלינגטון או עכשיו או לא-כלל! לידי וינדרמיר קמה ממושבה אם כן – לא-כלל! – הפסקה. לורד דרלינגטון אַת משברת את לבי! לידי וינדרמיר שלי כבר נשבר! – הפסקה. לורד דרלינגטון מחר אני עוזב את אנגליה. זוהי הפעם האחרונה, שאני מביט בך. מעתה לא תוסיפי עוד לראות את פני. רגע אחד נפגשו חיינו – נגעו נשמותינו
זו בזו. מעתה לא תהיה להן עוד כל
פגישה וכל מגע. היי שלום,
מרגריטה. יוצא. לידי וינדרמיר מה-גלמודה אני בעולם! גלמודה עד לחרדה! כלי-הזמר משתתקים.
נכנסים הדוכסית ברוויק עם הלורד פיזלי כשהם צוחקים ומשוחחים. באים עוד אורחים לאולם-המחולות. דוכסית ברוויק מרגריטה היקרה, זה-עתה היתה לי שיחה
נעימה וערֵבה מאד עם מרת אירלין.
עתה אני מצטערת מאד על הדברים, שדברתי עליה לפניך היום אחרי הצהרים. ואמנם מובן מאליו, כי מכיון שאַת הזמנת
אותה לחבורתך, הרי היא בוַדאי ראויה לכך.
אשה מעַנינת מאד, והשקפותיה על החיים בריאות ומחֻכּמות כל-כך! אמרה לי, שהיא מגַנה בהחלט את האנשים
הבאים בברית-הנשואים יותר מפעם אחת, – אם-כן בטוחה אני ולא אפחד עוד בדבַר
אוגוסטוס העלוב. לא אבין, מדוע
מוציאות הבריות לעז עליה. כל זה
מעשה בנות-אחותי הנתעבות – הנערות של בית סיביל – הן מספּרות תמיד
לשון-הרע. ובכל-זאת לוּ הייתי אני
במקומך, יקירתי, כי עתה נסעתי להומבורג.
הייתי נוסעת בלי דחוי. היא
מענינת קצת יתר מדי. ואולם איה
אגתה? אה, הִנֶּהָ. לידי אגתה ומר הופיר שבים מן האכסדרה. מ"ר הופיר, אני קוצפת עליך מאד מאד. אתה הוצאת את אגתה אל האכסדרה והיא
אסטניסית וחלושה כל-כך. הופיר צר לי מאד, דוכסית. אנחנו יצאנו רק לרגע והשתקענו
בשיחה. דוכסית ברוויק אַה, בוַדאי על-אודות אוסטרליה
החביבה? הופיר הן! דוכסית ברוויק אגתה, מחמדי! רומזת לה בנדנוד-ראש לגשת. לידי אגתה כן, אמא. דוכסית ברוויק בלחישה האִם – מר הופיר בשפה ברורה – – ? לידי אגתה כן, אמא. דוכסית ברוויק ומה היתה תשובתך, ילדתי היקרה? לידי אגתה כן, אמא. דוכסית ברוויק בחבה יתרה מחמד-לבבי! אַת אומרת תמיד את המלה הנכונה. מ"ר הופיר? דז'ימס! אגתה
הגידה לי הכל. איך התחַכַּמתם
שניכם להסתיר את סודכם! הופיר ובכן לא תתנגדי, דוכסית, אם אקח מכם את
אגתה להובילה לאוסטרליה? דוכסית ברוויק בהתמרמרות לאוסטרליה? אה, אל-נא תזכיר את שם המדינה ההמונית האיֻמה הזאת! הופיר ואולם היא אמרה, כי טוב בעיניה לנסוע
עמדי שָׁמה. דוכסית ברוויק ברגזה את אמרת כזאת, אגתה? לידי אגתה כן, אמא. דוכסית ברוויק אגתה, את מדבּרת דברי-שטות מאין
כמוהם. לפי דעתי, ככר גרוֹסוִינר
הוא מקום-משכן יפה יותר לבריאוּת.
אמנם, בככר גרוסוִינר יושבים המוני אנשים, שאינם לפי כבודנו ולפי רוחנו,
אבל על-כל-פנים אין רוחשות שם סביבותיך אותן הַקֶנקורוֹת המתועבות. ואולם על-כל-זה נדַבר מחר. דז'ימס, תוכל להוליך את אגתה למַטה. כמובן, תבוא מחר לסעֻדת-שחרית,
דז'ימס. בחצי השנית, ולא בשתי
שעות. הדוכס יחפוץ בודאי לשיח אתך
קצת. הופיר ינעם לי מאד לשוחח עם הדוכס. עד עתה לא אמר לי אף מלה אחת. דוכסית ברוויק מובטחת אני, כי מחר תשמע מפיו מלים
רבות. לידי אגתה ומר הופיר יוצאים. ועתה לילה טוב, מרגריטה. רואה אני, כי זהו אותו המעשה הישן בעצמו, יקירתי. האהבה – אבל לא אהבה במעוף-עין ראשון,
אלא אהבה מקץ הסיזון – זה בריא ומוצק יותר. לידי וינדרמיר לילה טוב דוכסית הדוכסית יוצאת שלובת-זרוע עם לורד פיזלי. לידי פלימדיל מרגריטה היקרה, איזו אשה יפה בחר אישך
לחול אִתה! לוּ הייתי אני במקומך,
אז קִנֵאתי קנאה עזה. אַתן שתיכן
ידידות נאמנות? לידי וינדרמיר |