|
הנפשות: לוֹרְד וִינְדֶרְמִיר הדוכסית לבית בֶּרְוִיק לוֹרְד דַּרְלִינְגְטוֹן לֵידִי אַגַּתָּה קַרְלֵיל לוֹרְד אוֹגוּסְטוּס לוֹרְטוֹן לֵידִי פְּלִימְדֶל מִיסְטֶר דּוֹמְבִּי לֵידִי סְטוֹטְפִילְד מִיסְטֶר סֵיסִיל גְרֶהֶם לֵידִי דְזֶ'דְבּוֹרְג מִיסְטֶר הוֹפֶּר מרת קוֹפֶּר-קוֹפֶּר פּאַרְקֶר, סוכן שעל בית
וינדרמיר. מרת אֵירְלִין לֵידִי וִינְדֶרְמִיר רוֹזַלְיַה, אָמה הזמן: ההֹוה. המקום: לוֹנדוֹן. המחזה מתחיל ביום ג' בשעה
החמישית אחרי הצהרים וגומר ביום המחרת בשעה וחצי אחרי הצהרים. מערכה ראשׁונה. חדר בבית הלורד
וינדרמיר. דלתות באמצע
ומימין. שלחן-כתיבה עם ספרים
וניָרות – מימין. ספה ושלחן-טֵה
קטן – משמאל. דלת-חלון אל האכסדרה
– משמאל. עוד שלחן מימין. לֵידי וינדרמיר ליד השלחן מימין,
מסדרת שושנים באגן כָּחֹל נכנס פארקר. פארקר התקבל מעלתך אורחים בשעה זו? לידי וינדרמיר הן – מי בא? פארקר לורד דרלינגטון, גברתי. לידי וינדרמיר
מפקפקת רגע קטן הכניסהו – ואני מקבלת היום את כל מי
שיבוא. פארקר שומע אני, גברתי. יוצא בפתח האמצעי. לידי וינדרמיר מוטב שאראהו לפני הערב. שמֵחה אני, כי בא. נכנס פארקר בפתח האמצעי. פארקר מכריז לורד דרלינגטון. נכנס הלורד ופאַרקר
יוצא. לורד דרלינגטון מה שלומך, לידי וינדרמיר? לידי וינדרמיר מה שלומך, לורד דרלינגטון? לא, אינני יכולה לתת לך שלום. ידי רטבו מהשושנים הללו. נחמדות הן, מה? הן הובאו בבֹקר מסילבי. לורד דרלינגטון הן יפות עד-מאד. רואה מניף מונח על השלחן ואיזה
מניף נפלא. מֻתּר להתבונן בו? לידי וינדרמיר בבקשה. נחמד הוא, האין זאת?
שמי חרות עליו. ועוד כתֹבת
ארֻכּה. זה עתה הרגשתי בו
גם-אני. זו מתנה היא מאת בעלי
ליום-הולדתי. הלא ידעת, כי היום
יום הולדת אותי? לורד דרלינגטון לא. האמנם? לידי וינדרמיר כן, היום הגעתי לשנות בגרוּת. יום רב-הערך בחיי, האין זאת? כי על-כן אני עושה משתה-מחולות בערב
הזה. בבקשה, שבה-נא.
מוסיפה לסדר את הפרחים. לורד דרלינגטון בשבתו חבל, שלא ידעתי כי היום יום-הולדתך. לוּ ידעתי, הייתי מרפּד לכבודך בפרחים
את כל הרחוב לפני ביתך, שתדרוכנה רגליך עליהם. הם נאים לך. הפסקה קצרה. לידי וינדרמיר לורד דרלינגטון, אתה הכעסתני אמש במשתה
שר-החיצון. ולדאבוני, רואה אני,
שאתה אומר שוב להכעיסני. לורד דרלינגטון אני, לידי וינדרמיר? נכנסים פארקר ומשרת עם טס ומערכת
כלי-טֵה. לידי וינדרמיר הַעמד על השלחן הזה, פארקר. טוב. מנגבת את ידיה במטפחתה, הולכת אל
שלחן-הטֵה, אשר משמאל, ויושבת אליו אולי
תקרב הלום, לורד דרלינגטון? פארקר יוצא. לורד דרלינגטון לוקח כסא והולך אל השלחן. אני מיצר ומצטער מאד, לידי
וינדרמיר. הגידי-נא לי, מה עשיתי. יושב אל השלחן. לידי וינדרמיר זאת עשית: כל הערב לא חדלת מלפזר לי
קומפּלימנטים. לורד דרלינגטון בבת-צחוק בצוק העתים הללו זוהי הפזרנות היחידה,
שאנו יכולים להתיר לעצמנו. הקומפּלימנטים,
לפחות, אינם למעלה מכחותינו. לידי וינדרמיר מניעה בראשה לא, אני מדבּרת בכֹבד-ראש. אל-נא תצחק, אני סריוזית מאד. אינני רוהבת קומפלימנטים, ואינני
יודעת, מדוע יחשבו הגברים, שהם עושים נחת-רוח גדולה לאשה, באמרם אליה המון דברים
שאינם יוצאים כלל מלבם. לורד דרלינגטון אבל אני פי ולבּי שָׁוים. לוקח מידה את כוס הטה, שהיא מגישה
לו. לידי וינדרמיר בחשיבות אקוה, כי לא כן. ומאד יֵצר לי, אם אצטרך להתקוטט בך,
לורד דרלינגטון. אתה חביב לי מאד,
ואתה יודע זאת. אבל אני לא חבבתי
אותך כלל, אלו חשבתי, שהנך כרֹב הגברים.
האמינה לי, אתה טוב מרֻבּם של הגברים, ולפעמים נראה לי, שאתה משתדל,
שיחשבוך לרע מהם. לורד דרלינגטון לכל אחד מאתנו יש שחצנות קטנה שלו,
לידי וינדרמיר. לידי וינדרמיר אך מדוע בחרת דוקא בשחצנות זו? לורד דרלינגטון אה, בזמן הזה שָׁרצו בחברה המונים
המונים של מתהדרים ומתנפחים, הנוֹטלים לעצמם את השם "טובים", עד שלפי
דעתי, עניוות נעימה היא להשתדל להתראות כאיש רע. ועוד זאת: אם אתה רודף אחרי הכבוד להחשב כאיש טוב, יתיחסו
אליך הבריות בכבד-ראש ובעֹמק העיון; אך אם שואף אתה להתראות כאיש רע, יתיחסו
אליך בקלות-ראש ולא יאמינו ברעתך.
כל-כך טפשית היא אומפטימיותן של הבריות! לידי וינדרמיר וכי אין רצונך, שיתיחס אליך העולם
בכֹבד-ראש, לורד דרלינגטון? לורד דרלינגטון העולם? לא. אל מי
מתיחס העולם בכֹבד-רֹאש? רק אל
האנשים המשעממים ביותר, הָחל בבישופים וכַלֵּה בסתם חסרי-מוח. אולם אני רוצה, כי אַתּ תתיחסי אלי
בכֹבד-ראש, את, לידי וינדרמיר, יותר מכל באי-עולם. לידי וינדרמיר מדוע דוקא אני? לורד דרלינגטון אחרי פקפּוק מועט יען כי, דומה אני, אנחנו יכולנו להיות
ידידים נאמנים. נהיה-נא ידידים
ורעים. אפשר, שתהיי זקוקה לידיד,
באחד הימים. לידי וינדרמיר מדוע אתה אומר כזאת? לורד דרלינגטון אָה! – כל אדם זקוק לפעמים לידיד. לידי וינדרמיר כמדומני, שאנחנו ידידים טובים זה מכבר,
לורד דרלינגטון. ידידותנו תוכל
להתקַים גם להבא, כל-זמן שאתה – לורד דרלינגטון כל-זמן שאני – מה? לידי וינדרמיר כל-זמן שלא תקלקלֶנה באמירת דברים
משֻׁנים וזרים לרוחי. אפשר, שאתה
חושב אותי ל"צדקנית"?
אמנם כן, יש בי מקצת של צדקנית.
כך היה חנוּכי – ועל זה איני מצטערת כל-עיקר. אמי מתה עלי, כשהייתי תנוקת קטנה. אני גֻדלתי בביתה של הלידי י'וּליה, אחותו הבכירה של אבי,
כפי שידעת. היא היתה קשה ומחמירה
עלי, אבל היא לִמדתני מה שרגילים לשכוח בזמננו: להבדיל בין טוב לרע. היא לא סבלה שום פשרות. גם אני איני סובלתן. לורד דרלינגטון לידי וינדרמיר יקירתי! לידי וינדרמיר נשענת על גב הספה אני נחשבת בעיניך כנחשלת אחרי
דורי? באמת כן אני. לא לכבוד הוא בעיני ללכת בדרכי דור אשר
כזה. לורד דרלינגטון דורנו הוא, אפוא, רע בעיניך מאד? לידי וינדרמיר כן. בני דורנו מביטים על החיים כעל ספיקולַציה. אבל החיים אינם ספיקולציה. הם עבודת-הקֹדש. שאיפתם – אהבה. כפרתם – קרבן. לורד דרלינגטון בבת-צחוק אָה. יש דברים יותר נעימים מהיות קרבן! לידי וינדרמיר גוחנת לפנים אל-נא תאמר כדבר הזה. לורד דרלינגטון אֹמַר ואֹמַר. אני מרגיש כך. אני יודע, כי כן-הוא. נכנס פרקר בפתח האמצעי. פארקר האנשים שואלים את גבִרתי, הישטחו את
המרבדים באכסדרה, אם לא? לידי וינדרמיר מה דעתך לורד דרלינגטון, היֵרד גשם
היום? לורד דרלינגטון אין דעתי סובלת כלל את האפשרות, שירד
גשם ביום הולדת אותך! לידי וינדרמיר אמור לאנשיך, פארקר, כי ישטחום מיד. פארקר יוצא. לורד דרלינגטון עודנו יושב על מקומו. רוצה אני לשמוע את דעתך בענין שכזה:
נניח כי זוג צעיר – שכמובן לא היה ולא נברא, אלא משל הוא – זוג צעיר, כשנתים
אחרי החתונה, והבעל התרועע פתאם, בידידות יתרה, אל אשה ש... אֹמַר: שֶׁטִּיבָהּ מוטל בספק; והוא
שוהה אצלה בתמידות, סועד אִתה פת-שחרית, ואל-נכון פורע גם את חובותיה. מה דעתך? רשאית היא אשתו של זה לבקש לה תנחומים? לידי וינדרמיר בפנים מעֻננים לבקש לה תנחומים? לורד דרלינגטון כן, לפי דעתי, היא רשאית – יש לה הזכות
– לידי וינדרמיר וכי בשביל שהבעל עשה נבָלה צריכה גם
אשתו לעשות נבָלה? לורד דרלינגטון נבָלה – זו מלה נוראה, לידי
וינדרמיר. |