מְדוּרוֹת אֵשׁ... / אברהם סולודר
מְדוּרוֹת אֵשׁ
יְרוֹקָה, מַרְאוֹת רַעֲנַנִּים
מִבֵּין שְׁחָקִים
אֲפוּרִים, וּמוֹלֶדֶת –
אֶבְכָּיָה מֵרֹב
גִּיל וּרְעָדָה ...
הַר הַחֶרְמוֹן
בַּהֲדָרוֹ, סַעַר יֹפִי,
נִזְרוֹ שֶׁלֶג
וְלֶהָבָה, וְהוּא כֻּלּוֹ עָשֵׁן,
וַעֲשָׁנוֹ תְּכֵלֶת
צַחָה עוֹלָה.
יְלִיד הַגּוֹלָה
אֲנִי. עַתִּיק מִשְּׁדֵי אֲדָמָה
וּמִבִּרְכַּת
שָׁמַיִם.
יְגוֹן הַלַּיְלָה
סָגַר עָלַי וְעַל רְחָשָׁי.
עִם הָעֶרֶב
רְאִיתִים, מַחְזוֹת אֵל,
וַתֵּהוֹם נַפְשִׁי,
סָאַן לִבִּי הָרָעֵב
לְמַרְאוֹת דָּמְעָה
עֵינִי.
לִי יִתְּנֵנִי
רוּחַ עֶרֶב זוֹרְמָה,
אֶל אִמִּי
זִקְנָתִי בַּגּוֹלָה חִישׁ אָעוּפָה,
אַחֲלִיק כֶּסֶף
שְׂעָרָה אֶמַח דִּמְעַת עֵינָהּ:
"לֹא
בַחֲלוֹמוֹת שָׁוְא נִחַמְתְּ יַלְדוּתִי.
כָּל
חֶזְיוֹנוֹתַיִךְ, שִׁעְשְׁעוּ נַפְשִׁי וְדִמְיוֹנִי,
תַּחַז עֵינִי.
כֻּלָם הֵמָּה סְבִיבִי".
מַזְהִיר כְּאֵגֶל
טַל אֲרַצֵּד לְפָנֶיהָ,
אֲנַחֵם שֵׂיבָתָה
הַנּוּגָה, הַשּׁוֹמְמָה:
"אֵם יְקָרָה!
תִּקְווֹתַיִךְ כַּשַּׁחַר נוֹטְפוֹת הוֹד.
אֲנִי נֶכְדֵּךְ,
עַל אַדְמַת קֹדֶשׁ אֶדְרֹךְ.
אֲנַעֵר בָּהּ
מֵעָלָי אֲבַק הַנְּדוּדִים, רְסִיסֵי לָיְלָה,
וּבְשִׁיר הַיּוֹם
אַשְׁקֶנָּה בַּעֲלוּמָי".