Melancholie / נחום סוקולוב

מַדּוּעַ אָזְלַת כֹּחִי, לִבִּי פָצוּעַ וּבִכְבֵדוּת רוּחַ אֶשְׁאָפָה?

רוּחִי יְצִיקֵנִי וְאֶת יְגוֹנִי לֹא תוּכַל לְתָאֵר כָּל שָׂפָה;

עָרְבָה לִי כָּל שִׂמְחָה, כָּל עֹנֶג נֶהְפַּך לְנֶגַע.

יֵשׁ בִּי אֹמֶץ לִטְרֹף נַפְשִׁי בָּזֶה הָרֶגַע.

וְכָל אֲשֶׁר נִרְאֶה לִי מֵאָז מָלֵא חֵן וָיֹפִי

וְכָל יָקָר לִי מֵאָז –, הֵן לִי עַתָּה אַךְ דֹּפִי.

וּמִי ְקשָׁרַנִי עֲלֵי אֲדָמוֹת בַּעֲבוֹתוֹת וָחֶבֶל?

מִי הוֹשִׁיבַנִי בְּבוֹר זֶה אֲשֶׁר בּוֹ שַׁלֶּטֶת[1] הַהֶבֶל?

כָּל יְקוּם נִתְעָב, וּבְכָל מָקוֹם מִגְרַעַת;

וּבְחֻקֵּי הַבְּרִיאָה לֹא אֶרְאֶה כָּל דַּעַת;

אַךְ צְלָלִים עוֹבְרִים, מִשָּׁאוֹן וְחִזָּיוֹן,

וְהַכֹּל יָעוּף לְפָנַי כַּחֲלוֹם וְהִגָּיוֹן.

מאקאוו א' לך התרל"ו