חלוצי הגלות

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

ב. יוסיל "המשוגע"

[א]

המרגלית הכי מזהירה במחרוזת חלוצי-הגלות שלי היא: יוסיל מינץ, או כמו שהיו קוראים לו בעיירה שלו: יוסיל "המשוגע".

העיירה של יוסיל לא היתה רחוקה מעיר מולדתי שלי בפולין, ועל כן היו "שבילי דנהרדעא" הללו נהירים לי יותר מאשר לחברי בנסיעה ההיא, הסופר המנוח י. ל. פרץ. במחוז לובלין היה הוא המומחה, ואני – בגלילות מזוביה. חוץ מחלוקת התחומין, הותנה בינינו גם לחלק את העבודה. הוא היה בעל מקצוע לדברים "שבינו לבינה", למנהגי המון העם, לנימוסי ערכאות (הוא היה בנעוריו עורך דין פרטי), לסכסוכים עם הבולשת; אני נתמחיתי יותר לבחורי בית המדרש, לאברכים, לחסידים למשכילים. יוסיל "המשוגע" עלה במצודתי. עד היום הזה לא נגעתי בזכרון הזה הקדוש לי. עתה בא הזמן.

מגמתנו הרשמית היתה, למצוא את "האיכרים היהודים", וביתר דיוק, את "שרידי הקולוניסטים היהודים" בפולין בעד י. ג. בלוך, שעסק בכך לשם סניגוריה, "להראות העמים והשרים", שהיהודים עוסקים ביישובו של עולם. מטרתנו הפרטית היתה, לשוט בעולם היהודי, לחדש את הגירסא דינקותא ולקלוט רשמים חדשים. ביחס אל הסניגוריה, היו דעותינו שוות, אבל מזגינו לא היו שווים. שנינו ראינו מראש, שהסניגוריה היא יגיעה לריק. ותועלתה כתועלת משקפיים לנולד סומא, או קרני דאומנא לבר מינן; אבל פרץ המשורר, בתחילה התעורר, התרגז, ואחרי כן קפא תוך כדי התגעשות. לשנינו היתה העבודה תכלית, ולא אמצעי. אני אז מכווץ כפקעת בעבודה ספרותית וציבורית; רציתי להרוס את דפני בית כלאי ולפרוץ החוצה, להתאוורר קצת; ככה זינק גם פרץ ממחבואו לאותו "סבוב ר' פתחיה" מרובה-הגוונים, שעשינו במקצת יחד, ובמקצת בצוותא חדא עם חברים אחרים, הלוך וטוס מעיר לעיר ומכפר לכפר. היתה זו נסיעת דון קיחוטים יהודים מעניינת עוד יותר מחזיונו של מנדלי מוכר ספרים משונה-ההעוויות.

בתוך "סמוך", היתה מצודתי פרוסה ביחוד על העיר... ששם נזדמנתי עם פרץ לפנדק אחד, ועד שניגשנו אל התפקיד העיקרי: לחפש איכרים יהודים, הקדמנו להתחקות על העיר בעצמה. תרנו בה כל רחוב, כל סימטא, כל קרן זווית וכל חצר. בתים רבים, רובם של עץ נמוכים, ישנים, חבויים בצילם, עומדים ומתקיימים משריפה לשריפה, מכווצים, נדחקים, בלי סדרים, קצתם אינם מתכוונים לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליפים; הרבה משעולים מדרונות, נקיקים, גדרות, משוכות; שוק עם בתי חומה מועטים, קודרים ומביעים חשיבות, כבוד מדומה והתנשאות של הבל. – כארבע מאות משפחות יהודיות. הרבה בעלי מלאכות, כעשרים בעלי-עגלות, עגלות משא ומסע, כחמישים מלמדים, מקרי דרדקי ומלמדי גמרא, אופים אחדים, שוזרי חבלים, עושי כובעים, חייטים, סנדלרים, רב, דיין, שלושה שוחטים, חמישה שמשים, חזן, כורך ומוכר ספרים יחד, שלושה מורים ושני חצאי מורים, מתקני שעונים שנים, והשלישי הוא גם מתקן מטריות ומלמד קצת וסופר קצת ולוחש לפעמים על עין הרע, סופר סת"ם, אורג טליתים, זגגים אחדים, ויש שהם בימות הגשמים זגגים, ובימות החמה סיידים, שלושה ארבעה נושאי סבל, שפחות ומיניקות כארבעים. שנים שלושה עשירים, אחד מהם קבלן לכבישים, ולו כעשרה עוזרים קבועים, בין שיש בין שאין עבודה, ומתפרנסים בכבוד, כי האיש טוב והגון ומקיים "וחי אחיך עמך"; היתה טחנת קיטור, אך נשרפה, ולא תיבנה עוד. חוץ מאלה יש ספסרים וסרסורים, עמילים וסוכנים, יושבים בערים אחרות ומשפחתם כאן, ולפסחים הם באים לביתם. יש הרבה משפחות שכל נפשותיהן עובדות בזיעת אפים, ויש שאין לדייק את הכנסותיהן. האב עוסק בשטרי גורלות. ב"צטלך", ביין לקידוש, בשמרים, והאם מוכרת פירות בסל, או מתקנת שקים, סורגת גרבים, מורטת נוצות, תופרת, מטליאה, כובסת.

אבל הדבר הקובע את החותם על העיר היהודית, הדבר הנסקר בסקירה אחת הוא ריבוי החנויות, הקובות, האיטליזים, האיצטבאות והקטלזקין. החנויות! איש איש עומד בחנותו, בייחוד בימי כניסת האיכרים לשוק, ומחכה לקונים, והאיכר הולך מחנות לחנות, אולי ימצא סחורה בזול מן הזול. החנווני מסתייע באשתו המינקת או המעוברת, לפחות, ולפעמים גם בבניו הנפטרים ליום ההוא משיעורם, והבנות אינן יכולות לבשל אז, ואם יש מבשלת, באה גם היא לעזור או להשגיח על האיכרים, האוהבים לפעמים להדביק לידם דבר בחשאי. עפ"י רוב, ה"בריה" בחנות היא האשה. היא יודעת לדבר את האיכרים ואת האיכרות, עת לברך ועת לקלל, לקרוא לאיכר "אהובי, יקירי" ולתקוע כף ל"שלאכציץ", והעיקר, להשתכר פת לחם. הכל גועש, רותח והומה; מלחמת-תחרות מיואשת, יורדת עד לחיים. בחנויות תמעט הסחורה ותגדל הדלות, בתחילה ממלאים את הטבלאות בקרדונקות ובתיבות ריקות, אבל סוף סוף הדלות בוקעת ועולה, הכתלים ריקים ואין במה למלאותם. יום השילום הגיע, חרב מונחת על הצוואר, אין פרוטה! אז – "גמילות חסד"! ליום, לשעה, לרגע, עד אשר מן השמים יבוא עזר, הראש סובב כגלגל, האנשים מתהלכים קודרים ושחוחים תחת נטל החיים המרים והמאררים; ההוצאות מרובות: דירה, חנות, תעודת-מסחר ושוב תעודה ושוב תעודה, מוצצת המלכות את טיפת הדם האחרונה, שוחד לפקידים, שלמונים לשוטרים, כל גוי שיש לו אדנות ושררה כל שהיא, כל "יוון" שיש לו אבק של משרה ופקידות, צריך לשלם לו בעד כל מה שהוא עושה, ועפ"י רוב בעד כל מה שאינו עושה, אפילו עני המתפרנס מן הציבור. אילך – התקציב הפנימי: עצים להסקה, מלמדים, הלבשה, לפחות, לשבתות וימים טובים, ולבנות שהגיעו לפרקן, וגם לאכול משהו צריך אדם חי, וגם פרוטה לצדקה; הבנים הם עוד "חצי צרה", בשעת הדחק ילכו לאמריקה, ילכו לעבוד בצבא (כבר עובדים בן ר' זרח הגבאי ובן ר' איטשה מאיר'ל ונכד הקבלן), אבל הבנות, הנדוניא, החתונה, "קסט!" התגרנים עפים ובאים מכל הצדדים, מתרוצצים, מטפסים, מקפצים, תופסים, חוטפים זה מזה לא באגרוף, אלא בפקחות (אח כמה פקחות, כמה מיני בדיחות ולגלוגין וחידודין מנקרים ודוקרים, נוקבים ויורדים עד יותרת הכבד!), ולא בסטירות, תלישות וצביטות בידים, אלא בהמצאות, דקות מן הדקות, שהולכות ומתחדדות מדור לדור במשך אלף שנים ויותר על המשחזת של ההכרח ושל חוק מלחמת החיים, ויותר נכון: החיונה.

כל הצבעים והגוונים, כל מדרגות היחס, כל מיני העושר והפרנסות, כל סוגי המלאכות, צרכי ציבור, כל אופני עניות ומסכנות, כל הלכות צדקה וחסד ומעשים טובים, ענווה וגאווה, פזרנות וציקנות, קנאה וסבלנות, חכמה וערמה, אף שמחה והוללות, כל טרדות עולם הזה ויסוריו ותענוגיו אינם נימוק החיים ותכניתם. נימוק החיים ותכניתם הם – בבית המדרש, מסביב להרב, מסביב להדיין, בהישיבה, בהחדרים, בשבתות וימים טובים, או בשעה שבעלי הבתים הולכים לבית המדרש, ותיק הטלית והתפילין תחת בית-שחיים ובניהם הצעירים וחתניהם הולכים אחריהם, כסמל חי הרומז על המשכת האומה והמסורת; והחסידים בתקופה ההיא, כובעי קטיפה בראשיהם, על פדחתם, נפשלים פנים ואחור, ושתי פאות, מסולסלות כקלפיות היוצאות מתחת הרהיטני, תלויות מזה ומזה, נבדלים לנוסחאותיהם, לסגנון נגינותיהם ולאופן חגירתם (יש חוגרים על טבור בטנם, ויש מגביהים את החגורה, וסח לי טרייטל רבי, שמגביהי החגורה סופם לצאת לתרבות רעה) – הכל בשביל עבודת הבורא. זוהי התכנית; כל השאר – כלים, קליפות, צעצועים...

ואין נפקא-מינה, שנמצאות שם כאלף משפחות לא יהודיות: עולם בפני עצמו של רוחניות אחרת, של גשמיות אחרת, עולם של עירונים, של פקידים, של בעלי מלאכות מהגויים. אפילו בעלי מלאכה אחת הם דומים זה לזה כדמיונו של פקיד הפוסתא, אנדרז'י זבולינסקי, אל ר' אהרון בעל תוקע, או כדמיונו של הרב אל הגלח – שני עולמות שאמנם יש ביניהם הרבה יחוסים של משא ומתן, מיקח וממכר, אדנות ושיעבוד, שלום והשתתפות, קטטות והתפרדות, אבל אין ביניהם יחוסים פנימיים. ההבדל איננו מצטמצם בענינים נוגעים אל הדת. למרות התהום המפרידה בין הדתות, אפשר לו לכל צד להבין, שיש להצד שכנגדו דת אחרת, ושלי שלי, ושלך שלך. אבל כל עיקרון של ההשקפות על חיים, על מוות – היא נחלקת לשתים. מה "גמילות-חסד", מה "קסט", מה "אדם יושב ולומד", "תלמיד חכם", "קרוב עני", "מחותן", "בחור", "אברך" – כל השמות האלה אמנם ניתנו להיתרגם לשפות אחרות, אבל הבנתם מטושטשת וביאורם אין להלום לכל מי שלא חי את החיים ההם, מפני שהשמות האלה אינם מלים אלא מושגים של צורות-חיים מיוחדות, של השקפות ומנהגים מיוחדים, שנארגו ונרקמו במשך דורות רבים.

ביקור העיר היה הקדמה לביקור הכפרים אשר מסביב, בכל מקום אשר היו שמה קולוניסטים, ראשית צריך היה להתחקות על שורשי רגליהם, אי מזה באו, ועל פי רוב הם באו מעיר סמוכה. התאמצנו בכל כוחנו להיות ככל האפשר "רואים ואינם נראים", התהלכנו בחשאי, שוחחנו בלחש, נתארחנו באכסניה קטנה במסכנות ובצמצום. כל זה לא הועיל. כהרף עין יצאו לנו מוניטין מסוף העיר ועד סופה. ביום המחרת לבואנו, כל מי שיש לו זוג ידים תקע לנו "שלום עליכם"; עוד מספר ימים, כבר היינו לשיחה בפי הבריות בבית המדרש בין מנחה למעריב, במרחץ על האיצטבאות, בכל החנויות בשוק, בזמן שאין קונים, ובפי הנשים, כשהן יושבות בזמן בין השמשות על הכבש בין הבתים וסחות על דבר מאורעות היום. זר של הגדות השתזר מסביב לראשינו: היו בו פרחים נאים, כמו: "בלוך", "ברון הירש", "טובת הכלל", דברים מעוררי-סקרנות ומתסיסי תיאבון, אבל היו גם קוצים: "שרייברלך", "דייטשן".

כשנכנסנו לדברים, נמוג הקרח, אבל עד שנכנסנו לשיחה, היה רושם חיצוניותנו מוזר. עמי עוד אפשר היה להתפשר; אבל שפמו של פרץ, שפם קצת ניטשה וקצת טאראס-בולבא, היה מרגיז ומפחיד, למרות בת-הצחוק של חיבה ונחת, של חכמה וחדווה, שהיתה מסלסלת את השפתיים העבות, שהיו עתים תכוליות ועתים אדומות. חוץ מהשפם התובעני והמטיל אימה על היהודים, היה פרץ עוטה פקרט, או כתפיה קצרה תלויה לו על כתפותיו ופרופה ורכוסה רק בצווארונה. התחננתי אליו: "חוסה על עמלנו! מין בגד שכזה לא יובן בעיר היהודית ההיא, קוצים אתה מטיל בעיני הבריות, כל שליחותנו תקלקל – והוא התעקש, דוקא כתפיה; ואשר יגורתי בא לנו – הלומדים שבעיר פקפקו, אם מותר לשאת כתפיה בשבת, מפני שאין לה שרוולים, וכשהרוח מנשבת היא מתנפנפת כמפרש של ספינה, ואינה מחממת כלל, ושמא יש לה דין משא; ובעל בית מתון אחד, מהובהב-השכלה (מפני שהיה חש בכבדו, ונסע פעמים אחדות לחמי קרלסבד, ומדי שב מחוץ לארץ נתרחב אופק הסתכלותו) אמר לי: "בגדים ארוכים או קצרים, מנהג יהודי או "חוקות הגוי" – אלה הם דברים של מה בכך; אני אינני מקפיד, אבל מין בגד זה אין הדעת סובלתו!" – ומי יודע, כמה יותר התקרבות מצאנו שם, לולא עיכב שאור זה שבעיסה – הכתפיה הפרצית! אין עצה...

איך שהוא המשבר של מה בכך זה עבר, קנינו לנו הרבה חברים, וכל אחד מהם השתדל להמציא לנו ידיעות, להדריכנו, ללמדנו פרק במילי דמתא ובהלכות פרנסה, שלא היה לנו עסק עמהן כלל, ולהטעותנו ככל האפשר. אחד משלושת המורים העברים, ה' ליבוביץ, חניך בית המדרש בז'יטומיר, בעל גוון ארוך וצנום, איש שהכל הפך לו תפל וחסר ענין, אחרי שנפסל מרבנות מטעם... ונתגלגל לעיר יהודית בפולין וחשב את עצמו לרוסי, והיה תועה בחללו של עולם ככוכבא-דשביט, ולא מצא שום נקודה להסתכל ולהתייחס ממנה אל העם הזה, זולתי שהם "פנטיקי", מלה שהיה מבטא תדיר בגיעול ותיעוב מפורש ומתוך עיוות-פנים; המורה השני, ה' ליפשיץ, שהיה מסביב לבית המדרש בווילנה, איש כבן ששים, קטן הקומה ופזיז התנועה, ועיניו משוטטות בחוריהן, בעל לב רך וטוב ומעורב בין הבריות, התאמץ להכניס לתוך רשימותינו בתור עובדי אדמה את ארבעת הגננים היהודים, אבל אחרי חקירה ודרישה, נודע לנו שהם זגגים החוכרים גַנות מדי שנה בשנה מאת בוצך גרוז'ינסקי, עירוני חצי-איכר ובעל אחוזות רבות, וזו כל גננותם, שהם מלקטים אגסים ותפוחים ושזיפים ומוכרים אותם בסיטונות. המורה השלישי, ה' פרנקל, צעיר מלבב, בעל תלתלים, כולו אומר יום טוב, מאושר, טרוד שתקן, מצוין במרץ עז אך לגבי דבר אחד, חולה אהבה לשפה העברית ולהדפסת מאמריו שלו יותר מאשר לקריאת מאמרי זולתו. היה מסבב את כל ההיכרות לשמש לו פרוזדור ואפוטרופסות לתיאבונו הדפוסי.

מהמורים ההם לא נבנינו כלל. הרבה יותר נבנינו מהסרסור חייקל. זה היה יהודי חד וחרוץ, פנים קמוטים כגוויל עתיק, עיניים זעומות וקרות, קטנות ואפורות, מפיצות אש ירוקה כעיני חתול על טרפו. בקרב יהודי זה תסס וחילחל ופיעפע דבר מה, כאילו התחבא בו בן-שטן זעיר וזורק מתוכו זיקי לצון. כל הזמן היה לנו רושם בטוח, שהסברת פניו והמחמאות והחן והתמימות שלו הם מעין "מה יפית", מפני שהוא חשב אותנו למין "פריצים" או "קרובים למלכות" – ו"הווה זהיר בגוי קטן" (מילתא זוטרתא? אנשים באים מווארשה ומטיילים לפעמים עם ממונה הפוסתא ועם הרוקח ועם הנוטריוס!), אבל בסתר לבו היה מתגאה, ולועג לנו, וחושב אותנו ל"דייטשען" שעוסקים בשה"י פה"י. בכל זאת משך יהודי זה את לבנו יותר מהאחרים, מפני שהוא ידע דבר מה, הוא היה בקי לא רק בהעיר עצמה, אלא גם בסביבותיה, מפני שהיה רגיל אצל סוחרי-צמר ואצל סוחרי-יערות.

הוא היה הראשון שסיפר לנו, שלפני שנים רבות, בזמן שהממשלה נתנה קרקעות ליהודים, כדי שייסדו להם קולוניות, יצאו כמה משפחות לכפרים, למקומות פנויים, ועל שאלתי: "והיכן הם עתה?" ענה בקול שהיה בו קורטוב של בדיחה: "נתבדרו כגל של אגוזים..."

זה היה קצה החוט, שאחזנו בו וששימש לנו "חוט של אריאדנה" בתוך המבוך ההוא.

להיכן נתבדרו? כמה שנים ישבו בקולוניות? האם ירדו מנכסיהם וברחו לאמריקה? והקולוניות – האם בטלו, או יש עוד שארית הפליטה כל שהיא? איזה שטח תפסו? אדמה דלה וכבולה, או מוכשרת לעיבוד? אדמת החצר, או קרקעות של איכרים זעירים? האם עבדו והצליחו, או לא הצליחו מפני שלא עבדו?

הרצינו את מקצת השאלון, שהיה שגור בפינו כ"אשרי". פרץ כבר הוציא מילקוטו את קונטרס רשימותיו, והיה מוכן ומזומן לעבודה. סוף סוף מצאנו את "הימים במדבר"!

אז נתגלה לעגו הטמיר של יהודי זה. ההתקפה הראשונה היתה כנראה, מבוהלת. ביחוד, קונטרס הרשימות הרתיע את חייקיל לאחוריו. נרתע כאילו ליסטים מזוין תקפוֹ פתאום.

רגע שמר מחסום לפיו, כאילו הוא מתאמץ לאסוף את נפוצות זכרונותיו. אחרי כן אמר בהברה של ביטול: "כל אלה הם דברי הבל", ושוב נשתתק.

נתתיו להרהר מעט, ורמזתי לפרץ לטמון את קונטרסו, ואחרי הפסקה קצרה פתח פרץ:

"לדידך אלה הם דברי הבל", אבל לדידן, בשביל הדבר שאנו עוסקים בו, אלה הם דברים עומדים ברומו של עולם. הגע בעצמך, סוחר עצים מבקש אותך למצוא בשבילו יער של עצי-ליבנה, ואתה כשאתה לעצמך, אינך צריך ליער שכזה, אבל הוא הוא צריך! אז הלא מוכן אתה לחפש בשבילו. שער בנפשך, שאנחנו עוסקים בידיעות על-דבר קולוניסטים יהודים, ואנחנו שותפים לריווח ולהפסד בענין זה, ואנחנו מוכנים לשלם לך שכר עמלך, וכי אין זה עסק הגון?"

"אין הנידון דומה לראיה, יערות יש ויש לרוב, ואפשר למצוא יער עצי ליבנה, ואפשר למצוא 'פריץ' הרוצה למכור יער שכזה במקח השווה, אלא שהדבר טעון טירחה, ובכן אני טורח, ולפעמים אני מצליח ובא על שכרי, אבל קולוניסטים יהודים עברו ובטלו מן העולם ואין דרכו של סרסור לחזור אחרי דברים שאינם" העיר חייקל ביישוב הדעת ובאבק לעג.

כשנטתה השיחה לצד בלתי נעים, התערבתי בה בהטעמת נימוק יותר קרוב אל הלב מאשר אל הכיס.

"ר' חייקיל, – אמרתי בלי התרגשות, ובהברה יותר משפחתית – אין אנו מבקשים ממך למצוא את הקולוניסטים, שלפי דבריך, ספו-תמו, כי אם ידיעות על דבר הקולוניסטים, והידיעות ההן בודאי אפשר למצוא בין הזקנים ובין יושבי הכפרים הסמוכים. הידיעות נחוצות הן – הוספתי לאמר באופן מסוים ובסגנון של הוראה – לטובת הכלל, לסתום פי צוררי היהודים; ואם תעזור לנו למצוא ידיעות נכונות ומדוייקות, לא לנו תעזור, אלא לענין כלי, להוציא דבר אמת לאמיתו."

רגע אחד או יותר הוסיף חייקיל לחשות ולשקוע במחשבות. אחרי כן חלף רושם הלעג מעל פניו, וכנראה, הכריע את פקפוקיו, ויען לאט ובקצת מבוכה: "הבינותי, הבינותי! אתם רוצים בידיעות, אבל הלא הידיעות, שאתם רוצים בהן, לא סתם ידיעות הן לשם האמת. אתם רוצים לכתחילה בידיעות מוכיחות דווקא, שהיהודים הם מוכשרים לעבודת האדמה, ואני יודע שאינם מוכשרים" – ופתאום עצר במלים, כמו נבהל מרוח פיו, ויוסף לאמר בהעוויה משונה של זווית שפתיו הימנית: "ולאמתו של דבר, אין לי עסק בכך, הרי אני יהודי פשוט, בלי תחבולות, וכלום אני מתערב בעניינים שנחלקו עליהם הגדולים שלנו. סרסור שכמותי צריך להיות מקובל על הבריות, ולא לנטות לצד זה או לצד אחר. עוד יאמרו עלי – רטן בין שיניו – שאני תוחב את חוטמי לעסקי הקהל. אם אציע לפני סוחרי יערות וסוחרי צמר שלי, אשר מהם לחמי נמצא, שיתהפכו לאיכרים, אז יאמרו: "חייקיל קריינא דאיגרתא ליהווי פרוונקא! כל אדם צריך להתחיל מעצמו..."

המלים התגלגלו משפתי חייקיל שוטפות ומרטטות. היה בהן עוקץ של רמז קטרוג חד כנגדנו: מדוע אין אתם עושים את ההתחלה? "קשוט עצמך!..."

אמרתי לו בקול שקט: "טעית, ר' חייקיל! לא אנחנו מוכנים לאיכרות, ולא אותך אנו רוצים להפוך לאיכר. אבל אם יש לך בנים, ואתה מבקש בעדם תכלית, ואם תזדמן לך – הגע בעצמך! – היכולת להושיבם על הקרקע לעבוד ולהתפרנס, האם לא היית רוצה בכך? צער גידול בנים! 'חייב אב ללמד את בנו אומנות', 'עתידים כל בעלי אומנויות לעמוד על הקרקע', 'מי שאין לו קרקע איננו אדם!'..."

הוא הניע ראשו פעמים אחדות לימין ולשמאל, כאילו רצה לאמר, שאין מקום לשאלה בנידון זה. רק בסוף העיר בשפל קול: "אם בשביל כך באתם, חבל על הטורח!"

"לא בשביל כך באנו" – גערתי בו בקוצר רוח – איוולת כזאת לא עלתה על לבנו. באנו רק לחקור את הדבר, ולא יותר. אם יש לך ידיעות – טוב, ואם לא – ידינו מסולקות ממך!"

בדברי את דברי, שבה לאט לאט המנוחה ללב הסרסור, וחזות פניו העידה בו, כי ניחם על המלים שהתמלטו מפיו, ויחזק בידי ויאמר: "חלילה לי לחשוד בכשרים שכמותכם. אך לחקור אתם רוצים – הבינותי! ברגע זה אין לי מה לספר. אבל אשאל, אחקור" – ונפרד ממנו בקידת ראש עמוקה, ניכר היה, שהנשמה פרפרה בקרבו לעשות סחורה.

זאת היתה התוצאה הראשונה של שיחתנו. ביצאו, סקר עלי פרץ סקירה של שאלה, שפירושה היה: הישוב זה עוד? עניתיו בסקירה: כן! ישוב! ואוסף לאמר: הפתיון שלי לא צידד – אתה הוא שהעלית אותו בחכה: לא "טובת הכלל" אלא... חמישה רובלים. צדקת ממני!

[ב]

ביום המחרת בא אלינו חייקיל מתנשף ונושף כמפוח. ביאתו לבדה אף בלי אומר ודברים צווחה ככרוכיא: ידיעות יש לי בשבילכם! נעניתי לכם!

אפשר שנמלך בהרבי שלו, שהיה סמוך לעירו, וזה התיר לו; אפשר שרצה לייקר את סחורתו, ועל כן סירב בתחילה; אפשר ששאל את זוגתו, והיא הפצירה בו לבל יסתלק מן הריווח; הרבה שליחים למקום.

כרגע רשרש על השולחן קונטרס-של-כיס הפרצי.

חייקיל ישב על הכסא בענווה וביראת הכבוד, ישיבה של אורח ביישן, הניח את רגלו הימנית על השמאלית ויתופף באצבעותיו על ברכו הימנית, צלל במחשבותיו רגעים אחדים. אחרי כן התחיל מקריא:

"ברק מוטיליביץ, בן ארבעים, אשתו ינטה, בן אחד, חמש בנות, תגר-של-קמח מראצונז'.

אנשיל הנדלרז' בן שלושים וחמש, אשתו זלאטה, שני בנים, שלוש בנות, חנווני של מיני מזונות מדוברין.

ירוחם ליטנציהיר, בן חמישים, אלמן, שתי בנות, אחת עגונה ואחת בתולה, שם האחת חנה ושם השניה גנינדיל, מלמד מליפנא".

הפסקנוהו. "מה אלה? קולוניסטים? היכן הם? שמות אנשים בלי תיאור אופיים ומעשיהם אינם אומרים כלום. הנח את רשימת השמות, ותננה אחרי כן! ראשית, ספר דבר מה על אודותיהם!".

חייקיל עזב מקומו בחיפזון, כמו יד נעלמה נגעה בו ותטלטלהו ממושבו. קימט את גבות עיניו, ואמר בהברה של כעס קל: "יום תמים וחצי לילה רצתי כמשוגע מרחוב לרחוב ומכפר לכפר לאסוף את השמות האלה. דבר זה עלה לי בדמים יקרים, ועכשיו אתם טוענים, שהשמות האלה אינם אומרים כלום! הלא ביקשתם ידיעות, ואני מביא לכם כל מה שנודע לי!"

"טוב, טוב, ר' חייקיל, אל תכעס! – הרגעתיו – גם השמות נחוצים לנו, אבל העיקר: מה היו מעשיהם של האנשים האלה, מה היה סדר עבודתם, היכן התיישבו, מה נשאר מהם, מדוע לא נתקיימו, כיצד התנהגה הממשלה עמהם, ועוד ועוד".

וחייקיל, כאילו לא שמע, קפץ כנשוך נחש, ופטפט בחצי קול: "רובל למשפחה, עשרים קופיקה לגולגולת, יש לי שלושים משפחות, מאה ושבעים וחמש נפש, בסך הכל ששים וחמשה רובל".

פרץ עשה תנועת יד, כאילו רצה לאחוז בעורפו של הסרסור ולגלגלו מכל המדרגות מהקומה הראשונה אל המסדרון למטה.

תנועה זו לא נעלמה מעיניו החדות של חייקיל. הרכין ראשו, כפף קומתו, הבליט עורפו כמו לטעינת משא כבד, קינח בקצה שרוולו את הזיעה מעל פניו האפורים והעייפים, ואמר בקול תחנונים מהול בערמה דקה: "האנשים האלה התיישבו, קצתם לפני חמישים, קצתם לפני שלושים. לפני עשרים, והיו מהם שנאחזו לפני עשר שנים בבולובקה, במילודרוז, בדומברובקה, בגרילובקה, בצ'ארני בורי..."

עוד הפעם הפסקנוהו: "הנח את השמות, נקבל ממך את הרשימה אחרי כן. הגד אם אפשר לראות, לפחות, אחד מאלה!"

התכווץ כקיפוד, הצליף סקירה של פיוס, בתחילה כלפי ידינו, ואחרי כן לנוכח פנינו, וגמגם: "כן יכולים אתם לראות אותו בקולוניה שלו הסמוכה לגרילובקה, לא הרחק מנובה-מיאסטו, או דרך ביילסק לקירניז'ה... יושב באחוזתו... יהודי שנהפך לאיכר... יוסיל המשוגע... אבל דין עסק ביש...!"

הבטתי אל פרץ. עיניו נוצצו כלפידי אש מבעד לגבותיהן. בחושו החד הרגיש, כי זה הוא ענין! קצה החוט שבידינו נתעבה ויהיה כמעט לחבל. אף אני בערתי כולי. תקף אותי רטט של תאב דעות.

"ספר ר' חייקיל, ספר! משוגע? 'עסק ביש'? כיצד יכול משוגע להיות לעובד אדמה? המוכן אתה להוליך אותנו אל האחוזה ההיא?" שמתי ידי לתוך כיס בגדי...

גם את הרמז הזה הבין חייקיל. רוק נקווה בפיו. אחרי רגע של שתיקה, הניע את שפתיו כאילו דיבר עם לבו, ולחש: "משוגע... לא משוגע ממש, אלא נוהג בשגעון... יוסיל מינץ... קוראים לו 'משוגע'... יוסיל הוא... בן הדיין ר' אבלי, זכרונו לברכה... גם ר' אבלי – אל נא אחטא בשפתי! – היה מין בפני עצמו... היו אומרים עליו, שיש לו מיחוש במוחו... אבל הוא היה בוצינא קדישא... ר' אבלי מינץ... שלשלת היוחסין... בקי בש"ס ופוסקים... בעל יסורין... יהודי יקר פששש... ויוסיל, בעוונותינו הרבים, יוסיל... יוסיל" סיים באנחה כבדה.

"ומה יוסיל?" – הוספנו להפציר – "פקר? נשתמד? ספר ר' חייקיל!"

"לא, חס ושלום!... אבל אין מדברים פה על אודות יוסיל משום כבודו של אבא... אמרתי לכם אתמול, שאין אני יכול להתערב בדברים האלה... אסור לדבר!... כבר דיברתי יותר מדי... עכשיו יכולים אתם לחקור ממקום אחר..." ושוב נשתתק.

רמזתי לפרץ, שכדאי לתת לחייקיל מנה יפה ולפטרו לפי שעה. הסכים פרץ. הושטנו לחייקיל מטבע הגונה. נטל אחרי קידה, ואיננו.

עמדנו על סף פרק של חקירה מסוימת: ר' אבלי הדיין ז"ל, יוסיל המשוגע, קולוניה סמוכה לגרילובקה! לא התחרטנו על הטיפול המייגע עם סרסור זה.

אז גייסנו את שלושת המורים העברים וחצי תריסר בחורים משכילים, והידיעות התחילו לבוא בשפע, בייחוד אחרי שהבטחתי לה' פרנקל בנוסח המו"לים בישראל, "יבואו נא דבריך וכיבדנום", כלומר, אם חלילה תיפול דליקה בעיר, והוא יודיע, לו יהיה משפט הבכורה, מונופולין לשריפות.

הרי תמצית הידיעות שבאו לידינו, ושנמצאו בדוייקות אחרי שנפנו אותן בשלוש עשרה נפה:

ר' אבלי היה גאון וצדיק נעלם, והיה שואף להתבודדות גם בחיים גם במחשבה, ורק לעתים רחוקות היה מתפרץ פתאום בתאווה בלתי צפויה מראש, למחות ולקרוא תגר נגד אי אלה דברים לא הגונים. בתור גאון, הנקל היה לו להתקבל לרב בקהילה הכי גדולה, אבל הוא לא רצה לשמש ברבנות אף בעיר מולדתו; ורק כאשר אכף עליו הצורך למצוא מחיה דלה לביתו, התרצה לקבל את הדיינות; אבל בדרכיו ובמחשבותיו נבדל מכל הדיינים ומכל הרבנים. הוא היה מחמיר על עצמו עד לאין שיעור. היו אומרים עליו, שהיה מדקדק אפילו ברצועה שהבהמה יוצאת בה בין קרניה בשבת, שמא תתהפך והיה לה דין משא, ובודק את הפרומביא של סוס, שמא היא שעטנז; מקפיד בנטילת ידים, עד כי לוּא יהיה לו קורטוב של מים שיספיק לו לרוות את צמאונו או ליטול את ידיו, אז יבחר להיענות בצמא מלזלזל בנטילת ידים; ומקפיד אף על הסכין, שהוא חותך בו לחם כל השבוע, לבלי חתוך בו בשבת משום מוקצה, והיה כורת את הכפיסים של עץ לעשות אשר תעידינה על נטילת צפרניו מלוח עץ מיוחד ועשוי לדבר – וליצני בית המדרש היו אומרים, שאת הלוח הזה עתידים לתת לתוך ארונו אחרי פטירתו; ואולם במידה שהיה מחמיר על עצמו היה מקל לאחרים. בשאלות – היה מקל לעניים ומחמיר לעשירים קמצנים, ומרגלא בפומיה: תורה חסה על ממונם של ישראל, מפני שרוב ישראל עניים הם. יש שהיו מערערים עליו, שנתכוון לפסוק הלכה לא כדברי האחרונים, וכאשר העיר הרב, שהיה למעלה ממנו במשרה, ולא הגיע לקרסוליו בתורה, שהלכה כאחרונים, אדם רך, צנוע ועניו זה התגעש פתאום וקרא: אני פוסק כהרמב"ם ז"ל! האם לא די לנו להיות במחיצה אחת בגן עדן עם הרמב"ם ז"ל ובני דורו? וכשהציע הרב לפניו לעשות "שאלות ותשובות" בנידון זה עם גאוני הדור, התעצם ר' אבלי ועמד על דעתו בכל קשיות ערפו: גוזרני – ונגמר. אין אני זקוק לגאוני הדור. שואלים כשיש ספק, כשהדעת איננה מכריעה, כשהלב מהסס, אבל אני בטוח!

ואמנם היה עוד טעם אחר לדבר. הוא לא כתב שאלות ותשובות, מפני ששנא את תארי הכבוד. כמה רמייה, כמה צביעות, חנופה, עלבון כבוד האמת יש בתארים האלה – היה קובל, כשהוא גונח מלבו; וכשקיבל בעצמו איזה מכתב עם תואר ארוך, היה סולד כאילו נכווה ברותחין, ומשום כך נעשה לו עניין קבלת מכתבים מאוס, ואחרי שאי אפשר היה לו להימנע לגמרי מקריאת מכתבים, היו עיניו מדלגות על השורות הראשונות. לכתוב אל גאונים ולהימלך בלבו מקודם מי הוא שעטרת "עמוד הימני" הולמתו, ומי הוא כדאי להיקרא "פטיש החזק" – זה היה בעיני ר' אבלי דבר נורא ומגונה.

הוא היה זורק מרה ברבנים מפורסמים ומלגלג: סוחר של תורה! גביר של תורה! יש לו מחסן גדול ושקים מלאים תורה, חנות מיוזנת מוכר, נותן בהקפה! לא, רבותי! או סוחר, או בן תורה! פרקמטיא של תורה זוהי ביטולה!

כל אדם, כשהוא בן תורה, אז הוא לומד מה שהוא לומד בשביל עצמו, ורק בשביל עצמו, כדי לקנות שלימות ותיקון הנפש.

כל אדם לומד לפי נטיית רוחו והשגתו, ואיננו רשאי לגזור על חברו שיחשוב לפי מוח זולתו. "גברא אגברא קא רמית?" למה הדבר דומה? למי שעומד ביער ומסתכל מסביב ואומר: אילן זה הוא גבוה ביותר, וזה מגדל עלים, וזה נושא מחטים, אני רוצה שהכל יהיה שווה. טיפש שכמותו! איננו מבין, שהכל צריך להיות לפי טבעו. יכולים אנו לטפח אילן חלוש, לרפאותו, לזמרו, לתמכו, להשוותו, אבל אין אנו יכולים להפוך ארז לאלון. הכל כדרכו וכטבעו.

כל אדם צריך להזדרז ולהתחזק להגיע לאותה המדרגה העליונה, אשר אז יאמרו עליו הבריות, לא לשם חנופה, אלא מתוך הרגשה של כיבוד חיובי: הרי זה יש שלם! או: הרי זה בריה בפני עצמה! (בשפתנו החדשה היינו אומרים: זוהי אישיות, או לאדם זה יש אישיות, בלשון אשכנז: פערזנליכקטייט).

והיה ר' אבלי מוסיף לבאר: מה טיבו של יש זה? יש הרבה פירושים למלה זו, אבל הפירוש העיקר הוא: אדם שרישומו ניכר, ושמהותו היא נבדלת ומצויינת, שאיננו בטל אפילו באלף אלפים.

ועוד היה אומר: כשאני מעמיק לעיין בענין היש, מוצא אני שהוא אחת מבחינות העדר הפחדנות: כלומר, היש הוא לאין שיעור יותר מבחינה זו, ויש בו מעלות ומדרגות דקות וגבוהות, שונות ומשתנות לפי טבעם של בני אדם יחידים, שנבדלים זה מזה בפרצופיהם, בדיעותיהם ובמידותיהם; אבל היסוד של כל הסגולות המציינות את האדם, שאומרים עליו שהוא יש שלם, הוא העדר הפחדנות שבו. והיה מבאר את ענין "אל תירא עבדי יעקב", ואומר: חוסר פחד זה אינו דומה לרוח העוז, שאנו מוצאים אצל סתם בעלי חיים, או לההעזה של בני אדם ידועים; ואין צורך לומר, שאין לו דוגמה בתכונתם של בני אדם, שדרכם להיות מרוצים מעצמם וששים ושמחים על כשרונם ועל הצלחתם, או של בני אדם הרוצים להתנשא על זולתם ולשלוט עליהם בתחבולות. לא זהו חוסר הפחד, ולא זהו היש האמיתי של אנשי הסגולה.

העדר הפחדנות, שאנו רוצים בו, היה מוסיף להסביר, הוא סמכותו הברורה של בן אדם להיות מוכן כל צרכו לכל מאורע ולכל ענין, שהוא ממתין להם, או שיבואו עליו בהיסח הדעת – להתנהג כלפי כל מאורע בתקיפות ובגבורה פנימית; הרי זה שוויו של אדם לכל אדם זולתו, ולכל מאורע מחוץ; הרי זו הכשרה טבעית להשפיע רצון ודעת אל אחרים, להזדמן בלי פחדנות עם בני אדם אחרים או עם כל מיני מאורעות והרפתקאות בלי פחדנות, אלא לחשוב, לדבר ולפעול כמו שההכרה היחידית גוזרת, ויבוא מה שיבוא. כי כמו שיש הדרת פנים לגוף, כך יש הדרה פנימית לאדם. משהו של הדרה, משהו של מנהיגות, משהו של חן, הרבה רגש עוז והרבה כוח – אלה הם החלקים שמהם מורכב היש של אדם בעל צורה. היש הזה הוא רק ירא שמים. מכלל הן אתה שומע לאו: איזהו ירא שמים? מי שאיננו ירא מפני שום ילוד אשה ושום מקרה זמני, אלא מפני החכמה העליונה, כפי שהיא נגלית לו מן הלימוד ודעת התורה, מן המוח והלב.

ויותר שאדם למד וקנה שלמות – היה מסיים – יותר הוא צריך להיות רק ירא שמים, ולא פחדן אכול-ספקות, מסתכל לכל צד אם יתרצה לזה, ואם לא – יתפייס לאחר.

וקבע דבריו כחומה: אין הדין עם הרבנים האומרים שהם יראי הוראה. אם הם יראים, אל יהיו מורים, ואם הם מורים אל יהיו יראים! לפחות מי שהוא רב חייב להיות "יש שלם", בוטח בנפשו, תקיף בדעתו. זוהי השמינית שבשמינית של גאווה, שתלמיד חכם צריך לה. הרי זה אחד מחלקי היש. וכן גם – הוסיף – חולקני על המימרא: "עכשיו שאין אנו בקיאים בכך וכו'". מדוע אין אנו בקיאים בכך? מה בין עכשיו ולפנים? לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ולא ניתנה לתקופה אחת. נלמוד, והיינו "בקיאים בכך". הרי זו פחדנות.

ועל דבר ההשכלה אשר שמעה שמע מרחוק היה אומר: באי-אמונת ייהרס עם, וביראת ה' ייבנה ויתכונן. בדעת יקרא לו חלונות, וחדריו יימלאו אור יקר. גם מעט הזיה ואמונת אופל דרושים לעם, סוככים כיריעה לחלונותיו מלהט שמש צהרים, פן יביטו בה רפי ראות, וכיהתה עינם והוכו בסנוורים, ואבדו דרך. אך לא רבים יחכמו לתת מידה וקצב ליריעות האלה, ולדעת את עתן, משפטן ומעשיהן. יש אשר יגיף עם גם את תריסי חלונותיו מהנשף עד הנשף, ובחושך ילך, וכנפל טמון לא יראה אור. מי חכם ויבן זאת, כי עת להרים היריעה ועת להשפילה ולהטותה כנטות היום.

פעם אחת היתה מריבה בארץ, ואמר: ממשלת האדם באדם לרע לו או לטוב לו, כלום היא יכולה לשנות טבעו של אדם! למה הדבר דומה? למי שרוצה לכלוא את הסילון המתפרץ מתחת לאדמה. הרי הוא צריך לחתור למעבה האדמה, ולא לרפרף על פני השטח החיצון. התורה, לפחות רוצה לעשות זאת.

כשקבלו עליו החסידים, שהוא מרבה ללמוד דברים שונים וחכמות חיצוניות, אמר להם: שוטים שבעולם: מכמה חוטים שזורה פתילה שבנר, וכשהנר דולק הרי אור אחד הוא! וכמה מתגוונים צבעי הקשת, ומה מתוך זוהר הקשת! וכמה שבילים צרים ומשופעים מתפתלים לפני מי שמטפס ועולה לראש הר, בכמה מקומות נשפים וחלקלקים עליו לעבור עד שהוא עומד על ראש ההר, שן צור, אשר שם הוא קרוב יותר להשם יתברך מתוך דומיית הטהרה והבדידות!

הוא לא רצה להצטמצם במקצוע אחד. כל ימיו שאף אל הכל הגדול. היה אומר: הים הוא הדבר היחידי שאין בני אדם יכולים ללכלך. אנא מזרעא דזבולון קאתינא.

"והני מיליא יהון לרקיעיא" (במזמור של האר"י הקדוש לשבת) – אמר, שאין הכוונה, שהמלים תעלינה לשמים, אלא שתהיינה לשמים, מפני שכל מלה משמשת לבוש וכלי לאיזו מחשבה, וכל מחשבה גדולה היא בחינת שמים: גובה, היקף, אופק, בהירות, זכות, כגון זה ש"י עולמות שהקב"ה עתיד להנחיל לכל צדיק, הכוונה היא שהצדיקים והחכמים בוראים ע"י גאוניות צדקתם וחכמתם עולמי עולמות. והוסיף ואמר: בין חסידי ישראל בין חסידי אומות הולם, בין חכמי ישראל בין חכמי אומות העולם.

פעם אחת אמר: בקושי גדול, על ידי סגולות נפשיות מיוחדות ובהתאמצות המוח והלב אנו זוכים לפעמים להיות לקברניטי ספינה השוחה על הזרם, – מתי נצליח להיות לקברניטי הזרם בעצמו?

היה עוסק פורתא בחכמת התכונה, וכששאלו אותו, אם הוא לומד חכמה זו בשביל חשבון העברונות, ענה: לא! אלא משום שחכמה זו היא התרופה הכי טובה למחלת הגאווה.

אבל רוב פתגמיו היו על דבר התורה.

אדם צריך לחיות את התורה, ולא רק ללמוד אותה. אורייתא בעי היי, תורה שאין חיים אותה, היא מלאכה או רמאות. לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

לא דא עקא, שאין אנו יודעים את התורה. אנו יודעים אותה אולי יותר מדי. גם אין רע, שלמדנו מעט, דא עקא, שאין אנו רוצים ללמוד עוד מה שלמדנו מכבר. בכל גיל אדם מבין את התורה באופן חדש.

הכל יודעים את התורה, יודעים אותה בעל פה כהתינוק את ה"מודה אני", אבל היא לא נעשתה להם לחיים אמיתיים – עוד לא!

עשה את עצמך בן תורה! – לא חילוק, דרשה, חיבור; כל זה נמצא די והותר! אבל אין בני תורה במספר מספיק. עשה בן תורה! עשה את עצמך!

על כן אין אותם בני אדם הצוברים רק תבואה באסמם יוצאים ידי חובתם. צריך לדוש את התבואה, לטחנה לקמח, לאפות פת ולחלק. חלילה לאוסם הדגן להביט בגאווה ובבוז על הריחיים והעריבה והמלוש! גם בלי אלה אין העולם יכול להתקיים.

האם יש לתמוה, שמי שנזרקו פתגמים הללו מפיו, אמרו עליו, שיש לו מיחוש במוחו?

לא רק בפתגמיו, אך גם בהנהגתו של ר' אבלי היו הרבה דברים זרים ומתמיהים. הוא היה חסיד, אבל לא היה לו שום אדמו"ר נקדש ונערץ, שנתדבק בו להיגרר אחריו ולנסוע אליו. היה אומר: "רבי אחד – זהו מנהג של שטות. כשאנו לומדים ספרי הנביאים, אנו לומדים את כולם; כשאנו לומדים ש"ס או ראשונים או ספרי מוסר, אנו לומדים מפי אלפי חכמים והם הם רבותינו. פולחן אדם אחד בפי החסיד הוא מין דמיונו המשונה להגדיל שמו של אותו איש אשר חמד לו, והוא סמל הקנאה המַקנה להתכבד בקלון אחרים, שבחרו באיש אחר. אילו הסכימו הכל על רבי אחד, אז לא היתה ברירה: חד בדרא! אבל "מאה חד בדרא'ים!".

והתוצאה ההכרחית היתה, שכל כיתות החסידים שנאו אותו שנאה מיוחדת במינה, כמו שהוא היה יחיד במינו, יחיד ברשות הרבים! צדיק שיש לו מדור בפני עצמו, בריה שאפילו באלף איננה בטלה.

לפעמים אי אפשר היה להבין אותו כלל. למשל, הוא היה אומר: אם לא חטאתי בפועל, שמא הרהרתי, והרהורי עבירה קשים מעבירה, או שמא הייתי כעבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס, או שמא לא היה לי יצר הרע? – המשפט לאלוהים הוא, לו לבדו!

חסיד ותיק ומהדר מן המהדרין שכמותו לא הניח תפילין של הרבינו-תם! היה אומר: "אין להתנשא על הציבור! יהודי עלוב שכמותי יעמוד ויצעק: גברא רבא אנא? הלא יודע אני בנפשי, שהנני כקליפת השום. מה אני "חשוב לפני רש"י ז"ל? לרש"י הספיקו תפילין שלו, ולי אינן מספיקות"? מטעם זה לא היה אוכל מצה שמורה. "כשתהיה מצה שמורה בעד כל הציבור, אז אשתתף עמהם" – היה אומר.

היו גם שמועות, שהוא מעיין בספרים חיצונים. איזה מיני ספרים קטני הקומה – איש לא ידע לקרוא את שמותיהם – היו מונחים לפעמים על שולחנו בגלוי, לא טמונים, לא "נושרים מחיקו". אמרו עליו, שהיה מצאצאי מהר"ם מפאדובה, ושבין ספריו נמצא תנ"ך דפוס ויניציה עם "תרגום לאטיין", שממנו למד "לאטיין". אחד ממכיריו המקורבים העיר את אזנו, שהדבר יוכל להביא לידי הרינון, ומה איכפת לי אם ירננו? יקיימו בו מצות תוכחה! הוא מיאן להיות מגיד פשע לאחרים. "על מי אדברה ואעידה ואוכיח דרכו על פניו – ואני עפר ואפר" היה אומר כאברהם אבינו.

כל ענין הקנאות וחיפוש חטאים וריח אפיקורסים ומינים, שתכפו מעט בימיו ובמקומו – היה רחוק מלבו ומדעתו, לא מתוך ניגוד שכלי, אלא מתוך חוש איסטניסי דק ומפותח. הוא היה מתעב את הריגול משום כיעור שיש בו ריח גניבה, ואת האפוטרופסות על עולם הבא של אחרים – משום יהירות והתחצפות. לעומת זה היה מקפיד מאד על מצוות שבין אדם לחברו. מכיוון שלא יכול היה לעזור בכסף, היה משתדל לעזור בגופו, אף על פי שהיה לקוי ופגום בבריאותו. "עזוב תעזוב" היתה המצווה החביבה עליו, ודרכו היה ללכת לחצרות, ששם עומדים בעלי העגלות ולעזור להם בטעינת משאות. מכיוון שבעלי העגלות היהודים היו מכירים אותו, והיו פונים לצדדים, ולא נתנוהו לעזור להם, היה הולך בהיחבא למקום שאיכרי הכפר עומדים שם אולי תזדמן מצווה זו לידו, וכמה פעמים נזדמנה, וזכה לחדווה גדולה. "מצווה זו – היה אומר – היא גדולה עוד יותר, מפני שנאמר: כי תפגע שור אויבך, כי תראה חמור שונאך וגו', מפני שדרכו של יצר הרע הוא לעורר תאוות נקם, לכן פירש הכתוב שצריך להבליג על תאווה זו". ועל כן מיום שעמד על דעתו לא ישב לסעודה בלי אורח. ודווקא אורח זר, היותר עני והיותר בזוי בין הבריות. משהתחילו בני ליטא, ומהם שלא שמרו כלל את המצוות, לבוא לעיר מושבו ולעסוק בהוראות שעה ובכתיבת מכתבי בקשה בשכר בשפת הממשלה, ונזדעזעו חסידי העיר, וצווחו עליהם, שהם מכניסים מינות לעיר, היה הוא משתק את הקטיגורים, ואומר להם: "כמה קלקלות יש לכם, בכמה עוונות ופשעים אתם נכשלים, האין ביניכם כת לצים, כת חנפים, כת שקרנים, כת מספרי לשון הרע? כמה לאווין שבתורה אתם דשים בעקבכם, פשפשו במעשיכם!" – אף המורה ליבוביץ הגאיוני, הקר ככפור והחד כאיזמל, סיפר לי דבר זה בהתרגשות גדולה, כי גם לו היה ר' אבלי למגן כשפגעו בו קנאים.

אמרו עליו, שחיבה יתירה היתה לו לחכמת הניגון. שבע חכמות – היה אומר – הן סמוכות במדרגה לתורה, והן גם כן מן השמים ובאות לידי גילוי ע"י הנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל, ואם כן ההתעסקות בהן גם היא מעין פולחנא-דקדוש ברוך הוא. הוא היה מצטער וקובל על עצמו, שלא זכה ללמוד כל שבע החכמות. "הניגונים הם צירופי קולות, והקולות הם סמוכים לרוחניות, ויש בהן רזין וסתמין דאורייתא, ואדם מקבל מהן נחת רוח כמו מהשיר שהלוויים היו אומרים, לוויים לאו דווקא, אלא הם היו הנבחרים ביותר, וה'ניצוץ' נמצא בכל אדם. בית המקדש היה המקום הנבחר ביותר, אבל גם בכל העולם כולו יש ניצוץ בית המקדש, כמו שנאמר: השמים ושמי השמים לא יכלכלוך". קולו היה ערב מאד, וניגוניו – בינו לבין עצמו – היו מלאים כוונה ורמז, צהלה וגעגועים ורוח חן מתעטרת ברזי קודש.

כל שאיפתו היתה להוציא את הניצוץ מהקליפות, ואת הניצוץ היה מוצא בכל אדם, בכל חי וגם בכל צומח ודומם. אמרו עליו, שכשהיה פוגע בכלב מוקרח ושדוף-צד היה טורח ומוצא בשבילו חתיכת מזון, שהיה מביא בנרתיק נייר תחת אצילי ידיו וזורק לו ומלטף על דבלולי שערותיו. לא חש כל פחד וכל גועל לבעל חי. צער בעלי חיים היה נוגע עד עומק לבו. דומני שדבר זה בדו מתנגדיו מלבם, כדי להתל בו.

אדם אחר מעין זה היה בוודאי מוחזק למין ואפיקורס, אבל קשה היה להדביק טלאי שכזה אל ר' אבלי – לא מפני שהסכימו על דעותיו, אלא מפני שגם המתנגדים פחדו מפניו אימת מוות. אמרו עליו, שיש לו "כוח" גדול, ושמא יקלל... לפיכך הסתפקו בדיאַגנוזה: "מיחוש במוח", הרי זה כמו שרוצים לפטור מן הדין פושע, שחטאו הוברר, ואין עצה אחרת בלתי אם לחפות עליו, שדעתו נטרפה. מוטב שיהא שוטה, ואל יהא רשע.

הוא היה כבר בחור זקן – כלומר כבן עשרים – כשנשא אשה. אחרי למדו אצל הגאון רבי משה אהרון מקוטנא ואצל הגאון רבי מאיר אוירבאך מקאליש (קודם עלותו של זה האחרון לארץ ישראל) ואצל הגאון רבי אברמיל מצ'יחאנוב, חזר לעיר מולדתו. וגם בנידון הנישואין היתה לו דרך מיוחדת. בכל צניעותו וחסידותו המופלגת, לא רצה לקדש אשה קודם שיראנה, וקודם שתדבק נפשו בה. יתום היה מאבותיו, לקרובים ולאפוטרופסים לא נזקק (אביו היה לפנים גביר חוכר אחוזות, ואחרי המרידה בפולין בשנות הששים יצא נקי מנכסיו), והוא התוודע ליתומה בת טובים, ממשפחה מיוחסת, גולדה שמה, ולקח אותה לאשה וחי עמה באהבה רבה, וניסה בתחילה להתפרנס ממלאכת כריכת ספרים, שלמד ונתאמן בה בשקידה רבה בקאליש, כדי להתפרנס מיגיע כפיו, למרות ה"סמיכה" שהיתה בידו מבחרותו. אך המלאכה לא הספיקה אף למחצית פרנסה בצמצום, ומוכרח היה לקבל את הדיינות אחרי פטירתו של הדיין הזקן.

הפרנסה היתה בדוחק גדול. ההכנסה המועטת באה משני מעיינות: מאת הבלן ומאת חוכר השמרים, ושניהם אחזו בכל מיני תחבולות להמעיט הכנסה זו; וכשבאה לידו, ופגע בו עני, היה נותן לו רוב המטבעות שבכיסו, אף על פי שהיו האחרונות. גולדה היתה לפנים יפה מאד. נקל היה לראות זאת גם אחרי שבאה בימים, בפניה, אשר על גביהם חרשו החיים את כל חרישם, בסקירת העינים המלאה תוגה, שהיתה כובשת את זוהר ברקן, בהורידה את ריסי העינים למטה. קומתה הזקופה והישרה, הארשת השקטה והחשובה של פניה המביעים כבוד ונכוחה, הקול המצווה והמוחלט – נתנו לאשה זו מעין הוד של גבורה. ואמנם היה בה שיעור מופלג של מידת הגבורה הפנימית. היא ידעה ימים ללא לחם ושבועות ללא בשר, לא די אור ולא די אוויר בחדר, אבל היא מילאה את חסרון האור והאוויר ביפיה, בעדינות מזגה, בבטחונה; עיניה היו תמיד מאירות, אף יום אחד לא כהו ולא דעכו, ומעולם לא חלחלה מהן הבעת כפן ותלונה. היא היתה שמחה ומאושרת בבעלה, בתורתו, בחסידותו במרגליות שיצאו מפיו ובסלסולי נגינותיו הלוקחות נפשות, המחיות רוח שפלים והמפיחות אמונה ותקווה בלבות נואשים. ועוד יותר מאושרת היתה, כאשר פקד אותה אלהים, ותלד בן. מה יפה, מלא, שמן ואדמוני היה הרך הנולד! לחיים בריאות לו ומלאות! ועיניו של הפעוט! ממש עיני אבלי! הפנים הזעירות הפיקו תבונה מבוגרת כחכם זעיר אנפין! אור חדש בא לעולמה של גולדה. קראו לו יוסף, ובנוסח הרגיל: יוסילי. האב לא הראה את שמחתו גלוי כהאם, אבל גם הוא שמח מאד, כל נים מנימי נפשו היה ספוג אושר, אבל שמחתו היתה צנועה ובישנית, "גילה – ברעדה", מפני שלא התיר לעצמו להיות מאושר יותר מזולתו, גם חושש היה שמא יבלבל האושר את מחשבותיו ואת עבודתו. אך כל יצורי פניו הפיקו שובע שמחות וקורת רוח.

למרות האושר הפנימי של שלום נפש, של שלום בית ושל נחת הורים היו החיים שלשלת של עינויים ומצוקות, בהכרח וברצון. המחסור הלך הלוך וגדול; ר' אבלי נעשה בודד יותר ויותר; מכובד מאד, אבל בלתי מובן; לפעמים מובן מעט, אבל בלתי רצוי ובלתי מקובל על הבריות. מין צפנת פענח; גאון שמשמש בדיינות ולא ברבנות, ושאין לו מגע ומשא עם הגאונים; חסיד, שאיננו שייך לשום "עולם" של חסידי רבי זה אחר; אדוק במצוות מאין כמוהו, שמקל לאחרים – מין בריה בפני עצמה! אז התגלעו ריבות, סכסוכים חשאיים, שנינות, לעז. כך עברו שנים אחדות. יוסיל היה כבן שלוש, מדדה אחרי אמו. בר נש קטנטן זה הלך והתקרב לתקופת תינוקות של בית רבן.

פתאום חלה ר' אבלי, הוכה בצינה. במשך ימים אחדים היתה מחלתו קלה, והוא אמר, ש"איננו לגמרי בקו הבריאות", שהוא מרגיש איזו דקירות בצלעות, מעט כובד נשימה, חש מעט בראשו, ובקרבו איזה קרירות עם רעד האיברים ודפיקת לב חזקה ומהירה. שיעול צרוד ועמוק תקפו בלילות, ויזעזע את כל המיטה ואת החדר הקטן, וקולו נשמע גם בשכנות. ביום השלישי קראו לרופא. הרופא בדק, מישש, מדד, הקשיב, ומצא קדחת גבוהה וחשד מחלת הטיפוס. למחרת היום ההוא היתה תקיפת הקדחת עזה כל כך, עד שמן ההכרח היה להחזיק בידיו וברגליו של החולה, לבל יפול מתוך המיטה. התקיפות האלה החלו לבוא תכופות. אחרי כל תקיפה כזאת, הגיעה חולשת החולה עד כדי אפיסת הכוחות, והסכנה גדלה מיום ליום. החולה היה מוטל בלי כוח, חרט צלמוות על פניו, ועל שפתיו צחוק חן. קראו לרופא אחר, ערכו מועצה של רופאים. כשבועיים נמשכה המחלה. לבסוף הורגשה כעין הרווחה קטנה. החולה שכב בלי מלים, בפה פעור, זיעה קרה כיסתה את מצחו, וימינו היתה צנוחה ברפיו. פניו שונו מאד. נראה כזקן מופלג, והוא היה אך כבן ארבעים. כל זמן המחלה לא זזה גולדה מהמיטה. היא חשה את השיעול, כאילו חלק מגופה כאב ופירפר; היא חשה כמדחום מדוייק כל עליה וכל ירידה של הקדחת. ההרווחה הקטנה הביאה דעה צלולה ומעט כוח לדבר, ואז דיבר ר' אבלי דברים חביבים, דברים קדושים, ביקש את הסידור "קרבן מנחה", קרא בו בלחש. גברה העייפות. נחרה קלה נשמעה מגרונו, ואיזה פרפורים משונים תקפו את איבריו. הבהילו את ה"חברה הקדושה", והמון רב באו, הקיפו את הבית הקטן. נפטר ר' אבלי! נשמע קול מקבת השמש דופקת על פתחי השערים ועל הבתים אשר בני ישראל יושבים שם – פעמיים, סימן למלאך המוות שבא לעיר.

העיר נבוכה. הלווייה כזאת עוד לא היתה שם מעולם. נסתלקו התריסין וננעלו החנויות, וכל בני הקהילה ונשיהם וטפם ועבדיהם ואמהותיהם התאבלו אבל כבד מאד. נשמע בכי רב, קול גדול ולא יסף, המו אנחות כקול תרועה או שברים. התחילו לספר ניסים ונפלאות על דבר ר' אבלי. סיפרו עליו, שהיה מתענה בשני וחמישי, שובבי"ם, ת"ת[1], הפסקות, ערב ראש חודש, יום כיפור קטן, יום שמת בו אביו, יום שמתה בו אמו, תענית חלום בעד עצמו, בעד אחרים, נוסף על תעניות הציבור; שהמית עצמו באהלה של תורה, ורצה להביא את משיח, אלא שלא הספיק.

[ג]

עברו ה"שבעה", ה"שלושים", בכיות, הספדים, אנחות, סיפורים. מעט מעט נבלעו כל הדברים האה בתוך רעש החיים. נשארה האלמנה ה"דיינית", אשה חזקה! נדהמה, נתבלבלה, התעלפה, צעקה, רצה כמשוגעת, נדמתה כאבן, ולבסוף הריעה את כל הייסורין. יוסילי! התינוק היה אצל שכנים, אצל קרובים. החזירתו לביתה, ושנקעה כולה בחינוכו.

והקהל הקדוש קראו לאסיפות בדבר הספקה לאלמנתו של ר' אבלי. הכל זמזם כמו בכוורת. הדיינית והיתום, הדיינית והיתום! אפשר היה לחשוב, שיצפו אותם זהב טהור. נמנו וגמרו לייסד בעד הדיינית קופה של רוכלות, הלא "בריה נפלאה" היא, וצריך רק "להעמיד אותה על רגליה". נוסד ועד מיוחד. הגביר ר' זימילי נתעטר בעטרת אפוטרופוס ראשי, סוחר היערות זילברברג קיבל כתר גזבר, הקבלן קופלמאן היה לגבאי. גם הרב ממעון קדשו נתן קולו לאסוף כסף. היו הרבה כרובים סוככים, אבות יתומים ודייני אלמנות. הסכימו לאסוף סך עצום, חמש מאות רובל. אספו מאתים. החנות נוסדה. מיני מזונות.

ומכוון שהאלמנה היתה באמת "בריה" – התפרנסה, לוותה, שילמה, כתבה, מחקה. במשך הזמן נתפרדה חבילת הוועד. נשארה הדרת הקודש לשמו של ר' אבלי, זכותו יגן עלינו, עם פחד גדול, ביחוד, כשהוא עתה בעלמא דקשוט. ר' אבלי היה מעט מעט אחרי פטירתו, לרבי, שכל החסידים מעריצים אותו. והדיינית היא "בריה", אין כמוה אשה חשובה. ויוסילי, אח, יוסילי, לכל הקהל הקדוש יש חלק בו. יוסילי בוודאי עתיד למלא מקום אביו... מילתא זוטרתא? יוסילי ר' אבלי'ס! השם לבדו כישכש כזוג, כענבל. הכל היו מבטאים אותו בהטעמה של פינוק וחיבה.

עברו שנים, ו"הנער נער". נתערבו בו יפיה של אמו ועדינותו ומתיקותו של אביו. גיזרתו היתה מחוטבת יפה, קומתו היתה גבוהה לפי הערך, בן חמש, כבן עשר, בן עשר כבן חמש עשרה, פנים עגולות, לחיים צחות עם נטיה לארגמן חיווריין, כשנתעורר מעט; עינים חכלכלות, גדולות, עמוקות, חכמניות, שפתים דקות, אדמוניות, שערות הראש סדורות תלתלים בידי אמא, אבל מהר הסתבכו והיו לבלורית, ושם, מתוך בלורית זו פיכה איזה ביטוי של גבורה, של עזות פורצת מתוך הילדות התמימה והנעימה. בכל תוויו וגווניו, קוויו ושרטוטיו של יוסילי היה סימן זה ניכר ביותר, מפני שסימן זה היה מיוחד לו. לא היה בו החן הצנוע של אביו. הגבורה של מרת גולדה, שנתבטאה בכשרון "בריה" ופה עמדה, – גבורה זו עלתה אצל יוסילי הרבה מדרגות, והגיעה למדרגת מרידה קובלנית והתמרמרות, בלי שום רפרוף של צער ודכדוך הנפש, שהיה מקדיר את פני האב ומעריב ערבים אפורים של דאגה על פני האם.

בחדר התחילו, כביכול, מגמגמים עליו: נער שובב קצת, פיסת פרא אדם; אבל בביטויים האלה לא היה טעם לגנאי, יתר על כן: טעם לשבח. ידעו, שיש עילויים שובבים קצת, ויוסיל עילוי היה בלי שום ספק. הכל נקלט במוחו, ונשתגר תיכף על לשונו. בן שמונה היה כמעט בקי בתורה ובנביאים, בן עשר כבר שחה עם דגי הרקק בים התלמוד; כשנעשה בר-מצוה כל "כלומר" ו"דוק" לא עממוהו, וכבר "צלל במים אדירים", והיה מעלה מרגליות של חידושי-תורה. מבוכה, ולפעמים עלבון שלא במתכוון, היה גורם לכל מלמדיו. הלמדן הכי מובהק לא מצא תשובה על כל שאלותיו. שעה אחת ביום היו מורים בחדר גם את מלאכת הכתיבה, וגם שם היה יוסילי ריש-בריוני. הפעוטים האחרים למדו בקושי. כל קוץ ותג נדמה להם כהר, וכל טיפת דיו כשלולית עקומה, ועומדים ומריבים, טיפה זו מה תהא עליה, אם צריכה היא להיקרא לפנים או לאחור, וליבוביץ עומד ומתרגז, ואָלָה פיהו מלא והוא נותן בקולו: קצ'ורטו (לעזאזל)! הכותב הזה, כתב ידו מטורף, אות זו היא בעלת חטוטרת, וגבה כדופן עמוקה, מי יודע אם היא A – או B; והמורה פרנקל, משכיל וטוב-לב, עומד ודורש: "האותיות לא מעלות ולא מורידות, אלא פירוש המילות!" – "שטות! גוער ליבוביץ, פירוש המילות תלוי באותיות, וההבדל בין A ל-B רחוק כרחוק מזרח ממערב!" – ומוסיפים להתקוטט, מר אמר חדא ומר אמר איפכא, וקופץ יוסילי, וכהרף עין הוא מתקן את האותיות שכתבו כל חבריו שלא כהוגן. במהירות חץ מקשת, עד שלא הספיקו המורים לראות, והוא מכריז בניצחון, "טעות היתה! בשלמה הרעש?" וליבוביץ ופרנקל מצחקים, וכל החדר מצחק. יוסילי!

הסכסוכים העוקצים והחידודים בינו ובין מלמדיו הלכו הלוך והסתבך. בהיותו בן שלוש עשרה למד גמרא ופוסקים עם מספר מצומצם של תלמידים מצויינים מפי הרב דמתא. הרב היה בטלן ופחדן, רך כדונג, יושב בסתר עליון בחביון עוזו, קודר דוגר, שקוע בעיונים והרהורים, אוהב צללים, מילים, חצאי מילים, רמזים, "אדם אוירו" במחשבה, לא למדן על-אתר, שמראה באצבעו על המקום שבדף, אלא חריף ובקי מחוץ, קושר נימא בנימא וחבל בחבל בדמיון הפלפול, ומקשה מהרשב"א על הריטב"א ומהמרש"ל על המהר"ם שיף; אפילו האותיות היו מגושמות בעיניו יותר מדי. כל דבר של ממש, כל דבר בולט היה מפחידו ומרתיעו לשוב אל האוויריות, אל התפשטות הגשמיות. הוא נרתע באיסטניסות סולדת מכל מגע ממשי של המציאות. הוא היה רך, מוג-לב, צועד בחשאי, מעופף בדמיון, כקש לפני רוח. כשהיו "ראובן ושמעון" באים אליו כ"צדדים" לדון ביניהם, היה לו הטיפול ב"ראובן ושמעון" לעוֹל ולמשא; ואילו אפשר היה לפסוק הלכה ולהורות סתם לתוך חללו של עולם, ולהכריע בין הש"ך ובין ה"טורי זהב" בהלכות טוען ונטען, אזי, ל"חידודי בעלמא", היה שמח בפלפוליו ובהמצאותיו. אבל הפגישה עם הממשות הטילה עליו אימה, מפני שכאן נפגש עם איזה ניגוד, מפני שכל דבר של ממש עושה ניגוד, תופס מקום, ויש לו קצוות ובליטות. לא זו אף זו: כשהביאו לו "שאלה" למשל, קורקבן שניקב, וצריך לבדוק את הממשיות, ה"קורפוס דליקטי" של גוף הדבר המעיד על הקלקלה המוטלת בספק, – בדיקה זו, הדורשת הסתכלות מסויימת ואומנות יד, היתה מאוסה עליו, לא מחמת גיעול אלא מחמת יציאה מעולמו האווירי לעולם המוחש, הבולט והמגושם. אילו אפשר היה לפלפל בדמיון עם הפוסקים הראשונים והאחרונים ועם מאה שאלות ותשובות על דבר הקורקבן – שפיר ושפיר! אבל הקורקבן ממש, התנגשות זו עם המציאות היתה לו כמחט בבשר החי. כיצד בדק שונא-המציאות הזה ריאות כחולות נפוחות, כיצד העביר צפורן אצבעו על חלפים חלקים, חדים ומבריקים? אינני יודע! ודאי היה נזהר בזה, ודאי היה מחמיר יותר מכל המחמירים, ודאי שהיה ירא שמים עוד יותר מאשר היה ירא-הממשות. אנוס היה לעשות את כל הדברים האלה, באין ברירה ובשעת הדחק "בעד הפרנסה המרה".

לעומת זה, בשיעורו היה מתנקם באותה המציאות השנואה לו, והיה טוחן הרים אוויריים זה בזה, והתלמידים היו צריכים לעוף עמו בין העננים של תיובתות ואסתפקתות וסתירות (אמיתיות או מדומות) בין מימרות, סברות, השערות, חששות, אומדנות של כל המפרשים שהיו בעולם, מששת ימי בראשית ועד עתה. מקצת התלמידים לא יכלו לעוף עמו, מפני שכנפיהם היו חלושות ונשברו בדרך; מקצתם דאו ורפרפו בקושי גדול, אחד היה אשר לא רצה לעוף: יוסילי! יוסילי היה ההפך המוחלט מרבו זה; הוא אהב את המציאות, ורק את המציאות! לומדים מסכת סוכה, והרב מתלל פאר-עמוד של עשרה מפרשים ועשרים שאלות ותשובות, זה סובר כך וזה רומז כך, ונמצא שהדברים סותרים זה את זה וצריך לבטל כל סתירה, וצריך להראות שכל המפרשים צדקו יחד – לא איכפת ליוסילי, איכפת לו הסוכה בעצמה, כיצד בונים אותה, כיצד סומכים אותה לכותל, כיצד מסככים עליה באופן שתהיה צילתה מרובה מחמתה, באיזה זרדים – "רבי, הראה את הזרדים! טול ובנה את הסוכה, ואנחנו נעזור ונדייק שלא תהא גבוהה מעשרים אמה וכו' וכו'!".

הרב התמים החריש רגעים אחדים כאיש איננו מאמין למשמע אזניו, רצה לתת התנוך לתוך אזנו, לבל ישמע דברים מחוצפים כאלה. כעס עלה בקרבו עד לגרונו כדי חניקה, נהם ורטן לתוך זקנו: אוי לאזנים שכך שומעות! אך כבש את כעסו ואמר: "יוסילי, זו היא תורה! את כבוד התורה אתה מחלל! אנכי מוחה פשעך הפעם, אבל אל תוסיף לשאול שאלות כאלה!" הרב היה, למרות מתינותו, נרגז ומורתח.

אבל יוסילי, מכיון שהתחיל לשאול שאלה לא זז ממנה, עמד במרדו והחזיק בעזותו, היתה בו ממידת קשיות העורף של אביו ואי אפשר היה לדחותו בקש, הוא באמת לא חשב לחלל כבוד התורה.

"הרשני, רבי, לשאול אותך שאלה אחת!" – אמר יוסילי בקול של כבוד ונימוס, בלי פחד.

"שאל!" – ענה הרב בקורטוב של קוצר רוח.

"התורה ציוותה" – אמר יוסילי בניגון גמרא – "לבנות סוכה, וכשאני רוצה לבנות, לסכך, לדעת באיזה ענפי אילנות מסככים, וכיצד בונים בנין זה, באופן שיהא דירת-ארעי, ולא דירת קבע, ושבכל זאת לא יתערער הבנין, ולא יפול על ראש היושבים בו; וכשאינני מסתפק באמירה בעלמא, אלא רוצה לעשות מעשה, הרי אני עוסק בדבר של תורה! אפילו כשאני מסדר את הקרשים ומסתתם ומצרפם, הרי אני עושה הכנה למעשה של תורה! יש בנוגע לזה הלכות ידועות – טוב! למדתי בספר 'יד חזקה' של הרמב"ם. אבל לדעת את כל סברותיהם והשערותיהם של האנשים שכתבו על ענין זה בכל הדורות ולהקשות מזה על זה ולתרץ תירוצים שרובם דחוקים, בלי הניע אצבע לבנות סוכה – האם לזה אתה קורא תורה?"

הרב נזדעזע, "אנשים שכתבו על ענין זה, אתה אומר? – צעק בקולו הדק והרועד מפחד – הרשב"ם, המהרשש"ך היו 'אנשים'? הלא הם היו ארזי הלבנון, אדירי תורה, אילי תרשישים, אבות העולם!"

"אני לא אמרתי – הוסיף יוסילי להפציר – שהרשב"ם והמהרשש"ך לא היו אבות העולם. אפשר שהיו אבות העולם, לא על זה אנו דנים! בודאי היו הם רבנים במקומות ידועים ובזמנים ידועים. גם אבא ז"ל היה רב, גם כבודך כבוד רב, וגם עליכם יאמרו, שהייתם אבות העולם. עוד מאה, מאתים, חמש מאות שנה יפלפלו, יכתבו – עוד רבנים, והתלמיד העתיד למוד מסכת סוכה בעוד כמש מאות שנה, האמנם צריך יהיה לזכור את דברי כולם ולהקשות מזה על זה?"

בתור תשובה עשה הרב איזו תנועה של מחאה ויקם ממושבו, ויתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדר. יגע במוחו ומצא מופת שאין להרהר אחריו, כדי שיסתתמו כל הטענות.

"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הלכה למשה מסיני!" – קרא בקול של נצחון וחגיגיות.

"יודע אני מאמר זה" – ענה יוסילי בנחת – שנאמר על צד ההפלגה, כדי לתת ערך גדול לחידושים שוותיקים מחדשים, מפני שהתורה לא ניתנה לקפוא כחומרא על דרדייא, אלא להתחדש. וזהו יתרון מעלתה. הדין עמך, מורי ורבי! אבל, ראשית, במאמר זה יש הגבלה. לא אמרו: תלמיד סתם, אלא תלמיד ותיק, ועדיין אין אנו יודעים, מי ראוי לשם זה, ולא כל הרוצה את השם יבוא ויטול. שנית, הלא יודעים אנו, שיש רק הלכות ידועות שנסמכו בפירוש כ'הלכה למשה מסיני', לאפוקי שאר ההלכות".

הרב סגר את כרך הגמרא הפתוח לפניו, כאילו חשב לעוון, שהגמרא תהיה פתוחה, בשעה שדברים נוראים ומחוצפים כאלה נשמעים. התלמידים נבוכו. יוסילי לבדו לא נתבלבל. במנוחה תקע את ידו לכיס החזה של בגדו ויוצא משם גליון גדול, ויפרשהו לפני הרב. "אותיות מחכימות!"

"מה זה" שאל הרב בחלחלה.

"זה הוא תו-הבניה של סוכה" – השיב יוסילי בשקט ובתמימות – אני עשיתי את המרשם הזה, בדיוק, עפ"י הדינים, ורצוני לחטוב גם תבנית קטנה בעץ; ואני רוצה לדעת מפיך, רבי, אם סוכה זו תהיה כשרה?"

מראה הצורה של בנין וזכר העץ גדשו את הסאה. הרב עיקם את פניו, כיווץ את לסתותיו, הבליט את חוטמו, קיפל את זוויות פיו, וירק על הרצפה. אח"כ תפס את הגליון בימינו הרועדת מכעס, ויקרעהו לקרעים דקים, ויזרם על השולחן אשר לפניו. קרעי הנייר רפרפו טסו כרצי שלג. "אלמלי חסתי על כבוד אביך ז"ל, גזרתי עליך נידוי! מכיוון שאני חס, אני רק מזהירך, יוסילי, חזור בך!"

יוסילי קם ממושבו, ואמר בקול של חשיבות והכרת ערך עצמו: "בודאי אחזור, כלומר אעשה מרשם חדש תחת זה הקרוע". במלים האלה עזב את החדר, ויסגור את הדלת אחריו.

לא עברה שעה קלה, והקול נשמע בעיר, עם הרבה הוספות וגוזמאות. העיר היתה כמרקחה – "אקאָך אין שטעטיל"! יוסילי! יוסילי! הרב גירש את יוסילי מביתו. מאחורי יוסילי עמד הצל של רבי אבלי ז"ל כחומה. אבל הרב! סוף סוף "מרא דאתרא"! יש גבול אף למשובה ולדרור של עילוי.

מבוכה! ר' זימילי נכנס בעובי הקורה, ולא הועיל. חייקיל פזז, התרוצץ, השתדל לפשר וקלקל עוד יותר. פרנקל התהפך מסיבות בתחבולותיו, ריגל, תיווך, בעיקר בשביל "קורספונדנציה", צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, וגם ה"קורספונדנציה" ירדה לסל המערכת. רק הדיינית האלמנה תיקנה הכל, השלימה בין הצדדים. "יוסילי לא נתכוון לפגוע בכבודו של הרב, להפך, הוא מכבד את הרב, ופיו ימלא תהלתו שלא בפניו. הוא היה עייף מאד אחרי שעסק בעבודת ציור הסוכה במשך לילות אחדים. הוא אוהב לצייר! עתה הוא שוב עוסק בציורים. הוא מדקדק מאד במצוות, אולי נזרקה מפיו מילה של כהוגן, הרי הוא רק נער צעיר. ילמד, יתבגר, יבוא לכלל דעת. הלא זה אך היה לבר מצוה! הוא עומד על דעתו קצת, אבל כוונתו טובה. גם בעלי ז"ל היה עומד על דעתו".

המלים האחרונות הזכירו את הרב, שר' אבלי היה פוסק כהרמב"ם בשביל עניים ושהיתה לו בנידון זה קטטה קלה, ושאי אפשר היה להזיז את ר' אבלי מדעתו. הוא זכר, שהיו אומרים אז, בחייו של ר' אבלי, שיש לו מיחוש במוחו. לוא יעיז עתה אדם לאמר זאת, יקרעוהו כדג. הוא בעצמו פחד לא רק להשמיע דבר מן השפה ולחוץ, אך גם להרהר, אבל הלא זה היה קלא דלא פסיק. ויוסילי כרעא דאבוהי. אולי זה הוא מום משפחה. סוף סוף עילוי הוא, וקשה טיפולם של עילויים. בזכרונו עלו תמונות עילויים שהיו לחרדה לרבנים זקנים במשובתם ובעזותם. יש שרב זקן מרציא לפני עיליו פלפול ארוך, והלה משיב לו ברגע אחד: "שטות!" "כיצד שטות?" שואל הרב הזקן. והעילוי הולמו כרעם במימרא מהירושלמי שסותרת את כל הבנין. אמת, ליוסילי יש דרכים אחרות... הוא עוקר את הכל... הוא בא בציורים... הוא מבקש כל דבר בעין... סוכה? הבה סוכה!... הוא איננו יודע שדברים כאלה אינם מונחים על כף היד, אינם צריכים להיות מונחים על כף היד, מפני שבאופן זה לא יהיה מה לישא וליתן ותורה מה תהא עליה?... והוא איננו עז ושחצן... לא! הוא איננו פרא כלל... הוא מתון ועקשן, שאין עקשנותו ניכרת מתוך מתינותו... הוא נוהג בנימוס ודרך ארץ נוח לבריות... לא התריס כנגדו אף מלה קשה אחת... ובכל זאת הכעיסני הרבה יותר מאשר אילו היה מחרף ומגדף אותי. זהו המיחוש שבמוחו... עילוי שנתייתם. סוף סוף, צער...

מתוך הרהורי מוסר אלה נתפייס הרב, ויוסילי חזר לשמוע את השיעור.

אבל ימי השלום לא ארכו. הרב נתפייס מפני שקודם לכן כעס. יוסילי לא נתפייס, מפני שלא כעס כלל. הוא רק עמד על דעתו כנד לא ימוש. הוא היה חותר לעצם הדבר. כשלמדו הלכות טרפות, ביקש לעמוד על בוריו של ניתוח הבהמה; למדו מסכת עירובין התכונן למדוד תחומין, מחיצות, ביקש לראות כרמלית; למדו מסכת ראש השנה, נקב, ירד עד תהום במחלוקת שבין חכמי ישראל וחכמי אומות העולם בדבר המזלות; לא רצה להציק להרב. להיפך! הוא כיבדו וגם אהבו. אבל הוא רצה לעמוד על עיקרי הדברים. הרב היה צוער ברב כוחו לדיני ממונות. הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, אבל יוסילי לא מצא חפץ במקצוע זה. הוא חשב גם מקצוע זה לתורה, אבל רק לחלק קטן של צורה. ראובן הלווה לשמעון, שמעון לא פרע וטוען פרעתי; לוי הפקיד משכון ביד יהודה, ויהודה היה שומר חינם, שומר שכר – כל העסקים האלה היו בעיני יוסילי תחבולות השוק, שהלומדים עוסקים בהם, לא משום שהדברים כתובים בתורה, אלא בשביל שהיהודים בשוק עוסקים בהם עכשיו.

בתורה משה ענין זה תופס מקום קטן מאד, לא אחד ממאה בערך לדיני קרבנות; בספרי הנביאים כמעט אין זכר, בגמרא יש מסכתות כאלה, אבל יש הרבה מסכתות אחרות; ועוד: אז היו פוסקים אפי"י דין תורה – עתה אין פוסקים דין תורה כלל. הוא שמע, שאביו ר' אבלי היה תמיד מפציר בהצדדים לעשות שלום. למרות הספיקות האלה, למד גם דיני ממונות, וגם בהם רצה לעמוד על עיקרי הדברים, והיה שואל את הרב שאלות, שהר לא יכול היה להשיב עליהן. הוא שאל, מדוע יש כל כך דינים על דבר שור נגח תם ומועד? האם בימי קדם היו השוורים מנגחים כל כך? לפעמים היה שואל שאלות של תמימות גדולה. כמו: מדוע יהיה אדם שומר חינם? – הרב היה ממטיר עליו שמות: כך כותב "קצות החושן" וכך כותב "האורים ותומים", אבל כל הדברים האלה היו לו כזורק אבן לחמת. הוא לא נלאה לשאול: מדוע? נטייתו הטבעית היתה לראות כל דבר בחוש. כששמע את השם "קצות החושן", ראה חושן ממש וקצותיו, עד שכבר רצה לנגוע בו. ברגע ההוא אמר בלבו: זהו רק שם ספר, וראה בעיניו הפנימיות ספר של נייר נדפס. ספר כזה קודם שנדפס, נכתב על ידי אדם אחר, וראה בדמיונו אדם שכתב, ואמר לעצמו: אדם זה שימש ברבנות וכתב ספרים, חזקה על אדם שכזה, שכיוון אל האמת, אבל כולנו רוצים למצוא את האמת. כמה אלפי רבבות דורשי אמת היו בעולם! מה לי לדעת מה שכתב פלוני או אלמוני? רוצה אני לדעת את עצם הדברים.

ככל העילויים, גם יוסילי בכיר היה, כלומר, הקדים להתבכר. בן ארבע עשרה הגה, חקר, דיבר וכתב כבן ארבעים, דלה דלה את כל ספרי התנ"ך עד תומם. ידיעתו בתלמוד היתה רחבה; חוץ מזה למד רוסית, פולנית; מלאכת החשבון עלתה לו בנקל; לידיעת גלילות הארץ וקורות הדורות עזר לו כוח זכרונו, שהיה כבור סוּד שאינו מאבד טיפה; יותר מכל משכו את לבו לימודי הטבע. לא היתה שום נקודת מגע בינו ובין המשכילים או האפיקורסים שבימיו ובמקומו. שום ספרי השכלה לא גונבו אליו, ולא נזקק להצפינם. השכלתו לא עשתה קפנדריה, אלא הלכה, ישר מלימודיו המורגלים. הוא חונך על התלמוד, ודעותיו החפשיות באו מהתלמוד, לא פחות מדעותיו הדתיות. כל כת היא לקויה במידה ידועה של חד-צדדיות. האדוקים המתאמרים שהתלמוד נפל להם לנחלה ועלה כולו בחלקם, הם בוחרים להם מאמרים ידועים ונשענים עליהם, כאילו רק המאמרים ההם נמצאו, ולעומתם המשכילים, וביחוד אלה מהם הבקיאים בתלמוד, מורים פנים אחרות באותם המאמרים, או נשענים על מאמרים אחרים. המראים הם פנים שלא כהלכה? מה שהוא "שלא כהלכה" אליבא אלה הוא "כהלכה" אליבא אחרים. יוסילי היה מאמין-באלהים נלהב, בכל רגשי נפשו היה נכסף ועורג לעבוד את האלהים, וביחוד "להידבק במידותיו של הקב"ה", אך לא יכול היה להשתעבד למה שבני אדם אומרים, או מוסרים בקבלה בנידון זה. קרח הכפירה של ליבוביץ העיר בקרבו התמרמרות; הרב היה קרוב לרוחו יותר, אך את אווירתו לא סבל, ועיקר מחאתו כנגד הרב היה, שהרב השתעבד למימרות ידועות, ומסיח דעת ממימרות אחרות, ושהוא משתעבד למימרות בכלל, בעוד אשר באמת צריך לתפוס את הדברים בעצמם, כמו שבעלי המימרות היו תופסים אותם כראוי, או שלא כראוי. פרנקל המציא לו ספר "אהבת ציון" של מאפו, והוא בלע את הספר הזה בתיאבון, אבל זה היה רק תיאבון רגע. על בחורים אחרים פעל ספר זה כמין גילוי שכינה חדש, לא מפני שנכתב באמנות דקה או גרועה, חיקוי טבעי או מעושה של סגנון המקרא, אלא מחמת חידושו, ומפני שהתמונות המתוארות בו מעוררות לתור ולמצוא את האורגינלים שלהן, את השדות ואת ההרים ואת העמקים ואת בני האדם ואת בנות האדם ביפיים, במשחקיהם, ברעשם, בהמייתם, במרוצתם, בשמחתם וביגונם הפשוטים, הטבעיים והנבדלים כל-כך מכל הסביבה שהיתה מקפת את הקורא במקום מושבו; אבל ביוסילי התרקם העולם ההוא קודם לכן, כמו שבוודאי התרקם בדמיונו של מאפו קודם שכתב את ספרו.

בין ספרי אביו מצא כמה ספרים שהשפיעו עליו יותר, למשל, ספר "לישרים תהלה" לר' משה חיים לוצאטו, שאצל עליו השפעה של קדושה ובהירות, ספר "מאור עינים" לר' עזריה מן האדומים, שפתח לו אפקים חדשים – אבל, בעיקר, היתה השכלתו מקורית, תנ"כית, תלמודית. בין הנביאים היה ירמיהו סמל אדיר-חפצו, לא מפני שחשב, שפתגמיו של נביא זה הם על צד שלימות גבוהה יותר משל נביאים אחרים, אלא מפני שהנביא הזה היה איש מעשה ועסקן בדברים: טרח, "נתנסה בהרבה נסיונות, הוכה, הגן על עצמו; נתגלגל ממצב ונתאמץ באלהים. חיים! מעשים! כאביו היה גם הוא חסיד, אך לבו לא הילך אחרי הרבי'ים השונים האומרים "תורות", עפ"י רוב, זה בשם זה, "הוא ז"ל היה אומר", ו"הוא שליט"א אומר". אך המעשים של הבעש"ט פעלו עליו הרבה, – אם הם מדוייקים או לא, אבל אלה היו מעשים, או חושבים שהיו מעשים. הבעש"ט נסע, גלה, נתעכב בדרך, פגע בבני אדם, עשה מופתים. תנועה, שטף, מלחמה, יגיעות, חיים בהירים, מלאים אור, חדווה, יסורים, תקווה עצמית, אישית, עשירי-צבע, שואפים והולכים בדרכיהם הם, חפשים ממראי-מקומות ומציטטים, מתחילים, ראשונים... אף הוא השתוקק להיות מתחיל וראשון, לוא גם במידה זעומה, לוא גם משהו, קורט של יוצר בראשית... הוא חרג-ערג למעשים.

זה היה עולמו הפנימי של יוסילי, משא נפשו מנגינתו, חייו, תוך תוכו.

[ד]

אין קפיצין למלאכי השרת של הטבע. נער בן ארבע עשרה, אפילו כשהוא עילוי שבעילויים, אינו יכול למלט משא כבד של כל כך הון ועושר רוחני, עילוי שכזה – או שובת פתאום וקופא על נקודה אחת, או מתבלבל וחוזר לתוהו. זוהי הטרגדיה של העילויות. התלקחות שלהבת גדולה, ופתאום דעיכה וערימת אפר, הוי, כמה צריך לשמור על ניצן שכזה לעצור בעד פזיזות גידולו ופזרון לשדו!

אם לא אירע ליוסיל מה שאירע להרבה ילדי פלא שכמותו, סיבת הצלתו היתה סגולה מיוחדת שהיתה בו: ילדות רעננה. הוא עמד בילדותו עוד ימים ושנים. אם בבחינה ידועה דמה לבן ארבעים, בבחינה אחרת דמה לבן עשר, וכל ימיו לא חדל מהיות כבן עשר. על כן לא נפגע מבכירותו. להיפך! הוא הוסיף כוח, בריאות ועזוז.

תאוותו של יוסילי היתה: הטבע. שאיפתו הכי חזקה והבלתי מנוצחת בשום אופן היתה – אל מחוץ לעיר! שמה היה אץ רק בכל פעם שהשעה היתה כשרה לכך.

ים שיבלי זהב בשדות, ענפי השיחים, טרפי הסוף וגבעולי הקנים על שפת הנחל, האילנות המאוושים וההומים, המחטים החדים של זמורות האורן, המחשוף הלבן של עץ הליבנה, עשב האפר הרך והרענן, הקנים הדקים והגמישים המעלים קיסוס, כל מיני אדמה, אפילו אדמה פרומה ושטופה שנסחפה ע"י המטר, העושה קרחות קרחות גדולות, שאין עליהן אף קלח אחד, אדמה מדרונית עם בריכות לצד שיפוע המדרון, העושה זוויות משונות ושקיעות מדולקות ומפותלות, מתגלגלות, חוזרות ומשתערות חוזרות וקופצות, מתפרפרות, מתבלטות לצדדין, שוב מתגלות בנצחון, כאילו הריעו תרועת חדווה; הידד, הרי אני אדמה! ועונות לתרועה זו להקות להקות של צפרי רון, ומעל לכל אלה פרושה כיפת שמי תכלת לאין סוף – אלה היו חלומותיו והרהוריו של יוסילי.

כאן מצא בעל חוב קטן זה מקום לגבות את חובו, שהתורה נשארה חייבת לו; את המציאות, את הממש! תוך מעשי בראשית אלה שרתה עליו שכינתו!

היה יוסילי הולך ועושה לו אבוב מנצר רק ושורק עליו את ניגוני ירוחם וניסן בלזר, וקופר ושלוסברג, ופיינזינגר והווילנד יונגרמאנצ'יק, או בעל-בית'ל, שאהב מאד (הוא היה אוהב זמרה כאביו). סדק את הקליפה, קדח מעין צינור, עשה נקבים כמו בכברה, אהב את האצה המלאה לחלוחית, שמח לראות, כיצד רקמה עציונית פנימית מקלחת זרם היוצא דרך זימים וסיבים הנמצאים בתוך הגבעולים, הרגיש שהזרם הזה עולה מן השרשים דרך הצמרת והענפים, והזרם הזה – יכול היה להישבע על כך – נכנס גם לגופו!... אז תבוא בו נשמה יתרה ונחת רוח מעין עולם הבא.

והפרחים! הוא לא למד אותם, הוא – אם אפשר לומר כך – חי אותם, ראה שיש בהם חלקים פנימיים וחיצוניים, עליונים ותחתונים. כך וכך עלים צבועים בצבעים ידועים צומחים בראש, וכך וכך עלים למטה. כל פרח, כל עשב יש לו מלאך מיוחד שמכה אותו ואומר לו גדל... כך ציווה הקדוש ברוך הוא! הראשונים דומים לעטרה, והאחרונים הם כעין כוס; ובתוך הפרח בעצמו – אי אלו גידים או עורקים, עמודים, גרעינים, תלתולים, גבשושיות כעדשים, כפתורים קטנים מבצבצים בדקות סמויה מן העין, בדומיה אטומה מן האוזן, והנה הם פורחים בענוות הפריחה – זו היא הלכה קבועה! – ונובלים ונושרים בעונת הכמישה, החלקים העליונים תחילה, ואחריהם התחתונים, ומשהו נשאר ומתקיים, והוא לא יבּול ולא יקמל, אלא מתחיל צומח וצומח וסופג לשד ולובש צורה ידועה ומסויימת, והנה יפה פרי תואר!...

לכל הנסים והנפלאות האלה היה יוסילי נמלט מהסימטאות הצרות והמזוהמות של העיירה-המדמנה, מהמשעולים הנרפשים והמגואלים, מהחנויות, מהשוק עם "חכמותיו", וסלחו נא לפשע שפתים! – גם מספרי-הנייר ומאנשי-הנייר... והיה מטייל ורואה לפעמים שדות כחושים, עשבים דלים, זמורות יבשות על קרקע טרשים של כפרים מדולדלים, נדמים כעיי מפלה, בלי צהלת-חיים והד תרועת העובד השמח בחלקו, עטופים זלעפות רעב ויגון, כאילו לחשו לו באזניו את תרעומתם המרה, שהם פושטים בקרקע, ואינם ניזונים ממנה כל צרכם, ומקוננים על רישם, ערירותם ושממונם, שהרי גם הם רוצים להינות מזיו החמה, וקפץ עליהם המדבר – וחונקם ודוקרם בקמשונים והופך את חלב-כליותיהם לאשפה, ובכה עמהם בתחנוני סליחות וקינות; ושדות אחרים – שטיחים נהדרים, יריעות צבעונים, בגדי מלכות של האדמה, מישורים מכוסים בר אומרים שובע ושפע כל טוב, והם מרננים באזניו הימנון של נצחון, ונפשו נעשית עוגב מפליא קולות, והוא מתמלא שירה כים... שכח את הממרורים ודאבון הלב אשר שבע לרוויה בין חובשי בית המדרש!

לא היו ליוסילי ימים טובים כהימים אשר אז יצא לקטוף ערבות באבי הנחל להושענא רבא. תחילת סתיו. גוונים שונים נקודים וברודים, והולך וגובר עליהם צבע אדום, שעטנז של גוונים מנומר מאין כמוהו, מלא כוונה ורמז, סוד וגעגועים, סוף חיי הצמחים מתוך הליקוי המתחיל, מעין התלהבות של "נעילה", והחמה אורגת את רקמת זהבה על הצבעים הקסמים המהבהבים, חיצי-אקדח יירו, סילונות של אש וניצוצות ניתזים על גדות הנחל והשלוליות היוצאות ממנו, ומקלחים הזהרורים על הערבות המעודנות הדקות והנכפפות ויוסילי עומד ביניהן כמלך בגדוד וקולט לתוכו את צבעיהם. למקצת הערבות יש עגילי פרחים צהובים חוורים כעין קלא-אילן, או כעין הקצף על פני גלי-הים כשהם מתדפקים אל החוף, ומעורבים עוד בחול שלא הספיק לרדת, וקצתם ירוקים כעין האזמרגד, וכל עגיל ועגיל איננו פרח אחד אלא צרור פרחים, ובכל פרח בולט קשקש קטן שעיר עם זוג של זרים כעין מספרים קטנטנות. הוא שב לבית המדרש טעון ערבות, והבחורים מכינים את עצמם לשבת באור ליום הושענה רבה כל הלילה לקלוע ערבות והדסים, ובית המדרש העלוב, המסכן, העירוני, נעשה כולו בושם ונועם, והבחורים מדברים אל יוסילי, ושואלים אותו שאלות בדיני ההכנות להושענות, והוא מתעורר וכועס, מפני שהפריעו את הרהוריו; הוא מהרהר בעגילי פרחים וקשקשים והם – בדיני חיבוט ערבה, אפילו היום בבית המדרש שנהפך ליער הוא קורא אליהם: הדיוטות, הסתכלו בפרחים הללו, בקשקשים הללו – נחבוט, נחבוט, טוב, ג' חביטות, ז' חביטות, קלעו לימין קלעו לשמאל את הטבעות של ההדסים, אבל הסתכלו בערבות בעצמן, והוא עומד כעין פן, אליל היער, טרפי שיחים, שבבי סנסינים, נשורת של עלים, כפיסי זרדים על בגדיו, על כובעו, על שערותיו – מזורז מורתח, כמעט שיכור מחדווה.

איזה כישוף, דיבוק, גלגול? מי זה הביא את היער ושדרותיו וצפריריו וצהריו ומנוחות ערביו ואוירו ספוג-השרף הזולף עדנה ורעננות לבין כתלי בית המדרש? הכי היה "האלמימר" לחורשה מאַוושת עטופת-סוד?

אז ילחש יוסף חיים, הגדול שבבחורים, תלמיד מובהק של הרב, קרוב לסמיכה; הרי זה שוטה לירקות!

בלחש יען כי בקול רם יש, אמנם, לא סכנת נפשות, אבל "למיחש מיהו מיבעי" – סכנת קבלת מכת לחי מידו של יוסילי. ליוסילי זה היו ידים ממש! אוי לו, למי שפגעו בו ידים הללו! אימת מות הרעידה את הבחורים הצנומים למראה קומתו הגבוהה ואבריו החזקים והגמישים. מעשה, ובאו שלושה סיידים לסייד את בית המדרש ולא יכלו להזיז את ארון הספרים הישן ממקומו – ובא יוסילי והזיזו ביד אחת. עוד מעשה, וזרקו נערים נוצרים ושברו את שמשיות החלונות בבית המדרש, ונתבלבלה הקהילה: מה לעשות? עמד יוסילי וקרא: "אל תעשו כלום, אני אעשה", וביום המחרת ארב לנערים ההם וחטף שניים מהם ונתן להם מכות נאמנות, והשאר ברחו. ופעם אחת כטוב לבו, אמר לעשות סעודה לכל הבחורים, מה עשה? קנה אילן אגסים (הוא הרויח אז מעט כסף מציורים שעשה בשכר) שהיה נכפף תחת משא פירותיו המבושלים, ונתכנשו כולם מסביב להאילן, והאילן היה גבוה, ולא נמצא שום סולם או חבל, ועמדו הבחורים ופניהם כלפי מעלה, ואומרים פה אחד: אי אפשר, וקפץ יוסילי וקרא "מה שייך אי אפשר?" וטיפס ועלה במהירות של חתול והשיר את הפירות, וכשהשתאו אליו הבחורים ואמרו: זה מעשה גוי, לעולם לא יעלה יהודי באילן בלי סולם, מלא פי צחוק ואמר: "הדיוטות! שלמה המלך עליו השלום גוי היה או יהודי? "אעלה בתמר אחזה בסנסניו". ותמר הוא גבוה יותר מאילן-אגסים!"

ובכל זאת אותה אמירה בעלמא "שוטה לירקות" נפלה כאש בנעורת. בחורים אחדים ישבו בחשאי ויתלחשו עם יוסף חיים. ישבו כדיינים שיושבים בערב ראש השנה להתרת נדרים, ובעלי הנדרים הרוצים בהתרה באים לפניהם בענווה ובחרטה: ציירו להם בדמיונם, שיוסילי בעצמו יבוא ויאמר: מטורף בדעת הייתי, עסקתי בקש ובגבבא, נתחייבתי בנפשי מפני שאמרתי: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה. אמרו בלבם: יוסילי הוא, סוף-סוף בן קדושים וגדול בתורה, אי אפשר להתעצם עמו במאמרי חז"ל אי אפשר לנצחו בהלכות, מפני שהוא בקי יותר, אבל הוא יעשה תשובה, המאור שבתורה יחזירו למוטב.

אבל יוסילי לא חזר למוטב. הוא היה בא לעתים קבועות ללמוד; בכלל היה טרוד מאד, קרא הרבה, צייר ורשם הרבה, ולמרות עבודתו והתמדתו, היה יוצא כמעט בכל יום ליער הסמוך לעיר. יער זה היה לו תחת אביו, תחת אחיו. הוא היה לו לחיים, לאושר ולחברה. חברותא חביבה ולבבית עשה גם עם כל מיני החי שביער, עזר להם, הספיק להם צידה, היה מלטף על גבם, ויש שהיה גם קובר את מתיהם, כשראה שגוויותיהם מתגוללות בעפר. חיבה יתרה היתה לו אל האילנות: אל עצי האורן הזקופים והמעודנים, אל האלונים החשובים והכבדים בבלוטיהם, אל הליבנות הענוגות; הוא כמעט הבין את שיחתם כשהרוח עלעלה את טרפי עפאיהם, ומדי מצא איזה פרח-הבר היה מסלסלו, מפנקו ומטפחו על מרבדי הדשאים הירוקים במין חיבה ועידון, תמימות וכוונת הלב שאין לשער. הוא התמזג והתרקם מיום ליום יותר ויותר עם הטבע, ונדמה לו, שרק באופן זה יכול אדם לזכות לקירבת אלהים. יחד עם זה נעשה גם גופו יותר רענן, תנועותיו יותר נוציות, שריריו יותר גמישים, ומבטו יותר נעור ומזהיר. נהר די נור נפק ונגיד מעיניו התכולות, כשישב לקצה יער ומסתכל בחמה ושמח על הירוק הרך שבשדות ועל שעשועי הפרפרים ועוד על אלף דברים של מה בכך כאלה המתרחשים מסביב. זה היה חשוב לו יותר אפילו מהלימודים שלמד ושאהב מאד. העמידה אצל שיח-ורדים פורח היתה קדושה ונשגבה בעיניו כעמידת כהן על דוכנו. רטט חלף בכל גופו, כשהוא סופג לתוכו את שפע היופי. לעומת זה כצל בנטותו נֶהֱלַך בעיר, כאילו היה מרוחק ומנודה, נזוף ומוחרם מן הצבור, ערער אובד ונדח, וכשהשמיעו מכיריו את דעתם בנחת, שאין כדאי לטפל בדברים בטלים אלה, לא נכנס עמהם לדין, לא מחה ולא התווכח. הם היו בעיניו כעיוורים הנותנים דופי באור השמש וכחרשים הלועגים למנגינה, או ככסילים בוזים לחכמה. רגלו אחת היתה בתחום ורגלו אחת מחוץ לתחום: זו שבתחום נגררה בעצלתים, זו שבחוץ לתחום צעדה באומץ על הקרקע.

עמעמו עליו בבית המדרש בין מנחה למעריב, אם יש לו חלק לעולם הבא או לא. אילו ידעו הכל, אזי בוודאי החליטו ברגע אחד לחומרה. אבל הם לא ידעו הכל, היו עוד דברים בגו – סוד כמוס, שנתגלה רק אחרי ימים ושנים: יוסילי שגה באהבת עלמה!

כעילוי, היה אצלו כל דבר קודם לזמנו. גם היתוש המכשף של אהבה החל לנקר בו בילדותו, ובבחרותו כבר נעשה היתוש לתולע ענקי מקרקר ומערער. כשהיה תינוק של בית רבן, הובילהו ריש דוכנא עם הפעוטות שבחדר לדירתו של שמואלקה יאנובר לקרוא קריאת שמע אצל מיטת אשתו היולדת שרה-לאה שילדה לו בת. שמואלקה יאנובר היה יהודי אמיץ ומוצק, שניגד וחישל בכל הפטישים והקורנוסים על סדן עבודת הצבא של ניקולאי הראשון קיסר רוסיה, ואמרו עליו, שהיה קנטוניסט, שנחטף מעריסתו, ונטבל, ונמסר מ"דיאדקא" ל"דיאדקה", תחת כל ה"נאגאיקות" שברוסיה, בריסוק אברים וגלגול מחלות, ויבלה את כל המכים והמכות, ובסופו חזר ליהדותו ולעיר מולדתו, ונשא לאשה את שרה לאה, שהיתה בת עני משמש בהקדש, ודרו בשכנות אצל הדיינית בחדר קטן. שמואלקה שמח שמחה גדולה, כשילדי החדר באו אל אשתו היולדת. הוא הכין בעדם כעכים, תופינים ודובשניות, ובעצמו שתה כוס י"ש, וביחוד שמח ביוסילי, ועכבוהו בחדרו יותר מכל הטפליא, והוציא ממיטת היולדת את התינוקת בחיתוליה, והראה לו, ואמר: עתידה זו להיות אשתך, הרי היא מקודשת לך! וקרץ בעינו האחת לצד יוסילי, ובעינו השניה לצד אשתו המוטלת במיטה בפנים חיוורים כשלג ובעינים גדולות, חולמות וצוהלות, רועדות ומדמדמות. נדמה לו ליוסילי, שהתינוקת, פרצופון אדמדם כחלחל, צורת וולד עם קרקפתית אצבעות סגלגלות, נצנצה אליו בעיניה כמרגליות קטנטנות שחורות, וכל המחזה הזה נקבע במוחו הרופס של יוסילי, עם הדובשניות ועם הפזמון הנמרץ והמצלצל, שהשמיע שמואלקה בקול חיל גיבור ונורא, קבליר של גיאורג הקדוש מהלגיון הטמבובי של ניקולאי הראשון קיסר רוסיה. ביחוד, לא שכח את המרגליות השחורות והזעירות של אותה בריה קטנה אדמדמת, כשהציצה אליו. התינוקת נקראה אחר כך בשם פירילי, כמו על שם אותן העינים הקטנות.

ומכיון שיוסילי היה עילוי, ולא יכול לשכוח שום דבר, היו העינים הקטנות ההן סוקרות ממצמצות ומלוות אותו על כל דרכיו, הולכות אחריו מהחדר הדרדקי של חומש לחדר הגמרא, ומחדר הגמרא לבית המדרש וכן הלאה דרך כל המסכתות והפוסקים הראשונים והאחרונים – לא זזו ממנו! ואם כלל קבעו מקצת הציירים, שציור נוף סתם איננו מספיק, אלא צריך לשים בו גם כן נפש חיה, פירילי היתה רוח החיה בכל אותם הפרדסים עם וורדיהם, האפרים עם פרפריהם. האברש עם ריח הקורנית, המישורים עם שדי הזהב שלהם, לבבוהו, סקרו אליו, החיו את רוחו בזוהר, ברעננות וצחצחות, נשקו את נפשו נשיקות של אהבה!

אהבה? יוסילי היה צנוע מאד. גם אחרי שנתבגר אף בגופו בגיל מוקדם. פשיטא, שהוא לא ידע דרך גבר בעלמה; הוא כמעט כרת ברית לעיניו, לבלי התבונן אל אשה; אבל אותה תינוקת, שעליה קידש אביה שמואלקה בזמנו, לא נשארה ימים רבים בחיתוליה. היא הלכה וגדלה, ותהי למופת בתפארתה. פניה היו מעודנים, מלאי אצילות, שערות ראשה שחורות עם רפרוף של חום כעין הערמון עם נימין של זהב, בלוריותיהן שופעות לפנים על רקותיה הזכות כעשת שן, וגולשות מאחור בשתי צמות קלועות ארוכות נוצצות משחרות. סקור סקר אליה יוסילי, בהיותה בת עשר, והוא בן חמש עשרה, כשהיא הולכת לבית הספר, וסל קטן בידה המכיל כלי כתיבה וגם כלי תפירה – כי מבית הספר היה דרכה אל חנה'לי התופרת. כסבור אתה: ילדה, פלא יופי, אבל ילדה! אכן יש רגע, אשר בו בתולה קטנה עולה ופורחת כהרף עין, ונעשית כבתולת הוורד. עוד אתמול עזבנוה כתינוקת, והיום כבר אנו מוצאים אותה סכנת נפשות! עברו אך שנים מועטות, והנה פריילי הדורת קומה, חסינת גוף ומלאת חזה עם כל השרטוטים הצודדים של אשה כדבעי – בפרק המעבר ההוא, אשר אז הקסמים העצומים האלה עודם מזוגים ומעורבים עם החן והנועם של ילדות תמה! על עור פניה היתה נדיפה קלה של גוון הזית, חיוור בשעת מנוחה, אך ברגעים של התעוררות משהי, היה צבע דמשק עמוק עולה ושופך על הגוון הטבעי ההוא חלום של יופי, שהיה מעין חידה ושיר גם יחד. עיניה השחורות כוסו בשמורות ארוכות, ותתנה לה צלם מנוחה. גבות עיניה היו כגבות של מידליה חקוקה בשיש בידי גלף אמן. הלחיים כאלו נעשו מחבצלות, לובן מתאדם, ארגמן בתוך שלג, פה מלא חן, שיניים כשלג חיוור, בת-צחוק הופיעה עליהן כזוהר חמה, והקול יצא מביניהן כנגינה ערבה. קומתה היתה זקופה, אבריה, הגמישים מאד, רמזו על הסתדרות עצבית דקה מעודנת שבמעודנת. כפות הידים והרגלים היו שייכות עדיין לתקופת הילדות, אבל המבט השאנן והקורן של העינים השחורות המלאות חיים ושכל, והשרטוטים הברורים והמוחלטים של הפה בשרו החלטה של נפש ישרה ומלאת עוז. היה לה לפירילי גוף של ילדה גדולה ובת צחוק של אשה גמורה.

גם ריבה זו היתה, במובן ידוע, עילוי, לכאורה, פלא הטבע, אבל באמת לא פלא כלל, "כל דבר נפלא הוא פשוט, כשמסתכלים בו בפשטות". היא היתה פרי אפיל של גבר בא בימים, גיבור מעונה על דתו, שצמצם את כל כוחותיו וגעגועיו עד ששב אל אלוהיו ואל עירו ונשא אשה יהודית. שמואלקה היה אז כבר כבן ששים, אבל לכוח היה כבן ארבעים אפילו בין החיילים בטאמבוב, והאם שרה לאה, היתה אשה יהודית, כואבת, צנועה, מלאה יהדות, אותה היהדות ההמונית, העמוקה, ההגדית שבסמטאות ובהקדש! זיווג זה של הקנטוניסט מטאמבוב עם ההקדש בעיירה זו בפולין עלה יפה. שמואלקה היה שואב מיו, חוטב עצים, הוא עשה כל מלאכת עבודה קשה, אשר לא רק החנוונים, אך גם בעלי המלאכות היהודים לא היו מוכשרים לעשות. הגדרה מדויקת עוד יותר למקצוע של שמואלקה היא: שהוא היה עושה כל מלאכת עבודה אשר בלעדיו היו היהודים נזקקים לגוי שיעשנה, חוץ מיום השבת. הוא היה לקוי קצת ב"אותיות הקטנות", אבל כמה שידע – בן ששים התחיל ללמוד! – מלמל ברתת ובזיע. אין ספק, שבנידון יראת שמים היה שמואלקה עמוק יותר מכל ארבע מאות משפחות ישראל שבעיר, עם הרב דמתא וכל כלי הקודש שבכלל. כמה דשו את בשרו, כמה מצצו את דם תמציתו, כמה חנקו את ילדותו, הרעילו את בחרותו, כמה פסעו על ראשו בעוון יהדות! את חטאינו נשא ומפשעינו חולל. ואמנם היהודים בעיר זו היו מתייחסים אל שמואלקה בתחילה בדרך ארץ, בכבוד ובחיבה. זה היה ענין סמבטיוני, גר צדק, אנוס, שהיה משוקע במ"ט שערי טומאה, ואחר כך חזר ליהדות. דבר פלא! וההתייחסות היתה כמו אל דבר פלא, זאת אומרת: גוי, הלא בעל כרחו נתמשך, בעל כרחו או לא בעל כרחו חי כגוי גמור, ואעפי"כ חזר ליהדות. "אעפי"כ" זה הוא אמת-מידה מיוחדת אשר לא כל אדם מבין. ישנם דברים שחולקים להם כבוד פשוט, גמור, במידה שווה, או אין חולקים להם כבוד כלל במלים מיוחדות, אלא מכבדים אותם סתם, וישנם דברים אחרים, שחולקים להם כבוד בפירסום, אבל אין זה כבוד מוחלט, אלא יחוסי ותנאי. מכבדים את שמואלקה בתור דבר פלא, ולא עוד אלא גם סולחים לו בבדיחות-דעת ותרנית כשנכשל פעם אחת ואכל גבינה יחד עם נקניק של בשר, מפני שחשב כי רק חלב אסור אבל גבינה מותרת – היכן יוכל זה לזכור את כל הדינים? – מחבבים אותו, מפנים לו מקום בבית המדרש בספסל האחרון, מזמינים אותו לסעודה של מצווה יחד עם השמשים בתור הוספה. הוא איננו הולך – רגשי גאון של פרש גיאורג הקדוש, או בוחר לשבת, אחרי גמרו עבודתו, עם שרה לאה, – אבל מזמינים אותו! זהו יחס מיוחד, מלא כבוד וחיבה, אבל מיוחד. זהו האעפי"כ. אולם כשיִגַע הדבר לענינים פשוטים, למשל, להתחתן עם שמואלקה, ינסה נא, שדכן להציע, לא לפני הרב או לפני ר' זימילי, אלא לפני חייקיל הסרסור, שאיננו לא יחסן ולא "מר בר רב אשי" כלל, שיתחתן עם שמואלקה, אז לא הייתי רוצה להיות תחוב בעורו של השדכן ההוא. הרי זה כמי שיאמר: שתוקי נתערב בעשרה יוחסין, או בת מלכה שנישאה לגורף ביבין! בתו של שמואלקה יאנובר לבנו של ר' אבלי מינץ – מלאך שהיה מכריז דבר שכזה יכול היה להיות רק מלאך חבלה. אין זה סתם רעיון רע, זהו רעיון מבהיל! ובעיקר, אין זה רעיון כלל. זוהי מהפכה גמורה, מהפכת סדום ועמורה! עולם הפוך! אין שכל אדם משיג, כיצד אפשר להם לבני אדם לחיות בעולם שכזה...

ואמנם יוסילי שהיה פוגש לפעמים את פירילי וסח עמה מלים אחדות, לא בהיחבא – הוא לא עשה שום דבר כזה בהיחבא, אלא דרך העברה בעלמא, כמכיר מאז, – יוסילי זה לא רק לאמו לא גילה, אך גם לעצמו לא גילה. הוא לא חשב כלל. זה היה עמוק יותר ממחשבה. תמונת פירילי כאור מאיר, כמלאך ישועה האירה אליו, ואך אותה זכר ותהי לו לששון לב, ולמענה נכון היה לשאת ולסבול כל עמל החיים בשמחת לבב. לפעמים שכח תבל ומלואה, ויהי הוגה בה בטיילו ביער ובשדה. כשלא פגש אותה, היתה נפשו משוללת ממה שהיתה מחבבת ומפנקת, ונשארה כמדינה שהופקרה לבוזזים, מלאה עיי מפלה. הלך לו אביבו, ומרחפת לפניו רק תמונה חיוורת שבזכרונו, כמו ריח נודף של שערותיה השחורות הסדורות תלתלים ושל שמלתה הקלה. אהבתו של יוסילי היתה אושר אי-מגואל, לא רק בחטא, אך לא גם בהרהור חטא. הוא היה שבוי אהבה באופן מייאש, – מלא הכרה, זריז ועליז. הוא היה בתקופה הראשונה העזה והצודדת אשר בה הנפש מתחילה להתעורר ולערוג בכוח גדול. הכל אבד! זכות אבות, עילוי, ספרים – כל מיני ספרים, קודש וחול, ציורים – הכל חלף, עבר. יוסילי אהב עלמה. גורלו נכנס לתוך תחום הלא נודע, הבלתי צפוי מראש. גורלות שתי נפשות נתקשרו באופן טמיר.

כן, יוסילי היה מלא הכרה. פירילי צדדה אותה באותו "אל תקרב אלי" ו"אל תגע בי", אשר כל קומתה וכל גיזרתה וארשת אבריה היו אומרים. לבו ניבא לו, שהיא אוהבת אותו. הוא ניסה לחטוף את סקירתה, כשהיא סוקרת אליו. היה יום אשר אז התחילה השערתו מדמדמת, שהיא אולי מתענינת בו, ופתאום דמדם, שהיא – לא שהוא חשב על אודותיה, אלא שהיא מעורבת בהוויתו. אהבה זו הלכה בקרבו הלוך וגדול, כאשר יגדל היום מעלות הבוקר עד הצהרים – באין מעצור.

אך לטייל בשדות וביער הוסיף עוד יותר מאז.

[ה]

אף האלמנה גולדא העלתה פילים בקופא דמחטא, טחנה הרים זה בזה, נעצה סוף מסכתא בתחילתה כפלפול "חריפי פומבדיתא" בין גדולי הגאונים בפולין – בחנות מיני-מכולת שלה. הפרנסה היתה קשה – ה' ירחם! הראש חשב להתפוצץ! בין הבתים הקטנים המתגודדים והמצטופפים והמקופלים יחד מסביב לבית הכנסת היתה החנות ההיא כבושה וחבויה. כלפי חוץ היה עולה ממנה ריח של סלתניות, ציר של דגים, קורטוב של עטרון, ריח של צנון וחזרת וחמציץ כבוש. בפנים – קופסאות ותיקים של עץ שבור ושל נייר שהושחר מזוקן, שקים שצריך היה שיהיה בהם קמח, אבל הקמח אזל ("עוד רגע אחד יביאו קמח חדש!"), שקים מופשלים מקופלים, ועל קרקעיתם מעט בולבסין, כלי פח, לפנים של נפט, ועכשיו משמשים בתי קיבול למלח, לפלפלין, לספוגים מיובשים, לכרכום, לקפה, לתה, לקנים של סיס, לאבק או חתיכות של סוכר, וכיוצא בזה. כן של עץ, או שרפרף, עמד בביאה, שם היתה האלמנה יושבת כשרגליה עייפו מהליכה, מעליות וירידות, טפיפות והצלפות, ואז היה מוחה עובד, אז היתה מפלפלת...

עפ"י חוקי הטבע, ובהתאם לכל כללי הכלכלה המדינית, ערך ההספקה אל הדרישה וכו', וכו', קופה זו אי אפשר היה שתתקיים אפילו יום אחד. הרי זה, כמי שביקש, שבעזרת השם יתקיים בלי לב ובלי דם ובלי שום רוח חיה. לא יכולה היתה חנות זו להתקיים אפילו בתחילתה, מפני שהיתה מיותרת, אחרי שכבר היו בעיר ההיא ובסמטא ההיא חנויות אחרות די והותר, אבל – עוד חנות אחת! "מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק!" השם יתברך יעזור! אם יש מקום לעשר חנויות, יהיה מקום גם להאחת עשרה. חוץ מזה, נוסד העסק הזה בעיקרו על בסיס נפשי, נימוק – לא של חשבון, אלא של רגש, ובאתרא דארעא ורקיעא נשקו אהדדי, יש מקום לכל הדברים שהם למעלה מן הטבע. "הקונים יקפצו על סחורתה של אלמנת ר' אבלי". הרי זה דבר שהוא למעלה מן התחרות; אפילו החשבון, בר-סמכא אכזר הלז, שהלכה כמותו בכל מקום, הרי הוא בחינה שפלה ותחתונה לגבי דרגא זו. כל זה היה, אבל כל זה איננו עוד! אילו גם יכולה היתה חנות זו להתקיים בקושי, בתור חנות אחת עשרה, אבל עתה, משנפתחו עוד עשר חנויות ממין זה, בעיקר מתוך הגירוי שנתעורר מן ה"הצלחה" וה"שפע" של חנות זו, ש"שואבים בה זהב ממש", נתמזמזה ההשערה הבטחונית הראשונה: "עוד חנות אחת", והעיקר, כוח המושך המוסרי, שבתחילה הראה איזה זעזועים קלים, בהמשך הזמן הופג ופס כולו, לא מפני שהערצת שמו של ר' אבלי לקתה; להיפך, ר' אבלי היה ברבות הימים למין עיר וקדיש משמיא, ואפילו קשי הלב, שחצנים וקמצנים, בין מתנגדים בין חסידים, הקדחת השביעית היתה תוקפתם ומזעזעת את מעיהם לפגוע אף כמלוא נימא בקדושת שמו של הצדיק ז"ל; אבל במידה שהקדושה עלתה לעילא ולעילא, בה במידה הלכה ונתרחקה האיקונין של הקדוש, בתור בר נש שהניח אחריו אלמנה ממש, שצריכה לחיות ממש מחנות ממש.