שִׂמְחַת חָנֵף

או

אהבה התלויה בדבר

ספור

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

"וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי רָגַע"

איוב כ' ה'

א.

שִׂמְחָה לַחֲסַר לֵב.

האח מה מְאֻשָּׁר אני! מה רבה הצלחתי! אין די מלים לבאר שמחתי, אגיל ואשמח בחלקי, מרחוק אור נראה לי! מרחוק? האם מרחוק? הלא מקרוב! עין בעין אראה שמשי הולך ואור. האם לא הביעה שפרה בשפתותיה הנוטפות מוֹר "אהבתיך דוד?!" אהבתיך דוד, כמה אֹשר במלים האלה! לבי ימאן עוד האמין באֹשר גדול כזה, אך איך לא אאמין והיא השמיעתני כזאת?! הן אחטא להאהבה אם אספוק באהבתה אחרי אשר גלתה לי את כל לבה. אאמין, אאמין בכל לב!... הגידי שפרה, התאהביני? אֱהָבְךָ! ובכל לבי ונפשי!... לוּ שמעתי דברים כאלה יוצאים מפיה כל היום כי אז שכחתי תבל ומלואה לשגות באהבתה תמיד, אך כזאת דברה לי ומי יעצור בעדי לשנות ולשלש דבריה כל היום? – כה דבר לנפשו איש צעיר לימים כבן שלש ועשרים שנה, טוב תאר, לחייו מלאות חן עלומים, שערות ראשו ושפמו השחורות משחור עשויות בטוב טעם, בגדיו הקצרים נקיים מכל חלאה, ושרשרת הזהב אשר על צוארו תנוצץ לאור הנר בלכתו בחדר אחת הנה ואחת הנה ובעמדו לרגעים לפני ראי-המלוטש, אשר עמד על השלחן, ומדבר לנפשו את הדברים האלה – אחרי כן ישב על הכסא, ויניח את רגלו הימנית על רגלו השמאלית ויתופף באצבעותיו על כף רגלו שקוע במחשבותיו רגעים אחדים.

- מה נעימה האהבה, יקרה היא גם מהחיים! – הוסיף לדבר בקומו מעל הכסא – אך מה אדבר? שמחתי בלבלה את עשתונותי ולא אשמע באזני את היוצא מפי, כי איך תיקר האהבה מהחיים? מה תסכון אהבה מבלי חיים? לא אאמין בדברי המליצים הכוזבים הנואמים נאום אשר גם אחרי כלות הגויה תאהבנה הנפשות אשה רעותה. שקר ידברו, מרמה בפיהם! איך תאהב הנפש? אמנם בעודני בחיים ובהחזיקי בידי את ידי שפרה הזכות משלג ובהביטי בעיניה יונים, אשר תלבבני בהן, אז אדע אהבה בתענוגיה, אך איך אֵהב ברוח? רעיון רוח! אך מה לי להעמיק מחשבות לימים יוצרו, אם עתה עוד נפשי בי, ואהובתי חיה לפני, בזרועותי אחבקנה, ועוד מעט אומר לה לעיני השמש: לי את!... לי את?... והחתחתים והמכשולות הפרושות על כל מדרך כף רגלי?... האם יתנוה הוריה לי? הן גר אני פה, אין מכיר לי בעיר הזאת, ומי יתן את בתו לבן בלי שם? לוּ ידעו פה את אבי, כי אז... הה! חלילה! חלילה! לוּ ידעו אותי, כי אז השליכוני כנצר נתעב מביתם... אך מדוע לא יתנוה לי, הן מצאתי חן בעיניהם, ובעיני שפרה?! ... בדברו הדברים האלה נגש שנית אל ראי-המלוטש ויבט בו ובלי ספק מצאה תמונתו חן בעיניו כי הוסיף לדבר: ולמה זה לא תאהבני שפרה? – שחוק מנצח הופיע על שפתו בדברו – ומדוע לא יבחרו בי הוריה? הלא כאת בן ביתם התהלכו אתי עד כה ושכרי נכון לפני מדי חודש בחדשו, ומדוע לא... מדוע? הה! מי יודע פן?... אך לא אזכור ראשונות...

- מי אתה, ומה לך פה? – נשמע קול אשה זקנה אחרי הדלת.

- הבביתו דוד ? – שאל קול איש.

- מה תדבר? – שאלה הזקנה תחת השיב אמרים.

- הבחדרו דוד? – הוסיף האיש לשאל.

- אתה תבקש לך חדר? בואה אתי ואראך חדר טוב מאד, בו חלון שקוף על פני הרחוב וגם כל מחסורך עלי, במחיר ששה שקלים לחודש, ואבטיחך כי לא יחסר לך דבר בביתי, שְׁאַל את השכן הגר בחדר הזה ויגדך כי אני אשה טובה מאד וגם אני אוהבת אותו, אף כי הוא איננו ירא שמים, יען כי הוא איש טוב ושכר חדרו ישלם לי בכל עת בטרם המועד, בואה אתי בואה, כי אין איש בבית המבשלות. –

- לא אחפוץ בחדריך, רק דבר לי אל דוד – ענה האיש בהרימו קולו.

- בואה אתי ואם יישר בעיניך החדר, תשאל אחרי כן את דוד, אם אני אשה טובה או אין. –

- מדוע תמשכיני אחריך? הן לא אובה בחדריך, רק הגידי לי אם דוד בביתו או אין? –

- אם כן לא תאבה בחדרי ומה לך פה? –

- הלא השמעתיך כי דבר לי אל דוד – ענה האיש בקול גדול.

- אם דבר לך אל דוד, מדוע לא הגדת לי זאת עד הנה? – ענתה הזקנה בתלונה – והאש הקדיחה את התבשיל בסיר בעת אשר אתה עומד ומדבר עמי. ידעתי כי לא יפול לבך עלי אם תְּאֻכַּל ארוחתי, אך לבי עלי דוי בזכרי כי שלמתי עשר אגורות כסף מחיר חצי ליטרא בשר – יקח אפל את מוכס-הבשר! הוא יפשיט עורנו מעל עצמותינו ואנחנו נגרם העצמות! – הן אישי יאכל את מעט הבשר הנמצא ולי יתן העצמות, הגד אתה, התוכל אשה זקנה כמוני באין שנים לגרם עצמות? אף כי חלילה לי מקצוף עליו וגם שבע ביום אברכנו עד אשר חדל מקללני ומחרפני כקדם, מיום אשר מרט לחיי ויפיל שתים משני ואזני נחרשו, רק על בני יעבר עתה כוס זעמו מדי בואו שותה שכור הביתה. אך גם לרעותי אסתר לא נפל חבל טוב ממני, כי אישה יפליא את מכותיה, רק הוא יבוא לעתים רחוקות הביתה ולולא נדיבי לב כי אז מתה ברעב, אך אנשים ישרים יחמלו עליה וארוחתה טובה מארוחתי עשר פעמים, אמנם מה יועילו לה כל אלה אם היא שכולה באין ילד לאמר קדיש אחרי צאת נפשה? אך אותי חנן ה' בבן, והוא כל נחמתי. אולם תחת זאת הנני כלואה כל היום בביתי תחת אשר אסתר בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בבית התפלה, ופעם בבתי נדיבים, היא תלך אל בית אבל לעורר קנים והגה, תמשך אחרי מטת מת אשר לקברות יובל. גם היום היתה בבית מועד לכל חי לראות בקבורת צפורה אשת הזמה. הידעת את האשה הזאת? אני ידעתי את אבותיה, המה היו ישרים ויראו אלהים, אך בתם השחיתה את דרכה מאד – כן יספרו – כי הטיבה שערות ראשה. בת ישראל כי תַּרְאֶה שערות ראשה לאיש, הלא זה עון פלילי! ואף כי רבות הנה העושות כמוה בעיר הזונה הזאת, אך עליה יכבד העון כי אבותיה היו מהחסידים אשר בארץ, אך המה היו במעל הזה, כי נתנוה ללמוד שפת צרפת ובמותם היתה לאיש מגלח זקן. איש עברי כי יגלח זקנו, הה! עון תפת! ורבים אומרים כי היא אהבה אתו בטרם בואם בברית כדת ישראל, הה! בפשעם ימותו עוללים נקיים, בחטאם מתה זה לא כביר רעותי חנה, כי נהפכו עליה ציריה, אך ה' הפגיע גם בה את עונה! אולם הבט אל העמל הנעשה בימינו, רעותי היתה אשה יראת ה' ולה נִתַּן מקום במותה בין דלת העם, וזאת הרשעה אשר בחטאה מתו רבים מצאה לה קבר בין קברי הגדולים, וכל זאת בעד בצע כסף! לא לחנם ימלא מוכס-הבשר זהב חוריו למען יחצוב לו גם הוא מרום קברו, תקלל חלקתו בארץ! הה! קץ הפלאות בא! משיח דופק על דלתות העיר אשר חטאה כסדום...

- הנך עומד ושומע מוסר באולם הבית, שמעון רעי – קרא דוד בקול שחוק גדול בפתחו הדלת – ה' הפגיע בך את עונך כי לא הלכת לשמוע מוסר אשר יטיף לעם המגיד מקעלס, על כן בא אליך המוסר מפי אשה זקנה, אך האמין לי כי לא חסרת דבר, כי שפה אחת ודברים אחדים לשניהם, כי כמֹהו כמֹה יטיפו לבלי גלות הראש ולבלתי קרוא בספרים חצונים, וגם שניהם יצמידו חֹנף להצדיק את אלה אשר דבר להם עמם, רק הוא יתן בקול עז מהבמה, ודבריה נשמעים בנחת באולם הבית, וארוחתו נכונה לפניו אחרי אשר יחתם במוסרו, ומאכלה היה בלי ספק למאכלת אש בעת אשר הטיפה עליך דברי תוכחה. –

- אמנם מה רע לבך נער משולח, כי נתתני לחכות זמן רב באולם ולא יצאת לישועתי להצילני מרוח כביר אמרי פיה – ענה שמעון גם הוא בשחוק.

- ההיטיב חרה לך? אבל אני חשבתי כי דבריה היו לך לששון לב, כי מי לא ימצא נחת בדברו את אשת חן ורבת חכמה כמֹה במחשך? ועל כן לא חפצתי לערב שמחתך. –

- אם כדבריך כן הוא מדוע יצאת עתה לשטן לי ולא נטשתני לשמוע עוד דברים נעימים מפיה הנוטף מור? אבל אני אבין לרעך, כי יראת כי אמרת פן תפקוד גם עליך את עונך בהשמיעה חטאת החוטאים בעיר ועל כן יצאת לסכל עצתה. –

- בפעם הזאת לא מצאת את רעיון לבי כי נהפוך הוא, כי יראתי פן תשמיע את רוב צדקותי אשר אחפוץ בכל לב לשים חשך סתרן, על כן חשתי לשים קץ למליה. –

- ובכל זאת אדמה כי ימצאו אנשים בעיר הזאת אשר תחפוץ בכל לב כי ישמעו רוב צדקותיך. –

- ומי המה? –

- מצא את חידתי. –

- הלא תדע כי לא מבין חידות הנני. –

- לכן הנני להשמיעך יען כי מצאת חן בעיני, כי המה אבות שפרה. –

- אבות שפרה? – שאל דוד במבוכה – מאין תדע זאת? ומי הגיד לך? ומי היא שפרה?

- שלש שאלות שאלתני בפעם אחת, אך הנני להשיבך כחכם על ראשון ראשון: מפיך שמעתי, ואתה הגדת לי, ושפרה היא אהובת לבך. –

- איפוא, מתי ואיך הגדתי לך כל אלה? –

- עוד הפעם שלש שאלות, אך עתה תראה, כי לא תלאני, כי ענו הנני כהלל ואשיבך על כל שאלותיך: פה בחדרך, זה רגעים אחדים, בדברים היוצאים מהפה. אמנם מדוע תשומם? ולמה תביט בי במבוכה? לא עוף השמים הוליך אלי את הקול, כי אם אבני קיר חדרך בגדו בך ויגלו את סודך באזני, כי פה עמדתי ואשמע את כל דבריך אשר דברת לנפשך. –

- אך הלא זה רגע בואך הנה כי על כן שאלת את פי בעלת הבית אם אני בחדרי? ומדוע שאלת את פיה אם ידעת כי אני בחדרי, ואיך מלאך לבך לעמוד אחרי הדלת לשמוע סוד אחר, הלא תתפאר ביושר לבך וכזאת לא יעשה איש ישר דרך, ולמה זה...

- חכה נא מעט למען תהיינה גם בפעם הזאת רק שלש שאלות, ואף כי בפעם הזאת לא עוד שאלת כתם או כאינו יודע לשאול כי אם כרשע הקורא לריב ומצה חנם, בכל זאת לא אקצף עליך ואשוב לשיח עמך. שלש פעמים שלש כמה תהיינה יחד? הגד! מדוע תחשה? השכחת חכמת החשבון? לא טוב הדבר אשר אתה עושה לשכוח החכמה אשר ממנה לחמך נמצא, אך אני אחוש לרוחתך לישועתך שלומים בעד התשועה אשר עשיתי עמדי לחלצני מידי הזקנה. שלש פעמים שלש – תשעה! ואגלה לך נצורות כי תשעה המה ירחי לידה, ואולי מלאו ימיך ללדת כי פניך נהפכו כפני אשה מצרה וידיך על חלציך כיולדה אשר נהפכו עליה ציריה, אבל גם אני נהייתי כמילדת בחברתך כי הוגעתיך בלהג הרבה מבלי השיב על שאלותיך, לכן שמע נא יולדה! זה זמן כביר חכיתי באולם הבית כי שמעתיך מדבר דברי אהבה במתק שפתים, אך כבוא הנה פתאום הזקנה אשר לא ראתה עוד אותי פה ולא תכירני ויראתי פן תריע עלי כגנב לכן חפצתי לשסעה בדברים, אך אם צפונות אשר בקשת להסתיר ממני שמעו אזני לא בי האשם כי אם בך כי אתה השמעתני בכל עת כי כל סתום לא יְכֻסֶּה ממני, מבחר רעיך, כאשר גם אני אגלה את כל אשר בלבי לך, ובבואי הנה ואשמעך כי תשפוך שיח אמרתי בלבי: למי יגלה סודו חוץ ממני? בלי ספק ילמד לשונו להשמיעני רגשותיו בטוב טעם, אך זאת לא עלתה על לבי כי תהגה צפונות בקול רם לנפשך, ולוא ידעתי כי סוד הוא כי אז לא ערב לבי לגשת אל הדלת ולשמוע, ואולי הנני עליך למשא כעת – אעזבך לנפשך, רק איעצך עצה ישרה בטרם אעזבך: לבל תחשוב מחשבות בקול גדול כי תשחית לנפשך ותחטיא אחרים – ענה שמעון במנוחת לב ויקם ממושבו. בדבר שמעון את דבריו שבה המנוחה לאט לאט ללב דוד וחזות פניו העידה בו כי נִחָם על אשר דבר קשות את רעו ויקם ממושבו ויחזיק בידיו ויאמר: בוש והכלם מאולתך! האמנם אכסה ממך דבר? לך אמר לבי אגיד את הדברים ואתה שמעתם בטרם השמעתיך. –

שמעון הביט בו בעין חודרת ויאמר: אנא אל תכזב כי לא בכזב תקח לבי, התלאות הרבות אשר עברו על ראשי עד היום הועילו כמלמדים חקרי לב להביא דעת בלבי להבדיל בין שפת אמת לרמיה, לכן אל תאמר לכסות במחסה כזב על הבגד אשר בגדת בי בכסותך ממני מזמות לבך, לבל תהיה בעיני כנער אשר יכתוב באצבעו ביום השבת על זכוכית החלון המכוסה ברסיסי טל כי שכח כי שבת הוא וכאשר יתן עליו איש בקולו: מה תעשה? ימהר למחות את הכתוב וישכח כי בזאת יוסיף לחטוא. הן אראה כי חפצת להסתיר סודך מעיני, אך לא אקצוף עליך כי אם לא אוסיף האמין באהבתך הנאמנה, אך אם תאמר להוליך אותי שולל באמרי פיך, אז אפרד מעליך לנצח. –

- חטאתי סלח לי והשמיעני במה אוכל לכפר פניך. –

- כאשר תדבר אלי נכוחה כאשר אהבתי או אז אשוב לשמוע דבריך. –

- חטאתי, חטאתי לך ולא אכחד כי חפצתי בתחלה לכסות ממך הדבר, אך עתה אראה עין בעין כי כה רצה ה' אשר הביאך הלום לבל יפלא דבר מאוהב נאמן כמוך. –

- אל תצמד חֹנף ואל תשא שם אלֹה לשוא. –

- חי נפשי כי לא אדע דבר אתך, לְכַזֵב לא תתנני וכאשר אדבר אמת לא תתן אמון בדברי. –

- הנה כי כן אמרי חכמינו: כך עונשן של בדאים, אך הלא ידעת כי אשנא שפת חנף כלשון רמיה וטוב בעיני משתיהן חץ שנון מאשפות אויב, כי ממנו אדע או אבקש להזהר, והרמיה תלכדנו כצפור בעת אשר נעבר בטח, ולוא חשבתיך לאיש אוהב מרמה כי אז כבר לא הוספתי אף הבט בפניך, אך ידעתי כי עוד ישרה נפשך בך, אף כי משכת ידך את לוצצים, לכן אקרבך כרע כאח לבל תלך כשה אובד אחרי חבריך מדיחיך, ותקותי בי כי עוד אשיבך הדרך הטוב, כי אנשים כמוך אשר לא מרֹע לב כי אם מקלות דעת יתעו לפעמים מדרכי ישר ישובו על נקלה מדרכם כסל אם יכרו להם אֹזן לשמוע מוסר, ועלי המצוה אחרי כי אדעך מאז וקראתי לך בשם רעי לפתוח שפתי עמך ולהוכיחך ולערוך לפניך את הדרך הטוב למען תבחר בו. –

- השמיעני נא – קרא דוד ברגז – מה עול פעלתי כי כה תכונן חצי מוסרך על פני? –

- עוד תשאלני מה עול פעלת? למשוך יד את לוצצים, את זוללים וסובאים, את המבלים ימיהם בבתי משתה ושחוק והוללות וזמה בפיהם כל היום, האין זאת חטאת? לבלות לילות וימים בהבל, לפזר כסף אשר בזעת אפים תשיגנו חנם, האין זה רשע כסל ורעה רבה? הן כל אלה עשית ותשאלני מה עול פעלתי? התאמר כי שודדי ליל וחותרי בחשך בתים מרחם אמם יצאו להיות שודדים וגנבים, או תאמין באמונת האוילים, כי הרשעים נוצרו לעשות רעה כל הימים ואזלת יד מהשכיל והיטיב? לוא היתה כזאת, הלא אין יֹשר ואין צדק, אין תֹם ואין מרמה, ספו תמו ישרים ורשעים עוד אינם, כי איש ואיש ילך בדרך אשר יסד לו הטבע, ומדוע נרשיעם, או נצדיקם לפי מעשיהם? ואיך ירהבו השופטים בנפשם עז להביא כל מעשה במשפט אם קצרה יד העושים מעשות אחרת? הלא השופטים יהיו הרשעים והרשעים צדיקים! אכן זאת לא זאת! אבי החכמים לבני ישראל אמר: יש ביד כל האדם להיות כמשה רבנו, ונאמנים דבריו, כי לא זאת התורה אשר תשמע מפי מורים מתעים ואשר תקרא מעל ספרי היועצים לעשות רע, כי כלנו עבדים הננו בידי הטבע השָׂם דרך לכל בני האדם ואת מהלכם בחיים יְתַוֶה, רמיה בפיהם! תאות לבם התעתה אותם לעשות רע והמה יַתְעוּ רבים באשמתם, כי רק האיש אשר ישחית דרכו, אשר יתור אחרי עיניו הוא ילך מדחי אל דחי מבלי משים וצדיק הוא בעיניו, כי האדם קצר עינים הנהו וכאשר לא יראה ולא יבין כי יגדל מיום ליום, כן לא יחוש את הדרך אשר ילך בה, הולך רֹם ילך בטח בדרכו ויחשוב כי אין דרך אחרת, וגם התועה בדרכים נלוזים לא יראה און ולא יתבונן ברעה אשר יעשה ויחשוב כי יתהלך במשרים, כי הדעת אשר נתנה לנו למען נבין מה טוב ומה רע, היא גם היא תשנה פניה, לפי החפץ והתאוה, ותהפוך טוב לרע ורע לטוב, כאשר החך אשר נִתַּן לנו לטעום מה מר ומה מתוק ישנה טעמו. עת כי בטלו או כי מעטו הטוחנות ויהפך מתוק למר. –

- אבל העתרת עלי במליך ועוד לא הראיתני חטאתי – קרא דוד במנוד ראש – הן לא עשקתי ולא רצותי ולא רמיתי ולא הוניתי ולא בלעתי חיל זרים, ומה כל החרדה הזאת? כי אתענג יחד את חברת מרעי בעתותי מנוחה, וכי אוכל ואשתה ואשלם בכספי אשר מצאתי לי בעמל, האלה הנה החטאות והאשמות אשר תראינה כהררי אלף בעיניך? –

- הוא אשר דברתי – ענה שמעון במנוחה – כי גם השודדים והעושקים לא מרחם יצאו כי אם לאט לאט למדו ארחות רשע. זכר נא יום בואך הנה ושים אל לב אם לא משרים אדבר; ערום ויחף באת הנה, רעב ביום וקרח בלילה אכלו חצי בשרך ואתה כאיש אובד עצות הלכת שחוח בלא כח כל היום תחת סבל צרותיך כי התגברו ואיש לא שם לב אליך, איש לא שאלך התדע לשון וספר למען יתן לך עבודה, וגם חבריך אלה אשר ארחותיהם למדת לא הביטו אף בפניך ולא חשבוך לאנוש כערכם, עדי שמתי אני עיני עליך לחמלה, כי ראיתי כי לב מבין לך ויש לאל ידך למצוא חית ידך מעמל כפיך אם אושיע לך, אז אספתיך אל חדרי – לא למען בקש מידך כי תכיר לי טובה אזכירך את כל אשר עשיתי עמך כי אם למען תזכור כי טובתך דרשתי ואותה אבקש גם היום ותשמע לעצתי – הלבשתיך ואשביע אותך, דברתי עליך טובות עדי מצאת נתיבות בתי עשירים להורות לבניהם ותמצא חית ידך מעמל כפיך, ואני פקחתי עיניך על דרכי רוב המורים בעיר הזאת אשר כְּרֻבָּם כן שובבים המה ושמם לשמצה וקלסה בפי כל יודעיהם והזהרתיך מלכת בדרכם, כי אם להגות בחכמה בעתותי מנוחה ולקנות לב, כי בעת אשר הבטן לא תחסר נקל להשביע את הנפש השוקקה לדעת, ומה עשית אתה? התחברת לְרֵעים רָעִים המבלים ימיהם במשתה והוללות ובאשר ענג שם אתה, תשמח כי כביר מצאה ידך למלא תאות נפשך, אך מדוע לא תזכור אחריתך? אנא יובילוך דרכיך אלה? אני אגדך מראשית את אשר יבוא עליך, אחריתך יהי לחרפות עולם ונחמת ונהמת והועל לא תוכל. –

- הגידה לי מטיף! – קרא דוד ורגז ושחק – מה הועלת אתה לך בהנזרך מכל תענוג? או מה הוספת לך כבוד או שכר כי תקר רגליך מכל בית משתה ומחברת אנשים? האם יכבדוך בעבור זאת יותר ממני או מיתר המורים אשר מאסת בם? הלא כלם יענו ויאמרו כי גם אתה סרת מדרכי ישר, גם אתה תפיל בני ישראל למהמרת הכפירה והאפיקורסות, גם מעון זמה ותאוה לא ינקוך, ומי יענה כחשם בפניהם? שאל את כל בני העיר ויגידוך כי לא נופלים אנחנו בעיניהם ממך? כי המתחסדים יתנו כבוד רק לאלה אשר בדרכיהם יבחרו ויתממו אף אם שבע תועבות בלבם, ואלא אשר יחפצו חיים לא יחשבו לנו כמוך זאת לחטאה על כי נבוא בסוד משחקים ועל כי נבקש להתרועע את אנשים. ועתה מה לך כי נזעקת? –

- על שאלתך מה הועלתי אני לי? אענך במלים מעטים, אם כי עוד טרם אדע אם תבא עד תכונתן. לוא כמוך גם אני חשבתי את דרכי רק על פי דברת בני האדם, כי אז צדקת, אבל אני אועיל לי אם דרכי ימצאו חן בעיני אני, אם לבי ישקוט ולא יחרפני על מעשי, אם אנוח ליום רע ולא אגור פן אפול בשוחה כריתי לי אני בידי ואל דברת בני האדם לא אשים לב, כי רק ביד החכמים לשפוט את החכמים והישרים את הישרים, וחכם וישר דרך לא יֵחַת לעולם מלשון בער ועקש דרכים. –

- אולם הן גם אני כמוך אדבר, וגם דרכי מצאו חן בעיני וגם אנו שלו ולא אירא רע, ועל דעתי לא ארשע כי אחיה בחיים. עיני נפקחו לראות כי לא טוב לאדם לשבת בדד כל היום ולקרוא בספרים עד כי תכהינה עיניו, ולמען מי נבראו כל תענוגי בשרים אם לא למען האדם, למען יתענג בדשן נפשו בטרם יבואו ימי הרעה, הימים אשר במו לא ימצא עוד חפץ בחיים ובתבל והמונה? –

- איפו למדת את החכמה הזאת? ראה אראה כי תבחר לשון ערומים להשיב בדברי רוח על אמרי אמת, אמנם אחשוך את תשובתי ליום אחר ולא אוסיף לדבר מוסר באזניך כי אדע נאמנה כי יבא יום ותיסרך אולתך או אז תבין לשמוע מוסר, אך אחרי כי לקחה אזני שמץ דבר מאהבתך לכן אשאלך והודיעני מי היא אהובת נפשך? ואי זה הדרך ידעת אהבתה לך? ומה תאמר לעשות? –

- האח! גם אתה שאלתני שלש שאלות – קרא דוד בקול שחוק גדול, אם כי אזני השומע בחנו כי לא מקרב לב יצא השחוק – אות הוא כי חפץ אתה לצאת בעקבותי ותקותי חזקה כי עוד מעט תצא גם לחול במחולות את יעלת חן. –

- אנא אל תתלוצץ והשב על שאלותי. –

- ומדוע זה התלוצצת אתה אם שונא לצון הנך? הנה כן דרככם מטיפי מוסר להניא את רעיכם מעבור בדרך אשר אתם תבחרו בו. –

- אמנם כן, אולי שגיתי גם אני בהתלוצצי אבל בכל זאת אל נשכח כי לכל עת; בראשית דברינו עוד לא דברנו בדברים אשר לנו לשית עליהם לב, לא כן עתה כאשר דבר נכבד מאד עלה על שפת לשוננו עתה עליך להשיב ברוח נכון ובדברים ברורים על שאלותי כי לא דבר רֵק הוא, כי כאשר אשער בנפשי הוספת על אולתך פשע, למשוך ברשת האהבה נערה תמימה אשר לא תדע להזהר, תדבר אתה חלקות עד אשר תפשוט כבודה מעליה ואז תאמר לא ידעתיך...

- הס! כי לא לדבר כדברים האלה, אני אראך לדעת כי ישרה נפשי בי ולא אתנך לדבר תועה אל אהובת לבי התמימה, מחשבותיה טהורות כטֹהר פניה, ומחשבותי, כמחשבותיה, ובכל לבבי אחפץ לבוא אתה בברית כדרך כל ישרי לב, כי הנערה לקחה כליותי ולבי, וזה שלשה ירחים עברו מעת אשר ראיתי פניה בפעם הראשונה ותמצא חן בעיני ביפעת פניה ובחן שפתותיה, ומני אז תגדל אהבתי מיום ליום, כי על כן בקשתי ומצאתי נתיבות בית הוריה אשר קרבוני בכבוד, ואף כי היא החרישה עד היום הזה באהבתה בכל זאת ידעתי נאמנה את אשר יהגה רוחה, כי בעד חרכי עיניה הטהורות ראיתי עמוק עמוק תוך לבה הטהור אשר עליו חרותה במכתב אלהים "אהבה" אך היום נודע לי מה מאשר הנני, כי נותרתי אתה לבדי בבית בעת אשר כל בני הבית הלכו להם ויעזבו אותנו יחד, ואחשוב למשפט כי אמה אשר תקרבני כבן לה עשתה זאת בצדיה, למען תהי לנו הרוחה לדבר כאשר עם לבבנו. ובראותי כי אין איש אתנו לא משלתי ברוחי ואגיד לה את כל לבי, והיא בשמעה דברי השפילה עיניה ופניה אדמו כתולע ותענה בענות חן: מחשבותי כמחשבותיך –. האמין לי כי לוא ראית אותה ברגע ההוא כי אז נמוג לב האבן אשר בקרבך מאש האהבה, אך מה אדבר אל איש אשר אל חמדת נשים לא יביט וכֹח האהבה לא הכיר ואיך יבין את רגשותי אשר תהימנה בקרבי כהמות ים לגליו. –

שמעון הניע ראשו ויאמר: מאין תדע כי לא אהבתי מעודי? האם כל משתגע מתנבא, או כל מתנבא משתגע, אך לא עתה העת לְהוָּכֵחַ אתך אם אדע רגשי אהבה או אין, נשובה לדברינו, הנה אמרת כי היא גלתה כל לבה לך, אך היש בידה לקרב ולרחק כטוב בעיניה? הטרם תדע כי בנות ישראל מובלות אל אפריון כשור אל טבח? ואיך ערבת את לבך לדבר דברי אהבה את עלמה בטרם שאלת את פי אבותיה אשר רק מהם לך אחרית ותקוה? ומה תעשה אם לא יתנוה אבותיה לך? אך השמיעני בתחלה מי היא אהובת לבך כי אולי אדע אותה ואדע לשפוט מישרים. –

- היא בת שמואל שקלי, איש אשר ימצא חית ידו ברוחה והיא יחידה לו, וידעתי נאמנה כי הוא יתננה לי, כי הוא לא עצב מימיו את בתו אשר נפשו קשורה בנפשה – ענה דוד בבטחה.

פני שמעון שֻׁנּוּ בשמעו דברי דוד ולוא הביט בו דוד בעין בחנת כי אז ראה כי כרעם ברקים הלמו דבריו ראש רעו ויעתיקו מפיו מלים וכגבר עברו יין הביט כה וכה כמבקש מקום להמלט. אך דוד לא שעה אליו כי נפשו מלאה רגשות אהבה ולא ראה ולא התבונן למבוכת רעו. וכה החרישו שניהם רגעים אחדים, אחרי כן התעורר דוד בראותו כי רעו לא יוסיף לְהִוָכֵחַ אתו ויקרא כמנצח: עתה אתה תראה כי צדקתי? –

- צדקת – ענה שמעון כחולם – כי אבי אהובתך איש ישר מאד. –

- האם תדעהו? –

- אדעהו – ענה שמעון ויעקם שפתיו כאיש אשר יעביר על דל שפתיו דבר מר.

- אתה תדע את אבי שפרה, וגם את שפרה תדע? – קרא דוד בתמהון.

- גם אותה אדע – ענה שמעון בכבדות – כי היא לקחה לקח מפי כשנה תמימה. –

- אם כן הלא תודה כי אהובה כמה אין בכל הארץ?! –

- והיא השמיעה אותך במו פיה כי תאהבך? –

- היא במו פיה השמיעתני כאלה וכאלה ואאמין אמונה אמן בדבריה, כי לא תכזב. –

דוד לא ידע כי כחצים שנונים ירדו דבריו ללב רעו אשר שאל ויענה על דבריו כגבר עברו יין ובדברו חשב מחשבות אשר הציקו לו עד מאד.

כמשחק להמקרה הננו כל עוד אשר נחיה; יש יום אשר נבקש אהבת רע ונרבה עמל למענו ונקוה כי כגמול ידינו יֵעָשֵׂה לנו ותהי להפך, ויש אשר נשחק נבוז לאיש וממנו תבוא ישועה לנו; גם חברי דוד אשר שמעון מאס בם ויתן שמם לקלסה החישו עזרה בפעם הזאת לשמעון ראש מריבם. בעת אשר ישב על מקומו במבוכה ולא ידע איך להמלט מזרם אמרי פי רעו אשר דבר בעליצות נפש ודבריו עִנּוּ נפשו, נשמע פתאום קול מאחרי הדלת, קול חברי דוד אשר באו גם המה לבקר בחדרו, ויהי כשמוע שמעון את קולם התעורר ויקם ויאמר: לא אובה לראות פניהם ומחר בערב אשוב אליך ועוד נדבר דברינו – ויצא.

ב.

שִׂמְחָה לָאֶחָד תּוּגָה לַשֵּׁנִי.

מה זה היה לשמעון כי נהפך פתאום לאיש אחר? מדוע בא במבוכה ולמה זה מהר לצאת? אם ישאלוני הקוראים, ולהם הצדקה לשאל זאת מפי כי אחרי אשר אובילם אחרי, עלי גם להשמיע להם כמו את כל הדברים אשר אַרְאֵם, אמנם חכו לי מעט כי שמעון במו פיו השמיע כל אלה בשפה ברורה, אף כי הוא היה כביר כח לב בהורותו לרעיו את הדרך ילכו בה והוא לא שמר בכל עת לעשות את דברי התורה אשר יצאו מפיו, ואף כי לפני רגעים הוכיח את דוד על פניו על כי יחשוב מחשבות בקול גדול, בכל זאת שכח את התורה הזאת כאשר היתה מבוכתו ויצא מאת פני רעו ויגלה את כל לבו ברחובות קריה. אם שמעו גם העוברים ברחוב את כל אשר דבר זאת לא אדע, אך אני אשר ידעתי כי עלי החובה להשמיע את הקוראים את אשר בלבו הלכתי אחריו לשמוע מה בפיו.

- סורו כל חזיונות לבי, חפץ ותקוה עזבוני – דבר לנפשו שמעון בצאתו – למה תשובו תתפלאו בי? הן שנים רבות סגרתי את לבי בבריח ודלתים לבל תבוא בו כל תאוה, לבל תתגנב התקוה הבוגדה אשר כבר הפליאה את מכותי. ולמה זה נואלתי פתאום להאמין בטוב? האני אאמין בטוב? האני אבקש אהבה? יאמינו בטוב, יבקשו אהבה גם ימצאוה אלה אשר בחן ויפי הפנים ברכם הטבע, לב מלא חכמה ויֹשר לא יֵרָאֶה לאיש, רק יפי הפנים תחמוד עלמה בלבה ולא יפי הנפש, ומראשית כזאת ידעתי ובכל זאת נואלתי להאמין כי תאהבני, כי תדע להוקיר חין ערך דעתי, ועל כן עמלתי ימים רבים לקנות לי לב אביה ואבי אמה, והנער השולל הזה מצא בין רגע את אשר בקשתי ימים רבים ולא מצאתי. רֵע גדלתי לפצעי! הנה זה חלקי מני אז! כל אלה אשר רוו שבעו מנדבת כפי המה נהפכו בי לנגעי בני אדם. האין די עלמות בעיר כי יאהב אך אותה, את האחת אשר אמרתי בצלה אחיה, האחת אשר תמונתה כאור מאיר, כמלאך ישועה האירה אלי בעת אשר נפוגותי ונדכיתי, בעת אשר בדד ישבתי ונשיתי טובה, ואך אותה זכרתי ותהי לי לששון לב, האחת אשר למענה נשאתי וסבלתי כל עמל החיים בשמחת לבב לוא אך למענה עמלתי, ועתה בא הוא וְגִאֵר מגדלי חזיונותי וישבר ויפוצץ כל הררי תקותי ברגע אחד ומה לי עוד בחיים? – אמנם האם אראה בעיני כבלע זר את מקור חיי ולא אעשה מאומה? האם אראה בעיני כידי? האם אשתה חמת הקנאה ואחבק ידים? האם לא אנסה כחי למלחמה אולי תעלה ידי על יד איש ריבי?... רעיון רוח! האם אשים מתג ורסן על רוחה להטותו לחפצי, האם אצוה עליה במפגיע: הרפי מאהוב את אשר תאהבי ואהבי את אשר לא תאהבי! האם אבוא ואתהדר לפניה ברב חכמתי ואפקוד עליה כי תבחר בחכמה מיפי, בלב יֹשר מעינים יפות, בשפת אמת מלשון חלקות? לבה נתנה לזר ואין לי עוד כל תקוה בחיים. –

בדברו את הדברים האחרונים הוריד לארץ ראשו ויאנח בשברון מתנים ויוסף ללכת הלאה בכבדות. זמן כביר הלך מבלי דעת אנה פניו מועדות ולא הוציא הגה מפיו, ופתאום התעודד ויקרא: אבל מדוע זה אהיה אני בכל עת הַמְנֻצָח במלחמה? למה לא אאזר כח להלחם מלחמת החיים ככל האדם? בדרכי יֹשר אֹחז ואדכא נפשי ואתננה למרמס לפני איש מלחמתי! האם ביֹשר ילחמו בי? אין זה כי אם מֹרך לב! חייך קודמין לחיי חברך, אלך ואזהיר את שמואל לבל יתן אמון בדברי קל הדעת אשר בצלו תשבע בתו כעס ומכאובים. האם ישנה דרכו לטוב כאשר ימשכנה ברשתו? האם יאמר לחבריו הזוללים לא אכירכם עוד? האם תמצא ידו לכלכל את ביתו? אסב את לב האב אחורנית ממנו ואז תנחם גם שפרה ממחשבתה ותראה לדעת כי טוב אני לה מעשרה כמהו, לא! לא אתן נפשי למוט, היו לא תהיה! – קרא בקול עז וירחיב צעדיו וילך בחפזון רגעים אחדים, אך פתאום הרים ראש ויקרא: עמוד! אנא פניך מועדות? להכות את רעך בלשון! אך זאת היא עצת שאול! למען תמצא תאות לבבך תעשה דבר בליעל מאין כמֹהו? ואיה איפו ישרך צדקתך ובֹר לבבך? לא! לא אשחית את נפשי, רב כח לבי לשאת כעס ומכאובים מֵחַלֵק חבלים באפי, יחיו בנעימים כי כן רצה ה' ואני מה כי אסכל עצתו! לא אעשה שקר בנפשי להצמיד על רעי דברי בלע, וגם אני אהיה לו לישועה, ואם אמנם אוהב הנני את שפרה, אך האם בעבור זאת אבקש להפוך עליה לילה ולדכאה ולהשבית אשרה? ואם אוכל וראיתי בצרת נפשה?...

- השלום שמעון? – קרא קול איש מאחריו ויניח ידו על שכמו, הוא הסב פניו ודמי לבבו קפאו בראותו את שמואל אבי שפרה ואשתו ובתם הולכים אחריו והוא קרא לו לשלום. הוא נבוך מאד ויקרא שלום בשפת עלגים.

- דבר לי אליך – אמר שמואל אליו – נלכה נא לאט ונדבר – ואַתֶן עבורנה לפנינו – אמר אל אשתו ובתו כי דבר לו אל שמעון. הנשים עברו ושמעון נטה אזן לשמוע את אשר ידבר הדובר בו ולבבו היה כהולם פעם.

- שמעון – קרא שמואל – הלא ידעתיך לאיש ישר ואמונים לכן אשאל בעצתך ואחר דבריך לא אשנה. הנה אחד מהמורים דוד שמו נודע לי זה ימים אחדים, האיש הזה מצא חן בעיני במראהו, ודרכיו עוד טרם אדע, והיום בא אלי איש וידבר על לבי כי אבחר בו לתת לו את בתי, בלי ספק תדע את האיש ואת שיחו, לכן השמיעני נא אם כשר הדבר לפני או אין. –

- הוא איש דעת וישר דרך וימצא חית ידו בכבוד ואין טוב ממנו – קרא שמעון בחפזון כמו ירא לנפשו פן ידבר בו סרה כאשר היה את לבבו בתחלה, ויוסף להרבות מהללו וישכח כי בחפצו לעשות יֹשר ומיראתו פן יעשה רעה בשאתו חרפה על רעו, שב ויעשה רעה בדברו עליו טובות אשר לא נמצאו בו, ובחפצו לצדק הרבה לרעו האחד רשע הרבה לרעו השני אשר האמין בו ויבקש עצה מפיו. אמנם הוא לא שם זאת אל לבו כי שמח ביֹשר לבבו אשר לא נתנהו עשות רע, והשמחה הזאת השיבה לו גם את המנוחה אשר נגזלה ממנו מעת אשר שמע כי שפרה תאהב את איש אחר.

- רב תודות לך רע נאמן – ענה שמואל בתודה – כי נחמתני כי לא כראותך ראיתי אני, אמנם עתה אראה כי שגיתי ואשמח מאד כי שגיתי במשפטי, וכזאת אשמיע כרגע לאשתי ובתי, כי לששון לב יהיה להם – שניהם מהרו ללכת וישיגו את הנשים ושמואל ספר להן בשמחה את אשר שמע מפי שמעון והנה הוסיפו לשאל והוא הוסיף להלל אף כי כמעט נחם על מעשהו, וכל אשר הוסיף להנחם כן הוסיף להלל, עד אשר נלאה עוד כלכל את המלחמה אשר ערכו פיו ולבו ויפטר מהם ללכת הביתה.

ג.

מְאַשְׁרֵי מַתְעִים.

מה הגה לב שמעון בשכבו על מטתו? אם נחם מדברו וכליותיו יסרוהו על כי עשה שקר בנפשו להלל את איש ולבו בל עמו. או הוסיף לאמץ לבו לשאת מכאובים מידי הזמן ולהחזיק בדרכי יֹשר, או חשב מחשבות להסיר את האהבה מלבו לבל תענה נפשו, או התאונן על רֹע גורלו, או כל אלה יחד הגה בלבבו? זאת לא אדע כי לא שמעתי מפיו. אך פניו העידו בו ביום המחרת כי שבע נדודים כל הלילה ואחשוב למשפט כי עשתונותיו לא נתנו דמי לו בעת אשר שפרה שכבה על משכבה ותחזה לה חלומות נעימים כל הלילה. אך גם מעיני דוד נדדה שנה, לא מרב מחשבות כי אם מרב מעשה, כי בעת אשר שמעון התהפך מצד אל צד אחר כי כוס המקרה אשר שתה היה לרעל בקרבו, בעת הזאת שלח דוד את ידו להחזיק בכוס-היין יחד את חבריו אשר באו לביתו ואשר גבורים היו לשתות יין מאין כמֹהם ומרוח גבורתם אצלו גם עליו.

שמעון בחל ברעי דוד זאת שמענו מפיו, אך האם צדק במשפטו? נטה נא אֹזן ונשמע מה בפיהם בדברם על אדות איש ריבם ונדע לשפוט מישרים.

- העוד תחזיק באהבתך להדוב האורב הזה, אשר ישנא את כל בני האדם? – שאל אחד מהחבורה את דוד בראותו את שמעון עובר על חלון הבית. האיש השואל היה איש גבה קומה ודל בשר, כבן שלשים שנה, שערותיו צהובות וזקנו מגלח, בגדיו לא העידו בו עשרו, שפתיו לא ענו בו חכמתו ועיניו לא הראו תֹאר פניו. אך כל אלה יחד היו לעדים, כי עצל הוא במלאכה ולא בַשְׁתִי, וכי רֹע לב וקנאה חמדו את לבו למושב להם.

- נפתלי צדק מאד בריבית שפתיו – קרא איש אחר כבן עשרים, קטן קומה ודל בשר עד מאד, בלחייו שלח רזון, עיניו אשר הביטו אל עָל בכל עת היו כהות, פיו פתוח תמיד כמו פערתו למלקוש, אך במלבושיו לא נראה כְרָשׁ.

- ומה תשיב אתה על תוכחתם? – שאל שלישי איש כבן חמש ועשרים, שחור משחור ועיניו כעיני החתול ובקומתו גדל מעט מחתול ועד קומת הכלב לא בא. האיש הזה היה ראש יריבי שמעון כי הוא הלך בדרכי לב האומרים, "כיס אחד יהיה לכל בני אדם" וישנא תכלית שנאה את כל איש אשר סגר כספו בארון והוא לא עשה כזאת מעודו, כי אם בשמחת לב חלק את רעיו חלק כחלק בכסף – אשר היה להם, כי את כספו אכל בעודו בכפו, ועל כן היה גם שמעון כבן בליעל בעיניו, כי לא פתח את כיסו לו מעודו.

- אין מלה בלשוני להצטדק – ענה דוד – אך האוכל לגרשנו מהבית בבואו? –

- ומי זה יעצר בידך? – שאלהו השלישי אשר בשם בוקי נקרה.

- לבי לא יתנני לעשות כדבר הזה, אף כי נלאיתי נשוא ריבות שפתיו כי יצוה ויפקוד בקול מושל כמו עבד הנני לו אך אזכור חסדיו עמדי ולא אוכל לשכוח טובה. –

- חסדיו? מה המה החסדים אשר עשה אתך? הוא הלוה לך שקלים אחדים? הלזה יקרא חסד? השב לו את הכסף ושלח אותו לעזאזל, ואם אין כסף בידך תשלם לו בעת אחרת, אך מי יכביד עליך אכפו לכוף ראשך לפניו ולשמוע ריבות שפתיו כל היום? –

- בוקי צדק מאד – קראו כלם בקול אחד.

- התפאר נא עלי כי אני אוציאך למרחב ובעוד ימים אחדים יעזוב שמעון את העיר – קרא איש כבן חמשים אשר ראשו כפוף כאגמון ועיניו משוטטות בחוריהן. ובמה כחך גדול? – שאלהו בוקי.

- העוד תשאלני במה כחי גדול? – שאל האיש ברגז כמו נכלם מדברי בוקי – הלא אני הסבותי כי גדליה גרשהו מביתו וגם מידי תהיה זאת לו כי חמור יגרשהו מביתו ואז אפסה כל מחיה לו ויעזוב את העיר למען בקש אֹכל לנפשו. –

- האתה הסבות כי גדליה חדל מתת בניו על ידו? אבל להשמעות אזנים שמעתי כי שמעון חדל להורות לבניו יען כי אין עתותיו בידו. –

- האם בפעם הראשונה הפיח כזבי כזבים? – קרא נפתלי בשחוק.

- האותי תכנה בשם מפיח כזבים?! – קרא כזבי בתלונה – שאל את כל יודעי אם עבר מעודי שקר על פתחי פי, חי נפשי כי מעודי לא כזבתי. –

- וזה הוא הכזב הגדול אשר כמהו לא השמעת מעודך – כלם שחקו וגם כזבי שחק ויאמר: אני לא אדבר שקרים רק כאשר אחפוץ לכבות על איש שוחה או להדיחו משאתו אז לא אשמר פתחי פי, אך הלא כל הנלחמים לא יבקשו חשבונות רבים במה להלם, כי אם בבא בידם יכו ימחצו את כל הקרב אליהם, וכן אעשה גם אנכי ולא לחנם עבדתי שמונה עשרה שנה בעבודת הצבא. –

- האתה עבדת בעבודת הצבא? – קראו כלם בקול שחוק גדול – ומתי היה כדבר הזה? –

- הלא פי כזבי הדובר אליכם ועוד תשאלו? – קרא נפתלי – הלא שלשם מתו גם בנו ורעיתו והיום המה חיים. –

- מה זה תדבר כי שלשם מתו אשתו ובנו? – שאלו אחדים.

- האם לא שמעתם את אשר עשה שלשם? –

- השמיענו נא –

- שלשום בא אל הגביר רבי שלמה ויספר לו בדמעות שליש כי אשתו ובנו מתו לפתע פתאום וידו קצרה מקנות להם בגדי עולמים. נחומי רבי שלמה נכמרו על האמלל הזה ויתן לו עשרה כסף ויצא מבית ר' שלמה וילך עוד אל שנים שלשה ויצליח חפצו בידו למצוא כסף, אך בדברו כדברים האלה באזני גדליה עברה אשתו על פני החלון, אז נתן עליו גדליה בקולו: הלסבבני בכחש תאמר? הלא אשתך עברה על פני פתח ביתי זה עתה! – אבל כזבי לא נבעת ולא נכלם ויקרא בקצף: אמנם האני חטאתי כי עודנה בחיים, אני הלא אך זאת אבקש מאלהי ישעי, כי יסתירנה כסתר כנפיו ולא עלי תלונתך – כלם שחקו וגם כזבי שחק.

- וכאשר נדבר בכזבי אשמיעכם גם אני את אשר עשה זה ימים אחדים בבית שלמה שקיוני – ענה בוקי אף הוא חלקו – הוא בא אל בית שלמה ויאמר כי יבקש להורות לנערו שפת צרפת ויישר הדבר בעיניו, אך אשתו מאנה בדבר הזה כי כבר בחרה בצרפתי מלדה ומבטן להיות למורה לבנה, וינצו יחדיו האיש והאשה ויגמרו אֹמר כי יקראו לצרפתי ולכזבי ויתחרו יחד בשפת צרפת למען ידעו במי לבחר. כזבי לא נבהל בשמעו כזאת אם כי לא ידע דַבּר אף דבר אחד בשפת צרפת וכבוא הצרפתי קרא בקול גדול דברים זרים ומוזרים וישתומם הצרפתי ויניע בראשו לאות כי לא יבין דבר, אז מצא כזבי ידים לקרוא בקול גדול יהודית: ראו נא ראו כי איש מרמה הוא, כי לא ידע ולא יבין אף דבר בשפת צרפת ועוד יעז פנים לאמר כי צרפתי הוא, אין זאת כי אם את גנבים חלקו ויבוא לרגל את הבית –. אדון הבית אשר לא ידע דבר בשפת צרפת כאשתו התקצף ויתן בקול עֹז על הצרפתי: צא מזה איש מרמה פן אחזיק בערפך וגלגלתיך מהמעלות – והצרפתי הנבוך מאד אשר לא הבין דבר מכל הנעשה מהר לעזוב את הבית וכזבי נבחר למורה, אך כזבי לא הסכין להורות בתחלה כירח ימים ואחר כן לבוא על שכרו, כי אם בראש החדש יקח את משכרתו, היא נִתְּנָה לו והוא לא הוסיף לְהֵרָאות את פני שלמה. ויהי כאשר פגש בו ברחוב ויתן עליו בקולו: הוי נבל מדוע רמיתני? – אז העמיד כזבי פניו ואחרי כן נתן קולו בבכי: קלל וחרף כאשר בלבבך אחרי כי אלהי קללני, על עץ נשבר יהלכו שועלים. –

- ומה זה היה לך? – שאל שלמה ברגשי רחמים.

- הוי ואבוי כי שבר על שבר קראני, זה כשבעה ימים מתה עלי אמי, ואשתי ושני בני נפלו למשכב והנם בין המות ובין החיים, והיום קמתי מעל הארץ כי תמו שבעת ימי בכי אבל אמי למען בקש עזר בצר להחיות נפש אשתי ובני – שלמה אשר נחם מאד על כי רצץ נפש דל בעת צרתו הוציא מכיסו עשרה כסף ויאמר: הא לך שכר לירח אחד והראשונות לא יזכרו. –

- אבל מי יורה לבניך עד אשר תשוב אשתי לאיתנה? – שאל כזבי ברוח נשברה.

- אני אחכה עד העת ההיא – ענה שלמה בתֹם לבב.

- אבל אני לא אעשה כדבר הזה, חלילה לי משלם רעה תחת טובה, כי פן יארכו הימים ובניך לא יקחו לקח, לא כן, הנה אשלח לך מורה טוב מאד אשר יורה לבניך, ואני אשלם לו מן הכסף אשר לקחתי מידך. –

- יהי לך אשר לך – ענה שלמה – ושלח את המורה אלי כי צדקת. –

- הוי איש שפתים – קרא כזבי – האם מת כזבי וקבר עולמים שם מחסום לפיו כי אתה תביע את כל גבורותיו וחין ערכו? הן עוד כזבי חי! ולוּ חפצתי אני להשמיע את הגדולות אשר עשה כזבי, כי אז השתוממתם ושרקתם כי יודע אני את כזבי יותר מכם אך לשוני לחכי דבקה ומלה אין בלשוני. –
- ולמה זה דבקה לשונך אל חכך? – שאל אחד. –

- כי זה יותר משנה לא בא יין אל פי. –

- הלא אתמול שתית אתי יין? –

- שקר בפיך! אתמול הייתי כל היום בבית החדש אשר נבנה על חוף הים, כי קרוא הייתי אל המשתה אשר הכין אדוניו, הראיתם את הבית הגדול אשר חצי פרסה ארכו ורבע פרסה קומתו הנבנה מחוץ לעיר? –

- הן לא תכזב עוד כי אם כמשגע תדבר, ואיה איפו יקחו לבֵנים לבנות בית גדול כזה? –

- לא רבים הנה הלבנים הדרושות לבנין הזה, כי אך אמה רחבו –. כקול רעם פרץ קול שחוק מפי כל האספה וגם כזבי שחק.

- אך הלא לשונך מדבק מלקוחך ואיך תדבר? –

- רב לכם השתולל פה, נלכה נא אל בית המשתה – קרא נפתלי וכל האספה התנשאה כחיל צבא לפקודת שר החיל וילכו יחד אל בית המשתה, שם שתו כל הלילה וישחקו בקלפים ויתהוללו ויצאו לבקש אהבה... וביום השני כאשר התעורר דוד משנתו נבהל מראות כי מורה השעות אין בחיקו יתעצב מאד אל לבו, כי דמה כי נגנב ממנו, אך אחרי כן זכר כי הכסף אזל מכליו ויתנהו בערבון ויחדל מדאוג, ובכל זאת עלו לרגעים דברי שמעון על לבו ויגמר אֹמר לשבת הלילה בביתו ולחכות לקראת שמעון אשר אמר לבוא, ולרעיו אמר כי בלילה הזה הוא קרוא אל אחד מאוהביו לבל יבאו ויפריעוהו, כי אף כי רגז בכל עת בשמעו דברי שמעון, בכל זאת ידע בלבו כי דברי אוהב המה.

ד.

מוּסַר אוֹהֵב.

גם אני אסיר עיני כמֹך הקורא מהחברה אשר אתה התהולל דוד כל הלילה, כי לא עֹנג לנפש ולא נחת ללב יתנו לנו מראות כאלה, כי אם אנחה ודאגה תשברנה לבנו בזכרנו כי אלה המה המורים לבני הנעורים בעיר הגדולה הזאת, אלה וכאלה יחנכו לדור החדש לבחר דרך בחיים, אלה וכאלה אשר דעת לא ידעו, מוסר רחוק מכליותם ויֹשר ישליכו אחרי גום, אשר רק בשפת חלקות אשר ישיתו לאמות הנערים אשר לא תדענה עד מה, יבואו בתיהן, ועל ידם יתנו בניהן אשר בהם כל כבודן ותקותן, והתורה אשר יקחו מפיהם בני הנעורים הלא יבין איש ואיש, לכן נסיר עין מהם ונשובה אל שמעון אשר גם הוא סר מהם ויבזה צלמם ונקרבהו באהבה יען כי לא באלה חלקו.

- מדוע פניך זועפים? – שאל שמעון את דוד בבואו לעת היעודה – הלא מאֻשׁר הנך באהבתך, או אולי עלו מחשבות על לבך כי לא על נקלה תמצא תאות לבך? –

- ולמה זה יעלו על לבי מחשבות כאלה, אחרי אשר היא במו פיה השמיעתני כי תאהבני? –

- אולי מאשר כי כביר מצאה יד אביה לתת לה שלוחים ותפחד פן יבקש לו איש אשר יקחנה אחר כבוד אל בית מלא טוב, ואתה הלא בן בלי שם ועֹשר הנך בעיר הזאת, שם ועֹשר אבני הנזר אשר יהיו נס להתנוסס על ראש האיש אשר יבקש לו עזר כנגדו, כי על כן באה דאגה בלבך פן לא יתננה אביה לך? –

- מחשבות כאלה לא עלו על לבי. –

- ומדוע לא חשבת כזאת? ומה תעשה אם ימנע שלמה את בתו ממך? –

- אז אדע מה לעשות. –

- השמיעני נא במה כֹחך גדול? –

- לא אחפוץ לגלות לך בעת הזאת את אשר אחשב בלבי, אך כאשר יצא זממי לפעולות אדם, אז תראה והשתוממת ותקרא: הגדלת לעשות! –

- הגידה לי מחשבותיך כעת. –

- לא אחפוץ –

- הגד תגיד – קרא גדעון כמצוה.

- ומה תעשה לי אם אשמרה לפי מחסום? – שאל דוד בלצון.

- לך לא אעשה מאומה רק אלך ואגלה את אֹזן אביה אשר יחשבני כרעו, כי דבר סתר יצוק בקרבך וכבואך לביתו ישליכך אחרי הדלת והמזוזה – ענה שמעון במנוחת לב.

- מה לי ולך כי באת להרס מגדלי אשרי? – קרא דוד בקצף – הלא צדקתי כאשר חפצתי להסתיר ממך את כל אשר יהגה רוחי, כי לבי נבא לי אשר אתה תהיה לי לשטן בדרך הצלחתי, הן זה דרכך מאז להכניס ראשך בדברים אשר לא לך המה –

- שגית מאד, הדבר הזה נגע עד לבי, כי המצוה על כל איש ישר הולך להשיב שה נדחה אל רבצה ואף כי עלי אשר הנני אוהב לאביה, כי מי יודע מה תהי אחרית השה התמה אחרי אשר תפול בידך? –

- הנני בר לבב כמוך! –

- אולי צדקת בדבריך, אך ברגע הזה כאשר תדבר עמי, לא כן תהיה בחברת האהובה, שמה לא תמשל ברוחך, כי קלי דעת כמוך יחוגו וינועו על גלי המקרים כקצף על פני מים, יש לאל יד מקרה טוב לרוממך על, להושיבך את ישרי לב, ויש לאל יד מקרה רע להשיבך עד דכא, להמנות את פושעים, על כן איעצך אל תבהל ברוחך ואם נוכח היֹשר דרכך כאשר אמרת הנני לתת ידי לך ונכון הנני גם להיות לך לפה אל אבותיה אם תחפוץ, אך עלי לדעת בתחלה כל אשר תחשוב בלבבך –

- רעי! ידידי! מלאך אלהים אתה! – קרא דוד פתאם בשמחה ויתנשא ממקומו – עתה אראה עותתי בחשבי אותך לאיש תככים, כי רק אתה אוהבי באמת ואפס עוד, אך הקם נא דבריך והיה לי לפה אל אבות אהובתי, וידעתי כי כל תוכל, כי קסם על שפתיך ובידך אפקיד אשרי ותקותי, ועתה התסלח לי? התעשה שלום לי? –

- ראה נא ראה, שולל! – ענה שמעון – האם לא צדקתי במשפטי כי קל אתה בדעתך כקש לפני רוח, הן לפני רגע התקצפת רגזת תחתך ותתן עלי בקולך ותתנני לפני בן בליעל משבית שלום, וכרגע נהפכתי לאוהב בעיניך ותבקש שלום, יען כי דבר יצא מפי אשר מצא חן בעיניך, אבל איך אאמין בך, ואיך תאמין אתה בנפשך אחרי אשר לרוחך חליפות וצבא? לכן לא ארפך בלתי אם גלית כל לבך לי ואדעה לשפוט מישרים אם לעזור לך או לחדול. –

- הן הגדתי לך כי נפשה אִוְתָה לבוא אתה בברית כדת אם יתנו אבותיה אותה לי. –

- ואם אין? הגד אל תכחד, ואם לא יתנוה לך מה תאמר לעשות? –

- ואם אין – ענה דוד בשפת עלגים בהורידו לארץ עיניו – אבוא אתה בברית למרות רצון הוריה. –

- ואיך תעשה כדבר הזה? הלא בעיר הזאת ידעו אותה ולא ימצא אף אחד ברבנים אשר יאות לעשות רצונך בעד כל כֹפר. –

- אז אעזוב את העיר והיא תלך אחרי, כי אבטח באהבתה. –

- אך זאת היא עצה לא שמעוה כל חקרי לב – ענה שמעון במנוד ראש – הנה אף אם אאמין בדבריך כי היא תהיה כיונה פותה ללכת אחריך אל אשר תחפוץ – אף כי לבי ימאן האמין בדבר הזה – אבל שים אל לבך מאין תמצא טרף לביתך בעיר נכריה בלי משען כסף ועזרת רעים? הן גם פה בעיר אשר ידעוך לא תמצא יתר מכפי צרכך ואף כי בעיר נכריה אם תדוד ללחם איה! הלא פה בעיר הזאת יֵצַר לך המקום לשבת יחדו את האיש אשר גזלת בתו ממנו ובלי כל ספק ירדפך, הלא אז נבול תבול גם אתה גם אהובתך אשר תכיר עותתה במלאת ספקה ותשים אשם נפשך. –

דברי שמעון הביאו את דוד במבוכה ויחשה רגעים אחדים, אחרי כן התעורר ויאמר: אבל אני אדע נאמנה כי היא תלך אחרי מחפץ לבה, כי האהבה תְּחַיֶה רוחה כרוחי ותתן לנו לב אחד, וזאת הגידה לא כחדה, וידעתי כי היא תשבע שמחות לשבת בצלי אף אם במצור ומצוק נחיה. –

- כאלה וכאלה יאמרו כל חסרי לב אשר לא ידעו עוד מצור ומצוק, ואשר כל חכמתם ודעתם בדרכי החיים לקחו להם מעל ספורי-אהבים הנואמים נאום כי ביד האהבה למלא כל מחסור ולרפא כל שבר, אמנם מקרי החיים לא יְתַוּוּ למו דרך על פי סופרי ספורי-אהבים ולא ישאו פנים לאהבה, ועת אשר תם הכסף יבוא המחסור הנורא וידפוק באצבעותיו הדלים והרזים גם על דלתי משכן האהבה, ומפניו יחילו גם שכורי יין כוסה, וגם עינים יונים תִּשָׁכַחְנָה עת ילטוש עין זעם להם, יחרדו, יבהלו ויבקשו ידים להמלט... זכור ולא תשכח, כי האהבה לא תהיה לאהובתך למחסה בקרה ולא לעדי בקיץ, יעברו ימי השכרון ימי התרדמה וחפץ החיים ישוב למצוא מסלות בלבה, וידיך לא תעשינה תושיה או אז תהפוך האהבה עֹרף ותנוס מפני המחסור האכזרי, כי כן דרכה מאז ועד עולם, ולא לעתים רחוקות תֵּהָפֵךְ גם לאיבה. שים אל לבך דברי, הנה תאמר למשוך אחריך נערה אשר גֻדְּלָה בבית מלא כל טוב ומעודה לא ידעה מחסור, ופתאום לפתע תראה כי היא היתה בכל רע, כי רגע באולתה הלכה אחרי מראה עיניה ולאֹרך ימים תחיה במצור ומצוק, אז תשכח את דבריה אשר דברה לך בחֹם נפשה מאש האהבה ותשים אשם נפשך, כי אתה הוא האכזר אשר גרשה מבית תענוגיה. האהבה תלך הלוך ונבל ופרי האהבה יציצו כעשב הארץ. בנים יִוָלֵדוּ יקומו וישאלו אֹכל לנפשם – ואין, ואם תמצא נחת במעשי ידיך אלה? וגם רעיתך האהובה אשר אמרת בצלה תראה אור החיים תהיה עליך למשא, אז יהפך לבך בקרבך, כליותיך ייסרוך במוסר אכזרי, תחרוק שן ותמס תהלוך והועיל לא תוכל! – דוד הוריד לארץ ראשו ויחשה רגעים מעטים כי דברי רעו העירו בלבו מחשבות חדשות, או ישנות אשר כבר נשכחו מלבו. שכלו לחם את אהבתו אשר הכתהו בסנורים, עד אשר עלתה ידה על מתקוממה ותפח בו רוח חדש ויתעודד ויקרא: לשוא תעביר על פני מראות מוראים מרגיזי לב להחרידני! עוד לא נדחה תושיה ממני, עוד ידי רב לי למצוא טרף לביתי ואהבתה היא תסמכני לעבוד עבודת עבד מבלי התאונן, גם בבר לבה ותמתה אבטח ולא אפחד כי היא לא תבקש מאתי גדולות, ומדוע אפחד מחמת אביה? מה יעשה לי? בתחלה יתקצף וירגז ואחר כן יעשה שלום לי, הן יחידה היא לו וכאשר יראה כי הנעשה אין להשיב אז ישיב ממנו אפו ויתמכנו כי תקצר נפשו בעמל בניו. גם רעים רבים לי אשר יעמדו לימיני לעזרני ולא אירא רע. –

כאשר הוריד דוד ראשו ביגון אז הרים שמעון את ראשו וזיק תקוה נשקף מעיניו, אך כאשר הרים דוד את ראשו בבטחה השפיל הוא את עיניו ויתאמץ להסתיר בחבו אנחה אשר בקשה לפרץ ולצאת ויאמר: הוי נער אין תבונה! הנך בוטח באהבתה בטרם תכנת את רוחה ובטרם תכנה היא את רוחך, הנך בוטח באהבתה אחרי אשר שמעת שתים שלש מלים מפיה, הנך בוטח באהבתה בטרם נוכחת כי מישרים תאהבך, ולא תשיב אל לבך פן היא אך צל עובר, ותעבר כאשר באה בין לילה, הן לא תדעך ולא תדע דרכיך כי על כן תאהבך מישרים, הלא רק בתֹאר פניך לקחת לבבה, ומי זה לידך יתקע, כי לא יבוא איש יפה תֹאר ממך ויירש מקומה בלבה? אם רק על תֹאר הפנים נשים מבטחנו אז משענת קנה רצוץ בחרנו לנו, אהבת הפנים היא אהבת איש לא-בינות אשר ישתעשע כילד היום בדבר אשר מצא חן בעיניו ומחר יוציא ישן מפני חדש. אל תבטח באהבה כזאת! הנה יצורי התבל יאלפונו דעת, ראה דרכי השושנה וחכם; כל הלילה התעלסה באהבים ותחבק בין זרועותיה את הטל אלוף נעוריה אשר ממנו תוצאות חייה ולאור בקר תקים בעדי עדים אשר שת עליה להֵרָאוֹת את פני השמש אשר מצא חן בעיניה, תניע לו ראשה והוא יַכֶּהָ בשרב וחֹרב, ישחית עדיה וגם בחייה וכבודה ישלח יד. הטף נא בקול גדול על יתר השושנים: אל דרך הפתיות אל תלמודנה! אך הנה לא תשמענה לך, וכן הנה רֹב השושנים... והרעים אשר תבטח במו, הה, אל תאמין בהם! המה כמקל תפארה להתפאר בו בעת אשר תצא לשוח לבוש מחלצות לא מטה עֹז להשען עליו כאשר תמעדנה רגליך, לוא גם היו רעיך רעים להתפאר בהם, ומה גם אלה אשר רק לסבוא ולהתהולל יאמרו קשר, כל רעיך אלה אשר ישבעו מטובך כטוב לך לא יכירוך בעת אשר תסתיר ההצלחה פניה ממך. האמן לי כי בדמי לבבי קניתי לי את התורה הזאת. –

- לולא ידעתיך מאז לאיש חסד ולא ראיתי את הטוב אשר תעשה לרב אדם, אז אמרתי כי שונא מין האדם הנך, ועתה לא אדע מה דמות אערך לך – קרא דוד בשממון.

- הוא אשר דברתי כי ברב עמל וכעס לקחתי הלקח הזה אשר המר לי במבחר ימי עלומי, אך חלילה לי משנוא בן אדם כוזב על רֹע לבו, רק אנוד לו, כי לא לבן אדם הצדקה לשנוא את ברואי בצלמו, כי כלם מבור אחר חֻצָבוּ ויצרי מעלליהם לוּ שקל ישקלו ישאו יחד. זה חוטא בכה וזה פושע בכה, לאחד יציק המחסור ויכביד עליו אכפו לשלוח בעולתה ידיו ואת השני עור העֹשר עד כי לא יכיר את בן אמו, האדמה אשר מרחמה יצאו גם שניהם ויתן לבו כלב בן אלהים, לכן אין לנו הצדקה להתנשא ולשנוא את איש על רוע מעלליו, רק להזהר לבלתי הלכד בשחת רשתו, לבלתי האמין באיש לא אמון בו, לבלתי לכת בעינים עצומות אחרי כל מתעה בתֹהו, כי אלֹה לא הִשָּׁה את איש חכמה, לכלם חלק בבינה, על כן יביא איש איש מעשיו במשפט ודעת, ישמע מישרים ויקרבנו, יביט אל עמל וירחיקנו, ולאיש אשר עוד לא נפקחו עיניו והנהו תועה ומגשש באפלות, לאיש הזה נורה דעה לבל ילך מדחי אל דחי בעשותו מדחה – הנה זאת תורת האדם! –

ה.

מַשְׁחִית דְּבָרָיו.

דוד התפלא מאד בשמעו דברי רעו אשר נגעו עד לבו, כי מעת אשר משך ידו את חבריו הסוררים הוקר רגליו מבית רעו ועל כן לא שמע זה זמן כביר אמרי תבונה מפיו וגם שמעון חדל מהשמיעהו דברי תבונה בדעתו כי זורע הוא דבריו על צחיח סלע רק לצון בחר לו בדברו אתו, ועתה כאשר התרומם רוחו להביע דברים נשגבים ונכוחים ודוד שמע והקשיב להם היו הדברים בעיניו כחדשים ועל כן קרא ברגש: נפלאים לי דרכיך ודבריך ונפשי יודעת מאד כי מרום דרכך מדרכי אך אולתי התעתני מדרכיך, לכן שוב והאר פניך אלי, ואני אבטיחך נאמנה לשמוע מהיום והלאה בקולך כדברי האורים, יתן ה' ואראה חיים את האשה אשר אֹהב ולא אסור ימין ושמאל מכל אשר תורני – דברי דוד אשר דבר מקירות לבו נגעו עד לב רעו ועל פניו נראה כי מלחמה בקרבו. ואמנם עשתנות שונים לא נתנו דמי לו, בתחלה דמה להפיל בלהות על רעו לבל יערב לבו לתת יד אל אהובתו ואז תקוה נשקפה לו כי תפל חבל, אך בראותו כי רעו יחזיק בדעתו הכהו לבו על כי נסה להשבית אשרו ותלקח מלחמה בלבו בין אהבתו וישרו. אך פתאום התעודד ויעביר ידו על מצחו בחזקה כמו בקש להחרים את כל העשתנות ממקורם וכמו חפץ להשביח המון מעיו ויקרא בקול גדול: היה מְאֻשָׁר! בכל לבבי אבקש כי תהיה מאֻשׁר בחברת הרעיה אשר תאהב, וגם אני אושיעך להושיבך על מרומי ההצלחה אשר תבקש, כי אמנם רק עם אשת חן ובית חבר יחיה האדם חיים נעימים; ואמנם אך ביד אשה טובה ואהובה להניא את אישה מדרכים עקלקלות ולהרחיקו מחברת רעים נלוזי דרך; כי בבואו הביתה להנפש מעמל היום ותלאותיו ימצא מנוחה ושעשועים בראותו אוהב נאמן יושב לצלעו, אוהב אשר לא יירא מגלות כל לבו לו פן יבגוד בו אחרי כן, יגיד לפניו צרתו וימצא נחמה, ישמיעהו שמחתו וישמח לבו גם הוא, לחמו נִתַּן על שלחנו בשמחה, מטתו רבודה באהבה, תלאות הזמן ופגעי בני האדם אשר אין נקי מהם, כמים עברו לא יזכרו ברגעי אשר ההם, אך זאת היא המנוחה לבן אדם, אֹשר נעלה מזה לא ישיג כל עוד בחיים חיתו, האדם לאהבה נולד! החיים בלי אהבה כיום סגריר בלי אור שמש, כבית אפל באין אור נר – כקבר צלמות! רק היא תאיר חשכתנו, היא תמתיק לנו את החיים.

נפש האדם תמלא גיל בעשותו מעשה הצדקה אף לרחוקים מלבבו, ואיך תגדל השמחה בעשותו צדקה בכל עת לקרובים ללבבו, לאהובי נפשו אשר אליו ישאו נפשם. כל יוצר ישבע מלא חפנים נחת בראותו יצורו פועל כפיו אף כי ידע נאמנה כי מעשה ידיו לא יאהבנו כי לא יבין פעלו ולא יודנו על עמלו, ואיך תרב שמחת האב בפרי בטנו אשר הוא יוצרם והוא ינטלם וינשאם עד אשר תבוא חכמה בלבם לשלם לו כמפעלו, לא בכסף נמאָס, לא במהללי הבל, כי אם באהבה! באהבת לב ונפש, באהבה אשר גם כבוד גם יראת הכבוד נלוו אתה, גמול כזה ייקר לטהר-לב מאוצרות זהב, מתענוגי החיים, גם מהחיים!

כמה עמול יעמול איש דעת להשאיר זכרו אחריו, לבל ימות שמו במות גויתו, הלא יבלה ימיו בעמל ושנותיו בים-דאגה למען קנות לו שם לדור יבוא לבל ישכח, ואחרי כל העמל והתלאה לא ישיג אף אחד מני אלף את חפץ לבו, כי מצודות וחרמים פרושים על דרכי הכבוד, פה תאחז הקנאה בזרע כחה בעקב הרודף אחריו, תפילהו במהמורה בל יוכל קום ותעטה עליו בושה סלה, ושם יגרוהו מסבות ותהפוכות בחרמם, ואחריהם תרוץ העת, פיה כקבר פתוח לבלוע את הכל, החיים ויצוריהם וזכרונותיהם; לא כאלה חלק היוצר מצבות חיות, זכרו לא יסוף בחמר העת, זרֹע הקנאה תשבר ולא תצלח לעשות להן רעה, גם להזמן המושל בכל ידו מושלה לו אך לעתים רחוקות להאביד כל שריד, להשבית כל זכרון למצבות כאלה מני ארץ...

אך זאת היא רעה חולה אשר ראיתי כי לא רבים יחכמו למצא תכלית האשר הזה ולבוא עד תכונתו; רבים המה אשר רק בעד בצע כסף יבואו בברית והמה בעיני כנער שוכב על ערש דוי וימאן בשקוי אשר נתן לו הרופא עד אשר תתן לו אמו אגורות כסף והוא את האגורות יקח וישתה וכאשר תעלים עיניה ממנו ישפוך את השקוי ארצה ובאולתו ימות; כן דרך האנשים העושים מקנה וקנין בנפשות אדם, אל האשה אשר יגור בחרמו לא ישית לב אם אך כסף נדה תביא אתה וארוחה נכונה לו מאת אביה, והיה אם לא תמצא אחרי כן חן בעיניו ישליכנה מעל פניו ככלי אין חפץ בו. וצעירי הדור הזה, דור חכם בעיניו לא ידעו בשת וימלאו שחוק פיהם על בני הדור העבר אשר בקשו למו כבוד משפחות בעת אשר המה ירדפו אחרי כסף נמאס! כבוד משפחות לא דבר קטן הוא, האיש אשר למשפחתו כבוד ושם יפלס דרכיו בחיים לבל יתן חרפה על המשפחה כלה, לא כן הַמְּשֻׁלָח מנער הוא ישלח רסן הבושה מפניו וילך כשור אל טבח אחרי תאות לבו עת תדיחנו. וכן הנערה אשר נולדה וגדלה על ברכי אבות ישרים ואשר הסכינה לתמוך כבוד ולכבד את הוריה ומשפחתה, היא תדע להוקיר ולכבד את אלוף נעוריה, לא כן נערה משלחת מנֹער היא גם לאישה בוז תבוז, ומה גם בדעתה כי לא בה כי אם בכספה בחר – –.

ועוד רבים מאלה יבאו בברית ולא ידעו למה, ישלחו את נשותיהם ולא ישאלו את נפשם מדוע? לגרש אשת נעורים! העון הזה גדול בעיני כעון שופך דמים! הן האשה לא הסכינה למצוא חית ידיה מפֹעל כפיה, רק לחתל עולליה, להאכילם מחלב שדיה, לגדלם עדי יהיו לאנשים, להיות צופיה הליכות הבית ועיניה תצפינה לעמל אישה – זאת תעודתה בחלד. וכי יקח איש אשה ובעלה ואחר כן ישלחנה לנפשה יגזול הצלחתה ממנה, כי רק הבתולות תמשכנה אחריהן עיני רואיהן, לא כן אלה אשר היו לאיש, הנה לא על נקלה תמצאנה למו איש אשר ימצא חפץ בהן, כי איש ואיש ישיב על לבו: מי יודע מה היא אחרי אשר אלוף נעוריה גרשה מביתו, אולי מצא בה ערות דבר, או היא אשת מדנים אשר על כן קפץ רחמיו ממנה, וגם האבות אשר למען בתם הבתולה יעשו כל אשר לאל ידם ועוד הרבה יתר מאשר תמצא ידם, עד כי לא לעתים רחוקות יתנו כל אשר להם בכסף ויתפשטו עד מעילם למען תת נדה לאיש הבוחר בה, המה יעלימו עיניהם מבתם הגרושה וכמו זרה תחשב בעיניהם.

הן זאת היא חטאת בני עמי מני אז, כל מעשיהם יעשו לא כאנשים אשר דעת להם וחפץ להם לפי מעלות רוחם, כי אם כעבדים השומרים פקודת אדוניהם ולא בדעת וחשבון. גם רגשות לבם להם כחק ומצוה, ילמדו לבניהם תורה כי כן צֻוּו מבלי דאוג לאחריתם אם תהיה התורה הזאת להם תורת חיים להחיותם כאשר יהיו לאנשים. יתנו את בנותיהם לאנשים כי מצוה היא, ומבלי בקש חשבון אם יכוננו אשרן, ועל כן כאשר כבר עשו את אשר נטל עליהם לא יוסיפו שנית דאוג להן, ובכן נראה גרושות רבות רכות בשנים תשבנה גלמודות שוממות נאנחות על כבודן והצלחתן כי גלו מהן, ורק יראת אנשים תסוך בעדן לבל תסלפנה דרכן... ומי הוא האכזר אשר גרש את הגרושה מבית מנוחתה? הלא הוא אלוף נעוריה!

גם ראיתי אבירי-לב אשר ישלחו נשותיהם אחרי אשר ילדו להם בנים. מדי זכרי זאת ארגז תחתי! שים אל לבך את גורל עניי הצאן האלה, צאן אובדות מועדות לכל פגע ותלאה. כי יבואו בית אב חדש או אם חדשה, אשר כקוצים יהיו בעיניהם, כנגע יראו בבית, וגם הוריהם לא ישימו עליהם לבם אחרי אשר יבואו בברית חדשה, המה יגדלו ויתורו איש איש אחרי שרירות לבו כי לא ידעו מוסר אב, רחמי אם, וגם החומלים על יתומים לא יחמלו עליהם, כי יתומים המה ולהם אב ואם. ואם יש עון פלילי גדול מזה? לשחת פני בטני! אך אל ירב רב על העון הזה ואל יוכח מוכיח בשער על הנבלה הזאת, על עון הקורא בספרים חיצונים, על חטאת לובש מלבוש נכרי ולומד שפה – יקראו על הבמה בגרון נחר וכל העם ישמעו וייראו ויתודו בלב נשבר, ועל הדבר הגדול הזה אשר עליו תכונן הצלחת העם כלו, כי על דעתי רק מזאת יצאה עניות לישראל, לא ישים איש לבו. ויד הרבנים היושבים על כסא המשפט היתה במעל בזה, כי בספרי הכריתות אשר ירבו מיום ליום שמן חלקם, ואיך ישליכו מפיהם טרף? ועל כן לא לבד כי לא יקומו לגדור בעד הרעה, כי אם עוד ירבו הפרץ ויעזרו לרעה. בעיני ראיתי בעיר הזאת – מדי אזכר זאת אשחק וארגז יחד – בבוא זבדי החיט, אשר כבר גרש שלש נשים מביתו, אל הרב ויאמר: רבי, חפץ אני לגרש את אשתי. –

הרב לא שאלהו: מדוע יחפוץ לעשות כזאת, כי עתותיו לא היו בידו להרבות להג אחרי כי שלשה אנשים ונשותיהם חִכּוּ בבית עד אשר יכתבו ספרי כריתותיהם ועל כן ענה בדברים מעטים: ואיה אשתך? –

- היא תמאן ללכת ועל כן באתי הנה לבקשך כי תשלח את השמש לקרוא לה. –

- שמעיה! – נתן הרב צו אל השמש – לך אתו – אחרי רגעים אחדים באו השמש והאשה, אשר שני נערים אחזו בשוליה וילדה קטנה בזרועותיה, היא בכתה בכי תמרורים ותתחנן לאישה כי יחוס על הילדים ולא ישליכנה מעל פניו, ושלשת הילדים גם המה בכו בקול גדול עד כי נתן הרב גם הוא בקול גדול: הס! הן לא בית קברות הבית הזה! –

- לא בית קברות כי אם גיא הנום הבית הזה! – קראה האשה במר נפשה.

- דֹמי חצופה! קרא הרב בעזוז אפו – עתה אראה כי אישך צדק מאד בחפצו לגרש אותך, כי חצופה את! –

- אני אשה יראת ה' ומרת נפש, כי מה אעשה לשלשת הילדים? ולולא המה כי אז לא דברתי דבר, אך לא הייתי חצופה מעודי, וכל בני העיר יגידו כי מצניעה לכת הנני הרבה יתר מבנות הרבנים אשר בעיר. –

פני הרב אדמו מקצף ובֹשת וכי דבריה נגעו עד לבו ויקרא בחפזון: גש הנה וְנָחֵל לכתוב לך ספר הכריתות – אך האיש אשר אליו שם הרב דברתו נִחַם ממעשהו, אם נכמרו נחומיו על אשתו וילדיה, או מצאה חן בעיניו על הַכּוֹתָה את הרב בשבט פיה כגבור משכיל, ויענה: נחמתי מאשר יזמתי לעשות כי אראה כי שגיתי –. אני אמרתי כי הרב יודנו על פעלו הטוב, אך כרגע ראיתי גם אני את משֻׁגָּתִי, כי הוא נתן עליו בקולו: הלצחק בי באת הנה? ומדוע שלחתי את השמש? ולמה בלותי בהבל עתי לדבר אתך ואת החצופה? אם חפץ אתה בה תשוב ותקחנה לך אחרי אשר תגרשנה. –

- אך אני הנני כהן – השיב האיש בהשפילו קולו כי נחת מדבריו – ולא אוכל לשוב לקחתה אחר גרושיה, הלא כזאת קרה אותי עם אשתי השניה אשר גרשתי ולא יכולתי השיבה אלי ועל זאת הנני נאנח עד היום. –

- אם כן שלם לי מחיר העת אשר בלותי ולהשמש שכר לכתו. –

- הן לא איש אוצרות הנני ואחרי אשר אשוב לביתי כבתחלה עלי לתת לאשתי את מעט הכסף למחית ביתי –. אני לא יכולתי למשול עוד ברוחי נגשתי אל האיש אשר ידעתיו מאז ואטהו הצדה ואֹמר אליו: למה זה חרה אפך באשתך? –

- היא נתנה עלי בקולה באמרה כי באתי אתמול שכור הביתה. –

- הלא לה הצדקה לריב עמך על עשותך זאת. –

- אני האיש ובידי לעשות כחפץ לבי. –

- אבל היא אשתך ותשא עליך חרפה אם תתגולל כשכור ברחובות. –

- צדקת ועל כן לא אשלחנה עוד, אך מה אעשה עתה? הן הרב יבקש ממני כסף, ומדוע אתן לו חנם?

- לך לדרכך, כי מדוע תירא מפניו, הן קצרה ידו מעשות לך רעה אף אם תמאן לתת את שאלתו. –

- ומה אעשה אם אחפוץ בפעם אחרת לגרשנה והוא יפקוד עלי אפו ולא יתנני לעשות חפצי? – שאל בתֹם לב.

- הרגע נא – עניתיו בשחוק – כי הוא ימלא חפצך בכל עת במחיר אשר ישית עליך –. הנה כאלה וכאלה יעשו בבתי הרבנים אשר הוקמו להורות לעם, הנה שערוריות כאלה יעשו לעין השמש והחנפים לא יחרדו ממוסר כליותיהם ולבם לא יכם על עשותם רע, כי גם זיק צדק ויֹשר לא עוד ימצא בקרבו. והעם אשר הוא כפרא לא למוד יעשה כאות נפשו, ואף כי לרבים תקוה נשקפה כי עוד מעט תשבר זרֹע הרבנים, אחרי כי קראו עצרה לְהִוָעֵץ איך להוציא מפי הרבנים בלעם, ולא יוסיפו אבירי לב להתעמר באשת נעוריהם, אך התקוה הזאת תקות שוא היא. ואלה ישרי הלב אשר קמו לגדור בעד הרעה ישרי לב המה, אך לא חכמי לב, כי עצתם, אשר יעצו להרבות במחיר ספר הכריתות למען יכבד על החפצים בו לתת מחירו, עצה נבערה היא וירעו יותר מאשר ייטיבו, כי בזאת יחזיקו ידי הרבנים לבל ישלחו אותו מיד כאשר יבוא לידם. לוא חכמו השכילו לתת חֹק אשר מבלי כל כֹפר ינתן ספר כריתות לכל שואל והרב אשר יקח כסף כפרו ענוש יענש, אז אולי משכו הרבנים את ידיהם ממנו ועשו כתורה וכמצוה אשר רק אם ימצא באשה ערות דבר רק אז תִּגָּרֵשׁ, ולא כמו שהם עושים עתה להפוך לרעה דברי החכמים אשר אמרו "הקדיחה תבשילו" ואשר דמו לערות דבר. אך בפשע עם רבים שריו, ומי פשע הרבנים הלא חטאת העם אשר יעשה מעשיו לא בדעת וחשבון. –

בדבר שמעון את דבריו אדמו לחייו לאט לאט, עיניו הפיצו זקים, ובעת הזאת היה יפה תֹאר, כי בחמו נדעכה נפשו ממקומה ותאבר נץ אל מקום שם מושב לרוח האמת אשר מלא את חדרי לבו ותהי לאש בוערה על שפתיו להחם גם לב אבן ולמשוך אחריו בכֹח נעלם גם אלה אשר לא שעו לדבריו עת השמיעם בנחת, וככלותו לדבר מחה במטפחתו את אגלי הזעה אשר התגלגלו על מרום מצחו ויבט בפני רעו.

דוד ישב דומם כל עוד אשר דבר רעו ולא נועז להביט בפניו או לדבר דבר כפושע העומד לפני כס השופט. רגשות רבות התעוררו בלבו ולא ידע נפשו מאין באו, וגם ככלות שמעון לדבר צללו עוד דבריו באזניו כפעמונים. שמעון התבונן בו ויאמר בשחוק: מדוע תשב משמים ולא תדבר דבר? – דוד התעורר כמו מתרדמה לקול רעו אשר לא בלהבות אש דבר עוד כי אם בנחת ויאמר: ומה אדבר? בנפשי נשבעתי כי לא ידעתיך עד היום הזה וגם כל יודעיך לא ידעוך, רוח אל יצוק בך, רוחך הכביר ירעיש משברי נחלי אש ושפתיך יזילו נפת אשר יתבוללו יחד בפיך ויהיו לשקוי מרפא לנפש. מה נעמו לי דבריך בהראותך לי את האֹשר אשר ימצא איש בית חבר את הרעיה אשר בחרה נפשו בה, אך גם פלצות בעתתני בקראך חמס על החמס אשר יכסו על בגדיהם הבוגדים באשת נעוריהם. דבריך היו לי לששון ולמורא גם יחד, אך את התורה אשר לקחה אזני אכתוב על לוח לבי לזכרון עולם אשר לא ימחה. –

- אאמין לדבריך – ענה שמעון – כי ידעתי נפשי, כי גם אותי ירוממנו דברי ויורוני דרך יֹשר, הרעיונות העצורים בלבי ולא עברו על דל שפתי המה כאש בלב אבן אשר לא נודע כחה, אך בצאתה למרחב ויגע בה הרוח אז תהי לאש בוערה להחם ולהאיר, ועל כן תכסף נפשי לדבר, אם יקשיב השומע או יחדל לא אשית לב, כי נפשי תכרה לה אֹזן בעת ההיא לשמוע בקול דברי, ודברי מוסר כאלה אשר לנפשי אטיף לא ימושו מעשות פרי בכל עת. –

- לא רק את נפשך כי אם גם את נפש השומע תעשה ברכה, כי קסם על שפתיך למשוך אחריך לב כל שומעי דבריך בעבותות אהבה, וידעתי נאמנה כי הטיבות לאדם רב לוא שמעת בקול היועצים אותך לשים ארצה אשכנז פניך ללמוד למען תהיה למטיף לעדה בישראל. –

- לא ידידי! לא לזאת נבראתי, יודע אני את נפשי ורוחי כי אין אדונים להן. אני אדבר את אשר יהגה לבי, ועל המטיף לתכן רוח העם אשר יטיף עליו ולדעת מה הוא דורש ממנו. ההמון הוא כעגל לא לֻמָד, אשר לא בשוט ומתג נטה שכמו לשדד עמקים אחרינו, והיה כי נטה עליו ידנו בחזקה ירגז ויתקצף וישבור עולו מעל צוארו וישחית לנפשו ולרועו האוילי, רק אם נטה אליו אוכיל ונלמדהו לשאת בעול לאט לאט או אז יכנע תחת ידנו ונקחהו לעבד. והמטיף אשר לא יבין את זאת ויאמר להטות עדתו לרוחו יצמיח רעה רבה, כי יזרע שנאה ואיבה יקצור ויפריד בין אחים, ואני אשר אהגה בלשוני כל אשר יהגה לבי ואת הישר בעיני אעשה לעין כל, וזאת היא דרכי אשר אחזיק בה ולא אובה סור ממנה, לכן לא אצלח להיות משמיע מוסר בקהל, ועל כן לא אשמע בקול היועצים אותי. –

דוד החריש רגעים אחדים ואחרי כן התעורר ויאמר: ובכל זאת לא אוכל לתכן רוחך, הן לא כדבריך מעשיך, במו פיך תאמר כי אין אֹשר כאֹשר האיש אשר בצל אשה אהובה יחיה ולמה לא תבקש גם אתה להיות מאשר בארץ? –

פני שמעון נפלו לפתע פתאום כמו הקשיב דבר מר, אשר לא פלל לשמוע ויקם ממושבו ויתהלך בחדר הנה והנה ברגלים מהירות, שחוק רוע לב נראה על שפתיו ובקול כנֹאש מתקוה קרא ואמר: מדוע לא אבקש להיות מאשר בארץ? תשאלני, אתה המאשר! ואתה האם ברב עמל מצאת אשרך? האם רדפת אחריו? בקשתו, דרשתו, חפשתו בחכמה וכשרון ותמצאנו, כי תשאלני למה לא אבקש? הידעת אי זה מקומו כי תראני לאמר שלח ידך ואחוז בו? מדוע לא אבקש? תנני לבוז, לאיש עצל חובק ידים בעת אשר עשרו עומד לנגדו והוא נלאה לשלוח ידו להביאנו אל לבו! הה! לא למבקשים ימצא האֹשר כי אם לפתאים העוברים בטח ועיניהם לא תראינה למרחקים; לא לעמלים בדעת ובכשרון יראה פניו, כי אם לאשר לא יבקשוהו ולא ידעו ערכו גם אחרי אשר בא בידם. קול המרוץ הנהו לפני הרודף וכאבן ינוח לפני עִוֵּר עינים. מדוע לא אבקש? מי יתן ידעתי ואמצאהו ואמרתי: חי אני לעולם! מי יראני מעגלותיו ואעזבה כֹּל למען אבקשנו. ידעתי כי אך בצל רעיה צל האֹשר וכל תענוגי בשרים חֹלי לנפש ורעות רוח המה, כי על כן אשב בדד משמים בחדרי כל היום, ולא לעתים רחוקות תבוא בי רוח עצבת ותדכאני ותרבה פצעי לבי בזכרי כי הנני כערער בציה, אין שמחה ללב ולא מנוחה לנפש, ואקרא במר נפשי: מי יתנני גם אותי ככל האדם לראות רעיתי לפני וצאצאי לעיני! מחשבות יעלו אז על לבי לרדוף להשיב חפץ לבבי וכרגע יבוא בי רעיון ויורידני עד עפר, רעיון אחד יעלה על לבי וירודד את רוחי תחתיו ויבהלני ויבעתני "מי יודע?" ישאל לבי, מי יודע אם תמצא רעיה אשר תאהבך? ואם גם במו פיה תאמר לך, מי יודע מה בלבה? ומי יודע אם תמצא ידך לכלכל ביתך? ועוד שאלות רבות כאלה. הה הדעת היא היא בעוכרנו, היא אשר תפקח עינינו לראות את החתחתים הפרושים על כל מצעדי רגלנו לבל תמעדנה, היא תראנו בלהות מסביב, היא תציג רשתות וחבלים ואבני נגף וכל פגע ושטן וצרה ורעה ומכשול לב ומפח נפש ושבר ברוח אל כל מקום אשר יביטו עינינו ותמסוך רעל בכוס נחמה, ותשקנו את הקבעת בטרם בא היין אל פינו, העצמות היבשות והתולעים אשר ימצאו בהן מנוחה אחרי המוות תראנו בטרם התענגנו על יפי הפנים, ואתה אומר לי: לך בקש! לבקש ולמצוא חפץ תראנו רק הדעת, והיא תשנה פני כל אשר תראה באצבעה. ואיך אבקשנו? איך אבקש למשוך נערה ברשת אהבתי ולא בידי טובי? שכרי אשר אמצא בעמלי לא נכון להחיות איש וביתו, גם איך אשען עליו והוא משענת קנה רצוץ! הן לא נכחד ממך כי לא בדעת רק במרמה ימצאו פה המורים לבני העברים לחם, ואם ימאן פי לעשות חֹנף לאם תלמידי הלא כעוף יתעופף מטה לחמי, ומה אעשה אז לאשתי אשר אֹהב? – וזאת אדע נאמנה כי אהבנה, כי רק זאת אבקש והכסף לא יקח לבבי, כי הוא בעיני כסף סיגים מצפה על מימי האשה – ומה אעשה לעוללי? הלא כעושק דלים אהיה בעיני, הלמען שמח נפשי ימים מספר אביא עניים מרודים לראות באור החיים אשר מצאתם מרחם כחשכה יהיו בעיניהם? מה צדקו דברי החכם מאור עינינו ביעצו לנו לבנות בית לנטוע כרם ואחרי כן לקחת אשה. תורת אמת בפיו, כי במקום אין דוחה אין שלום, כד שלים שערא מכדא נקיש תגרא ואתי, אמרו החכמים והמה כוננו לבם לחקר רוח האדם, כי כן דרך רֹב הנשים היושבות שאננות בביתן כל היום ורק מפי בעליהן תשמענה כי נגעים ותלאות תחלק לנו העת ביד נדיבה, ובעיניהן לא ראו אותם לכן תתאוינה תאוה כל היום לשית עדי עדיים על לבושיהן, והקנאה עוזרת התאוה מני אז תפיח לפעמים רוח עועים בלבב האשה לבקש מאישה ביד רמה את אשר מנעה העת ממנו, כי את הכל תשכח על נקלה, תשכח עזוז אהבתה לדודה בטרם היתה לו לאשה, תשכח מוצא שפתיה אשר הבטיחתו למצוא שלוה בארוחת ירק – לא מרֹע לב רק מקלות דעת – אך את קשוריה לא תשכח לנצח, וגם בימי עניה ומרודיה תזכור ותספר איך היתה כלולת עדי ביום חתונתה, לכן מדעתי זאת אומר לנפשי: שבי דומם וטוב אל תבקשי, טוב לך לנוע מעיר אל עיר ומארץ אל ארץ משבת בית חבר ומחסור וכעס בו. וגם אמונתי בנשים לא רבה היא ואף כי בנשי העיר הזאת אשר רבן תבלינה ימינן בנעוריהן בבית שמחה ומשחקים, וספורי אהבים המה מקור כל חכמתן ודרכי מוסרן. ואיש כמוני אשר המנוחה והדעת כל תאות נפשו הימצא נחת עם אשה אשר הסכינה מנעוריה בית אביה לצאת במחול משחקים חבוקת זרוע את בן פריץ רום עינים אשר ידבר על לבה חלקות ויגידנה כי היא תקח כל לב, וגם דברי תפל ונבלה יעברו על דל שפתיו והמה יכו שרשי רוש ולענה על תלמי לבבה?! כל כבוד נערה הצנע לכת ושבת בית! וזאת השליכו אחרי גום המתאמרים למשכילים ומתהללים כי הליכות עולם להן, ובת אחת מאלה אשר הסכינה את הגברים לא תאהב עוד משרים, כי זכרונות רבים יעלו על לבה: חלקת לשון האחד, ומלבושי כבוד השני ויפעת פני השלישי אשר בלה חצי ימיו להתקשט ככלה. ולבחר באחת מבני המתחסדים המרחיקים מעליהם ומעל ביתם כל דעת וישקצו כל דורש חכמה כטמאת הנדה, גם זאת לא אוכל וגם המה ימאסו בי וכבר רבת שבעה לה נפשי מכאובים מידי האהבה, כבר הובא בכליותי חץ רעל מאשפות הקנאה ותוחלת נכזבה, ובאשר אמרתי פה מצאתי לב יודע נפשי שם מצאה אהבתי קבר עולם לה. על כן אומר: תשכב בקברה ולא אעירנה עד עולם ולא ארבה פצעי חנם כי ידעתי כי לא איש כמוני יֵאָהֵב ולא ארדוף רוח. –

- אבל מדוע זה תִוָּאֵשׁ מתקוה? – קרא דוד בחמלה – למה זה תדבר כאיש אשר סך אלהים בעדו וידכאהו? הן חית ידך תמצא, גם לכלכל ביתך לא תקצר ידך, ועלמות רבות תמצאנה, אשר לא למחולות ובתי שמחה תשאנה נפשן, ואם תבקש תמצא לך כאות נפשך, ומדוע תדבר כאיש אשר עליו אבד כלח? –

- את אשר בקשתי לא מצאתי ואשר אמצא לא אבקש, הבה אנסה לשמוח בשמחת רעי אחרי כי שמחה רחוקה מלבי – ענה בשחוק ועצב יחדו – מחר אדבר עליך אל אבי אהובת נפשך ואעשה לך בית –. כל עצמות דוד רחפו בשמעו הדברים האחרונים אך הבליג ויעמד פניו ויאמר: לך לשלום והקם את דבריך וכל ימי חיי אברכך על החסד אשר תעשה עמדי. –

ו.

מוּסַר כְּלָיוֹת וָלֵב.

בצאת שמעון מהחדר קם דוד ממקומו ויתהלך בחדרו ברגלים מהירות ובלב סוער כים מהרגשות הרבות אשר המו ויתגעשו בקרבו, אשה רעותה רדפו השיגו כגלי ים לפני סער. רגעים אחדים עמד על עמדו כאיש נדהם ויבט בעינים חשכות מבלי ראות את אשר לפניו, ועד ארגיעה עזב מקומו בחפזון כמו יד נעלמה נגעה בו ותטלטלהו ותסערהו ממקומו, גם קצף גם מפח נפש ומכשול לב עברו על פניו חליפות וישנו תארו. מה זה היה לַמְּאֻשָּׁר אשר התעתד למצוא עוד מעט את אַות נפשו? האם ספק עלה בלבו לרפה כח תקותו? או פחד מימים יבואו פן תקצר ידו מהכין לחם ומלבוש לאשה ובית? או ענות נפש רעו הנואש מתקוה עכרה נפשו? או אולי עבר עליו רוח קנאה כי הבין כי גם רעו יאהב את אהובתו? אך לא! לא אחת מאלה הביאה שבר ברוחו; הוא בטח כי תאות לבו תנתן לו, גם לא פחד מימים יבואו, כי לא נסה באלה, גם לא נד לרעו, גם לא קנאה עכרה רוחו, ובכל זאת הציקה לו מחשבה אחת נוראה עד מאד, נוראה גם מפחד גם מקנאה, גם מספק, גם מחמלה – חץ מוסר כליות בא בלבו, וּמַחַץ מכתו נורא מאד, רעלו יקד כיקוד אש תפתה, אין מקום נסתר להסתר ממנו, אין תקוה ואין נחמה אשר בידיהן הרכות תצלחנה להקל ממכאוב חצו, ומה גם עת תגע בו יד זר ותניעהו ממקומו... וגם פחד נלוה אליו, אך לא פחד היום הבא פן לא יקום דבר כחפצו כי אם פחד הימים אשר כבר חלפו והמעשים אשר נעשו בהם, פן ישובו וְיִזָכֵרוּ...

אחרי אשר התהלך זמן כביר מבלי דבר דבר פתח פתאם את פיו ויאמר: נפלאים דברי האיש הזה, כנביא אלהים ירה חץ מוסר ללבי ויתקע בו, דבריו הלמו ומחצו ראשי, הלא אני אני הוא האכזר אשר עליו שפך עזוז אפו, וגם הרעותי לעשות גם מהאכזר אשר יפר בריתו את אשת נעוריו, הן אני גרשתי את אשת נעורי, גרשתיה מלבי בטרם פתחתי חרצובות בריתנו... פתאום עצר במלים כמו נבהל מדברי פיו ויגש אל הדלת ויפתחנה ויבט כה וכה ובראותו כי אין שומע אמריו שב אל מקומו ויסגר הדלת אחריו כמו ירא לנפשו. ידעתי כי הקורא ישחק לאולת האיש הזה על אשר חִשֵׁד את רעו כי אורב הוא לו לשמוע סודו, את רעו אשר לפני רגע היה בעיניו כמלאך אלהים ואשר ממנו יצאה לו התורה להזהר ולבלתי האמין באבני קיר. אך לא השחוק הוא! כי אמנם זה כל האדם; מגיחו מרחם עד אשר יגיחנו המות אל פיו ילך מאולת לאולת ומשגיאה אל שגיאה, וגם הטוב באנשים אשר יבקש בכל לבב להיטיב דרכו ולתקן את אשר עות יִלָכֵד בהן כי בהגלות לעיניו שגיאה אחת משגיאותיו ישים כל מעינו אך בה להרחיקנה, ובעת הזאת סביב שתו עליו שגיאות רבות ולא יראה אותן – גם ההורים והמורים, גם הפגעים והמקרים לא יצליחו לפקוח עיניו עד כי יראה ויתבונן אל כל אולת בטרם נעשתה, כי הוא רק בשתי עיניו יביט והנה לרבבות תצאנה, תחת שואה תתגלגלנה ופניהן כֻּסוּ בטמון, רק מורה דרך אחד עֹז בידו להצילו מכל שגגותיו בפעם אחת הוא המות, אך המורה הזה לא יקח לבנו אחריו ונבקש בכל לב להסתר מפניו, לכן נשגה כלנו וחלילה לנו מהלעיג לשוגה.

- אך מה אעשה? – הוסיף לדבר אחרי אשר נוכח כי אין אורב לו – אחזתי בדרכי ולא אוכל שוב ממנה. הן גליתי אהבתי לשפרה ואמנם בכל לב אאהבנה ואיכה אבגד בה? השה התמה הזאת נתנה לי לבה ונפשה לצמיתות ואיכה אוכל וראיתי בצרת נפשה, אם אומר להפר את בריתי אתה? ומדוע אסיר אהבתה מלבי? הן את אשתי לא אהבתי ולשוב אליה לא אוכל אף אם אחפוץ והיא גם היא לא תבוא אלי, כי עקבותי נעלמו ממנה, ובלי ספק כבר נחשבתי בביתי את יורדי בור ולא תעלה מחשבה על לבה להוסיף בקשני, ואם גם תבקשני ותמצאני אתן לה ספר כריתות ואגרשנה כתורה וכמצוה, וגם היא תמצא חפץ בספר כריתות, כי בתתה ידה לי לא ידעה עוד אהבה, וגם תראני עתה מְגֻלָּח זקן ולובש מלבוש נכרי, אשר לא ראתה כזאת בבית אבותיה, תבחל נפשה בי, ומי יודע אם היא עודנה בחיים? הלא תלאות נוראות עברו על עירה ויושביה, הנמלט מחרב המורדים היה לברות לשני החֹלי הרע... מגורת שוא באה בלבי ותבהילני... לוא ידעתי נאמנה כי היא... אך מה זה אדבר?! הלא זה עון נורא לחפוץ במותה! מה עשתה לי רעה, כי אבקש רעתה? האם הכעסתני? האם לא כבדתני? ומי יודע אם לא ילדה לי בן? הן בעת אשר עזבתיה מלאו ימיה ללדת, ואם אטרוף רחמי מפי בטני... אבל מה אעשה? – קרא שנית אחרי החרישו רגעים אחדים בהחזיקו בראשו בשתי ידיו – ראשי סחרחר! לא אוכל להסיר זכרון שפרה מלבי, לא אוכל! אך למה אפחד פן תמצאני, ופן תבוא, ופן ילדה לי בן? ואם תמצאני ותבוא הנה ובנה אתה אז אקח לי את הבן והאם אשלח לנפשה ולא תהיה לי לשטן, הן אבותיה עשירי עולם המה ועל נקלה תמצא מנוחה בית איש אשר יבחר בה. וגדול יהיה עֲוֹנִי אם אבגד בהאהובה אשר לפני למען תת זכרון לאשה אשר כבר נשכחה מלבי, לא אשוב לא אשוב! – כה דבר נחומים לנפשו כדרך כל אדם כוזב לבקש לכסות באפר צדק על רשע ותרמית. אמנם נקל לאדם להוליך שולל את רעיו מכַּזֵב לנפשו; אם יחסר לאיש לחמו יש לאל ידו להתפאר כי רותה בדשן נפשו וכוסו רויה, אך לבטנו אשר תחסר לא יאמר: דֹמי כי אכלת לשבע! וגם אותו לא נחמו הדברים הנחומים אשר דבר לנפשו ומחשבותיו לא נתנו דמי לו עד אשר כבר עבר חצי הליל. וגם ערשו לא נחמה אותו כי חזיונות שונים בעתוהו; פני אשתו התיצבו נוכח פניו כמלאך אכזרי מזכיר עון, רגע נראתה לעיניו יושבת שוממה ויורדת בבכי ועד ארגיעה נהפכה לגועת בציריה על משבר, וכמעט רגע הפיצו פניה אימה ועיניה שלחו זיקי אש זעם ויחדרו כחצים שנונים ללבו, ועוד אחת מעט והיא מרחפת ממעל לו ברוח ופניה יפיקו נגה כפני מלאך טהור והוא פלאים ירד והתפתה יפתח פיו תחת רגליו ואין מעמד, לשוא נסה להתהפך מצד אל צד אחר אולי תסתר מעיניו בהסתירו פנים ממנה... אין חשך ואין מסתר להסתר שם מחץ מוסר כליות...

ז.

עֲצַת זְקֵנִים.

בבית שמואל אבי שפרה ישבו יחד אדון הבית ואשתו ואביה ויתיעצו על דבר בתם. אוריה חותן שמואל היה כבן ששים וחמש שנים, איש אשר לו תֹאר ומאור פנים. הוא היה איש אשר ידע להלוך לרוח העת, אף כי ירא אלהיו ובמצותיו חפץ מאד, גם הגה בתורה בשמחת לב ותהי מבחר שעשועיו, ואף כי נאנח בלבו בראותו כי הבנים לא יתיצבו על דרך אבותיהם ויפרו מצות התורה וישישו לעשות כמעשה העמים, בכל זאת לא התקוטט במו, ואף כי ידע כי חתנו זה יעשה לפעמים בסתר אהלו ביום השבת מקנה וקנין ויערך חשבנותיו, בכל זאת לא רב עמו גם לא השמיעו מוסר, בדעתו כי היא לא תצלח, כי בעיר אשדות לא ינקה איש ואיש מעונות כאלה, כי צרכיהם מרובים, ואם בעצלתים יעשה איש מלאכתו ידל ויורש. ותהי זאת כל נחמתו כי לעין רואים שמר חתנו כל דרכי אבותיו גם לא החליף את בגדיו וביום מועד ושבת בא בית ה' להתפלל.

זלפה בתו אשת שמואל גֻּדְּלָה ככל בנות ישאל, לא למדה שפה וחשבון, רק לקרוא בקרבן מנחה היתה כל חכמתה אשר בה התפארה מאד בשבתה בבית התפלה בימים הנוראים ותקרא בקול גדול מעל סדר התפלות, והשכנות אשר לא ידעו קרוא סביב שתו עליה לשמוע בקולה ותקראנה לה בשם "חזן הנשים" ובכבודה זאת התפארה תמיד, כי אהבה כבוד עד מאד כאהבתה את אישה אשר אהבה בלב נאמן. ואף כי לא ידעה טוב טעם לשון וספר בכל זאת היה כל משושה לראות את בתה היחידה מדברת צרפתית ותפזר במלוא חפנים כסף להמורים למען יביאו רב חכמה בלבה ותקוה לשיש בה ביום שידבר בה, וכל חפצה היה כי תנשא בתה לאיש משכיל מבני הדור החדש לכל משפטיו וחקותיו. ואף כי לא השמיעה בפיה להשדכנים אשר באו לדבר בבתה כי אך למגלח זקן תתננה – כי בעיר ההיא אך למגלח-זקן משכיל יאמר, וְהַמְגֻלָחים כבני מפלגה נפרדה נחשבו, לדראון בפי החסידים, ולכבוד בפי שונאיהם – וזלפה אם כי קצר רוחה מהשמיע בפה מלא כי את המגלחים תפאר ותבקש לבתה איש מקרבם, בכל זאת בקשה זאת בכל לב, ועל כן לא הרבתה מחשבות בראותה את דוד איש יפה תֹאר ומגלח זקן חפץ בבתה ותגמר אמר כרגע לתתה לו, גם בזאת לקח דוד את לבבה כי הוא השמיע אהבתו לבתה בשפתים בוערות וחוצבות להבות אש האהבה – כי אחרי הדלת ישבה בגלות דוד את לבו ותשמע כל דבריו – ולדבר אהבה הלא דבר חדש הוא בישראל וכל דבר חדש היה לששון לבה.

שמואל היה איש כרֹב אנשי אשדות, לא ידע דעת גם לקח בתורה לא לקח מעודו; נער דל בידים ריקות בא לאשדות ויעבוד עבודת עבד בבית מסחר ובתמת לבו וישרו עשה חיל ויצליח למצוא חית ידו בכבוד, ואבי זלפה אשר התרושש בעת ההיא עד מאד נאות לתת את בתו לו אחרי כי קצרה ידו מתת מהר ומתן לה ולתתה לאחד מתופשי התורה אשר אך בם חפץ. וזלפה בחרה באיש הזה אשר כביר מצאה ידו להחיות נפש ביתו בכבוד מתופש תורה, ובכל לבה אמרה לדבק טוב הוא, אבל באזני שמואל לא השמיעה כזאת למען הראות לו כי רם ערכה מערכו, אך הוא אשר חמד יפיה בלבו וגם ידע לערוך את הכבוד הגדול אשר נעשה לו בתת אחד מנכבדי העיר – ואם גם איש עני – את בתו לו, לעבד, לבן בלי שם, שמח אלי גיל בשמעו כי נכונה זלפה לקראתו, וגם אחרי אשר באו בברית לא שכח שמואל ימים מקדם ויכבד את אשתו כאהבתו אותה וישאה על כפים ותהי בעיניו כבת נדיב אשר נתנה לעבד לאשה, ויהי לה לעבד. אך היא היתה טובת לב ולא הכבידה עֻלָּהּ עליו. ואחרי אשר כל מוצא שפתיה היה קדוש לו לכן חיו בשלוה ואהבה ויהיו מאשרים, ואיש ואיש אשר ראה את הבית הזה שש בלבו, גם אויבים ומקנאים לא היו להם, אחרי כי לשמואל היה די והותר הכבוד אשר עשה לו חותנו והאהבה אשר מצא בלב רעיתו ולא רדף אחרי הכבוד, ואף כי הרבה לנדור נדר בבית ה' ויעשה צדקה בכל עת, בכל זאת נער כפיו מקחת משרה על שכמו בבית התפלה, אף לא לעמוד במקום גדולים ובקנותו שלישי או ששי לא עלה הוא לתורה כי אם לחותנו עשה את כל הכבוד הזה, והוא התחבא מפני הכבוד והקנאה, כי ירא מאד פן יזכירו מקנאיו ראשיתו כי נבזה וחדל אישים בא לעיר אשדות, ולא על כבודו חרד כי אם פן תקח אזן אשתו שמץ דבר המקנאים ותתעצב אל לבה, ועל כן גם עתה בבוא עת דודים לבתו היחידה, אשר יקרה בעיניו מכל שכיות החמדה לא בקש גדולות להתחתן את אחד מנכבדי העיר פן יגדילו עליו עקב וילבשו גאות בדברם את בתו, לכן בקש לו איש יודע לשון וספר, כי כן רצו אשתו ובתה, משפל המדרגה, וכאשר נדברו באבשלום ישר בעיניו הדבר מבלי בקש חשבונות רבים.

לא כן היתה עצת אוריה חותנו, הוא יִסַּר אותם מבחור בדוד כי לא מצא חן בעיניו, ואף כי לא השמיע מה מצא בו רעה בכל זאת לא עמד לב שמואל לדבר דבר נגד רצון חותנו, גם לא ערב את לבו לחשוב מחשבה ולא רוח רעיתו, אשר בפעם הראשונה דברה בפיה ותאמר לעשות לא כעצת אביה. הכבוד אשר נתן לחותנו והאהבה אשר הגה לרעיתו ערכו מלחמה בלבו, ועל כן ראה כי אין טוב לו בלתי אם לחריש עד אשר יקראו הלוחמים לשלום, או כי תעל יד לוחם אחד על רעהו וינצחנו במלחמה. ומיראתו פן יחשדנו אחד מהלוחמים כי לבבו ילך אחרי איש ריבו לכן הניע בראשו לכל דובר אליו, וכאשר דברו שניהם יחדיו מהר להניע ראשו הנה והנה לבל יעלה עליו אף אחד מהם.

הרגשות עת תשלטנה בלבנו ודעתנו לא תעמוד לנו להורותנו לחרוץ משפט, תעשינה אותנו כעוללים בחיק האומנת; האמונה, האהבה והכבוד ישימו מתג ורסן באפנו להטֹתנו לחפצם, ואם מלחמה להן אז תוליך אותנו החזקה בהן אחריה, ואם ככח האחת כן כח השנית אז תארך המלחמה, רק הדעת והחפץ יעמדו לנו לבחר דרך בחיים. שמואל איש בריא ורב כח נטה אֹזן להקשיב את אשר תצא מפה אשה רפת ידים ומפי זקן חלש ואין אונים ולא עלתה מחשבה על לבו לחשוב מה יחשוב בנפשו, כי הסכין אך לשמוע ולא להשמיע, גם לא בקש לחשוב כי כבד ממנו הדבר, וכמֹהו רבים המה אשר יעצמו עינים ויתנו יד אל מוליכם, אך לא רבים המה המאשרים כמהו אשר לקול האהבה ילכו ובזקנים ישימו מבטחם.

- אבל עת רעה העת הזאת! – קרא הזקן אחרי אשר נלאה להלחם במו פיו את בתו – הן תדעי כי לא אמאס בדור החדש כאשר יעשו כל הזקנים, אבל אמאס באיש הזה אשר לא אאמין בו, ואת תקשי ערפך לבלתי שמוע בקול יועץ מישרים ולא אדע מה זה היה לך? הן מעודך לא הסכנת לעשות כזאת –

- אבל עוד לא השמעתני מה עול מצאת בו? – קראה האשה כמתאוננת, גם לא שמעתי מפי איש כי מצא בו רעה, על כן אבטח כי עיני ולבי ולא יתעוני, כאשר לא התעוני מעודי, ובדבר הזה לנו הנשים עשר ידות מכם. אנחנו נדע להכיר איש ואיש כרגע. ואחרי כי בעיני מצא חן עד מאד וגם בעיני שפרה, מה ימריצך כי תבקש להסיר לבנו מאחריו? מה תאמר אתה שמואל? – שמואל התבונן כי אין הזקן רואה וימהר ויניע בראשו כמו נתן לדבריה תעצומות.

- ואני אומר לך, כי חכמת נשים הבל וריק היא – קרא הזקן – עינים ואזנים להן ולא לב, ועל כן יקח לבן כל איש תֹאר ומחליק לשון עד כי לא תדענה להבדיל בין טוב לרע. שמואל, שמע בקולי ואל תמהר לעשות דבר אשר אולי יהיה לכלנו לפוקת לב לנצח! – קרא הזקן כמצוה בשומו אל חתנו פניו.

שמואל הביט כה וכה כגנב מיראה פן תביט בו אשתו, ובראותו כי היא הסבה עיניה ברֹגז ולא תתבונן בו הניע בראשו לחותנו.

- רוח כל הזקנים דובר בך – קראה האשה אחרי אשר חשבה מחשבות רגעים אחדים – כי כל חדש וטוב לפני בני הדור החדש רק רע בעיניהם, ורק על כן תמאס בדוד יען כי נגידים ידבר בשפת הארץ וכנדיב יעדה מלבוש, וידעתי נאמנה, כי לוא היו פני דוד כפני אחד מתופשי התורה בבית המדרש אשר פני שעירי יער להם ומלבושם כצוענים, כי אז אמרת גם אתה לדבק טוב הוא. אכן שמע בקולי והסכן נא עם דוד ותראה כי דברת אליו תועה ולא במשפט. –

- ואת תדברי אלי תועה ולא במשפט! הן מראשית השמעתיך כי אדע לב בני הדור החדש וחלילה לי מקרוא עליהם מלחמה, כי על כן עוררתיך גם אני ללמד את שפרה לשון וספר ושיר ומחול, ואחרי כל אלה איכה תעלה מחשבה על לבי לתת אותה לאיש אשר לא יבין זאת? גם אני אומר לך לבחר באחד מבני הדור החדש, אך לא באיש קל הדעת כדוד. וזה לך האות כי תמים לבי עם הצעירים כי איעצך לבחר בשמעון, אף כי גם הוא לא בין תופשי התורה ימנה וישכיל פיו יותר מדוד, כי בו אחזה חכמה ויֹשר לב ובדוד אראה רק הוללות ורעות רוח. –

- האם שחוק תעשה לנו? – קראה האשה ותשחק בקול גדול – הלא כל שומע דבריך יצחק. לבחר בשמעון מדוד! הלא כקוף לפני אדם כן שמעון לפני דוד ובעיניך ימצא חן! חי נפשי כי לא אבין לְרֵעֲךָ. ומה תאמרי את שפרה? – הוסיפה לקרוא בקול שחוק – הישרו בעיניך דברי אביך הזקן? –

- אל נא אמי – ענתה שפרה בקול נעים – אל תשפכי בוז על שמעון, כבודו גדול בעיני עד מאד ואדע להוקיר את ערכו וחכמתו, ואולי גם צדק אבי במשפטו כי יתרון לשמעון על דוד, אך הלא ימצאו אנשים אשר עוד נעלה ערכם על ערך שמעון, האם נשא עין עליהם? ידעתי כי רם ערך שמעון מערכי ולמול חכמתו הנני כפתיה אין לב, ואדע נאמנה כי הוא לא יבחר בנערה כמוני. –

המענה הזה לא מצא חן בעיני אמה, כי בעיניה היתה בתה נעלה על כל בנות החן וחכמת לבה גדלה מחכמת חרטומי מצרים, אך הזקן שש לדבריה ויקם ויחבקנה וישקנה על מצחה באהבה ויקרא: חי נפשי כי אבן חן אַת בין הבנות, אך אל תרבי להשפיל ערכך ואני אומר לך כי אם אך תבחרי אַת בשמעון, אז יחשוב לו זאת לאֹשר אין קץ, כי אני אדע את לבבו אף כי לא השמיעני דבר.

- אבל מה לנו לדבר עוד דברי רוח? הן שפרה בחרה בדוד ותאהבהו, ואם גם השכילה פיה לדבר טוב על שמעון אשר היה לה למורה, ואולי גם להרגיע רוחך, אך האם תחליף אהבתה כרגע? אחת דברה לדוד ולא תשוב, האין זאת בתי? –

- כדבריך אמי – ענתה שפרה ופניה אדמו. הזקן חפץ לענות וברגע ההיא נפתחה הדלת ואשה רכה בשנים כבת תשע עשרה שנה באה הביתה. שפרה קמה ממקומה ותרץ לקראתה ותחבקנה ותנשקנה אשה לרעותה ותלכנה אל חדר אחר, ואוריה ובתו הוסיפו לְהִוָּכֵחַ ושמואל הוסיף להניע בראשו, ומדעתי נאמנה כי לרוב הקוראים – יען כי רֻבָּם אנשים ולא נשים המה – תנעם חברת שפרה והאשה הצעירה, אשר גם היא היתה יפת תֹאר, מחברת הזקן ובתו וחתנו, לכן נעזוב אותם ונלך אחרי שפרה לחדרה.

ח.

הִתְגַלּוֹת לֵב.

הטבע יַרְאֶה כח פעולתו לא רק בבראו יצורים שונים בתארם ודרכיהם כי אם גם באחדו את השונים ובקבצו את הנפרדים אשר ידו עשתה אותם ויחברם בעבותות אהבה. שפרה וחוה רעותה, אשר היו שונות אשה מרעותה בתאר פניהן, בדרכי חייהן, בהגות לבותן, נקשרו בחבלי אהבה מימי ילדותן כאשר למדו יחד בבית הספר וכח אהבתן לא רפה זה כעשר שנים. שפרה היתה יפת מראה בלי דֹפי. פניה זכים משלג, שערותיה הארוכות ירדו כשרשרות זהב על רקתה הזכה כעשת שן, עיניה הטהורות כתכלת השמים כסו בשמורות ארוכות ותתנה לה צלם מנוחה; גם כל הליכותיה ותנועות גויתה היו בנחת. שפתיה שושנים נעו בכבדות מדי דברה, וכל דבריה היו במנוחה וחשבון, ובכל זאת היה די כח בהן לעורר את האהבה בלב כל רואיהן ושומעיהן, כי לא עצלות כי אם הצנע לכת חזו בה כל רואיה. גם פלג מחשבותיה ומאויי לבה הלכו לאט כמי פלג זך אשר לא יכזבו מימיו; סערות התאוה עוד לא הפריעו מנוחת לבה, מחסור לא ידעה ולא הבינה עוד דבר ממלחמת החיים, כי עוד לא הסכינה באלה. היא אהבה את המלאכה בבית, גם התענגה בקראה מעל ספר, ותבחר בספורים המתארים חיי מאֻשרים במנוחה ושלוה מספורי אהבה אשר ירעישו מורשי לבבנו במחזות מוראים, מחזות מלחמת התאוה והקנאה ופגעיהם.

רגש האהבה היה לה לרגש קדש, כי מעודה אהבה את אביה ואמה ואבי אמה ואת רעותיה , ואהבה אחרת לא ידעה, ובאהבתה את דוד מהרה ותספר זאת לאמה, ורק כאשר שמעה מפיה כי ישרה מחשבתה בעיניה, רק אז נתנה את לבה להגות אהבה כהעולה על רוחה.

לא כן רעותה, היא גם היא היתה יפת תאר ואולי גם יפה משפרה, וכל רואיה הללו את שערותיה השחורות כעורב, ועיניה השחורות והמפיקות אש, אשר לא נחו רגע; מדברותיה ותנועת גויתה היו ברעש, ועל פניה הכיר כל איש אשר עין בוחנת לו כי סערות התאוה סערו בלבה ברב עז וכח. היא לא אהבה את המלאכה ורק לשיח ולקרוא ספורי אהבה בשפת צרפת היתה מלאכתה כל היום, גם אחרי אשר היתה לאיש זה כשנתים ימים. היא אהבה לראות ולשמוע דברי אהבה, אשר נעשו ונשמעו בעיר, ולוא גם לא שמעה שם שפרה מעודה, כי אז בקשה כיום נתיבות ביתה, למען תתבונן להליכות ספור האהבה החדש הזה מראשיתו עד אחריתו, אולם היא ידעה את שפרה זה רבות בשנים וגם אהבה אותה בלב נאמן, אולי האהבה הנאמנה האחת אשר ידע לבה, ולא לפלא הוא אם התעוררה ברגש ותבוא היום לשמוע איך נפל דבר, אם תהיה לדוד לאשה או לא.

אחרי אשר ישבו שתיהן על הערש שאלה שפרה לשלום רעותה ולשלום אישה.

- הוא עודנו בריא אולם – קראה חוה בשחוק גדול – ואני אראה פניו רק לעתים רחוקות, כי רק אחרי מסחרו לבו הולך כל היום, ומה לו לשבת בית? האם יתענג על חברת אשר זקנה כמוני? הה! כן המה הגברים! כלם בוגדים המה. לוא שמעת דבריו אשר דבר באזני בטרם נתתי ידי לו, רק אהבה רק תענוג אמר לי ויבטיחני להפוך לי את התבל לעדן גנים, ואך הביאני הביתה וידע כי לו אני לא ישעה עוד אלי, כי הכסף ייקר בעיניו ממני. –

שפרה נבהלה רגע כשמעה מענה רעותה ותדום, אך עד ארגיעה השיבה אל לבה כי אך מצחקת היא ותאמר בשחוק: אף כי ידעתיך מאז כי לך פה דובר נבלה, אך בפעם הזאת רע עלי המעשה אשר עשיתי כי לא נכון לאשה להתלוצץ באישה. –

- אבל שגית, כי בפעם הזאת לא חמדתי לצון כי אם את אשר יהגה לבי השמעתיך, כי אמנם האיש הזה היה לי לזרא בדרכיו ומעשיו אשר יגידו לכּל כי יהודי הוא. –

- אנא רעותי אל נא תחטאי בשפתיך, כי אין לך כל צדקה להתאונן על אישך אשר יאהבך כבת עינו, וכל אשר תשאלנה עיניך לא יאצל ממך, ומה לעשות לך עוד? הן איש הוא ועליו לעשות לביתו, ולמען מי כל עמלו אם לא למענך? אנא תני תודה כי חטאת בשפתיך ואל תשובי לכסלה – התחננה שפרה בקולה בהחזיקה בידי רעותה ובהתבוננה בפניה, כי קותה לשמוע תודה מפיה. אך רעותה לא נתנה תודה כי אם קראה בשחוק: "כאחות רחמניה" תֵּרָאִי בעיני בהתפללך בעד שלום אישי, אך אין את נפשי לדבר עוד בו, כי איננו שוה בנזק העת, רק השמיעני את החדשות אשר נעשו אתך בימים האלה מעת אשר ראיתי פניך באחרונה. –

- זה עתה נדברו בי אבי-אמי ואמי, כי הוא ימאן תת אותי לדוד. –

- הן אמנם לא אכחד כי דוד הוא בן בלי שם ועֹשר ולא רב כבוד יעטרך בהיותך לו לאשה, אמנם אחרי כי תאהבי אותו עליך לשמוע רק את אשר יגיד לך לבך, והזקן יחפוץ בלי כל ספק באחד מתופשי התורה. –

- לא בתופש תורה כי אם בשמעון אשר היה למורה לנו יבחר. –

- בשמעון?! – קראה חוה בקול שחוק גדול – בשמעון?! ומדוע לא יבחר בקוף? עתה אראה אהבתו לך, כאהבת כל היהודים לפרי בטנם, בחפצו לתת אותך לנבזה וחדל אישים כשמעון! –

- אבל מה זה היה לך היום כי תחרפי ותגדפי את כל אשר יעלה על שפת לשונך? חי נפשי כי לא אדע למה זה תתני שם שמעון לגדופים, והוא איש נכבד וחכם אשר לא רבים כמֹהו. –

- ואני אבזהו כשקץ נמאס – קראה חוה בקול.

- ואני כבד אכבדהו עד מאד – ענתה שפרה ברֹגז – כי ידעתי ערכו כי רב הוא, ידעתי חכמתו כי רבה היא ויֹשר לבו אשר אף באחד מאלף לא נמצא. ומדי אזכור את יתר המורים אשר לא יָדְעוּ בֹשת להתהדר לפנינו ולדבר נבלה באזנינו, ואת שמעון אשר רק אחרי הלקח הלך לבו וכל עמלו היה להביא חכמה בלבנו, מדי אזכור זאת כן אוסיף לכבדהו כאדם המעלה, ואת תשפכי עליו בוז בלי עון ותחטאי חטאה גדולה.

- הנה כי כן! – קראה חוה בלצון – עתה אראה כי כזבת בי, כי לא את דוד כי אם את שמעון תאהבי, או אולי את שניהם גם יחד ואני לא ידעתי כי כה רחב לבבך, לכן סלחי נא לי. –

- אבל למה זה תתלוצצי? אמנם אוהב גם שניהם, את דוד אוהב בכל לבי ונפשי כאהבת כל אשהּ את אוהבה, ואת שמעון אוהב על כי היטיב עמדי בהורותו אותי דעת כאיש ישר, ואל פניו לא אביט כי יפה הוא בעיני עד מאד בחכמתו, גם לא אכחד כי אולי אהבתיו עוד יותר לוא הראה לי פנים מאירים ודבר אתי אהבה כאשר עשה דוד, אך מאשר כי לא כן עשה לכן לקח אחר את לבבי, ובכל זאת לא אחדל מאהוב אותו כרע נאמן עד עולם. –

- הנה צדקת – קראה חוה בשחוק גדול – טובים השנים מן האחד, וכן השיבותי גם אני לנפשי, כי אין טוב לאשה בלתי אם לתת יד אל האחד ואת הלב לשני, כי האיש אשר יאמר לנו פעם אחת: לי את! לא יוסיף אהבתנו כאשר יעשה האוהב אשר לא לו הננו, ועל כן אודך עד מאד. אך לא טוב בחרת ואם לעצתי אני תקשיבי איעצך לתת ידך לשמעון ולבבך לדוד אשר מצא חן בעיניך, כי מה יתן לך שמעון מחיר אהבתך? האם ענג ושעשועים, הלא אך מוסר יטיף עליך ויורך כי טוב ספר אחד בדברי ימי עולם מכל ספורי הצרפתים וכהנה דברי הבל. הן גם אני משכתיו חסד בתחלה, אך נלאיתי נשוא אולתו וריבות שפתיו, הוא דמה בנפשו כי מורי הוא גם אחרי אשר הייתי לאיש ויפתח שפתו עמי בשבתנו לבדנו בבית להשמיעני מוסר לבל אוהב מחולות ובתי שיר, לבל אקרב את האצילים מעם הארץ אשר יפזרו לי כבוד יותר מאחי בני ישראל (בדברה דבריה אלה עקמה שפתיה בבוז) ויורני כל כבוד בת ישראל לשבת בית ולהיות רעיה נאמנה לאישה (בדברה זאת עקמה שפתיה עוד יתר) ואם רחמניה לפרי בטנה, ובהם תמצא כל חפץ וכל ששון החיים. כזאת וכזאת השמיעני עד כי נלאיתי כלכל ואלעיג לו ולדבריו, אך הוא הֵעז פניו ויקרא: עוד יבוא יום ותזכרי כל דברי אלה בצר לך ותנחמי, בעת אשר תאבד כל תקוה. – מני אז לא הוספתי דבר אתו והבט בפניו ושקץ אשקצנו, ואת זה בחרת לאוהב לך! שמחי בו וישמח הוא בך כי ימצא ידים להשמיע מוסר – חתמה דבריה ותניע ראשה בבוז.

שפרה ישבה ותשמע ותדום. בתחלה לא הבינה דברי רעותה, כי לבה הטהור לא ידע עוד כל רע, וכאשר החלה להבין שמץ דברי רעותה אדמו פניה מבֹשת ובכל לב בקשה לברוח ולהסתר מזרם אמרות פיה. אך להעטות בושה על הפה הדובר הנבלות האלה לא ערב לבה, אף כי כמדקרות חרב היו הדברים באזניה אשר לא הסכינו שמוע כאלה, יען כי פי רעותה הוא הדובר אליה, לכן החרישה ולא ענתה דבר, וכל עוד אשר דברה וגם כאשר כלתה לדבר לא הרהיבה בנפשה עז להביט בפני הדוברת אליה. חוה ראתה מבוכתה ותשמח בלבה באמרה: אכן מצאתי חדתה ותקרא בקול: אבל למה זה שמת לפיך מחסום? הן רעותך אני, ולמי תגלי את אשר בלבך חוץ ממני? – לוא מצאה שפרה עז בנפשה להשמיע לרעותה את אשר בלבה, כי אז אמרה לה: כאחת הנבלות תדברי, אך היא הבליגה על חפץ לבה ותאמר בקול דממה: לא אבין למליך, כי דברים אשר לא לשמוע השמעתיני. –

- דברים אשר לא לשמוע? – קראה חוה בלעג – שחוק תעשי לי! בת שמונה עשרה שנים הנך היום ולבבך לא ידע עוד סערות החפץ החשק והתאוה, לבך ינום במנוחה כילד אשר לא ידע עוד מה המה החיים וישמח בכל אשר ימצא, ויאמין כי גם חרש זכוכית אבן חפץ הוא, אך מדי יחל רוחו להתעורר כן ימאס וישלח מיד את ההבלים אשר מצא חפץ במו, למען בקש דברי חפץ אשר ירנינו רוח איש. כך הנך גם אַתְּ. תדמי כי בדוד חזית חזות הכל ואין עוד מלבדו, תחשבי כי אהבתו תרוממך עָל ותושיבך על מרומי ההצלחה, תאמרי לנפשך כי כל חפציך ינתנו לך בתתך ידך ולבך לאיש זה קנה כליותיך! אך עוד מעט תראי כי שגית. גם אני חשבתי לראות אור החיים בפני אישי, גם אני אמרתי כל חפצי לבי יתמו במלאת ספקי... אך לא! שגיתי כאשר תשגי גם את, ואת תשגי כאשר שגיתי אני. הנה עברו אך שנתים ימים מעת בואי אתו בברית, וכבר נפקחו עיני לראות כי תֹהו בלבבי. האהבה לא מצאה בו מסלות גם אז, כי אם החפץ להנשא לאיש ולהיות כצפור דרור להתענג ולשמוח הוא לקח לבבי, ואחרי כי אישי הבטיחני לתת כל אשר תשאלנה עיני אמרתי כי אוהַב אותו. אך זאת ראיתי כי לא את איש כמֹהו אוהַב, איש אשר לא ידע אהבה ורגש, איש אשר רק הכסף והמסחר מבחר שעשועיו, איש אשר לקחני לאשה רק למען אנהל ביתו, איש אשר הוא יהודי מכף רגלו ועד קדקדו, יהודי בגויתו, יהודי בנפשו, אף כי כעם הארץ ידבר וילבש בגד. כי היהודים, זה העם – הכנעני לא ידע דבר בלתי מסחרו וכל רגש נעלה זר לרוחו. הנה בדמותי אותו לוולאדימיר האציל הפולני הנהו בעיני כעטלף נגד נשר, כעץ רקבון נגד ברק חנית. בּדַבֵּר וולאדימיר אדמה לשמוע שיח שרפי מרום, כזמיר צפרים באביב כן מדברו נאוה אף נעים, עיניו יפיצו זיקי אש אהבה, כל תנועת גויתו חן, על פניו יצוקים הוד ונֹעם, והוא, האיש הדגל מרבבה הזה יאהבני, הוא יאהבני באהבת עולמים, והחיים לו בלעדי כשאול תחתית, ואני גם אני אראה באור פניו חיים, אך קשורה הנני לבול עץ, ליהודי אשר לא ידע לבי ולא יבין רגשותי העדינות. עתה אדע מה אמלה לבתי? ועוד יבוא יום וגם את תרידי בשיחך כמוני: הה! מדוע נולדתי על ברכי יהודים?!... שקץ אשקץ את העם הזה, אשר שמו יתננו לחרפה ובוז כלנו... –

הדלת נפתחה והזקן אבי אם שפרה נראה על סף הבית. הדברים האחרונים אשר דברה חוה בהתגלות לבה למרות חפצה הגיעו לאזניו ועל כן עמד על עמדו ויתבונן רגע במדברת ורגע בשפרה אשר הורידה ראשה, כאיש אשר נפל בפח והנהו אובד עצות איך להמלט ממנו. כרעם ברקים הרעימו דברי המדברת באזניה ולבה זעק בקרבה על הנבלה אשר תשמע, אך לבה לא עצר כח לקום פעם אחת ולהשיב למחרפת עמה חרפתה אל חיקה, כי אהבה את רעותה הבוגדה באהבה נאמנה. ובשבתה נבוכה לא ראתה את אבי אמה על סף הבית, וגם חוה אשר דברה בלהבות אש לא התבוננה בו; אך כשמוע הזקן את דבריה האחרונים פרצה אנחה כמעט למורת רוחו מלבו ולקול אנחתו התעוררה שפרה ובראותה את הזקן קפצה כאילה ממקומה ותפול על צואריו ותסתר פניה בשולי מעילו כמו בושה להביט בפניו, וכל לבבה הגה תודה לו על כי הצילה מרוח כביר אמרי פי רעותה. חוה התעוררה גם היא ובראותה את הזקן ואת שפרה בין זרֹעותיו נהפך מראה פניה אשר היו לפני להבים בדברה כרגע ללבנת שלג, ועד ארגיעה אדמו עוד יותר מבראשונה ותקם ממושבה ותעזב את הבית מבלי דבר דבר. שפרה חפצה לקרוא לה אך הזקן אחזה בזרֹעה ויאמר: עזבי אותה ותלך לה, הנה כאמה בתה או כעץ כן פריו ישוה לו. למורת רוח היה לי בכל עת לכתך עמה, אך לא חפצתי להוכיחך בטרם נפקחו עיניך, אך עתה אדמה כי לא תוסיף אהבתה ולא תוסיפי להתרועע את בת נעות המרדות הזאת. –

- אך מה אעשה אם תבוא שנית הנה, האם אוכל לאמר לה לא ידעתיך? –

- ואם תוכלי לשמוע עוד דברים נלוזים כאשר שמעת היום מפיה? –

- צדקת אבי, אך גם היא דברה כאלה בפעם הראשונה ולא אדע נפשי מה זה היה לה? אין זאת כי אם אין ברוחה נכונה ואולי חוֹלָה היא. –

- ברוחה אין נכונה גם חולה היא – ענה הזקן במנוד ראש – אך לא במחלת הגויה כי אם במחלת הנפש, והמחלה הזאת נוראה עד מאד ואין רופא אשר חכמתו תעמוד לו לתת ארוכה ומרפא למחלה כזאת, ועוד זאת כי המחלה הזאת תדבק כצרעת בכל הקרב אליה, לכן אשמר עליך לבל תבוא בחברתך מהיום הזה עד עולם. –

- אבל אחת אבקשך אל תשמיע הדברים אשר שמעת לאיש לבל יחלל שמה, כי אנוד לה. –

- אני אעשה חפצך, אך אין חשך ואין צלמות להסתיר רשעת רעי לבב. בעיניך תראי כי לא יארכו הימים והיא תהיה למשל ולשנינה בפי כל יושבי העיר, כי כאשר לא שמרה מחסום לפיה בדברה אתך כן לא תשמר שפתיה בשבתה את אחרים וכן לא תשמר רגלה מלכד. ושבע ביום אברך את ה' כי שמר אותך מבוא עוד בחברתה בטרם התנגפו רגליה ולא תשאי גם אַתְּ את חרפתה, ואני איעצך כי תאמרי לכל, כי לא תדברי עוד ולא תבואי בחברת הסוררת בטרם תהיה לחרפה בקהל רב. –

ט.

כְּאִמָּהּ בִּתָּהּ.

דברי חוה וחרפתה אשר חרפה את עמה ממקור לבה יצאו, כי אמנם שנאה את שם ישראל, כי על דעתה רק הוא היה בעוכריה כי לא לֻקְחָה אחר כבוד לאחד מאצילי הארץ לאשה. וכאלה חשבה כבר זה ימים רבים אך הסתירה מחשבותיה בכל עת בדעתה כי תהי לחרפה בדברה זאת בקהל, אך ברבות הימים כאשר הרבתה לחשוב מחשבות כאלה, כן לקחו לבבה, וכן הסכינה עמהן עד כי שכחה כמעט כי חרפה היא לבת ישראל לשפוך בוז על מקור ממנו חֻצְבָה ותשמיע כאלה רבות. אך מה היתה ראשית חטאתה אשר הֵסַבָּה לבה אחורנית מעל אישה ועמה? האם אישה או עמה? או אולי הוריה ומוריה? אמנם כן כלם יחד היו ברעתה; אישה חטא חטאה גדולה בתתו לה כל מאויי לבה וכל אשר שאלו עיניה לא אצל ממנה, ויתן לה ללכת כלבבה אל כל בית מועד למשחקים ורודפי שמחה, ומלאכתה כל היום היתה להתקשט ולעדות עדי. העצלות היא אם כל דבר רע ובליעל; לוא בלתה העת במלאכה כי אז לא הרבתה חשוב מחשבות ולא בקשה לה גדולות מאשר מצאה ידה, אך כאשר ישבה כל היום בחבוק ידים ותקרא ספורי אהבים חזתה לה חזיונות כחזיונות אשר קראה מעל הספורים ותבקש גם לנפש חזיונות כאלה, ובבואה בסוד משחקים ותודע לרבים מאצילי הארץ, אשר לא עוד יבקשו להכין מדורה להעלות כליל כל בית ישראל אבות ובנים יחדיו, כי אם בכל לבב יבקשו לקחת את הבנות להם, וברוב חסדם ישמיעו לרגעים כי מקרב לבם יסלחו לבנות ישראל את אשמתן אשר חטאו ואשמו בְהִוָלְדָן על ברכי יהודים, ומה גם אם הבנות תשמענה כי יודעות הנה את האשמה הגדולה הרובצת עליהן וכי נכונות הנה להביא קרבן לכפר פשע... ויהי כשמוע חוה פעם ושתים כי כל רואיה ישמחו בה וכי עיניה היפות תשכחנה פשע עמה, בקשה להיטיב פניה ועיניה למען תְהֻלַל עוד יותר, ולעמה חשבה חטאה גדולה, על כי שמו נקרא עליה, וכן שכחה לאט לאט את אישה ועמה.

אך לא רק אישה אשם באשמתה כי אם גם עמה, כי הרבים בהם אשר אמרו להתיצב על דרך הדעת למדו לעשות מעשי העמים ולבחר דרכיהם כקופים בלי כל דעת וחשבון לדעת במה לבחר או למאס, כי אם כל אשר יעשו וכל דרך אשר בו ידרכו בני העמים לו דרך טוב יקרא אף אם דרך עקלתון ומכשולים הנהו. ולא יבשו בֹשת להתרומם ולהתפאר כי איש לא יכירם כי ממי יהודה יצאו, לכן כה יֵעָשֶׂה להם, כי כבודם יהיה לכלימה ובניהם יתכחשו למו וגם נשי חיקיהם תבחלנה במו.

הנה שתי אלה היו ברעת חוה להטותה מדרך, ואם כי די כח שתי אלה למסוך רוח עועים בלב אשה יפה וצעירה לימים, אך לא רק שתי אלה כי אם גם עון אבותיה דבק בה, והזקן צדק מאד באמרו: כאמה בתה, כי אמנם כן הוא בת אמה היתה.

איזבל אמה היתה שפחה ואביה עבד, אך לב איזבל לא הלך בתחלה אחרי העבדים לבקש לה מהם איש כי בקשה להיות גבירה, ואוצר נחמד נתן לה הטבע, אוצר אשר בו בטחה כי ירוממנה אל עָל. האוצר הנחמד הזה הוא יפי פניה, אשר לא רק לבה הרנינו בגשתה אל המראה, כי אם גם עין כל רואיהם אשרתם וכל פה השמיע תהלתם, ועל כן גדלה תוחלתה מיום ליום כי האוצר הנחמד הזה לא נולד לריק כי אם דלתות איש עשיר יפתח לפניה, גם השמיעה כאלה במו פיה, כי אמנם נפלאות כאלה וכאלה קרו גם יקרו בבֹּקר בבֹּקר, וכל השפחות רעותיה לא לעגו לה בדברה גדולות בגאות לבה כאשר לעגו לה בשנותה פתאום את טעמה ותתן ידה לזמרי העבד בבית אחד מאצילי העיר ותהי לו לאשה, כי זמרי זה הנקל מהיותו עבד כי גם משחת מאיש מראהו: קצר קומה ועב הכרש, פניו מלאים אבעבועות ועורקים כתולעים אדומים כסו את חוטמו, עיניו ירקרקות, שערותיו צהובות ועבות וְכֻלּוֹ כעצב נמאס, גם מלאכתו לא נתנה לו כבוד כי לפי דברת רבים לא התחשב בין העבדים השומרים פקודת אדוניהם בבית כי אם עבד לתאות אדונו היה...

אך האיש הזה אף כי לא חננהו יוצרו באוצר נחמד כאיזבל, בכל זאת קוה גם הוא לגדולות למצוא בית ועֹשר, כי גם לו נפל חבל טוב בגורלו והוא: לב חכם, אשר רב כחו להרים אדונו משפל המדרגה הרבה יותר מיפי הפנים ומאוצרות כסף. לב חכם נתן לו, אף כי בין חכמי הרופאים לא נמצאנו, בין יודעי בינה לעתים לדעת משפט ממלכה לא יזכר שמו, גם במלאכת מחשבת או חכמה אחרת לא יכירנו מקומו, ושמו לא נודע בין בעלי השם, ולולא התעורר כותב הספור הזה להקים לו זכרון, ידעתי כי לא היה לו זכרון בחכמים לא בימי חייו ולא בבאים אחריו, ובכל זאת חכם לבב היה, כי ידע את עתו, את מצבו וגורלו ויבין משפט מעשיו ומעשי אחרים אשר ראו עיניו, ומי יודע אם לא גבר בארץ בחכמתו לוּ בקש לו דרך תבונות, אך הוא לא בקש ולא דרש דרך אחרת בלתי אם דרך הכסף וחכמתו עמדה לו כי עשה עֹשר.

אם אמנם גם ראשית שמואל שקלי היתה כמֹהו, גם הוא עבד עבודת עבד בראשיתו ויעשה לו בית ומחיה באחריתו, בכל זאת לא נערוך אותו אליו; שמואל שקלי לא בחכמתו גבר כי אם ביֹשר לבו ובחריצות כפיו ובעמל ויגיעת נפש מצא כן לו, לא כן זמרי הוא ידע כי ביֹשר לבו ובאהבתו לעבודה לא יצליח, כי חמודות כנפש כחמודות הפנים לא לו היו למנה, לכן בקש לו דרך אחרת, דרך חדשה אשר אף לאחד מאלף לא נודעה וגם אחד מאלף יודעיה לא יצליח בה, בדרך הזאת בחר ויגבר חילים, וידו מצאה את היפה בבנות ועל כן לו היתה הצדקה להתפאר לעין כל לאמר: חכמתי עמדה לי! –

בעיני אדוניו מצא חן במאד מאד כי ידע לבו