התועה בדרכי החיים

או

תולדות יוסף היתום מעיר מדמנה

כרך א'

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

כִּי אִם-שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם

בְּכֻלָּם יִשְׂמָח וְיִזְכּוֹר אֶת-יְמֵי הַחְשֶׁךְ.

(קהלת יא, ה)

א'

הַתּוֹעֶה בְּדַרְכֵי הַחַיִּים

תועה הייתי; לא ירח ימים ולא שנה, גם לא שנים אחדות; כל הימים אשר התהלכתי על אדמות תעיתי כשה אובד. "ומדוע היית תועה?" אם ישאלני הקורא בשכבו על ערש יצועו וחושב בלבו כי כל דרכיו משפט, בכל מחשבותיו אין נפתל ועקש ואף אם שבע יִשְׁגָה וִיַשְׁגָה לא יודה בקהל עם על כל שגגותיו, וגם אם יקומו כל בני חלוף ויעידו בו כי תעה מדרך, יהיו המה החוטאים והוא –צדיק לא עשה עול, לכן בראותו כי בא איש תועה ויודה בשער כי נתעה בתהו לא דרך, ישתומם לבו בתוכו וישאל בתמהון: "ומדוע היית תועה אם עינים פקוחות לך לראות כי שונה אתה בדרכך?! " על זה אענהו: תועה הייתי על כי אמרתי תועה הייתי. כי לוא באה חכמה בלבי בעת סרתי מהדרך הטוב לקרוא: תועה הנני! אז שבתי ורפא לי, אך לפני נגלו שגיאותי אחרי אשר כבר נעשו, וברצותי לתקון הַמְעֻוָת תעיתי עוד יותר, כי לא שמתי לבי כי מעות לא יוכל לתקון, וכה בלותי ימי בשגיאות וחטאות, מספר שגיאות יעלה מעלה על מספר רגעי-חיי. ואם אשוב ואביט אחרי, על הימים שחלפו, אחרד ואבהל מראות: שרשרת משלשת שזורה-ידי הזמן עשו אותה מאולת, שגיאות ומפח נפש, וארוכה כמדת-ימי תמשך אחרי... ועד אָן תמשך? הגבול מי יודע? אך אך גם קצה יבוא בעת קץ... כאשר אחדל מעשות מעשים חדשים לרגעים אז אנקה מפשע ושגיאה, וכאשר תחשבנה הרואות בארבות אז יאבד גם זכר הראשונות.

אשרי האיש אשר ישיב אל לבו בטרם ישנה וידע להזהר בטרם התנגפו רגליו; גם לא רע גורל אלה צאן אדם אשר לא ישימו לב אל הבאות, וגם להמעשים אשר כבר נעשו לא יבינו ולא ישכילו, כי המה יְבַלוּ טפחות ימיהם בשלום ומנוחה (כן אדמה אנכי, ואולי המה לא כן יחשובו), אך אוי להאיש הקורא מן המצר, המשוע בבוא אליו צרה, היודע ומכיר עותתו אחרי אשר אין להשיב, ועיניו טחו מראות את הבאות בטרם נהיו, הוא יבלה ימיו בהבל ושנותיו בים דאגה. הנני כותב תולדות חיי! יען מה? יען לבבי יחשוב: לפקוח עינים עורות לבל יפלו במתמורות במו נוקשתי נפלתי אני ונמלטתי בעור שני. למען הודיע לההולכים בדרכי החיים כי מצודות וחרמים פרושות ליד מעגלם וישמרו רגלם מלכד. האצלח במלאכתי? אם יעשו דברי פרי? זאת לא אדע! ואולי יבוא יום ואֹמר גם על מעשה הזה: תועה הייתי! אך עתה עור ישרה דרכי זאת, הדרך האחת הישרה ביעני ואלך בה, לכן:

תולדותי אספר

בעודני נער קטן עזבוני אבותי וילכו למו למקום מנוחת עולם, ששם יֵאספו אספה כל בני חלוף; את אבי לא אזכור עוד אבל תמונת אמי נגד פני גם עתה: פניה הדלים מאד, עיניה אשר דלפו מתוגה תעירנה עתה רגשי עצב בלבי, לא כן אז בהיותי כבן חמש שנים לא ידעתי עוד דאגה, ואף כי לא בכל עת נמצא לי לחם בהדרשו, גם שמלותי לעור לא לעדי בקיץ ולמחסה בקרה היו לי, בכל זאת ששתי אלי גיל בחברת ילדים כגילי; לפעמים הייתי הסוס ורעי הרוכבו, ובאחזו בשתי ציצית כסותי-רצתי, קפצתי, שאפתי רוח ודמיתי כי אין על עפר משלי. גם במקנה וקנין שלחתי ידי: מלא הקומץ עפר נתתי במחיר שנים שלשה חרשי-אדמה. אניותי פרשו נס על על מי-מדמנה ואני בראשם לנחותם הדרך. גם לא אחת ושתים הצלחתי למלוכה ואהי למושל על חברת ילדים אשר בחרו בי. בגדולות מאלה לא הלך לבי על כן שמחתי אלי גיל, ובבואי הביתה ספרתי כל המוצאות אותי לאמי, והיא שמעה והאזינה ותטיף לי בכל עת כטל דברי מוסר, ותיסרני מבוא את איש בריב, ולבלתי ענות חורפי דבר, ואף כי נגעו אל לבי דבריה בעת שמעתים, בכל זאת לא לעתים רחוקות שכחתים בצאתי לצחק. אך ימי שלותי אלה לא ארכו וימי עני קדמוני, כי אמי חלתה ותפול על ערש דוי, ואז בא הקץ לשמחתי: המחסור הכביד עלינו אכפו ביתר שאת, ואת רעי לא יכולתי עוד להראות פנים, כי ידי היו מלאות עבודה בבית ובחוץ: ללכת אל הרופא, להביא השקוים ולהפוך משכב החולה. ביום העשירי לחלותה בשובי מבית יששכר המלוה כסף בנשך, ששם הבאתי את סיר הנחושת הנשאר לפלטה עד אז משני המחסור ונתתיו בערבון בעד אגורת כסף, ראיתי כי אמי תוריד כנחל דמעה.

– מה לך אמי כי תבכי? – שאלתיה ביגון.

– הה! בני בני, הנני הולכת בדרך כל הארץ, ואתה תותר פה גלמוד בתבל כערער בציה, באין מנהל ומורה דרך, הה! מה אעשה לך בני?! –

– הנך הולכת בדרך? לבדך? קחי נא גם אותי עמך, מדוע תעזביני פה גלמוד, מה חטאתי לך? הודיעיני נא פשעי ולא אשוב עוד לכסלה! –

היא חבקה אותי בזרועותיה ותאנח באנחת שכרון מתנים: הה! בני בני, אתה לא תלך עמדי, רק אני לבדי אלך אל ארץ תחתית, ואתה חיו תחיה פה עלי אדמות –

– אך איך תלכי בדרך רחוקה – שאלתיה בתם לב כי לא בנתי לרעה – בעת אשר לא תעצרי כח אף לקום ממטתך? –

– עוד מעט וארפא מכל המכאובים אשר ידכאו עד עפר גויתי ונפשי –

האמנם נכון הדבר – קראתי בעליצות לב ובמחוא כפים – כי עוד מעט תשובי לאיתנך?! האח מה מאושר אני! אמי היקרה תרפא ממחלתה, ולא נשא עוד חרפת רעב –. אמי שחקה ותאנח יחד ותאמר, גשה הנה בני ואברך בטרם הפרדי ממך –. נגשתי אליה ותברכני, אחרי כן הוציאה מכתב מצלחתה ותאמר: מחר תתן את המכתב הזה לדודך כי ידעתי נאמנה כי הוא יבוא הנה ויקחך לביתו אחרי אשר יודע לו כי אינני עוד בחיים. לוא יכולת להסתיר המכתב הזה בטמון עדי תהיה לאיש כי אז חפצתי בזה בכל לבי, אך עתה עודך נער אתה ולא תדע להזהר ועל כן טוב לך כי תתנהו על יד דודך –

– אך איך אלך אל דודי ואת יסרתיני פעמים רבות מלכת לביתו ומקחת מידו מאומה? –

– מהיום הזה תוכל ללכת ולבוא אל בית דודך ככל אַוַת נפשך, אחרי אשר יבוא הנה לאספך אל ביתו ברחמים –. בדברה הדברים האחרונים נהפכו פתאום פניה הדלים – לפני להבים; מפיה יז קצף, ומעיניה כידודי אש חמה נוראה התמלטו. אני נבהלתי רגע ואסוג אחור בשממון, כי מעודי לא ראיתי כי אמי תפוץ עברות אפה – אחרי רגעים אחדים שבה למנוחתה ותאמר: קח את המכתב בני, אל תירא כי לא עליך הקצף רק על הבוגדים אשר חמסו הון אביך ויציגוך ככלי ריק, קח את המכתב, ולך קרא את השכנות מרים ודבורה הנה, כי אחפץ לראותן בטרם הפרדי מהן –.

מהרתי להקים מצות אמי ואבוא לראשונה אל בית מרים, וכאמרו לה כי אמי שלחתני לקרוא לה ענתה: הנני הולכת כרגע –. אחרי כן שתי עצות בנפשי אם ללכת אל דברוה או לחדול, כי מאז יראתי את האשה הגדולה הזאת אשר קולה כקול העורב, ועיני חתול לה, גם מאשר כי היא היתה עקרה אין לה ולד לכן לא הסכנתי לבוא ביתה, כי מה לי ולה? אך בזכרי את מצות אמי הבלגתי על פחדי ואבוא אל ביתה, שמה מצאתיה ראיתיה יושבת על רצפת הבית – אך חלילה לי מדבר שקר כי רצפה לא היתה בבית רק על הקרקע ישבה – ונותנת אוכל לאפרוחים ותרנגולות אשר סביב שתו עליה, ומשה אישה הזקן אשר פאת ראשו וזקנו כשלג הלבינו יושב על הכסא ומלמד לנערים ונערות את האלף-בית.

– אמי תבקש לראות פניך דבורה – אמרתי לה בעודני על המפתן.

– ברגע הזה לא אוכל למוש מזה, כי עוללי – כן קראה את האפרוחים – יבקשו אוכל לנפשם, אולם בהתימי מלאכתי אשלים חפצה –

– אך הלא היא תשים לדרך פעמיה ואולי לא תמצאנה עוד אחרי כן? –

– אמך נוסעת מזה? שאל הזקן בתמהון – הלא חולה היא ומחלתה אנושה? –

– היא הגידה לי כי עד מהרה תרפא מכל מכאוביה, ואמי לא תכזב –

– דבורה הלא דבר הוא! מהרי ולכי אל אסתר – כן היתה אמי נקראת – וגם אני אחריך, ואתה בני שב פה עד אשר נשוב הביתה – אמר הזקן אלי ויצא אחרי אשתו מהבית.

אני אף כי לא חפצתי להותר שם בחברת ילדים אשר לא ידעתי תמול שלשום, בכל זאת לא מריתי את פי הזקן הנכבד בעיני אמי ובעיני כל השכנות אשר התברכו בו. אחרי שעות אחדות שב הזקן ודבורה ויגידו לי כי אמי נסעה מזה, ומעתה אשב בביתם והמה ידאגו עלי.

– ומתי תשוב אמי? שאלתי וארים קול בוכים מבלי אשר ידעתי נפשי מדוע.

– שוב תשוב אליך, אל תדאג בני! – ענני הזקן ברגשי החמלה – דבורה תני לו פת לחם וחמאה –. למראה המעדנים האלה שכחתי כל עצב ודאגה. אחרי אכלי החל הזקן ללמדני הקדיש, אך מדעתי אשר רק על מות אב או אם יאמרו הבנים קדיש, וחלילה לאיש אשר אבותיו עודם חיים להוציא אף מלה אחת מהקדיש מפיו, לכן השתוממתי מאוד ואשאל בדאגה ותמהון: מדוע תלמדני את הקדיש? –

– הלא אביך מת כבר ואז לא ידעת עוד דבר ולא יכולת להקים המצוה הזאת, ועתה עליך המצוה להתפלל התפלה הזאת למען העלות את נפש אביך ממעמקי תפתה אל מרומי שחקים –.

תשובתו ישרה בעיני ומהיום ההוא והלאה הלכתי אתו בבוקר ובערב לבית התפלה, גם קרוא עברית ידעתי אחרי עבור שלשה ירחים. ולאט לאט הסכנתי את האנשים האלה ואוהבם, כי הזקן חבקני לרגעים בין זרועותיו ויאמר כי אהיה לגאון בישראל, וגם דבורה לא הביאה עוד מורך בלבבי אחרי אשר הֶרְאֵתִי לדעת כי היא אשה טובת לב: הלבישה ותכלכל אותי ותחשבני לבן לה. ומה רבתה אז שמחתי כאשר באה הנערה שפרה בת בן הזקן לשבת אתנו כי מתו עליה אבותיה. כאח ואחות ישבנו; יחד אכלנו, יחד שתינו, והזקן את רעיתו אמרו לכל באי ביתם כי יראו עין בעין כי ה' הוכיח את שפרה היתומה ליוסף היתום לו לאשה. כה עברו עלי ששה ירחי שמחה, ורק לפעמים זכרתי את אמי אשר קויתי כי שוב תשוב במהרה. אך פתאום נהפך עלי הגלגל: דודי אשר סחר אל ארצות ואשר כביר מצאה ידו שב הביתה, ובשמעו כי אמי מתה בא אל בית הזקן ויאמר כי לו משפט הגאולה כי אחי אבי הוא, ואחר כבוד יקחני אל ביתו וילמדני דעת עדי אהיה כתפארת אדם. הזקן ודבורה, אף כי אהבוני מאד ולוא שקלו על כפם כל הון יקר במחירי לא נתנוני לצאת מביתם, לא יכלו למרות את פי דודי בדעתם כי אתו הצדק והכח לקחת אותי בחזקה, ובכל זאת ענה הזקן ויאמר: דע לך כי נפשי קשורה בנפש הילד ועשר ידות לי בו ממך, כי כאשר מתה עליו אמו נשאר כאניה בלב ים ולולא חשתי לישועתו מי יודע אם לא מת ברעב עד הנה, אך למענו אעשה זאת, למען הילד אהוב נפשי, כי קצר קצרה ידי מלמדהו דעת ודרך תבונות ועל כן אסגירהו לידך –

– מה זה אמרת אבי כי אמי מתה, הלא היא נסעה מזה? – שאלתי בתמהון.

– הה! – ענני – היא הלכה מארץ החיים אל שאול תחתית. עתה באה העת להשמיעך כי אמך מתה והנך יתום באין אב ואם, על כן בני שים לבך אל דרכיך, התהלך במישרים והט אזנך אל דברי דודך ותורת המורה אשר יפקוד עליך כי אם אין אתה לך מי לך?

– אמי מתה! – קראתי בקול בוכים, אף כי לא הבינותי עוד את הרעה אשר מצאתני – אמי היקרה מתה! אבי! אותך אאהוב כי אספתני אל ביתך, לא אוכל לעזוב את ביתך. לא אלך אחרי האיש הזה אשר לא ידעתי תמול שלשום – ובדברי הוריתי באצבעי על דודי. לחיי דודי התאדמו כדם בשמעו את דברי, אך לא ענה דבר. לא אדע עד הנה אם קצף עלי קצף על אשר מאסתי בו, או כלמה כסתה פניו בשמעו חרפתו מפי, כי התנכר לי עד הנה.

– לא בני! – ענה הזקן – מעתה תקרא להאיש הזה אבי אתה והוא ינטלך והוא ינשאך כי דודך הוא –

– אם כן תלך נא גם שפרה אחותי אתי –. הזקן שחק על תמת לבי ויאמר: לא בני! שפרה לא תוכל לעזוב את ביתי, ואתה תבוא הנה לחדות בשמחה את פניה אם יתנך דודך ללכת –. אחרי כן נגש אלי דודי ויאמר: בוא יוסף אתי –. בברכים כורעות הלכתי אחריו עד בואנו לביתו, ומה השתוממתי בצעדי צעד על מפתן הבית הספון בארז ומשוח בששר, המלא כסאות ושלחנות מעשי ידי אמן, תבניות אדם על הקיר, גליונות בין החלונות וחדריו הרבים כלם מלאים כל הון יקר. לא ידעתי מה זה היה לי, כי פתאום נהפך לבי בקרבי, לבבי אשר לא ידע עוד דאגה נמוג בתוכי. מֻכֶה בתמהון עמדתי על עמדי מבלתי יכולת לצעד הלאה. דודי אשר דמה כי הנני הולך אחריו בא הביתה, אך כהפכו פניו ויראה כי עודני עומד אחרי הדלת והמזוזה, קרא אלי: בוא הנה יוסף –. אני לא משתי ממקומי.

– בא הביתה, מדוע תעמוד בחוץ? – אני לא השיבותי דבר ולא עזבתי מקומי.

– בוא הביתה, פרא אדם! – נתן עלי בקולו - האם תחכה עד אשר אבוא אליך ואשאך על כפי הביתה? –

אני אשר עד הנה הסכנתי לשמוע דברי אהבה, דברים נחומים, נעותי משמוע קול גערה ואומר לנוס, אך דודי מהר ויאחז בידי ויביאני הביתה, ויאמר, בחדר הזה תשב וכל מחסורך עלי; כאחד מבני תהיה, אך אל תהי מרי כפרא אדם אשר הסכין לשבת את דלת העם ובדברו הביאני אל חדר קטן ויצא. משמים עמדתי על עמדי זמן כביר, כחולם הייתי בעיני, כי מעודי לא ראיתי עשר כזה, ולבבי הטהור לא ידע עוד ערוך את ערך האליל הזה אשר בעבורו יבלו בני חלוף ימיהם בהבל, ושנותיהם – בים צרה, על כן נבהלתי ואירא מפניו, כמו לבי נבא לי כי אראה עין בעין את המלאך המשחית מנוחת בן חלוף... מי יתן והיה זה לבב כל אדם, ולבבי אני עתה, כי אז לא שבת שלום מהארץ, לא צדו איש את אחיהו חרם...

לעת ערב שבו שני בני דודי מבית הספר; הבכור ירוחם כבן אחת עשרה שנה היה דל בשר וגבה הקומה לפי שניו, והצעיר כבן שבע טוב תאר ובריא בשר. לערב שב גם דודי הביתה ויצו להחליף שמלותי ולהכין לי מטה בהחדר אשר בו שכבו שני נעריו. המה שכבו וירדמו ושנתי נגזלה; מקרי היום ההוא לא נתנו מנוחה לנפשי. התהפכתי מצד אל צד עדי אחזה השנה שמורות עיני גם אני ואישן. אך גם ערשי לא נחמה אותי כי חזיון לילה נורא מאד חתתני; בחלומי והנה שני אנשים נגשים אלי, מראיהם כמראה התבניות אשר ראיתי על הקיר ואשר נתנו חתית בלבי, המה נגשו אלי וישימו מחנק לנפשי עד כי לא יכולתי לשאוף רוח. חפצתי להניע ידי ורגלי, אך לשוא, ידי אסורות בכבלי עני, רגלי לנחושתים הגשו, בכיתי ואתחנן להם אך אזנם ערלה משמוע, רק עיניהם פקוחות והמה יביטו יראו בי בעיניהם המזרות זועה, ובראותי כי האחד שלח ידו ויאחז במאכלת אשר מתחת למדיו נתתי בקול: אנא חושו לעזרתי! הצילוני נא! הה אמי! אמי! – לקולי התנערו הנערים ויתנו קולם גם המה ויחרדו כל בני הבית לקולם. דודי אשר התעורר לקול הקריאה אף הוא מהר ויבא אל חדרנו כי אמר אולי גנב או שודד ליל פשט על הבית, וכמששו בחשך תפש בבגדי איש אשר התגנב לצאת בבהלה מבית המבשלות הנשען על חדרנו.

– הנך בידי שודד ליל! – קרא דודי ברול עוז, וכרגע נשמע קול מכת לחי אשר חלק ביד נדיבה.

– אנא אדוני הניחה לי, לא גנב אני! – התחנן המֻכֶה קולו, אך דודי מאן להאמין בו ויוסף להכותו מכה רבה.

– אנא אדוני חוסה נא, הנני מורה ילדיך ולא שודד ליל! ומדוע תפליא את מכותי? – לדבריו אלה שבה בינת דודי אליו ויאמר: הה איך שגיתי! סלח נא לי! אך איזה הדרך באת הנה, הלא חדר משכבך בהחדר אשר בחצר? –

– לקול הקריאה באתי הנה ואתפש בכפך המאזרת זיקות –

– כאשר אתה עושה לי כן שלם לך אבי – אמר הבן הבכור לנפשו בקול דממה, בין כה וכה נקבצו ובאו כל גרי הבית לחדרנו.

– האירו נר – נתן דורי בקולו – ונראה מאין יצאה המבוכה –. כרגע העלו נר להאיר על התהפוכות אשר בבית; דודתי היתה פשוטה רק כתונת עד חלצים כסתה מערומיה, ולאור הנר מהרה ותכס את בשרה , גם המורה התפשט עד כתנתו. המבשלת היתה עטופה בשמלת גבר, ומה רבתה מבוכתה בהודע לה כי שמלת המורה כסתה (או גלתה) את ערותה. פי המשרת היה מגואל, כי בחשך שלח ידו בהמרקחה אשר עמדה על קרן החלון למען התקרר, אכל ולא מחה פיו. דודי עמד רגעים אחדים כמתעתע כי המבוכה החדשה גרשה זכרון הראשונה, אך לאחרונה לא משל ברוחו ויקרא : אכן נמצאו הגנבים! – ושחוק אדיר התפרץ מפתחי פיו. אך לא עת שחוק היתה לדודתי, היא לטשה עיניה המפיצות זעם בכל עת – ומה גם אז להמורה ותקרא: שערוריה נהיתה בבית! זמה עשו! – ותשב אחרי דודי לחדר המטות.

אני שכבתי למעצבה בכל עת המבוכה, לא הרימותי יד ולא שאפתי רוח כי יראתי פן יודע לדודי כי אני הוא ראשית חטאת ויפקוד עלי את עוני. לוא בא האכזר אשר ראיתי בחלום לקחת את נפשי כי אז נתתיה לו בתודה, כה גדל עוני בעיני. המשרת יצא מהבית מבלי דעת כי נגלה עונו, כי המבשלת יראה להזכיר חטאתו פן יפקוד עליה עון השמלה, והוא גם הוא ירא להזכיר עונה כי ידע בנפשי כי גם הוא לא נקה מחטאות באופל תקרינה, רק המורה לבדו נשאר בחדר; רגעים אחדים עמד תחתיו כאיש נדהם; אחרי כן פתח פיו ויריד בשיחו בקול דממה ובלב נשבר: הה אויה אויה לי! אנא אני בא? מאין אבקש עזר לי? אדוני הבית ישליכני כנצר נתעב מעל פניו אחרי כי פרוע אני לשמצה, גברתי תשמור לי מאז עברתה, ואנא אפנה לעזרה? כבודי עזבתי פה, אם אמרי אשוב ההביתה הלא עוני יסוב עקבי וירדפני מנוחה, תושיה נדחה ממני הה! אצבע אלהים הוא! יסור יסרני יה כי פיהו מריתי! אך מה אעשה עתה? – רגעים אחדים החריש כי נעתקו מפיו מלים מרוב תוגת נפשו – אך לא! לא לא! – קרא פתאום – לא אחכה עד אשר יבוא זעם. אל תשמח גברתי אויבתי לי! לא אובד עצות אני, לא! הוי מה רבה אולתי! רגע דמיתי כי אין עוד עזרה, שכחתי כי עזרתי בהצדיק והוא יושיעני בצר, אודה עלי פשעי והוא ישא עון חטאתי, ואם הוא יאמר כי ישרה נפשי בי, מי ירשיעני? מי? ... אבל בכל זאת תשועה רחוקה ממני – הוסיף לדבר ביגון – איך אלך בדרך ובידי אין כל ? .... אך האם אצא מזה ובכפי לא דבק מאום? האם לריק יגעתי? – רגעים מעטים חשב מחשבות, אחרי כן קם ויגש אל הדלת ויקשב ואין קול וכן אל השנית ואל השלישית – כלם הוזים שוכבים – קרא בשמחה אך בקול דממה – טוב הדבר, אם אתה לא תתן את שכרי יש לאל ידי להושיע לנפשי בלעדיך, אוצר כלי הכסף פה בהחדר הזה, אקח מהבא בידי ואמלט, ואם אפעל עול, הלא כאשר ימחו כל אשמותי לא יזכר גם החטא הזה, ומה גם אם ממנו אקח פדיון לנפשי... אך אם אתפש בכסף?... – הוסיף להביע אמריו לנפשו – אחת היא לי! – בפיו דבר ובידו שבר בלאט את דלת הארון ויוצא כלי כסף וזהב למכביר וינס בהחפזה.

כל אלה שמעתי ועצמותי רחפו ממגור ואאסוף אלי רוחי ונשמתי לבל ישמע קול נחרי מיראה פן אביא מבוכה חדשה. בבקר הקיצותי לקול המולה ומהומה חדשה: דודי התקצף ויתן קול פחדים על המשרתים, והמה בכו התחננו.

– מי איפוא גנב את הכסף אם לא אתם? האני או אשתי?

– באלהים נשבעתי כי לא אדע עד מה – התחנן המשרת קולו.

– נפשי חפה מפשע – ענתה המבשלת בהורידה לארץ עיניה.

– זאת ידעתי כי נפשך חפה מפשע, שה תמה וברה כמוך אין בכל הארץ, הן שמלת המורה תתן עדיה ותצדיק נפשך הטהורה – ענתה דודתי בשחוק מרגיז לב.

– איה המורה? – שאל דודי פתאום – הן עת התפלה הגיעה והוא לא בא עוד, אליעזר לך וקרא את המורה הנה –. המשרת יצא וישב כרגע ויאמר: המורה אין, ובחדרו לא ראיתיו אף אחת משלמותיו –

– הוא גנב את הכסף! קרא דודי. לוא חזית אתה הקורא את חזות פני דודי, בבוא אליו השמועה כי המורה איננו, ידעתי נאמנה כי שַמָה החזיקתך אף כי לא בן שש שנים הנך ונפשך לא תדע עון, ועתה שים לבך לפחדי, אני אשר חשבתי בנפשי כי בי העון. מה אומר? נפשי יצאה בשאל דודי: מי הוא אשר החל לצעוק בלילה? – הבן הבכור אף כי ידע כי אני הוא בכל זאת כסה פשעי, אך הנער הקטן גלה על עוני. דודי נגש אלי וישאלני: מדוע צעקת בלילה? הראית דבר מה? הגידה לי –. כל קרבי התחלחלו בשמעי דבריו כי אמרתי גדול עוני מנשוא ואחריש. הוא עמד רגעים אחדים לפני ובראותו כי לא אענה דבר הביט עלי בעין זעם "ופרא אדם" התמלט מפתחי פיהו. אך דודתי נתנה עליו בקולה: מדוע הבאת את הנגע הזה הנה? היום בא ולרגלו צרה ומבוכה, גרשהו מזה כי רעה נגד פנינו! – דודי לא ענה דבר רק נאנח בשברון מתנים ויחפוץ לצאת החוצה.

– אנא פניך מועדות? – קראה דודתי.

– מה לי פה? הלשמוע ריבות שפתיך? –

– מחכמה שאלת, זאת לא אכחד! אדון הבית ישאל מה לו בביתו? בוא הנה ואני אורך את אשר לך לעשות: צוה על המבשלת בחזקת היד כי תתן תודה ותגיד לנו אנה ברח המורה מְאַהֲבָהּ. האם טחו עיניך מראות כי גם ידה תכון עמו? – עצת דודתי לא עשתה פרי, לשוא נתן דודי קול פחדים, לשוא נתן חתית בלבב האמללה, כי היא בכתה כי אזניה לא לקחו שמץ דבר מפי המורה. דודתי נלאתה נשוא קשי ערפה, ותאמר בשאט נפש לדודי: האתה תוציא דבר אמת מפיה? גבר לא יצלח! הניחה לי ואני אמצא את אשר אבקש, ועתה שים פעמיך אל עיר צבועאל מקום מושב הצדיק והוא יגיד לך איפו תמצא את הגנב –.

עוד ביום ההוא נסע דודי אל הצדיק לדרוש בו על דבר הגנבה, והמבשלת באה ביתה האסורים בפקודת בפקודת דודתי אשר הניחה בתחלה חמתה בה ותפליא מכותיה, ואחרי כן הסגירה אותה בידי השופטים...

ב'

הַצַעַד הָרִאשׁוֹן

– בעיר צחנה מצאתיו יושב בבית המדרש ולומד – ענה דודי על השאלה: איפו מצא את הגנב, אשר שאלהו איש זר אשר בפעם הראשון ראיתיו בבית דודי – ובראותו אותי נבהל מאוד עד כי לא עצר כח למוש ממקומו –

– מאין אליך הרוח לשים פעמיך על העיר צחנה? –

– דרש דרשתי בהצדיק והוא הגיד לי את דרכי גם בטרם שאלתי את פיו; כפתחי הדלת שמעתי קול אלי קול הצדיק הוא: על דבר הגנבה באת הנה, יד אוכל לחמך היתה במעל הזה, אך הוא לא ימלט מידך, לך אל העיר צחנה–. מהרתי להקים עצת הצדיק וכאשר דבר כן היה כי שם מצאתי את הגנב. מה תאמרי את רעיתי? מה תחשבי על דבר המופת הזה? –

– מה אחשוב ומה אומר? – ענתה דודתי במועל ידיה – את אשר יחשוב לבי אותה הגדתי לך, כי לפני הצדיק נגלו נצורות ואין דבר נעלם ונסתר מנגד עיני כבודו, רק אתה קשה עורף, אתה הקשחת לבך עד כה מתת אמון בקדוש אלהים עליון, אך עתה אחשוב למשפט כי לא תשוב עוד לכסלה –

– ואני אחשוב למשפט – ענה דודי במנוחת לב – כי הגנב דבר את הרב בטרם בואי אליו, והוא שלחו לעיר צחנה –

הדבר יצא מפי דודי, ודודתי קמה עמדה על רגליה, פניה אדמו מקצף, ובקול פחדים קראה : הוי נבל! עודך מסתולל בהצדיק! עוד תלעיב בדברי קדשו אחרי אשר הראך כאלה! – כשמוע האיש הזר קול דודתי קם מכסאו ויצא החוצה – הוי משלם תחת טובה רעה – הוסיפי דודתי לקרוא – הזה הוא הגמול אשר תגמול להצדיק אשר מידו בא לך כל הכבוד והעשר הזה!–

– אמנם כן הוא – ענה דודי באנחה – מידו בא לי העשר, אך מידו בא לי גם חרפת לב ומפח נפש, עני ובר לבב הייתי ועתה…. עשרי יגדיל הותי ויזכירני…

– כמה פעמים צויתיך – קראה דודתי בקול מושל – לבל תזכיר ראשונות! הן כל יראי ה' יתנו עדיהם כי בצדק ומשפט עשית חיל, ולוא גם עול פעלת הלא גם אז לא נחשב לך לחטאה, אחרי אשר כפרתו במנחה אשר נתת להצדיק, ובצדקה אשר תרבה כל היום, אך אולתך קשורה בלבך ותמאן הנחם. שמע לקולי: גרש את הילד מהבית כי הוא כרקב בעצמי –

– ולי הוא לפוקת לב ומזכרת עון... אך לא אבה ולא אשמע לך מעתה! השמעת? לא אשמע לך עוד! כי את היית בעוכרי. בחלקת לשונך הפלתיני למשואות, אחת דברתי ולא אשנה: הילד ישב בביתי ואת בני יחלוק נחלתי או נחלתו....

– היו לא תהיה! – קראה דודתי ברגז קולה בצאתה מהבית, ותדפוק את הדלת אחריה בחזקה עד אשר נעו אמות הספים.

– בת תפת! – התמלט מפתחי פי דודי ואנחת שברון מתנים התפרצה ממשכיות לבו.

את כל דבריהם שמעתי בשבתי אחרי הדלת, אך לא הבינותי עד מה. גם לא שמתי לבי להבין דבריהם, כי מיום בואי בית דודי הייתי עצוב רוח כל היום, ומה גם בימים האחרונים, בעת אשר לא היה בביתו, כי דודתי כעסתני גם כעס, ועל כן ישבתי משמים, לא דברתי את איש דבר גם אכל לא בקשתי, כה גברה עלי יד היגון. אחרי רגעים אחדים בא דודי לחדרי וישאלני בדברים רבים: מדוע תשב פה לבדך יוסף? למה לא תלך לצחק את הנערים? – אני לא השיבותיו דבר ואגלי דמעות התפרצו משתי עיני למרות רצוני.

– מה לך כי תבכה? – שאלני שנית ברגשי חמלה.

– זכרון מות אמי עלה על לבי – עניתיו, כי יראתי לגלות אזניו כי דודתי הכעיסתני תמרורים.

– לב יודע מרת נפשו – אמר לנפשו באנחה – הרגע נא בני כי אני אהיה לך מעתה לאב, בוא אתי ואני אנהגך אביאך אל בית ספר, שמה תלמד תורת ה' ושמה תתרועע את הנערים אשר בגילך ותשבע נחת, ולעת ערב תשוב הביתה ותספר לי את התורה אשר למדת ואאהבך – בדברו אחז בימיני ויוליכני אתו אל בית הספר.

למראה בית הספר שב רוחי אלי כי זכרתי את הזקן אשר לקחני לבן לו ואת דבורה אשתו אשר הרבתה עשות אתי טובות, גם את אחותי זכרתי... וזאת תורת הבית; באמרי בית, אל ידמה הקורא כי בית אבנים חזו עיני הרואה שם, לא זאת! מחוץ נראה לעינים בנין קטן ושפל קומה כמלונת כלבים, בנוי מעצים דקים אשר כבר בא רקב בהם. התבן אשר היה לו למכסה או לגג הגיע עד עפר ולא עצר כח לעמוד בפני מטרות עז לבל ידלוף הבית כי העזים הרבים אשר סביב שתו עליו לקחו ממנו די שבר רעבונם ויאכלו חציו. ומבית היה רק חדר אחד מכוסה בפיח ושחור וקורי עכביש ממסד ועד הטפחות על ארבעת רבעותיו, וקרקע הבית מכוסה בחמר היה לו לרצפה. על הכותל מעבר מזרח השמש נראה גליון גדול ועליו כתוב "מצד זה רוח חיים". אמנם לא רבים מבאי הבית הזה האמינו בדברי הגליון כי תחת רוח חיים באו צחנה ובאשה ורוח קטב בעד החלון אל אף אלה אשר אף להם ויריחון – כאשר לא נתנו אמון בדברי אדוני הבית באמרו כי פני אריות להחיות מעשי ידיו, אשר עשה על הגליון מזה אחד ומזה אחד, כי פניהם לא כפני הארי ולא כפני הכלב רק בריאה חדשה ברא היוצר המשכיל הזה, ואין דמות אשר תערוך להם. על הכותל מצד מבוא השמש בַּבִּיאָה נראו אלה הדברים על הפתח "זכר לחרבן בית המקדש" לא אדע עד הנה, מה הוא הזכרון אשר היה שם להזכיר חרבן בית מקדשנו? אם עמודי הבית אשר רופפו? או החיות הקטנות אשר התהלכו על הקירות לזכרון "שועלים הלכו בו"? תנור גדול לקח לעמדתו רביע החדר, בין התנור והקיר מימין עמדה מטה רבודה , ולעבר השני – מטה קטנה ממנה ועליה קש וחשש מבלי מכסה. נגד התנור עמד שלחן עץ גדול לא משוח בששר רק מכוסה בכתבת קעקע מעשי ידי המלמד אשר עשה בעת למדו בהסכין הקטן אשר לא הניח אף רגע מידו, ויפתח פתוחים: דמות חיה ועוף גם מלות זרות, כמו המלה וישע אשר היתה נקראת ממעל ומתחת ושמו ושם אביו, אשר בלי ספק בקש להשאיר לזכרון עולם. גם שם אשתו ובצדו ארורה. כל אלה כסו פני השלחן אשר סביבו ישבו כעשרה נערים, אחדים מהם הגו בתלמוד, ואלה בכתבי הקדש, ואחד ישב לימין המורה ויקרא את הקריאה בקול זמרה, אשר התלכד את קול בעלת הבית הנותנת זמירות לפני מטת פרי בטנה אשר קלעה במטת הקלע ויהיו לאחדים , אך קול המורה השכיח לרגעים את שאון קולם גם יחד, כאשר ישכיח קול רעם אדיר כמות ימים ושאון גליהם,

למראה המורה שכחתי כל רגשות השמחה אשר התעוררו בקרבי למראה הבית, כי תארו היה מורא מאוד: איש קצר קומה ודל בשר, לחייו צומקות, חוטמו ארוך ועגול כחוטם הנשר, שתי פאות ראשו שחורות משחור ויורדות כעבותות על פי מדותיו. שערות הזקן נראו רק זעיר שם זעיר שם על לחייו אף כי הוא בא בשנים, כי בחשבו מחשבות מרטם לאחת אחת. ורעיתו עשתה כזאת גם מבלי חשוב מחושבות רבות. מכסה שחור ונוצץ כרקיק משוח בשמן על ראשו, כתונת בד לא אטון מצרים, גם לא מארץ שווייץ כסתה את בשרו, לבו המכוסה בשערות שחורות וארוכות היה פרוע, כי לא רכס את שולי המעיל ממעל על צוארו. מכנסי בד לבש אשר לפנים היה מראיהם לבן, אך עתה התפארו בצבעים הרבה מזפת עפר ושחור אשר נוססו בם, גם בנו הקטן אשר השתעשע לפעמים על ברכיו הוסיף על צבעיהם צבע להגדיל פאר אביו אשר בו יתפאר.

לוא הייתי אז חוקר קדמניות כי אז יכולתי להוציא משפט אשר בימי יעקב אבינו לא היו עוד מלמדים כמו אלה, כי לולא זאת, מה זה היה לו לנוע על העצים לקחת מקל לבנה ולפצל בו פצלים? מדוע לא לקח מלמד כזה להציגהו בעדרי הצאן? יראו – וילדו כמוהו, אך לדאבון נפשי לא ידעתי אז התבונן על אשר לפני ומה גם לחקור קדמוניות. אמנם עתה נוכחתי לדעת אשר אף אם היו מלמדים כאלה בבית שם ועבר, גם אז בחר אבינו הזקן בבול עץ מהמלמדים האלה כי ידעתי נאמנה אשר בכל כֹּפר לא יַטום לעמוד בשקתות המים, כי באשר יין או שכר שם המה. אך המה בחרו בדרכי יעקב אבינו, כי כאשר תבואנה הצאן לשתות מפלג התושיה יבחרו למו מקלות ובעת יחמנה יעבירום על בשרן, והיה בשר הצאן עקודים נקודים וברודים, ואלה (רק אלה) יספחו על צאן יעקב... אמנם ידעתי כי תשחק לי הקורא על אשר הוגעתיך בלהג הרבה על דבר המכנסים, אך אני לא אשחק כי המה עוררו בקרבי זכרונות רבים ונעימים, כי בראותי אותם זכרתי גם את המכסה אשר בו כסתה האשה דבורה את החלות בערב שבת, כי היא תפרה יחד צבע רקמתים את תכלת ובד לבן וצמר צחר, ויהי מראה המכסה כמראה המכנסים, לכן הרביתי דברים אודותם כי זכרונות ימי ה ער יקרים בעינינו מאוד מאוד גם עד זקנה ושיבה... ומה גם אחרי כי אין עוד מלבוש לפאר בו את המורה מלבד הכסות עם הציצית הארוכים אשר עליו, כי רגליו היו יחפות. בבוא דודי אתי הביתה התנשא המלמד וירץ הנה והנה כמתעתע כי בקש את מנעליו ולא מצאם, אך דודי הוציאהו ממבוכתו בגשתו אליו ויאמר: הא לך תלמיד חדש – הוא שב למנוחתו וישב על מקומו. בגשתנו אליו העביר ידו על לחיי וישאלני: מה למדת בני? – התלמידים כלם פתחו פיהם ועיניהם ויביטו בי בקנאה, כי זה זמן כביר, מעת באו בפעם הראשונה לבית הספר, לא שמעו דברים נחומים כאלה יוצאים מפי מורם, גם אני פתחתי פי ולא עניתי מאומה.

– האם לא למד עוד עד מה? – שאל המורה.

הוא למד לקרוא; ואתה שים לבך להורותו ושכרך עלי כי בן אחי הוא – ענהו דודי ויטהו הצדה. ואחרי אשר התלחש עמו רגעים אחדים יצא מהבית, המורה הושיבני לימינו וינסה כחי בלמודים. אחרי כן אמר לי: קום לך וצחק את הנערים בחצר –. אני דמיתי כי הוא יצוה עלי במפגיע לצאת החוצה על כן חשתי להקים מצותו ובהחפזי הפלתי ארצה כד המים אשר עמד בצד הדלת, הכד נשבר והמים נשפכו לארץ ויזו רסיסיהם על אשת המורה ועלי. משתומם עמדתי על עמדי ואביט במבוכה הנה והנה. ואשת המורה קפצה ממקומה ותתנפל עלי בחימה שפוכה, ולולא מהר המורה לעזרתי כי אז עשתה אתי שפטים נוראים, זאת העידו בה פניה האיומים.

– מדוע תמנעני נבל מיַסֵר את פרא האדם הזה כאולתו? – דברה באפה את אישה אשר אחזה בזרועותיה.

– כי דודו צוה עלי בלאט לאמר: לאט לי לנער הזה –

– יקחך אפל! אותך ואותו ואת דוד! העל זאת לא יוסר כסיל כזה? האם הֻכֵּיתָ בסנורים ולא תראה כי את כדי שבר וַיַז על בגדי? עתה ירבו התלמידים המתפרצים מפני אשת מוריהם; לא! היו לא תהיה! יקר בעיני המותה מחיים מרים כאלה, הניחה לי וארוץ את גלגלתו –

– לא בזדון לב עשה זאת לכן אסלח לו, וגם את שימי מחסום לפיך –

– שקר הדבר, בזדון עשה זאת, בזדון! היו לא תהיה אני ארוצץ את גלגלתו –

– הס ארורה! – קרא אלוף נעוריה בקול נורא מאד – וחרדי מתנופת ידי כי קשתה! –

– האני אבהל מתנופת ידך? לא! היו לא תהיה! עוד מעט ואראך כי ידי קשתה מידך – ובדברה אחזה בחרש מהכד ותשלך בו. אך הוא כמלומד מלחמה ידע להזהר, וירם סיר מהסירים אשר עמדו על התנור, אך גם היא לא היתה נופלת ממנו בתכסיסי מלחמה, כי מהרה ותשב על הארץ, ובהשליכו הסיר, עבר מעל לראשה וישבר לרסיסים בנגעו בכותל.

– כן ישברו כל עצמותיך! – קראה ברוח עוז כגבור בשובו ממלחמה ותצא החוצה. המורה שב למקומו, אך אני עמדתי עוד על עמדי כי יראתי למוש ממקומי. הוא החל ללמד את תלמידיו ורוחו כנחל שוטף סוער בקרבו, הילד נתן קולו בזמירות "על כל תטעי נטעי נעמנים"–

– דבר נכחה, כלב! – קרא המורה בחמה.

– על כן תטעי נטעי נעמנים – הוסיף הנער לשיר.

– הנני אליך להורותך לדבר משרים! – קרא המורה בקצף נורא, ויאחז בציצית ראש הילד ויפרפרהו, גם מרט לחייו באכזריות חמה. הנער בכה בכי תמרורים ויאמר: הלא כן כתוב בספרי –

– עוד תעיז לדבר שקרים! – ענה המורה אשר דמה כי הנער בשפת עלגים ידבר לכן יאמר "תטעי נטעי" ויעמוד ממקומו ויביט בהספר אשר לפני הנער ויקרא בתמהון: אכן נכונה בפיו, אך בספרי כתוב "על כן תתטעי נעמנים" – אז הרהיב הנער בנפשו עוז לאמר: ומה חטאתי אני אם משגה בספרי? – המורה נבוך מדבריו ולא מצא מענה, אך פתאום התעורר, כמו רוח עצה ממרום באה בלבו ויקרא בקצף: מדוע תביא בידך כתבי הקדש הנדפסים בווילנא אשר מידי מינים כופרים אפקורסים יצאו? למה לא יקנה לך אביך ספרי קאפוסט או זיטאמיר אשר בהם יהגו כל בני ישראל הישרים בלבותם? – הנער לא מצא מענה או ירא לענות, אך בלבו ידע כי צדק ממורו לכן הוסיף לבכות, ובלי ספק הכיר גם המורה כי הצדק אתו כעל כן עזבו לנפשו ויחל ללמד את שני נערים גדולים ממנו במסכת בבא קמא. הנערים נתנו יחד קולם בשיר "שבר את הכד". אני דמיתי כי עלי יכוננו מלתם, לכן נגשתי אל המורה ואמר בקול דממה: לא בצדיה שברתי את הכד –. המורה לא יכול התאפק ויתן קול שחוק, והתלמידים בראותם אותו שוחק שחקו גם המה בקול גדול, גם הנער המכה שכח עד ארגיעה את כל מכאוביו ודמעותיו ויצהל קולו אף הוא. מה מאשרים המה בני הנעורים! המה ישכחו על נקלה את אשר אין להשיב... מי יתן והיה לבבם זה להם עד זקנה ושיבה. כי אז לא רבתה כה שנאתם גם קנאתם, ועמל ויגון הרבה, מאד נסתרו מעיניהם בימי חיי הבלם –. אשת המורה כשמעה קול ענות, חרדה הביתה כי אמרה בלבה חדשה נהיתה בבית. עודנה על סף הבית והמורה קפץ ממקומו וירץ בחפזון לקראתה.

– ארורה! מה לך פה? – נתן עליה בקולו.

– הלגרשני מביתי אתה אומר? –

– כדבריך, אני אשלחך מעל פני לעולם –

– אני אשלחך אל ארץ תחתית ואתה לא תשלחני מביתי, היו לא תהיה! הנה אחירע העשיר נתן את בן אחיו הפרא בידיך ויגבה לבך על כן תאמר לגרשני? היו לא תהיה! אני אקרא חמס בשוקים וברחובות, ואנשים ישרים ישפטו בינינו, לא תגרשני! לא! היו לא תהיה! – וככלותה את דבריה ישבה לה על מקומה.

עת האוכל הגיעה; כל הנערים מהרו איש לביתו כאסירים עת יפתחו לפניהם שערי בתי כלאים, גם המורה יצא אחריהם, ואני נותרתי בבית כי לא ידעתי מה לעשות. כראות אשת המורה כי רק שנינו בבית נגשה אלי ותלטוש עיניה לי ותאמר : למה נותרת פה? מדוע לא תלך גם אתה אל העזאזל? פרא אדם! למענך יאמר אישי לשלחני מעל פניו, היו לא תהיה! אך חצי חמתו אכלה בך – ובדברה הביטה כה וכה ובראותה כי אין עוזר אחזה במפרקתי בשתי זרועותיה. אימת מות נפלה עלי, אמרתי נגזרתי, אך פתאם נפתחה הדלת והמורה קפץ כמלאך מושיע אל תוך הבית, התנפל על אשתו וישם בשתי ידיו מחנק לצוארה.

– לך הביתה! – אמר אלי – וישום וישאף יחד ולא הסיר ידו מצואר אשתו אשר אחזה בזקנו ותבעט ברגליה בכל מאמצי כחה.

כרגע יצאתי מהבית וארוץ בכל כחי עדי מעדו קרסולי ונכשלתי, מלוא קומתי נפלתי ארצה ומיץ אפי הוציא דם. למראה הדם נבהלתי מאד כי אמרתי קרוב קצי. ברגלים כושלות ולב מלא חלחלה באתי הביתה והנה דודתי לקראתי ותחת תת לי חנינה נתנה עלי בקולה: הוי נער שובב! את בנים שובבים נלחמת והמה יכלו לך, חכה עוד מעט ואני אלך אל מורך ואצוהו במפגיע כי ייסרך שבע על חטאתיך –. לדבריה נהפך לבי בקרבי, כי יראתי מאד ללכת אל בית הספר מאימת אשת המורה אשר נפלה עלי, ומה אם גם המורה יהפך לאכזר לי. זמן רבל עמדתי משמים על מקומי כי דמיתי אשר דודתי עודנה עומדת לפני, אך כנשאי עיני למרום כמעט למרות חפצי ואראה כי היא כבר חלפה הלכה לה אז עלו מחשבות חדשות על לבי, החילותי לשית עצות בנפשי אם לבוא הביתה או לחדול.

זאת היתה הפעם הראשונה אשר באה חכמה בלבי לחשוב מחשבות לבלתי לכת בעינים עצומות אחרי מוליכי... זה היה צעד הראשון אשר צעדתי על מפתן בית הספר הגדול ששם יאספו אספה כל בני חלוף להקשיב לקח. רק בית ספר גדול היא התבל! האדם עיר פרא יולד, אך המורה הגדול, הוא הזמן, יכרה לו אזן לשמוע בלמודים, ואחריו יחרו יחזיקו עוזריו, הלא המה הנגעים והפגעים אשר יארובו על כל דרכים, והמה יביאו חכמה בלבו.

בבית הספר הז הלא ימטירו לנו מלאכי מרום מגד שמים מעל, שמה הילדים מֻכִּים, מֻכִּים מאד באכזריות חמה, רק בעמל ויגון יעשה בן חלוף פרי תבונה, וכאשר יוסיף מכאוב כן ירבה דעת... לשוא תתהללו אתם שלוי עולם השוכבים סרוחים על ערשותם וההצלחה שתומת העין מלאה בתוכם טוב, הכל תתפארו כי חכמה אתכם ותדעו עת לכל חפץ! חכו עוד מעט עד אשר יבואו ימי הבחינה בבוא הנסיון לנסות כח כל באי בית הספר אז נראה במה כחכם גדול?!...

חשבתי דרכי וגמרתי אמר לשוב אל הזקן אשר גדלני עד הנה. חשתי ולא התמהמהתי להקים מזמות לבי. הזקן שש עלי בבואי אל ביתו, כי הוא דמה אשר ברצון דודי עשיתי זאת, אך בשמעו מפי את כל אשר קרני אמר אלי: לא טוב הדבר אשר עשית בני לבוא לביתי ואת פי דדך לא שאלת; ומה אעשה כי יפקיד עלי את עונך ויאמר כי אני פתיתיך לברוח? לכן איעצך לך ושוב לבית דודך וספר לו את כל המוצאות אותך והוא יושיע לך – הזקן דבר דבריו בלב נשבר ולא יכולתי למרות פיו, שבתי על עקבי וכאבי נעכר, על דרכי פגע בי דודי וישאלני: מאין אתה בא? – לדבר שקרים לא למדתי עוד את לשוני, ומה גם כי לאט לאט הסכנתי אותו, אשר רק הוא דבר אתי בנחת, לכן הגדתי לו את כל לבי, וכשמעו את דברי הניד בראשו וישך את שפתו העליונה. בראותי זאת החזיקתני שַׁמָּה, כי אמרתי עלי תעבר כוס זעמו על כן החשיתי מדבר לבל אעיר כל חמתו.

– מדוע שמת לפיך מחסום ולא תדבר כל דבריך? –

– כי ראיתי כי חרה לך בשמעך דברי –

– לא בך בני חרה אפי רק במציקיך; אך הרגע נא מהיום והלאה לא יוסיפו בני עולה לגעת בך – ובדברו אחז בימיני ויביאני הביתה.

ימים אחדים הונח לי מעצבי; אל המורה הראשון לא שלחני עוד כי לקח מורה לבניו אל ביתו ונספחתי גם אני עליהם. גם דודתי לא רעמה עלי כקדם כי דודי לא מש מתוך ביתו כל היום. אך גם ימי שלותי אלה לא ארכו ויבוא יגון! דודי עזב עוד הפעם את ביתו ללכת לרגל מסחרו אשר פרץ מיום אל יום ולמרות פיו אשר צוה: להתהלך אתי כאת בניו, הכעיסתני דודתי תמרורים גם משרתי הבית שפכו עלי קלון ויבזו צלמי ויבגוני תמיר בשם פרא אדם למען הפיק רצון מאת גברת הבית, עד אשר צר לי המקום לשבת בבית דודי. הה! – אמרתי בלבי – מדוע לקחני דודי מבית תענוגי לשבוע כעס ויגון כל היום באין גואל ומושיע באין מנחם ומרחם? בן דודי הבכור התרועע אתי בתחלה, אך אמו יסרתו לבלתי התהלך אתי כרע כאח, כי לפי דבריה לא יאתה לבן נדיבים התרועע את בן עני אשר נאסף הביתה ברחמים. המורה אף כי משכני חסד וירוממני תחת לשונו, כי לפי דבריו, לא ראה עוד בן מקשיב ומשכיל על דבר כמני, אך גם הוא היה ירא מחמת דודתי, והיא בקשה ותמצא תואנות חדשות לרגעים לכלות חצי חמתה בי. לכן גמרתי אמר לשוב שנית אל הזקן, כי אמרתי עתה יאספני אל ביתו אחרי כי דודי איננו ובשובו אשוב לביתו. אך מה השתוממתי בבואי אל בית הזקן ותחתיו מצאתי שם אנשים חדשים.

– איפה הזקן? – שאלתים.

– מי הוא הזקן אשר תבקש? – שאלני אחד מהאנשים– משה איש דבורה המלמד –

– הוא נסע כבר מזה לארץ הקדושה –

– הגידו לי דבר אמת – התחננתי אליהם בקולי – הוא מת?

– מאין באה אליך הרוח לחשבהו את יורדי בור? הלא אמרנו לך כי הוא נסע את ביתו לארץ הקדושה –

– ידעתי כי תרמוני, כי גם כאשר מתה עלי אמי הגידו לי כי היא נסעה לארץ אחרת –

– הוי כסיל – ענה האחר – מה לי לדבר שקר? לוא מת כי אז לא כחדתי מאתך, אך הוא חי, שאל את דודך ויגדך כי הוא נתן לו ככף ביד נדיבה למען ישים לארץ הקדושה פעמיו.

– אם כן נסע מזה באמת – עניתי בעצבה – הגידו לי דרכו ואלך אחריו כי לא אחפוץ לשוב לבית דודי –. האנשים נתנו קולם בשחוק.

– מדוע תמאן לשוב לבית דודך? הלא טוב לך שבת שם בהיכלי ענג מגור בבית משה המלמד אשר בזעת אפיו יביא לחמו – שאלני איש צעיר לימים כבן חמש ועשרים טוב תאר אך רוח עצבת חופפה על פניו.

– כי דודתי תתאכזר לי – עניתיו בתם לב.

– זאת הרשעה בלעה חיל אביו ותקצר ימי עלומיו, ועתה תמנע מבנו חלק מהטוב אשר לו הוא. הה! מי, יתננו...

– ידעיה שמור פתחי פיך! קרא בקול מושל האיש אשר דבר בי בראשונה – הן הצדיק נתן לפעולתה צדק ומי ירשיעה? האם תצדק אתה יותר מהצדיק? אני ארחץ בנקיון כפי אם ישבר עץ לחמך, מידך תהיה זאת לך – האיש הנקרא בשם ידעיה נאנק דום ולא יסף לדבר עוד דבר.

– אנא הגידו לי איזה מקום הזקן ואלך אליו –הוספתי להתחנן בקולי.

– שוב לביתך כי רב ממך הדרך – ענה הראשון ויורה באצבעו כי אצא החוצה.

ג'

גּוֹאֵל חָדָשׁ

במפח נפש יצאתי מהבית; אך עוד לא הרחקתי ללכת והנה פתאום שמעתי קול קורא בשמי, הבטתי אחרי וארא נער כבן שמונה עשרה שנה אשר פעמים רבות ראיתיו בבית התפלה אך בשמו לא ידעתיו מניף ידו וקורא אותי אליו.

– התחפוץ ללכת אל הזקן? שאלני בגשתו אלי.

– בכל לבבי – עניתיו – אך האנשים הגידו כי רב הדרך מאד –

– מרמה בפיהם, המה דברו זאת בעקבה, למען הניא לבך, כי גם ידם עם דודתך לענות נפשך, אך אני אנהגך אביאך אל הזקן אם אך יש אתך כסף –

– יש ויש – עניתיו בשמחה – כי דודי נתן לי בטרם נסע מזה –

– הראני כמה יש בידך? – הראיתי לו את אצרי, אך הוא הניע בראשו ויאמר: מעט! הכסף הזה לא יספיק לנו, אולי יש לאל ידך למצוא עוד כסף אז הנני נכון לנחותך אל מחוז חפצך –

– אך איפה אקח כסף ? – שאלתי בלי חמדה בראותי כי נכזבה תוחלי להנצל מבית דודי.

– שוב לביתך וקח את אשר תמצא ידך, או אז תוכל לעשות דרכך –

– אבל אני לא אובה לשוב לבית דודי –

– אם לא תחפוץ לשוב שמה להתמהמה רגעים אחדים, תשוב לשבת שם עד עולם, כי לא אוכל למלא חפצך בלי כסף –

– אמנם איך אוכל לקחת שם מאומה, הלא אתפש בכף דודתי ותפליא את מכותי כאשר עשה דודי להמלמד אשר גנב את הכסף, ואני ירא מאד ממכות לחי –

– שלום לך אל תירא; שוב לביתך ואני אמצא תואנה לבוא אליך ואורך את אשר תעשה –

– לא כוכל לעשות כזאת כי ירא אנכי –

– הנך נער חסר דעה! – קרא בשעט נפש – אני חפצתי לחלץ נפשך מן המצר ולהוציאך למרחב, ואתה תבקש לך כי אשחד גם מכספי לקנות צידה לדרך ולשלם שכר העגלה אשר תביאנו שמה – וככלותו דבריו הפנה שכמו ללכת.

– הנני אעשה כדבריך, אך אל תעזבני – קראתי בלב נשבר.

– אם כה תעשה אתן ידי לך וייטב לך –. שמתי רגלי כאילות לשוב הביתה, כי התקוה להראות עד מהרה את פני הזקן נתנה אומץ בלבי. באתי החדרה ואך רגעים אחדים ישבתי, סבבה הדלת על צירה והנער בא לחדרי. במעוף עין ראה את כל הנמצא בחדר, ובידים מהירות לקחח מורה-השעות מזהב טהור אשר היה על השלחן גם כלי כסף קטנים ויטמנם בתוך צלחתי ויאמר: הבה נלכה נא כי לא עת היא להתמהמה. אף כי נבהלתי מאד מהמעשה אשר עשה, בכל זאת מהרתי לצאת אתו. הוא אץ מאד לדרכו ואני אחריו עד אשר יצאנו מהעיר. בראותי כי אין עוד בתים רק שדות נושאות בר על ימין ועל שמאל הדרך, הרהבתי עוז בנפשי להביט מאחרי, כי עד העת ההיא יראתי פן ארה את דודתי דולקת אחרי. בכל הדרך לא דבר אתי דבר, רק כאשר הרחקנו ללכת הלאה אמר אלי: עתה תן הכסף והכלים על ידי – נתתי לו את אשר שאל ממני והוא הסתירם בכנפות כסותו ונוסף ללכת הלאה. לא אדע כמה הלכנו, אך זאת ראיתי כי היום רד מאד ורגלי נלאו נשוא גויתי לכן שאלתי: העוד רב הדרך לפנינו? – הוא לא ענני דבר, אך חפש בבגדיו חפש מחפש ויקרא פתאום: הכסף נאבד ממני, נשובה עד מהרה ונחפשנו פן יפול בידי זר –

– אבל כחי כשל ולא אוכל לשוב גם ירא אני לשוב על עקבי –

– אם כן שב פה להנפש ואני ארוץ לבדי ועד מהרה אשובה – ישבתי תחת העץ והוא שב על קביו וירחיק ללכת עד אשר נעלם מעיני, כה ישבתי וחכיתי זמן כביר אך הוא לא שב, אז נתתי קולי בבכי תמרורים – ולא מאשר כי חרפני לבבי על עזבי משכנות מבטחים בבית דוד לנוע אל ארץ אשר לא ידעתי, היה עלי לבי דוי, כי נקל היה לי לעזוב את ארץ החיים משבת את דודתי בבית אחד, רק כי יראתי לשבת בדד על אם הדרך.

אכר אשר עבר על הדרך עם עגלה המלאה לה עצים נגש אלי וישאלנו דבר מה, אך לא עניתיו כי לא שמעתי את שפתו, גם יראתי מאד מפניו פן ירצחנו נפש, כי כן יחשבו כל נערי עמנו בארצי את כל בן נכר כשודד ומרצח, ומה גם אם קרדום חגור מתחת למדיו, או מטה עוז בידו. האכר דבר עוד דברים אחדים ובראותו כי אין מענה אז חלף הלך לו.

השמש רד מאד; קרניו האדומים כדם לא עצרו עוד כח ללחום את צללי הנשף אשר גדלו והאריכו מעת עד עת, ואשר לקחו לאחרונה עמדתם עד קצות הארץ. רגעים אחדים שכחתי את עניי ופחדי כי עיני נמשכו לתומן אל צלי אשר הלך הלוך וגדול עד כי גדל מאד – ואיננו. אז שבה תוגתי אלי, ישבתי ובכיתי זמן כביר, כי חרדתי לרגעים משדי שחת, ונפשות פורחות אשר תשאפנה הלילה לעלות על פני תבל. לקול עלה נדף סמר בשרי, למראה עץ יבש אחזתנו פלצות. כה הגיתי במר נפשי עדי נפלה שנה על עיני ואישן, אז בא החלום ברב ענין לבעתני בבעתותי לילה. בחלומי והנני יושב בבית הזקן על כסא עץ לבן על יד אמי אשר תביט בי בעיני אהבה וחמלה, למולי יושב הזקן, ראשו בין שתי ידיו הנסמכות על השלחן ישב – וידום. פתאום נפתחה הדלת ושתי נשים מראיהן כמראה בנות-תופת פרצו אל תוך הבית. אמי והזקן כראותם אותן נבהלו מפניהן ויברחו בהחבא, ואני נשארתי את בנות השחת בבית. הנה נגשו אלי ותאחזנה בראשי ורגלי, טלטלוני טלטלה ויסחבוני סחוב והשלך ארצה, גם האנשים המחוקים בבית דודי על הקיר נלוו עליהן לשחק בי, ומרגע לרגע נתנו קול שחוק אדיר נורא ומאגיז לב עד מאד, אך כרגע הרפו ממני, הבטתי בפני הנשים ואכירן כי האחת היא דודתי והשנית היא אשת המורה, גם את הנער אשר ארח לחברה אתי ראיתי עומד בירכתי הבית שולח אצבע ומאריך לשון למולי. אחרי כן הניף אחד מהאנשים אשר כאחד האכארים היה במלבושיו את קרדומו על ראשי... עלטה נהיתה בבית ולא ראיתי עד מה. פתאום ראיתי והנני יושב על ראש הר גבוה מאד, לראשו יענוד את הענן עטרות, ולרגלו עמוק עמוק עד מאד תהום רבה חשכה איומה מרחפת על פני התהום, גלגלי אש במעגלה יתגלגלו נקודות וקוים אדומים כדם ירוצון רצוא ושוב. עצבת איומה לחצה לבבי למראה המראה הזה, נשאתי מרום עיני וארא והנה הזקן ושפרה בת בנו רוכבים על עב קל וקלים המה במרוצתם מנשרי שמים. הניפותי ידי אליהם, והנה יד שלוחה אלי ותקחני בציצית ראשי מאחורי ותשאני כל על, וקול נשמע מתחתית ההר: השליכוהו ארצה ואני אנפץ את גלגלתו אל הסלע! קול נורא התפרץ ממעמקי לבבי: אויה! ואיקץ – כפתחי את עי אחזתני רעדה חדשה בראותי ארחת אנשים נשים וגם ילדים עוטרים עלי מסביב ובידי אחדים מהם לפידי אש. בראותי כי האחד שולח ידו לגעת בי הרימותי קול גדול, כי גם המה היו כבני תפתה בעיני אף כי מראה כל אדם להמה, כי הדמיון משל ברוחי והוא ישים מסוה על כל דבר, ישנה פני כל למען תת חתית בלבב רפי רוח. – לקולי מהר איש זקן ויגש אלי ויאמר: אל תירא בני, הגד נא לנו מי הביאך הלום? –

– לא אדע – עניתיו במבוכה.

– איך לא תדע? הגד לנו אל תכחד כי אנשים ישרים אנחנו – הוסיף הזקן לשאל בנחת. אחרי רגעים מעטים בשוב רוח בינתי אלי ספרתי להם כל המוצאות אותי, והמה כלם שחקו לעגו לאולתי, רק הזקן לבדו לא לעג לי כי נכמרו נחומיו עלי ויוסף לשאל: מה שמך בני? –

– לפנים קראוני יוסף אך עתה יקראוני פרא אדם –

קול שחוק אדיר התפרץ מפתחי פיות כל האספה, והזקן הוסיף לדבר ברגשי חמלה: התחפוץ ללכת אתננו, יוסף? אם תאבה ללכת אתנו תשבע לחם ולא תירא את איש –. בדברו נגשה אלי אשה אחת ותבקרני מכף רגלי עד קדקדי ותאמר: צר לי מאד כי לא נמצא בו כל מום: לוא היה עִוֵר או פסח אמצתיו כבן לי! כי אז היתה לאל ידי לצבור על ידו כסף בסבבי על פתחי נדיבים, אך עתה הוא כלי אין חפץ בו וטוב טוב לנו להשיבו את דודתו אולי נמצא שלומים בעד השבת האבדה הזאת –

– הה! אל נא תשיבוני שמה – התחננתי להם – המיתוני נא המת, אך אל דודתי אל תשיבוני –

– אל תירא בני כי אתי תלך – ענה הזקן – וכבני תחשב מעתה –

אחריך ארוצה – קראתי בשמחה ואחז בידו. כל אנשי העדה ישבו על עגלותיהם ויסעו הלאה וגם אני בתוכם.

בחצות הלילה עמדו להנפש ולתת תבן להסוסים ויבחרו למו כר נרחב, הנשים הבעירו אש ותעמדנה קלחת גדולה על הגחלים ובתוכה שמו בשר וירק שדה, הילדים חוללו במחוללות סביב המדורה, והאנשים ישבו על הארץ וישוחחו איש את רעהו. הזקן הטני הצדה ויאמר: אני אקום את דברי לנטלך כבן לי, אך גם אתה עשה ככל אשר אצוך שלומים בעד אהבתי, ומכל משמר שמור נפשך לבל תהי שובב כהילדים השובבים האלה, אשר למדו לשונם הצמד מרמה ולשלוח בגנבה ידם אשר על כן שנאתים תכלית שנאה, ואותך משכתי חסד כי נפשך עוד ישרה בך לכן השמר לך לבל תשחיתנה –

– האם כה גדלה חטאת הגנבה אשר על כן שנאתם? – שאלתי בתם לב.

– הגנבה היא ראשית לכל חטאת ופשע, היא תוריד את האדם פלאים, בראושנה ילמד לקחת בצע כסף אשר לא עמל בו, ולאט לאט יסכון בלחם הקלוקל, וכאשר לא תמצא ידו למלאות תאות נפשו אז ישלח ידו לא רק בחיל זרים כי אם גם את נפשם יקח. השיבה אל לבך דרכי העלם העלם אשר הביאך הנה וקח מוסר: בראשונה גנב והסיתך לגנוב ואחרי כן הניחך תחתיך למות ברעב. לכן מנע רגליך מנתיבתם, אתה תלך אתי באשר אלך אני אהיה עוֵר ואתה תהיה לי לעינים –

– הלא אור עיניך אתך ומדוע תעצום עניך מראות? –

– לא תוכל לדעת זאת; כי אף אם אגיד לך פשר דבר לא תבין לרעי, על כן אחת אשאלך עשה כחפצי ואל תעמק שאלה, כי לא כבד ממך הדבר לעשותו ובדבר הזה נהיה שבעים ללחם גם אני גם אתה –

– הנני נכון לעשות ככל אשר תצויני –

שבנו אל האורחה וישבנו לאכול את ארחתנו; בכל תאות נפשי אכלתי את המטעמים אשר הכינו, אף כי בכף עץ נתתי את המרק לפי, ואת הבשר בידי לא במזלג כסף כבבית דודי, ויהי בפי כדבש למתוק, בדעתי כי דודתי לא תִמצֵא אתי. אחרי האכילה שכבתי לנוח ועישן, גם שנתי ערבה לי. לאור הבקר העירני משנתי הזקן אבי מקֹאי.

[1] כפקחי עיני ראיתי והנה כל העדה יושבת על הארץ ואיש שולח במלאכה ידיו. סרתי לראות מה המה עושים, והנה האחד עושה חבורות פצע בבשר רגלו, והשני יחבוש את עינו הבריאה, השלישי יאסור את ידו במטפחת התלויה על צוארו, והרביעי אשר לפני רגע רץ כסוס יחזיק בפלך, וכן כולם. איש איש לקח נגעים לו; ולו חפצתי לספר בכל המכות כי אז רבו למעלה על מכות מצרים לדברי ר' עקיבה, ומה גם כי המכה שלישית לבדה שררה פה תמיד אלף פעמים מבכל מצרים. אני השתוממתי מאד על זר מעשיהם זה, לכן נגשתי אל הזקן לשאולפיו למצוא פשר דבר.

– כל זה למען בצוע בצע – ענני – המה ישחיתו את תארם לעורר חמלה בלבב נדיבי עמי לחמלה עליהם, כי מי יחמול עליהם אם לא יתראו כּמֻכֵּי אלהים? –

– אך האם שוה הכסף להשחית את הגויה בעבורו? –

– הוי תמים לב הלא המה גם את נפשם ישחיתו בעשותם רמיה, אך מה אדבר גם את נפשם, הלא רק נפשם ישחיתו בעשותם רמיה, והגויה לא ישחיתו כי לעת ערב בשובם הביתה ישובו וירפאו להם, ילכו ברגליהם, ימישו בידיהם –

– גם יראו בעיניהם וגם אתה כאחד מהם – אמרתי בלבי, אך זאת לא הגדתי לו כי יראתי פן תעלה חמתו עלי וישליכני מעל פניו, רק שאלתיו: והמצורעים מה יעשו המה? –

– המה יאספו מצרעתם בבואם הביתה, כי הצרעת הזאת ביד תֻקח, כאשר ביד תנתן –. בבואנו העירה סרנו אל בית גדול הנקרא "הקדש" הוא בית מקלט לכל עניי בני ישראל הנודדים ללחם איה. כל אנשי חברתנו התפרדו איש מעל אחיו, לבוא פתחי נדיבים, והזקן עצם עיניו ויצויני להוליכו אל רב העיר. הרב משך את חסד הזקן אשר התאמר לעִוֵר, כי התפלא על רוחב בינתו בדברו אתו בדבר חק ומשפט, ויתן לו מכתב עדות אל קציני העיר וגדוליה, וגם המה לא מנעוהו מכבוד, ורבים בקשוהו לשבת בביתם, אך המאן בזה.

לעת ערב שבנו אל בית מקלטנו ששם אספו אספה כל הגרים בו. הזקן קראני אליו ויקח ספר גדול, ויחל ללמדני בו: בתחלה לא הבינותי מאומה, אך לאט לאט החלה רוח בינה לפעמני ומהיום ההוא והלאה למדתי אתו בכל הלילות, ומיום ליום גדלה אהבתי אליו. אך לא יכולתי לתכן את רוחו, כי לפי דבריו הוא עצור בין עצרת בוגדים, ובכל זאת לא יעזבם. בפיו דבר לי כי זה הוא מעשה תרמית להתאמר לנגוע, והוא עצם עיניו למרות דברו. בין חבר העניים הזה למדתי לחשוב מחשבות גם לשמוע ולהיות כלא שומע, כי בכל לילה בהתאספם יחד ספרו איש לרעהו את מעשה תרמיתם, האחד יספר כי הצלי לגנוב מכתשת מבית המבשלות, והשני יתפאר כי עלתה בידו לגנוב כלי כסף מעל שולחן ערוך וכהנה רבות. גם בבית הזה השחיתו דרכם כי שכבו יחד כל האספה אנשים ונשים עלמים ועלמות, רגע שחקו, ועד ארגיעה פיהם למהלומות יקרא. גם גנבו איש מאת רעהו, ותרב המהומה בכל עת, גם לא אחת ושתים נסו דבר אלי ללמדני המלאכה המפוארה מלאכת הגנבה ויסיתוני לגנוב את כסף הזקן, אך אני לא אביתי לשמוע בקולם, ולא דברי הזקן אשר יסרני מלכת בדרך העם עשו זאת, כי המה היו כקצף על פני מים מול סערת דבריהם אשר שמעתי בכל עת, רק מאשר כי הזקן מצא חן בעיני מאד, ולא חסרתי דבר, על כן לא אביתי לשמוע בקולם.

עתה הנני משתומם מאד על אמץ רוחי אשר היה לי אז לעמוד נגד עצות כל האספה, אך אז לא חשבתי מאומה, לא העמקתי מחשבות, ואולי זאת היתה לי לישועה: כי לפעמים מרוב מחשבות יצא משפט מעוקל... אני לא גנבתי את כסף הזקן לא מיראה גם לא מאהבת אמת כי אהבתי להזקן לא אהבת בן לאביו היתה, כי אהבה כזאת לא הרגשתי בנפשי מעודי, רק זאת ידעתי כי אותי אהב יתר מכל העניים אשר היו אתנו בבית, ואת הכסף לא גנבתי כי לא חפצתי לגנוב, ויוכל היות אשר אם בקשתי חשבונות רבים כי אז גנבתי. – כה עברו עלי שלשה ירחי שלוה ולא ידעתי רע, תמונת דודתי לא זכרתי עוד, את אשת המורה שכחתי ואהי שלו. אך גם המנוחה הזאת לא ארכה, כי הזקן חלה את חליו, החולי הזה הביא רב חכמה בלבי, כי אף אם לא הרביתי מחשבות, בכל זאת היה לפלא בעיני לראות את הזקן יושב ויבכה בדמעות שליש בדד באישון ליל. בבואי הביתה מחה דמעותיו מעיניו כמו כלמה כסתה פניו להראות לי דמעותיו. מעוד – לא אדע מדוע – לא יכולתי לראות דמעות, ובעוד אשר הייתי את אמי כעסתיה לפעמים, וכאשר חפצה להשיבני בקצף מדרכי: הקשיתי ערפי עד מאד, אך בשמעי כי היא מתאנחת אז נהפך לבי בקרבי, וכליותי יסרוני בלי חמלה, עד כי לא לעתים רחוקות נגזלה שנתי מעיני מהמון מוסר כליות אשר הָמָה בקרבי ולא נתן דמי לי. וגם עתה אחרי אשר עברו עלי מאז כעשרים שנה, בחליפות ותמורות רבות: שמחה ואנחה, עונג ונגע, גם עתה הנני קשה עורף כקדם, רק הדמעות תעוררנה רגשות חדשות בקרב לבי ולא אדע נפשי מדוע. וזה לי לעד כי לא צדקו החכמים אשר החליטו: כי רק הרעים אשר יתרועעו תמיד את האדם המה יאצלו מרוחם עליו ויהיה כמוהם, והמקרים יטו את האדם לחפצם. כי אני אגזור אֹמר – לא אכחד אשר יש לאל יד הרעים והמקרים לעשות הרבה – כי ישנן רגשות אשר תולדנה בלב אדם, ולא תעזבנה אותו עד יום אחרון, ולא תעצור כח זרוע הרעים, ואזלת יד המקרים לשרשן ממקומן. ומבשרי אחזה זאת כי כן אנכי עמדי, הרבה ראיתי בימי חיי הבלי: ראיתי עשוקים, עניים מרודים, קשי יום אשר המות נבחר להם מחיים ובכל זאת לא יבכו ולא יוציאו אנחה מלבבם, גם חזיתי דמעות ערומים אשר לבם ישיש בדי גיל בעת אשר עיניהם יזילו פלדי מים. ראיתי אשה אהובת זר ומנאפת מחבקת באהבה את אלוף נעוריה ותאציל לו עתרת נשיקות, ובעת יכאב עליו ראשו תוריד פלגי מים מעיניה אשר ילבבו את מאהבה. גם אשה אוהבת את אישה בכל לב ונפש ובעת יקרהו אסון יהפך לבה לאבן ומקור דמעותיה ייבש. ואחרי כל אלה ירך לבבי בראותי דמעות גם עתה כמו אז בעוד לא ידעתי מאומה, וכל הדעת אשר מצאתי והנסיונות אשר עברו על נפשי לא עצרו כח לחזק לבבי לבל ימס בשמעי קול בוכים... נגשתי אליו ואשאלהו: מה לך כי תבכה אבי? –

– הה! בני – ענני – קרב קצי –

– גם אמי בכתה בכי תמרורים לפני מותה – עניתיו – אך לא אדע מדוע? הן היא אמרה לי כי אחרי מותו ירפא האדם מכל המכאובים, ומדוע תבכה אתה? –

– צדקת ממני – ענני – אך אני אבכה לגורלך כי מה תהי אחריתך בלעדי? הלא תגוע ברעב! –

– אני לא אמות ברעב! – עניתיו באמץ לב – כי במה נופל אני משמואל, חיים ומאיר? המה ימצאו לאכול לשבעה, ולמה זה אמות אני ברעב? –

– ה' ישמרך מלחם נבזה כזה! אתה תשמע לעצתי וייטב לך: אחרי מותי תלך אל הרב ותתן לו את מכתבי זה והוא יספחך את הישיבה, וברבות הימים תהיה גם אתה רב אם תהגה בשוןם לב! –

– האני אהיה רב? התשחק לי? הן הרב איש עשיר ואיך אצלח להיות רב ובכפי אין מאום? –

– כאשר תהיה רב תהיה גם אתה איש עשיר כי כסף רב ינתן להרב בעד פקודתו –

– גם כסף ינתן לו! פליאה ממני; לא די לו כי יעמוד בבית התפילה אצל הקיר ממזרח שמש וכלם יתנו לו כבודו כי גם כסף יקח?! האח טוב מאד להיות רב! –

ובדברי שחקתי בקול גדול כי אחד מבני העניים אשר תארו היה מורא מאד עמד למולי וישלח באצבעו על לחיו ונענע בלשונו ככלב בימי הקיץ.

– למה זה תשחק בני? –

– מאיר שלח לשון למולי! –

– אל תפנה אליו ולהבליו –

– כאשר אהיה רב אמרוט לחייו, האין זאת? אך האם באמת אהיה רב? –

– היו תהיה אך אם תעזוב את מערת הפריצים הזאת. ואתה שמור אתך את המכתב, ואני כתבתי גם לאחד מאוהבי כי יבוא בעוד ימים או שלשה ימים ויובילך אל הישיבה או אל הרב, אך אם לא יבוא, אז תקח את כל אשר לי ותך אל הרב ותתן לו את המכתב אז יאספך הוא אל הישיבה –

– טוב הדבר עניתיו במנוחה –. מני אז לא עזב הזקן את ערשו; וכעבור שלשת ימים גוע ויאסף אל עמיו. אני בכיתי על מתי אף כי לא נגע הדבר אל לבי, רק מאשר ראיתי כי דרך בני האדם לבכות על מת, לכן בכיתי גםאני, וגם עצבת בלתי נודעת לחצה את לבבי, אולי מאשר כי ראיתי כי הנני עוד הפעם גלמוד בארץ, וזה דרך כל האדם להתעצב אל לבו בעת אשר הנהו נעזב גלמוד. אות הוא כי האדם נברא להיות איש רעים להתרועע, והתחכמים המתרחקים מתשואת חלד, המה ישחיתו דרך הארץ וישחיתו גויתם ורוחם. אני לקחתי את כל הכסף והמכתבים אשר להזקן כאשר צוני, וכן הורני גם אחד מבני העניים אשר היה אז אתנו בבית כי כל העדה שמו לדרך פעמיהם ורק האחד אשר היה עִוֵר באמת נותר אתנו והוא הורני לקחת את הכסף גם את המכתבים, כי אמר: לפעמים יקר ערך מכתבים מערך כסף כי אולי שטרי כסף המה. בני החבורה מלוי המת באו ויעשו את המת כדרך כל בני ישראל, ואני נותרתי את העור בבית. חפצתי ללכת אל הרב כמצות הזקן עלי אך יראתי פניו, כי פניו היו איומים מאד ויתנו חתית בלב כל הילדים, גם העִוֵר יסרני מלכת אליו, באמרו אלי: מה לך כי תעזוב חיים חפשים להיות כאסיר אל כתלי הישיבה? שמה הילדים מֻכִּים על כל דבר קטן כגדול, טוב לך לשבת פה ולחיות חיי שלוה. דבריו ישרו בעיני וָאִוָתֵר תחתי. כעבור שלשת ימים בא איש זר אל בית מקלטנו, וישאל: איה הזקן אברהם? –

האיש הזה היה רם קומה ובריא בשר, פאת ראשו וזקנו הארוכות וגבות עיניו הארוכות מאד היו אדומות כדם, קולו עב מאד, מלבושיו כמלבושי כל היהודים הגרים בארצנו: בגד ארוך וסרוח עד הארץ, מכנסי בד לבנים, אזור משי רחב על בטנו, על ראשו מגבעת מעור שועלים, צוארו וחזהו ערומים כיום הולדם, כי לא אחד מאלה אשר יבקשו להחשב כצדיקים ירכס את שולי המעיל ממעל, בהונות ידיו על בטנו מתחת לאזור, וארבע האצבעות האחרות על האזור ממעל. בפעם הראשון לא עניתיו כי השתוממתי לראות איש לובש מלבושים שלמים בצל קורת מקלטנו, אשר לא הסכין לראות רק לובשי קרעים, ויהי בעיני כמחפש או מרגל (מי המה המחפשים והמרגלים יראה הקורא במרוצת הספור) ואירא מפניו, אך בשאלו שנית אותי: האתה הוא יוסף אשר היית לבן להזקן אברהם? הגד אל תירא כי אוהבו אני והוא שלח אלי מכתב לקרוא לי, אז זכרתי כי הזקן אמר לי יומיים לפני מתו כי כתב מכתב אל אחד ממכיריו והוא יבוא בעוד ימים אחדים.

– אני הוא – עניתיו אחרי רגעים אחדים.

– ואיה אברהם?

– הוא מת! – עניתי ונתתי קולי בבכי. גם זאת למדתי מעם הארץ, כי ראיתי אשר בדברם אודות מת יבכו או יאחנחו, לכן עשיתי כן גם אני ועל נקלה הרימותי קול בוכים, ואבכה בדמעות שליש אף כי לבי בל עמי.

– הוא מת?! – קרא בשממון – ואני לא יכולתי להראות פניו בעוד נפשו בו! צר לי מאד, צר לי על האיש היקר הזה אשר בלה ימיו באנחה, וגם ביום אחרון הובל לקברות באין אוהב ורע – הדברים האחרונים האלה דבר לנפשו. אחרי כן הוסיף לדבר אלי: אתה תבכה למת, טוב הדבר, אות הוא כי ישרה נפשך בך, ועל כן אקחך לי לבן –

– אך הזקן אברהם אמר לי כי תובילני אל הישיבה או אל הרב –

– גם אני רב – ענני – קרא לי רבי ואתי תהיה – לא הרבתי דברים ואלך אחריו.

– איה הכסף והמכתבים אשר היו ביד הזקן? – שאלני כאשר יצאנו החוצה. רגעים אחדים הייתי כמתעתע ולא ידעתי מה לענות על שאלתו, כי יראתי להגיד לו דבר אמת פן יקחם מידי כאשר יודע לו כי בידי הם, ולא על הכתבים היה לבי חרד רק על הכסף כי לאט לאט החלותי לדעת לערוך את חין ערכו.

– המכתבים אתי, אך כסף מעט מאד היה בידו ואני לקחתיו – עניתיו אחרי חשבי מחשבות רגעים אחדים. כחשתי לו כי באמת כסף רב היה אתו כמאה שקל כסף ואני נתתים על צוארי בכיס עור כאשר עשה הזקן.

– יהי לך אשר לך – ענני במנוחת לב – לא אחפוץ לדעת כמה הותיר לך רק יראתי פן שכחת את הכסף בבית המקלט –. הדברים האלה הניחו רוחי, ואמרתי בלבי: אך איש טוב הוא האיש הזה כי אין לו חפץ בכספי. הלכתי אחריו ונבוא אל בית מלונו ולנו שם הלילה, וביום המחרת בבקר שמנו פעמינו לדרך בעגלתו, כי סוס ועגלה קטנה היו לו בהםסחר אל ארץ למכור בכסף מלא מרכלתו, אשר לא אזלה מכליו תמיד, הלא היא: כזב ומרמה, הבל ומעשה תעתועים.

ישנם דברים בתבל אשר לא יאמינו כי יְסֻפְּרוּ, ואף כי אמרים אמת המה ומעשים אשר יעשו בכל יום; בכל זאת לא יתנו אמון בם אלה אשר לא ראום בעיניהם ורק אחרים ספרום להם. ולפעמים נקרא בספורים בדוים אשר יספרו לנו דברים מוזרים: אכזריות רצח אשר יטרוף האדם נפשו בכפו, או יטרוף אפו ולא יחמול על רעיתו ופרי בטנו ביום עברה או קנאה, או יתארו לנו צדקת אנוש אשר השליך נפשו מנגד למען הציל רעהו, חסדי איש אשר ירבה כחול צדקות, יחפש אחרי עניים לחלצם מענים, אמללים – להצילם מרעתם. כאשר נקרא דברים כמו אלה נשחק לדמיונות הסופר ונאמר: שקר הדבר! אלה וכאלה רק בהדמיון יסודם ואין לבני חלוף חלק בהם! ובכל זאת כאשר נכונן לבנו לחקר דברי הימים לעם ועם ולמעשי בני תמותה אשר יעשו יום יום, נראה כי ישנם אנשים אשר ירבו הָרֵעַ עוד הרבה יתר מאשר יתנו להם הסופרים ברוח דמיונם וגם מעשי צדקות לאין חקר נסתרים מנגד עינינו יעשו בכל יום, רק זה הוא דרך האדם לבלי תת אמון בהדברים אשר לא ראה בעיניו, וכאשר יגלו לעיניו יתפלא וישתומם עליהם: הפתי אשר יאמין בפלאות יאמר כי אות ומופת המה, החכם אשר עינים לו ולב להשכיל יחפוש אחרי המקרה והנסבה אשר הולידו דברים זרים, אך לא בכל עת יגבר חילים לב האדם להבין דבר לאשורו, ודברים רבים ישכנו בערפל עד הנה, רק אחרי אשר יסכון האדם במו לא עוד יתפלא ולא יעמיק שאלה, כי ההרגל בן להטבע והוא ישים כל עקוב למישור, וכהפתי כן גם הנבון לא יתפלא עוד על דבר אשר כבר הסכין בו. גם הדבר אשר אחל לספר יהיה כמו זר לאלה אשר לא ראו זאת בעינים. ובכל זאת נכון הדבר כנכון היום, ואלה אשר הסכינו לראות דברים כמו אלה לא יתפלאו עוד עליהם.

ד'

בַּעַל שֵׁם

העיר אשדות אשר בה דר האיש אשר לקחני אליו, עיר גדולה היא באירופא וסוחרת עמים כי על מבואות הים השחור היא יושבת. שם נראה עמים שונים מכל חלקי התבל תושבים וגרים אשר יבואו שמה לרגל מסחרם, וכל משכיל יבין מלבו כי עיר גדולה ואנשים בה הרבה עלתה על מרומי ההשכלה, כי בתי חכמה, בתי שיר, בתי מלאכה ובתי אספת סוחרים יפיצו אור ההשכלה על כל העיר. ואם ילך איש לפנות ערב לשוח בין השדרות והבכאים על חוף הים ויראה המון אדם הולכים לשוח מלובשים בבגדי כבוד, ומשוחחים איש את רעהו בשפות עם ועם בכל לשונות איירופא, ומנהגיהם כמנהגי העיר פאריז אשר עלתה על מרומי ההשכלה האם לא יאמר בלבו הרואה את כל אלה כי כבר ספו תמו אולת ואמונות הבל מהעיר הזאת? ואיך יתפלא האיש אשר עינו ראתה כל אלה אם אספר באזניו ממעשי תעתועים אשר יעשו בהעיר הזאת, לא בין השדרות על חוף הים ששמה לא באתי ואת המתהלכים שמה לא התהלכתי, רק בקצה העיר מעבר השני מקום משכן היהודים, הנקרא בפי יושבי העיר הזאת "גדרות הצאן". אך אל ידמה הקורא כי רחוב מיוחד ליהודים בהעיר הזאת ואין להם רשות לגור באשר יחפוצו, לא זאת! יהודים רבים יגורו בכל חלקי העיר בארמונות מבטחים כבני המעלה, אך אלה לא יִרָאוּ כיהודים כי אם כחורי הארץ, אך היהודים אשר אל כל מקום שילכו יאמרו עליהם מלבושיהם ומנהגיהם ושפתם (לא שלשת המדות שמנו חכמים "רחמנים בישנים גומלי חסדים") כי יהודים הם, היהודים אשר הסכינו לשכון בערפל בדומן ובאשפתות, היהודים אשר הסכינו לשאוף רוח קטב וימאסו ברוח טהור לטהר גויתם ונפשם, היהודים אשר יעמלו בכל עוז להנחיל לבניהם אחריהם את העבטיט והדומן אשר נחלו מאבותיהם, אלה היהודים יבחרו להם רחובות צרים ואפלים לשבת שם...

לפנים בכו היהודים וישפכו כמים לבם לפני אל מושיעם לחלצם מן המצר: להוציאם מכתלי הגעטהא אשר היו עליהם סתרה לבל יתענגו כיתר משפחות הארץ על אור שמש וחיים, להסיר מהם המכשלה, הלא המה הבגדים הצואים והמוראים אשר שמו עליהם שונאיהם בחזקה למען נאץ שם ישראל בגוים, למען יפיצו גועל נפש וזועה בלבב כל רואיהם וישליכום מעל פניהם כנצר נתעב, ובמר נפשם רבו ריבם את פני אל עליון "אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו"; ועתה יאמרו אלה היהודים: "אבותינו היו לגדופים מעצר רעה, ואנחנו חרפתם וחרפתנו נשא – מרוע לב, מקשיות עורף – לא נהיה כגוים, לא נלבש בגדי חפש כי עבדים היינו ועבדים נהיה, לא נלמד דעת כי יאה אי-דעת לישראל".

לפנים חרפו אוהבי שערי ציון נפשם למות בעד כבוד ישראל, ומכחם וכספם שחדו בעד אחיהם להסיר מהם החרפה והמכשלה – ועתה יפזרו כסף כאפר לשחד מכספם לבל יסירו מהם חקים לא טובים... ומי המה במעל הזה? הידעתם מי המה? אך די לי לעת כזאת כי לא מטיף אני רק תולדותי אספר, לכן אחריש מהם מאלה הנותנים שם ישראל לגדופים עד עת מצוא כי עוד חזון למועד. ואספר את הדברים כמו שהיו לבל אסכסך ענין בענין, מעשה במעשה, ואז בבואי על העיר לא ידעתי ולא הרגשתי עוד מכל אלה, לכן אחריש מהם עד אשר אבוא לספר תולדותי בהיותי איש יודע לבחור בין טוב לרע, בין אמת לשקר או אז אטה את עטי עליהם וגלותי זמת תבליתם לעיני כל, ועתה אשוב לספורי.

בכל הדרך אשר הלכנו אני והזר עד בואנו אל העיר אשדות ספר לי מרוב קדושתו וגדולתו כדברים האלה: אני בעל שם; הידעת מה זה בעל שם? –

– לא ידעתי – עניתיו.

– האם לא תדע מה זה בעל שם? – שאלני במנוד ראש ותמהון – הוי נער! האם לא שמעת מעודך אף שמץ מהאותוֹת והמופתים אשר יעשו בכל יום בעלי השם? האם גם זאת לא תדע כי יש רוחות שדים ומזיקים בארץ? –

– זאת שמעתי מחברי; המה ספרו לי ספורים נוראים הרבה, אך אני לא ראיתי מעודי אף שד אחד –

– ה' ישמרך מראות אותם, כי לא יראה אותם האדם וחי אם לא יחוש בעל שם לעזרתו, כי רק בידי בעל שם הכח להשביע אותם לשוב שאולה מקום מגורם, על כן זכור ואל תשכח לקרוא קריאת שמע בכל לילה, ואז לא תאנה אליך רעה –

– הלא כל בני ישראל יקראו קריאת שמע בלילה ואיך יקרה כי יראו שדים? – שאלתיו בתם לב. מהשאלה הזאת נבוך רגעים אחדים ולא מצא מענה. אחרי כן אמר לי: אל תרבה שאלה פן יבלע לך, גם חלילה לך מגלות דבר ממעשי אשר תראה, כי אז תמות ביום ההוא, רק זאת תוכל לספר לכל אדם כי ארפא את כל הנגעים והפגעים, ואם תשמע בכל עת לקולי אלמדך גם אותך להיות כמוני, כי רב טוב צפון לאיש כערכי: בכל המקום אשר אבוא שמה כי יפנו לי חדר, מטה ושלחן, וארוחה יתנו לי הכל חנם אין כסף. ואם אשביע להסיר את העין הרע מעל ילד בוכה, או אכתוב קמיע או ארפא איש משגע ממחלתו ישלם לי בכסף מלא, ובעיניך תראה איך יכבד שמי בין מכירי כי לאלפים ולרבבות נרפאו ממחלתם על ידי, ולולא יראתי פן יהיו לך דברי למחתה כי אז השמעתיך והשתוממת עד מאד וידעת את ידי ומה כחי –

– ספר נא לי כי אוהב מאד לשמוע ספורים – עניתיו,

– לא ספורים כי אם מעשים אשר עשיתי אספר לך: פעם אחת בדרך במלון באה אלי האשה בעלת הבית פורשת כפיה וקוראת בקול קורע לב: אנא רבי הצילה את בני לבל ירד שחת וכל כפר לא ייקר בעיני תמורת נפשו אי אחד הוא לי –

– מה לבנך? – שאלתיה במנוחה, כי זאת ידעתי כי בנה לא ימות עוד אחרי בואי בצל קורתה, לכן שאלתי במנוחת לב: מה לבנך? –

הה! בני בוכה זה שתי שעות וכל עוד נפשו בו, ה' שלחך הנה לפדות בני מרדת שחת, בא ואל תאחר – אני הלכתי אחריה ויהי אך שמתי ידי על ראש הילד עמד מלבכות וישן שנתו במנוחה, והאשה שלמה נדרה בכסף מלא וגם מתנות נתנה לי. איש עשיר אחד שלח לי את בתו אשר השתגעה עליו זה ששה ירחים, ותהי בביתי כשני שבועות ורפאות תעלה אין – כי גם רפאות כדרך הרופאים אתן – אז השבעתי באפי את שר המזיקים כי יסור מעליה ועד ארגיעה שבה לאיתנה, וכמה מעשים לאלפים עשיתי. ובעיניך תראה כי כל אלה יש לאל ידי לעשות, ואם תשמע בקולי לכל אשר אצוך, אעשה כאשר דברתי ואלמדך להועיל והיה אחרי מותי תירש מקומי –.

אני שמעתי הדברים האלה ועוד דברים הרבה אשר לא אזכור עוד, התפלאתי השתוממתי אך האמנתי. כבואנו אל העיר אשדות אל הבית אשר בו גר, הציגני לפני האשה אשר שרתה פניו ויצו עליה להתהלך אתי במישרים ולתת לי את כל חפצי.

– אך זה איש טוב – אמרתי בלבי עוד הפעם ואגמור בלבי לאהבהו. השפחה שמרה פקודת אדוניה ותעניק לי מכל טוב, אכלתי לרויה גם שתיתי יין שרף כי בעל השם שתה בכל עת כוס מלא וגם לי נתן, ולאט לאט הסכנתי בו, עד כי למשחק היה לי לשתות כוס יין שרף בפעם אחת. כל היום הלכתי בשוקים וברחובות והתרועעתי את ילדים שובבים. כסף היה בחיקי למכביר כי בעל השם נתן לי בכל יום ויום אגורות באמרו: אל תשלח ידך אל כסף הזקן כי משמרת יהיה אתך לימים הבאים, גם הבאים לשאול בו העניקו גם לי מכספם ולא חסרתי דבר, אף כי בכל העת ההיא לא שמתי לבי להגות בספר, אחרי כי בעל השם לא עשה זאת ואף כי נסה בתחלה לדבר על לבי לקרוא ספר, אך בראותו כי אמאן עזבני לנפשי, בכל זאת למדתי הרבה מהילדים השובבים אשא למאות יתהלכו ברחובות העיר אשדות, כל היום כצאן בלי רועה, ואיש לא יפקח עליהם את עינו בלתי אם גנבו מטפחת או כיס מצלחתו, אנשים חפשים המה ויעשו כהעולה על רוחם, ולא יאמינו כי יספר אשר נערים בני שתים עשרה ושלש עשרה שנה ישחיתו כה את דרכם... יגנבו, ישתו לסבאה בבתי משתה ויעשו כל דבר פגול, ואמנה רק בעיר הזאת ראיתי כמו אלה. כי בכל הערים, אם הנה מאלה אשר כבר עלו על במתי ההשכלה, ימצאו בתי ספר ובתי מלאכה לבני עניים ויתומים, ושמה יאספו אספה תחת ידי משגיחים עדי יהיו לאנשים, ובמקומות אשר יושביהם ימאסו הדעת והמלאכה תמצאנה ישיבות לתלמוד, בתי תלמוד תורה, מחזיקי יתומים ובני עניים, ואם כי לא ילמדו שם דעת למצוא ארחות חיים, ולהשיג טרף להם ולביתם בבואם בשנים, בכל זאת יהיו עלימו סתרה לבל יהיו עדי אובד בעודם באביב ימי עלומיהם. לא כן העיר אשדות; חציה שקוע ביון הסכלות, וחציה השני לא יזכור עוד בשם ישראל, על כן צלמות ולא סדרים בכל מנהגיה, ובני העניים והיתומים ינטשו כצאן בלי רועה איש לדרכו, ולא לפלא הוא עוד אם יעקשו את דרכם ומהם ילמדו גם נערים אשר על גפי ההצלחה ישבו. וגם אני נודעתי לנערים כאלה אשר הועילו ללמדני דבר שקר והחזק בתרמית והשבע בשם ה' לשוא – גם הדבר הזה להשבע לרגעים בשם ה' ראיתי רק בהעיר אשדות, – אך ארף לעת כזאת מהעיר הזאת ומנהגיה כי עוד אשוב אליה אחרי עבור עדן ועדנים, רק מעשה מורי אלופי ורבי אספר.

מורי אלופי ורבי מצא לו כסף למכביר בכל יום ויום; ואם כי לא נרפא אף אחד מאלף מכל החולים אשר באו לדרוש לו, בכל זאת לא חולל שמו בעבור זאת כי בעיר גדולה כאשדות ימצאו למכביר מאמינים בהבלים, אף עיני נפקחו ברבות הימים לראות כי שקר בימינו, כי הילדים אשר היו בחברתי הביאו תורה חדשה בלבי, תורת ערומים, ואהי גם אני ערום להתחפש ולדבר שקר, וכאשר למדתי מעשי תרמית כן החלותי להבין גם מרמת ערומים. ובזה צדק משל ההמון באמרו טוב להיות רשע מהיות כסיל, כי הרשע יודע לבקר בין צדיק ובין רשע וכאשר ישיב אל לבו לשוב מדרכו הרשעה ידע להבדיל בין טוב לרע, ולא יפול עוד ברשת מורים מתעים והכסיל איננו יודע מאומה. מני אז התחקותי על שרשי רגליו, ומיום ליום נתגלו לי מצפוניו, אני ראיתי זמת תבליתו אשר עשה את הנשים בבואן לשאל לו בדבר רפואה או כי עצרן ה' מלדת (בדבר הזה הועיל לעתים לא רחוקות). אך בדבר הזה לא מאסתיו כי מה לי ולו. "יעשה הוא מה שיעשה ואני אעשה מה שלבי חפץ" אמרתי בלבי, לחמי נתן, שמלתי לעורי ממנו לי, ומה לי עוד? – גם למדתי ממנו לרפאות ילדים מעין הרע: פעם אחת, ראיתי אותו טובל ביין שרף את המצנפת אשר הביאה האשה ללחש עליה ויצו אותי לתתה על ראש הילד, כמעט שמתי את המצנפת על ראשו ויישן שנת תרדמה ויהי לפלא בעיניהם, אך בעיני לא היה עוד לפלא – אמנם לא ארכו הימים ואהבתי נהפכה לאיבה איומה לו; וזה הדבר בלכתי אל חבל הנערים חברי לשמוח בחלקי אזל הכסף מכיסי, בדעתי כי עוד כסף רב לי בהכיס התלוי על צוארי מאנתי לשוב אחור מדרך תענוגי ואומר אשלח ידי באוצרי הנסתר. הוצאתי את הכיס ומה השתוממתי לראות כי תחת השטרות והכתבים אשר היו שם מצאתי כתבים אחרים, ותחת שקלי הכסף – מטבעות נחושת אחדים, התקצפתי וארגז תחתי על הנבלה, ואמרתי בחפזי ארוצה ואודיע לבעל השם את המוצאות אותי, אך הגדול בחברתנו, אחרי אשר שמע את אשר קרני, יסרני מלכת אליו באמרו: רק הוא, בעל השם גנב ולא אחר, ומה תועיל לך אף אם תקרא בחזקה הלא אז יגרשך מעל פניו ותהיה נודד ללחם –

– אבל אהה לכספי כי אבד! – קראתי בעזוז אפי.

– שכח חמתך – ענני – החרש ואאלפך חכמה, הן זאת נראה עין בעין כי הוא ולא אחר גנב את הכסף, וזה לך האות כי החליף את הכתבים, ומזה אשפוט כי גם הכתבים יקרי ערך המה, לכן עליך להשיג כספך ואת הכתבים וגם נשך ותרבית –

– אך איכה אוכל להשיג את כספי? – שאלתי בידון – הלא חזק הוא ממני, ואם אקריבהו למשפט אתי מי יועידני? –

– למשפט? – קרא בקול שחוק גדול – למשפט? מה לך ולמשפט? האם במשפט לקח הוא מידך את אשר לך? במשפט אשר עשה לך כן עשה לו –

– לגנוב? – שאלתי בלי חמדה.

– לגנוב? – קרא שנית בשחוק פרוע – לגנוב? ומה עשה מורך ורבך? הלא הוא אמר לך כי ילמדך להיות כמוהו עתה באה העת אשר תנסה את כחך –. דבריו מצאו חן בעיני כל האספה.

– אך יראתי פן אתפש בכף ואנתן בידי השופטים – עניתיו.

– אם תתפש בכף אז המצוה על כל איש להסגירך אל השופטים, כי אות הוא אשר לא תצלח לכל מלאכה. עשה מלאכתך בערמה ואל תתפש בכף. ואני נכון להורותך חנם אין כסף את אשר תעשה: בא הביתה במנוחה ואל תראה פניך זועפים לבל יכירך כי דבר לאט עמך, ומחר בבקר בקש ממנו כסף, ואמור כי אתמול לוית מחברך כסף, והיה אם ישאלך מדוע לא לקחת מהכסף אשר אתך, אז תענה בתם לב "מצות שפתיך קדוש לי ואתה צוית עלי לבל אגע בהאוצר השמור אתי": וכה תתמם אתו עד אשר תשימו לדרך פעמיכם כי לחדשים ישים אדונך לדרך פעמיו אז בדרך למלון נקל הדבר מאד לקחת את כל אשר לו, ואני ידעתי כי לא יעיז לזעק עליך באזני השופטים פן יבולע גם לו, כי גם אתה תוכל לגלות המסכה הנסוכה מעל פניו ויעש שלום לך לא מאהבה רק מיראה. – הדברים האלה, נתנו אומץ בלבבי והבטחתיו לעשות כאשר יעצני. שבתי הביתה בפנים צוהלים. – בכל הדרך חשבתי מחשבות איך להוציא זממי לפועל ידים, ואשמח בלבי בזכרי כי עוד מעט ישוב כספי לידי ואולי עשר פעמים יותר ממכסת כספי. רבי שב הביתה ונשב יחד לאכול ארוחת הערב; אני הטבתי לבי, והוא היה שקוע ביון מחשבות ולא דבר אתי דבר, גם לא הביט בפני. למחרת בבקר נגשתי אליו ואבקש מידו כסף.

– צדקת מאד, הא לך כסף! – אמר בחפזון ויוצא כסף מצלחתו – שאל ואני אתן לך כסף בכל עת אשר תשאל – אמר אלי בתתו הכסף על ידי. אני הוריתי חסדו לו ואומר: ראה נא כי פקודתך תשמור רוחי, אני לא אגע אף בהכיס אשר על צוארי כי מצות שפתיך קדוש לי –

– טוב הדבר אם ככה תעשה אז תצלח, כי אני אהיה בכל עת מגן לך, גם אבקש להרבות לך כסף מאלה הבאים לשאל בי, גם אחל לשלחך אל המקומות אשר לא אחפוץ לבוא שמה כי העת קצרה לי. – אני הודיתי לו עוד הפעם, ונשקתי ידו למו פי, אך בלבי הייתי עוין אותו מהיום ההוא והלאה. ואם יפלא בעיניך הקורא מדוע הייתי עוין אותו? הלא הוא חסר נפשי מטובה ויתן לי כסף די שאלתי ומה היה לי עוד לשאל ממנו? אך בעיני לא יפלא כי אני תכנתי את רוח האדם וזה ראיתי אשר האהבה לא תכון בלי כבוד. אם תבזה את איש לא תאבהו אף אם שוה באהבה הנהו, ואם תאהב איש לא תבזהו. אם יאהב איש את אשתו כנפשו ועבר עליו רוח קנאה והוא ידע כי היא לא חפה מפשע לא יוסיף אהבתה כי נבזה היא העיניו, ומה גם אם תסתיר מחשבותיך מרעך אז כבר יצאה אהבתך אליו מלבד, כי מעת אשר החילות להסתיר מחשבותיך מהעת ההיא חדלת מאהוב, כי בין אוהבים נאמנים אין דבר סתר, ואם נראה לפעמים שני גנבים או שודדי ליל יאהבו איש את רעהו בתכלית אהבה, האהבה הזאת היא מאשר כי יכבדו איש רעהו, כי לא כדעתנו על דבר הגנבה והחמס, דעת הגונבים והחומסים. המה יכבדו כמלאך אלהים את הגנב אשר לו יתר שאת בהשכל ודעת לגנוב, לעשוק ולהוליך את השופטים שולל, והגנב לא יסתיר מהם כי גנב הוא, אך לא כן הייתי אני; עצת הגנבים עוד רחקה ממני ולא הסכנתי עור לכבד את היודע יתר ממני לגנוב, ואחרי אשר גנב את כספי, ואני הראתי לדעת כי רמה גם אותי כאשר הוליך שולל כל אדם במרמת ערומים וינחל כבוד, לכן שנאתיו, וגם אחרי אשר נתן לי את הכסף אשר דרשתי ויבטיחנו לפתוח ידו לי בכל עת, גם אז לא קנה לבי כי אמרתי: בלי ספק יש לו חפץ בי ואחרי אשר לא יהיה לו עוד חפץ בי ישליכני מעל פניו ככלי אין חפץ בו. ביום המחרת כאשר נקבצנו ונבוא יחד אני וחברי ספרתי להם מכל הנעשה, ועל זה ענה הגדול טוב הדבר: יש לאל ידך לעשות גדולות, עין בעין אראה כי הוא בכפך והוא ירא ממך, אך בכל זאת פליאה דעת ממני, מדוע יעשה כה כל חפצך? הלא דבר הוא? –

– מדוע תתפלא? – עניתיו – הלא אני הייתי לו לעזר, אני ספרתי כל הגדולות אשר עשה בכל מקום בואו. מדי אזכור זאת אשחק בקרבי, אני ספרתי גדולותיו ואותותיו פעמים לאין מספר על כי החילותי לספוק אם ראיתי זאת בעיני או לא, כי כן דרכי מאשר אספר דבר אחד פעמים הרבה, אף כי כזב הוא, אדמה בנפשי כי אמת הדבר ובעיני ראיתי זאת, ובדבר הזה עזרתי לו הרבה כי הגדלתי שמו, ועתה יירא מפני פן אגלה לעין כל כי שקר תרמיתו –

– זאת לא זאת! – ענני – בדבר הזה לא יירא ממך, כי רבים המה הנבונים אשר ישחקו ילעיגו על אנשים כמוהו ובכל זאת פתאים אהבו פתי ויתנו אומן בכל דבר שוא וכזב, ואף כי מהשופטים יפחד בכל זאת נכון לבו בטוח כי לא תגלה סודו להשופטים על לא דבר כי יש לאל ידו להרבות שוחד ואז יצמית בבור חייך. לא כן הדבר! אני אדמה אשר הכתבים יקרו בעיניו, ועל כן לקחך אז למען הוציא הכתבים מידך, ועד עתה לא יעזבך פן תקרא חמס על הכתבים ולכן לקח את כספך למען יתן לך משלך עד עת מצוא, על כן שית עצות בנפשך להשיג את כספך והכתבים –

מני אז שמרתי צעדי בעל השם למען למצוא תואנה לשים לדרך פעמינו. בכל יום ויום שַׁתִי עצות בנפשי איך להוציא זממי לפעולות ידים עד כי הקרה הזמן לפני את היום אשר קויתי אליו בתאות נפשי. – בסביבותינו גרה אשה יפהפיה כבת עשרים וחמש שנים והיא היתה ידועה חולי ותבוא לדרוש ברבי. אני ישבתי בכל עת כאשר באו אליו דורשים בחדר הראשון, גם בפעם הראשונה כאשר באה האשה הייתי בחדרי. למחרת בערב כאשר באה האשה שנית יצא הוא וישלחני אל רעהו אשר גר בקצה העיר הרחק מאד מביתנו ויצוני לסגור דלת החדר הראשון ולקחת המפתח אתי, כי גם בידו היה מפתח להדלת. – לוא צוה כזאת עלי לפני שבועות אחדים כי אז לא מריתי פיו, אך עתה הייתי לאיש אחר, כי שמרתי דרכיו, לכן עניתיו: הנני הולך! – אך לא הלכתי רק התחבאתי תחת המטה, ואחרי אשר סגר דלת חדרו בעדי, יצאתי ממחבואי ואביט בעד חור המפתח אל החדר אשר בו היה הוא והאשה ועיני ראו מחזה יקר עד מאוד, ואף כי הוא צוה עלי במפגיע לבל אגלה דבר מהדברים אשר תראינה עיני, בכל זאת לא אוכל התאפק ואגלה אזניך הקורא מכל אשר ראיתי: הוא לקח כוס יין זרף בידו וילחש עליו ויתנהו להאשה לשתות, אך היא כמעט נגעה בכוס, ענתה כי לא תעצור כח לשתות כוס יין שרף, אולם הוא הפציר בה לשתות ויקח את הכוס בידו ויתנהו על פיה, וכמו חפץ להחזיקה למען תשתה חבקה בימינו, אך היא הדפה ימינו אחור, ותאמר: לא אדוני, איש קדוש, לא לך לחבק חיק אשת איש – אך הוא לא נכלם מדבריה (בלי תפונה הסכין כבר לשמוע דברי מוסר כמו אלה) ויאמר בשחוק נעים: "אש מכבה אש" אמרו חכמינו –

– לא אבין אל מה ירמזון מליך – ענתה האשה – כי אשה לא מלמדה אני –

– לכן הניי להגדך פשר דבר זה אש עיניך תכבה אש קדושתי – ענה ברגש ויחבקנה בזרועו בכל מאמצי כחו. היא התקצפה ותאמר: סור לך ממני פן ארים כשופר קולי ונתפשת כאחד הנבלים –

– אנא חדלי יפתי מקצוף וראי מה עזה אהבתי לך עד כי אשכח בעבורך העולם הזה והעולם הבא, לכן אל תשליכיני מלפניך –

– הניחה לי! קראה האשה בקול מושל – כי לולא חסתי על כבודי כי אז הרימותי כבר קול זעקה –

– לשוא תתחפשי כמו תקצפי עלי, הן בעד חרכי עיניך הטהורות אראה תוך לבך כי לא תקצפי עלי, רק זאת היא דרך כל יפהפיות להצנע לכת למען עורר את האהבה ביתר עוז. אך האמיני לי כי גם בלעדי זאת תבער כמו אש אהבתי אליך, ומה לך עוד? תאמיני לי כי אדע לב הנשים, ואין גם אחת אשר לבה חזק חזק מצור עד כי האהבה לא תעצור כח למצוא מסלות בו, ואם יראוני אשה יפה אשר לא נפתה לבה לדברי איש אז אדע מראש כי היא פתיות ולא תדע מה, או כי המקרה לא אנה לידה, כי מדוע תזכינה הנשים דרכיהן יותר מבעליהן? האם גם בעלך יתר ממקומו בקצף אם אשה יפה תשלח ידה לחבקהו? ואני אהבך בכל לבי וכל משאלותיך אמלא, הגידי אם כסף תחפצי הא לך כסף! ואם אהבה הא לך לב מלא על כל גדותיו רגשי-אהבה –

אני התבוננתי בפני האשה כי דבריו לא שבו ריקם כי אף אם לא חדלה מיסר אותו על פניו כבראשונה, בכל זאת לא הרימה קול זעקה בחבקו אותה שנית ובנשקו אותה למו פיה.

– מי פעל ועשה זאת, הכסף או האהבה? ישאל הקורא בטובו את האשה כי היא יודעת זאת ולא אני, כי הה! או האח מעודי לא הייתי אשה – בראותי כזאת אמרתי: הנה באה העת להפיק זממי. מהרתי ופתחתי בלאט את דלת החדר הראשון ויצאתי החוצה, ועד ארגיעה שבתי ודפקתי בכל מאמצי כח על הדלת בקול זעקה כמו פי למהלומות יקרא. כרגע יצא בעל השם בחפזון מהבית ופניו כפני להבים – מאש קדושתו או מאש אהבתו? – וברעדה הביט הנה והנה ובראותו אותי שב רוחו אליו כמעט, אך חרדתו שבה עד ארגיעה ותהי לקצף, ויתן עלי בקולו כקול רעם: המערת פריצים הבית הזה כי תבוא בקרדומות לפתוח הדלת? נבל; – בפעם הראשונה שמעתי מפיו את התאר הזה אשר באמת היה נאה לי ולמי שאמרו. אני החרשתי רגעים מעטים כמו שאפתי רוח. אחרי כן קראתי בקול: בעל האשה!! בעל האשה!! – ואפן כה וכה כמו אבקש את בעל האשה.

– מה זה תדבר בני? הה! כל עצמותיך תרעדנה, מי היא האשה? ומי הבעל? הגד פשר הדבר –

– בעל... האשה... אשר היתה... פה בבית – עניתיו בשפת עלגים ובכבדות למען הגדיל מבוכתו.

מה עשה בעל האשה? הגד! מהר והגד! –

– יקחהו אופל! הה! בעל האשה, הבליעל... קראתי כאיש נדהם ובלבי שמחתי למבוכתו.

– אבל דבר דבר ברור מה עשה בעל האשה? ואיפו ראית אותו? – קרא בעל השם בקול דאגה.

– בעל האשה הביט בעד החלון אל הבית, וכבואי אל הפתח חפץ גם הוא להתפרץ ולבוא אל תוך הבית, אך אני עמדתי בפניו ולא נתתיו לבוא הביתה. רגעים אחדים התאבק אתי אך כראותו כי לא אתנהו לבוא הסב פניו ללכת וישם אל בית המשפט פניו –. עוד לא כליתי דברי והאשה התפרצה לצאת מהחדר ותקרא בקול מר: עוכר נפשי! עכרתני! והנני ברעתי, הן אישי ישליכני מעל פניו, ואנה אני באה? הה! בליעל יעברך אלהים כי עכרתני! –

– אנא אל תרימי כה במרום קולך! – קרא ברגזה ודאגה – את אשר הרסתי אני אבנה, יתן ה' ויגרשך אישך או אז אפרוש אני כנפי עליך –. כשמעי הדברים האלה יוצאים מפיו במנוחה ונשמעים כדברים היוצאים מקירות לבו אמרתי אני בלבי: לשוא עשיתי כל אלה! עתה לא יעזוב עוד מקומו כי הוא יחפוץ בה בלבב שלם, וגם בלבב האשה מצאו דבריו מסלות, זאת ראיתי על חזות פניה, ואהי כאיש נדהם רגעים אחדים בראותי כי נכזבה תוחלתו להוציא בלעו מפיו, גם יראתי מאד פן יודע לו מחר כי סבבתיו בכחש ויגרשני מעל פניו בחרפה ובוז. אך הוא הוציאני ממבוכתי, כי אך יצאה האשה מהבית אמר אלי: מהר יוסף ורתום העגלה ועד מהרה נעשה דרכנו, כי אפחד מאד מקנאת האיש פן יגלה עוני ואשמתי. מהר אל תאחר! – הדברים האלה הלמו ראשי כי את אשר לא פללתי שמעתי, כי הדברים אשר אמר אל האשה לשכך חמתה היו נשמעים כדברים היוצאים מקרב לב, ולא יכולתי לראות מראש כי רמיה בפיו, ובאמת לא ראיתי עוד מעודי כי ישכיל איש לדבר דברים נחומים בשפתים דולקים ולבו בל עמו כהאיש הזה. גם אני שקרתי כזבתי מרבה להכיל, בכל זאת ידעתי נפשי אשר אין לאל ידי להתחפש באפר צדק כמוהו, ומבלתי יכולת להסתיר שמחתי חפצתי לדבר למען לא ימצא את אשר בלבי ולא ידעתי עד מה, אך לאחרונה שאלתיו: והבית והכלים על מי תעזוב? – אף כי הוא כבר אמר לי אשר הבית והכלים לא לו המה רק להאשה אשר באה מידי יום ביומו לשרת פניו, בכל זאת שאלתי השאלה למען הסתיר מחשבותי.

– אעזבה את כל! אעזבה את ארץ החיים וארד נשיה, כי כבודי חֻלל, כבודי אשר כאור נגה הולך ואור מימי נעורי – יחולל עתה באשמת איש קנא אשר קנא לאשתו ולא ידע כי רִפֵאתִיהָ. הוא ישים לי עלילות דברים, ויוציא דבת שוא למען תת את שמי לגדופים, מהר! אנא מהר נא ורתום העגלה להסוס ונעזוב את העיר כרגע –. זאת יבין כל קורא כי מעודי לא הייתי שש לעשות רצונו כפעם הזאת.

יצאתי בחפזון החוצה; הכינותי את העגלה והוא קבץ את כליו וספריו וכל אשר לו, וישאם בידיו אל העגלה ונשב ונסע ואחרי חצי שעה כבר היינו רחוק מהעיר, בכל העת ההיא לא דברנו דבר כי שנינו היינו טבועים במצולת עשתונות. את עשתונותיו לא אדע כי לא הגיד לי, אך על לבי עלו מחשבות רבות ושונות בראשונה התפלאתי מאד איך לא הבין איש מרמה ותוך כמוהו כי רמיה בפי? האיש אשר בהשכל ודעת הוליך שולל המון אנשים – ומה גם נשים – האיש הזה נוקש בפח ערמתי כחסר דעת ולא הבין למרמת נער בן שלש עשרה שנה. – עתה לא אתפלא עוד, כי כבר הראתי לדעת כי נקל מאד ללכוד ערומים בערמה, כי המה יחשבו את כל מתי תבל לתמימים ופתאים, ויתברכו בלבבם כי רק להם נתנה הערמה ואין לזרים חלק בה לכן ילכדו בגאונם. אך אז לא ידעתי עוד מכל אלה לכן התפלאתי גם חרדתי לרגעים, פן תפקחנה עיניו לראות, כי במרמה סבבתיו, גם אמרתי בלבי: אולי ערום יערים הוא כי נסבה אחרת תאלצהו לרחוק נדוד ויתחפש כמו לא יבין לערמתי גם חשבתי מחשבות איך להפיק זממי. אחרי כן פתח הוא את פיו וישאלני: מאין ידעת כי הוא איש האשה? –

– הוא הגיד לי: כי הוא דמה אשר כהודע לי כי הוא האיש אז אתנהו לבוא הביתה –

טוב עשית כי לא נתתו לבוא הביתה, ראה אראה כי אתה ילד חכם לכן תשב אתי לעד –

– רב תודות לך רבי! – אחרי עבור שלש או ארבע שעות באנו אל בית מלון אורחים אשר היה על הדרך.

________

ה'

בְּהַוָּתָם בּוֹגְדִים יִלָּכֵדוּ

בתי המשתה ובתי המלון בפלך שקיון יתראו בבית ומבחוץ כרפתים; כרוב בתי מלון אורחים בארצנו, ערפל חתולתם מחוץ ופיח ושחור יכסו את הקירות מבית, קרקע הבית להם לרצפה. חצי הבית ארוה לסוסים, רפת לבקר ולצאן, והחצי השני מלון לעוברי אורח העוברים ברגל או בעגלה אשר נפשם קצה בעמל הדרך וישישׂו כי ימצאו מקום מנוחה לנפשם העיפה. מטה וכר ומצע לא ימצאו בכל בית המלון, והאורחים אשר יסעו בעגלה יובילו אתם כרים ומצעות וישטחום שטוח על השלחן ועל הספסלים ותחתיהם ויכינו משכב להם, ואלה אשר רגליהם סוסיהם, להם תהינה ידיהם לכרים ומלבושם למצע וגם המה ינוחו על משכבם בשלום. בחדר המשתה יעמוד בַּתָּוֶךְ שלחן גדול בלי מכסה ומשני עבריו לארכו – ספסלים ארוכים כארך השלחן. כל האורחים ישבו יחד סביב לו, יאכלו, יתנו בכוס עיניהפ, ידברו, ישוחחו, וישחקו בקול המולה, ובכל זאת לא יעירו משנתם את האנשים אשר נלכדו בחבלי תרדמה וישכבו תחת השלחן או בפינות הבית וקול נחרם אימה. אתיו הנה אתם השוכבים סרוחים על ערשותיכם ושנתכם נדדה, הביטו אל אלה השוכבים הוזים ותראו ותבינו כי לא חלב שקדים ואף לא יין לבנון יביאו שנת מנוחה, כי רק להעובד מתוקה השנה. רק להעיף תבוא תרדמה, היום נתן לכם לשבוע בטוב, והלילה נתן אלהים ליגיעי כח. אתם תאמרו מי יתן בקר ונראה ענג, ואלה העיפים ישאפו הלילה להחליף כח. אך לא אתם ולא המה ישיגו כל אשר יחפוץ לבם, לכם לא יספיק היום למלאות תאות נפשכם אשר לא תדע שבעה, והמה יעירו בוקר כי היום קצר והמלאכה מרובה. הה! אין אדם חי וחצי תאותו בידו! –

כבואנו אל המלון בשעה העשירית בלילה ישבו סביב להשלחן המון אורחים כעשרה אנשים כלם מלבשים במלבושים אשר ילבשו היהודים בארצנו, ואחד מהם ישב ראש ויספר לכל העדה דבריו ברגש וכלם הקשיבו רב קשב. בבוא רבי אל הבית ברך את היושבים בשלום, ויבקש לו חדר מיוחד להתפלל תפלת הערב, והמספר הוסיף לספר, ואני אשר תפלת המעריב לא משכתני אחריה בזרוע כח נשארתי בחדר הגדול וכדברם האלה שמעו אזני: .... וכראות רבנו הצדיק כי האפקורוס מאיר זרחי לא יאבה שמוע לו להיות מן המקשיבים לקולו, אז אמר אליו באפו "אתה עתה תראה היקרך דברי אם לא?!" אנחנו אשר בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כל אלה, דמינו כי הנבל הזה יפול על פניו לבקש מחילה וסליחה מאת רבנו אחרי שמעו כזאת, אך לא כאשר דמינו כן היה. הנבל הזה עמד ברשעתו ועוד הוסיף סרה לאמר "ה' לי ולא אירא". שמעו ותשתוממו! הזד הזה אשר בדבר רבנו ימאס ואל כל קדושי ישראל לא יפנה, כי לוא האמין בקדוש אחר כי אז אמרתי על צדקת רבו יסמך, אף כי עזרת כל הצדיקים כאל נחשבה מול עברת רבנו, ואם יקצוף רבנו אז המה כלם הבל וריק יעזורו (לדברים האלה רעמו פני אחד מהיושבים, אך לא הוציא הגה מפיו) אך הנבל הזה אשר אל כל קדושי בני ישראל ילעג העז פניו לקרוא בשם ה'!! – כשמוע רבנו הצדיק שם ה' יוצא מפי זד, אטם אזניו ויקרא בקול בלשון הקדש ממש: "הוציאו את הארורה"! – המשרת אשר רבנו נסמך עליו שלח ידו בראשונה ואחריו החרו החזיקו כל החסידים אורי פני רבנו ואני בראשם ונחזיק בידי הנבל ונסחבהו סחוב והשלך ארצה עד אשר הוצאנוהו כפגר מובס מהבית, ובחטאו חלה את חליו שלשה ירחים, וכל הרופאים אשר לא מבני ישראל הנה (כי הרופאים לבני ישראל לא אבו אף לראות פניו אחרי אשר נגרש מעל פני רבנו) אמרו לנפשם נואש, רק אחרי עבור שלשה ירחים קם ויתהלך בחוץ. אמנם שמעו צדקת רבנו והתפלאו: בכל הימים אשר חלה הזד היו פני רבנו זועפים וכאשר שאל שאל אותו בנו הצדיק את הנסבה אשר עצבה רוחו, ענה ואמר בפה קדשו: כי התעצב אל לבו מדאגה מדבר פן כאשר שכב הרשע לא יוסיף קום,

– ומדוע חרה לך? – שאלהו שנית בנו הצדיק – הלא כזה וכשה יאבל בכור מות. יתמו רשעים מהארץ ויהיו כלם חסידים –

– לא בני – ענהו – לא אחפוץ כי תשוב נפשו לשאולה בטרם התודה על חטאותיו ואם ירד עתה נשיה בטרם שב לאלהים אז תמות גם נפשו במות גויתו –. מני אז ידענו נאמנה כי הוא לא ימות עוד לשחת אחרי אשר רבנו לא יחפוץ במיתתו, וכן היה קם ממשכבו ויתהלך בחוץ. אך לא דבר מהעת ההיא את איש דבר גם לא חרף עוד את שם רבנו כקודם. אנחנו חשבנו כי רוח טהור בא בלבו וחכינו יום יום כי בוא יבוא אל רבנו לבקש מחילה, אבל הוא לא בא כי עזב את העיר ולא הגיד לאיש אנה פניו מועדות –

– אחרית הדבר שמעתי בהיותי בעיר אשדות – ענה ואמר אחד מהשומעים – כי הוא בא שמה להכות את הצדיק בלשון לפני נציב המלך, אך נפשי אותה לדעת מה היתה ראשית הנסבה אשר בעבורה התלקחה אש השנאה בלבב הצדיק על האיש הזה? –

– לא ממתי סודנו אתה! – קרא המספר ועיניו בחנו את השואל.</