קבורת חמור

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

הקדמת המחבר להוצאה השלישית

דברים אחדים

הספר הזה יצא ראשונה לאור ב'השחר', שנה רביעית, ואחרי כן בהוצאה שנייה וזה כחמש שנים תם מידי.

בההוצאה החדשה הזאת שינויים והוספות רבות, אשר מסיבות שונות לא אעיר עליהן בפרט, אולם אבטח כי הקורא הנכון יראה ויבין, כי על-ידי השינויים האלה נתתי פנים חדשים להספר כולו, ותחת אשר עד כה מאנתי לתת הרשיון להעתיקו לשפה חיה, אף כי הפצירו בי מאוד ובמחיר הרשיון לההעתקה האשכנזית ביקשו כבר לשלם לי בכסף מלא, הנה עתה יש לאל ידי לתת הרשיון מבלי פחד, פן ינכרו צרינו את מטרתו ויקבלו רק את הרע, ואת הטוב הנמצא בו לא יקבלו, כי עתה, אם רק יעתיקוהו כצורתו מבלי תוספות וגרעון, לא רק כי לא ייתן חרפה לישראל כי אם יהי למליץ יושר להם בהראותו את המקור ממנו שאבו כל חטאי עמי. ועל כן חשבתי לי זאת לחובה להעיר על הדבר הזה בכלל, למען ישים הקורא את לבו אל השינויים וההוספות האלה ויבין לרעי.

בערב אהבה ולבוקר איבה

א

בעיר כשוּלה, עיר מלאה יראת אלוהים ויראים כילק, ואשר גם עשיריה מקרבת לא ייתמו כל עוד אשר יש מרכולת [1] בלייפציג וכל עוד אשר לא ייתמו המאמינים בהם ובשטרי חובותיהם – בעיר הזאת בתי-מדרש וישיבות רבים והמה תפארת יושביה. כי מעיר כשולה יצאו חתנים ומורי-הוראה לכל סביבותיה, ועל כן יאכילו את בני התורה מפתם וישישו בצדקתם זאת, עד כי כמעט אין בית אשר בן ישיבה או פרוש לא ימצא שם ארוחתו למצער יום אחד בשבוע, לבד ממשפחת החסידים אשר יבקשו להם חתנים לא מבית הישיבה ומורי-ההוראה לא מבני-התורה, המה ימשכו ידם מהחזיק בתורה ולומדיה, אך תחת זאת לא ברכם אלוהים בבתי-מדרש ורק בית-תפילה אחד להם, ולמנגדיהם עשרים וחמישה בתי-מדרש ותפילה. בשלושת מבתי-המדרש ישיבות אשר זכו לשם בארץ, וביתר בתי התפילה ימצאו הפרושים או הבטלנים מקום מנוחה להם. למה זה ייקראו בשם בטלנים לא נודע, הן גם המה יעשו מלאכתם באמונה כל היום. בערב ובבוקר ולפני התפילה ואחריה יהגו בספר אשר לפניהם ויתנועעו וישירו בקול גדול, וגם כל היום לא ייסכר פיהם, כי ישבו וישוחחו בהליכות עולם, בעושר בית רוטשילד וכל כבודו, כי כל עטרות מלכי הארץ סגורות על מסגר בארגזו, כי נתנו לו בערבון; במלחמת אלכסנדר מוקדון,אשר הכניע כל העולם כולו תחת רגליו עד אשר בא אל שער גן-העדן ויקרא עליו כתוב מפורש: עד פה תבוא ולא תוסיף, וכאלה רזי עולם היו על שפתותיהם תמיד. וגם ביום ההוא אשר בו קרה את אשר אספר, ישבו יחד וישוחחו, אך לא באלכסנדר ולא ברוטשילד, לא בגדולת מונטיפיורי גם לא במלחמת נפוליאון, אף לא השמיעו דבר גבורות עשרת השבטים ובני משה, הדומים לבני ענק בגובהם ולבני אלים בצדקתם, ובנהר סמבטיון אשר יקיא אבני אלגביש הגדולות אלף אלפי פעמים מעיר כשולה; ובכל זאת ישבו כולם ויקשיבו רב קשב למוצא שפתותיהם.

בכל עת אשר נבוא לבית-התפילה הנה נדע נאמנה כי חיים-ירוחם הבטלן יושב ומספר ויתר הנמצאים ישבו וישמעו. האחד פיו פתוח ושומע והשני מגרד בדל אוזנו ושומע, והשלישי יחליק זקנו וישמע, והרביעי ישלח ידו אל בשרו תחת כותונתו לצוד ציד וישמע. אך בפעם הזאת ישב חיים-ירוחם ויספר ויניע בידיו לכל רוח ורעיו ישבו ויספרו גם המה חליפות וגם השמיעו קולם יחד בקול גדול, אות הוא כי דבר גדול נעשה בעיר, אף כי לא פרץ הדֶבֶר ולא יבקשו חטאים, ואף כי לא בא עוד יום הפקודה ולא יחפשו נערים להקריבם לאלוהי המלחמה, וגם לא מגיד חדש בא לעיר להטיף דברי מוסרו, אף גם לא שׂר חדש הוקם על העיר וישפטו דרכו ומעשיו עוד בטרם בא, לא אחת מאלה נהיתה ובכל זאת ידברו ברגש. ואיך לא נבין כי דבר גדול היה בעיר, אחרי אשר נדע כי האנשים האלה הן לא יאכלו חסד למען יבלו זמנם בדברים של מה בכך, כי לשונם לגדולות נוצרה, ואחרי אשר כל הלשונות יחד תעבורנה עבודתן, לכן יבין כל איש כי דבר גדול נעשה בעיר. ואמנם כן הוא, ולא רק דבר גדול כי אם דבר נפלא, אשר לא נשמע בכל הארץ מיום הוסדה: הבחור חיים-יעקב הלשכי לוקח אחר כבוד לבית גציל-שמריה לעבוד עבודת חתן בביתו, ומחיר עמלו הרב נתן לו את בת בתו היפה בבנות וארבע מאות שקל כסף נדה לעזר כנגדו. בחור מבית הישיבה כי יילקח לבית אחד מעשירי העיר, אשר לא לבד כי רב עושרו כי אם גם כבודו עלה למעלה ראש, כי הוא גבאי בחברה קדישא זה חמש שנים, ואיש כזה היה רבי גציל-שמריה, ואל ביתו לוקח בן ישיבה לחתן, ואם אין זה דבר נפלא?! וגם כדבר נפלא אשמיע זאת עתה, לכן אל נא תמהרו, אתם הבחורים, אשר תחכו בכליון-עיניים לעושר בשומעכם דברי, ללכת אל עיר כשולה, אולי תאיר גם אליכם ההצלחה פניה, כי דבר גדול כזה לא יקרה בבוקר בבוקר, וגם לא בנות רבות בבית רבי גציל, ולא רבים המה העשירים כמוהו, ומה גם כי הבחור חיים-יעקב לא בידיים ריקות בא שמה, כי אלף דף גמרא במזומנים הביא אתו, ולא ידי רבים תמצאנה עושר רב כזה, לכן אל תחפזו, כי אם שבו במנוחה תחתיכם ושמעו את אשר קרה לאחד מאחיכם. הן את רבי חיים-ירוחם הבטלן נדע מאז, כי איש לשון הנהו ולא ייכחד ממנו אף דבר מפרשת גדולות הבחור חיים-יעקב הנישא על שפתו, מעת אשר הצגנו כף רגלנו על מפתן בית-התפילה אשר לחברה לוויה.

אך לבל תבוא שמה, אתה הקורא, כאיש זר, לכן איכבד להציג לפניך את מיודעי אלה ותדע ובחנת דרכיהם ודבריהם.

את ראש המדברים הלא תדע שמו הוא רבי חיים-ירוחם הבטלן, לפנים היה בן ישיבה ואחרי אשר לקח אישה היה פרוש[2] שנים אחדות ועתה היה לבטלן מעשרה הבטלנים אשר בעיר, כי גם בעיר הזאת אף כי כאשר ברכה ה' בכול כן ברכה גם בבטלנים, והיא הגדילה שעשועיה אלה כחציר גגות מבלי אשר ניטל עליה להרווֹתם ולהשקותם ולתת להם מחיה, בכל זאת לא ביטלו מנהג אבותיהם ויושיבו עשרה בטלנים ויפרנסום מכסף העדה. הבטלן היה איש טוב לב ולא ידע קצף ואף כי קרא בקול גדול מדי דברו כמו פיו למהלומות יקרא, בכל זאת היתה מנוחה בלבבו תמיד וקצרה יד איש מהרגיזו, וגם את מלאך המוות לא רב ריבו מעודו. בתחילה בבואו אל ביתו כפעם בפעם ויגזול את אשתו ממנו זה שלוש פעמים, לא קצף ולא רגז כי אם מיהר להראות ללוחמו כי קצרה ידו מעשות אתו רעה, כי אלוהים לו וימלא מחסורו, וגם עתה אחרי אשר החל להוקיר רגליו מביתו זה שנים אחדות ולא פקד את נווהו; אך כי לא לרצון היה לו מעשהו, אחרי כי כבר הסכין לראות את האורח הזה בביתו, בכל זאת לא קצף עליו ויחכה במנוחה בתקוותו כי בוא יבוא.

האיש היושב על צידו, אשר פניו הדלים שחורים משחור ושערותיו המסובכות יורדות עד רקתו ועיניו שקועות וכמעט סגורות תחת עפעפיהן, הוא רבי גד המלמד. שם הכבוד הזה נקרא עליו, אך מעודו לא זכה לגדולה כזאת, ורק יען כי כל מעשהו לא הצליח בידו לכן כינוהו בשם מלמד, אשר כן ייקוב פי בני כשולה לכל גבר לא יצלח, ומאז ועד היום נקרא בפי כול בשם גד המלמד, אף גם אחרי עלותו לגדולה בימים ההם כי עשוהו לבטלן, והיטב חרה לו כי לא זכה לשם כפי גדולתו לכן אמר: אם אין אני לי מי לי, התעורר להושיע לנפשו, ומדי דברו קרא תמיד: הלא פי גד הבטלן דובר אליכם.

השני, היושב על יד ימינו, אשר זקנו הארוך יורד על פי מידותיו ופאותיו לא ארוכות ולחייו לא כחשו משומן ובגדיו לא קרועים וכותנתו לא מגואלה, אותו תכיר כרגע כי לא בטלן הוא מעשרה הבטלנים, ואמנם כן הוא. הוא רבי נוח בעל בכי, אחד מעשירי העיר, אשר לא יעשה כל מאומה, כי מכספו הרב ימצא חיית ידו בנחת ובלי כל עבודה, ולכן ישב כל היום בבית-התפילה יחד את הבטלנים. הוא לא ידע אף מה לא בתורה ולא בסחורה ובכל זאת גדול היה כבודו מאוד בעיני כל באי שער העיר, כי כסף רב היה לו והוא היה בעל בכי גדול. כי הרים תמיד קול זעקה גדולה ונוראה בהתפללו וירבה לבכות כמעט כְּכָלֵב בעל התשובה, אשר גם כבודו יֵחד בקהל היושבים האלה, והוא יושב למול בעל הבכי.

מדוע נקרא האיש הזה בשם בעל תשובה, אם מאשר כי שב מחטאתו, או יען כי שב תמיד על עוונותיו הראשונים – זאת לא אדע כי להַשמעות אוזניים כבר שב פעמים אחדות גם בתשובת המשקל[3], אך זאת אדע כי כל יודעיו יכבדוהו גם יקנאו בחלקו בגן-עדן, אחרי כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. או אולי קינאו גם בחלקו בעולם-הזה, כי כל הנשים, אשר נפשן איוותה להיות מבעלות תשובה, בחרו בו כי יהיה להן למכשול עוון, בלי ספר יען כי ידעו כי הוא יודע דרכי התשובה וידע להורותן. ומי יודע אם לא גם תואר פניו העיד על חכמתו בעיניהן, כי האיש הזה אף כי כבן ארבעים היה בכל זאת היה יפה תואר מאין כמוהו בכל העיר, גם קולו היה ערב וייטיב נגן. הוא היה איש אשר לו בית ומחיה, אך עתה בימי תשובתו הוקיר רגליו מביתו ומבית רעיו, וישב כל היום בבית-התפילה וירב ריבו תמיד את רבי חשביה בעל מחשבות, או כאשר קראו לו שונאיו, לא בפניו, חשביה האפיקורוס.

חשביה זה, אש רגם הוא היה בקהל האנשים הנכבדים האלה, יצא, לפי דברי שונאיו, לתרבות רעה, ויחל לספוק בדברי חכמי התלמוד, וזה הדבר: זה כשלושים שנה אכל שום בכל ערב שבת[4] ולא הועיל לו אף במעט, גם הציב מיטתו בין צפון לדרום [5] וגם זאת לא הועילה לו, וכל התרופות אשר מצא בתלמוד להמחלה הרעה הזאת ניסה ולא הצליח, ובלב מלא יגון חשב תמיד כי בההספד אשר יישא עליו הדרשן יחל דבריו: 'אל תבכו למת בכו בכו להולך, ואמרו חכמינו ז"ל: בכו בכו להולך, זה שהולך בלא בנים' [6]. בזוכרו את דברי ההספד, אשר יישא עליו הספדן אחרי מותו מלאו מותניו חלחלה וכמעט החל לספוק אם ידעו חכמי התלמוד כל רזי חכמת הרפואה, ואיש כזה אשר מטבעו מאן להאמין בכול, וכל אשר שמע מרעיו אמר תמיד כי הדבר הזה לא היה ולא נברא, עד כי גם נגד בן-נוח העשיר בעיר, אשר סיפר כי בעיר המלוכה גשר אבנים גדול מאה אמה אורכו, תלוי על שרשרות ברזל וכי שם ישלחו דבריהם על-ידי קווי ברזל, העז פניו וענה כרגע: פתי יאמין לכל דבר! וכן ענה לכל אשר שמע ולא ראה בעיניו, ואיש כזה הכופר בכול מי יודע אם לא הלך מדחי אל דחי והחל גם לכחש בדברי חכמינו וחכמתם, לולא נוכח לדעת כי חכמתם היתה עמוקה מני ים, כי אחרי אשר אבדה תקוותו ממצוא עוד מזור ותרופה בשום, שׂם אל לבו דברי חכמים אשר אמרו: הרוצה להחכים ידרים [7],ועל כן עשה כעצתם וישם פניו תמיד לצד דרום בהתפללו, ובלב מלא שמחה השמיע לכול כי עשה מעשה והצליח. והדבר הזה היה לו כחומה בצורה לבל יתעה בחכמי האמת. ואמנם כן, עתה האמין בדבריהם וירחיק כל שׂפק מלבו, ויהי נכבד בעיר, ובכל החברות הציב לו יד ואוהביו קראו לו רבי חשביה. אך עווֹנות נעוריו הזכירוהו שונאיו, ויתנוהו כאפיקורוס ויקראו לו שם 'כופר בכול', רק אלה אשר לא שנאוהו ולא אהבוהו קראוהו בשם 'בעל מחשבה' וגם השם הזה היה ישר בעיניו. ולאות כי גם הוא למד אורחות גד המלמד קרא גם הוא בכל עת אשר ביקש להכזיב דברי רעו בקול: פי חשביה בעל מחשבה הוא הדובר אליך, כי הדבר הזה לא היה ולא יהיה.

מלמד, בטלן, בעל בכי, בעל תשובה, בעל מחשבה, אלה המה אצילי בני ישראל [8] הנקובים בשמותם לאות, כי לא ככל ההמון בחושך שמם יכוסה. כאשר להעמים פחות וסגנים כן לבני כשולה מלמדים ובטלנים, הן זה תאוות כל האדם אך להתנשא מעל אחיו, ואף כי יש גבוהים גם עליהם, בכל זאת ינעם לנפשם לראות כי אחרים ידוכאו תחת רגליהם, ובעת אשר יכופו ראשם כאגמון לפני הגדולים, ימצאו נחמה בלבם בזוכרם כי ידרכו ברגל גאווה על הקטנים מהם. זה כל האדם מהצועני אשר במחתרת ימצא ויחיה נפשו בגניבה, עד המושל החומס ארצות וימלא בגזל תאוות לבו, כולם עבדים ומושלים המה, וכולם יבקשו לעשות להם שם ולמה זה ייגרע חלק בני העיר כשולה מהם? גם המה יבקשו להיקרא בשם אשר יאמר לכול, כי לא ככל ההמון הנה הנם. והאצילים האלה הם המה ראשי המדברים בבית-התפילה ההוא, ויתר היושבים המה רק פרושים, גרים מערים אחרות אשר לא זכו לשם מיוחד, ועל כן לא נכסוף גם לדעת מוצאיהם ומה עמם.

'יקרה היא מפז' קרא חיים-ירוחם הבטלן ברגש ויניע כל גוו.

'יקרה היא מפז?' שאל בתימהון חשביה בעל המחשבה, 'כל הנשים נשים הן ואין אף אחת בהן אשר נכון לאמר עליה כי יקרה היא מפז' ובדברו העביר ידו על מצחו, אשר השתרע עד קודקודו, כמו חפץ להשמיע להם: הנה פה הוא המקום אשר יאצור רוב דעת בדרכי התבל, אך השומעים לא התפלאו על האוצר ועל רוב הדעת האצורה בו וישחקו, וחים-ירוחם ענה בשחוק על שפתיו: 'האני אוקיר אשה מפז? אני אדע את ערך הנשים ואת כולן יישא רוח לו בקולי שמע, אך אני אמרתי על התורה כי יקרה היא מפז, כי היא תנחה יודעיה לפני גדולים,הן לולא היה הבחור חיים-יעקב מיודעי התורה, האם זכה בגורל מציאה כזאת?'

'ואתה תאמין באמת כי גדול כוחו בתורה?' קרא גד המלמד ויעקם שפתיו.

'ואיך לא אאמין? והן באוזני שמעתי כי רבי יחזקאל הדיין ביקש לתת לו את בתו לאשה, אות הוא כי רבה דעתו בתורה' ענה חיים-ירוחם ויניע שתי ידיו לשתי רוחות השמים כמו ביקש להשמיע: הדבר הזה שריר וקיים ואין להרהר אחריו.

'ורבי יחזקאל הדיין מה? האם הוא איש גיבור במלחמתה של תורה?' שאל חשביה בעל המחשבה ויניע ראשו.

'הלא תבוש ותיכלם' קרא כָּלֵב בעל התשובה ברוגז, 'כי תשלח לשונך גם ברבי יחזקאל הדיין, המעט ממך את אשר יתלחשו עליך כי תספוק בדברי חכמינו זכרונם לברכה, כי עוד תוסיף על חטאתך פשע ותדבר סרה גם על הדיין? לא טוב אתה עושה, שוב מדרכך'.

'אבל הוא תלמיד חכם שאין תוכו כברו' קרא אחד מהפרושים.

'מה זה תשמענה אוזני?!', קרא בעל התשובה בקול גדול כמו שיני כלב נגעו בבשרו, 'הגם אתה, שרגא, תעיז מצח לדבר סרה ברבי יחזקאל הדיין?' ובדברו לטש עין לו בקצף גדול.

'אבל למה זה תתקצף?' קרא הפרוש 'האם ברבי יחזקאל הדיין דיברתי? הלא על חיים-יעקב אמרתי זאת'.

'הנה תחפוץ להצטדק' קרא בעל התשובה 'ועל כן תסב פני הדבר על חיים-יעקב, אבל אני אדע כי על הדיין כוננת חיצי לשונך, וכבר בינותי כי כשונא הנך להדיין'.

'כל זה לא היה ולא יהיה' ענה חשביה בעל המחשבה 'ואני ידעתי כי על יעקב-חיים ולא על הדיין דיבר כזאת'.

'ומה עוול מצא ביעקב-חיים?' שאל גד המלמד 'רק הקנאה מדברת מתוך גרונו, חי נפשי כי רק הקנאה'.

'לא הקנאה כי אם היראה' ענה הפרוש במועל ידיו 'כי לא טוב עשה בבוחרו בבת עם-הארץ יען כי כסף נתן לו והיא יפת הפנים וימאס בבת הדיין, ובזה עבר על דברי חכמים אשר אמרו על הנושא בת עם-הארץ – ארור שוכב עם כל בהמה'.

בזאת אמנם צדקת, כי בחורי ישראל בימינו ילמדו תורה שלא לשמה, אוי לנו שכך עלתה בימינו! הן לו היתה יראת אלוהים בלבבם כי אז בחרו רק בבנות תלמידי חכמים. הלא גם לי חמש בנות ואף באחת מהנה לא בחר' ענה רבי חיים-ירוחם ברוגז, כמו אויבו אשר מאס בבנותיו, אשר לפי דברו כולן בנות תלמיד חכם הנן, ניצב לנגדו ואתו ידבר משפטים 'אולם תהילה לאל, לא אבוש בבנותי' הוסיף לדבר ומאור פניו שב אליו כרגע 'לא אבוש בבנותי, ותקוותי בה' כי עוד יבואו תלמידי חכמים הלומדים תורה לשמה ויבחרו בהן' ומדי דברו בחנו עיניו את הפרוש, כמו ביקש לקחת אותו בעפעפיו לחתן לו.

'אבל המשתה אשר הכין רבי גציל-שמריה היה גדול מאוד עד להפליא' קרא פרוש אחד ויבלע את רוקו אשר עלה בפיו לזכר המשתה.

'רבי' גציל-שמריה!' קרא גד המלמד בפנים נזעמים 'האם אתו תדבר כי תכנהו בשם רבי?'

'אך הלא גם אתה תכנהו תמיד בשם רבי ותכרע לפניו ברך כמו שר העיר הוא'.

'אני אעשה זאת רק בדברי אתו, והן גם רבנו הקדוש היה מכבד עשירים, לכן כן אעשה גם אני בעומדי לפניו, אך בלבי בוז אבוז לו, כי עם-הארץ גמור הוא ואף פרק משניות לא יבין'.

'אבל המשתה היה מאין כמוהו, כסעודת שלמה בשעתו, ולא אזכור משתה כזה מיום הוסדה הארץ'.

'אני ראיתי גדולים וטובים ממנו' ענה אחד מהפרושים.

'האתה יקשן ראית משתה גדול מזה?' שאלו שניים בתימהון 'האמת בפיך?'

'יהי כן ה' עמדי ויזכּני לשמוח בסעודה של לווייתן באשר ראיתי בעיני משתה, אשר לא היה כמוהו בכל הארץ' קרא הפרוש ברגש, וכמו ירא פן לא יתנוהו לכלות את דבריו מיהר לספר עוד בנשימה אחת, כאשר יקרא הקורא במגילה את שם עשרת בני המן 'שם היו דגים ובשר ושכר ויין-דגן לרוב עד כי לא עצרנו כוח לאכול עוד' ובדברו בחיפזון נטף רירו על שפתיו, וככלותו לדבר שכח לסגור פיו כמו ראה המעדנים אשר זכר עומדים לפניו על שולחן ערוך.

'ואיפה היה המשתה הזה?' שאלהו אחד הפרושים.

'בעיר צלמונה בבית הגביר...'

'הס! הנה רבי יחזקאל הדיין בא' קרא פתאום גד המלמד, וכולם מיהרו לתת עיניהם בספריהם אשר היו פתוחים לפניהם בדברם.

רבי יחזקאל הדיין, אשר הופיע פתאום בלא עת בבית-התפילה, השבית עונג עשרת האנשים אשר ישבו במנוחה ויתענגו על מוצא שפתיהם וזכרונותיהם. כי במה יתענגו אלה האנשים בני עוני, אשר בבית עליזים לא יבואו, בסוד משחקים לא ייראו, ומאכל שולחנם לא מלא דשן, כי רק ביום השבת ייראה בשר על שולחנם, וגם אז רק ייראה ולא יהי למלא בטנם. אנשים אלה, אשר נפשם יבשה ולבם ריק מכל חפץ וחמדות החיים, במה ימצאו עונג לנפשם השוקקה לחיים אם לא במתנת הדיבר אשר אך היא ניתנה להם? ועתה בא הדיין ויגזול מהם מבלי משים גם המתנה האחת הזאת. אך הנה כן המה דרכי החיים: החזק ידכא את החלש לא רק בעת אשר יחפוץ להראות כוח זרועו, כי אם גם בעוברו וחולפו ישים שמות ולא ישים אל לב. היזכור האדם כי בלכתו לשוח בצעדי אונו יהיה רמש אין מספר למרמס לרגלו? היעלה על לב האוכל למעדנים כי אולי נפש הבהמה אשר טבחו למענו תשווע? או הישיב אל לבו העריץ בשומו מרום כסאו, כי אלפי אנשים יעמלו בזעת אפם ובדמי לבבם למען הכין כסאו? ואולם גם השכחה הזאת טובה היא, כי לולא זאת לא יצא האדם לחוץ מיראה פן יטרוף נפשות, ובשר הבהמה היה בעיניו כבשר חללים ואפסו כל מפעל ומעשה ותמו החיים. וכן לא זכר גם רבי יחזקאל הדיין בצאתו לפעולתו, כי בהֵרָאוֹתוֹ בבית-התפילה תשבות שמחה מהיושבים בו.

רבי יחזקאל הדיין היה איש כבן ארבעים שנה, דל בשר וקטן קומה. זקנו הקטן ופאותיו הארוכות שחורות משחור, באיש הזה נראה תורה מפוארה בכלי מכוער, ואם גם פני בתו כפניו, אודה ולא אבוש כי נפשי חשקה בתורה לשמה בכל ימי חיי מהשתעשע בחברתה, ולא אשים אשם נפש חיים-יעקב על אשר בחר בבת בת רבי גציל-שמריה אף כי בת עם-הארץ היא.

הוא ישב בצד ארון הקודש ויקח ספר להגות בו והבטלנים והפרושים שבו לדבר, אך לא בקול גדול כבתחילה כי אם בקול דממה. אך פתאום קרא יקשן בתימהון: 'רבי גציל-שמריה!' כולם יחד הרימו ראשם לקול הקריאה וישתוממו גם המה, כי לא האמינו למראה עיניהם, כי רבי גציל-שמריה יבוא לבית-התפילה בצהריים, ומה גם היום אחרי כי בעל שמחה הוא! פני רבי גציל-שמריה לא נראו כפני בעל שמחה, כי הפיקו רוגז וקצף, הוא ניגש אל הדיין ויאמר: 'רבי! ביקשתיך בביתך ולא מצאתיך, כי על כן באתי הנה לבקשך, כי תכתוב כרגע ספר כריתות לאסתר בת בתי, אשר נפלה לחבל להנער השובב חיים-יעקב, אשר האמנתי בו כי איש ירא אלוהים ויודע תורה הוא ועתה נודע לי כי הוא איש בליעל ורע מעללים, אשר לא נשמעו כמוהם בכל הארץ, וגם המה יבואו כרגע, ולא אמצא מנוחה בטרם אראה את ספר הכריתות בידי אסתר', ועוד בטרם יכלה את דברו וטרם יסור תמהון לב הדיין ממשמע אוזניו, והנה אשה זקנה באה הביתה נשענת על יד נערה כבת שש-עשרה שנה, אך לא נערה היא הנערה הזאת, כי אם אשה, היא אשת חיים-יעקב, אשר אתמול חגגו חג חתונתם ואחריהם גם החתן יעקב-חיים.

אם הצדקנו את החתן על כי בחר בבת עם-הארץ בראותנו פני הדיין, הנה נרבה להצדיקו אלף פעמים עוד יותר בראותנו פני בת עם-הארץ אשר בחר בה, כי היא היתה כלילת היופי. עיניה הזכות והמפיקות אור שלווה ועלומים, לחייה העגולות והאדומות כשושנים בטרם היכם שרב ושמש, שפתיה אשר עטרו על שני חרוזי פנינים, ומצחה הזך המכוסה עד החצי במעטפה אשר כיסתה כל ראשה, ומבנה גווייתה וכל תנועותיה המפיקות חן, בכל אלה היה די כוח לתת לה לווית חן הרבה יתר מכל תורת אלפי דיינים ותלמידי חכמים.

הדיין הביט כאיש נדהם בדובר בו ובבאים הביתה, כי לא האמין במראה עיניו ומשמע אוזניו, אך רבי גציל-שמריה לא נתנהו לחשוב מחשבות רבות כי אמר: 'שלח לקרוא סופר ועדים ויכתבו את ספר הכריתות'.

'אבל מה זה היה לכם?' שאל הדיין נפעם 'הלא אתמול היה יום החתונה?'

'אתמול היה יום החתונה והיום יהיה יום הגט' ענה רבי גציל-שמריה בדברים נמרצים ויעביר ידו על זקנו, כמו חפץ להראות כוח לבו לדבר במנוחה והמשפט אף בעת מבוכה כזאת.

'אך התחפוץ הכלה לקחת ספר כריתות?' שאל הדיין.

'ומדוע תשאל כזאת?' ענה רבי גציל-שמריה בתלונה 'הן לולא חפצה כי אז לא באה הנה: היא תחפוץ'. אך הדיין היה בלי ספק איש שואף לדעת חדשות, כי לא נכון לבו במענה רבי גציל וישם פניו אל הכלה וישאל: 'הבחפץ לבך באת לקחת ספר כריתות, או אולי ציוו עליך במפגיע לעשות כזאת, הגידי אל תכחדי'. היא הורידה עיניה לארץ ותידום רגעים אחדים, אך הזקנה הדפתה בידה ותקרא: ' התאבי להיות אשה לנקבר בקבורת חמור? אמרי: אחפוץ!' בעין מפיקה קצף הביט רבי גציל על הנשים, אם קצף על הזקנה או על הנערה, זאת לא נדע, אך זאת ראינו כי גם שתיהן התחלחלו, והזקנה שמה ידה על פיה, כמו חפצה להשיב אליו את הדברים אשר יצאו מפיה. והנערה פתחה פיה להוציא ממנו הדברים אשר מאנה להשמיע, וקראה בקול דממה: 'אחפוץ' ובדברה רחפו כל עצמותיה.

'ואתה תחפוץ בלב תמים לשלח את אשתך?' שאל הדיין את החתן. גם הוא הוריד לארץ ראשו ואגלי דמעה התגלגלו מעפעפיו ויידום.

'למה תחריש?' קרא רבי גציל-שמריה בקול מושל 'הלא גמרנו את הדבר והבטחתיך לתת לך שתי מאות שקל כסף וגם כל הבגדים אשר עליך'. החתן ביקש לענות וברגע ההוא פגע מבט עיניו בעיני הכלה ותדבק לשונו אל חיכו.

'השמיע כרגע' קרא שנית רבי גציל בקול זעם 'ואם תמאן, קבורת חמור תיקבר, השמעת? שתי מאות שקל כסף תיקח או תיקבר בקבורת חמור'.

החתן החשה עוד רגעים אחדים ופניו העידו בו כי טובה בעיניו אשתו וארבע מאות שקל כסף נדה אשר אמר לו מקחת שתי מאות ולשלחה מעל פניו. קצף רבי גציל גדל מרגע לרגע עד כי רקע ברגלו וויקרא בחימה שפוכה: 'קבורת חמור תיקבר! אמסורך לעבודת הצבא ואף אם אסתר תהיה עגונה כל ימי חייה לא אחוס ולא ארחם'. מפני הדברים האלה נחת החתן מאוד. כי אף אם קבורת חמור לא הפילה עליו אימתה, כי בלי ספק חשב בלבו, עוד אראה בקבורתך בטרם תקברני קבורת חמור, אך לעבודת הצבא ידע היטב, כי יבחרו בו כרגע אם אך יצווה רבי גציל, ולכן מיהר לענות באנחת שברון מותניים: 'אעשה כאשר תצווני'.

'אם אתה תצווה עליו לתת ספר כריתות' קרא הדיין 'לא אוכל למלאות חפצך'. עיני רבי גציל חצבו להבות כמו ביקש לטרוף בחמתו את החתן והדיין גם יחד ויקרא: 'אני לא אצווה עליו, אך אם לא יחפוץ לתת ספר כריתות ואם אתה לא תמלא שאלתי אז אדע מה לעשות' ובדברו נשך שפתו בשיניו.

'אתן את הגט' ענה יעקב-חיים 'אך תן הכסף אשר אמרת על ידי'.

'אני אתן את לך הכסף אחרי אשר תיתן את הגט' קרא רבי גציל ברוגז.

גד המלמד לא ידע שלו בנפשו מאז ניגשו הניצים לפני הדיין ויתנועע וייגש צעד אחד אליהם וישוב על עקבו בראותו כי אין קורא לו, אך בשומעו דבר רבי גציל לא יכול להתאפק וייגש ויעביר ידו על זקנו באומרו: 'אני כתבתי ידי שלוש, או ארבע פעמים, אך אירא פן אשקר ואומר: שלוש פעמים כעד על גט ובלי ספק אהיה גם בפעם הזאת אחד מהעדים, כי אדע כל דיני החתימה על הגט. ואכתוב כדת לבל ייגע אות באות לא בשמי ולא בשם אבי, כי יודע אני, ברוך השם, את הדין, כי נגיעה באותיות פוסלת את הגט'.

'ידעתי, ידעתי' ענה הדיין 'וכאשר ייכתב הגט נשלח לקרוא לך, אך הן תראה כי עוד לא נגמר הדבר ואספוק מאוד אם ייכתב ויינתן הגט'.

'לא זאת חפצתי לאמר, רבי' ענה גד המלמד בבטחה אך גם ביראת הכבוד 'זאת אראה כי עוד לא נגמר הדבר בין שני הצדדים, אך זאת חפצתי לאמר כי הייתי, ברוך ה', שלוש או ארבע פעמים עד על הגט ואדע כל המנהגים בדבר הגט וכן בדבר הכסף אשר ישלשו ביד שלישי ובכל עת אשר אני הייתי העד ראיתי כי הכסף יינתן ליד הדיין בטרם ייכתב הגט'.

'מי שאל עצה מפיך? לך לעזאזל, כסיל!' קרא רבי גציל בקצף גדול. גד נבעת ויאמר: 'לא נתתי עצה ולא חפצתי לתת עצה, גם לא אתן עצה לאיש חכם כמוך רק חפצתי לדבר, להשמיע, לספר...' הוא לא כילה עוד את דברו, כי לא מצא עוד מלים להצטדק, והחתן התעורר ויאמר: 'תן הכסף על יד הדיין ואתן הגט'.

'הלא השמעתיך כי אתן הכסף אחרי אשר תיתן ספר הכריתות' הרעים עליו רבי גציל בקולו, אך בלב החתן, אשר עמד כגבר נדהם עד הנה בא פתאום רוח גבורה ויקרא: 'אחת היא לי אם תקצוף או אין, ואני לא אשלח ידי אל הגט בטרם אשר נתת הכסף על יד הדיין'.

'ואני אקבורך בקבורת חמור!'

'לא תקברני כי היום אעזוב העיר ולא תראה פני עד עולם והיא תהיה עגונה כל ימיה, או אז תתרפס לפני כי אשוב'.

'הוי, רשע עריץ!' קרא רבי גציל בחימה שפוכה ויך כף אל כף 'הנשמע כזאת בישראל? הוא יחפוץ לעגן את בתי. הנבל הזה יאמר לעזוב את אשתו עגונה. נבלה כזאת לא נשמעה בכל הארץ!'

'הלא אתה תאמר לעגן אותה ולא אני, אתה קמת להפריד בינינו, ולא עלה על לבי לתת לה ספר כריתות, כשטן קמת להטיל שנאה בין איש לאשתו, ועליך תנוח האשמה'.

'דַבֵּר דָבָר' קרא רבי גציל בשארית חמות 'התיתן את הגט כרגע, או אין?'

'כאשר תיתן את הכסף אז אתן את הגט' ענה החתן באומץ לב.

'כאשר תראה את אוזנך כן תראה את הכסף'.

'וכאשר תראה את גבחתך כן תראה פני, ובתך תהיה עגונה כל ימי חייה'.

'בתי עגונה!' קראה הזקנה ותפרוש כפיה 'בת בתי היתומה תהיה עגונה, אוי לי ואוי לנפשי! אמה מתה על המשבר ואביה מת בחולי רע. הוי מרצח, איך לא תירא את ה' ותאמר לעזוב יתומה עגונה? בן בליעל, איש דמים, גנב!'

'לא בן בליעל ולא גנב אני, כי אוהב את אשתי ולא אחפוץ לשלחה מעל פני'.

'גנב! גנב! האתה תעיז פנים ותאמר לא גנב אתה? והלביבות? הוי גנב! השמעתם אחי?' קראה הזקנה בקול קורע לב בפנותה אל העומדים 'השמעתם את דברי בן הזימה, הוא יאמר כי יאהב את אשתו, אשר אתמול היתה החתונה!! אתמול היתה החתונה והיום יאמר לעין כל כי יאהבנה! הנשמע כזאת בכל ערי ישראל, כי יאהב איש אשתו ביום הראשון אחר החתונה?! אוי לי ואוי לנפשי כי כאלה תשמענה אוזני! גציל אישי לא אהבני ולא דיבר עמי כחמש שנים אחרי החתונה, וכבר היו לו שניים שלושה בנים, והפריץ הזה יאמר קבל עם בבית-התפילה בעזות מצח כי יאהב את אשתו ביום הראשון אחרי החתונה. הה על חטאתנו! קץ התבל בא! גציל אישי, תן לו הכסף וילך לאבדון כי לא אוכל ראות פניו'.

רבי גציל חשב מחשבות רגעים ואחרי כן אמר: 'את האלוהים אני ירא ומוצא שפתי אשמור ולא אחפוץ לבוא בריב, חמישים שקל כסף אתן על יד הדיין'.

'הלא שתי מאות הבטחת' ענה החתן.

'שתי מאות שקל כסף אתן לך? ומה היא העבודה הגדולה אשר עבדת, כי אתן לך שתי מאות במחירה? הנני שבע רצון כאשר אשתכר חמישים שקל בשבוע שכר עמלי, ואתה בין לילה מצאתם ועוד תבקש יותר? את האלוהים זכור ואל תקשה עורפך'.

'אני לא אבקש יותר מאשר הבטחתני ואף גרה אחת אם תמעיט משתי מאות לא אובה ולא אשמע' ענה החתן בבטחה, כי דברי רבי גציל אשר דיבר כמתחנן הוסיפו לו אומץ לב.

'בכור מוות יבלע את פלטיאל השדכן, קבורת חמור ייקבר! כי פיתני ואפת לתת את בת בתי להנבל הזה, וגם אַת, זקנה, גם אַת אשמה בדבר, אני חפצתי לתיתה לזבדיה האלמן, ואת חפצת בבן תורה, עתה שמחי בו'.

'אוי לי ואוי לנפשי' קראת הזקנה מתייפחת ותשים מטפחתה על עיניה.

'מה זאת? מה האסיפה הזאת?' נשמע פתאום קול חזק יוצא מפי איש גדל הקומה וחסון כאלון, אשר פאותיו וזקנו אדומים כדם ועל שפתיו שחוק-תמיד.

'גם אתה פה? בליעל! קרא רבי גציל וחמתו בערה בו פתאום 'אתה היית בעוכרי, אתה פלטיאל, כי בחלקת לשונך הולכתני שולל לתת את אסתר להנבל הזה'.

'ומה עוול מצאת בו?' שאל פלטיאל בתימהון.

'מה עוול? האגלה לך סוד כמוס עמדי, האיש סודי אתה? כל ימי צבאי אינחם על כי שמעתי בקולך ואתה תבקש עוד כי אגלה לך סודי?'

'אבל לא אני הייתי בכל אלה כי כזבי השדכן ואני רק עזרתי על ידו, ואתה ביקשתני לעשות כזאת. וגם חלקי בכסף השדכנות עוד לא שילמת ומה לך כי נזעקת?'

'כזבי, כזבי! מי יתנהו בידי ואשבר כל עצמותיו' קרא רבי גציל בנופפו ידו כמו אויבו לנגדו.

'ועצם לא תשברו בו!' קרא פלטיאל בקול ישורר כקורא בתורה ויעוות פניו למען הערימו כשמח לאיד. ורבי גציל התנער וישלח ידיו כמו חפץ לנגוע בלחי איש ריבו, אך הוא נסוג כרגע אחור ויאמר: 'במחילת כבודך, לא פה המקום! תי לי בתחילה כסף השדכנות ואחרי כן תריב כחפצך, הלא זה פתגם ההמון: אל תשמיע בדבר הקהל מלה בטרם שילמת מס הקהילה!'

'אבל ריבך ריב כאשר בלבך בכל המקום אשר תחפוץ אך לא בבית-המדרש' אמר הדיין 'ואני לא אוכל לסדר הגט אם לא יחפוץ האיש לגרשה'.

'תן כרגע הגט' קרא רבי גציל שנית בקול מושל 'או תינחם באחרונה'.

'לא אובה ולא אשמע ולא אתן הגט!'

'טוב דיבר! האח! כן אהבתי! ואם גם לא אקבל כסף שדכנות, חי נפשי כי אשמח בהחתן הזה!' קרא פלטיאל.

'ואני אדע מה לעשות' השמיע בשארית חמות רבי גציל 'שימו על הבליעל משמר ואני אשוב כרגע. זקנה! שבי פה וגם את אסתר אל תניחי מקומך ואתה פלטיאל שמור פתחי פיך ושמור אותו ושכרך נכון מלפני, וגם אתם שמרו אותו'.

אמר אל הפרושים והבטלנים: 'מידכם אבקש אותו' וככלותו דבריו מיהר לצאת.

הוא אך יצא מהבית ויעקב-חיים ניגש אל אשתו ויאמר: 'חיי בשלום! וחכי לי, כי עוד נֵרָאה פנים בשמחה' וימהר לצאת אף הוא ופלטיאל לא עצרהו וגם שניים מהפרושים, אשר ביקשו לעשות כזאת, נסוגו אחור בתת הדיין אות כי לא יעצרוהו, ובטרם עוד חפצה הזקנה לשלוח ידה להחזיק בו נמלט כבר מהבית וגם כל זעקותיה לא הועילו, אך פני העגונה הפיקו רצון, כי ישר בעיניה את אשר עשה אישה בן-הזימה, אשר פרץ חוק דרך ישראל ויאמר קבל עם כי יאהב אותה ביום הראשון אחרי החתונה. וכשוב רבי גציל ושני שוטרי בית-המשפט אתו היה כמעט משוגע ממראה עיניו בראותו כי הציפור נמלטה מהפח, וכל הקללות וגידופים אשר שפך באש זעמו על פלטיאל, הפרושים והזקנה לא השיבו לידו את הנמלט. ועוד ניטל עליו לתת שני שקלים להשוטרים שכר לכתם אתו, וגם תקוות גד המלמד להיות עד על הגט אבדה.

רבי גציל והזקנה והעגונה ופלטיאל יצאו מהבית ועת היתה להבטלנים והפרושים להעמיק חקור בכל הנעשה ביום הזה, אל כל חכמתם התבלעה, כי לא הצליחו למצוא פשר הדבר. איש איש חיווה דעתו אשר היתה כדעת אלוהים בעיניו, ורעיו חשבו זאת לאיוולת רבה, ובטרם רד השמש היה הדבר לדיבת עם בכל העיר וכן היה עוד ימים רבים.

ב

הגנבה

בדרכי החיים עת אשר נשאף ללכת הלאה ונבקש לדעת את הבאות לקראתנו, הנה נשוב תמיד, אם נחפוץ או לא, ונתבונן על הדרך אשר כבר עברנו בו, ובעת נצפה לעתיד נזכור העבר, וכן עלינו לעשות גם עתה, בחפצנו לדעת מה היתב אחרית המדון הזה, לשוב אחור ולראות את אשר נעשה בעיר ההיא בבית-התפילה ההוא לפני ארבע שנים.

מי האיש אשר עבר אורחות ימים ויראה בעיניו את המון הרעש, עת תגיח סופה מן החדר ותכה בים גלים כהררי עד, ומן השמים ירעם קול רעם וברקים וההמון הולך ורב כמו פור תתפורר התבל וכל אשר עליה; או אשר ראה בפתוח הר חוצב אש את לועיו ויקיא אבני אלגביש ואש ועשן מפיו יוצא וירגיז ארץ ממקומה וינערו בתים וערים ויושביהן ממנה; או אשר הלך במערכת מלחמה על שדה קטל לקול רעם שרים ותרועה, עת קול הכדורים ישביח שאון רבבות הרובים, קול ענות המנצחים ויללת הנופלים והנכשלים, קול מפרק סלעים ומרגיז חומות בצורות, איש אשר ראה אחת מאלה הוא ישער בנפשו את הרעש הנורא אשר היה בעזרת אנשים אשר בבית-התפילה לחברה לוויה בעיר כשולה, בליל יום העשרים לחודש כסליו ארבע שנים בטרם קרה המקרה, אשר ראינו בבית-התפילה ההוא זה עתה. אך אלה אשר לא ראו בעיניהם רעש כזה בהימוט ארץ, המה ישימו נגד עיניהם את יום המשפט הגדול בקום שופט כל הארץ לעת קץ לשפוט כל בני-האדם, קול השופר הגדול אשר תרועתו תישמע מקצה הארץ ועד קצה וממרומי שחקים עד תחתית שאול; קול מרגיז ארץ ומחולל הררי עד, מרבץ לשור הבר אשר ימיו כימי תבל; קול קורא שערי התופתה הגדולים, שערים לא נפתחו מעולם, אשר ריקבון עלה אגפיהם ולקול היפתחם יימוטו מוסדות תבל; קול תהום אל תהום קורא: הקיא בלעך אל תכלא! וקולו קול עולמים יתבולל בקול משק העצמות-היבשות אשר לאלפי אלפים וריבו רבבות תקומנה ותעלינה חוצץ מהעמק הנורא; וכקול הזה שמעה אוזנם לו היו גם המה בעיר הזאת בלילה ההוא.

מנורות רבות האירו בעזרת נשים, שולחן ארוך מקצה העזרה עד קָצֶהָ לאורכו היה ערוך בכל מעדנים ויין דגן ושיכר עליו לרוב, קערות וכוסות ריקות ועצמות בהמה ועוף מפוזרות לכל רוח. המכסה אשר עליו היה מגואל במרק ושיכר ופני כל היושבים סביבו העידו כי בטנם לא תחסר, אף כי צמו כל היום ההוא, ובכל זאת פני כולם מפיקים עברה וזעם נורא מאוד.

הלילה הזה הוא ליל חג חברה לוויה, אשר תחוג מדי שנה בשנה, בליל העשרים לחודש כסליו. כל היום יצומו כל חבריה, בבוקר השכם יתקבצו אל בית-התפילה ויתפללו וירבו סליחות, ובערב יעשו כרה גדולה, וכל טוב העיר לא יאצלו מהם. המה יאכלו וישתו כדת, כי דת היא להחברה לבל ימנעו מהנאספים אל הארוחה כל אשר ישאל פיהם, ואף אם חמש פעמים יבקש איש דגים בשר ולביבות ויין-דגן ושיכר יינתן לו חפצו כאשר ישאל ויאכל למלא בטנו, אך אל כליו לא יתן. ואם גם יימצאו בהם אנשים אשר יפרו הדת וישימו נתח בשר ודגים באמתחות בגדיהם, בכל את לא תימנע מהם שאלתם, רק אם ייתפשו בכף וגואל אין להם בראשי החברה אז ענוש ייענשו. ואל הסעודה הזאת יחכו בכליון-עיניים כל בני החברה שנה תמימה, ובה ימצאו נוחם בצאתם לשאת את המת על כתפיהם ביום סער וסופה, ביום מטר והקרח הנורא, או ביום אשר יכם שרב ושמש ובשחוח עליהם נפשם מנטל העבודה וגם יין הדגן והממתקים אשר יבואו אל פיהם תמיד אחרי כלות הקבורה לא ישיבו את רוחם, אז יזכרו את הסעודה ויינחמו. ועל כן לא לפלא הוא כי הסעודה תיעשה כיד המלך ויתנו לאיש איש חפץ לבו, וגם את הנשים לא ישכחו, את הנשים אשר נתנו את בעליהן לקחת על שכמם את העמל הרב, גם אותן יזכרו בטוב לבם ואחרי הארוחה יינתן לאיש איש רבע אווז צלוי להביא תשורה לאשתו. אך בטרם אשר יתאספו בני החברה אל בית הסעודה יתאספו ראשי החברה ונאמניה ושמשיה אל בית-התפילה אל עזרת הנשים למען לבחון את המטעמים, אם נעשו כדת להפיק רצון מאת החברה, ודעת לנבון נקל כי ממבחר הזבח והמטעמים יובא להם, אחרי כי המה ישפטו על טוב הסעודה לשבט ולחסד. ואם לא תכשר בעיניהם, אז יגרעו משכר עורך הסעודה, אשר במחיר שני שקלים לגולגולת יערכה.

אם אמנם גם הבשר והדגים אשר ייתנו לפני חברי החברה זכו כבר לשם, ובבוא אשה אל הטבח לקנות בשר או אל הדייג לקנות דגים ולא ישרו בעיניה יישבעו הטבחים והדייגים תמיד בשבועת האלה כי הבשר והדגים ראויים לעלות על שולחן חברה לוויה. אך יותר מהמה זכו התופינים מעשה מרחשת[9], אשר יעלו על השולחן באחרונה, והמה כמאספים לכל מחנה המטעמים, המה זכו לשם גדול מעין כמוהו וזכרם ישכיח גם את זכרון הבשר והדגים, כי בהם יפליאו בני העיר כשולה לעשות.

האסיפה הזאת, היושבת בעזרת הנשים, היא אסיפת הראשים והמנהלים והשמשים להחברה היושבים עתה כסאות למשפט לשפוט את המטעמים. רבי גציל-שמריה הגבאי הראשון יושב ראש, יען כי גבאי הוא ולא חמישה-עשר בנים ובנות קבורים בקברות כשולה ועל כן הוא כתושב בין החיים והמתים. הוא איש כבן שישים וחמש שנה, בריא בשר ופניו כוסו בחלבם, ועורקים אדומים כתולעים יכסו כמעשה אורג אותם ואת חוטמו העב. זקנו גדול ומסובך, עיניו ירקרקות ומפיצות אש קודש, אש אשר הצית בלבו השיכר והיין מהסעודה הקדושה אשר להחברה הקדושה. הוא ישב ראש ולימינו ושמאלו עוזריו והשומעים בקולו. לא הרחק ממנו ישב גבריאל הנאמן, אשר בלבו שטם את הגבאי, והוא אף שנא אותו תכלית שנאה, אך החפץ הקדוש לשבת בסעודה הקדושה הוא קיבץ אותם יחד.

גבריאל הנאמן היה איש גבה קומה ודל בשר מאוד, שערות ראשו וזקנו שחורים משחור ועיניים קטנות ושחורות נשקפו מתחת מצחו הקטן ומצד חוטמו הדק והארוך והמעוקל. אך עתה לא ישבו עוד כי עמדו וקראו וצעקו איש איש בכל כוחו עד כי כמעט לא נשמעו דבריהם מקול הרעש.

'לא אאמין למשמע אוזני' קרא גציל-שמריה היושב ראש אל השמש העומד לפניו כעבד לפני אדוניו 'לא אאמין למשמע אוזני, לא ראית, לא התבוננת, הנה אראה בפניך כי כבר שתית לרוויה והתעוך עיניך'.

'אבל רבי גציל, אני נשבע באמונתי כי ראיתי והתבוננתי היטב בהמרחשת ושמה אין מאום. באמונתי, בחיי אשתי ובני נשבעתי, כי מצאתי את המרחשת והקערה עליה ובתוכה אין מאום, גנוב נגנבו התופינים לעינינו'.

'אבל מי גנבם? מי? האני? או אחד מראשי החברה?'

'גם אני לא אדע' ענה השמש.

'שערורייה כזאת לא נשמעה מיום היווסד החברה'.

'גנבים עוטרים עלינו מסביב'.

'לעינינו נכרתו התופינים מפינו'.

'סעודת חברה לוויה בלי תופינים!'

'יעקור הרים בציפורניו ויביא תופינים!'

'הדבר הזה ראוי להיכתב בספר הזכרונות' כה חיוו איש איש דעתו בקולות מקולות שונים. אבל לא כן היתה דעת חשביה בעל מחשבה, אשר גם הוא היה בנאמני החברה. הוא עמד ויקרא בקול גדול: 'רבותי! הדבר הזה לא היה ולא יהיה, פי חשביה בעל מחשבה הדובר אליכם, כי לא היה ולא יהיה'.

'אבל ראה בעיניך' קרא השמש בתחנונים 'ראה את המרחשת הריקה אשר השומן עוד על שוליה והתופינים אינם'.

'ובכל זאת אגזור אומר כי הדבר הזה לא היה ולא יהיה, האם גנבים יבואו הנה בעוד אשר כולנו נשב פה, הן המרחשת היתה בהתנור העומד למולנו ומי זה יערב לבו לגשת לגנוב לעינינו?'

'הוא צדק בדבריו' קראו אחדים.

'ואיה המה התופינים לדעתך, האם עשו להם כנפיים?' שאל גבריאל הנאמן הלצון.

'אני אגזור אומר ואחליט' קרא חשביה בחלקו זקנו בגאון כאיש אשר יאמר לגלות מסתרי עולם 'כי עורך הסעודה לעג לכולנו וישלח מרחשת ריקה למען הלעיג לנו'.

כאש באוצר אבק שריפה כן הציתו דבריו כרגע תבערת המריבה בהאסיפה. אוהבי עורך הסעודה התנשאו ממקומם ופיהם קרא למהלומות ואויביו, הלא המה כל יתר הנאספים, אשר נפשם מרה על התופינים, עמדו על יד חשביה ויצדיקו משפטו ויריבו בחזקה,עד אשר התנשא רבי גציל-שמריה ויקרא בקול גדול: 'שמש! לך והביא את עורך הסעודה!' עוד המילה בפיו והשמש עודנו על מקומו ועורך הסעודה בא, כי חפץ לשמוע מפי האסיפה הנכבדה מה משפט הארוחה.

'הנהו פה!' קראו אויביו בקצף.

'הנהו פה!' קראו גם אוהביו בשמחה. עורך הסעודה אשר היה איש כבן ארבעים, שפל קומה ורזה עד מאוד ופניו הירוקים ועיניו הכהות ותנועת גווֹ, ומה גם המחט אשר בשולי בגדו ממעל העידו בו כי חייט הוא, נבהל מאוד בשומעו את קול השאון ויעמוד נפעם ויביט כמתעתע לכל עבר, כי ראה כי כלתה עליו הרעה, כי שפטו משפט הסעודה לרעה, וחשביה פנה אל רבי גציל ויאמר: 'הראית איך בא במבוכה? אות הוא על מעלו ובגדו בנו!'

'גש הנה!' קרא רבי גציל בקול מושל 'עמוד והצטדק!' בפיק ברכיים ניגש החייט אליו ויאמר כמתחנן: 'כל אשר בכוחי עשיתי למען למצוא חן בעיניכם, ממבחר הבשר והדגים קניתי, והתופינים נעשו ברוב כישרון, ומה יכולתי עשות עוד, באלוהים נשבעתי ובחיי אשתי ובני כי לא אשתכר בהסעודה אף גרה אחת'.

'הוא מודה במקצת' הביע אמריו רבי אוריה הסוחר, אשר בכל שנה ושנה עשה סיום למסחרו ולחובותיו ויקרא הדרן עלך[10] ובמושב הקהל היה דברו תמיד כי אך חינם יוציא הקהל את כספו לשלם להרב והדיינים, כי כמה וכמה סוחרים יש בעיר, אשר יקבלו עליהם המשרה הזאת בלי מחיר, וכל הקהל ידע כי בכלותו דבריו העביר ידו על זקנו הארוך וישפל עיניו ככלה הנתבעת מהבדחן לחופה.

'הוא ילעיג לנו' קרא חשביה 'כי על כן יהלל את התופינים אשר לא הכין'.

עורך הסעודה נעווה משמוע ויקרא בקול קורע לב: 'את התופינים אשר לא הכינותי?! ואלה אשר שלחתי הנה, האם בחוץ מצאתים? ואלה הערוכים על השולחנות לפני כל בני החברה האם מן השמים המטירו לי? התופינים אשר לא הכינותי! ואני ואשתי ומשרתי לא נתנו שינה לעפעפינו כל הלילה, למען למצוא-חן בעיני החברה ומחיר כל אלה אשמע כי לא הכינותי תופינים. דעתי תתבלע!' קרא ויך כף אל כף וכמעט בכה מרוב מצוקות לבו. צרת נפש החייט לא הרכה את לב חשביה השופט, כי הוא קם נגדו ועיניו מזרות זיקות, כאשה שכולה עת כי יגזלו ממנה פרי בטנה, ויאחז בכף החייט הרזה מאוד וינערהו בקוראו: 'אם כן ערכת תופינים ויהיו למלא בטנך כי אנחנו בעינינו לא ראינו אותם'.

'אם מעט שלחתי הנה ואוסיפה כהנה וכהנה, אך אל תאמרו כי לא הכינותי וכי אני אכלתי אותם. תדבק לשוני לחיכי וידקור כמחט במעי אם בא בפי אף מלוא כף מרק בשר בלילה הזה'.

'הראיתם? הראיתם כי ילעג לנו?' קרא חשביה כמנצח 'הוא יאמר אם מעט ויוסיף לנו כהנה וכהנה, האם אל אסיפת זוללים וסובאים תדבר, אשר ימעט להם ויבקשו ממך חסד כי תוסיף? הן אתה לא שלחת כל מאומה, כל מאומה לא שלחת, אף מעט לא שלחת' קרא בקול גדול ויניע שתי ידיו לשתי רוחות השמים.

'ובמה תצטדק?' שאל רבי גציל ועיניו כונן על האומלל.

'מה אדבר ומה אצטדק? חי נפשי כי לא אבין עד מה, הלא אכלתם את התופינים ותדעו אם לא עשיתי הכל כמשפט'.

'מי אכל? מי?' קרא רבי גציל בקצף 'אנחנו לא אכלנו וגם בעינינו לא ראינו את התופינים כי המרחשת הובאה ריקה'.

'אהה אלוהים! מה זה היה לי? הן אני בידי נתתי ממבחר התופינים בתוך המרחשת ואצַו על המשרת כי יעמידנה בתוך התנור לבל יקפא השומן, אהה אלוהים מה היה פה? המרחשת ריקה והתופינים אינם, ומי לקח אותם מתוך המרחשת? ואני שמתים בה וכיסיתי בקערת בדיל. אהה אלוהים! בנקיטת חפץ אשבע כי בידי שמתים בתוך המרחשת'.

'אם כן ברחו ונמלטו מתוך המרחשת' קרא חשביה וישחק בקול גדול.

'איך ברחו? איך נמלטו? איך יכלו לברוח? אהה אלוהים! הן בידי שמתי קערת בדיל על המרחשת ואשבע בשבועת האלה כי אמת בפי. אהה אלוהים, מה זה עשה לי היום?'

'הלא תראו כי לא עוול בכפו' קראו אחדים 'הן הוא יישבע בשבועה כי שלח, ואם כן גנבו אותם פה'.

'שבועה, שבועה! מה עניין שבועה לכאן, מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא[11], ולדבר הזה לא לנו ללכת לדיינים ורבים המה בסוחרים אשר ידעו זאת'. כה ענה רבי אוריה הסוחר חלקו, אך בטרם עוד העביר ידו משפמו עד קצה זקנו כבר שמע מוסר תוכחתו מפי רבי גציל-שמריה, אשר הניע בראשו ויאמר: 'הן לא אסיפת קהל היא פה ולא עת בחירת רב או דיין, כי אם סעודת חברה קדישא, האין זאת, והתופינים אינם, ומי יודע אם לא אמת בפיו כי הוא הביאם ופה שלח בהם גנב את ידו'.

'אם כן ' קרא חשביה 'גנבם השליח אשר נשא אותם הנה'.

כרגע שלחו לקרוא לשליח, אך גם הוא בכה והתחנן ויישבע בשבועה כי ידיו לא עשו את התועבה הזאת, ואז אמר החייט: 'הלא תראו רבותי כי לא בי האשם, אך נראה נא את המרחשת בתוך התנור אולי נהפכה ויפלו התופינים. כולם ניגשו אל התנור ויראו כי המרחשת עומדת ריקה, הקערה בצידה ועל האפר יכסה שומן. עתה נוכחו לדעת כי התופינים נגנבו וכולם גמרו אומר כי נגנבו. אך עתה החלה מריבה חדשה את מי לחשוד בדבר הגניבה. אלה חשדו את הפרושים, ואלה אמרו כי אויבי החברה שלחו ידם במעל הזה למען תת אותה לבוז וכולם החליטו לבקש את הגנב.

'כאשר ייתפש בכף יימרט לחי' אמר אחד.

'יימרט לחי? ולא עוד?' קרא השני 'הנך שופט נאמן! אני אשבר כל עצמותיו'.

'העל זאת לא ישולח לעבוד בצבא?' קרא חשביה אף הוא.

'חשביה צדק במשפטו' קראו רבים פה אחד 'לעבוד בצבא ישולח פושע עריץ כזה, אשר ייתן כבוד החברה הקדושה לכלימה'.

'ייכתב בספר הזכרונות כי ייקבר בקבורת חמור. נבלה כזאת לא נשמעה מיום הוסדה ארץ. בן שישים וחמש שנה אנוכי היום ולא ראיתי ולא שמעתי מעודי נבלה כזאת נעשתה בישראל' קרא רבי גציל ועיניו הפיצו אש בדברו, אך סביבות שיניו לא היתה אימה, יען כי הנה עזבו כבר את המקום אשר היה כתופתה לאדם רב. כעשרים האנשים הנאספים ענו אחריו פה אחד: 'קבורת חמור ייקבר!' וכה חרצו משפט הפושע אשר לא ידעו מי הוא, ואחרי אשר גם לראשי החברה בעיר כשולה היה המשפט לבלי תלות את הפושע בטרם נתפש בכף וקצרה ידם מעשות המשפט אשר שפטו, לכן הרבו כעסם מאוד ויזעקו חמס על השערורייה ויגמרו אומר לחקור בכל לב למצוא עקבות הפושע. וכה קראו בקול ויריבו בחזקה עד אשר פרצו פתאום לפתע שתיים נשים אל העזרה, פניהן היו מוראים כפני בנות שחת ותתנפלנה בחמה שפוכה, האחת על רבי גציל-שמריה והשנית על גבריאל הנאמן ותהי מהומת מוות בבית. ובעוד אשר כל יתר בני האסיפה עומדים נפעמים ונדהמים ממראה עיניהם, הגיח רוח חזק מאוד אל תוך החדר ונוצות אווזות אין מספר נישאו על כנפיו ותכסינה על כל הנמצאים ותבאנה אל פיהם ואל אפיהם וכל הנרות כובו ברגע אחד כמו יד נעלמה נגעה בהן: ותהי אפילה ובהלה וזעקה וחרדה מאין כמוהן.

לא אנסה לתאר את המבוכה ההיא כי תקצר ידי, ודי להקורא אם ישמע כי גם קול רבי חשביה הכופר בכול נשמע הפעם בין יתר הקוראים אשר קראו בקול: 'שדים, מזיקים, מלאכי חבלה!' כי אף הוא קרא בחזקה: 'שמע ישראל!'

ג

השדים המזיקים ומלאכי החבלה

זבולון המלמד היה נודע בעיר באהבתו ויראתו את אשתו. הוא ירא מפניה כאשר פחד מקול רעם בגלגל וחזיז קולות וכאשר ריחפו כל עצמותיו בשומעו שם שאול וקבר, ואיך לא יפחד ממנה אשר פצתה פיה כשאול בכל יום החמישי בשבוע ותמטר עליו אש וגופרית ורוח זלעפות ולא נחה מזעפה עד יום המוחרת לערב... ומיום הראשון עד יום השביעי ניסתה כוחה בבוקר בבוקר לבל תשכח חוקה ביום חמישי, אשר על כן היה מוראה על פניו תמיד כמורא הרעם בגלגל, רק כי מפני הרעם חש תמיד מפלט לו אל המיטה להסתתר תחת המצע ומפני שאון עברתה עת התגבר לא עמד לבו להסתתר בביתו על מיטתו ויחש מפלט לו אל בית-המדרש. אמנם אף כי מוראה היה על פניו בכל זאת היתה אהבתה בלבו תמיד. באחת יען כי כן ציוו חכמינו לאהוב את האשה, וזאת שנית כי היא היתה אשת נעוריו ואחרת לא ידע, ובשלישית כי היתה אשת חיל. אל אם יחשוב הקורא כי בכל עת מפניה וישב אחור ישגה מאוד; כי אף אם ירא מפניה ויאהבה בלבו בכל זאת לא נסוג אחור ביום עברה ויילחם כאשר היה לאל ידו לעשות, וכל איש אשר ראה בעיניו את המלחמה האיומה הזאת, נוכח כי לא בחיל ולא בכוח יגבר איש כי אם בחכמה להשיב מלחמה שערה. הן אשתו אשר אמתיים וחצי אורכה ואמה וחצי רוחבה[12] ופיה כקבר פתוח וידיה כמטילי ברזל התגרתה מלחמה בהאיש הזה הקטן והדל אשר קולו כקול הציפור ובכל זאת הצליח הוא במלחמה. גם הרגיזה ולעג לה לפעמים עדי נלאתה התגרות מלחמה ותאלם דום, רק דבר אחד הוציא מפיו ויביא מרד בלבה ולא הוסיפה קום. 'אני אמסור דיני לשמים' קרא בראותו כי היא תחגור שארית חמות וכרגע נפל לבה לשונה דבקה לחיכה, כי היא ידעה מאוד, כי לא ככוח אישה כוח השמים ואתם לא תערוך מלחמה. כה עשה לה כל הימים וכה יעשה עוד שנים רבות, אם יזכהו ה' בחיים ארוכים, אשר אך זאת שאל מאת השמים משגבו ומעוזו ביום תוכחה, כי לראות זרע לא קיווה עוד אחרי אשר עברו כשמונה-עשרה שנה מיום חתונתו ולא ראה שכר לעמלו הרב.

בלילה ההוא, ליל הבהלה והפלאות בבית-התפילה אשר לחברה לוויה נדדה שנת זבולון, אף כי הרעש הגדול אשר היה בבית-התפילה לא הגיע לאוזניו, יען כי אחד תלמידיו חלה את חוליו ויפחד מאוד פן יבוא המוות ויקחהו אתו ויגזול גם שכר הלימוד אשר לא שילם לו עוד, ואשתו ניבאה בפה חוצב להבות אש לו האותיות מראש כן תקרינה כמו הוא אשם בדבר. ובפעם הזאת לא מסר דינו לאלוהי שמים, כי מאן להלאות אותו בשתי שליחות להציל את אבי התלמיד מרדת שחת ולשים מחסום לפי אשתו. ובדעתו כי ריבות פי האשה אך צרה בשעתה היא ומות האב יביא לו בכייה לדורות, לכן בחר להתחבא רגע בבית-התפילה, אולי יראה אלוהים ללבבו וישלח עזרתו להחולה. ויקום רבי זבולון וילך לבית-התפילה אשר להעגלונים העומד נוכח ביתו, וייקח גמרא להגות בה, אך לב האומלל היה מלא דאגה ויגון ולא הלך אחרי הכתוב על הספר.

גורל האנשים האלה, המלמדים, נורא מאוד, לא מאשר כי הסופרים החדשים ישימום תמיד למטרה לחיצי לעגם, הן גם על מושלים ורוזני ארץ ישפכו בימינו לעג וישימון למשל, בארצות אשר בניה כבני-חורין המה ובידם לדבר כהעולה על רוחם. הן גם נפוליאון וביסמארק, וויקטור עמנואל ואַמַדֵיאוּס בנו יהיו תמיד למשל ובכל זאת יאכלו טוב הארץ וישמחו בחייהם, ועל כן נחשוב למשל כי לוּ אך הצרה הזאת אחזה בעקבם, כי אז לא שמו לבם לכל הלעג והבוז, אך צרות אחרות תבחרנה תמיד לשבת בביתם – עוני ומחסור ובוז וחרפה מנת כוסם תמיד. אל כל גבר לא יצלח יאמרו מלמד, משכורתם אשאר בדמי לבבם ימצאו תינתן להם כחסד ומתנת חינם, ורב אושרם אם תינתן להם אף כמתנת חינם. המה תמיד האחרונים לבוא על שכרם, ואף אלה אשר שם להם בעיר כי לא יעשקו שכר שכיר וישלמו בעתו להסנדלר ולהחייט ולהאופה וגם חובות בית-התפילה, גם אלה יאמרו: המלמד יחכה! כמו אוצרות חשך לו, וגם מבלעדי שכר עבודתו או שכר הבטלה, כאשר יכנו את השכר הזה, ימצא די טרף לביתו. ורק בעבור הכבוד הגדול יעבוד כל היום ואשמורה בלילה את עבודתו אשר תשוד לשד חייתו. למלה היה שם מלמד, כל החפץ ללעוג ולחרף (לא רק הסופרים החדשים והמתיימרים בשם ההשכלה, כי אם גם אלה אשר גם קרוא ספר לא ידעו ושם ההשכלה לא שמעו) יעשה חפצו בהמלמד. הנה כי כן הוא גורל כל בני-האדם ודרכיהם: את העריץ יעריצו, את המאושר יאשרו ואת הדַכָּא ושפל רוח ידכאו וישפילו עד עפר.

אמנם מה נפלאים דרכי העם הזה, הן הדבר הזה לא ייאמן כי יסופר; העם הזה אשר יכבד את תורתו ובשמה ידגול, וכל המרבה בתורה הרי זה משובח ומכובד ומפואר ותחשב לו כמשרת שרים, כאוצרות רוזנים, אותה ישתו בצמא ואל הבאר אשר תשקם את מי התורה ישליכו שיקוצים בלעג ובוז וינבלוה. המלמדים אשר המה מורי ישראל ומדריכיו בתורה, המלמדים אשר אם תצא גזירה מאת הממלכה להסירם ממשמרתם יבכה כל העם ויקרא בחוזקה ויתפלש בעפר, המלמדים אשר בידם יתנו את בניהם ולא ישימו עוד לבם אליהם וביד המלמד לעשות בהם כהעולה על רוחו, ואותם את המלמדים האלה, את החומות הבצורות לאוצרות התורה, אותם יקלו ויבזו וילינו פעולתם, גם יעשקו שכרם ואין שם אל לבו לאמר מה עשיתי. אצילי הרומאים נתנו את בניהם על ידי העבדים ללמדם לשון וספר ובני-ישראל בני מלכים יעשו להפך – את מוריהם לעבדים נבזים. ומה זאת? האמנם יקר בעיני העם הזה הכסף מתורה? ואם אמת היא אשר יאמרו שונאיו כי רק בפיו ובשפתיו יכבד את התורה ואם ייתן לו איש כסף מחירה אז יושיט ידו האחת לקחת את הכסף ואת השנית לגרש את תורתו ואת אמונתו מעל פניו, האמנם אמת בפיהם? לדאבון נפשנו נודה כמעט כי כן הוא. לעגל הזהב ישתחו מרבית בני העם הזה, את עגל הזהב אשר עשו להם מכלי כסף וזהב אשר שאלו ממצרים ולא השיבו, את העגל הזה יקדישו עד היום ופניו יתהלכו אתם בימינו בארצות נושבות כאשר הלכו עמהם במדבר, כי אל קרבו בא העגל הזה. מחוקקו כתת אותו הדק היטב ויזרהו על פני המים וישק את העם כולו ועל כן בא העגל הזה כמים בקרבו וימאן לעזוב מקומו, אך כל עוד אשר תורת אלוהיו בלבו תהיה היא עליו סתרה לבל ידח פתאום אחרי אלילו העצור בעצמותיו, אך אם יסיר עיניו רגע מתורתו אז יהיה עבד עבדים לו!

אם נישא עינינו אל היהודים היושבים בערים הגדולות בארצות אשר יתנו למו לחיות כחפצם ובראותו דרכיהם תכסה כלימה פנינו, כלימת עולם. איה איפוא המה בני הנעורים? האם ירדפו לדעת? האם יחנכום אבותיהם כי יהיו בנים חכמים ואוהבי חכמה ודורשיה? איפה תמצא את בן ישראל שמה בבקשך אותו? הידעת איפה? בבית-המקדש אשר לעגל הזהב! בבית אסיפת הסוחרים, שמה כוהניו ושריו, נביאיו וחוזיו, משרתיו ומעריציו, כולם בני יעקב המה, העם בחר בו ה' למען יעשה מקנה וקניין בדבר שלא בא לעולם. האחד יביא למכור את אשר אין לו והשני יבוא וירבה במחיר ואין בצלחתו אף גרה, זה יקרא: 'הנני נותן!' ומאומה אין בידו, והשני יענה בקול: 'אקח! אקח!' וידיו ריקות. כה יקראו ויסחרו ויריבו ויתגעשו וילחמו, וכל אלה במרמה: המוכר ידע כי אשר ימכור לא ישא פרי והקונה אף הוא כמוהו ידע כי בו לא יצליח, רק אם ימכרנו לאחר, לאיש אשר לא ידע, וכה יסבו בכחש באי בית אסיפת הסוחרים, או אסיפת הגנבים והחומסים, ויוליכו שולל המון אדם בכחשיהם עד כי יביאו הברכה אל ביתם ואז גם חורי ארץ יהיו, כפחות וסגנים יכינו כרה גדולה, ויינשאו בכרכרות, ונשיהן משי ורקמה לפי משפט החודש ההוא[13] ילבשו. ובמקום משחק ושיר שם המה בראש, וכה יפזרו הכסף אשר אספו ברמייה במלוא חופניים. ואם יאמר איש לאציל כזה אשר בבית אסיפת הסוחרים מצא את עושרו ויחשו (והמה כמעט כולם), אם ינסה איש לאמר לאציל כזה: הן כסף כאפר תפזר לכל רוח, הן מחיר כלב תיתן לאלפים וגם השני אשר לא יבוא אל בית ה' גם הוא יאכל חצי אוצרך, תן איפוא גם מעט מהרבה למען הכין בית האוסף לספרים עברים, הלא עברי אתה, או אמץ ידי אחד מאחיך, איש אשר לו רוב דעה ומעט לחם, או שלח נדבתך אל חברת 'כל ישראל חברים', הן אך חברה אחת לנו לכל העם והיא הלא תכין בתי-ספר ובתי-מלאכה לבני עניים וכאלה וכאלה, אז יישא ראש בגאון ויירק פניו וילך לו. יאמר כל איש אם לא כן הוא? כי המה כולם גם יחד אנשים אשר תורה לא ידעו, שמע הדעת לא שמעו מימיהם ולא יחפצו לדעת מקומה איה, וגם את בניהם ידריכו, ויעמידו את כל תורת האדם על שלושת עיקרים: מצוא כסף ואחת היא אם ביושר או ברמייה, אך אם רב מספרו, כי טובים השניים ברמיה מאחד בידי ישר; פזר את הכסף כאשר תוכל אך למען מלא תאוותיך;מלא פיך כלימות ורוק לכל איש דעת לבל יגדיל עליך עקב. זאת היא תורתם אשר ישמרו ויורו לבניהם אחריהם, בני העם בחר בו ה' כי יהיה לאור עמים!

אך אל תניע עלי במו ראשך, אתה הקורא, על כי אפסח ואדלג מהר לגבעה ומצפון עד תימן, מהמלמדים העניים ושומרי התורה לבעלי האסופות, העשירים בכסף ועניים בדעת, הן גם אני בן להעם הזה הנני ובדרכו אוחז אם אחפוץ או אמאן, הן זה גם דרכו להחליף דרכיו לרגעים, לדלג ממזרח למערב ומצפון לתימן ברגע אחד. היום הנהו איש תם יושב באוהלים של תורה, ומחר ימכור תורתו ואמונתו בבית אסף הסוחרים במחיר נזיד עדשים אשר עוד לא נזרעו וימלא זהב חוריו. היום יתהלל ויתפאר באמונתו וישימנה לראשו כעטרת צבי ומחר יאטום אוזניו בשומעו מלה עברייה והשבץ יאחזהו אם ייוודע לאיש כי עוד מלות אחדות נסתרות בזכרונו ולא יוכל להבריחן ממקומן; היום יישא כפיו ברוחצו אותן בניקיון בטרם ישב לאכול ואם מים אין לו ירעב והתקצף, אך מאכל לא יבוא אל פיו כי ידיו טמאות, ומחר יפער כשאול פיו וילעיט נפשו בכל אשר ימצא בבתי המאכל לעם-הארץ, וגם אם לגועל נפש יהיו לו המטעמים ובטנו כאובות תיבקע, בכל זאת יראה אומץ לבו וימלא בטנו מהם למען יראו וידעו כי לא ייזהר מכל טומאה, ובבואו אחרי כן אל בית מאכל ליהודי, כי נפשו קצה בהמטעמים אשר לא הסכין בהם מנוער, יגביה אפו ויעקם שפתיו ויניע ראשו לכול מראה עיניו וניבו יהיה מרגע לרגע: 'נבזה מאכל היהודים ונפשי תקוץ בו'. בבית איש מעם-הארץ ישב ויידום גם אם בהרות שחורות ואדמדמות תיראנה על המפה, ואם גם ימצא במרק הבשר בריה אשר לא תיתן טעם לשבח ולא תוסיף ריח ניחוח, בכל זאת ייתן בעפר פיו ויידום, כי אם יישא קולו ישמיעהו כרגע מי הוא ומאין הוא בא. אך בבית יהודי לא טהורים בעיניו הכלים אף אם מורקו למען היות להם ברק; המפה מגואלה, המטעמים נשחתים, ואך ברוב חסדו הגדול – כן ישמיע לרגעים לכל החפץ לשמוע – השפיל כבודו לבוא פעם אחת אל בית מאכל ליהודי יען כי דבר היה לו עם איש אשר עוד יחזיק בהבלי אבותיו וימאן לפקוח עיניים לראות. כי אך זאת היא חכמת גבר ובזה יתהלל איש הדעת, אם כה רבה בינתו וכוח לבו ורוחו גיבר חיילים עד כי ימצא נחת בארנבת תלויה. האף אין זאת?! – – – ומה אני כי ישימו אשם נפשי על כי שכחתי רגע את מקומי בבית-התפילה אשר לחברת העגלונים בעיר כשולה ואעוף ברגע עד בית אסיפת הסוחרים בעיר וינה או ברלין או פריס, ומה גם אחרי כי בכסף החילותי ובכסף כיליתי, ואף כי בגלותי להקורא כי בכסף החילותי ובכסף כיליתי, ואף כי בגלותי להקורא כי גם מלמדים רבים מצאו עקבות באי בית אסיפת הסוחרים, עתה הן ייתן לי עוז כל יודע משפט ויצדיקני על דרכי זה.

זבולון האומלל לא ידע כי יש בית אסיפת סוחרים ולא אגודותיהם, גם לבו לא ניבא לו כי עוד יקום סופר לישראל אשר יאמר לחמול על המלמדים תחת לשפוך עליהם בוז ולעג. הוא ישב במגינת לבו ויפחד מהמוות. הן הוא פחד תמיד מפניו ולשמע שמו אחזתו פלצות, אך עתה פחד משונה בא אל בלבו. בפחדו תמיד לנפשו פן ילטוש המוות עיניו לו, לא באה עוד יראה בלבו פן ימות אחרי כן גם ברעב ופן יחלה ויחלש ולא יעצור כוח ללמד את התלמידים שתים-עשרה שעה ביום, אך עתה באומרו בלבו פן יפרוש המוות מצודתו על אבי תלמידו, ואז הן עוד נכונו לו ימי חושך: למות ברעב ולהתענות בידי אשתו ולשבת יום תמים על מקום אחד ולקרוא בקול בעת אשר הבטן תחסר, ובמשנה שיכרון זה נשבר לבו מאוד ויישא למרום עיניו כמו מסיפון הבית תבוא עזרתו.

אך פתאום התחלחל מאוד ויקרא בקול: 'שמע ישראל!' אף כי לא מת ולא שד קאו עיניו, גם לא לשון ארוכה ועליה אבק עלי מרורים יוצאת מעזרת הנשים, כי אם קול מוזר עלה באוזניו. ובשבתו תפוש ברוב שרעפיו לא ידע כי הקול אשר בא לאוזניו הוא קול הדלת אשר סבבה על צירה וידמה כקול אשתו הוא, או קול מזיק אחר אשר לו קול כקול אשתו וכקול הדלת. אולם בטרם ראה את אשר לפניו הניח נער כבן ארבע-עשרה שנה ידו על שכמו ויאמר בשחוק: 'האם לא הכרתני או האם יתנו פני מורא בלבבך?'

זבולון נשם נשימה ארוכה כמו יצא ממסגר ויאמר בשמחה: 'האתה הוא, לכישי? מה תעשה פה ומה זה תסתיר תחת כנף כסותך?'

'יחדיו נחלוק, כי על כן באתי הנה, גם בביתך הייתי לבקשך ואשתך הראתה כי רב כבודי בעיניה, כי עד אחרי הדלת והמזוזה ליוותה אותי וידה תמכה ימיני באהבה ומרוב אהבתה אותי ומרוב שמחתה ששמחה בי קראה שמי: 'כלב וחזיר'. אף כי לב זבולון היה מלא דאבה, בכל זאת לא כלא שפתיו משחוק בשומעו דברי הנער היפה עד מאוד ובראותו תנועת גווייתו אשר התנועעה כגוויית אשתו בעת זעמה.

'הרחב פיך ואמלאהו' – הוסיף הנער לדבר ויוצא מתחת שולי בגדו תופינים מורבכים בשמן, אשר אחד באחד דבקו ומראיהם נחמד מאוד למראה 'הן לא אתה ולא אבותיך ואבות אבותיך, אף לא אשתך וכל משפחתה ראו מעודם ועד היום הזה תופינים כאלה, ואותם תוכל היום, אף כי לא גבאי ולא נאמן ולא שמש, ואף לא בן החברה אתה'. וככלותו את הקריאה הושיט את החלק הגדול מהתופינים לזבולון, אשר הביט רגע במדבר בו ורגע בהתופינים כמשתומם ויבלע רוקו ולא שלח ידו לגעת בהם.

'האם אבוא אליך ואפתח פיך בחזקה ואלעיטך? המעט ממך כי זכרתי אותך, כי עוד תעמיס עלי משא כזה?'

'הן תשחק לי' ענה זבולון 'אני אדע את דרכיך, לא תופינים בידך כי אם תחפוץ להתל בי'. הנער לא ענה דבר כי אם נשך בשיניו מהתופינים ויאכל בתאוות נפש.

'אם כן תופינים המה באמת' קרא זבולון 'ואיפה לקחת אותם?'

'מה לך לדעת איפה לקחתי אותם? שים אל לבך למי אתנם, לכן חדל מדבר, קום ועשה פן תאחר המועד, הן תדע כי בטני לא תרבה חקור ותקבל באהבה כל אשר אתן לה', המלמד לא משל עוד ברוחו וייקח גם הוא ויאכל בתאוות נפש בקוראו מרגע לרגע ברגש: 'מעודי לא אכלתי ולא ראיתי מטעמים כאלה, טוב עשית כי זכרתני'. אחרי כלותם שניהם מלאכתם שאל המלמד שנית: 'איפא לקחת את המטעמים?' אף כי ביקש הנער בכל לב לגלות לו את הסוד, בכל זאת לא מיהר לענות למען יוסיף המלמד תאווה לדעת ואחרי אשר העתיר עליו דבריו הביט הנער כה וכה ויאמר: 'אלה המה התופינים אשר נועדו לעלות על שולחן הגבאים,ואני הוצאתים מתוך התנור'. המלמד לטש עיניו ויפער פיו ויהי כמשתומם רגעים אחדים, ועל פניו נראו אותות פחד ושיממון. זמן כביר לא מצא עוז בנפש להוציא הגה מפיו, אך אחרי אשר ראה כי הנער ישחק מטוב לב קרא בקול: 'אהה! מה עשית?'

'אל תפחד, כי סם המוות לא היה בהם'.

'העוד תשחק? הידעת מה עשית? הלא אם ייוודע הדבר ימסרוך לעבוד עבודת הצבא, וגם אותי יגרשו בחרפה מהעיר אם ייוודע כי אני ידעתי ולא גיליתי על עוונך'.

'עווני! עווני! גדול עווני מנשוא,אוי לי ואוי לנפשי!' קרא הנער בקול כקול בוכים וכאשר התבונן בו המלמד לראות אם בוכה הוא ויינחם באמת ממעשהו, הריע בקול תרועת שחוק גדול ויקרא: 'האם לחטאת תחשב לי כי אכלתי תופינים? הגונב מהגנב פטור, ומה גם הגונב מהגזלן, האם בכספם יכינו להם כרה גדולה ויאכלו ויפושו כעגלי מרבק? הן בכסף העדה, יען כי ידם תמצא להכביד משא המס על העדה לעשות משתה ושמחה כל היום ובלילה הזה מצאה גם ידי את התופינים ואדע נאמנה כי לי המה. ואף אם יבואו כל הגבאים והשמשים שבעולם לא יוציאום עוד מידי. ואתה הן לא חטאת כי לקחתם מידי מבלי דעת, ואם בכל זאת ירך לבך ותפחד, השב איפוא את הגזלה להגבאים'. קול שחוק התפרץ למרות חפצו מגרון הנער, אשר ביקש לדבר כאיש חכם ויודע, אך התאפק ויקרא: 'ראה, הרגעתי רוחך, ומה לך כי נזעקת?' המלמד היה כאיש נפעם לא ידע להשיב דבר.

'אך הן לנפשי תירא פן יפקדו עלי אפם, הרגע נא, כי היד אשר הצילה את התופינים מהיות טרף לשיניהם היא תוציא גם את המציל את הטרף לבל יהיה לטרף לשיניהם. בעוד רגע אשלח מלאכי והוא יהומם עד כי ישכחו את התופינים והסעודה והגנב ויספרו את הנפלאות אשר תראינה עיניהם בלילה הזה לדור יבוא, וגם בכתב ישראל על הפנקס יכתבו לזיכרון עד עולם. הרגע נא ועוד מעט אשוב אליך, וידעת את ידי וחכמתי ואומץ לבי אשר יגדל גם מכוח לב זבולון המלמד'. וככלותו דבריו מיהר לעזוב מקומו והמלמד נשאר על מקומו משמים בלב מלא יגון ופחד. מה מאושר לו מצאה ידו להוציא בלעו מפיו ולהשיבו אל הגבאים, אך הנעשה אין להשיב ועל כן ניחם מאוד על מעשהו, כי נפתה לדברי המסית לאכול מהתופינים. ומרוב פחדו שכח גם את אבי תלמידו ואת המוות ואת אשתו ויהגה אך נכאים ולא שב הביתה.

ד

המהומה

הנה כי כן המה דרכי החיים, רק לאיש זרוע ולאמיץ כוח לב ניתנה הארץ והחיים עליה, רק המה יעשו ויצליחו וישמחו בחלקם, גם זרועם תושיע להם להינצל מיד המשפט ולבם יתנם למצוא נחת באשר מצאה ידם. לא כן חלק אלה אשר יפחדו תמיד. המה לא ידעו חיים ושלום רק צרה ומפח נפש. בטרם עשותם מעשיהם יתעו בספק ובעת עשותם יפחדו וכהתימם מעשיהם יינחמו ולבם מלא יגון ופחד-תמיד. אין חולי ואין מדווה אשר ידכאו את האדם כמחלת הנוחם, הוא חולי רע ניתן לאדם לענות נפשו בו חינם, כי מה יועיל הנוחם אחרי אשר אין להשיב? הייטיב האדם דרכיו בימים הבאים? היזכה בעבורו אורחותיו ומעשיו? אך לא! הן בעשות האדם מעשהו אשר רעה תבוא לרגלו, לא ידע את העתיד לבוא כי לו ידע זאת הן נזהר ממנו, ואם גם יינחם אחרי כן ונפשו עליו תאבל, הן כבר עשהו, ואם בידו להיטיב את אשר עיוות יעשה זאת, בלי נוחם. ואם אין מה יועיל לו אם יינחם? רק להוותו יועיל למרר חייו ולדכא רוחו; לכן אם יחפוץ איש בחיים, יסיר כל נוחם מלבו ואם אין, יבחר מחנק לנפשו ויסתיר עמל מעיניו. מה הועיל לזבולון המלמד הנוחם אשר אכל כעש לבו על כי אכל מהגניבה? רגע מצאה בטנו הרעבה נחת בהמטעמים ורגעים אין ספורות (הרגעים האלה היו כימי עד בעיניו) נענה ונאנח מיראה פן יישא עונש כחולק עם הגנב. לא כן היה חלק הנער אשר שלח ידו בהמטעמים, אשר נועדו לרדת לקרבי הגבאים, הוא שמח במעשהו וימצא נחת באוכלו וישחק בלבו בחושבו כי עד מהרה יוציא מזימתו לפועל ידיים ויסכסך את הגבאים והשמשים וישלח במו את המהומה עד כי ישכחו את התופינים ואת הגנב, ושלום יהיה לו. ואם לא מאושר היה המלמד האומלל? אמנם מאושר היה בעת ההיא, ואם לאורך ימים? אבל מי הוא זה, אשר בידו טובו ואושרו תמיד?

'חיה-דבורה, רבי גציל-שמריה היכה את אישך מכה רבה מאוד וכל עוד נשמה באפו' צפצף קול דק מבעד חלון בית רבי גבריאל הנאמן אשר התקצף בבית-התפילה על כי לא מצאו את הגנב.

חיה-דבורה, אשר אישה היה טוב לב מעשרה בנים אשר לא ילדה, כי רק בנות היו לה, היא חיכתה בכליון-עיניים לקראת אישה ותתפלא מאוד כי אחרו פעמיו. בתחילה חפצה ללכת אל בית-התפילה לראות מה היה שם ומדוע בושש אישה לבוא, אך כרגע השיבה אל לבה: הן במושב זקני העיר ישב ולא נכון לה לבוא שמה, ובלי ספק ידברו בדבר גדול בצורכי החברה ועל כן יאחר שבת. ובהניחה רוחה במחשבה הזאת, החלה להסיר שמלותיה מעליה. וכאשר התפשטה עד מעילה הגיע פתאום הקול לאוזניה ותתחלחל ותיתן קול גדול ותתחלחלנה ארבע בנותיה ותקראנה גם הנה בקול ולקולן חרדו המבשלת והשכנות ותקראנה כולן בחוזקה ואיש לא ידע עד מה, עד אשר נעורה משנתה הילדה הקטנה בבנות חיה-דבורה ותשאל:'מדוע תצעקי אמי?' אז זכרו כל הנאספות כי לא תדענה מדוע תצעקנה ותשאלנה גם הן: 'מה לך כי נזעקת?' ואז זכרה גם חיה-דבורה כי אישה בצרה ותמהר ותיקח את בנותיה הגדולות ותרוץ החוצה – אל בית-התפילה, מקום מושב אישה, פניה מועדות.

המלאך אשר בישר את הבשורה הרעה לחיה-דבורה, אשת רבי גבריאל הנאמן, לא ניקה גם את חווה-זלדה אשת רבי גציל-שמריה, או הזקנה, כאשר קרא לה אישה, כי גם לפני חלון חדרה התייצב ויקרא בקול פחדים: 'אהה, חווה-זלדה, רבי גציל אישך בצרה גדולה, גבריאל הנאמן ואשתו ובנותיה התנפלו עליו ויכוהו מכות אכזרי, חושו לעזרתו כי כפשע בינו לבין המוות'.

חווה-זלדה, אשר שכבה כבר על משכבה ולא חיכתה לקראת בוא אישה, התעוררה ותבט סביבה בשיממון ובראותה כי אין איש לא קראה בקול ולא העירה הבנות והשכנות כי אם מיהרה, אף כי זקנה היתה, לעזרת אישה בלב מלא אומץ וגבורה.

והמלאך הזה לא מיהר לעוף השמימה בכלותו מלאכתו לסכסך נשי הגבאי והנאמן, כי אם עלה בלאט לעזרת הנשים במכפלה העליונה[14] הסגורה על מסגר כל השנה, אשר על כן ימצאו שמה מנוחה להם השדים והמזיקים כאשר יגבור עליהם הקור והקרח, שם יתרועעו וישירו בטוב לבם או יילילו מרה ויתייפחו, להרגיז לב כל בני בית-התפילה ולהוציא בחזקה 'שמע ישראל' מפי אלה, אשר בנפול עליהם תרדמה שכחו לקרוא 'קריאת שמע'. זאת ידע כל איש כי השדים ימצאו מקום מנוחה להם בעזרת הנשים כל השנה, לבד משני ימי ראש השנה ויום הכיפורים, כי בימים האלה תייללנה שמה הנשים ותספרנה כל הגות לבותן לאלוהי התפילות ולרעותיהן, ועל כן לא יערוב איש את לבבו לגשת בלילה אל המקום הנורא ההוא. אך המלאך לא ירא מחמת השדים ויעל על העלייה ויבט בעד החלון רגע קטן על האסיפה והמלחמה האיומה אשר פרצה בקרבה. האחד אוחז בזקן רעהו והשני יישוך בשיניו והשלישי יבעט ברגליו והנשים תילחמנה אף הנה בחוזקה ותקראנה בקול גדול מאוד. ולבו מלא נחת ממראה עיניו, ואחרי כן פתח את החלון וישלח בו כר קרוע וכרגע היתה חשכת קבר בעזרה, כל הנרות כבו מפני הרוח אשר נשב בחזקה מבעד חלון העלייה, והנוצות כיסו על פני כל הנאספים ותעלינה בפיהם ובאפם. ולהגדיל המבוכה נתן המלאך קולו ממרומים כקול כל חיה וכלב וחתול ויצא לב כל הנלחמים וקול אדיר וחזק, קול מפרק קירות בית-התפילה קול קורא: 'שדים, מזיקים, מלאכי חבלה' קול קורא מקרב לב: 'שמע ישראל!' עלה עד העלייה. והמלאך שמע וישחק בכל לב וייעלם.

אם אמנם אחשוב כשפת יתר להשמיע להקורא החכם כי המלאך אשר עשה את כל הנפלאות האלה לא מלאך שלוח מן השמים היה, כי כל קורא ידע דברי החכמים, אשר ידעו היטב דרכי המלאכים ומה כוחם, והמה העידו כי צר כוח מלאך אחד לעשות שתי שליחות, ואיך מצאה יד מלאך הזה לעשות כל הנפלאות האלה בלילה אחד? ועל כן יבינו כולם משפט, כי הנער אשר גנב את התופינים רק ערום הערים בהתהללו לזבולון המלמד כי ישלח דברו בידי מלאך, כי אמנם הוא היה הגנב, הוא השולח והוא המלאך. ובכל זאת לא אוכל התאפק ואעיד גם אנוכי כי ידי הנער היו בכל אלה, לבל תעלה חלילה מחשבה על לב הקורא להאמין כי בין האנשים כחשביה בעל המחשבה חלקי וגם אני אספוק בדברי החכמים ואחשוב כי ביד מלאך לעשות שתי שליחות למרות חפץ חכמינו אשר דבריהם לעולם יעמדו. לא כן! גם אני אאמין באמונה שלמה, כי ידי מלאך לא עשו ולא תעשינה שתי שליחות עד עולם. והנער אשר לא ידע בושת, וישלח ידו לגנוב התופינים הקדושים, שנועדו לסעודה הקדושה למען הבטן הקדושה אשר לגבאי החברה הקדושה, הוא הוסיף עוון על עוונו לשלוח לשון גם במלאך אלוהים להשביתו מטוהרו ולשומו כעבד לו. אך אם יימצא איש מכביד לבו וימאן להאמין כי יימצא באחת הישיבות נער, אשר לו יהיה אומץ לב כזה, לו אענה: אם בן בלי אמונה אתה ולא תאמין על דברתי הנה עדי בכשולה, שם יחיה זבולון המלמד והוא יבוא וייתן עדיו כי באוזניו שמע אחרי כן מפי הנער, כי כל אלה פעלו ידיו, ואף חכמתו עמדה לו להשכיח את הנאספים ברגע אחד את התופינים ואת גונבם, ואת עורך הסעודה ומשרתו, מפני הבהלה החדשה אשר שלח בהם. וזבולון עד נאמן הוא ולא יכזב, זאת יעידו עליו כל יודעיו, וגם לא פתי מאמין בכל דבר הוא, כי על כן לא האמין גם הוא בתחילה בדברי הנער אשר סיפר לו כל מעשיו הגדולים בלילה ההוא. ואיך יאמין כי איש יעלה בלילה לבדו על העלייה וישוב ממנה בשלום? הן כל בני העיר יודעים כי מתים ושדים שם ילינו, ונפלאות לאין חקר נעשו כבר שמה, כאשר יסופר בכל העיר, ואיכה ירהיב עוז בנפשו נער לגשת אל מאורת השדים, ואיכה ישקטו המה במכונם ולא יעשו אתו נבלה? וכאלה וכאלה השיב להנער להראותו כי לא פתי הוא ולא יאמין בכל דבר, וגם כל שבועי שבועות אשר נשבע הנער למען יאמין השומע בדברו לא הועילו במאומה. אך למוחרת נוכח כי ככל אשר דיבר הנער כן היה, דבר לא נעדר. ויחל לירוא מפניו כי גמר אומר והחליט כי מכשף או שד הוא המתהלך בצלם אדם והתופינים לא תופינים היו רק חיזיון מתעה.

אמנם לא מכשף ולא שד בדמות אדם היה הנער, כי אם אומץ לב ורוח היו לו כאשר לא היו אף להזקנים בעיר ההיא ובאַוותו לעשות שחוק בנפשו לא פחד מפני השדים כאשר לא רהה[15] מחמת ראשי החברה. אולם בעת אשר לבן עם אחר יהיה אומץ הלב לעטרת צבי ולאוצר כל כבוד ועושר ויעשה לו שם כשם אחד הגיבורים על שדה קטל, או אחד הלוחמים בדת ודין בבית-המשפט, יהיה לבן ישראל למשחית לחבל ולמצודה פרושה לרגליו אשר בחבליה ייתמך ולא יצא ממנה. וגם את הנער הזה לא העלה אומץ רוחו אל על, כי אם הדיחהו מדחי אל דחי, ותחת כי בזה בלבו לשדים ומזיקים, עטרוהו המה אחרי כן ויקחו נקמתם ממנו על כי ערב לבו לבוא בגבולם כי לא בעיר ככשולה יקשה איש אל השדים ויצא מהמלחמה בשלום.

ה

השופטים

למען לא יפרצו בני-האדם כל חוק ומשפט בדרך הארץ וירבו לפשוע והחזק ידכא החלש ואיש זרוע יעשוק את אין-האונים, לכן הכין היוצר מראש מקום המשפט מקדם ששם יאוספו אסיפה כל המורדים והפושעים להיווסר על רעתם. שם אש יוקדת, אש עולמים וקרח נורא ונחשים וצפעונים ומלאכי חבלה, אשר למראיהם ידוכא גבר והמה יסורו למשמעת שר מלך בלהות, שר התופתה אשר ריבוא רבבות משרתים כאלה לו והמה יגרו בחרמם כל נפש חוטאת ויענוה וייסרוה במוסר אכזרי, בחבלי שאול ומכאוביה הנוראים גם ממכאוב שיניים ומלשון אשה רעה. וכאשר יענו את הנפשות הנענות כן תרבינה וכן תחיינה ולא תכלינה למען תסבולנה ריבוא רבבות מונים את כל הצרה והמצוקה אשר באו עליהן לרגלי שרירות לבן. את יום המשפט הנורא יזכרו רבים עת אשר ישלחו ישם בעולתה ועת רגליהם תרוצנה לרע וישובו מדרכם ויינחמו, או אם לא ישובו, אז יימוגו מפני בלהות ויפחדו ויגידו בכל ימי חייהם ויעונו בחיים כרפאים שוכני קבר. כל אלה עשה האלוהים שייראו מלפניו ויפחדו מעשות רע. המשפט הזה לאלוהים הוא! אך אחרי כי יצר לב האדם רע מנעוריו ויימצאו אנשים אשר ירבו לפשוע ויבטחו בלבם, כי שלום יהי להם, כי אין חשבון ומשפט ודעת בשאול, לכן הקימו גם בני-האדם שופטים לשפוט כל איש על פי מעללו גם בעוד בחיים חייתו. המשפט הזה לבני-האדם הוא! וכה שפטו ימים רבים האלוהים במרומים ובתחתית שאול ובני-האדם על האדמה, ורעים לא נתקו, אך ברבות הימים נפקחו עיני בני-האדם לראות כי לא די כוח לא באימת שאול ולא בזרועם ובמשפטם אשר ישפטו את החיים לעצור בעד הרשעים לבל יפשעו, כי יימצאו אבירי כוח אשר בשמים ישיתו פיהם בגאווה וגודל לבב לאמור אין אלוהים, ועוד יוסיפו פשע לשים תוהלה[16] גם במלאך דומה ובשאול תחתית ויאמרו: לא המה[17]. ואילי הארץ ושופטיה גם המה למשחק להם, אנשים אשר לא יראת אלוהים ולא פחד אנוש על פניהם, המה המלכים והשרים אשר השתחררו אז בחזקה על בני-האדם וידכאום תחת רגליהם. לכן השכילו חכמי מצרים לשפוך ממשלת משפטם על כל בשר, כחיים מתים, ואיש אשר בעודנו בחיים קצרה ידם מעשות איתו משפטים, אותו הביאו במשפט אחרי מותו. את מלכיהם אשר עשו בחייהם כאוות נפשם ואין מפגיע, אותם במותם הועידו למשפט למען דעת צדקתם ורשעתם. ואם אחד הרבּה הרע בחייו אז אוי לו כי לא זכה לקבורה, ויהי אות לבני מרי היושבים על כס המלוכה ועטרותיהם בראשיהם. וכמעשה ארץ מצרים כן יעשו גם בני-ישראל. מלכים אין להם, אך תחת זה המה כולם בני מלכים ויימצאו בהם משחיתים את דרכם, העוברים חוקי השולחן הערוך והגונבים תופינים לעיני ראשי החברה הקדושה, וכאלה בני בלייעל אשר ישחיתו את דרכם מאוד, והאם בני בלייעל כאלה יחטאו, ולא ישאו את עווֹנם? 'לא! הדבר הזה לא היה ולא יהיה!' אמר חשביה בעל המחשבה 'עוד יש שופטים בארץ, המה גבאי החברה הקדושה ונאמניה'. פנקס יימצא בכל עיר ועיר מקום מושב בני-ישראל ועל הפנקס הזה כולם ייכתבו וכל אשר קרה בעיר לזיכרון לדור אחרון. שם יש זיכרון למוכת עץ[18] ולאנוסה, למלשינים ולמוסרים ממון ישראל ביד גוי, למורדים בכבוד הקהל ולמאכלי טריפה, לגונבים כלי-הקודש מבית-התפילה ולנושאי מטפחת בבגדיהם ביום השבת[19], לבית אשר הוכה שאייה[20] בידי לצים ושדים ולחוטאים אשר בחטאם פרצה המגיפה, או כי לעגו להחברה הקדושה. בכתב הזה ייכתבו כל אלה אשר פרצו חוק ישראל והם המה ישאו עוונם במותם, כי ייקבר קבורת חמור. אך אל תיבהל, קורא, בשומעך כי יקברו אנשים בקברות חמורים, גם אל תדמה כי שם הכינו בית-קברות משכן עולמים לחמורים, לא זאת! את החוטאים בנפשותם לא בין חמורים ישכיבו ר לא ירחיצום ולא ילבישום תכריכים ולא יישאום בכתף ולא יכרו למו קבר בקברות אחיהם, כי אם בשק ישימום ובגדיהם עליהם ויובילום בעגלה ויקברום לפני גדר בית-הקברים מחוץ ותהיה חרפה על כל המשפחה, חרפת עולם לא תימחה. ובכוחם זה יפילו בני החברה פחדם על אויביהם. ואם אמנם השופטים האלה לא היו אבירי לב כי ידעו גם חנות ולא פקדו באפם כרגע את כל הפושעים. ואם נשאל את פי זבדי העשיר אז ייתן עדיו ויצדיקם כי ידעו רחמים בדין, כי אף כי נודעו מעשיו את אשת האיש אשר שרתה לפניו, בכל זאת לא הועידוהו למשפט ולא נתנו שמו לחרפה בפנקס הקהל, ולמך בן-נוח לא יכחד אף הוא, כי אף בהיוודע בקהל כי אכל בבית שר העיר ביום צום, בכל זאת סלחו לעווֹנו בחסדם הגדול. ורבים המה כמוהם אשר יתנו צדקת ראשי החברה כי לא כילום באפם. ובכל זאת ישבו השופטים האלה כפעם בפעם לשפוט רשעים. ובני משפחות רבות היו בעיר אשר בהצותם את איש ריבם קראו אחריו מלא: 'הלא אביך או דודך או בן אחותך קבור מאחרי הגדר!' אות הוא כי גם משפטים כאלה נעשו שמה. גם רב כוח שופטי ישראל משופטי מצרים, כי בעת אשר שופטי מצרים גזרו רק על המתים, הנה השופטים הצדיקים האלה לא רק במתים עשו שפטים כי אם גם בחיים, ואם נתפש עושה עוול והוא צעיר לימים ויראו פן תארך עוד העת עד אשר תבוא עת המשפט, ומה גם כי רבים מהצעירים לא פחדו ולא רהו עוד מעונש קבורת חמור כי התברכו בלבבם: עוד נראה חיים ומי יודע אם לא תמצא עוד ידינו להיות גבאי או נאמן החברה ואז נבטל את הגזירה, או כי תצליח בידינו לכפר בכסף ענושים את פני השופטים ויפירו משפטם – כאשר כן קרה פעמים רבות – לכן העמיקו השופטים האלה עצה לעשות משפטים גם את החיים, וכאשר תפשו עוול צעיר לימים בכף וגואל אין לו, אז נתנוהו לעבוד בצבא. ומפני העונש הזה חתו כל הצעירים ולא עשו עוול או ביקשו להסתיר מעשיהם, לבד מהגנב אשר גנב את התופינים. הוא לא זכר זאת, או כי ידע כי גואל חזק לו, או אולי חשב בלבו כי על עוון כזה לא יתנוהו למשיסה, השופטים הצדיקים האלה. אך אם כה חשב שגה מאוד, כי לא כעוון קל נחשב בעיני בני החברה לגנוב את התופינים לעיניהם, כי בזה נתן חרפה על כל החברה. ואף חשביה הודה המו פיו כי כבוד החברה היה לכלימה, ועל כן התאספו היום ממוחרת ליל המבוכה לחרוץ משפט.

ראשי החברה אשר ידענום יושבים יחד בעזרת הנשים ועל פניהם עוד נראות עקבות מלחמה: פני האחד ממורטים ועין השני נמחצה ובזקן השלישי השאיר איש ריבו אך לקט ושכחה, ופני כולם יפיקו רוגז.

'אחת היא אמרתי: הגנב ושולח המהומה בנו אחד הוא' קרא רבי גציל היושב ראש אחרי אשר רבו איש את רעהו כשעה ואיש לא מצא נחת במשפט רעהו 'איש בלייעל התל בנו, קלון משנה מילא פנינו, אוי לדור שכך עלתה בימיו, הזאת היא העיר כשולה המפוארה שיאמרו עיר מלאה יראת אלוהים וצדקה? לסדום היינו!'

'ולבבי יחשוב כי לא יד בן אדם היתה בנו להומנו, לא יד איש גנבה את הלביבות לעינינו ואיש לא ראה, לא קול איש קרא באוזני הנשים ואף לא יד איש כיבתה כל הנרות. יד לץ היתה בנו, ולכן נחפשה דרכינו' ענה אחד מהיושבים.

'לא היה ולא יהיה! שיחת נשים!' ענה רבי חשביה בעל המחשבה, אשר אתמול קרא בקול 'שמע ישראל' 'אמנם לץ עשה זאת, אך לץ ילוד אשה, כי למקום קדוש לא יבואו המזיקים ואף אם ימצאו משכנות למו בעלייה הנה אין להם השליטה בבית-התפילה, ומה גם בעת אשר אנשים רבים ישבו יחד. רק אחד מבני הנעורים התל בנו למען תננו לחרפה לעין כול'.

'ואיך יעלה איש בלילה אל העלייה למקום מושב רוחות?' שאל האיש אשר ביקש לחפש דרכיו. כל בני האסיפה הביטו איש בפני רעהו כי לא ידעו לענות על השאלה העצומה הזאת.

'הטרם תדעו' קרא גבריאל הנאמן 'כי הרשעים לא יאמינו בשדים ולא יחתו מהם. והרשע הזה אשר נועז ללעוג לחברה הקדושה הוא לא יאמין גם בשדים ומתים והוא ירהיב עוז בנפשו לעלות על העלייה בלילה. האם שכחתם לפני עשר שנים נמצאו חטאים על העלייה: הפרוש ואשת האיש. השכחתם זאת? וגם המה לא יראו מפני השדים'.

'הוא צדק מאוד' קראו אחדים וגם רבי גציל-שמריה נאלץ להודות כי צדק במשפטו, כי אף אם אנשי ריב היו תמיד, אך ביום הזה עשו כולם שלום, כי נמצאו בעיר חוטאים אשר בעיניהם גם קדושת החברה הקדושה כאל נחשבה.

'אם פושעים לא יאמינו במזיקים' הוסיף האיש לשאול 'האם בעבור זאת יחדלו השדים מעשות לו רע? האם יהיה חוטא נשכר?'

כל הנאספים באו שנית במבוכה כי לא ידעו לענות, רק רבי אוריה הסוחר לבדו התעורר וייקח זקנו בידו ויאמר: 'היקפתנו היום בשאלות של הבל, גרונם, הלא מאמר מפורש הוא בתלמוד דף, דף... שכחתי כעת הדף וכמדומה לי שהוא בדף פ"א, מאמר ערוך הוא. מאן דקפיד קפדינן בהדיה[21]. הא לך תשובה, ואם תפצה עוד פיך לשאול? ברוך השם בעירנו יימצאו גם בעלי-בתים אשר ידעו לענות תשובה כהלכה' קרא ויניע כל גוו כמו התגבר על אויבו ויורידהו עד עפר, אך לוחמו הקשה לו ויבקש לשאול עוד לולא קראו הנאספים פה אחד: 'רוב לך, גרונם, לשאול, חשביה צדק במשפטו: איש ולא אל ולא שד שלח בנו את המהומה, ועל כן עלינו לעשות בו משפטים'.

'ועל כן' קרא רבי גציל-שמריה כשופט רמים 'משפטי חרצתי, כי הפושע ייכתב לקבורת חמור'.

'קבורת חמור ייקבר' ענו כולם פה אחד וישאפו רוח, כמו הסירו אבן מעמסה מעל לבם.

השופטים הצדיקים האלה אשר שפטו את הפושע על שלושת פשעיו גם יחד, על כי גנב וכי לעג להחברה וכי כפר בשדים ומזיקים, אחרי כי ערב לבו לבוא לעלייה רק עונש אחד כי ייקבר רק פעם אחת בקבורת חמור (ואם לא כחסד גדול במשפט ייחשב להם משפטם?) השופטים הצדיקים האלה מצאו נחת המשפטם וישמחו בלבם על המחזה אשר תראינה עיניהם ביום קבורת הפושע, ולא אחד שם אל לבו, כי אולי ישכון כבר את רפאים בטרם תבוא עת הפושע גם לא זכרו כי לא ידעו מי הוא וכל משפטם הבל.

'כתוב בפנקס לזיכרון' נתן רבי גציל צו אל הסופר.

'אבל מה שמו כי אדע?' שאל הסופר. השופטים נבוכו בשלישית ויביטו איש בפני רעהו בתימהון, כי עד הנה לא עלה על לבם כי ישפטו משפט חוטא, אשר לא ידעו מי הוא. רק רבי גציל לבדו לא נבוך, כי אם מיהר לתת עצתו: 'כתוב "הפושע" וכאשר ייודע מי הוא אז תכתוב גם שמו, כי סוף דבר הכול נשמע'.

'הידעתם, רבותי?' קרא אחד מהיושבים ויבט בדאגה לכל רוח פן יש זר שומע בינותם) הידעתם, רבותי, את מי אחשוד במעל הזה?'

'את מי? את מי?' שאלום כולם בחיפזון 'הגד, אל תכחד ואל תירא, ואם גם בן הרב הוא אחד מבני הגבירים לא יינקה, כי לא דבר קטן הוא ללעוג לחברה הקדושה, לא ניתן את כבוד החברה לכלימה'.

'טוב דיברתם, רבותי, טוב מאוד, המקום ברוך הוא ייתן חכמה לאשר ייתן משרה, זאת אראה עין בעין ובחכמה דיברתם. היו לאנשים ואל תפחדו מאיש, אך הישבעו לי כי לא תגלו לאיש כי מפי יצא הדבר הזה'.

'הרגע נא, כי איש מחברתנו לא יגלה סוד' ענה רבי גציל.

'הן ידעתם, רבותי, כי לא איש עשיר אני ולא אוכל לקום לפני אחד הגבירים בחרות אפו בי, אך למען כבוד החברה אעשה זאת ואגלה את אשר בלבבי. ולולא כבוד החברה היה יקר בעיני, כי אז לא אמרתי זאת בעד כל כופר. הן תבינו למלי, רבותי, לא חכם ולא תלמיד חכם אני, רבותי, אך בכל זאת אדע, כי להגבירים הכוח לעשות כחפצם באיש כמוני, ועל כן לא תתפלאו כי אירא מפניהם, הלא תבינו רבותי – – '

'אבל ממי תפחד?' קראו אחדים 'איש ממנו לא יגלה דבריך, השמיע את מי תחשוד'.

'למען כבוד החברה, רבותי, אעשה זאת, לא לכבודי, יהי כן ה' בעזרי – – '

'אך השמיע את אשר בלבך ונדע'.

'אני אחשוד' ענה האיש בקול דממה 'את – – אך הן לא תגידו לאיש כי מפי יצא הדבר'.

'הן הבטחתיך בשם כל האסיפה כי שלום יהיה לך' קרא רבי גציל ברוגז 'ואם לא תאמין בדברינו?'

'האני לא אאמין בדברי ראשי החברה? רבותי, הן רק למען כבודכם אעשה זאת ואיך לא אאמין בדבריכם? לא תלמיד חכם אני, רבותי, ובכל זאת אדע כי החברה הקדושה קדושה היא, ואם כן גם ראשיה קדושים הם ואיך לא אבטח בדבריהם?'

'ולמה זה תרבה להג? אמור את מי תחשוד'.

'אני אחשוד את שמואל בן כלב הגביר' ענה האיש בחרדה, כמו נבעת מדברי פיו.

'את שמואל בן כלב! השובב, הפרוע, המשומד המופקר!' נתנו איש איש בקולו 'קבורת חמור ייקבר אף כי עשיר הוא!'

'ואיך עלה על לבך לחשוב כזאת?' שאל גבריאל הנאמן במנוחה.

'אתמול בשבתנו אל השולחן ראיתי אותו עומד בצד התנור רגעים אחדים ושחוק על פניו ואחרי כן עזב מקומו וילך לו'.

'עין בעין נראה כי הוא הגנב, הוא ולא אחר' קראו אחדים.

'כמעט אזכור כי גם אני ראיתיו' ענה אחר מהאסיפה.

'הוא ולא אחר' קראו שנית אחרים 'ונקריבנו למשפט כרגע'.

'ומדוע תחרישו אתם הגבאי והנאמן?' שאלו שניים.

'אם כן הוא הדבר' ענה רבי גציל באנחה 'צר לי מאוד, כי לא נוכל לעשות מאומה'.

'ולמה זה לא נוכל לעשות מאומה, האם ייתן האיש את כל החברה לבוז ואנחנו נעמוד מנגד?'

'אבל מה נעשה לו? למוסרו לעבודת הצבא הן לא נוכל, כי מי זה ינסה מלחמה את כלב הגביר ואיש הזרוע?'

'אם כן נקברהו בקבורת חמור, הלא לנו המשפט'.

'גם מעשות זאת קצרה ידנו, כי אם נקבור את העשירים בקבורת חמור הלא יכלו אוצרות החברה, הן לא העניים ירבו במחיר הקבורה ואחוזת הקבר ורק מהעשירים תמצא ידינו לקחת כסף רב מחיר הקבורה, ואם בקבורת חמור ייקברו אז לא ישלמו אף גרה אחת והוצאות החברה הן רבות הנה כאשר תדעו, לא נוכל עשו כל מאומה, לא נוכל' כל הנאספים החרישו, כי ראו כי צדק מהם ופניהם העידו בם כי צר להם כי הציפור נמלטה מפח. אך פתאום קם רבי חשביה ויקרא: 'הדבר הזה לא היה ולא יהיה!'

'מה לא היה ולא יהיה?' קרא רבי גציל בחימה 'האם תאמר לחרחר ריב את הגבירים העת הרעה הזאת? רבותי, עת רעה העת הזאת ומי יודע אם לא נביא רעה על כל החברה אם נקום לריב את אחד הגבירים? הלא שמעתם כי בעיר קבורה קמו תרבות אנשים להלשין על החברה לפני שרי הממשלה ולהשבית זכרה, ואם לא תשימו זאת אל לבכם, יראתי מאוד פן, לא יעלה ולא יבוא, יקומו גם בנו אנשים כאלה ואז גלה כבוד מהחבורה ומה נעשה אז?'

'לא היה ולא יהיה' קרא רבי חשביה שנית בקול גדול. פני רבי גציל רעמו מאוד ויחפוץ לענות, אך רבי חשביה השביח קולו בקוראו בקול גדול: 'לא היה ולא יהיה, לא אחפוץ כי נריב את הגביר ולא עלה על לבי, רק אמרתי כי הדבר לא היה ולא יהיה'.

דבריו השיבו כמעט את המנוחה ללב רבי גציל-שמריה וישב וישאל בנחת: 'ומה הדבר אשר לא היה ולא יהיה?'

'הוא אשר דיברתי: לא היה ולא יהיה' קרא רבי חשביה כמנצח 'שמואל בן כלב לא עשה את הדבר הרע הזה וגם לא עלה על לבו מעשות כזאת וגם לא היה בעזרת הנשים ואיש לא ראה אותו שם, והגנב והפושע הוא איש אחר'.

כל הנאספים אשר צר להם מאוד כי התאספו לשוא וידם קצרה מעשות משפטים, שמחו מאוד על דברי חשביה כעל כל הון וימהרו ויחליטו כי צדק בדבריו וגם האיש אשר חשד את שמואל מיהר ויאמר: 'רבותי, אולי התעוני עיני ונער אחר עמד בצד התנור, אך באמונתי נשבעתי כי ראיתי נער בצד התנור וחשבתי כי הוא שמואל. אך הן תחמלו עלי, רבותי, ולא תגידו לאיש כי מפי יצא הדבר'.

'לכן עשה כאשר ציוויתיך' אמר רבי גציל אל הסופר 'וכתוב בפנקס "מטעם ראשי החברה ומנהיגיה ייקבר הפושע בקבורת חמור" ושים רווח בין "הפושע" ובין "קבורת חמור" למען תכתוב אחרי כן את שמו בהיוודע מי הוא' הסופר עשה כדבריו, כולם עמדו ממקומם ולבם מלא נחת כי עשו משפט ויצילו כבוד החברה. אך ברגע ההיא אשה פרצה אל הבית ותקרא בקול גדול: 'מוֹרַרַבּוֹתַי, שערורייה נעשתה בעיר!'

ו

נודע הדבר

בעת אשר התייעצו ראשי החברה בעזרת הנשים ישב נער אשר הביא אתמול את הלביבות אל זבולון המלמד בצד קיר העזרה, לפניו ספר פתוח אך אוזניו הקשיבו לדבריהם וישחק בקרבו בשומעו כי אותו ישפטו והוא יושב בצדם והמה לא ידעו עד מה. ובעודנו יושב ושומע ושוחק בלבו בא זבולון המלמד הביתה וייגש אליו בלאט ויאמר: 'מהר וולך אחרי'. הוא יצא אחריו. פני זבולון היו כפני מת, ידיו רעדו וכל עצמותיו ריחפו ולא יכול להוציא הגה מפיו.

'מה לך?' שאל הנער.

'העוד תשאלני מה לי?' ענה המלמד בחרדה 'הה! מה עשית? אבדת, אבדת כי נודע הדבר, כי אתה עשית כל אלה'.

'נודע הדבר?' קרא הנער בשחוק גדול.

'העוד תשחק ולא תשים אל לבך מה עשית?' קרא המלמד בשיממון, 'אני אומר לך כי נודע הדבר ואתה תצחק, ההוכית בשיגעון?'

'אך למי נודע? הן ראשי החברה ישבו ויתייעצו ולא ידעו עד מה'.

'הה, נודע הדבר לאשתי, בבואי הביתה מצאה עקבות הלביבות על זקני ותאלצני עד מאוד עד כי הגדתי לה כול'.

פני הנער נפלו בשומעו דבריו ויקרא: 'אתה היית בעוכרי כי גלית סוד'.

'אך הנעשה אין להשיב' ענה המלמד בלב נשבר 'המה יתפשוך וימסרוך לעבודת הצבא'.

'כאשר יראו אוזניהם כן יראו אותי' ענה הנער וימהר לשוב אל בית-התפילה. בשובו שמע קול אשת המלמד אשר קראה: 'שערורייה נעשתה!' אך לא נכסף עוד לשמוע אחרית דבריה, כי אם מיהר וייקח מלתחתו ויברח בחופזה מבית-התפילה.

'מוררבותי' קראה האישה, אשת זבולון המלמד, ותכה כף אל כף 'הלביבות גנב הגנב, וכל המהומה עשה הוא, הוא ולא אחר, ועל כן באתי הנה להודיע לכם. מוררבותי, אישי לא אשם בזה, כה ישמרנו ה', הוא כסיל, פתי, חמור, ולא גנב ולא ידע מכל אלה ואני קיללתיו בקללה נמרצת, גם הדפתיו בכתף, כה יזכני ה' לראות בנחמת ציון, רק הגנב הוא אשם בדבר ואישי לא ידע'.

'אבל השמיעינו דבר ברור' ענה רבי גציל 'מה תבקשי לספר לנו?'

'מוררבותי! אל תשימו חטאת על אישי, כי הוא פתי וסכל ולא ידע אף מה, כה אזכה להיות בגן-עדן, כאשר הוא לא ידע עד מה'.

'אך הן איש לא יאשים את אישך, ובמה נאשימנו?'

'הוא לא גנב את הלביבות, ולא ידע מכל אלה. באלוהים אשבע, חוסו עלי ואל תיתנוהו למשיסה'.

'וגם בלעדי תגידי ידענו כי אישך לא יבוא הנה לגנוב לביבות ולא יעלה על העלייה בלילה לבדו'.

'אבל אל תאשימו אותו על כי ידע מי הוא הגנב ולא בא להגיד, כי בחדר הוא ולא יוכל לעזוב את התלמידים, ועל כן באתי הנה לבקש מכם סליחה'.

'הוא ידע מי הוא הגנב!' קראו כולם בתימהון.

'הוא הגיד לי זאת בפיו למען אלך ואספר לכם, מוררבותי, ולא יקרנו עוון על כי לא הלך הוא להגיד לכם כי בחדר הוא, והתלמידים שקצים המה, ואם יעזבם רגע יהפכו את החדר'.

'ואם כן תדעי גם אַת מי הוא הגנב?'

'אדע אדע, אישי הגיד לי, ואני לא שאלתיו, למען אלך ואגיד לכם'.

'ומי זה גנב הלביבות? הגידי מי?'

'הגנב, חי ראשי, הגנב ואישי לא אשם בדבר'.

'אבל מי הוא הגנב?'

'האם לא תדעו זאת? מוררבותי, הוא השרץ אשר אשר שנאתיו מאז ולא נתתי לו לדרוך על סף ביתי, אך הוא בן עיר אישי ועל כן דיבר עמו'.

'דברי דבר ברור, מה שמו?'

'שמו לא אדע, אך הוא בן עיר בעלי'.

'שמש, מהר וקרא הנה את המלמד' נתן רבי גציל צו. האשה התחלחלה מאוד ותוסף לבכות ולהתחנן ולהצדיק את בעלה עד אשר שב השמש ויאמר: 'לא מצאתיו בחדר'.

'הוא איננו בחדר?' קרא רבי גציל בתימהון 'הכזה יעשה מלמד בצוהריים, לעזוב את החדר? אין זאת כי לא הלכת שמה ולא היית בחדר'.

'בחיי אשתי ובני אשבע כי הייתי שם וביקשתיו ולא מצאתיו והנערים אמרו כי הלך הביתה'.

'ואת הלא אמרת כי בחדר הנהו?!' אמר רבי גציל אל האשה.

'הוא לא בא הביתה, ומה יעשה בביתו? בחדר הנהו' ענתה האשה בחלחלה.

'אם כן נחבא מפנינו, ומי יודע אם לא ברח מהעיר?'

'מי יודע אם לא ברח מהעיר!!!' קראה האשה בקול מר ותך כף אל כף ותחזק בשתי ידיה בראשה ותקרא בקול גדול ואיום מאוד: 'ואני אהיה עגונה! אוי לי ואוי לנפשי, אנא בני-ישראל רחמנים, חפשוהו, בקשוהו ותקנו לכם עולם הבא. הה! מה אעשה ומה אחל לעשות, עגונה הנני'.

'הוא לא ברח מהעיר' ענה חשביה אף הוא חלקו 'נשלח את השמש השני ויבקשנו'. כרגע יצא השמש השני לבקשנו ואחר יעבור כרבע שעה שב יחד את המלמד אשר כל עצמותיו ריחפו ממגור, ומה גם אחרי אשר ראה את אשתו בין הנאספים.

'איפא נחבאת?' נתנה עליו בקולה, אך הוא עמד כאילם כי ירא לענות לדבריה, ולולא מיהר רבי גציל לעזרתו מי יודע אם לא אילצה אותו לגלות הסוד כי הוא הלך להזהיר את הנער הגנב מהילכד בפח, אך רבי גציל הוציאהו מן המצר כי קרא בקול להאשה: 'לא פה המקום לריב את אישך, זאת תעשי בביתך'. ואל המלמד אמר: 'מה שם הגנב?'

'רבותי הנני שכיר יום ולא יכולתי לעזוב את החדר. ועל כן...'

'אך מה שם הגנב? הגד לנו שם הגנב כרגע'.

'בנפשי נשבעתי כי לא ידעתי עד מה'.

'אבל מה שמו?' קרא רבי גציל וירקע ברגליו.

'שם הנער אשר גנב התופינים?'

'כן הוא, כן, שם הגנב אשר גנב את התופינים'.

'הלא תדעו אותי רבותי, כולכם תדעו אותו, הן בבית רבי גבריאל אכל יום אחד בשבוע ותדעו אותו'.

'מי אכל בביתי?' שאל רבי גבריאל בתימהון.

'מי? הגנב! חיים הלכישי אשר ילמוד פה בבית-התפילה'.

'הלכישי אשר אכל בביתי!' קרא גבריאל הנאמן בשיממון 'כמעט לא אאמין למשמע אוזני, זה הוא הגמול אשר שילם לי בעד לחמי!'

'הלכישי!' קראו אחריו רבים בפה אחד 'מי פילל זאת, כי נער תופש תורה יעיז מצח לעשות זאת? מהרו, תפשוהו אסרוהו, שימו רגליו בכבלים, יימסר לעבודת הצבא!' כן קרא איש איש חלקו.

'אוכל לחמנו הגדיל עלינו עקב, זאת היא תורת תופשי התורה בימינו, כל הפרושים יגורשו מפה ולא נוסיף להאכילם חינם' קרא אחירע, הנותן בנשך ואשר מעודו לא נתן אף פת לחם לתופש תורה.

'חמישים שקל אתן להחברה' קרא זמרי המוכס 'ואמסרהו לצבא בעד בני'.

'ואני אתן מאה' קרא בוקי הסנדלר 'ויהי כופר בני'.

'וגם אני אתן מאה' ענה זמרי 'לא אחוס על הכסף כי לחברה הקדושה יהיה'.

'אך אני אמרתי בתחילה מאה' ענה בוקי.

'ואני אמרתי בתחילה כי אחפוץ לתת כסף מחירו'.

'הפילו גורל' קרא אחד הנאספים.

'נפיל גורל'.

בעת אשר הפילו יחד גורל על הנער הלכישי וירבו מחירו, חיפשו אותו השמשים בכל העיר ולא מצאוהו, כי כבר נעלם ועקבותיו לא נודעו עוד, ובשובם ויגידו כי לא עלתה בידם למצוא את הפושע. הרבו המנהיגים כעשם עמם ויחרפום על כי לא יצלחו לכול רק לסבוא יין-דגן. השמשים שמעו חרפתם ולא השיבו אף כי בלבם חשבו כל הפוסל במומו פוסל. ואחרי אשר שככה כמעט חמת המנהיגים גמרו אומר לכתוב את שם הפושע חיים הלכישי לזיכרון בספר, כי קבורת חמור ייקבר.

ורבי גציל-שמריה יצא שמח וטוב לב מהעזרה אף כי לא נמצא הפושע, יען כי היום הראה את כל כבודו וינקום נקמת כבוד החברה ותופיניה וימהר בצעדי און לבשר לאשתו אשר באה אתמול לנקום נקמתו, את כל הגדולות אשר עשה. הנה כי כן ישמח איש בהווה יען כי לא ידע את הבאות אשר תקרינה. לא ידע מראש את האותיות כי אז לא שמח, כי אז ראה את הפושע בימים הבאים עומד תחת החופה את בת בתו. וביום המוחרת אחרי החתונה ניצב עמו לפני רבי יחזקאל הדיין ובעצם היום ההוא ראה את בת בתו עגונה מאישה אשר הרבה לפשוע לאהוב את אשתו ביום הראשון אחרי החתונה. כי אמנם יעקב-חיים הבחור הנעלה, אשר מילא כרסו באלף דף גמרא ואשר על כן לקחהו רבי גציל אחר כבוד לביתו וייתן לו את בת ביתו. הוא הוא חיים הלכישי אשר גנב את הלביבות וישלח את המהומה באסיפה, ואחרי אשר ברח מהעיר ההיא שם פניו אל הישיבה הגדולה בעיר נזבל ושם עשה חיל עד כי יצא לו שם ויגיע עד כשולה. וביום הראשון אחרי החתונה סיפר לאשתו אשר אהב את כל הגדולות אשר עשה לפנים לאבי אמה, אם למען למצוא-חן בעיניה על חכמתו הרבה, או למען תבקש מאת אבי אמה כי ימחה פשעיו מספר הזכרונות, או למען הראותה כי הזיווּג הזה מאת האלוהים יצא, ואשתו סיפרה זאת להזקנה אם אמה, והזקנה סיפרה זאת להזקן, והזקן נפעם השומעו וחמתו בערה בו עד להשחית ויבקש להפריד בין בת בתו ובין הפושע, אשר נכתב לקבורת חמור. ויברח יעקב-חיים שנית מעיר כשולה. בפעם הראשונה על חטאת כפיים ובשנייה על פשע שפתיים. רק כי בפעם הראשונה השאיר אחריו בעיר אף איש אחד אשר ידאג לו ובכפו לא דבק מאום, ובפעם הזאת השאיר את אשתו אשר אהבה אותו יען כי שמעה מפיו כי יאהב אותה וגם אומץ לבו, אשר הרהיב בנפשו עוז לקיים בפני אבי אמה הנותן חתיתו על כל סביבותיו, מצא חן העיניה עד מאוד. וגם בכפו דבק מורה שעות ושרשרת זהב טהור ובגדיו אשר עשה לו רבי גציל וגם מעט כסף, ותמצא ידו לשכור לו עגלה למען יימלט עד מהרה.

ז

תוחלת נכזבה

לא רק רבי גציל בוש משברו לפתח חרצובות בת בתו ולשלח את אישה ריקם מעל פניו ואולי גם למוסרהו אחרי כן לעבוד עבודה בצבא על מעלו, גם לא רק תוחלת אשתו הזקנה נכזבה לראות את בת בתה גרושה מאיש, אשר היכלם לא ידע להשמיע קבל עם בבית-התפילה כי יאהב את אשתו, כי אם גם תקוות איש אחר אבדה. האיש הזה הוא זבדיה האלמן, איש עשיר ובעל עצה, אשר כל בני העיר קראו לו חכם מדינה, ואף דבר לא נעשה בעיר מבלי אשר שאלו את פיו. והוא אהב את הנערה בת בת רבי גציל בכל לב, אך יען כי תורת יעקב-חיים גברה על עושר זבדיה וחכמתו, אשר לא ידע התורה, לכן ניתנה לו ועיני זבדיה רואות וכלות.

זבדיה אהב את אסתר בכל לב, אך היאמן כי יסופר כי גם בעיר ככשולה, אשר כחטאת מרי תחשב ליושביה לאהוב את האשה ביום הראשון אחרי החתונה, כי בעיר הזאת יימצא איש אשר יאהב עלמה נוכרייה אשר גם לא יעודה לו לאשה, ומה גם להוסיף אהבתה אחרי אשר היתה לאיש? הן גם מפני שם אהבה יחתו כל האבות והאמות אשר בנות להם, ואיש לא יערב לבו לשאת את השם הזה על שפתיו פן יהיה לשמצה בכל העיר, ומאין ידעו אותה? האם קראו בסיפורי אהבים, או באו בבתי משחק ומשתה ששם ייאספו אנשים ונשים וישמיעו רגשותיהם ומאווי לבם? הלא כל ספריהם אשר יקראו במו אך ספרי מוסר המה. והבתים ששם ייאספו אך בתי תורה ותפילה המה, ואיפה ימצאו מסילות האהבה? ואם כן הן לא ייאמן, אך הן דברים רבים כהמה וכהמה ייעשו בתבל, אשר לא נאמין למשמע אוזנינו ואך מראה עינינו יראנו לדעת כי לא כל אשר לא נאמן לא היה ולא יהיה, וכן היה גם לזבדיה חכם המדינה. גם הוא לא קרא סיפורי אהבים ולא בא לבתי המשחק ובכל זאת מצאה האהבה מסילות בלבבו ולא הרפתה ממנו. וכאשר ניטל עליו להסתירה מעין רואים ולבל יזכיר בשמה, כן הוסיפה היא אומץ בלבו ותענהו עד מאוד. לו מצאה ידו לקנות חפץ לבו בכסף כי אז לא יקר בעיניו כל הונו באהבת אסתר, אך התורה לא תסולא בפז ואותה קצרה ידו מקנות בכסף מלא, ועל כן נפלה לחבל להעשיר אשר אבן החן הזאת נפלה בגורלו. אכן גם אחרי אשר ניתנה אסתר ליעקב-חיים לא התאושש זבדיה להשיב אל לבו: הנעשה אין להשיב ועל כן עליו להסיר האהבה הזאת מלבו בחזקת היד. לא, עוד הוסיף להעמיק עצה ולחבל מזימה למצוא את חפץ לבו. וינחם את נפשו באומרו, כי בכסף יצליח להטות את לב יעקב-חיים כי ישלחנו מעל פניו ואז לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יביאנה אל ביתו. כי ידע נאמנה אשר אז לא עוד תגבר המלחמה כמו בפעם הראשונה, כי רק לבתם הבתולה ירבו מוהר ומתן ויבקשו אך בעל תורה ומיוחש, לא כן אלמנה וגרושה יתנו בשמחה לכל הפושט יד. ועתה ישער כל איש מה רב כעשו והוותו בשומעו כי במחיר ארבע מאות שקל ביקש לגרשה והזקן רע העין קפץ ידו מתת אותם לו. קצפו בער בו כאש ויבוא ביתה רבי גציל-שמריה והוכיחו על פניו על המעשה הרע הזה, כי העגין את בת בתו בימי עלומיה בעבור ארבע מאות שקל כסף. ויגד לו כי בכל לבו נתן הוא את הכסף לדבר מצווה כזה. הזקן שמע חרפתו ויצדיק עליו את הדין ובלבו שחק כי הבין לרגשות זבדיה, ויאמר: 'אם המצווה הזאת גדולה היא בעיניך כאשר תאמר, הבה תן אות כי בלבב שלם תדבר ולך בקש את הבוגד. ואם תמצא ידך להציל מידו ספר כריתות אז אכיר לך טובה עד יום מותי, וכל אשר תאמר אתן לך, כי אומנם אנחם מאוד על אשר נתתי אותה לאיש אחר ולא לך'.

'בכל לבבי אעשה זאת' ענה זבדיה וינסה לדבר דברים ניחומים על לב אסתר ולכשרה כי הוא לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יפתח חרצובותיה, אך היא לא נתנה לו תודה ולא השיבה לו דבר, אם יען כי לא לרצון היה לה הדבר או כי בושה לדבר את איש זר, זאת לא נודע. אך זבדיה חשב כי רק הבושה שמה מחסום למו פיה. וישם לדרך פעמיו לבקש את המעגן בלב מלא תקווה ובכיס מלא שקלי זהב. אך בפעם הזאת נוכח חכם המדינה כי אין חכמה ואין עצה נגד יד המקרה. כל עמלו היה לריק כי נסע מישיבה אל ישיבה כשני ירחים ויצלח בידו רק לדעת מוצא המבוקש וכל תעלוליו אשר עשה בחייו עד כה בהתחפשו בבגדי מתים וכאלה ואת המבוקש לא מצא. וישוב במפח נפש הביתה. אך מהיום ההוא והלאה מצא נתיבות בית רבי גציל ויתענג לראות את אסתר ולדבר עמה כפעם בפעם. אל לולא הביט בה בעיניים מוכות בסנוורים בחץ אהבה, כי אז ראה כי רוחה זרה לו, כי את אישה אהבה בכל לב, יפי פניו ודעתו בתורה ומה גם אומץ לבו אשר הראה ביום ההוא ועל כל אלה הדברים אשר שמעה מפיו כי יאהבנה, כל אלה היכו שורשיהם על תלמי לבבה ויצמיחו בהם את הפרחים הנעימים אשר בשם אהבה ותקווה ייקראו, ותאהב ותקווה לימים טובים מאלה עת תשוב חמת אבי אמה מעל אישה ויקרבנו באהבה ויעשה שלום לו. כי ידעה נאמנה כי אישה ילך מחיל אל חיל בתורה ויעשה לו שם כאחד הגדולים ואז יילקח אחר כבוד לשבת על כס ההוראה באחת הערים, ומפני הכבוד הגדול הזה יחת הזקן ויתרפס לפניו כי יסלח לו על האשמה אשר אשם לו ושלום וכבוד ואושר. ואם בכל אלה יקשיח הזקן את לבו, הן לחמו יהי ניתן בשבתו על כיסא הרבנות, אם רב או מעט והוא הלא יאהב אותה. כן הגה לבה תמיד וברוחה התענגה על הכבוד הגדול אשר יינתן לה בעזרת הנשים, כי כל הנשים תקומנה מפניה, מפני אשת הרב, ותמצא בתקוותיה נחמה ועוז לחכות אל העת הטובה ולבל תאמר נואש. אך כסלון ממאיר היה לה זבדיה, כי ערב לבו לדבר אהבה באוזניה ואבי אמה קרבהו כמו נגיד. ועל כן ניטל עליה לדבר אתו ולהראות לו מאור פנים על אפה ועל חמתה. אבל מי יתכון רוח האדם? אף כי כמדקרות חרב היו דברי זבדיה באוזניה בכל זאת שמח לבה תמיד אחרי אשר דיברה עמו, לא יען כי מצאה נחת בחלקת לשונו כי אם מאשר כי השיבה אל נפשה: נלחמתי וגם יכולתי, וכן אלחם ואוכל באומץ לב למען אישי, למען אהיה כמוהו ואשווה באהבתו.

מחשבות כאלה, אשר לא תעלינה על לב כל בת ישראל: לאהוב ולהילחם, עלו על לבה ותמלאנה רוחה ותהיינה לה למשיב נפש, וגם הנוחם על כי היא היתה בכל אלה בגלותה סוד אישה לאבי אמה נסתר מעיניה בחושבה מחשבות כאלה, וכוח תקוותה לא רפה גם ברבות הימים, אף כי לא ידעה ולא שמעה על אודות אישה דבר. ויהי להפך, כי הוא הלך וחזק מיום ליום, ומה גם במות דודה, הבן האחד לאבי אמה, אשר אז נדכה רוח הזקן מאוד מאוד והשפיל גאוותו, כי אם אמנם בבן הזה לא היה לו כל צדקה להתפאר נגד יושבי עירו, לא בתורתו ולא בחכמתו, וזאת ידע נאמנה כי הוא לא ינחל מקומו בחברה קדישא ולא בבית-התפילה. תמים היה בכל דרכיו ולתמים במקום ההוא פתי ייאמר, וכן גם נקרא בפי כל בני העיר הקטנים עם הגדולים, וכן היה גם בעיני אביו, אך בכל זאת הן בן היה ובו בטח כי יזכיר שמו, ועתה במותו אבדה לו כל תקווה. וכמוסר שדי היה הדבר בעיניו על שהרע לבת בתו היתומה ויינחם מאוד על המעשה אשר עשה לה לגרש מפניה את אישה, ומה גם בהשיבו אל לבו כי עוד מעט יבוא קצו ובן לא יהיה לו לאמר קדיש אחרי מותו! הן לולא גרשהו מעל פניו כי אז אולי ילדה לו בן והבן הזה היה לו לממלא מקום בנו ויורש ביתו. ומחשבותיו אלה לא כיחד תחת לשונו, כי השמיע אותן לאסתר ויבקש ממנה סליחה על כי הביא עליה רעה גדולה בימי עלומיה, רעה אשר לא תוכל צאת ממנה, כי מי יודע מה היה לו אחרי אשר ברח, ומי יודע אם לא תהיה עגונה כל ימיה? הדברים האלה הפיחו רוח חדש בלב אסתר, כי היא בטחה באישה, כי כאשר אהב אותה ביום הראשון אחרי החתונה כן יוסיף אהבתה גם בימים הבאים וידאה אליה כעל כנפי נשרים בהיוודע לו כי שבה חמת הזקן ממנו. ולבה אמר לה כי לא קרה לו כל מקרה רע, ועל כן מצאה עוז בנפשה לענות לזבדיה כרשעתו בבואו אל ביתם כפעם בפעם ובהרחיבו פה להשמיע אהבתו הגדולה היוקדת בלבו לה. וכאשר לא נוסר בכל אלה וירב אמריו לה, אז