הירושה

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

חלק ג

א.

עוֹד הַיוֹרֵשׁ.

באחד ממגרשי עיר וויען ששם בחרו לפנים שבת בימי הקיץ אילי הכסף, אשר דבר להם תמיד בעיר ולא יוכלו להרחיק לגור, ויבנו שם להם בתי קיץ, ועתה אחרי כי ברבות הימים רבו הבתים ומעטו השדות והגנים והכרמים ורק עצים אחדים נשארו אצל רב הבתים כזכר לגן, כי המקום עלה למעלה ראש באשר הן רק אויר השם מחנק לנפש במחיר רב יוקח, עתה אחרי כי כעיר נחשב המגרש ההוא יבחרו בו מקום שבת להם בקיץ ובחרף אלה שימאסו בעיר הגדולה ושאונה ובכל זאת ימאנו להסגר בכפר. ובכן היה המגרש ההוא כמקום מקלט לכל אלה אשר לא במסחר ולא במלאכת יד יבלו ימיהם כי אם יאכלו מפרי כספם או ארוחתם נכונה להם מאוצר המדינה כי פקידים המה, וכל יושבי המקום נודעו איש לאחיו ויפקדו חד את אחד לשלום, היועץ בממלכה את המורה בבית הספר, הסוחר לפנים את המצביא צבא לפנים, וכל השוערים והמשרתים והרכּבים ידעו את כל אדוני הבתים ושבתם וקימתם ושיחם וחפציהם, ולא יפלא איפא הדבר כי זה כשלשה ירחים לא ידעו שלו בנפשם גם האדונים גם המשרתים כי יבקשו בכל לב לבא עד תכונת אדוני בית-הקיץ הגדול והיפה בכל המגרש, אשר לפנים בנה אותו אחד מאדירי הבאֶרזע בעת אשר ידה היתה תקיפה ויוציא רבוא רבבות כסף לכלל פאר החדרים עד להפליא עד כי היתה למלה בפי כל בני המגרש כי ארות הסוסים כמשכיות שרים כללו בכל פאר, אף כי עין לא ראתה את החדרים מבפנים, כי עוד בטרם אִוה אדונו מושב לו בו בחר לו משכן עולמים בצל שדי, ולא בכסף רב מצא את חפצו זה כי תחת אשר על המשכן העובר הזה הוציא רבו רבבות הנה רק באגורות אחדות קנה לו את משכן העולמים, כי מחיר החבל אשר נחנק בו, אם גם נאמין לדברי המפליאים כל דבר אשר אמרו כי חבל משי היה, לא הגיע גם עד מחיר אחד מחלונות ארות הסוסים, ומני אז היה הבית והגן הגדול מאד, אשר בו נִטַע כל עץ הדר ממזרח ומים להרחיב עין, סגור ומסוגר בפני כל חי, כי לא נמצא קונה לו אשר יאות לשלם את הרבבות כפי אשר הוציא אדונו על הבְּניה, והיורשים מאנו אף המה להשליך את הרבבות מיד, ועל כן היה הבית שמם שנים רבות, ואף כי כבר שח גבהות היורשים ויבקשו למכרו בחצי המחיר ולוא נמצא איש אשר נתן גם החלק השלישי או הרביעי גם אז אולי לא הרבו דברים, אבל אצילי הבאֶרזע נכּאוּ מן הארץ, ואלה אשר בידם נשאר מה המה שמרוהו מכל משמר פן יבא שנית השבר, ואין קונה להבית ההוא אשר לא ישא ברכה כי רק למושב משפחה אחת נבנה ומשפחה בזאת אשר תבקש מעון כזה לה לא נמצאה עוד בעיר, כי אילי הכסף מימים ראשונים כבר הכינו מושבם וחדשים לא צצו עוד בין לילה כעשב השדה מעת אשר היה חורב על הבארזע. ואף עתה אחרי כי נמצא אדון להבית ההוא זה כששה ירחים ואדונו ישכון בו גם עתה עוד עין לא ראתה את הבית בתוכו, כי האדון או האדונים אשר קנו את הבית מארץ רחוקה באו, ודבר לא היה להם עם איש וכמו גם זה היה חפצם לבלתי הֵראוֹת ולבלתי הִוָדע לאיש כן ישבו סגורים כל היום ורק בגנם הלכו לשוח, המה לא יצאו מהבית ואיש לא בא אל הבית, וגם המשרתים כמעט לא נראו על פני חוץ. השוער ישב בחדרו אצל השער ולא עמד על המשמר לפניו, הרכב ומשרתו שמו עין פקוחה תמיד על הסוסים אשר רק לעתים רחוקות אֻסרוּ על המרכבה ואחרי שעה או שתים שבה ואיש לא ידע אם ישב איש במרכבה או אין, כי מסוה על החלונות, וגם יתר המשרתים לא יצאו פתח, וכל חפצי יושבי הבית, בשר ודגים וחלב וכל מאכל אשר יאכל הובאו אל השוער והמביא דפק על החלון ויפתחהו ויבא אל חדרו את אשר הבא וישב ויסגרו מבלי דבר דבר. לשוא עמלו המשרתים והרכבים אשר להשכנים הקרובים להציל דבר מפי אחד המשרתים, וגם המגלח את זקן שר הצבא אשר נטל עליו להביא חדשות יום יום לאדונו ובגלחו את זקנו יהיה לו כמכתב עתי חי, אף הוא עשה ככל אשר מצאה ידו בעקבה ובמרמה להוציא דבר ממשרתי הבית ולא יכול. וחפצו לגלות מסתרי הבית ההוא היה לו למחתה, כי בחרף אותו אדונו כי חכמתו לגלות צפונות התבלעה הניע בידו בחזקה, ועוד מעט שלם שר הצבא בדם צוארו את החרפה אשר חרף את המגלח, אש נכלם מאד ויקרא ברגז: אבל אשה אין בבית! –

שר הצבא אשר בקש רק לשמוע חדשות שנעשו בבתי אחרים ולא ליצור חדשות בנפשו, ובכן לא נעים היה לו לחוש את להב תער הגלחים על צוארו, אם כי ידע נאמנה אשר לוא נגע התער עוד אחת מעט בצוארו בו אז היתה שיחה ליושבי שער לימים אחדים, הכה בידו על יד המגלח ויפֵל את התער מידו ואותו השליך החוצה, והמגלח האמלל ראה כידו, כי לא שמר לפיו מחסום להזכיר בשם אנשים אשר אין להם אשה בבית, בעת אשר היה לו לזכור כי על דבר האשה אשר בבית שר הצבא כבר נדברו רבות, ובצר לו הוציא משפט כי קללת אלהים רובצת על הבית ההוא וכל הקרב אליו יכשֵׁל ורעה תבא עליו. והמשפט הזה הפיק רצון מכל המשרתים, כי נלאו למצוא פשר איכה ישבו משרתים רבים בבית אחד ואף אחד מהם לא יוציא רוחו לחבריו, וגם אם ינסו דבר אליהם ילאו למצוא מענה?! אשר על כן כאשר חדלו למצוא ארחות הבית וגם אלה אשר עמדו על המצפה על גג ביתם לעומת הבית ההוא אולי יראו דבר מה מהנעשה שם גם המה צפו לשוא כי לא הצליח בידם לראות עד מה, מני אז היה הארמון כבית פלאות בעיני כל ולא הרבו חקור עוד. ותהי הרוחה אף להמשרתים בארמון אשר נכלמו כפעם בפעם בשאל אותם איש דבר ולא ידעו להשיב באשר כי לא הבינו את השפה אשר שמעו, אחרי אשר רק בשפת ארצם שפת בריטאניא הבינו, רק אחד מהם אשר יצא ובא בתוך הבית הבין גם שפת אשכנז אבל הוא לא כמשרת כי אם כאיש סוד האדון התראה ואליו לא נגשו המשרתים לגלות סוד. והאיש השני אשר בקר בבית ההוא וישב שם לפעמים גם יום או יומים, אף הוא היה כאלם לא יפתח פיו בגשת אליו איש לשאל אותו על דבר הבית ויושביו ובראותו איש מרחוק הולך לקראתו נטה הצדה כמו ירא פן ישאל אותו דבר מה. בבית הסגור ההוא ישבו שני אנשים, האחד רם הקומה וחסון כאלון וכל תנועות גוו תעידנה כי כחו במתניו ורק זקנו גלה סוד כי כבן ששים הוא כיום, והשני אף הוא איש אשר היה רב אונים לפנים ועתה רפה יומו לערוב וכבן שבעים התראה בתארו ובתנועותיו, יחד ישבו אל שלחן בחדר גדול וכלול בכל פאר בקירותיו וברצפתו ובכל כליו אשר נעשו לפי טעם הגרמנים בימי הבינים וידברו בריטאנית.

– על דעתי אין טוב לך כי אם לשלחנו לבלתי שוב, כי למה ירמוס עוד חצרך אחרי כי מזמתו ומרמתו נודעה לך? ורב תהי צדקתך אם לא תמסרהו בידי השופטים – כה דבר הזקן.

– בידי השופטים לא אסגרהו כי אמאן להראות ולהודע בקהל, כי עוד לא פסה כל תקוה מלבי למצוא את אשר אבקש, ואם זה בא במרמה, הנה אוסיף לבקש ולחפש אולי יצלח חפצי בידי, ואם אודע בקהל אז אתן יד לכל נוכל ואיש מזמות להתנגש אלי. ואף עוד זאת כי אתן חרפה בדבר הזה על החברה אשר ראשה העיד עליו כי הוא בן יחזקאל, ועוד פליאה ממני ולא אבין איכה ידע הנוכל הזה כל אלה ואיך מצא לו מכתב תעודה מעירו בשם בן יחזקאל, אות הוא לי כי אמנם בן ליחזקאל, והדבר הזה נתן בלב הנוכל הזה את החפץ להקרא בשמו ולבוא כיורש, ואם אסגירהו בידי השופטים מי יודע אם אועיל בדבר הזה למצוא מקום בן אחי? אולם גם מבלעדי כל אלה לא אמסרהו בידי השופטים ואף לא אשליכהו בחרפה כי הוא יחפוץ לבא בסוד אמונתנו ועל כן נכון הנני להושיעו –

– ואני לא כן אחשוב – ענה הזקן במנוד ראש – כי האם לא תמצא די לך אנשים נאמנים בברית אמונתנו, אנשים ישרים אשר אך טוב לעשות עמהם חסד, כי תבקש לך נוכלים זרים למען הביאם בצל אמונתנו? ומה יתנו ומה יוסיפו אנשים כאלה לנו? אולם את משפטי זה הלא תדע כבר –

– ואני אף אני במשפטי אחזיק כי צדקת משנה נעשה כאשר נקריב נוכלים ואנשי און ונמציא להם לחם בישר ונביאם בצל אמונתנו וגם נעשה אותם לאנשים ישרים, וכמה נלוזי דרך, אשר אל נכון היו לדראון עולם לולא החזיקו בידם, שבו ויהיו לתמימי דרך כאשר חסו בצל אמונתנו וימצאו מחסה ועז למו בנו לבל יאבדו דרך, ועל דעתי אך טוב וחסד תפעל חברת שליחי האמונה בהעלותם במצודתם כל נקשה ומר נפש נדח מבני אדם ומהחיים ויתנו להם לב אדם ויורום דרכי חיים. ולמה זה לא אעשה אף אני כמוהם? ומה גם בפעם הזאת אשר הוא הבטיח כבר לקבל עליו עול אמונתנו, ואם אדיחנו כיום אז הדחתי גם את נפשו מחלק אלוה ממעל –

– ומי זה לידך יתקע כי לא ערום יערים ולקח את ברכתך וישוב אחרי כן להיות כשהיה? הן לא בחבלי ברזל תקשרהו לאמונתנו ואחרי אשר ימצא די לו בכסף, אשר אחריו ירדוף ולא ישוב מפני כל, גם מִרֶצַח... עוד המלה בפי הזקן ורעהו התנשא פתאם ממקומו, פניו אדמו ועיניו הפיצו זיקים וינע בידו בעברה ואחרי אשר הלך פעם ושתים בחדר הנה והנה עמד לפני הזקן ויתבונן בו ויאמר: אולי תצדק וטוב טוב יהיה להשליכהו כעצב נבזה. ואמנם לא אדע נפשי למה זה אחמול עליו, בעת אשר הוא נכון הנהו גם לקחת את נפשי... ובכל זאת חלילה לנו להדיח נפש חוטאת אם תמצא ידנו להצילה...

– אם תמצא ידנו להצילה – שנה הזקן בדברו.

– ואף עוד זאת – הוסיף האיש לדבר – על לבי עלתה מחשבה אולי שגיתי בדבריו ולא זה היה חפצו, ואני שמעתי את אשר לא דִבֵּר, ולא אכחד כי בדבר הזה יכני לבי פן טפלתי עליו חטאת חנם –

– אם כן הדבר עליך לדעת בתחלה אם לא שגית, ואם שגית עליך לכפר פניו אם יבא בברית אמונתנו או אין; כי אם גם איש מרמה ועול הוא ברדפו אחרי הון זרים ויבקש לקחת לו ירושה אשר לא לו היא, בכל זאת רב הדרך בין איש מזמות המבקש כסף לבן בליעל אשר גם נפש אדוניו יבקש לקחת, כי על כן אם טפלת עליו זדון רצח בשקר כפר תכפר פניו ושלחתו לנפשו... אך אם באמת דבר כאשר השמעתני אז אם גם לא תיסרהו כפי עונו, אך גם להחזיק בימינו חלילה לך. כי איש אשר אלה מחשבותיו לא ישוב ויצדק עד עולם –

– ולפי דבריך לא ימצא חוטא אשר ישוב מרשעתו, ואם אך נטו אשורי איש פעם אחת ממעגלי הישר אז לא ישוב לארחות ישר עד עולם? –

– ולא אכחד כי כזאת יחשב לבי – ענה הזקן במנוחה – איש אשר לב ישר לו ורוח נכון בקרבו הוא לא יתעה מני ארח, ואף מחסור ועני לא ידיחהו מדרכי ישר, והאיש אשר נטה פעם אחת הוא יטה תמיד, כי לא יחסרו מתעים מני דרך בחיים, ואם היום הדיחהו חסר לחם אז יבאנו מחר מחסור בשר ובימים הבאים מחסור בית יפה ומרכבה כבודה ואשת חן וכאלה, כי על ברכי הברכה יוָלדוּ גם חפצי לב האדם וכאשר ירבה חילו – כן ירבו מחסוריו. אולם אם נראה כי אמנם חסר לחם ומקום ללין ובגד בקרה הציקו לאיש עד כי הדיחוהו מדרכי ישר אז חלילה לנו להקשיח לבנו מהאמלל ולאמר כי אבד דרך ולא יוסיף לשוב, אז עלינו לעשות אתו ברכה אולי תמצא ידנו להשיב נפש נדחת ואם נציל נפש אחת מעשר גם אז הטבנו עשה, אך האיש הזה לא ידע מחסור, די כסף לו לחיות בו כיום וגם בגד ומעון לא יחסר לו וברדפו אחרי העשר עלתה מחשבה על לבו להגות איש ממסלות החיים למען יירש הונו, איש כזה לא ייטיב דרכו עד עולם, ואף כי אאמין בכח אמונתנו, אך להפוך לב איש כזה לטובה תקצר גם יד אמונתנו, רשעים כאלה ברשעתם ידמו עד נצח ואף ירכתי בור כלא לא ישיבו להם רוח טהור תחת רוחם הנשחת והנתעב –

לוא יהי כדבריך, אבל זאת הלא תודה כי עלי להוכח אם לא שגיתי בדבריו –

– זאת עשה, ועל דעתי טוב למהר בדבר וכאשר יבא בלילה הזה תוסיף לבחן כליותיו ולבו ותוכח אם צדקת או אין, אך עליך לכלוא את רוחך לבל יכיר בך כי רק בוחן אתה את לבו –

– יהי כן! אף כי כבר ממני הדבר להתחפש ולהראות אף רגע כנבל, בכל זאת אעשה כעצתך! לדעת האמת אחפוץ – קרא האיש ויקם ויקח בידו ספר בתכריך זהב, הוא ספר התורה והנביאים בלשון בריטאנית, וכל מעיניו שם בו, הזקן יצא מהחדר ודממה כדממת קבר שררה בכל הבית. מלבד האנחות אשר התפרצו כפעם בפעם מלב האיש בקראו בספר הזכירו כי לא קבר עולמים היה הבית ההוא.

–––––––––

בעת אשר נדברו שני האנשים בבית התהלך בחוץ על פני הבית איש אשר פניו וכל תנועות ידיו ורגליו הראו לכל, לוא היה רואה אותו, כי כסער מתחולל בקרבו, פעמים אחדות נגש אל השער וישלח אצבעו אל כפתור הפעמון וכמו מוקדי עולם סביבו כן משך ידו ממנו בחפזון וישב ללכת ימין ושמאל ולדבר לנפשו. לוא נאספו הפעם הנה המשרתים וגם האדונים אשר נפשם כלתה לדעת מסתרי הבית כי אז אולי שמעו יותר מאשר פללו מפי האיש הזה אשר שפתיו סגרו תמיד כמו במנעול ובריח. אבל האדונים ינומו כבר שנתם או ישחקו בקלפים והמשרתים ישיבו נפשם העיפה בכוס שכר ובכן לא יהיה שומע לו בלכתו ברחוב בחשכת הלילה ובדברו בקול כמו עם רעהו ידבר: עבודה קשה, עבודה גדולה עבדתי היום, השטן הביאהו הנה, מי יודע אם כבר נודע לו הדבר ועל כן בא הנה? מי יודע אם לא כבר מצא עקבות הבית, אבדתי אבדתי! – קרא ועצמותיו חרפו – ויהי מה! אנסה אולי מקרה הוא, אנסה אך הפעם אולי יצליח חפצי בידי, אם כה ואם כה אבדתי. הפעם הצליח בידי להביאהו בסתר כנפי השוטרים ואולי יצלח בידי לכלות את המלאכה בימים אחדים, בטרם יצלח בידו להוכיח צדקתו, ואם יצא ואֶתָּפֵש אז אבא אני תחתיו ולארך ימים. אבל אין דרך אחרת, החלותי במלאכה ועלי לכלותה אם לאשרי או לאסוני... אבל אולי טוב יהיה כי אגלה לו הסוד והוא אולי יחלק אתי וגם את אחותי... לדבר הזה רעדו שנית עצמותיו וירם פעמיו לשוב על עקביו, ועד מהרה שב ויקרא: תוחלת נכזבה! הוא ישלם לי כפעלי ויביאני עד בית הבור, רק בערמה ומזמה נעשה חיל ולא בדבר אמת. לא עת לשוב אחרי אשר הצליח בידי להקרא בשמו ותעודת ראש העיר בידי, גם מכתב ראש החברה יעיד בי כי אני הוא ואחרי אשר מצאתי מסלות הבית ואיש סודו היה לאיש סודי ואחרי אשר אנה המקרה בידי לראות אותו ולהביאהו עד בית הבור, לא עת לשוב היא כי אם עת לעשות, עת לעשות עד מהרה ויעבור עלי מה, בלילה הזה אגלה כל לבי אל איש סודו, אשר גם הוא צופה ליום מותו ומיחל לכספו, אתו אחלק ואצלח... ואם יגלה סוד?... אם כה ואם כה אבדתי. – ובקראו כזאת הכה על הכפתור ותפתח דלת השער כמו באפס יד וברגלים מהירות עלה על השלבים האחדים ויך באצבעו על הדלת ויבא אל החדר אשר שם ישב האיש וספרי הנביאים בידו. אף כי בכל כחו התאמץ להשביח שאון רוחו בכל זאת כמו צללו שפתיו בברכו את האיש ובשאלו אותו: מה שלום דודי? – האיש ענהו כברכתו ויאמר: דודך זה חולה שלשה ימים ומחלתו אנושה, חכה רגע ואלך אליו להשמיעהו כי באת הנה, הוא שאול שאל לך כבר – ויצא ואחרי עבור כרבע שעה שב ויאמר: דודך מבקש לראות פניך. – הבא אל הבית היה איש צעיר לימים כבן חמש ועשרים גבה קומה ולא רע המראה, אך בפניו לא נראו עקבות הנוער והמנוחה מצחו קמט ועיניו לא נחו רגע ותעידנה כי לב אדוניהן מחבל מזמות וכל יצורי גוו לא ידעו מנוחה אף רגע, רק בשמעו כי דודו חולה הוא ומחלתו אנושה הבריקו עיניו כמו רוח חיים חדש בא בלבו פתאם וגם כל גויתו כמו מצאה פתאם מנוחה בלכתו אחרי האיש אל חדר החולה.

על מטה גדולה מחטבה מעשי צעצועים בלוחות ארז והבנים מוצעה במצעות מרוקמות משי תכלת מעשה ידי אמן שכב הזקן, אשר זה לא כבר ראינו אותו מדבר את האיש, עיניו נפתחו אך מעט בבא האיש עם הצעיר וידו שלח אך מעט למול הצעיר לאות כי יגש אליו וידו נפלה כמו באין אונים על המצע. הצעיר נגש וישב אל המטה והאיש נגש אליו ויאמר לו בקול דממה: הרופא צוה על החולה לבל ידבר דבר ואם יעצרך פה השמר לך לבל תרבה אליו דברים, ואני הנני יוצא מזה וראה הנה לפניך שתי צלוחיות סמי מרפא, באחת, בזאת הגדולה שקוי אשר תתן לו מלוא הכף שעה בשעה עד אשר יקרא אלי וישבתי אני תחתיך ובצלוחית הקטנה סם למשחה את החזה, אך הזהר מאד לבל תחליף הסמים כי בנפש החולה הוא, כי סם למשחה סם מות הוא, שנת שכרון יביא ויישן לנצח אם תחליף את הסמים... אולם אירא מאד פן תשגה ותחליף כי על כן אין טוב בלתי אם אשב גם אני בחדר – הוסיף האיש לדבר והצעיר התעורר ויקרא בעינים מפיצות זיקות: הן לא ילד קטן הנני כי לא אדע להזהר, צא ולך ואני אשמור על דודי כבבת עיני – החולה רזם בעינו להאיש כי יצא.

– אם כן – קרא האיש כמו בלי חמדה – ילך נא האדון זרחיה לאכול ארוחת הערב ואני אשב עד שובו ואחרי כן ימלא מקומי – הצעיר הניע בידו אשר רעדה ויקרא: האדון זרחיה לא ידע רעב בעת אשר דודו חולה הוא. הה! כי לא ידעתי זאת עד הנה, לוא ידעתי כי אז כבר ישבתי פה ולא נתתי שנה לעיני עדי שלח ה' עזרתו להחולה. – האיש יצא ובטרם סגר הדלת קרא עוד: בצלוחית הגדולה סם מרפא ובקטנה סם מות, זכור זאת! – הצעיר ישב על מקומו והחולה סגר שמורות עפעפיו ויישן, כעבור חצי שעה מניע החולה בידו והצעיר מהר ויקח את הכף ויתן בה הסם מהצלוחית הקטנה ויתנה על פי החולה: אשר כמו רעד עבר על בשרו בשתותו ויקפוץ פיו וכרגע נאחז שנית בחבלי שנה והצעיר מתבונן בו בעינים מפיצות זיקי אש. ברגע ההוא התעורר ויחרד בשמעו כי הדלת נפתחה בלאט, הוא הסב פניו וירא את האיש עומד בפתח ורומז לו באצבעו כי יצא אליו. הצעיר קם ויט אזנו אל החולה וכמעט לא הקשיב כל נשמה באפו ויקם ויצא על בהונות רגליו מהחדר.

– מהגדולה או מהקטנה? – קרא האיש בלאט וישם אצבעו על פיו.

– מה תשאל? – קרא הצעיר ועיניו נעו כמו בקשו מפלט להן מחוריהן.

– נשבה ונדבר בשפה ברורה – אמר האיש – הלא תדע כי אנחנו בני אמעריקא לא נרבה דברים. הנה קץ דודך בא, עד אוֹר הבקר תשוב נשמתו אל האלהים...

– מאין תדע זאת. – קרא הצעיר ויתחלחל.

– האותי תבקש להתעות בנכלות? – קרא האיש – הלא אמרתי לך כי בני אמעריקא לא ירבו דברים, התבין? אז כאשר אמרת באזני כי בבא קץ דודך תחלק אתי הנחלה הבנתי לשכל מליך ויחלה דודך עד מהרה, ועתה שגית ותחלף את הסמים... כל עצמות הצעיר רחפו, והאיש הוסיף לדבר במנוחה כמו לא ראה זאת: החלפת את הסמים ואם תוסיף להחליף רק פעם אחת אז תבא רפואת עולמים למלתו, טוב איפא! אבל אתה קרוב לו ויורש ולא טוב כי אתה תחליף את הסמים, פן יבא הרופא השואף לדעת סודות, כי על כן עלי המלאכה לגמור. שבה בזה ואני אבא תחתיך, ויחד נחלק? האין זאת? –

– יחדיו – ענה הצעיר ויתקע כפו לו – אתה תתן לי כל הנמצא בכסף וכל אשר ימצא בכלי חפץ ואבנים יקרות לך יהיו –

– כן יהיה – ענה האיש ויבא אל חדר החולה ויסגור הדלת אחריו. כמרדף על צואר רץ הצעיר בחדר מפנה לפנה, קר וחם עברו על בשרו חליפות, רגע הטה ראשו סביבו וינע בראשו כמו אמץ נפשו בהגיון לבו וכמו למרות חפצו נמלטו מפיו המלים: אכן בא הקץ. עד אור בקר אחכה ואיננו. המפתחות, איה המפתחות.. – בחפשו הנה והנה יצא האיש מחדרו והוא נגש אליו בחפזה ועוד טרם פתח פיו אמר האיש: הקץ בא, דודך איננו בחיים ועתה הננו אנחנו האדונים, כסף רב הניח, רב מאד –

– והמפתחות איפה המה? – קרא הצעיר וישלח ידיו הרועדות אל הדובר בו.

– המפתחות? – ענה אחריו האיש בכבדות כמו לא הקשיב דברו ויבט כמשתאה בפני הדובר בו ובקיר מאחריו. הצעיר הסב פניו לראות במה יתבונן האיש וקול נורא התפרץ מגרונו, כי בלהות צלמות אחזוהו ויפול על הכסא בראותו את הזקן, אשר זה עתה שָׁמוּ הוא והאיש קץ לו, עומד בצד הקיר ומתבונן בהם ובטרם עוד מצא בלבו און לחשוב מחשבה והזקן אחזהו בכח גדול בשתי ידיו בצוארו ויקרא בקול רעם: מה שמך? נבל! –

– פלטי בן שמעון! – התפרץ מגרון האמלל ולא הוסיף, כי לשונו דבקה לחכו מפחד. הזקן הרפה ממנו ויתבונן בו בבוז ושאט נפש ויוסף לדבר: פלטי בן שמעון איפא שמך הנתעב והנאלח ולא זרחיה בן יחזקאל! הוי! נבל אין אונים, מפני המת חרדת כעלה נדף ומפני אלוהיך לא יראת וממוסר כליותיך לא פחדת ותאמר לרצוח נפש איש נקי למען בצוע בצע, – אם העיר הזקן את מוסר כליותיו מתרדמתו לא נדע, אך עד מהרה השיב אמץ ללבו בראותו כי לא מת כי אם חי מדבר אליו, זאת ראה גם הזקן גם האיש אשר אליו פנה פלטי לשמוע מה בפיו ובראותו כי האיש עמד במנוחה ולא יקום להצדיקנו, התאושש ויקרא כנלעג לשון כי שפתיו צללו: אבל הן לא אני לבדי אשם בדבר, ואם נאמן ביתך... עתה שם אליו האיש דברתו ועל פניו נראו אותות תוגה אין קץ באמרו לו: לך בעון פשעך והיה עדי אובד! אתה אמרת כי לא עבד נבל תדבר אשר יהרוג את אדוניו בעד בצע כסף, וכרגע הבנתי כי לא בן אחי ידבר כאלה כי אם איש מזמות אשר בא לירוש הון זרים במרמה, לא בן אחי אתה ולא אתה יורש הוני, כי לוא בן אחי היית כי אז הכרת כרגע כי אני הוא האדון אשר תבקש ולא זה הזקן הישר באדם, רעי ואיש בריתי הנאמן, לוא בן אחי היית כי אז שמעת מאביך כמה היו שני אחיו כאשר ברח מארצו, אני ידעתי את תרמיתך ובכל זאת חסתי עליך ואומר: אולי עוד לא נשחת לבך עד לאין מרפא, אולי יש שמץ ישר בקרבך והטיבותי לך, והנה נתת לי אותותיך אותות כי רע ובליעל הנך כמרצח נתעב ותדבר על לבי להעביר את הזקן מהארץ למען תירשנו, ובכל זאת עוד לא חרצתי עליך משפט מרצחים ואומר: אולי שגיתי ולא שמעתי נכונה, והנה בלילה הזה הראית את זדון לבך ורשעתך, לכן כה יֵעָשֶׂה לך, כנגנב ומרצח תּסָגֵר בידי השופטים והיית עדי אובד, מידך זאת לך. – – כעלה נדף רעדו כל עצמות פלטי ויבט סביבו כאיש אשר רוח השגעון החל לפעמו. אדון הבית התבונן ויאמר להזקן: קרא להמשרתים ויאסרו ידיו ורגליו בחבלים עד אשר יקראו לשוטרים. – עתה התעורר פלטי כמו עד הנה לא הבין דבר מכל אשר דבר אליו ופתאום נפקחו עיניו לראות את כל הרעה אשר הביא על נפשו ויתנפל על ברכיו על הארץ ויפרוש כפיו ויצעק ויהמה כשור פר.

– הס – קרא אדוני הבית – אל תשמע קולך, הנה לפניך אך דלתות בית האסורים פתוחות כי שם מקומך, אבל אם תעשה את הדבר הזה אשר אומר אליך אז אולי אחוס עליך ותהיה לך נפשך לשלל –

– את הכל אעשה, גם את נפשי אתן אם אך לא יסגירני אדוני בידי השופטים –

– בנפשך אין לי חפץ והיא כבר נתינה נתונה אל השטן, ועתה הגד לי איכה ידעת מכל אלה, כי ירושה נכונה לאיש אשר זרחיה בן יחזקאל מארץ האדומים שמו? ומי הגיד לך כי פה מקומי? ואיכה מצאת כתב תעודה מעירך כי אתה האיש? ואיך נתן לך ראש החברה מכתב עדות אלי? הגד אל תכחד דבר לאשרך –

– את הכל אגיד לך לא אכחד – ענה פלטי בקול יללה ויספר את הקורות את אביו וביתו, כי אביו היה ראש חברת כל ישראל חברים בעירו וכי עדיו בא המכתב מראש החברה בעיר וויען אשר צוה אותו לחקור אחרי זרחיה, ואחרי כי נאלץ לברוח מהעיר הצליח בידו בעזרת הרב למצוא את כתב התעודה כי הוא זרחיה ובכתב התעודה ההיא ובמכתב אשר כתב בידו בשם אביו וחותם אביו הוליך את ראש החברה בוויען שולל להאמין בו כי הוא זרחיה. את הכל ספר פלטי לא כחד דבר ועיני האיש בחנו אותו בדבריו ופניו העידו בו כי יאמין לדבריו, ופתאם נגש אליו ויקרא: ואם כן תדע גם את זרחיה בן יחזקאל? –

– אדעהו כי הוא היה חברי גם את אמו ואחותו אדע – ענה פלטי.

– ואיפה הוא כעת? – שאל האיש בתאות נפש. פלטי בקש לפתוח פיו ולהודות כי אתמול הביא את זרחיה אל בית הבור, כי כאשר ראהו בוויען נבעת מאד פן תודע אשמתו ועל כן הכהו בלשון לפני ראש שוטרי העיר כי הוא אחד המורדים ויתחפש ויקרא בשם אחר, והשוטר אשר חקר ודרש לשמו וימצא כי אמנם לו מכתב תעודה אשר בו יקרא בשם איש אחר אשר גם לו מכתב תעודה כזה והוא גר כבר בעיר אז שם עליו משמר, כל אלה בקש להשמיע להאיש, אך פתאם הקשה ערפו ויען בעז מצח: לא אדע! – הרעיון כי הוא יגורש בחרפה וזרחיה יירש הון עתק נתן בלבו עז להקשות ערף אף כי ידע כי עתותיו נתנו בידי האיש השואל אותו. בעל הבית הניע ראשו וישאל שנית: האמנם לא תדע זאת? אולי תדע מקומו הודיעני לטוב לך –

– לא אדע, לא אדע – ענה פלטי ויסתר פניו בכפות ידיו.

– אבל אנה הלך מעירך ואיפה אמו ואחותו? –

– לא אדע – ענה פלטי בעז. בפעם הזאת יצאו הדברים מקרב לבו והאיש נוכח כי לא שקר בפיו וינח לו ויצא מהחדר וגם הזקן יצא ויסגור את הדלת אחריו מחוץ.

ב.

כְּרוּב סוֹכֵךְ.

– התדעי מרים את אשר אומר לך? היום נלכה לשוח לפראטער! –

– ומה היום? אמי! הן לא מועד ולא יום הראשון היום ואַתּ הן תמאני ללכת לפראטער ביום חול? – האשה התבוננה בפני בתה ואחר אמרה: היום יופיע השמש אחרי הגשם ולא יהי אבק, וגם אמרתי לנפשי כי לך לבא בחברת אנשים, ומעת אשר היינו בחצר המות כמעט לא יצאתי פתח – ובדברה העבירה מטפחת על עיניה הכהות ועל לחייה אשר קמטו.

– כאשר אחזה לי, אמי, תבקשי אך תואנה לבכות, ואם זה חפצך עשי כלבבך, אך הלא תדעי כי כלכל לא אוכל תואנות ומחשבות נסתרות, אבל מדוע תקראי גם היום לאבל לא אדע, הן לכל זמן, רבות בכינו ביום המות כאשר עטרנו בזר פרחים את קבר אבינו ואת קבר יוסף ינוחו בשלום, אבל הן לא לעולם נבכה –

– לאביך, ינוח בשלום על משכבו, בא יומו, בן שבעים ואחת היה, אבל יוסף נגדע בעודו באבו, ולוא היה חי אתנו כיום כי אז היה לך אח אשר ישמר עליך ואשר ידאג לך ואשר הלך אתך לשוח, הן לנערה בת שבע עשרה כמוך דרושה מאד עזרת אב או אח –

– הלא ידעת אמי כי בכל חפץ לבי נכונה הייתי לתת נפשי כפר נפש יוסף, אך הוא מת וכל דברינו ודמעותינו לא ישיבוהו אלינו, ואנחו חיים כיום, והחיים יבקשו חיים ושמחה ולא אבל-תמיד, ואם עינים פקוחות למתים ויוסף יביט אלינו אז ידוה לבו מאד כאשר יראה אותנו מתמוגגות בדמעות, לא כן בראותו אותנו ששות ושמחות אז ירוח לו גם הוא. הן תשחקי אמי וכל שומע לי ישחק, אבל הדבר כן הוא, כי בימי המחולות כאשר יצאתי לחול במחולות זכרתי תמיד את יוסף, וכפעם בפעם נדמה לי כי הוא יושב אל השלחן ומביט בי ופניו מפיקים גאון בראותו את אחותו מפליאה לעשות במחולותיה –

– אַתּ תצדקי בכל עת, ובראותי פניך ובשמעי מדברותיך הנך בעיני תמיד כמלאך החיים והשמחה – ענתה האם ותבט בפני העלמה בגאון – אבל האמת אגיד לך כי התבוננתי עד כה לפניך ואראה כי הנם זועפים, הן יום יום באשר תקיצי משנתך תרחפי בחדריך וצהלה על שפתיך ותפקדי את מאהביך בששון ותשבי אל המכונה ותניעי בידיך ורגליך וקול רנה בגרונך להרנין לב, והיום קמת בפנים זועפים ותשכחי את האהובים, ראה איכה המה יושבים ביגון, ואל המכונה ישבת וללא הניעות יד או רגל זה כשעה תמימה. – עוד המלה בפי האשה והעלמה קפצה ממקומה כאילה אשר החרידוה מרבצה ותרץ אל כלוב העוף המנעים זמירות ותושט לו עלי ירק בקראה בקול נעים: אהובי, מחמדי, יקירי, האותך אשכח? הנך נעצב ולא תשיר, רעב הנך, אני הבוגדה שכחתיך, לא אשכחך מחמל נפשי! יחד נשיר ויחד נשמח, אתה לי ואני לך – ובדברה כה הגישה שפתיה אל הכלוב והעוף מהר כחץ מקשת ויעזוב את ארוחתו, אף כי נעימה היתה לו מאד, כי בכל תאות נפש עמד על הירק ויחדור בחרטומו הקטן להוציא ממנו כל נתח טוב, ויעף אל השבכה ויגע בחרטומו את שפתי העלמה בנשיקת אוהב.

– עוד אחת – קראה העלמה ועיניה הפיצו זיקי שמחה, ובעל הכנף הבין את הקול וימלא חפצה – עתה נסור ונראה מה שלום דודי? – בעל הכנף כמו בקש להראות לה כי יאמין באמונת לבה ובאהבתה ולא יקנא קנאתו בה שב וישב על מקומו ויפתח את חרטומו ויוציא ממנו קולות מקולות שונים, פעם כמו ערגה נפשו לאהובתו ויתרפק עליה ופעם כמו יריע ויצריח בשמחה, עד כי מלא כל הבית מקול שאונו, ולקולו התעוררו המון בעלי כנף כמוהו אשר עמדו איש איש בכלובו על החלונות נוכח החלון אשר עליו עמד כלובו, וכמו התערבו ויתחרו להשביח איש איש בשאון קולו את כל קול כן שרו יחד, אך העוף הזה הגדיל, ועל כן נחל כבוד מאת אהובתו כי קראה לו: אתה הנך תמיד המנצח! כלם לא ישוו לך – ובדברה נגשה אל החלון השני ותפתח מכסה תבת זכוכית קטנה ובה בַּתָּוֶך סֻלָם קטן ועל אחד משלביו ישב במנוחה דוד העלמה ועיניו יצאו מחוריהן בראותו אותה ויפתח פיו וישק שפתיו כמו יכין אותן למאכל תאוה. והנערה קראה לו במאור פניה: האמנם רעבה? חכה ותמלא בטנך, עצל – ובדברה הניעה ידה על הקיר ותצד זבוב ותשליכהו על פי הצפרדע אשר פער את פיו ועיניו יצאו עוד יותר מחוריהן בראותו את המטעמים אשר הכינה לו, ומה גם אשר שנתה העלמה ותשלך לו זבוב שני אז כמו השתגע מרב שמחתו, כי הניע פעמים אחדות בראשו כמו בקש להגיש לה תודה, אך מרב רגשותיו נחבאו קול מליו, העלמה קפצה עוד בחדר מפנה לפנה ותשם משטר בכלי החדר ובמקום אשר מצאה אבק דק הסירה אותו במטפחת ותגש אל מכונת התופרים ותשב על הכסא וכרגע עמדה ותסגור את תבת המכונה באמרה: היום אין נפשי למלאכה –

– אם אין נפשך היום, חדלי בתי, הן תהלה לאל לא על מלאכתך נחיה, וגם נדתך ערוכה לפניך, ששת אלפים כסף ירושה מאביך ושני אלפים או כשני אלפים אשר אצבור אני לאט לאט – –

– אמי – קראה הנערה – אם תאהביני אל תרבי להזכיר את הנדה, ומה גם בעת אשר גבר בבית, בשמעי כזאת יקפאו דמי לבבי, הן המה יחשבו כי תהללי בפניהם את סחורתך, על כן תשמיעי תמיד כי ששת אלפים שקל נדה ערוכים לי – –

– ושני אלפים או כשני אלפים אשר אצבור אני – –

– יהי כן – קראה העלמה – אבל זאת אומר לך כי האיש אשר יבקש לקחת אותי בגלל ששת האלפים יקחהו אפל, אנא אמי אל תעשי כזאת, אם תאהביני –

– אם אהבך? – קראה האשה בקול עצב ועוד מעט התפרצו דמעותיה מעיניה – אם אהבך! ואת מי אוהב בלעדך? את יתר בני ובנותי? הלא אך אַתּ הנך חלקי בחיים, ואך בגללך – – –

– כן כן, אמי, אדע – קראה העלמה ותחזק בשתי ידיה את צואר האשה ותשקה אל מצחה – כן, אדע כל אלה, ועל כן אבקשך לבל תדברי דברים אשר לא לרצון המה לי –

– אבל בתי הן כבר מלאו לך שבע עשרה שנה – –

– אדע כי כבר מלאו לי שבע עשרה שנה זה כארבע שנים – קראה הנערה ותשחק – אבל גם זאת אמי לא לרצון הוא לי כי תקצרי מדת ימי –

– הכל לא לרצון לך היום! קראה האשה – אבל הן כזאת תעשינה כל האמות, ואני? האני לבדי לא אדאג לבתי? הניחי לי, אַתּ לא תאהביני, אני הנני פתיות בעיניך ולא אדע דַבֵּר אף לעשות נכוחות, הן גם מהתנור תבקשי להרחיקני, ולוא נתתיך כי אז בשלת אַתּ תחתי. אמנם הזקנה לא ילדות היא, אבל למה יגרע חלקי מחלק כל הנשים? גם אני אחפוץ לדאג לבתי. ועוד אזכרה כי היו ימים אשר אמרו לי כי אין מבשלת כמני, ואביך לקק אצבעותיו תמיד אחרי הארוחה אשר הכינותי לו. המנוח, ימתקו לו רגביו, אהבני, כן, הוא אהבני, מיום אשר ראה פני והוא היה בחור יפה וטוב, והעלמות אליו הביטו, אך הוא בחר בי וכל העת אשר לא עבד עבודתו ישב רק בבית אבי. לוא ראית אותו אז בתי, כאשר עוד בחור היה כי אז אמרת כי יפה היה, אם אמנם אדע נאמנה כי אַתּ שחקת לו, כי לא כגבר התראה, כי אם כנערה, הוא לא ערב לבו לפתוח פיו וישב ויבט בי תמיד וכאשר נשאתי עיני אליו אדמו פניו ויסב את עינו כגנב כי יתּפֵשׂ. ומה תדמי? האם הוא פתח פיו להשמיעני אהבתו? לוא חכיתי עד אשר יפתח פיו כי אז אולי ישב גם היום בבית אבי וגם חתן לא היה לי עוד, אך אני פערתי פיו, והוא הודה לכל דברי, לכל אשר אמרתי לו השיב: אמנם כן! ינוח בשלום על משכבו, הוא לא היה אמיץ בגבורים, אך לב ישר ורוח נדיבה היה לו והוא אהבני, ואני פושקת שפתים הייתי תמיד ואהבתי שמחה ושחוק והוא עזר לי תמיד כאשר החלותי, ינוח בצל הגואל – –

– אמי! – קראה פתאם הנערה אשר עמדה ותט אזן לזרם פי אמה כמו בפעם הראשונה שמעה כל אלה ולא הפריעה אותה, אך עתה כאשר נפתח החלון בחדר ממול חדרם ופני אשה זקנה נראו בו קראה: אמי, אמי, השוכנת תארוב לך, אנא סורי מזה ואל תבאי היום בדברים את אוצר המלים הזה אשר בהפתחו לא עד מהרה יסגר והיום אין את נפשי גם להמלאכה הזאת –

– לא אדע בתי מה עול מצאת בהשכנה? הלא היא אשה ישרה וטובת לב –

– כל עול לא מצאתי בה, יאריך האלהים את ימיה ושנותיה אך יקצר את לשונה מעט, כי אמנם עבודה רבה היא לשמוע שעה ושתים את שיחתה, בדבר בנה שר המאה אשר יפה כמוהו אין בתבל ואשר כל העלמות תמותנה מות האהבה למראהו, וכי עד מהרה יבא הנה, אך כאשר ארעיש את גלגלי המכונה ואשלח במלאכה ידי אז לא אשים אליה לבי והיום אין נפשי להמון ורעש –

– מה לך בתי? – קראה האם בדאגה – הן לא חולה אַתּ? –

– חולה מסכנת! – קראה העלמה ותרעם בקול שחקה עד כי נעו כלי הבית, כי אמנם אולת כזאת לא נשמעה עוד בין החיים לשאל את עלמה העומדת הכן כאילה עבותה, גויתה מחטבה כמו מברזל עשות, לחייה עגולות כמו כדורי שיש מאדמים באדם שושנים, שפתיה העבות והפתוחות מעט כמו נכונות תמיד לנשיקה אדומות כעצי אלמוגים, מצחה זך ועליו ילין כח עלומים, אַפּהּ הקטן והנשא מעט למעלה כמו את השמים יחפוץ קרבות ועיניה הגדולות כעיני האַיָלה מפיקות חיים ושלום, ידיה הזכות והרכות ככרים ממֻלאוֹת, ואת עלמה כזאת שאלה הזקנה: אם לא חולה היא? אמנם אם מראה כזה לחלי אז לא לנו לפחד ממנו, אבל עיני אֵם תחזינה אחרת, בעיניה היתה עוד ילדה קטנה ועליה להעיר עליה ולראות אם אכלה כנפשה שבעה ואם שכבה במנוחה על ערשה. ואחרי כי מלבד המחול היתה לה המלאכה לראשית התענוגים והיום בחלה במלאכה, ואם לא אות נאמן הוא כי אין שלום בעצמותיה? כי על כן הוסיפה לשאל בדאגה: ומה לך היום? –

– לבי לא ינוח מאז הלילה – ענתה העלמה והשחוק חלף עבר מפניה – כי אירא מאד פן קרהו אסון –

– אבל בתי לדבר הזה אל תשימי לבך, הנה כן המה בני הנעורים כלם ומה גם התלמידים בבתי המדרש, הוא נקרה בחבר חברים לשתות שכר כל הלילה –

– הנה זה דרככם אתם הזקנים לשפוט את כל בני הנעורים במשפט אחד, אך לא אמי, לא כראותך אחזה אני, התבוננתי בו כי לא כיתר התלמידים הנהו, הוא יהגה תמיד בספריו גם ימאס במשתה כאשר תדעי, ולא יבא בחברת רעים ובכל העת אשר יגור פה לא בא אליו איש כאשר ידעת, ועל כן אפחד מאד פן קרהו אסון, הן גר הוא פה ואם יקרנו אסון אין מושיע לו, ולדבר הזה לא ינוח לבי. – האם התבוננה בפני בתה בדאגה ותאמר: האמנם כבר דברתם בשפה ברורה כי כה תדאגי לו? –

– אבל אמי! – קראה העלמה – האם רק לאיש אשר דברנו עמו בשפה ברורה עלינו לדאג פן קרהו אסון? אני לא דברתי עמו, לא בשפה ברורה ולא במליצה חדות כי לא דברתי עמו כמעט דבר מאז יתגורר בביתנו, אך למראה עיני אשפוט כי איש ישר הוא ועל כן אדאג לו, והדבר הזה לא יתן לי מנוחה –

– לוא השמעת רק החצי מכל אלה באזני בן שושנים אשר גר שנתים בחדר הזה ואשר בעיניו לקח אותך, כי אז כבר היית כיום אשת בן שושנים –

– אשת זה?! – קראה העלמה ותתן שנית קול שחוק – ואם אדע כי אשב גלמודה עד אשר ילבינו שערותי וגויתי תשח ובפי לא תהיה אף שן אחת ואהיה בתולה בלה שחוק לגברים ומדנים להשכנות, גם אז לא ינחם לבי על כי מאסתי באיש הזה – ובדברה כזאת השחה גויתה ותדבר כמו אין אף שן אחת בפיה.

– וכל רעיו יאמרו לו כי הוא יפיק חן וגם בעיני מצא חן, ולוא היה לך לב כמני כי אז אחרת דברת, הוא איש טוב וכסף רב לו, וגם משרה בכבוד על שכמו, ומה לך עוד? –

– אני לא אבקש עוד, כי אם גם בכל אלה לא אחפוץ –

– ומה עול מצאת בו? –

– השוטר בית המשפט הנני כי אחפש עון ועול? כאשר אצא במחול אבחר לי בחור אשר ימצא חן בעיני ולאיש לי אקח איש אשר אמאס בו? הוא לא ימצא חן בעיני, ילך לו איפא – קראה העלמה ותנע בידה כמו הדפה אותו ברגע ההוא ותשם אחרי הדלת מקומו.

– וזה האיש ימצא חן בעיניך? אבל הן לא תדעי מי הוא ואם תמצא ידו לנהל ביתו בלחם –

אבל מי חשב מחשבות כאלה? אמי, הלא אמרתי לך כי רק אפחד פן קרהו אסון ואני אחשב למשפט כי איש ישר דרך הוא על כן אדאג לו –

– צפרא טבא, צפרא טבא – נשמע קול אשה זקנה מהחלון אשר ממול חלון החדר אשר בו עמדו האם והבת.

– אשר יגורתי בא – קראה העלמה. והזקנה לקחה בידה עלי ירק לנקות אותם ותברך את השכנה בשלום ותוסף לנקות את עלי הירק.

– אמי, כלי כיום את השיחה עד מהרה, אמרי לה כי רבה המלאכה לפניך – דברת העלמה בקול דממה. האשה שנתה בקול דברי העלמה.

– רבה המלאכה, רבה המלאכה, – ענתה השכנה – כל היום מלאכה, מה לך ולמלאכה. הן לחמך לא יחסר, וגם לבתך נכונה הגדה ששת אלפים שקל –

– ושני אלפים או כשני אלפים אשר הוספתי אני כי צברתי על יד ועוד אצבור, הן לבתי מלאו שבע עשרה שנה ועוד רב העת לצבור על יד –

– הוא אשר אמרתי יהי חלק כל האלמנות כחלקך. את הפרס תקבלי חדש בחדש ובתך כבר ראויה להנשא ומה לך עוד למלאכה? ובני יבא בימים האלה הנה – הוסיפה לדבר כמו שני הדברים אחד באחד ידֻבָּקוּ – הוא טוב תאר ובן חיל וכל הנערות תחלינה למראה פניו, ועלי לעבוד להכין הכל –

– אבל עת רעה היא – ענתה אם העלמה, כי לא ידעה מה תדבר, היא ראתה כי בתה תקרוץ לה בעיניה ושפתיה ולא ידעה מה חפצה לשים בפיה.

– עת רעה היא לאלה אשר אין בידם די כסף לשלם מחר שכר הדירה ולא לך שכנתי, אשר הכסף שמור בידך –

– תהלה לאל, זה שלשים שנה אגור בדירה הזאת ואף פעם אחת לא אחרתי אף שעה. בבא אדון הבית בצהרים אז אוציא את מטפחתי והכסף שמור בידי –

– ובעל החדר שלם לך עד חדרו? – שאלה השכנה. –(בעל-החדר יִקָרֵא בוויען האיש אשר ישכור לו חדר לגור בו, והאשה אשר תשכיר את החדר תקרא בשם אשת-החדר).

– למה זה תשאלי? הוא שלם ביום הראשון שכר ירח שלם, הן לא להולכי יחף אתן את החדר הזה אשר אין כמהו בכל חלק העיר –

– ועתה תתני את החדר לאחר ותמצאי שכר משנה –

– אני אתן את החדר לאחר? – קראה האשה בתמהון – ולמה זה אעשה כזאת? –

– הן לא תחכי עד אשר יצא מבית האסורים – ענתה השכנה בבטחה.

– מבית האסורים? – קראה האשה וגם העלמה קפצה ממקומה ותגש אל החלון.

– שלום לך יונתי – קראה השכנה בראותה את העלמה.

– שלום שלום! – ענתה העלמה ותקרא: על מי דברת? מי הוא בבית האסורים? –

– האם לא נודע עוד הדבר לכן? – קראה השכנה בתמהון – אבל הלא כל בני הבית יודעים זאת מאז הערב ורק אתן לא שמעתן עד כה –

– ומי הגיד לכן כי הוא בבית האסורים? –

– מי הגיד? מי? הלא הכל יודעים זאת! –

– אבל מי הגיד זאת להכל? –

– השוער ראה בעיניו אתמול לעת ערב בשובו הביתה נגשו אליו שני אנשים, ואחרי אשר דברו עמו דברים אחדים לקחוהו אתם ועתה הוא בבור –

– התשמעי בתי? – קראה האם – ואת דאגת לו! –

– שמעתי, אך לא אדע עד מה –

– ומה פשעו? –

– פשעו? פשעיו רבו מאד – ענתה השכנה בבטחה.

– ומאין תדע זאת? –

– מאין? הן לולא רבו פשעיו כי אז לא בא לבית האסור –

– אבל הן קרה כי גם נקיים הובאו לבית האסורים ואחרי כן נודע הדבר כי חפים הם מפשע – ענתה העלמה.

– נקיים לא יובאו אל בית האסורים, למה לא לקחו אותי או אותך? וחולדה באה היום ותאמר כי כבר נודע הדבר כי הוא ראש לחבר מרצחים ועצומים הרוגיו –

– השמעת בתי? – קראה האם – השמעת? הנה זה הישר באדם אשר לו דאגת מאז הבקר, עתה נודה לה' כי לא שלח גם בנו יד. – העלמה אחזה את אמה בימינה ותמשכנה אחריה אל תוך החדר מבלי פנות לדברי השכנה אשר ישבה עוד נשענת בשתי ידיה על סף החלון ומספרת נפלאות השודד הנורא. אמי! – קראה העלמה – שקר הדבר! כל הדברים האלה שקר המה, הן תדעי את המרה ירוקה זאת, הוא תשלח לשונה בכל, ולוא גר בחדרה כי אז היה מלאך אלהים ואחרי כי בחדרנו יגור לכן תשפוך עליו זעמה. סגרי אמי את החלון כי לא אוכל ראות פניה ולשמוע דבריה הנתעבים, ואַתּ אמי שימי לבך להכין הארוחה ואני אצא ועד מהרה אשובה –

– אנה תלכי? – קראה הזקנה בדאגה.

– אל בית הפקודות כי אחפצה לדעת דבר אמת –

– בתי! – קראה האשה בפחד – האּת תלכי לבית הפקודות? אתּ? עלמה תלך לבית הפקודות, ומה תאמרנה השכנית? –

– תאמרנה ככל העולה על רוחן, מה מני יהלוך? האם אעשה דבר רע כי אלך לשאול בבית הפקודות מה רעה נמצאה בבעל החדר, ואולי משגה הוא ואוכל הועיל לו, אולי חף הוא מפשע, הן אז החובה לעמוד לימינו, הלא גר הוא פה ומי יקום לו? –

– ואת תדמי כי הוא יזכור את חסדך בצאתו למרחב ויקחך לאשה? לא תדעי את הגברים! –

– רק זמר אחד בפיך אמי, אם יקחני אם לא יקחני, אם יקחני אולי אשמח ואם לא יקחני אז לא ארוץ אל הנהר לבקש ארוכה לפצעי, ואני גם טרם אדע אם לא בעל אשה הוא או חתן –

– אף גם זאת! – קראה הזקנה באנחה מקרב לבה – אולי גם בעל אשה ובעד איש כזה תלכי לבית הפקודות?! –

– שמעי נא אמי, הלא תדעי כי כפעם בפעם בתחלה לבך לא כלבי ואחרי כן תשובי ותאמרי כי צדקתי, וכן יהי גם בפעם הזאת ואניח רוחך כי כבודי לא יהי לכלמה, כל עוד אשר לא עשיתי מעשה אשר לא כדת. האמלל הזה שש בכל לבו על הנקיון בחדר וטהר הכרים ומכסה מהמטה, והנה עתה יתגולל על מצע תבן מגאל בחור מלא רפש כגנב ופושע ואני לא אחוס עליו? –

– ואם לא טוב יהיה כי אלך אני תחתיך ואַת תשימי עיניך על הארוחה, הן יום יום תבקשי זאת ממני כי אצא לשוח ואת תעשי את מלאכתי, ויהי כן היום –

– לא אמי, לך לא יענו האנשים דבר עד מהרה, לא כן לעלמה יענו כלם בכבוד, והמה ידמו כי אני אהובתו או כלתו, או אז אדע הכל – וככלותה דבריה יצאה מהחדר אל התא אשר על ידו לעשות את שערותיה ולשים כבע על ראשה. לא ארכה העת והנה היא יצאה וכבע קטן ככבע הבחורים ונוצה שחורה קטנה בצדו השמאלי על ראשה, בידה מחסה מגשם ולחייה כמו נהפכו כלן לדם. בשובה אל החדר אל אמה נבעתה בראותה איש מדבר את אמה והיא תנע לו בראשה באמרה: מי חשב כזאת, מי פלל כאלה?! אאמין בכל! –

כראות האיש את העלמה הניע ראשו וישאל בחן: העלמה היפה היא בתך, האין זאת? –

– בתי! – ענתה הזקנה בגאון – היא בקשה לצאת ולבקר פני רעותה –

– ואחרי כן בקשתי ללכת אל בית הפקודות – ענתה העלמה ותשם עיניה בהאיש כמו בקשה להשמיע: אני אדע מי אתה ומה חפצך –

– אל בית הפקודות? – שאל האיש בחן כמשתאה – ומה לעלמה כמך לבקש בבית הפקודות? –

– שמע נא אתה הגבר – ענתה העלמה בעז – הן רק לזאת באת הנה למען חקור ודרוש אולי תמצא שרש דבר בזרחיה בן יחזקאל בעל החדר, לכן אם תחפוץ לדבר בשפה ברורה אז גם אני אענה אותך דבר אמת אך ישב נא אדוני ויחשוב בלבו כי פה הוא בית הפקודות – קראה הנערה ותסר את הכבע מעל ראשה. –

– לוא היה פה בית הפקודות כי אז שכנתי פה לעולם – ענה האיש בשחוק.

– טוב! – ענתה העלמה – בדברים כאלה כבר חדלו מחשוב עון למדבר רמיה ושקר, וכבר מודעת זאת כי בהפגש גבר צעיר לימים ואשה צעירה לימים אז יפתחו השקר והחנף את אוצרותיהם ויוציאו כל רוחם, אך אחת אבקשך כאשר תחדל מדבר שקרים על אודות הבית ואודות לחָיַי ועֵינַי וכל אשר תתאוה לדבר בו בשפת חלקות וכאשר תשוב לדבר בהנאסר כי אז תדבר אלי ברוח נכונה, התבטיח? – האיש התבונן בהעלמה ויקשב למוצא שפתיה ופניו העידו בו כי גם על אודותה לא שקר וחנף בפיו ואחרי כן ענה: האמיני לי, אם תחפצי, כי כאשר אחזה לא רב כח אמונתך בגברים בלי ספק כבר נוכחת כי צדקת במשפטך – –

– אל נא, אל נא בבטחה! – קראה הנערה ופניה היו לפני להבים – אני לא נוכחתי, איש לא רמני מעודי כי עוד טרם שמעתי בקול איש, אך זאת אדע כי כל דברי התהלות יעברו על דל שפתותיהם כמצות אנשים מלמדה, ואם אני לנגדו אז ידבר אלי כזאת ואם אחרת תהי אז ידבר הדברים האלה אליה, רק יחליף לפעמים עינים ושערות שחורות בעיני תכלת ותלתלי זהב ובדברים כאלה לא ימשכו עכברים בחכה, אחרי כי ידעו מראש כי אך חבה המה –

– ובכל זאת ימָשכו עכברים רבים בחכה כזאת – ענה האיש.

– והעכברים האלה פתאים המה –

– ומה תשיבי את כאשר ידבר איש באזניך חלקות, אם אמנם כל אשר יאמרו לך יהי דבר אמת, אבל אַת הן תקראי לדברים האלה חלקות וחנף, יהי כן, ומה תשיבי אַת? האם לא תצאי במחול ותשבי בחדרך תמיד לקרוא בספרים ולפרטו על פי הנבל –

– לפרוט על פי הנבל, כן, הנה נבלי! – קראה העלמה ותגל את מכסה מכונות התופרים – ומרוב קרוא בספרים כבר עששו עיני כאשר תראה; אני אשלח כפי במלאכה בחפץ ואוכל ואשתה ואצא לשוח ובכל אלה אתענג, אך לחול במחולות יעלה על כל, ששה הנני כל השנה בזכרי כי בימי החרף, אצא לחול במחולות –

– ואחרי כל אלה לא שמעת חלקות? –

– שמעתי שמעתי, אבל כה היו דברי להאיש אשר חוללתי עמו והוא החל להשמיעני את הפרק הראשון בחלקות אז התיצבתי למולו ואמרתי: שמע נא הגבר! אם אין לך מרכלת אחרת שאֶנה אל שוק בלויי הסחבות ושם תמצא קונים לה ולא פה המקום – והנחתיו במעגלה בטרם כלו המחולות והלכתי לי, והוא עמד על עמדו כאובד עצות מבלי דעת מה לעשות. כרוכל נשא האמלל הזה את מרכלתו ימים רבים וימצא קונים לה והנה פתאם השליכו אותה אל פניו ויהי לשחוק. ומני אז אשמיע להבחור אשר יבקש ממני כי ארול[1] עמו מראש כי אם יחל לדבר חלקות אעזבנו ואלך לי –

– ואם כן תמאסי בכל הגברים וגם אם יחפוץ איש לקחת אותך לאשה תניחי אותו בתוך המעגלה ותלכי לך? –

– אני לא אמאס בגברים רק לא בחרתי עוד, ולהיות לאיש אחפוץ ולהאיש אשר לו אהיה לאשה לו אתן הרשיון לדבר אלי חלקות כחפצו, אך הוא ילאה עד מהרה –

– אם כה תדברי אז לא טוב יהי גורל האיש אשר תבחרי בו, כי תבקשי ממנו את כל החנופה אשר מאנת שמוע מאחרים, ואם ידבר דבר אל אחרת אז תִּמָלאִי קנאה –

– לא כן, אישי ידבר את כל הנשים כחפצו גם לא אשים לבי אם תמצאנה חן בעיניו ואך זאת אבקש כי אני אהיה בעיניו הטובה מכלן –

– בחיי ראשי כי בחכמה תדברי, כמה שני חייך? –

– שבע עשרה שנה – קראה האשה בחפזון.

האיש, אשר שכח עד כה כי עוד נפש חיה עמם בבית, הסב פניו ושחוק קל עבר על שפתיו.

– ואם אתחנן וארבה תפלה לאמי אז תוסיף על שנותי עוד שלש שנים, האין זאת? – קראה העלמה.

– אך שד הוא זה ולא עלמה – מללו שפתי האיש בקול דממה. ואחרי כן שם שנית פניו אל העלמה ויאמר: אבל כל הנערות כגילך לא תשמענה בשפה ברורה כי תבקשנה להנשא –

– הנה שכנה לנו. חלונות מעונה המה נוכח החלון הזה, וכאשר תבא הנה לשתות קאפע, אז תשבע בשבועי שבועות כי לא תרעב וכי זה עתה שתתה ולא תוכל גם לפתוח פה, אך למען אמי תאמץ שארית כחה ותפתח פה ותשתה מלא הספל ואחרי כן שני וגם בשלישי לא תמאס, והרקיקים גם המה ילכו בדרך לא ישובו, כן תמאסנה כל הבתולות להנשא, ואני אמרתי לך כי שונאה שפת שקר הנני. אולם – קראה העלמה פתאם – האם באת הנה לחקור ולדרוש אחרי תעלומות לבבי אני? –

– אמנם כן הוא – ענה האיש – הן כבר הבנת בטרם אגיד מי אני, עין חודרת לך, זאת לא אכחד, ועל איש כמוני אשר יבקש לחקור ולגלות צפונות הלב, לדעת בתחלה את הלב ההוא, ועתה אדע מלים אבחרה עמך. אמך כבר השמיעתני שנים שלשה דברים כאשר אחפוץ לדעת ועתה אשים אליך פני –

– אמי השמיעתך כבר שנים שלש הדברים! – קראה הנערה ועיניה בחנו את פני אמה – ומה השמיעתך? או תחשוב למשפט, כי תוכל להשען על הדברים האלה במשפט?! –

– לפי דבריך אלה אין להשען אל דברי אמך? – שאל האיש ויתבונן בפני העלמה אשר נבוכה מאד – ואם כן יש דברים בפי אמך להגיד על אודות האיש, אשר על דעתך טוב יותר כי לא אשען עליהם? – האיש הוסיף להתבונן בעינים חודרות בפני העלמה בראותו מבוכתה וכשמחת נצחון נראתה על פניו, כי הצליח בידו לשים מתג באף בכרה קלה זאת. אבל שחוק נצחונו עבר עד מהרה, כי פתאם כמו שֻׁנְתָה כן חלפה המבוכה מעל פניה והמה הפיקו עז ובטחה כבתחלה באמרה: הנה באת לחקור כליות ולב, טוב איפא, אך אני אמרתי לך כי לא תחקור ולא תדע עד מה אם תשמע בדברי רק מה שאתה חפץ לשמוע. עליך לשמוע רק את אשר אבקש אני להשמיע. אני אמרתי כי על דברי אמי לא תוכל להשען, ואמנם כן הוא, אך אתה מהרת ותחלט כי על כן אבקש לשים לאל דברי אמי יען כי אירא פן גלתה סוד. ובדבר הזה שגית עד מאד, ואם כה תחשוב אז יעלה כל עמלך לבקש לדעת דבר אמת בתהו, או אולי לא תחפוץ לדעת דבר אמת. כי אם דבר עון ופשע –

– האמנם תחשבי כזאת עלי? – שאל האיש כמו נכלם מדבריה.

– ומדוע לא תעלה מחשבה כזאת על לבי. הן זה דרככם חוקרי עון לבקש אך עונות ואם תתבוננו באיש אז לא צדקותיו כי אם חטאתיו תבקשו, וכאשר תלכו ברחובות אז רק חוטאים תבקשו, כי על כן כמו נכזבה תוחלתכם בראותכם כי האיש אשר שמתם למטרה לכם למצוא בו עונות נוראים חף הוא מפשע, ובגלל הדבר הזה יבאו גם נקיים עד ירכתי בור באשמתכם – –

– הוי הוי! – קרא האיש ושחוק קל רחף על שפתיו – הנה שמת בפעם אחת אותנו כלנו, השומרים ארחות משפט והצופים לרעים לבל ירעו לתמימים לרשעים לוכדי נקיים בפח! התדעי כי בגלל חרפה כזאת אשר תעטי על השופטים והמשפט לנו המשפט להביאך אל בית הבור, כי משפט גלוי הוא כי הנותן חרפה על פקידי הממשלה בעת פקודתם ענוש יענש, ואם תנעם לך לשבת בודדה ששה ירחים בחדר צר באין צפור מזמר ובאין צפרדע מקרקר –

– אז אשב במקום גדולים וטובים ממני – ענתה העלמה בשחוק קל – כי ידעתי כי גם נקיים מפשע יאסרו בבור, וחפים רבים יוָסרוּ בעד הגה אשר יצא מפיהם בעת אשר לרעים וחטאים לא תאנה כל רעה –

– על דעתי עוד לא ראית חוטאים ופושעים אשר נפלו בידינו, כי לוא ראית כזאת כי אז אחרת דברת, כי אז לא אמרת כי מצודתנו פרושה לנקיים –

– ואמנם גם אני ראיתי פושעים, – קראה העלמה ותגע בראשה לקים את הדבר.

– אַתּ?! אולי תאבי להשמיעני מי הם? –

– הנה השפחה אשר היתה בביתנו ותגנוב –

– ומה נעשה לה? האם לא יסרוה כדי מעלה? –

– כדי מעלה? – קראה הנערה ברגז – היא גנבה שביסים ומטפחות ואף הרדידים והקשורים מארגזי ותסגר בעד כל אלה ארבעה עשר יום –

– ולוא ישבת את לכסא משפט מה חרצת את? –

– אני סגרתיה על מסגר עשר שנים!! בוגדה וסוררה כזאת! היא לא שמעה מפי דבר רע בכל עת היותה בביתנו והיא שלחה ידה בשביסי ורדידי וקשורי! עול כזה לא נשמע! הוא גדול מעון הגנב אשר יחתור בחשך בתים, כי הוא יבא אל זרים, והבוגדה הזאת בגדה באנשי שלומה נותני לחמה! ומני אז לא תבא שפחה אל ביתנו, לא אאמין בהן! –

– ולפי דבריך היה המשפט לאסרה עשר שנים תמימות במאסר עד אשר יעברו ימי נעוריה ולא תצא לשוח, לא תראה את הפראטאער ואנשי החיל בו לולא תצא אף פעם אחת לחול במחולות – –

– הוי לץ! – קראה הנערה ותשחק בכל לבה עד אשר אחזה בשתי צדיה כמו בקשה לשים להשחוק מעצר לבל יצא בפעם אחת – אמנם כבד הענש הזה מנשוא! וזאת לא חשבתי בתחלה. אבל אם אתם השופטים תשימו גם לזאת לבכם ולא תגזלו את המחול גם מנערות חוטאות אות הוא כי לב בשר לכם ולא אוסיף טפול עליכם חטאות כאשר טפלתי –

– באשרי, כי הצליח בידי לקחת לבך למען השופטים. מי המה הפושעים אשר ידעת עוד? – שאל האיש.

– הלא היא אסנת בת האלמנה – ענתה העלמה – ופניה הפיקו עצב – אך לא לי לדבר בדברים כאלה – קראה פתאם ופניה אדמו – האמללה הזאת אמללה היא ולא חוטאת, היא רק פתיות כי האמינה בדברי הנבל –

– ואת תּאמיני כי מאַהבה פתה אותה ויוליכנה שולל? –

– אם אאמין? הלא באזני שמעתי תמיד את אשר דבר לה, ואני חשבתי בלבי: האיש הזה בליעל הוא וילכוד את הפתיות ברשת, וכן היה, ועתה היא יושבת בבור חשך ושמה היה לזעוה, הורגת פרי בטנה יאמרו לה, והוא ידבר חלקות ויפרוש רשתות לפתיות אחרות, אבל לא לי לדבר בדבר הזה – קראה הנערה שנית ברוח עצב.

– כן הוא תמיד, כי העכברים אשר נפשם תתאוה לחֵלב יפלו בפח, ורק כאשר יחדלו העכברים מהתאות לתאוה הזאת רק אז יחדלו אורגי מכמרת –

– די לנו בדבר הזה אני לא אוכל הועיל לה –

– מי יודע? – ענה האיש – לא דבר ריק הוא אשר שמעתי מפיך זה עתה, ואם יקראו אותך למקום המשפט להעיד כי שמעת באזניך את כל דברי החנף והחלקות אשר דבר באזניה, התלכי שמה? –

– בָּשְׁתִּי תמיתני – קראה העלמה – ובכל זאת אלך אם אך אדע כי אועיל לה. אבל הנה אתה תשיחני תמיד בדברים רבים עדי אשכח את הדבר אשר דברתי. הנה עלי להבינך מה חשבתי באמרי כי על דברת אמי לא תשען; לא יַען כי יגורתי פן גלתה סוד כי אין כל סוד לגלות, אף לא יען כי אמי תבדה דברים מלבה להרשיע נקי חנם, הן לא דרך השכנה דרכה –

– והשכנה תאהב לדבר רעות באנשים זרים? – שאל האיש.

– ואין נקי משבט לשונה – ענתה הנערה בתם לבב מבלי התבונן כי בדבריה העירה מחשבות בלב האיש – אבל אמי בתמתה ובישרה לבבה תאמר לכל: כן הוא! אם תאמר לה כי האיש בליעל ורע מעללים אז תאמין לך ותעיד גם היא כי כן הוא, ואם תצדיקנו גם אז תודה לך, כי על כן אמרתי אולי אמרת באזנה דבר רע על זרחיה והיא שנתה בדבריך –

– ומה תחשבי אַת אל האיש הזה –

– אני אחשוב כי ישר דרך הוא ולא עשה עול לאיש –

– כזאת תחשבי לפי דרכך אשר אם נתן איש במאסר אז הנהו התם ואנחנו הרשעים? –

– זאת לא אמרתי, רק זאת אדע נאמנה כי גם נקיים ילכדו. ואתם אחרי כי תבקשו אך חוטאים לא תראו זאת מראש –

– זה כמה יגור בביתכם? –

– זה שמונה ימים –

– ובשמונה ימים כבר הכרת ארחותיו ותדעי כי הוא צדיק תמים? –

– האיש אשר גר בחדר הזה לפניו ישב שנה תמימה ובכל העת ההיא לא היה בחדרו יותר מזרחיה בשמונת הימים האלה –

– הוא ישב כל היום בחדרו? –

– כן הוא –

– וישיח אתך בשפתי חן? –

– וישיח את ספריו – ענתה העלמה במנוחה – וגם לא הביט בפני, רק בבאו לשכור את החדר הלל את הנקיון בו ויאמר כי כל כפר לא ישוה בו, ומני אז דבר אתי אך שתים שלש פעמים ורק מלים אחדות, פעם אחת בקש לשתות כוס שכר ופעם אחת אמר כי יחפוץ לתת את כתנותיו לכובסת וכאלה דברי אהבה וחן –

– ושכר שתה הרבה? –

– הרבה מאד! בשמונת הימים האלה בקש שתי פעמים כוס שכר וישתה רק החצי מהכוס –

– אמת הדבר רק החצי מהכוס שתה ולא יותר – קראה הזקנה אף היא. –

– ומתי יצא מבית ביום או בלילה? –

– רק ביום –

– ואליו באו אנשים? –

– לא אחד –

– ועל נפשו לא דבר דבר מי ומה הוא? –

– הוא אמר כי בא לשמוע לקח בבית מדרש הרופאים ומראש ישמיע כי שבתו בחדר כמעט כל היום –

– הכתב מכתבים רבים בכל העת הזאת? –

– אתמול שאלני איפה תבת המכתבים ובידו היה מכתב פתוח –

– ולו הביאו מכתבים? –

– רק היום הביאו שני מכתבים והנם על השלחן בחדרו –

– ולא דבר אתך על דבר משטרי המלכות והמשפטים הרעים, ולא אמר לך כי יתן לך ספרים לקרוא בהם?

– הלא אמרתי לך כי הוא לא דבר אתי דבר. – האיש הניע ראשו כמשתומם או כאיש אשר לא יאמין למשמע אזניו ויחריש רגעים אחדים ואחרי כן אמר: ולא תעלה מחשבה על לבך פן נוכל הוא? –

– מחשבה כזאת לא תעלה על לבי, את ראשי אתן כפרו, כי אדע נאמנה כי ישר דרך הוא –

– לא כל המכמורות תשוינה – אמר האיש כמו לנפשו.

– אל מה ירמזון מליך – שאלה העלמה.

– ראי כי הנני מדבר עמך לא כחוקר בעקבה ומזמה כי אם ברוח נכון וכן תדברי גם אלי כהבטחתך. חלקת לשון וחנופה כִּנית בשם מכמרת, אך המכמרת הזאת תכון רק לאלה אשר תתאוינה לשמוע כאלה אך אם תִּמָצֵא אחת אשר תמאס בכל אלה, אז לה תכון מכמרת אחרת והיא לבלתי דבֵּר דבר ולבלתי התבונן גם בפניה. ועלמה כמוך המואסת במכמרת חלקת לשון תלכד במכמרת האחרת. הנה זאת אחזה כי תאהבי את האיש עד לתת ראשך כפרו. וכל אלה עשה לך יען כי לא הביט בפניך ולא דבר אליך באהבה וחן –

– תשגה תשגה תשגה – ענתה העלמה וכן דרככם תמיד לבקש בכל דבר את כח האהבה, אני לא אוהב את האיש וגם מחשבה כזאת לא עלתה על לבי –

– אני לא אמצא בדבר הזה כל עון, ומדוע לא תאהבי אותו? הן הוא איש יפה בתארו וקומתו –

– אם רק למראה הפנים לבד אוהב את איש כי אז היה לי לאהוב אותך, הן אתה יפה ממנו, ובכל זאת האמין לי כי לא אהבך –

–האמנם? ותבטחי כי גם לוא גרתי עמך שמנה ימים ובכל העת ההיא לא דברתי אליך חלקות ואף לא הבטתי בפניך, כי גם אז לא אהבתִּני –

– לוא גם שמונה שנים גרת עמי והיית כעִור ואלם בכל העת ההיא! –

– אויה! ומדוע? –

– יען כי אירא מפניך –

– האם פני יתנו מרך בלב רואיהם? –

– לא זאת! אך פקודתך להסתתר ולסבב בכחש למען מצוא עון היא תתן מורא בלבי, כי אשנא כל מתחפש ומסתתר –

– הפעם תדברי כילדה – ענה האיש – וכמוך כן יחשבו הרבים באזרחי הארץ ולא בצדק, בעיניהם יֵרָאוּ תמיד שוטרי העיר כקוראים לריב ומצה, ואם יראו שוטר ירדוף אחרי פושע יעמדו מנגד גם ישמחו בהמלטו ולא ישובו אל לבם כי אך למענם ומנוחתם יחרפו השוטרים את נפשם, כן לא תשיבי גם אַת אל לבך, כי המסתתר והמתחפש למען חפש עון הוא לא מסתתר במרמה כי אם ביושר וצדק, ויש אשר תאמיני כי בישר וצדק ידבר איש עמך והוא אך מתחפש ולא למען גלות עון כי אם לכסות פשע, ובפעם הזאת אירא מאד אם לא היית משחק למתחפש כזה –

– אני לא הייתי משחק לאיש, וכבר אמרתי לך כי רחוקה רחוקה האהבה מכליותי לאיש הזה וגם מחשבה כזאת לא עלתה על לבי, כי אם יען כי כאיש ישר הוא בעיני לכן אבקש צדקתו, ולוא היתה עלמה תחתיו ולא גבר גם אז כדברים האלה דברתי –

– ואז אהבת את העלמה ההיא – ענה האיש – הן לא אמרתי לך כי תאהבי אותו כאהבת אשה לגבר כי אם כי תאהבי אותו ועל כל פשעים תכסה אהבה, אולם אחרי כל אלה הנך אשה והוא גבר ולא תאהבי אותו כאהבתך לעלמה –

– תשגה גם הפעם, אהבה כאשר תחשוב אתה לא עלתה עוד על לבי, אני אוהַב רק את האיש אשר יבחר בי ואשר אבחר בו ואהבה אחרת לא אדע –

– ולמה זה לא תעלה מחשבה על לבך לבחר באיש הזה? – שאל האיש, אך פתאם כמו עלה מחשבה חדשה על לבו קרא: אבין, אבין, אל נכון תדעי כי הוא יהודי –

– זאת לא זאת! ומה מני יהלוך אם הוא יהודי? לוא חפצתי בו והוא חפץ בי כי אז לא קמה האמונה להפריד בינינו, ונהפוך הוא, היהודים התלמידים אשר גרו בחדר הזה היו אנשים ישרים, המה בלו עתם אך בספרים ולא הרבו לסבוא שכר, גם שלמו את שכר החדר בעתו, ואך שנים מאחינו גרו בחדר ואותם נזכור גם היום, ואמי לא תתן את החדר לאחד מאחינו וגם אותי תתן בשמחת לבב ליהודי. – האיש השתאה ויבט בפני הזקנה למען הוכח אם אמת תדבר בתה בשמה, והזקנה הניעה בראשה באמרה: כן כן הוא, את זאת ראיתי כי היהודים המה אנשים טובים לנשותיהם, לא ישכרו ולא יאבדו את עמלם ועתם בשחוק, ומאשרה אהיה אם ימְצא איש יהודי כלבי לבתי. אמת הדבר, ועל כן לא נתתיה זה שנים רבות ללכת אל בית תפלתנו ולהתודות לפני הכהן. הידעת – הוסיפה הזקנה בהטותה ראשה אל האיש ותדבר בקול דממה – הידעת כי הכהן הזה מורה חטאים הוא לעלמה תמימה? –

– האמנם? – קרא האיש כמשתאה כמו בפעם הראשונה שמע דבר נורא כזה.

– כן כן – השיבה הזקנה ברב נחת בראותה כי באה לה העת לדבר – כמה וכמה פעמים אדמו פני מבשת כאשר שאלני דברים נסתרים, ומה לו לשאל? עליו לחכות עד אשר אתודה ואם אין בפי מלים אין בלבי חטאים והוא לא כן יעשה כי אם ישאלני לחטאים אשר ירגיזו רוחי, ומה לעלמה תמימה לשמוע כל אלה מפיו? האם לא צדקתי? ובתי עלמה תמימה היא מאין כמוה, אף כי תשיר ותחול ותקפוץ כל היום כאילה ותשחק ותלעג להגברים בדברם עמה עד כי ילאו למצוא הפתח. ומה לה ולהכהן? הן אותו לא תשיב אמרים כאשר תשיב ליתר הגברים, ואם תחפוץ להתפלל תתפלל בבית, הן די תמונות קדושות גם בביתי, האין זאת? אך ההוללה תמאן להתפלל, ומה לה להתפלל? מה יחסר לה? חתן טוב ימצא לה אך אם תחפוץ, תהלה לאל רבים בקשו קרבתה והיא לא חפצה –

– בלי ספק יען כי היא תחפוץ ביהודי – ענה האיש כאשר ראה כי הזקנה שאפה רוח – והיהודים יבקשו כסף רב כסף –

– היהודים יבקשו כסף – קראה הזקנה ברגז כמו העטה עליה כלימת עולם – ובתי האם דלה היא? האם כאסיפת חוץ תבא אל בית אישה? תהלה לאל היא בת פקיד בממלכה וששת אלפים כסף…

– אמי! – קראה העלמה, אך הזקנה ברב רגשותיה לא פנתה אליה ותרם קולה עוד יותר: כן ששת אלפים כסף הניח לה אביה, ינוח בצל שדי, ושני אלפים או כשני אלפים קבצתי אני על יד וכל כלי הבית לה המה, וכלי בד ופשתים לה…

– אבל אמי! – קראה שנית העלמה ופניה אדמו, אבל רוח פי הזקנה היה כנחל שוטף ותוסף: כלי בד ופשתן לה כמו לבת אחד האצילים, כל אלה בידה עשתה, ואם היהודי יבקש כסף ימצא כסף, הן לא נערה עניה היא בתי כי תרוץ בשמחה אל כל הפושט לה יד, לא אדוני, לא באלה חלקנו, והיהודים לא רעים המה כאשר יוציאו עליהם דבה, ואני אדע אותם – קראה הזקנה בשארית כחה ועין הרואה בחנה כי היא חדלה מדבר עוד לא יען כי לא היו לה דברים כי אם יען כי כלה כחה.

– אבל הן לא תעלה מחשבה על לבבי לשים תהלה ביהודים, הן גם אני יהודי הנני –

– אתה?! – קראו האם והבת יחדו.

– כן הוא. ולמה זה תשתאו? –

– בפניך לא יכירך איש כי יהודי אתה –

– האמנם? שאל האיש ויסלסל את שפמו השחור משחור – אולם אם רוחך לא זרה ליהודי לא אבין מדוע זה תבקשי להוכיח כי אין נפשך להאיש הזה? –

– גם זאת לא אמרתי כי אין נפשי אל האיש הזה, רק כי מחשבה כזאת לא תעלה על לבי, כי אדע בנפשי כי לא אצלח להיות אשת רופא. לא למדתי ידי לפרוט על פי הנבל ולא אשיח בשפת צרפת, הנני בת וויען, ולי נכון איש אשר בעמל כפיו יראה חיים ואני אעזור על ידו במלאכת ידי ונחיה במנוחה ושלוה, ולהיות גברת לא ישאני לבי, וגם לא תעלה מחשבה על לבי לחכות עוד חמש או שש שנים עדי יהיה לרופא. אולם – קראה הנערה פתאם בשחוק – הן תשאל ותשוב ותשאל רק אותי ואת מאויי לבי, כמו על כן שֻלַחְתְּ הנה, אולם אספוק מאד אם תשיב לשולחך דבר במי אבחר לאיש ומתי אנשא וכאלה –

– אמנם גם את הדבר הזה חפצתי לדעת, כי אחרי אשר תעמדי כחומה בצורה להאסיר לכן נטל עלי לדעת מה המריצך לענות כזאת –

– זאת הלא כבר אמרתי לך, כי רק יען אשר אאמין בכל לבבי בישרו לכן אחפוץ בהצדקו, אולם הגד נא, אם באמת כדבריך כן הוא כי יהודי הנך גם אתה, הלא אז עליך החובה לעמוד לימין האסיר ולהצדיקהו כי אחיך הוא –

– אבי הוא פקידי ואמי המשרה ואחי המשפט ואך אל אלה אביט, ואם גם יהודי הוא הן לא למענו אפר השבועה לעבוד באמונתה ולבלתי קחת שוחד –

– אבל מי אמר לך לקחת שוחד? – קראה העלמה נכלמה.

– הן גם זה שוחד הוא, אם אפר שבועה ולא אעשה כדת בעבור הבצע, או אהבת אחים, האמיני לי כי גם עיניך היפות אשר הרהיבוני לא תעצורנה כח להטות אותי מדרכי. ובאסיר הזה עוד אוסיף חיל לחפש בו עונות יען כי יהודי הוא, כי אם יהודי הוא עליו להזהר עוד יותר מעשות עול ועלי לשים עליו עיני עוד הרבה יתר בגלל זאת, לבל יצדקו שונאינו באמרם כי לא יוכלו לבטוח בנו, ואחרי כי נוכל ואיש כבד עון הוא לכן חלילה לי לחוס ורחם עליו –

– אבל בזאת לא תצדק – קראה העלמה – כי תחרף את שמו ותכנהו בשם נבל וכבד עון בטרם נגלה עונו, הן אך לפשעו תדרוש כיום, ואם יצא כנגה צדקו אז הלא חרפת נקי ותמיס ורעתך רבה –

– ואת עוד תאמיני בצדקתו? –

– כאשר אאמין בצדקתי אני – ענתה העלמה – נוכל ואיש מרמה לא ישב כל היום ויהגה בספרים ועל פניו תלין מנוחה תמיד, איש כבד עון לא ישיש על הטהר והנקיון כי הוא כבר הכין נפשו לשק תבן בבית האסור, איש מרמה לא יחשוך שפתיו כי אם ירבה לדבר ולחקור ולדרוש על כל, והוא לא שם אלינו לבו, איש בליעל לא יסתיר פניו מעלמה בשבתו בבית אחד עמה לבדו, כי אם ינסה עד מהרה דבר לה ולכספה ידרוש, והוא כל אלה לא עשה, ועל כן בדברי אחזיק כי אתן את ראשי כפרו אם תמצא עולתה בו –

– מי יודע לוא שמע מפי אמך כמוני היום כי כסף לך אם לא פתח גם הוא את פיו?

– ואתה תחפוץ לחפש עונות?! – קראה הנערה – ובראותך את אמי ובשמעך את דבריה חשבת עוד מחשבה כי אך לך לבדך גלתה סודה? הנה תשגה כפעם בפעם! הוא שמע כל אלה מפיה ברגע הראשון כאשר בא לראות את החדר ובעודנו עומד ברגל אחת על סף החדר ובאמרו כי החדר ימצא חן בעיניו אז הביעה כל רוחה לו כרגע ותספר לו את כל גבורתי בכשרון המעשה וכבוד עשרי, ואני לא הייתי אז בבית ובבאי שמעתי רק את אשר השיב, כי אמנם כבוד משנה לעלמה אשר כסף לה אם לא תבלה עתה בשחוק והוללות כי אם תעשה בחפץ כפיה –

– אמנם גם בעיני יפלא הדבר – קרא האיש – ולא אוכל לכחד כי צדקת בכל דבריך, ובכל זאת את פושעים הוא נמנה כי האיש אשר עשה רמיה פעם אחת הוא לא פעם אחת יעשנה –

– ומה היא הרמיה אשר עשה? השמיעני נא –

– ואם אשמיעך, התאמיני? –

– אם אוכח כי כן הוא אז לא רק אאמין כי אם גם כאשר קמתי עד כה להליץ בעדו כן אקום להרשיעו, כי אז תבער בו מתי מאד על כי התעני להאמין בישרו –

– אם כה תדברי תמצאי חן בעיני, לכן דעי כי מרמה בפיו, כי לא השם אשר יקָרֵא בו הוא שמו, כי לא זרחיה בן יחזקאל הזפתי מעיר חלמיש הוא שמו –

– ומאין תדע זאת? –

– כי איש אחר ימצא בעיר הזאת אשר יקָרֵא בשם הזה, והאיש הזה גלה את מרמתו –

– ומאין תדע אם לא מרמה בפי האיש ההוא, אולי יקרא הוא בשם אחר? –

– יען כי האיש ההוא יגור פה זה ירחים אחדים, ורבים יודעיו ומכיריו אשר יעידו כי הוא האיש, ולוא גם כל אלה לא עמדו לימינו, הן די הוא כי הוא גִלָה על עכון האיש הזה, הן לא תחשבי כי ערב לב האיש להכות בלשון את רעהו כי יתחפש בשם זר אם לא כן היה –

– יהי כן – ענתה העלמה ולא עוד בבטחה כבתחלה – אבל האם אשמה גדולה היא אם יקרא איש בשם אחר? –

– גם זאת אשמה כי מרמה היא, אבל זאת נחשוב למשפט כי איש לא ישנה את שמו בלתי אם יפחד להודע בשמו הנאמן, ועל כן עלינו לבקש עוד יותר, והאיש אשר ענה בו כי לא בשמו יקרא הוא העיד בו כי גם משך ידו את מורדים החפצים לשנות סדרי התבל וידו תכון עמהם לבלע ולהשחית. ועתה היעמוד לבך לאמר כי תתן את ראשך כפרו?

– אם אמנם לא אוכל להשיב על דבריך, בכל זאת יאמר לי לבי כי נקי האיש. ואם גם אתה כמוני אך לדעת האמת תחפוץ הנני נכונה לעזרתך ואעזור על ידך לחפש ולמצוא כל אשר יפיץ אור על הדבר אם לשבט או לחסד –

– בשמחת לבב, אבל השמיעיני מה תאמרי לעשות? ואיך תמצא ידך לעזור לי? או ידי לעזור לך? –

– הלא תדע אל נכון מקום האיש אשר גם הוא בשם זרחיה יכנה? השמיעני זאת ואני אבקש עלילות לרַגֵל באיש הזה אולי אמצא בו עון –

– הלא אמרתי לך כי את האיש הזה יודעים אנשי שם ונכבדים בעיר הזאת ולא תעלה כל מחשבה על לב איש פן מרמה בפיו –

– ובכל זאת אנסה, הגידה נא לי מקומו –

– גם אני לא אדעהו –

– לכן חקור איפא לדעת את מקומו והודיעני –

– בשמחת לבב אעשה זאת, ועתה התחפצי ללכת אל בית הפקודות? –

– חלילה, עתה אין לי חפץ עוד בדבר הזה אחרי כי אדע הדבר כמו, ואם כה או כה יפול דבר אין את נפשי כי ידע האסיר דבר מכל אלה –

– ועתה כאשר תדענה הכל, הנה עלי לעשות כפקודה לשים חותם על חדר האיש עד אשר יבאו הנה חוקרי המשפט.

– אם פקדו עליך לעשות זאת, הן לא נוכל לדבר דבר. – האיש בהציגו כף רגלו על מפתן חדר זרחיה עמד על עמדו כמו שתו בקסמים לו. הן גם החדר אשר בו היה את הנשים עד כה אשר חלונותיו אל החצר הרהיב עינו בנקיון וטוהר והמשטר אשר בו, אשר כל אלה העידו כי יד חרוצים עמלה בכל אלה וגם הפרוזדור אשר דרך בו עברו עד החדר השני אשר חלונותיו אל הרחוב שִׂמח עין רואהו, אבל החדר הזה כמו שלח קרנים מידו סביבו. השלחן והכסאות אשר עמדו סביבו מרטו עד היות להם ברק, הרצפה תפיץ נגה כראי מלטש, בארגז והספרים אשר בו לא נראה אף חול דק, כפות המנעול ודלת התנור והמנורה הפיצו זיקים וכן משבצות תמונות הקדושים אשר על הקיר: תמונת "אם-אלהים" מעוטפה תכלת וארגמן, אך בלי ספק היה הצַיָר רך לבב ולא יכול להתבונן בפני אשה נמוגה בדמעות, כי על כן העניקה בלחיים מלאות ואדומות כתפוחים כבתולת בת וויען לכל משפטיה, וכן עשה לכל שנים עשר התלמידים היושבים בתמונה השנית לפני מושיעם והוא יפרס מלחמו להם, להלחם נתן תמונת תפוח וכן לפני התלמידים והגואל מלבד ליהודה איש קריות ממנו גרע מלחי האחת ויוסיף על הלחי השנית עדי נראתה כמו צבתה ממכת היד, ובתמונות האלה גבה לב הזקנה מאד כי הנה מורשה לה מאמה אשר נחלה אותן מאמה עד חמשה דורות. ועל כן לא חסה על כספה לזהב את המשבצות עד היות להן ברק כזהב טהור. ואם כל אשר בבית היה לשמח עין, אך יותר מכל אלה היתה המטה אשר כמו ערוכה היתה לישון בה, אבל איש לא נגע בה, לבן הבדים והסדין הפיץ אור כלבן השלג ביום הכפור, וכמו למרות חפצו נאנח האיש בעלות מחשבה על לבו: ומהמטה הזאת ומהחדר הזה הובל האיש לשכב על הארץ על מצע נרפש ונאלח בחדר מלא באשה! אך להרעיון הזה שם קברו בלבו, ובמו פיו קרא כמו לנפשו: וכל אלה בלי שפחה, כי שפחה לא תבא אל הבית! –

– פני האם וגם פני העלמה הפיקו רצן בתהלה הזאת, והאיש שם עיניו בספרים וגם את המכתבים אשר באו היום לקח בידו ויתבונן עליהם ויניחם במקומם וישם חותם על הדלת באמרו: לעת הצהרים אשוב עם פקידי ויסיר את החותם, וגם הוא ישאלכן דבר, אבל אל תכחדי גם ממנו דבר כאשר דברת ברוח נכון –

– ואם המלך בעצמו יבא האם אסתיר דבר? – קראה העלמה בגאון – אם אדבר אמת לא אפחד מאיש. – האיש נתן ידו להזקנה ואחרי כן להעלמה ובאחזו בידה הרכה והחמה שכח כמעט כי כלה מלאכתו פה עד אשר קראה הנערה בשחוק בהשמיטה ידה מידו: אם לא אשגה היד לי היא? –

– צר לי מאד כי כן הוא – ענה האיש אף הוא בשחוק ויצא. –

ג.

רֻכְסֵי אִישׁ.

ברחוב גדול, הוא הרחוב המקיף את העיר התיכונה, ואשר על כן יקראו לו רחוב המקיף, היפה בארמנותיו והיכליו ואשר אין כמהו ליפי בכל התבל כלה, שם יתנשאו בשיא חסנם מגדלי ארמנות בית מועצות העיר, בית מדרש החכמות הגדול וכל יתר ארמנות תפארה אשר רבו רבבות שקעו בבנינם ובהם יתפארו בני וויען לעיני הבאים שמה, ולהם הצדקה להתפאר חלף העמל הרב אשר נשאו וסבלו עדי הוקמו על אלה המגדלים הבנוים לתלפיות, כי אמנם מאַת רִבוֹ יושבי העיר נשאו כלם יחד על שכמם את עמודי אבני השיש וכל חמר הבִּניה מהשלבים עד ראשי המגדלים, כלם נשאו בעול הכבד הזהּ, אם כי לא נתנו לאיש זר בלתי אם להעושים במלאכה לגשת אל הבנינים עדי כללו יפים, בכל זאת נשאו בעול ככל נושאי הסַבָּל ואולי עוד יתר מהם, כי נושאי הסבל ינוחו כיום אחרי אשר כלו את מלאכתם ותושבי וויען עוד ישאו שנים רבות על שכמם את המשא הזה, הוא המס אשר יכבד מכל סבל ומעמסה; שם ירומו בשיא חסנם לא רק ארמנות אשר כל בני העיר נשאו סֻבָּלָם כי אם כל אשר אוצרות לו טמן באדמה ברחוב ההוא, כי על כן נקבצו שמה כל שכיות החמדה ועל כן לא ינוח שם תמיד שאון החיים, אשר רק אם במרכבות כסף ינשאו ישמיעו קול גדול. ובמקום ההוא נוכח בית הבאֶרזע אשר שם יראה יעקב מלאכי אלהי זהב וכסף עולים ויורדים בסלם המקרה, נבנה בנין תפארת לשמח עין רואה כי כללו יפיו בכל פאר, בפסילי שיש ובעמודי אבן גבוהים מאד ועליהם כותרות פתוחות אבן ומזהבות מעשי ידי אמן, באולמים ויציעות אבני שיש טהור כלם ואין קצה לתכונה, והשלבים הרחבים גם הם מאבני שיש טהור מבריקים בזהר לבן אשר בהתבוללו את הזהר אשר יפיצו השבכות המזהבות יהיה לאור תכלת ירקרק ועין לו כעין החשמל (אם לא תדע קורא מה זה החשמל, הנה אף אני לא אדע, אך למה זה יגרע חלק החשמל במקום אשר מלאכי אלהי זהב וכסף ישמרו את משמרתם?) הבית הגדול והמפאר ההוא נבנה למקום מקלט לגרים אשר יבאו לוויען. אל נכון ישתומם כל שומע כי לגרים זרים יבָּנוּ ארמנות כלה ביער הזאת, אמנם נכון הדבר כנכון היום, כי בני הערים הגדולות יאהבו גרים כנפשם ועוד יותר מנפשם ובראותם איש זר יקיפוהו יסובבוהו ויתנו ממבחר הבתים לו, יאכילוהו וישקוהו ממיטב המאכל והמשקה, גם כל חמדות עינים לא רק לא יאצלו ממנו כי אם יביאו לו גם אל חדרו, וכל משאלות לבו ימצא גם בטרם יבקש. וגם את הבית הזה בנתה אגודת עשירים אשר יחד נתנו את רבו הרבבות למען קַיֵם מצות ואהבתם את הגר, ויהי מקום לששון וחמודות החיים; אבל כל אלה פנו עד מהרה ערף לבית הזה ביום השבר, האגודה נתפרדה ומחיר הארמון ירד מאד וגם הגרים לא הרבו לבקש מפלט לו כבתחלה ועוד מעט היה שמם ונעזב מאדם לולא קנו אותו ראשי העיר וישימוהו אף המה – למקום מקלט לגרים. ואם אמנם למראה עין רב היה הדרך בין הגרים אשר אוו להם מקום לשבת בו לפנים ובין אלה שיגורו בו כיום; אז באו בשאון ורעש בכרכרות גדולות וסוסים אבירים, המון ארגזים ושקים ותבות עטרו אותם ועבדים רבים עמדו נכונים לשאת אותם בכתף, לפני השער עמד השוער ומעיל מרוקם בזהב יעטה וגם כובעו מעטר בעטרת זהב, מטה תפארה וגלת זהב על ראשו בידו ולכל בא הרכין ראשו, והבאים בקשו להם את החדרים כחפצם וצו ופקודה על שפתותיהם תמיד מיום באם עד יום עזבם את בית המקלט, וכל המשרתים יעמדו צפופים וישתחוו רוחים לפני כל יוצא ובא, מאורי אור לאין ספורות האירו את השלבים והמסדרונות, ואל כל אשר הביטו העינים חזו אך ברק אור ושאון חיים, ועתה... אמנם גם עתה יעמוד שוער לפני השער אך לא מטה תפארה בידו כי אם חרב שלופה ולא ישתחוה לפני הבאים שמה כי אם יתבונן אליהם תמיד בעין חודרת, ברק השלבים והמסדרונות והעמודים והפסילים הועם, זהב הכותרות והגולות הועב, אבק ושחור יכסה את הקירות בבית וכמו עטוהו במעטה-אבל כן יֵרָאֶה כלו בכל חדריו. והבאים שמה אמנם בעגלה ינשאו, אך כל רואה את העגלה הזאת יאמר בלבו: ושבֵּח אני את ההולך ברגל מהנִשא בעגלה זאת, אשר תבנית תבה ארוכה לה, חלונותיה סגורים על מסגר, לדלת שבכת ברזל כמו לכלוב חיות טורפות והיא מלאה אנשים ככלוב מלא עוף ובצד הדלת יעמוד שוטר מזוין והסוסים יתנהלו בכבדות; ובבא הגרים אל בית המקלט אמנם יצאו לקראתם משרתים לקבל פניהם אך לא בכבוד ישתחוו לפניהם, כי אם איש חרבו על ירכו ושפתיו כמו סֻגרוּ בחותם צר לבל תפלטנה אף מלה. ומה אוסיף לדבר טוב והנה כל הקוראים אל נכון כבר הבינו כי לפנים היה הבית הזה מלון אורחים לעשירי עם ועתה הוא בית האסור, בית מקלט לאסירי עני, ועל השער יראה כל רואה "בית הפקודות", אך מתי קננה בו הרשעה יותר אם אז או עתה, זאת היא חדה אשר גם יוסף הצדיק אולי לא ידע פתרון לה, אבל זאת ידעו כלם כי לפנים קרה מקרה כי נגנב לאיש זר אשר סר אל הבית כסף וכלי יקר, ועתה לא יקרה עוד מקרה כזה, מידי היושבים עתה בבית הזה לא יֻקָח עוד מאומה בלתי אם חפש מעט, אך מה לאיש אשר יחסר כל לו ולחפש? ומה יועיל לו?...

אל הבית הזה הובילו שני האנשים את זרחיה ובכל הדרך לא דברו עמו דבר ולא ענו אף על אחת משאלותיו, כי רק פעם אחת ענה לו אחד ממלַוָיו: שם יגידו לך את אשר תחפוץ לדעת – ועתה בבאו שמה ובראותו על השער "בית הפקודות" כמעט מת לבו בקרבו ויהי לאבן. רוחו עמד רגעים אחדים על עמדו כמו שמו לו דלתים ובריח בגרון ועיניו חשכו ויחשוב לנפול, אולם לאט לאט כאשר כבר ישב כשעה תמימה בחדר קטן לבדו שב לחשוב מחשבות ולבקש משפט המעשים שנעשו עמו.

לא עלז ושמח בא לוויען. גם בשבתו ברומעניא ומה גם בימים האחרונים כאשר כלתה תקותו למצוא את אמו ואחותו, היה עצוב רוח ונדכה. והתורה אשר הקשיב מפי אחי אליקים גם היא לא חיתה רוחו, אך מעת אשר שלח האגרת לאשדות ולא השיבוהו דבר מני אז היה כאובד עצות. בימים הראשונים אחרי אשר נוכח כי לא ישיבוהו על דבריו קצף קצף גדול ולא אחת ושתים נמלטה המלה "בוגדה" מפתחי פיו, כבגד בוגדים היה הדבר בעיניו כי לא השיבה אותו נעמה דבר אחרי אשר הוא כתב לה, ובכל עת היותו עמה התראתה כבת אמונים, כמו כל מרמה ומחשבת כזב רחוקה ממנה, ותמיד שאפה צלו ותפער פיה בשמעה אמריו כמו בקשה לבלוע אותם, ועתה רק שלשה ירחים יעברו וכבר שכחה אותו, ומי יודע אם לא כבר היא נתונה לאיש? אתה זכר את אשר שמע בבית המלון בטרם עזב את אשדות בדַבֵּר השדכן עם החתן העשיר. היא כבר היתה לאיש! – גמר אמר בלבו וירגז ממקומו כמו בקש לבלוע מתקוממו, וכרגע שב וירגיע רוחו באמרו: מה לי ולה? – הן אני לא חפצתי בה ולא היא מאסה בי, אני ברחתי מפניה ולא היא מפני, תהי איפא לאשר בחרה בו – אולם הרעיון הזה הצליח אך רגע להשביח שאון גאות לבו ועד ארגיעה שב ויאחז בו בצפרניו ויקרע לבו באכזריות. כארי טורף יסוג צעדים אחדים לאחור בטרם יתנפל על טרפו לעשות בו כלה, כן קם הרעיון הזה בו, אחרי אשר הניח לו רגע, לענות נפשו ורוחו עד מאד. מדוע עשה כזאת? מדוע ברח ממנה בעת אשר היא קרבתו חפצה? ומי היא? גר מארץ נכריה, בלי שם. בלי כסף ומשרה, חצי יודע... לזכר חצי יודע עברה רעדה על כל בשרו – והיא נערה בת עשירים, מלֻמָדָה בטוב טעם, בלב ישר ורחוק מגאוה, והיא בחרה בו והוא מאס בה! הן עול כזה עוד לא נשמע בארץ, ובעד העול הזה עתה עליו לשאת ולסבול ענש נורא, עתה ידור באין תוחלת ותקוה, עתה יבקש לו יד ועוד טרם ידע איפה ימצאנה, יסור תיסרהו משובתו כפי מעלו וגאותו – כה הגה ברוחו וישש בטפלו עונות על נפשו כמו על אויבו בקש להתגבר.

מי לא חש זאת בנפשו בקום בקרבו מליץ ושטן להשטין ולהגין, וכמו שני נצים זרים יקומו איש באחיו, ובגבור יד מוסר כליותינו כמו נשיש עת אשר תעלה בידנו להוכיח לנו משובת פשענו. וכמנצחים הננו בעינינו עת אשר תעלה יד רוחנו לדכא את נפשנו, זאת חש אז זרחיה ובהחלו לבקש בנפשו עונות כן שב ויבקש וימצא לאחד אחד, כי לא זכר את אמו ואחותו בתחלה, כי פזר את הכסף כשכור בסבאו, כי לא בקש לו אוהבים בעיר ההיא ורק שונאים רכש לו בגאותו וגאונו... אבל גד! – כל אשר זכר היה לו למחתה להזכיר אך את עונו, אך גד, הן לו הרבה עשות טובות, אותו הציל משחת, ומדוע לא ישיב לו הוא דבר? הכה ישלם איש תם כמוהו לעושי טובה לו? אם התמימים כה יעשו מה יעשו הערומים?! המחשבות האלה לקחו כל לבו ימים רבים פעם בכה ופעם בכה, רגע הרשיע את גד ונעמה ואת כל אלה אשר ידע ומשנהו הצדיקם, אך זאת חש כי לא רק מוסר כליות הוא אשר יזכירהו את נעמה לרגעים. ולוא האירה לו התקוה אף כזיק אחד כי אז חש כעל כנפי נשרים אליה, אך אין תקוה, נסתם חזון ממנה ולה הצדקה! הן כלמת עולם עטה עליה בתתה היא ידה לו והוא לא פנה אליה, גם לא בא לראות פניה בטרם לכתו ממנה, אף כי בקשה זאת ממנו במכתבה ביד גד. ועוד הרבה יתר מענות נפשו לזכרון אולתו וגאותו עֻנְתָה מאד בחשבו מחשבות על דבר אמו על ואחותו, אשר נעלמו פתאם ואיש לא ידע אנה פנו. הנה אך זה מוסר שדי! המחשבות האלה ענו נפשו עדי הלאוהו ולא הוסיף להעבירן אחת אחת על לוח לבו, כי אם יחד התבוללו ותהיינה כגולם אחד, כאבן מעמסה על הלב, גם מראה עיר וויען לא החיה רוחו, כי עיניו אך שוטטו ברחובות ומעטה היגון אשר עטה על לבו פרש מעטהו גם על כל מראה עיניו, כי על כן לא הרבה ללכת ברחובות ולא בקש לראות עד מה. ביום השני אחרי באו בקש לו את החדר ובראותו כי פה ימצא מנוחה בחר בו ויתרועע כל היום – את מצוקת לבבו. וגם הספרים אשר בהם שם כל מעינו לא הועילו הרבה לחלץ מיגון נפשו. הוא התבונן בספריו ורוחו רחף במרחקים, כי אם גם חדל מבקש בלבו את מקום נעמה אחרי כי לא יוכל לתקון את אשר עות. אך לאמו ואחותו הן עליו לדרוש וגם לדעת מה היה לגד נכספה נפשו מאד, כי נשגבה מרוחו לא יכול לחרוץ משפט כי גם הוא בשוכחי טובה. אם הוא בגוד יבגוד אז אין אמונה בארץ – קרא כמו לאמץ לבו באמונתו בגד, האדם האחד אשר האמין בו עד כה בכל לבו.

ככל חפצי החיים ורגשותיהם אשר הם המה גם מנעמי החיים כן גם את האמונה לא על נקלה נשלח מלבנו, האמונה באלהים כהאמונה בבני אדם תתן לנו תעצומות ועז בעת ימעדו אשורינו והננו מטים לנפול, ומי זה לא יתחזק בכל משענה אם אך בידו היא, רק זאת רעה היא כי בעת טובה נשליך את המשענת ככלי אין חפץ בו, כי על כן ביום רעה תבֻקַש ואיננה. האמונה בצדקת לב גד היתה המשענה האחרונה לזרחיה בעת צרה זאת אחרי אשר השליך מיד את הטובה הרבה אשר אִנה המקרה לידו, ועל כן נלחם עם נפשו במלחמת תנופה לבל תטפול עון בֶּגֶד על גד, ועל כן השלה אותו במחשבה כי אולי חולה הוא ולא בא לבית יונה כי על כן לא ידע כי מכתב מזרחיה בא, אולי בושה נעמה מפני גד להשמיעהו כי מכתב בא מזרחיה בעת אשר היא כבר נתונה לאחר. כי נעמה כבר נתונה לאחר היה בעיני זרחיה כמשפט איתן, כי לולא זאת כי אז שבה אליו, כי אז לא מאסה בו אחרי אשר הראה אותה לדעת כי הוא יחפוץ לשוב אליה, ורק יען כי היא כבר אשת איש לכן עליה להשכיח ראשונות ולבלתי העלותן עוד לא על לוח לבה ולא על דל שפתיה ומי יודע אם לא תבכה כיום במסתרים על כי מהרה לעשות דבר ולא רוחה, לתת את ידה לאיש בעת אשר לבה נתון לאחר? ובגלל הדבר הזה תזָהֵר מאד מהזכיר בשמו, ועל כן כחדה מגד גם דבר המכתב, או אולי כבר חדל מהיות מורה בבית ההוא... ברעיון הזה אחז בכל לבו. אמנם כי הוא, הן לא איש כגד ימצא ארחות בית כזה, אל נכון לא ידע לערוך מלים ליונה למען יכבדהו, והנערים השובבים נחרו בו ויכעיסוהו ויכלימוהו עד כי צר לו המקום, וגם נעמה לא החזיקה עוד בידו אחרי כי כמזכיר ראשונות היה בעיניה, או אולי עזבה כבר את בית אביה ותלך אחרי אישה ובלעדה הן הבית ההוא כמעון פראים. לאמלל הזה נשבר מטה לחמו והנהו מתגולל שנית במרתף בין דלת העם – כה גמר אמר ולבבו דאב מאד לאמלל הזה אשר פדעהו מרדת שחת ובלעדו לא יכון בתבל ולא ימצא לו מעמד. החמלה לגד השכיחתהו כל מצוקות נפשו הוא ויחשוב אך מחשבות איך יפדהו שנית מצרותיו, לוא ידעתי מקום אמי ואחותי כי אז הביאותי אותן הנה וגם את גד קראתי אלי ויחד למדנו וגם הוא היה לי לישועה בכשרונותיו הנעלים ויחד נשלים חק בבית מדרש המדעים... שחוק קל עבר על שפתיו וברגע ההוא התעורר ויתקצף ויקרא בזעם: עודנו מחזיק באולתי ובגאותי! עודני מחשב את נפשי כאיש המעלה ואותו כנופל מערכי?! אבל כבר היה לי ללמוד משפט, עלי לתת תודה כי גדול הוא בכשרונותיו גם בטהר רוחו הרבה יתר ממני, הוא למד בשנה אחת את אשר למדתי בכל ימי חיי, והוא יודע משפט וכל אשר אמר היה בצדק ומשפט ומישרים ולוא שמעתי בקולו כי אז טוב היה לי כיום, הן הוא יסרני מברוח מאשדות, ומה צדקו דבריו אז בהראותו לי כי גאות שקר אלבש כמדי והרעותי לי ולאחרים, אך אני בזיתי לו ולמשפטו ונתתי עליו חרפה כי לא ידע דרכי התבל. ומה נפלאים היו דבריו באמרו: אם אלה המה דרכי החיים אז שוש אשיש כי לא אכיר אותם – ככסיל אדם היה בעיני ואני כגבר נעלה בעז רוח, אך עתה אראה מה עמקו מחשבותיו ובגאתי וסכלותי רם לבבי עד לחשוב כי עודנו תלמידי ועליו לשמוע מפי לקח. והאולת הזאת עודנה קשורה בלבי עד לבוז לו בעלות מחשבה על לבי כי יחד נלמוד ויחד נשלים חקנו, כמו הוא מעפר אחר קרץ ולא יסכון לגדולה כזאת להיות רופא חכם. רב לי! הן כחץ רעל ירדה החרפה אשר חרפני אחי אליקים בקראו לי "חצי יודע", כאש יוקדת הציצה מוקדי אש בלבבי ואהי כמשגע ממשמע אזני, ואת החרפה הזאת אעטה אני על איש חכם וטוב ממנו! – את כל הדברים האלה דבר ברגש לנפשו ומהם נבין כי רגע בז בלבו לגד ולא חשבהו לאנוש כערכו אשר גם הוא ילמוד חכמה בבית מדרש חכמות, אך עד מהרה שב ונחם ממחשבה זאת וכמו בקש להיטיב את אשר עות הוסיף לדבר: ומי יתן ומצאתי את אמי ואת אחותי ויחד ישבנו כי אז קראתי גם לו וכאחים ישבנו. ואולי יהיה לאח לי, איש טוב ממנו לא תמצא אחותי ומה גם כאשר יהיה לרופא אמן. ואחרי אשר נתן לגד את התאר רופא אמן ואת אחותו לאשה, שִׁלוּמים להחרפה אשר עטה עליו רגע בקרב לבו, שב ויבקש מחשבות איכה ימצא את מקום גד למען יודיעהו את מקומו כיום. כעלות המחשבה הזאת על לבו שב ויקט בנפשו על כי גזר באשדות מרעים וחברים, ועתה אין איש אשר אליו ישים דברתו, לוא התהלך כּרֵע את יתר המורים כערכו כי אז נמצאו לו עתה יועצים ומשמיעים דבר כאשר יבקש, ואחרי אשר שקטה גם המריבה הזאת זכר אחד האנשים אשר לפעמים דבר עמו בהיותו באשדות ואל זה כונן עתה אמריו כי כתב לו ביד יונה בן אמתי ועוד ידו נטויה לכתוב לו אם אך ידע מקומו איו. ואת המכתב הזה נתן בארגז המכתבים לפנות ערב ובשובו הביתה לקחוהו שני השוטרים ויובילוהו אל בית המלון הגדול ויעזבוהו לנפשו למען יוכל לחשוב מחשבות כחפצו. אולם המחשבות לא עד מהרה באו בפעם הזאת; בתחלה היה כהלום רעם ולא ידע מה עמו. הוא הובל אל בית האסורים! הוא! הן לא ידע בנפשו כל עול אשר עשה לא היום ולא לפנים, ועל חטאת הגאוה הן לא יאֻסרוּ אנשים בזקים, כי לולא זאת כי אז ישבו במשמר כל אלה אשר להם חכמה ושם ועוד יותר אלה אשר אין להם לא חכמה ולא שם, כי אם יתגאו החכמים על הנבערים מדעת הן ילבשו הנבערים גאות על אחת שבע ויגדילו עקב על החכמים, ובלעדי חטאת הגאוה אשר בה הרע רק לנפשו לא ידע בנפשו כל עון אשר בעבורו נלכד, אולם לאט לאט החל לחשוב כי משגה הוא, המה שגו במראה עיניהם ולא לו מזרה הִרשת, והמחשבה הזאת אמצה רוחו מאד עד כי כעבור שעה כבר שבה מנוחתו ללבו בבטחו כי עוד מעט תִּוָדַע שגיאת השוטרים והשופט-החוקר יבקש ממנו סליחה על עותתם, זאת הן ידע נאמנה כי עוד ביום ההוא יִקָרֵא לפני החוקר כדת הארץ לבלתי הלין את הנאסר במאסר בטרם חקרו ודרשו אם בצדק שמוהו בבור. אבל הוא חכה שעה ושתים ושלש לשוא כי איש לא שם לבו אליו.

בחדר השני אשר על יד חדרו, ואשר דרך בו הובילוהו אל חדרו כי בו לא היה פתח אל העולם, שמע קול אנשים רבים המשיחים ושוחקים יחד גם משק כוסות, הלא המה השוטרים אשר יבואו שמה להִנָפֵש וישיבו נפשם בכוס שכר ואיש לא יפנה אליו לשאל את פיו: אולי יבקש דבר מה. חשכת אפלה היתה בחדרו כי לא העלו שם נר וברק האור אשר האיר בעד החלון מהמנורה אשר ברחוב הראה עוד יותר את האפלה. מה זה היה לי? – שִׁוע לבו בתוכו – האמנם לא בארץ-משפט הנני כי השליכוני אל הבור ושומע אין לי? וגם אור נר יחשכו ממני, הן לא עוד את פושעים הנני נמנה כי כה יעשו לי?! – קצפו על גזל משפט זה אכל כעש קרביו והוא הרימהו מכסאו אשר ישב עליו עד הנה כאיש נדהם ויחל להתהלך בחדר הנה והנה, בתחלה בכבדות כי לא ידע אם לא ימצא מכשולים לרגליו ואחרי אשר הלך פעמים אחדות הנה והנה וימצא את דרכו החל ללכת בצעדי און ולדבר לנפשו בקצף ומרת נפש, אך איש לא ישים אליו את לבו, האנשים בחדר השני ישחקו בקול גדול ומשק הכוסות עולה תמיד והוא כמת מלב נשכח. פתאם הקשיב כי חדל השאון בחדר השני ורק המולה קטנה כמו כל היושבים קמו פתאם נשמעה עוד וקול קורא: איפה האסיר? – לב זרחיה קפץ ויתר ממקומו בשמעו הקול ויחל לערוך מלים להתאונן באזני החוקר על העול הנעשה לו וברגע ההוא נפתחה הדלת.

– מה זאת? – קרא החוקר בקצף – מדוע לא העלו פה נר? – השוטרים נבוכו ואחד מהם הצטדק כי השוטרים אשר הביאו את האסור לא השמיעו בצאתם כי לא העלו נר ועל כן לא ידעו זאת. – רוח החוקר לא נח בהמענה הזה ויבט בקצף על השוטרים ויקרוץ להם עין כי יצאו. הנר העמד על השלחן והחוקר ישב על כסא עץ ואל זרחיה אמר כי ישב על הכסא השני. אחרי אשר ישב אמר לו: השמיעני נאמנה שמך, אך דבר אמת הגד לי, כי כל רז לא נעלם ממנו, אנחנו נדע הכל ואם תתחפש ותתנכר לא תועיל לך עד מה רק תאריך ימי המאסר עד אשר יחקרו השופטים הדבר, לא כן אם תודה ולא תכחד דבר אז אבטיחך כי יקל מענשך, ראה הזהרתיך לטוב לך –

– אך למותר הוא כל דבר שפתים – ענה זרחיה ושפתיו צללו – כי גם בלעדי תגיד ותוכיח הנני להגיד לך האמת, אחרי כי לא אדע בנפשי כל עון אשר בעבורו אתחפש ואסתר, שמי זרחיה בן יחזקאל זפתי מעיר חלמיש ברומעניא –

– אמנם צדקת כי אך למותר היה דבר שפתי כי אתה בכזבך תחזיק ותקרא לך שם אשר לא לך הוא. – זרחיה קפץ ממקומו בשמעו זאת כמו נשכהו נחש.

– שב נא שב נא – קרא החוקר ושחוק קל עבר על שפתיו – הנה השתוממת ונבהלת בשמעך כי אני אדע סוד-שמך, אבל עוד תשוב תתפלא בשמעך מפי עוד גדולות ונצורות מאלה. – כמו מחנק הושם לצואר זרחיה בשמעו זאת, כל קרביו התחלחלו ויבקש להשיב דבר אך קול מליו נחבא ולשונו היתה כמטיל עופרת. הוא חש בנפשו כי החוקר ישפטהו במשפט שוא ויחשוב כי מגורתו העתיקה מפיו מלים ועל כן אסף שארית כחו לדבר, פניו אדמו כדם ועיניו יצאו מחוריהן וזעה כסתה את מרום מצחו ויפתח פיו וימלל בשפתיו אך מלים לא היו בפיו. והמראה הזה היה חזון נחמד להחוקר אשר לא הסב עיניו ממנו כנחש מגיח על טרפו ואחרי אשר חכה מעט אמר: אקוה כי עתה תתן תודה, האין זאת? – זרחיה פתח שנית פיו וקול אנחה איומה פרץ מגרונו ויפול מלא קומתו באין אונים ארצה. החוקר הניע בידו ויאמר: אנחנו נדע כל אלה, כבר ראינו כל אלה כמו במחזה, אבל לא במחזות כאלה יֵרך לבנו, קום ושב כי אותי לא תוליך שולל – החוקר חכה עוד רגעים אחדים ובראותו כי הנופל לא יקום לקול הקריאה השח ראשו להביט בו ויבהל לראות כי הוא שוכב כמת ורק קצף יז מפיו וימהר ויצלצל בפעמון ויצו על אחד השוטרים: מהר את הרופא! ואל השני אמר כי יצוק מים על ראשו ופניו, גם בחומץ ידיח את לבו וידיו, ובעודנו עושה כפקודה בא הרופא ויצו כי ישאוהו אל המטה בחדר אשר בו רוח צח –

– אם לא איש כבר עון הוא – אמר הרופא אל החוקר – כי אז יעצתי לשלחו כרגע אל בית החולים –

– דג גדול העלינו היום בחכה – קרא החוקר ויקרוץ בעיניו – ועלינו לשים עליו משמר טוב לבל ישוב ויקפוץ אל המים –

– אם כן הדבר עשו כאשר אמרתי, וכל הלילה יתנו תחבושת מים קרים על ראשו, גם טפות אחדות מהסם הזה, ומחר אראה אם ייטב לו, ואם אין אז ישלחוהו לבית החולים אשר בבית האסורים –

הרופא איש זקן כבן שבעים קטן קומה ולא בריא בשר, שערותיו הארוכות הפכו לבן ומצחו ולחייו קמטו אך עיניו הירקרקות מפיצות אור טוב לב ודעת גם יחד. כאשר פקח זרחיה את עיניו לא היה איש בחדר אשר הובא שמה מבלעדי הרופא ובהביטו בפניו לא האמין למראה עיניו וידמה כי בחלום יחזה כל אלה וישאל בדאגה: איפה אנכי? –

– הרגע בני – ענה הרופא בקול חמלה – והרגיע רוחך, אני הנני הרופא בבית הפקודות ונקראתי להשיב לך רוח חיים כי עֻלַפְתָּ. – זרחיה העביר ידו על מצחו ולחייו אדמו פתאם ובהביטו בעינים נבוכות קרא: ולא חזיון מתעה הוא ובבית הפקודות הנני? –

– כן בני, אבל התאמץ להרגיע רוחך ואל תוסף להתקצף כאשר עשית כי בנפשך הוא, ומאד צר לי לראות הדבר הזה כי עודך מלא כח עלומים ולמה תקפד חייך? –

– אבל איכה אוכל להרגיע רוחי עת אשמע שמי מנאץ – קרא זרחיה ויתעורר וישב על המטה – איש אשר לא ידעני יגיד לי על פני כי אכזב, וכי גם שמי לא שמי הוא, הן נורא הדבר הזה ומי יכילנו?! –

– אולם לך לזכור כי בבית הפקודות אתה עומד לפני חוקר-עונות ואתה בעיניו כפושע, כי לולא זאת לא הוּבֵאת הנה –

– אך אם כן הדבר הן אין מחסה לתם מפני רוכסי חוקרי עונות, הוא יביאני הנה וימלא פני קלון ואין מי יאמר אליו מה תעשה! –

–תשגה בני, התם לא ילכד בפח וחוקרי העונות לא יבקשו לשים מוקשים ברגלי תמים כי אם ברגלי פושעים, וכאשר יצא כנגה צדקך ויוכח כי תם אתה אז לא ירשיעך וגם יבקש ממך סליחה על כי הכלימך –

– אולם אני אדע כי תם אני ובלי עון הובאתי הנה ואיך אוכל לשמוע חרפת חנם ולא ארגז תחתי? –

– ואני אומר לך כי נהפוך הדבר, אם תדע בלבך כי חף אתה אז לא לך לרגז, כי לא אותך יחרף כי אם את הפושע אשר ידמה כי תפש בכף, וצדקתך תעודדך לדבר במנוחת לב ולהוציא בנגה צדקך –

– ובכל זאת מי נתן לו המשפט לחרפני בטרם ידע מי אני? לוא יהי כדבריך כי יחשבני לפושע, אבל הן עוד טרם נוכח כי כן הוא, ועליו לחשוב אולי ישגה ואז הן ישפוך דם נקי חנם –

– אני לא אצדיקנו על עשותו כזאת, ובכל זאת אבין את מחשבותיו. הנה לפניו יעברו תמיד פושעים ובוגדים ודבר לו עמם תמיד, אך כי ילכֵד נקי מקרה הוא אשר אף לא פעם בשנה יקרה כמהו, כי גם אלה אשר לא יענשו על פי השופטים גם הם כּרֻבם לא נקיים המה רק כי לא נגלה עונם, כי ידעו להזהר לבל ימצאו בהם עון, וכלם הן יקראו בחזקה כי חפים הם מפשע, כלם יריבו בו על כי הביאום אל הבור והמה לא חמס עשו, והוא אף הוא הן אדם הוא ולא אל, כי יכיר כרגע מי הוא כבד עון ומי הוא חף מפשע –

– אבל שים אל לבך אשר לולא נתן עלי בקולו כי אז השמעתיו כרגע כי משגה עמו וחדל ממני, לא כן כאשר התקומם כצר נגדי ויחרפני בחרפות נוראות, בשמעי כאלה רתחו דמי לבבי וישימו מחנק לנפשי עד כי לא יכולתי הוציא הגה מפי וזה היה לו לאות נאמן כי אמנם כבד עון הנני ופחד פתאם אפפני –

– גם בזאת תשגה, אתה הנך בעיניו איש כבד עון, כי לולא זאת כי אז לא שמו עליך מאסר עד מהרה, כי אז נקראת הנה והוא שאלך ועל פי מענה פיך הוציאו אם לשים אותך במאסר או לשלחך, ואחרי כי הובאת הנה עוד בטרם הקשיב דבר מפיך אות הוא כי הוא נוכח בלבו כי לו הצדקה לשים אסורים על ידיך ולחשבך כפושע – –

– ואם כן תחשוב גם אתה כי חוטא ופושע אני? – קרא זרחיה בדאגה נוראה.

– אני לא אחשוב מאומה בדברים האלה, אני הנני רופא ולא חוקר עונות ובעיני כל איש צדיק תמים עד אשר יחרצו השופטים את משפטו כי פושע הוא, וגם אז דבר אין לי עם פשעיו, כי אם אֶקָרֵא להושיע לו אז הוא בעיני ככל אדם, חולה הוא ואל זה אביט וגם אתה הנך בעיני אך חולה אשר עלי לעמוד לימינו, ואחרי צדקתך או רשעתך על אחרים לבקר, ואני כרופא אזהירך לבל תרגיז רוחך וכאיש זקן איעצך לטוב לך להבליג על סערת רוחך, כי תיטיב לך הרבה יתר אם תדבר במנוחה, כי אז ישמע דבריך. לא כן כאשר תרגז ידמה כי עונך יחיתך, ואם יצלח בידך להוכיח עד מהרה צדקתך ישמח לבי גם אני, כי פניך יֵראו כפני תם, ובלעדי זאת הן אחי אתה, עברי, ומה ינעם לי אם לא ימצא בך עון, כי אף כי לא מתמול אשא המשרה הזאת על שכמי, זה ארבעים שנה הנני רופא בית הפקודות, בכל זאת ידאב גם עתה לבי כאשר אראה פושע מקרב אחינו. – הדברים האלה כמו הפיחו רוח חיים בלב זרחיה כי אורו עיניו ויחזק ביד הרופא ויקרא: אם אחי אתה עשה את החסד הזה לאח אובד גר בארץ נכריה ודבר על לב החוקר כי לא ידבר אלי בגדל לבב ואז אמצא מלים להשיבנו –

– זאת לא אוכל עשו, כי לא נכון לי לפתוח פה בדבר אשר לא לי הוא, החוקר לא יביע דעתו במקום אשר אני הפקיד, ואני לא אוכל לבא בגבולו, אך בידך הדבר להרגיע רוחך בחשבך כי נקי אתה ועוד מעט יצא צדקך לאור ואתה תרים ראש והוא יבוש, אם כזאת תחשוב אז תמצא און לך לדבר כאשר עם לבבך, ואף עוד זאת דע כי הוא ידבר אליך רתת רק כאשר יראה כי תפחד ממנו, לא כן כאשר תמשול ברוחך ותענה בלב מתנה או אז ידבר אף הוא אליך רכות, כי הוא הדבר אשר אמרתי לך, הוא לא יחרפך יען כי יחפוץ להכלימך כי אם יען כי ידמה אשר בחרפה הזאת יביא מרך בלבך ויבלבל חושיך ותוציא מפיך מלים למרות חפצך, ואם יִוכַח כי מקולו לא תֵעָנֶה אז ישוב וינסה להוציא דבר מלבך בדברי אהבה וחנף, אם כה ואם כה תוכל לבטוח כי לא תאנה אליך רעה אם לא תמצֵא עולתה בך –

– וזה הוא פרי החסד והמשפט אשר בו יתפארו כיום, לפנים שמו מועקה ברגלים וכבלים בידים וענו את הגויה למען יוציא הנשפט מפיו מלים כחפץ שופטו, ועתה יענו את הנפש בדברי חרפה ובוז! –

– כאשר לא חוקר עונות הנני – ענהו הרופא בשחוק קל – כן גם לא מורה משפט הנני, גם לא פה המקום להתפלסף בדבר הדורות ויתרונותיהם, ואם לנו הצדקה להתפאר בחסדנו ואם טובים אנחנו מאבותינו לזאת לא אשים את לבי, אך זאת אדע כי אבותינו לא ידעו להשיב רוח מתעלף עד מהרה כאשר נדע אנחנו. ואני הנני פה רק למען הרגיע רוחך ואקוה כי חפצי בידי הצליח, וגם זאת אעשה לך כי אמנע את החוקר מחר מדבר עמך למען תחזק וינוח לבך ביום השלישי –

– חללה חללה – קרא זרחיה ויקפוץ ממקומו – שלשה ימים תתנני לשבת פה! אודך על החסד הזה, אני אבליג ואשא את דברו במנוחה וברגע הזה אחפוץ לראות פניו למען ישלחני בלילה הזה לנפשי –

– בלילה הזה לא תראה עוד פניו ולא יועיל לך כל דבר שפתים, אך אם תחפוץ להראות את פניו מחר אעשה כחפצך כי רק למענך חפצתי לעשות זאת, ואתה אמץ לבך ואם רעב אתה שלח ויביאו לך ארוחה ויין, היש כסף בידך? – אחרי אשר זרחיה ענה כי יש ויש ברכהו הרופא בשלום ויצא.

בצאת הרופא לא חשב לו זרחיה טובה על כי אמר לתת לו מנוחה שני ימים, ותהי להפך כי גם קצף עליו על דברו כזאת באזניו. לשבת שני ימים במאסר בעת אשר לבו נכון כי אם אך יפתח שפתיו את החוקר יעטה עליו בושה ונדמה לעולם! רק יען כי קצפו העתיק מפיו מלים לכן נחשב רגע בעיניו כחוטא. אבל עתה אחרי אשר הכין נפשו לדבר במנוחה, עתה יסתום כרגע פה כל שטן; אף לא זכר כי התורה הזאת לאמץ לבו לדבר במנוחה מיד הרופא לו, הרופא היה בעיניו כאיש אין לב, כמכונה אשר תעשה אך כחפץ מניעה מבלי חשוב מחשבות, אולם ביום המחרת נוכח כי המכונה הזאת ידעה את האותיות אשר תבאנה כי צדק מאד הרופא באמרו להניח לו שני ימים למען יחרץ.

כל הלילה ההוא לא נם שנתו אף כי חבשו ראשו במעטפות לחות, וכאשר סֻגרוּ עפעפיו תעה לבו בחזיונות שונים וכרגע התעורר והקיץ והביט במבוכה נכחו, וכן בלה כל הלילה עד אור הבקר, לאור בקר נפלה עליו שנת תרדמה ובפקחו עיניו כאשר הקיצו השוטר כי ילך אתו לעמוד לפני החוקר קפץ ממקומו אך ברגע ההוא נפל באין אונים לאחור, מכאוב נורא הלם את ראשו, כגלי ים צפו לעיניו וכל החדר ואשר בו סבב במעגלה וקולות פעמונים ומצלתים ושריקות המו באזניו, הוא נסה שנית לקום אך כחו עזבהו, השוטר אשר ישב אצלו ראה זאת וישלח דברו ביד שוטר אחר כי האסיר חולה הוא ולא יוכל לקום –

– מתחפש, מתחפש – ענה השני ובכל זאת הלך לעשות כאשר צֻוָה ועוד מעט בא הרופא וינס דבר אל זרחיה, אך הוא כמו עיפה נפשו הניע בידו ולא ענה דבר. הרופא נתן לו טפות אחדות על פיו ויצו על השוטר לבל יעירהו משנתו, כי אם יניח לו לישון עד אשר יפתח עיניו וכן היה, ואך ביום השלישי אחר הצהרים אמר הרופא כי יוכל לעמוד לפני החוקר ויובל שמה.

ד.

רִיב לְשׁוֹנוֹת.

בחדר גדול אשר שני חלונות גדולים שקופים לו אל הרחוב ישב החוקר אל שלחן גדול, למולו ישב איש אחר וגליונות ודיו ועט לפניו ומרחוק בקצה השלחן מעבר השני ישב איש אחר וגם לפניו גליונות ניר ועט ודיו, החוקר הוא כבן ארבעים איש תאר, פניו מפיקים כח וחפץ עז ובטחה כפני איש אשר הסכין להיות מצנח במלחמה, זקן שחור יסב את לחייו המלאות ושפם שחור ארוך יכסה את שפתו, שערות ראשו שחורות ועיניו מאירות, חזהו רחב מאד ושוקיו כמטילי ברזל. לא זה הוא אשר לפניו עמד זרחיה בלילה הראשון כי אם אחר והדבר הזה נתן אמץ בלבו בגשתו אל השלחן.

– שב על הכסא, הן לא תמצא און לך לעמוד זמן רב – אמר אליו החוקר, ואחרי אשר ישב שם אליו פניו ויאמר: מה שמך ושם משפחתך ועירך? –

– שמי זרחיה בן יחזקאל זפתי מעיר חלמיש ברומעניא. – החוקר שם עיניו בו ויאמר: דע כי אנחנו נדע נאמנה כי לא זה שמך ותקרא לך בשם זר, אולם אם אך זה כל עונך לא יגדל פשעך, אכן אני אחשוב למשפט כי איש ישנה את שמו רק אם ידע כי שמו הנאמן יהיה לו למכשול עון. ואתה דע לך כי ייטב לך הרבה יתר אם תשמיעני דבר אמת, כי יקרה לפעמים אשר יפחד איש מפני עון אשר בעיני השופטים לא עון הוא. יש אשר יתגבר לאהובתו וימאן כי תבקש ותמצא אותו לכן ישנה שמו; יש עושה דבר בארצו, אשר לפי חקיה ענוש יענש ועל כן יברח וישנה שמו ולפי חקי ארצנו לא לעון יחשב, או גם יחשב לעון אך אין לנו הצדקה ליסר בעד העון ההוא. ואולי שנית גם את שמך על לא דבר וכאשר נדע דבר ברור אז אולי תצא למרחב בעת אשר אם תתכחש תֵּאָסַר במאסר עדי תודה. כדבר הזה קרה זה לא כביר, כי איש אחד נתפש בעון שנוי השם, וכל עמלנו להוציא מפיו דבר אמת עלה בתהו כי הוא כחש וישב במאסר תשעה ירחים עדי נוכחנו לדעת כי כל עון אחר לא נמצא בו רק כי שנה שמו ויקח מכתב תעודה מאיש זר, ובעד החטא הזה יענשו פה בענש מאסר שבעת ימים ולוא השמיע בתחלה את הדבר כמו כי אז ישב במאסר שבעת ימים, או אולי רק שלשה ימים, וכאשר הקשה ערפו וימאן להגיד דבר אמת ישב תשעה ירחים עדי בקרת היתה, ראה הנה הזהרתיך לבל יהי חלקך כמהו – לשֵמע תשעה ירחים במאסר רחפו כל עצמות זרחיה ואחרי כי החוקר לא הסב עינו ממנו לכן נלאה להביט בפניו וישפל עיניו, אך כרגע התאמץ וייען: אבל הן השם הזה אשר אקרא בו שמי הוא ואני לא אכזב ולא אכחד דבר –

– הנה לפי מראה עיני לא כסיל אדם אתה, ואם כן הלא תבין כי כאשר אמרתי לך כי אנחנו נדע אל נכון כי בשם זר תקרא לך הלא אז לא תתעני בדבריך אלה –

– אל אלהים! – קרא זרחיה – ומה אדבר עוד? ואם גם יקומו כיום כל השופטים וכל החוקרים ויאמרו לי כי שמי לא שמי הוא, האם אאמין להם? או אולי נסתרה בינתי – קרא ויחזק בראשו ויעמד רגעים אחדים כמשתומם ופתאם התעורר ויקרא: אולם סלח לי אם תחת להשיב אמרים אשאל אני אותך דבר –

–שאל –

– איך עלתה על לבכם מחשבה כי אני קראתי לי בשם שקר? –

– אני אגדך – ענה החוקר יען כי האיש אשר שמו זרחיה בן יחזקאל זפתי מעיר חלמיש הוא יגור פה זה כשני ירחים, ואחרי כי באת הנה ותקרא לך גם אתה בשם זה אות הוא כי שקר בפיך. – פני זרחיה אדמו בדם בשמעו הדבר הזה כי שקר בפיו ויקרא כמתחנן: אנא אל תדבר כאלה בטרם נוכחת כי כן הוא, אמנם אין אונים הנני להציל נפשי מגדופי פיך, אבל זכור נא כי לא לכבוד הוא לענות נפש נכאה. – הדברים האלה כמו קלעו ללב החוקר כי הוא העמיד פניו רגע ויתבונן בפני הדובר בו ולא עוד בבוז כבתחלה, אבל עד ארגיעה הרים ראשו ויאמר: ומה תאמר אתה כי אשלחך לנפשך יען כי לא תוכל שמוע גדופי פי? –

– זאת לא אמרתי, עשה כפי אשר יורך לבך וכאשר נטל עליך, אך לא בלשון כחרב חדה –

– טוב איפא ומה תאמר אתה, מה השם אשר אכנה לאיש אשר יקרא לנפשו בשם זר וגם בבית המשפט יקשה ערפו ולא יודה