הירושה – חלק ב'

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

א.

אֶרֶץ מוֹלֶדֶת.

את הכל יחקור ידרוש האדם בחכמתו: לקצות הארץ יביט ויטה עליהם קו, גרמי שמים יספור ויגיד דרכם מראש, גם האותיות והתהפוכות אשר תבאנה יראה בטרם באו, כי עיני דעתו משוטטות עד למרחוק; אך דבר אחד קרוב אליו מאד, אשר יראהו בעיני בשרו ויחוש אותו לרגעים, ואותו לא יראה ולא ידע מה הוא; הדבר הקרוב הזה, הוא הוא כי לא ידע האדם את נפשו ורוחו, לא ידע דרך עמדו להאהבה המקלקלת את השורה מי היא ובמה כחה גדול, למה יאהב אשה גם אם חבלים תחלק לו באפה או בזדון לבה? מדוע תכלה נפשו גם לבנים אשר העוו את דרכם ויעטו עליו בושה? וכן גם מקור השנאה וכל רגשי לבו ויצרי רוחו נעלם ממנו, התאוה תכֵּהוּ בסנורים ולא יראה נכוחות, הקנאה תבלבל חושיו ותסע יתרו בו, היא הדעת, אשר בה יעדה גאון וגבה, ותהפכהו לחיה טורפת והוא לא ידע. כי אמנם בהדעת יגבר חיל וברעיון לבו ישגב לראות ולשפוט ולגבה במשפטו, אך הדעת היא רק קו אור, היוצא מהמוח אדון הגויה, אשר ראשית שמניה יאכל וימשל בה ממשל רב, להאיר על הנמצא, אבל הרגש יגבר חיל ויכבוש גם המוח תחתיו. כי גם האדון הזה לא ימצא ידים עת אשר עבדיו יתרגשו ויתפרצו, עת אשר גלי הדם יתעוררו ויתגעשו ובחמם יכסו פניו ויעיבו אורו, ואז גם קו אור הדעת יועם בהדעך מקורו. כי על כן התאוה בהחפץ ימשול והרגש יַרד לפניו את הרעיון, ובכל מלחמות הדעת והרעיון, נראה אך יד הרגש תקיפה ואך צבאותיו, הלא המה התאוה הקנאה האהבה והאמונה, יגורו מלחמות אם גם בשם הרעיון והדעת ידגולו. כן היה וכן יהי אם בשם האמונה או הדעת ילחמו, כי אלה אך דגל הלוחמים הנן, וחיל הצבא אשר יניחו לקרב אך הרגשות הֵנה, והנה תגברנה חיל גם מהמצביא בצבא ולא הוא מוליכם בדרך כי אם הנה תהדופנה אותו לצאת בראש ולאסור המלחמה.

זרחיה שב לארץ מולדתו. רגש נפלא רגש בקרבו בצעדו צעד על גבול ארץ רומעניא אשר בה נולד. כשמחה התעוררה בלבו בראותו את הארץ הזאת מבלי אשר ידע משפט השמחה מה היא. כי מה לשמחה ולהמראה הזה? האם בן הארץ הזאת הוא? האם כאֵם גדלה אותו ויזכר חסד נעוריו לה? אמנם אזרח הוא בארץ הזאת, אזרח בן אזרח כי בה מצאו עצמות אבותיו להן קבורה, ולא כאזרחי יתר הארצות אשר ביד המקרה להוביל אותם לארץ אחרת ולחפור להם שם קבר, כי אם בני הארץ האזרחים המה בידם לא על ידי מלאך המות הביאוהו לירכתי בור. אולם הבעבור זאת יחוש אהבה או יתעורר כל רגש אחר בלבו בלעדי רגש איבת עולם ונקם? אבל הוא הדבר כי לא ידע האדם את נפשו וחושיו שגבו ממנו, כן שכח זרחיה ברגע ההוא את רעות הארץ ההיא וחטאת יושביה וכבן השב אל זרועות אבותיו אשר זעמוהו ובכל לבו יחפוץ להשיב אהבתם לו, לזכות ארחו ולהטיב מעשיו למען יחנוהו ויקרבוהו, כן היה נכון ברגע ההוא לשכוח הכל אם אך תמצא ידו לשבת שקט ולעבוד ולפעול כבן נאמן להארץ בקרב אחיו יושבי הארץ.

לשכוח ולסלוח למדו בני ישראל מאז. זה אלפים שנה למדו בכל דור ודור ובכל ארץ וארץ לשכוח ולסלוח. היום הובילום לטבח וכרמש רמסום בחוצות עד כי רותח הארץ מדמם, ואך רגע הונח להם מהרו לשכוח כל אלה ולסלוח לכל מעניהם, אם אך האירה רגע אחד התקוה פניה אליהם ויקוו כי לא תקום פעמים צרה. המה ירבו לסלוח אך היסלחו להם? המה ישכחו אך הישכחו מעניהם צור ממנו חצבו? האם לא ירבו כעשם[1] ויחדשו אידיהם בבקר בבקר? המה יסלחו כי להם חטאו ועוו כל שכניהם, להם פשעו בבגד בוגדים ורצח מרצחים, אך להם איך יסלחו והמה לא חטאו? המה הן לא הרימו אגרוף רשע הלא דכאו נדכאים בשער, כי על כן לא יסלחו להם רודפיהם ועברתם שמורה נצח, ובאין חטאות אשר ימצאו בהם יפקדו עליהם חטאת אמונתם וחטאת אבותיהם. גם שם בן נח אבי כל בני שם יהיה אך להם למחתה ולמכשול עון, כי כן הוא משפט האדם: החוטא ישב כסאות למשפט, ועל משפטו יקום ויתעודד, והעשוק ירבה לסלוח וימק בעניו, רב מעשקות בחיל עניים יכין ביתו והעובדים האובדים על פת לחם אליו יתחננו ושומע אין אותם, ובכל זאת ישוב העשוק ויתחנן לשופטו והעובד ישא עיניו אל יד אדוניו.

מחשבות זרחיה מצאו להן מסלה חדשה מעת אשר עזב את אשדות; כמעט שכח את נעמה בחפצו לשכוח את כל בית בן אמתי, אמו ואחותו היו ראשית מחשבותיו ולרגליהן חשב מחשבות גם על דבר יתר אחיו שוכני ארץ רומעניא. וגם זכרון הארץ עלה על לבו ויתקצף ויתגעש בתחלה ואחרי כן שב וינח מזעפו, כי הן לא היא האחת אשר שלחה ידה בעם החרם, הן כל הארצות כמוה לפנים עשו וימים רבים עברו בטרם אשר הצליח לבני ישראל להציב להם יד בארץ מכורתם, בלי ספק גם יום ישועה ברומעניא יבא, ועל כן על היהודים להכין נפשם ליום הישועה, ללמוד להיות בנים נאמנים לארצם, ולהביא ברכה להארץ ביום אשר יונח להם. כאלה חשב ויהגה וישב לחשוב למען מצוא דרך נאמן לאחיו, וגם רגע לא עלה הרעיון על לבו: מי יודע אם לא יהיו כל בני ישראל אזרחים כאביו בארץ בטרם יבא יום פדות להם, ולמה להם לשאת עיניהם על מצבם כעת ויעמיקו עצה אולי תמצא ידם להטיב לנפשם בטרם יאכלום שונאיהם מנפש ועד בשר? כזאת לא חשב, ואם יפלא הדבר הזה בעיני כל אדם, אשר הסכין להלחם ולעמוד על נפשו ולשלם רעה שבעתים אל חיק מבקשי רעתו, הנה בעיני היהודים לא יפלא הדבר, כי אמנם כזרחיה כן יחשבו כלם, ומאז ומקדם למדו לשאת עיניהם למרחוק, ליום גאולה, ובצר להם לא יבקשו עזרה מקרוב כי אם ליום הגאולה ישאו לבם, וכה יחכו ויצפו ויגועו בענים ובתקותם ויחשבו מחשבות במה ייטיבו להארץ כאשר תחל הארץ להיטיב להם...

כאלה היו מחשבות זרחיה בכל הדרך אשר הלך וכבר בנה לו מגדלים בדמיונו, כי הוא יהיה מהראשונים אשר יצא לישע עמו ולמורה להם ולמדריכם בדרך ילכו, וכמו כל אלה כבר יצאו לפעולת אדם כן שב ויביא משפט מעשיו ויתקן וישנה דברים הרבה מאשר יזם בתחלה, כי ראה כי המה לא יובילוהו למחוז חפצו, ובבאו אל הגבול ובראותו מעבר להנחל את הארץ אשר בה יצלח להיות למושיע לאדם רב רחב לבבו ... אך עד ארגיעה! כי אך עבר את הנחל הקטן בסירת דוגה ואך ראה את פני אנשי החיל השומרים על הגבול ואך שמע קולם בדברם אליו, אל היהודי, עפו כל הגיוני לבו כצפרים הלאה הלאה כי לא מצאו מנוח לכף רגלם. אם כי בלב כל רואה לא יתן חתית מראה אנשי החיל האלה, אשר לא יעמדו הכן על רגליהם אשר בהן שֻׁלח רזון וכמו הועידום שריהם אך לברוח כי על כן הסירו מהן כל נטל בשר, ובלויי סחבות ומלחים יחתלו אותן וחבלים עבים סביב להן עד הברכים, ומתחת – מנעלים מקולעים מקליפת עצים מעשה מקלעת. בגדיהם המקרעים אשר כל מראה אין להם יכסו את גויותיהם הדלות וסרח העודף להם בכל מקום, עד כי נשתאה על פזרון הממשלה כי תתן לכל אחד מלבוש ולא תשים שנים במלבוש אחד כי לא צר המקום. עיניהם לא תפיצנה מורא כי כמקיצים משנתם יביטו כלם לפניהם בלי תנועה, ומכף רגלם ועד קדקדם יֵרָאוּ כיושבים על הכלים ולא כיוצאים בצבא המלחמה, ובכל זאת הושיעה להם ידם לגרש ברגע אחד חיל וצבע הרעיונות מקרב לב זרחיה, אף כי מספרם רב מאד היה. וברגע ההוא שכח גם לסלוח לאלה על אשר נועדו לדבר אליו בלעגי שפה ובבוז, ולא זכר כי אלה הן המה תפארת ארצם בני רומעניא הנאהבים והנעימים והוא רק יהודי, גר! גר משנה, כי נולד יהודי ובארץ רומעניא, ואם כן אין ארץ אשר בה לא יהיה כגר. לוא נולד בארץ אחרת ולוא גם לא נמצא בידו ספר גלוי כי נולד בארץ רומעניא, בעיר חלמיש, כי אז אולי עשו שלום לו אך עתה לא יוכלו סלוח לעונו, והוא לא זכר כל אלה וירגז תחתיו ואחרי כן בא יגון נורא בלבו אשר לא עזבו כל היום גם בשבתו בעגלה הקטנה אשר שכר לו, רתומה לסוס קטן ואכר קטן נוהג בה. והאכר הזה "אדון" קראהו וכאדון חשבהו כי הביט למלבושיו וברדת היום סר הרכב אל בית המלון לתת מספא לסוסיו גם לסעד את לבו בכוס יין אשר האדון ישלם מחירה. ברגע ההוא היה זרחיה נכון לתת על פי כל בן רומעניא ואף אנשי החיל עמהם גם ארבע כוסות לוא ידע נאמנה כי בקרבן כזה ישכך חמתם ושנאתם עד עולם, ומי יודע אם לא נקבצו ובאו אליו כל בני הארץ לכרות ברית עולם בין ישראל לעמים במחיר הזה לוא ידעו זאת, אך המליץ לא היה בינותם ובכן הופרה הברית עוד בטרם נכרתה, ולשון כל בני רומעניא, מבלבד אלה אשר עוד לא נתנו כל אשר גזלו מהיהודים ביין, בצמא נשתה. והאכר המאשר בא אל הבית בחפזון ויקרא: מספוא ויין – להקול הזה נגש איש זקן כבן ששים שנה, זקנו הלבן יורד עד חזהו, עיניו מאירות ומפיקות חן כעיני עול ימים וגם בכל תנועותיו ובהליכותיו נראה כעול ימים והוא מהר ויצוה על המשרת לתת מספוא לסוסים ובידו הגיש יין וכוס ולחם להאכר.

זרחיה לא בא אל הבית כי אם התהלך ברב רגשותיו על השדה אנה ואנה ויבקש לחשוב מחשבות על הימים הבאים ולא עלתה בידו, בארמנות דמיונו נגעה יד סופה ועוד לא יעצור כח לשוב ולחזק את בדקם, או להרסם ולבנות חדשים תחתיהם. זמן רב התהלך כה וכה ולא ראה כי היום רד מאד והאכר עוד לא יצא מהבית, אך כאשר ראה מבלי משים כי סר צלו התבונן סביבו ויסר אל בית המלון. בבואו שאלהו הזקן בשפת הארץ: מה יצוה? –

– מה לנו ולשפת הארץ? – ענה זרחיה ברוגז – יהודים אנחנו ויהודית דבר אלי –

– שלום עליהם! – קרא הזקן בגשתו עתה לזרחיה ובהושיטו ידו לו – שלום עליכם, מאין תבא ולאן אתה הולך –

– מאשדות ואל עיר חלמיש – ענה זרחיה בלי חמדה וכמעט נִחם על הִודעוֹ לאחיו, כי אם גם לא נעימה היתה לו ברגע ההוא שפת הארץ, אך השאלות אשר ישאל אחיו אותו היו עליו לטורח.

– מה נשמע עתה באשדוֹת? היש חדשות? –

– מה נשמע עתה לא אדע, כי זה ימים אחדים עזבתי את העיר, ואני אין נפשי לחדשות ולא אשים לבי להן –

– עודך עול ימים ונפשך לא תכסף לחדשות! ואני איש שיבה ובכל זאת אשמע חדשות בתאות נפש –

– איש לפי דרכו –

– אמנם כן הוא, ומה מחיר חטים כעת באשדות? האמת הדבר כי הבריטאנים יקנו בשנה הזאת הרבה? –

– לא אדע, כי לא סוחר בחטים הנני –

– ומה היה משלח ידך? –

– מורה לנערי ישראל הייתי –

– מורה לנערי ישראל – שנה הזקן וינע בראשו כמו חפץ לאמר: עתה אבין מדוע לא תדע מחיר החטים. וברגע ההוא פתח המשרת את הדלת ויבא מיחם עם שתי כוסות החדרה. זרחיה השתאה ויקרא כמעט ברגז: מי צוה? – ובלבו חשב: הנה זאת משכורתי, אך נודע לו כי אחיו הנני אז יאכילני וישקני בחפצי ולמרות חפצי למען יגדיל השִׁלוּם.

– אני – ענה הזקן במנוחה.

– אבל הן היה לך לשאול את פי בתחלה – קרא זרחיה.

– ואני דמיתי כי לי המשפט לשתות חמים גם אם לא צוית, אך אם לא טוב בעיניך הדבר אלך לי אל חדר אחר – ענה הזקן ושחוק קל רחף על שפתיו בדברו. זרחיה נבוך בשמעו המענה הזה ויבוש מאד על כי מהיר היה בדברו, ויצטדק לפני הזקן כי היום רוחו חֻבָּלָה מאד כי על כן לב רַגָז לו.

– לכן בני – אמר הזקן – שב אתי ונשתה יחד. – זרחיה בקש לענות אך הזקן לא נתנו באמרו: אל תמנע הטוב ממני, כי אני לא הסכנתי לאכול ולשתות לבדי והיום הלכה אשתי ובני להכפר הקרוב לבקר את אחותה ונשארתי גלמוד ואשיש עליך כי תאכל ותשתה אתי יחד, ובלילה נאכל ארוחת הערב –

– אני לא אותֵר ללון פה – קרא זרחיה.

– ובלילה תאמר לשים לדרך פעמיך? –

– ומה זה יקרני? אני לא אירא משדים ומזיקים –

– אבל ממרצחים הן תירא, הטרם תדע כי כל הדרכים האלה בחזקת סכנה הן, כי האספסוף יושב ביערים ויארוב לכל עובר –

– אולם עוזר נאמן אתי אשר יסוכך עלי –

– ומי הוא? –

– קנה הרובים אשר בידי, ראה הנה ששה פיות לו וכאשר ידבר בשער ישכיב ארצה ששה אנשים עוד בטרם נגשו אלי –

– אמנם טוב הדבר מאד, ואתה תדע לירות במו אפל? –

– אדע –

– לכן עצתי כי תעשה גם הדבר הזה ושלום יהיה לך, שלח איפא וקרא להמרצחים וכרות אתם ברית כי אך מפנים יגיחו עליך ולא מאחור, כי אם לא תעשה כזאת והמה מאחור יתנפלו עליך ובאבן או בעץ יכוך על ראשך אז לא יועיל לך גם רעך ועוזרך. – אם כי הלעג הזה לא ישר בעיני זרחיה ואם כי חשב למשפט כי הזקן יפיל עליו בלהות למען יִוָתֵר ללון הלילה ואז יבא על שכרו, בכל זאת לא ערב לבו להשמיע עוד כי שם הוא לדרך פעמיו, אם מיראת הרוצחים או מיראת הזקן פן יוסיף עוד לדבר אליו בלעג, ומבלי דבר דבר לקח כוס החמים אשר הושיט לו הזקן ואחרי רגעים אחדים אמר: לוא יהי כדבריך, אשכים מחר ואשים לדרך פעמי –

אחרי שתותם קם הזקן וילך לו למלאכתו, ולזרחיה נתן ערש אשר ינוח בה עד ארוחת הערב.

רבות מחשבות חשב זרחיה על אודות הזקן. הוא איש חכם, זאת יראה כל איש, אך גם איש מרמה כי יסבב בכחש את הסרים לביתו למען יבא על שכרו, אך לאט לאט שב ויצדיקנו, כי אמנם הן בעמל יביא כל איש לחמו ומה לו לעשות אם זה הוא משלח ידו ולא רבה החטאת; ובעודנו חושב המחשבות שב הזקן ויקרא אותו לאכל אתו ארוחת הערב בחדרו, ארוחה טובה גם יין טוב הגישו על השלחן והזקן רחץ ידיו וזרחיה הלך אחריו מבלי משים וירחץ אף הוא ידיו ויברך כהשקן מבלי הרבות מחשבות; ואחרי אכלם הראה לו הזקן המטה אשר ישכב עליה ויברכהו וילך אל חדר מטתו.

בבקר השכם לא התעורר זרחיה כאשר חשב אמש וגם האכר מוליכו בדרך לא העירו כי לאדון חשבהו אחרי כי אמר לתת לו יין ולחם, וזה כביר לא נעמה לו השנה כמו בלילה הזה. הן הוא בארץ מולדתו ישכב הלילה ומדוע לא ינוח לבו? וכבר היה היום גדול כאשר הקיץ משנתו לקול גלגלים ולאכרים אשר דברו לא בסתר. ובתחלה התבונן כה וכה ראות איפה הוא, כי בחלומו לא בארץ מולדתו כי אם באשדות היה וישיח הרבה עם נעמה ולבו היה טוב עליו כי ראה כי היא תקרב את אחותו כאחות לה ואת אמו תכבד כבת נאמנה ובחברתן מצא נחת, אף כי שנה המחזה תמונתו חליפות, רק זאת זכר בקומו כי בחברת שלש אלה היה ויהי שמח ברגעים הראשונים עד אשר ראה כי בבית המלון הוא, ויזכור כל אשר עבר עליו יום אתמול ותוגה לקחה מקום השמחה. ויקצף קצף על בעל בית המלון כי ראה עין בעין כי בצדיה עשה זאת ולא העירו למען ירבה שכרו, ואם כי הכסף עוד לא יקר היה בעיניו כי עוד לא חסר לו ולא ידע ערכו, בכל זאת היה הזקן בעיניו כאיש מרמה, ובעודנו לובש מלבושיו וחושב המחשבות האלה בא הזקן החדרה ויברכהו בברכת בקר במאור פנים כדרכו ויאמר: התפלל ונאכל ארוחת הבקר. – אף גם זאת! – חשב זרחיה בלבו – המעט ממני כי לכספי הוא יארוב כי אם עוד כמזכיר הוא ויזכירני להתפלל! ומי שמהו לאדון לי? – ואולי הביע גם מעלת רוחו לולא עזבהו הזקן כרגע וילך לו, והוא התהלך בחדר ברב סרעפיו כי אף אם כעס על המזכיר בכל זאת לא נתנהו לבו לצאת כרגע ולהראות לו כי לא התפלל, אך גם להתפלל לא נתנהו לבו, הן לא על פי פקודת איש זר לו יתפלל, הן לא אדון הוא לו כי יצוהו, ובכן הוסיף להתהלך בחדר עד אשר שב הזקן ויקראהו לארוחת הבקר. בלי חמדה הלך אחריו אל החדר השני וכרגע סרו כל יגון וכעס מלבו בראותו את האשה היפה מאד, אשר חן ונעם הוצגו על פניה ועלם כבן שתים עשרה ונערה כבת עשר, שניהם כאבני חן ספיר גזרתם ושלשת אלה יחד ברכוהו וישבו אל השלחן, והזקן אמר אל האשה: בתי מהרי כי האורח יחוש לדרכו. –

האהבה הנאמנה אשר נשקפה מעיני כל היושבים והשלוה, אשר שררה בחדר, הרהיבה לב זרחיה מאד, כי לא רבות ראה כאלה, אך מה השתומם בהודע לו כי האשה הצעירה ויפה לא בת הזקן היא כי אם אשתו, והבן והבת המה פרי בטנם, כי בתחלה חשב את שלשתם לבני הזקן. אך כאשר החל להשתאות כן הוסיף עוד יותר ויותר כאשר נגש אל בעל הבית וישאלהו: מה נטל עלי לשלם? –

– לשלם? – קרא הזקן – האם אמכר את לחמי? אורח כי יסור אל ביתי יאכל וישתה עמי כאשר חנני ה'. ואני האם אשלם לאלהים כי חנני באלה? – זרחיה לטש עיניו ויביט בתמהון כמו לא הבין את דבריו ואחרי אשר החשה רגעים אחדים ענה: אבל הן בית מלון לך וממנו לחמך נמצא ואיך תתנהו לזרים בלי מחיר? –

– לי אך בית מלון לאכרים ובעלי עגלה ויין ושכר ותבן ומספא אתן במחיר, אך לא בית מאכל ומשתה לעוברים, גם מקום אין אתי ללון לשלשה עוברים נכבדים, אך בן ישראל כי יסור אלי הן לא אוכל לעזבנו בלתי אם אכל אתי לחם –

– האם תמצא ידך לעשות כזאת, האם תמצא די שכר בהאכרים ובעלי העגלה כּי תוכל להעניק גם מלחמך חנם? –

– מהלל שם ה' כי עוד לא ידענו מחסור, ואם אמנם הימים הראשונים היו טובים מאלה, אז כאשר לא רדפנו על צואר ותמצא ידי לקנות ולמכור ככל אות נפשי אז היתה הברכה במעוני וגם אם עשרה אנשים מאחי באו בפעם אחת בצל קורתי מצאה ידי להאכילם ולהשקותם לרויה. אך עתה בימים הרעים האלה, כאשר אין לי הצדקה למכור משקה על פי חקי הארץ, אשר חדשים מקרוב באו, יען כי יהודי הנני וגם לגור פה לעון יחשב לי ונטל עלי לשלם בכסף מלא להמשרת אשר לא יעשה מאומה רק למען יקרא שמו על בית המלון, והשומרים יפקדוני לבקרים ועלי להכניס את האורחים היקרים האלה ולמלא בטנם וגם לעשות להם צדה לדרך, עתה אמנם בנפשנו נביא לחמנו, אך מה יתאונן אדם חי אם עוד תמצא ידו לנהל ביתו בלחם, וישנם רבים לאלפים אשר נכרת אוכל מפיהם והנם גועים ברעב, כי ממקום מושבם גרשו ומקור מחיתם נדעך והנם למשסה לזלעפות רעב בערים הגדולות, אשר שם לא הסכינו להעניק מלחמם לכל נפש רעבה. מר להם להאמללים האלה ומספרם רב מאד. ובאמונתי אשבע לך כי האמללים האלה יקנאו בחללים אשר מידי הרוצחים נגזרו כי המה לא יוסיפו דאבה ולא יראו ברע אשר תמצא את פרי בטנם. כאשר יעלה לפעמים הרעיון על לבי כי ילדים רכים יבקשו לחם ואין ואזכור את ילדי אני אז אחשוב כי בינתי תסתתר! –

– אבל צעקת העם רבה כי היהודים בעלי בתי המשתה שלחו רזון באסמות האכרים, כי בעד כוס יין לקחו כל עמלם ויגיעם ולא היה להם אחרי כן גם מעט חטה לזרוע זרע, ועל כן באה הרעה על אחינו על כי עברו כל גבול –

– שקר הדבר! – קרא הזקן בחם נפשו ועיניו הבריקו כעיני עול ימים – שקר, אשר לא היה כמוהו! עתה היתה מבוכת האכרים, עתה יגועו אף המה בזלעפות רעב, כי מושיע אין להם, ומי יושיעם? האם אדוני הארץ הסובאים והרודפים זמה אשר נושיהם רבו משערות ראשם וכל חלקה טובה נתונה בידי נושיהם? וכמעט כל האדונים האלה דלים ורקים המה, ואם לא ימצאו למו משרה בממלכה אז אין דרך אחרת להם בלתי אם לשים קץ לחייהם, ואלה הן לא יושיעו להאכרים בעת צר. ואלה האדונים אשר עוד לא רוששו, המה ימאסו בארץ הזאת ויגורו בארצות אחרות, ואף המה לא ידעו את נפש האכר ולא יבינו את מחסורו, כי על כן היו אך היהודים המשענה הנאמנה להאכרים, בכל ימי החורף נתנו להם לחם לאכול גם זרע לזרוע, וכאשר נשאו את אלומותיהם הביאו עשרה שערים אל היהודי, אבל גם להם נותר הרבה, ובעת רעה כאשר לא נתנה הארץ יבולה למכביר אז היתה עת רעה להיהודים יותר מאשר להאכרים כי המה הוציאו ולא הביאו וגם אז לא נתנו את האכרים לגוע ברעב, כי חכו לשנה טובה ממנה, לא כן עתה: את היהודים שרשו מארץ והאכרים ירדו ולא יעלו והארץ תשם כאשר תחזינה עיניך בעברך למסעך. הארץ היפה והברוכה הזאת אשר כגן עדן היא ובידה להשביע עשר פעמים ממספר יושבי הארץ, היא תהיה מיום ליום למדבר שממה באשמת שופטיה אשר הכוה חרם בהצותם על ישראל –

דברי הזקן לקחו את לב זרחיה עד כי שכח את דרכו ולא התבונן לבעל העגלה אשר נגש פעמים אחדות אל הדלת ויגרד את ראשו ואת גבו ורגליו ולא נועז להזכירו לנסוע, וככלות הזקן את דברו התבונן בו זרחיה רגעים אחדים ואחרי כן אמר: ומה היא דעתך במה נוכל להושיע להאמללים האלה? –

– להושיע? האם איש עצות הנני? האם למדתי חכמה ואשא דעי למרחוק, אני רק למראה עיני אשפוט ואת אשר ראיתי בעיני אותו אמרתי, ולהושיע ולתת עצות נטל עליכם אשר למדתם חכמה ושפות ותדעו דרכי יתר הארצות, הן כפי הנשמע גם ביתר הארצות ראו אחינו רעה רבה ובמה הושיעו נפשם? יקומו איפא גם בנו אנשים ויעשו כמוהם –

– ואמנם אולי גם מצאה ידם להושיע – ענה זרחיה – אך מי זה יאחדם? מי זה יתן בלב כלם רעיון אחד ומחשבה אחת, והמה הן איש לעברו יפנו?! –

– הוא הדבר אשר אמרתי מאז – קרא הזקן ועיניו אורו – גם עדר כבשים אם כלם יחד יאמצו לבם ויקומו על נפשם אז תמצא ידם לקום בפני זאב ערבות, ולא כל אחינו כבשים המה, אך אין שלום בינותם כי על כן יכשלו לאחד אחד ולא יקומו, אלה יבטחו בהעשירים ועזרתם הבל כי צרור כספם יקר בעיניהם מאחיהם, ורבם ירבו עשרם בצרת אחיהם ואלה יבטחו בצדיקים ולא יוָשֵׁעוּ –

– הגם אתה תשים בהצדיקים תָהלה? – קרא זרחיה בתמהון.

– חלילה, חלילה! – קרא הזקן, אני אאמין בכל לבב כי המה צדיקים וישרים ותמימים הרבה יתר ממנו והמה קרובים לאלהים כי ירבו להתפלל ולהגות בתורתו, כאשר לא נוכל עשו אנחנו, אך לא אאמין כי בידם לעשות חפצם בארץ ואלהים יעשה חפצו באין מפגיע. בימי נעורי האמנתי גם אני כי בידם להטות כל מקרי התבל לחפצם ולב שרים בידם נתן, אך מעת אשר באה עלינו הרעה והושע לא הושיעו את עמם נוכחתי כי אין בידם להושיע, כי לוא היה בידם להושיע ולא הושיעו כי אז הן רשעים נוראים היו, והמה לא כן, כי אם קצרה ידם מהושיע. כי אמנם לא לנו לדעת דרכי אלהים ולא לצדיקים הכח כאשר לא הרשעים בחשך ידמוּ, ואות ומופת הוא כי אנחנו נִתַּנו כחומר חוצות בידי יושבי הארץ, אנחנו אשר נאהב צדקה וחסד ובביתנו שלום ובנותינו לא תסלפנה דרכיהן הננו למשסה בידי עם הארץ, אשר כל מוסר ודרך צדקה רחוקים ממנו! – – האכר בעל העגלה נלאה לחכות עוד ויקרא: הסוסים כבר רתומים זה כשתי שעות ועד מתי נחכה? – עתה התעורר זרחיה כמו מתרדמה והזקן אמר: על כן קח כוס יין ולא תשלם. ואל זרחיה אמר: אמנם שכחנו גם שנינו כי עוד רב הדרך לפניך ולא טוב עשיתי כי עצרתיך פן תאחר לבא בלילה לעירך, ובדרכים האלה לא טוב ללכת בלילה כאשר אמרתי לך – ובאהבה נאמנה התפרד זרחיה מעל בני הבית כמו אוהבים מנוער היו.

רבות רבות חשב עוד זרחיה בדברי האיש בהשתרעו בהעגלה העולה הרים ויורדת עמקים, כי כל הדרך מלא מרוכסי הרים ויערות אשר לא עלה הכורת עליהם והעגלה תקלע כמו בכף הקלע, עד אשר עמד הנוהג בהעגלה בצהרים לנוח ולתת מספא לסוסיו אז ירד מעל העגלה וכמעט לא יכול לעמוד הכן על רגליו ברדתו כי עיפה נפשו מאד מהתנועה הרבה, אך פתאם התעורר למחזה אשר לא ירנין לב הרואה אם לא איש רומעניא הוא מלדה ומבטן. כשלשים אנשים ונשים ובהם ילדים וטף לובשי קרעים ויחפים, ידיהם ורגליהם שחורים משחור עד כי כמעט לא תואר אדם היה להם, שערות ראשם וזקנם נראו כרגבים כן עֻפרוּ בעפר בדרך הרב, פניהם הדלים והרזים כמו טֻחוּ בטיט, כי העפר והחול התבולל את אגלי הזיעה ויהיו לטיח. עיני עלם הפיקו צרה ויגון נורא. ואחרי כל אלה הכירם זרחיה כרגע כי יהודים הם ויגש אליהם לדעת במה גדול עונם כי יובלו כזאבי ערבות אשר יפלו בפח, ויודע לו כי עון כלם יחד הוא כי בתי מלון ומשתה היו להם ולא מהרו לעזוב מקומם בבא הפקודה, כי על כן התנפלו עליהם וישדדו רבצם ולא נתנו להם לקחת עמם מאשר בביתם, וכל עזבונם וקנינם נשאר אחריהם באין שומר, והמה יובלו זה שלשת ימים וברגלם ילכו ולא ידעו עוד אנה יובילום אם לא יכרו להם קבר באחד היערות. בתחלה כשמוע זרחיה הדברים האלה התגעש ויאמר להתנפל על השוטרים בקנה הרובים אשר בידו ולשלוח האסורים חפשי, אך כרגע רפו ידיו בזכרו כי לא בזאת יושעו אחיו, רק על נפשו יביא רעה והצל לא יצילם, ואך במר נפשו דבר נחומים להם, והמה כנואשים מתקוה הורידו לארץ ראשם וידמו. רק הילדים הראו אותות שמחה כאשר קנה זרחיה לכלם לחם ופרי העץ וגם יין, ובטרם הספיקו לסעוד לבם והנה קול הנוגש בנם נשמע: הלאה הלאה יהודים! דמי זרחיה רתחו כסיר לשמוע הקול הזה ועוד מעט שכח כי הוא האחד והשוטרים רבים המה, וכי אם תגבר ידו הן לא אך אלה בצרה הנם, כי הגולים כבר ספרו כי כמוהם כן חמשה עשר אלף גורשו מבתיהם אשר בהם נולדו והנם נתונים למשסה בידי השוטרים אשר יעשו חפצם בהם, ולאלה דרושה תשועה גדולה ולא עזרת איש אחד, כמעט שכח כל אלה ברגע הראשון כאשר שמע קול הנוגש, אך מראה האסירים אשר מספרם רב הרבה יתר ממספר השוטרים והמה נכנעו יחד כאנשים אשר אין חפץ ורגש בם וכמו רק קול הנוגש יפיח חיים חדשים בהם ללכת הלאה, אף כי רגליהם בצקו וכח אין לשאת משא נפשם, בראותו כל אלה סר קצפו מהנוגשים וקצף גדול ליתר אחיו לקח מקומו, כי האמנם אין ביד כלם, אשר בהם עשירים ובעלי זרוע, להושיע לאחיהם בעת צרה נוראה כזאת? האמנם יתנם לבם לשבת שאננים בבתיהם, לאכול לשבעה ולשתות לרויה בעת אשר בשר מבשרם נקרע ורגל חומס תדושהו? ומה זה היה לעם הזה אשר מאז ומקדם חש כל אחד ממנו מכת רעהו ויתענה כל העם בכל אשר התענה חלק ממנו, ועתה איש לעברו יפנו ואת נפשו יציל? ולמה זה יחשו כל יתר בני ישראל היושבים בטח ודבריהם נשמעים בקהל וכספם ימשול ממשל רב ושונאיהם להם יאמרו כי גוי איתן הוא ובכספו ימשול בכל, למה זה יאטמו המה אזניהם משמוע צעקת הדלים האלה ואין מתעורר ואין מושיע? מה זה היה לעם הזה כי סר צלו מעליו ולא עם ישראל הוא עוד, עם אשר התפאר כי אחד הוא בארץ? יד מי היתה בו להפר האחוה ויכשיל כחו? האמנם יצדקו אלה אשר יתאוננו על ההשכלה כי היא היא היתה בעם הזה להֻמוֹ ולנתק כל מוסרות האהבה והאחוה בין יושבי ארץ אחת ליושבי ארץ אחרת, בין קהל לקהל ובין איש לרעהו? – עתה זכר דברי איש חכם יודע תורה וירא אלהיו אשר בהוכחם על דבר ההשכלה אמר לו: החסידות רעה היא אך החסידים לא רעים המה והשכלה טובה אך המשכילים לא טובים המה, עתה זכר את הדברים האלה, אשר אז בשמעו אותם כמו זר נחשבו לו ויחשוב את הדובר למקנא להחסידות ומואס השכלה, עתה ראה כי אמנם כן הוא. לוא היו כל בני ישראל כאשר היו לפנים, לוא היו בני בית ראטהשילד ויתר אדירי ישראל יהודים כאשר היו לפנים כי אז הביאו רוח והצלה לאחיהם אלה, כי אז לא עמדו מנגד באכול מרעים את בשר אחיהם, הן לא עם גדול וכביר כח קם עליהם, לא מושל נורא על סביביו ידכאם, כי עם עני ורפה ידים ומפני מושלו בקרבו לא יחתו מריביו, ולוא קמו נגדם אדירי ישראל בלב נאמן ובאהבת אחים, כי אז כבר חשו פדות לנפש אלפי הנדכאים האלה, אבל לוא קמו והמה לא יקומו והאמללים יפלו ויהיו עדי אובד ...

בתחום המחשבות האלה צלל זמן רב וישכח את האכר אשר ישב ויתן בכוס עינו ואת הדרך אשר לפניו עד אשר נגש אליו בעל בית המשתה ויבקש כי ישלם בעד האכר, והוא עשה כזאת מבלי חשוב מחשבות ויעל על העגלה ולא התבונן כי נע ונד היה, גם לא חש לטלטלת העגלה אשר טלטלתהו בלי הרף, ומה גם בעברם בין רוכסי הרים. הוא חשב למצוא דרך ישע לעמו עד אשר פתאם העלה וַיָשְׁלָך ברב כח ארצה, כי העגלה נמוטה והאכר אשר שותה שכור היה נפל לפני הסוסים והוא לאחריו.

זמן רב שכב זרחיה על הארץ כנדהם, ואחרי שוב רוחו אליו ויחפוץ לקום אז חש כאב נורא מאד ברגלו הימנית ויפול שנית אחור באין כח לקום. האכר התעורר וירץ אחרי סוסיו אשר ברחו בשגעון ויסחבו את העגלה על צדה, אך הוא ברוצו נפל וקם ויוסף לנפול והסוסים נעלמו מעיניו. זרחיה קרא אל האכר ויאמר לו כי ימהר לשוב אל בית המלון ויקרא אנשים לעזרה, כי הוא לא יוכל קום ויחוש כי רגלו נשברה, אך האכר מאן באמרו כי לא יוכל לעזוב את סוסיו.

– אך הן הסוסים ממך והלאה ולא תדע איפה תבקשם ואני אגוע פה בשכבי תחתי בלי עזרה –

– לא אוכל, לא אוכל! – ענה האכר. לשוא התחנן אליו זרחיה, גם צוה במפגיע ויקללנו קללה נמרצת, כל אלה לא הועילו מאומה, הוא מאן לשוב אל בית המלון. וזרחיה שכב וכמעט הסתתרה בינתו מעצמת מכאוביו ומושיע אין. האכר אחרי אשר התבונן כה וכה הרים קולו ויבך על הרעה הבאה עליו כי אם לא ימצא את הסוסים אז לא יוכל לשוב הביתה וטוב לו להותר ביער ויגוע ברעב. עתה נסה שנית זרחיה לדבר על לבו כי ישוב אל בית המלון ויביא אנשים עמו והמה יקימוהו וגם לו יהיו לעזרה לבקש את הסוסים –

– אבדתי אבדתי – הוסיף האכר להיליל מבלי פנות אל זרחיה. אך פתאם קם על רגליו כמו ברגע אחד סר יינו מעליו ויאמר: בשלך כל הרעה הזאת, לולא נסעתי עמך כי אז לא ברחו סוסי ועליך לשלם לי בעד סוסי –

– הבֵא אנשים הנה ואשלם לך ככל אשר תחפוץ –

– לא, לא אמוש מזה עד אשר תשלם לי – קרא האכר ויגש בצעדי און אל זרחיה המשתרע על הארץ. זרחיה בראותו זאת התאמץ בשארית כחו ויטה הצדה ויוציא את קנה הרובים ממלתחתו ויקרא: אם לא תמהר ללכת אל בית המלון ואם תזיד לגשת אלי דמך בראשך, ראה הזהרתיך! – ובדברו הראה לו את קנה הרובים. האכר נע ויסוג לאחור וישב לבכות.

– קרב הנה! – קרא זרחיה – ושמע את דברי – האכר צעד צעדים אחדים אך עמד מנגד.

– הטה אזניך אויל ושמע – הוסיף זרחיה לדבר.

– אשמע אדוני –

– אם תשב פה אז יפלו סוסיך בידי גנבים והיית עדי אובד – האכר החל להיליל בקול גדול.

– חדל מיללה ושמע; לא כן כאשר תשוב אל בית המלון ותביא הנה עגלה אשר תובילנו אל בית המלון אז אשלם בעדך שכר סוס אשר תרכב עליו ותבקש את סוסיך – האכר שמע את הדברים אך לא ירד עד תכונתם, ואחרי אשר שנה ושלש לו זרחיה את דבריו ואחרי הבינו אותו בינה כי אך טוב לשניהם אם ישוב אל בית המלון, נאות לעשות זאת וזרחיה נותר לבדו על הארץ. כימי נצח היו לזרחיה הרגעים מעת אשר הלך האכר, ובין כה וכה עברה שעה תמימה והוא עוד לא שב, וכמעט זרחיה נואש לחייו כי מכאוביו עצמו ורגלו בצקה מאד עד כי לא יכל עוד לשלוף את נעלו. פתאם חי רוחו כי שמע קול רעש אופנים ואחרי רגעים אחדים ראה גם העגלה הרתומה לשני סוסים אבירים עוברת ובאה אליו ובטרם עוד קרבה אל מקומו נתן קול גדול ויקרא לעזרה. העגלה עמדה והיושב בה איש כבן חמשים שנה טוב תאר ובמלבושיו יראה כאציל שאל: מה לך? – זרחיה מהר ויספר לו את אשר קרהו ובשמוע האיש שפת זרחיה ירד מעל העגלה ויגש אליו ויאמר: הנך מאחינו ואשמח מאד כי על ידי תבא תשועתך – האיש צוה על הרכב לרדת וירד ושניהם נשאו את זרחיה וישכיבוהו על העגלה הרחבה והאיש מהר ויוציא סכין מצלחתו ויגזר את המנעול ויחלץ את הרגל הכאבה ויחבשה במטפחת אשר טבל במים אשר הוביל אתו בכד וכמו רוח חיים השיב לו ברגע אחד.

– ואיפה המה כליך ובגדיך? – שאל האיש את זרחיה.

– בלי ספק ימצאו בעגלה או על הדרך – ענה זרחיה.

– אולי לך התבה הזאת אשר מצא הרכּב בדרך? – הרכּב הוציא את התבה מתחת רגליו ויכירה זרחיה כי לו היא.

– ואם כן גם הסוסים עם העגלה אשר עברת בה נמצאו כי הנוהג בעגלתי אחז בהם ויתנם בידי בעל בית המלון כחצי פרסה מזה ואם תחפוץ תוכל לחכות עד אשר ישוב האכר את סוסיו, אך עצתי כי תסע אתי אל עיר מושבי ושם תמצא רופא נאמן לך, כי מי יודע מה יקרך עוד בעברך בדרך בעגלה כעגלת האכר! – אף כי כלתה נפש זרחיה לראות את אמו ואחותו בכל זאת נאלץ לנסוע את האיש כי חש כי אין בו כח לעזור לנפשו ובהאכר לא יכול לבטוח. בבית המלון מצאו את האכר יושב ומיליל כי איש ימאן לתת לו סוס לרכוב כי לא יאמינו בו. האיש העובר קרא אליו את האכר ויאמר: הלא את סוסיך תבקש?

– כן אדוני! –

– הא לך סוסיך! – ובדברו הרים האיש את ידו ויכהו אחת ושתים לחי בקראו: הנה כן תשתה לשכרה, כלב! לך רוץ וסוסיך כבר עומדים בבית המלון השני ושם תמצאם, כלב! הא לך כתב ידי לעד כי לך המה הסוסים – ויכתוב דברים אחדים על הגליון ויתן להאכר בקראו שנית: רוץ כלב! – האכר בקש לנשוק את ידו אך הוא לא נתנה לו ויצו על הרכב אחרי אשר הביא מים חיים מהבאר כי ימהר דרכו ולא יחוס על הסוסים. וכמו על כנפי רוח נִשאו בהמרכבה כל היום ולעת ערב באו העירה, והאיש צוה להביא את זרחיה אל החדר אשר בחצר, אשר חלונותיו פתוחים אל גן נחמד ואחרי עבור רבע שעה בא הרופא ויאמר כי הרגל נשברה וישם תחבושת-סיד עליה בתתו תקוה בלב זרחיה כי בעוד ששה שבועות יוכל לעזוב את מקומו.

ב.

נָוֶה שַׁאֲנָן.

כל איש ידע כי העושר, האושר והשלוה כענן כלה המה, אך רוח קל יגע בהם ואף עקבותיהם לא תודענה; כל איש ידע זאת מלבד האיש אשר בידו טובו, הוא בסתר כנפיו יחסה ויאמר לעד אהי כעץ רענן, כי לולא זאת איך גבה לב איש בעשרו ואיכה שכח העשיר חנות את העני? איכה קפץ ידיו מתת דבר אשר לא לו הוא ואולי יעשה לו כנפים ומחר יהיה בידי האיש אשר אתמול התחנן לו כי יעניק לו אך חלק קטן ממנו?

מה גבה ורחב לב שמעון צורי ולב זלפה אשתו ולב פלטי בנם בעשרם ושלותם, אשר המה היו גם אבן הפנה לכבודם וידמו כי לעולם חסן וכי הכינו ביתם לדור ודור! אך רוח קל יצא מפי פלטי אשר לא כרוח אמו היה ושני הרוחות השתערו זה לעמת זה בחזקה עד אשר נע הבית כלו בהכות שמעון על השלחן בחפצו לעצור בעד הסערה, ואחר התנועה הראשונה באה גם שניה ושלישית עדי היתה לתנועת תמיד והבית כלו עם עשרו ושלותו חרד כמלונה לפני סער.

מה הנידה יד שמעון להכות על השלחן בחרי אף עד כי הפכה אותו ואשר עליו על פניו ויורד את הכרה הגדולה אשר הרהיבה עינו ולבו מהשלחן אל הרצפה? אם קצף על אשתו אשת החיל אשר מידה בא לו כל העשר לפי דברה, על כי דִבּרה דבר לא כרוח הבן היקיר אשר הראה גדולות בבית התפלה בשרותו את הרב ויוכל לו, או על בנו חרד אפו על כי המרה רוח אמו בדבר קטן כזה, בבחירת אשה לו?! או אולי רק על שלום הבית ומנוחת השבת חרד לבו כי על כן בקש להשבית מלחמה בפעם אחת? זאת לא נדע ואולי גם הוא לא ידע, אך כמו סער התחולל בקרבו בשמעו ריב לשונות אשתו ובנו וכמו חש כי כפטר מים זדונים תהיה ראשית המדון לסחוף את ביתו, לכן התעורר וחום אש היין אשר הדליקו היה בעזרו להראות בפעם אחת כי אדון הוא בבית ואך על פיו יצא כל דבר ושוא כל דבר שפתים אם לא הוא גזר אומר. אולם מה גזר הוא או מה זה יגזר אומר, זאת לא השמיע ואולי טרם ידע אף הוא, אך זאת הצליחה בידו להשקיט הריב בפעם אחת, כי זלפה התעלפה בפעם הזאת, לא יען כי הבינה כי באה העת להתעלף כי אם יען כי לא נותרה באפה נשמה, וכאשר לא מהרו להרימה מעל הארץ שכבה תחתה במנוחה ולא התבוננה בפני בני הבית לראות אם הצליח חפצה בידה להביא מרך בלבבם, כאשר עשתה תמיד, בפעם הזאת סֻגרו שמורות עיניה ולא עד מהרה פקחה אותן גם כאשר הרבו לצקת עליה מים קרים ולשטוף בחומץ את מצחה ולבה, וגם ביד הרופא אשר נקרא לא על נקלה הצליח לעשות בזאת וכמעט החלו להאמין כי בפעם הזאת דברה דבר והקימה כי הלא כה היה דברה: אם בצדיק ישים פלטי תהלה בדמי ימי יקדמני המות. וכמו שמע זאת המות כי עתה באה עתו לעשות פקודתו לכבוד הצדיק כן בא ויושט ידו למולה, אך הרופא נלחום נלחם עמו זמן כביר ובפעם הזאת הוציא בלעו מפיו ביד חזקה, זאת הודה הרופא במו פיו, וישב לה את רוח אפה ואור עיניה, אך לא את כחה, כי מני אז לא עזבה את מטתה – ואם זלפה תשב במנוחה על המטה ולא תשמור על ביתה מפני גנבים, אות נאמן הוא כי אין אונים היא. אך גם בלעדי זאת ראתה כל עין גם בלי אות ומופת כי תמס תהלוך מיום ליום, ואך שאוּלה היתה להרופא מידי המות ולא לארך ימים, כי עוד מעט וישיב לו את חצי הגזלה אשר גזל ממנו, כי אמנם רק החצי גזל הרופא ועל החצי השני יד פרש המות וימאן להסירנה, יד אחת ורגל אחת מתו לבלי שוב לתחיה אף כי לא מצאו להן עוד קבורה, גם שוט לשונה לא נעה עוד כחץ ביד גבור כי אם בכבדות, וההגה אשר הוציאה מפיה כמעט לא הבין שומע. זאת היתה מנת זלפה אשת החיל בקנאה קנאתה להצדיק.

ושמעון אשר לא איש דברים היה מעודו היה מהיום ההוא כאלם וכמעט לא פתח פיו בביתו ויאכל את לחמו בחדרו וגם את יינו שתה לבדו, ואחרי כי דבריו היו מעטים בבית לכן פשק פיו בשבתו בחדרו את רעו הנאמן, את כוס היין, אשר בכל עת האיר פנים לו וגם פניו האירו במאור פני הרֵע הנאמן הזה.

פלטי נסה פעם ושתים דבר אל אביו אך כאשר לא מצא מענה התקצף והתגעש ויעזבנו בחריי אף. לאה הבת הבכירה בכתה בלב תמים לצרת אמה, ולרחל הצעירה היתה תקוה כי עוד יכסו את ראשה בצעיף בטרם ילבינו שערותיה ולא עוד לה לקנא ביתר היתומות אשר בידן לבחר להן איש ואת פי אמותיהן לא תשאלנה. ולשמחת לבבה בא שדכן לדבר בלאה ותקרבהו בשמחה ותשם לפניו יין, כי מעת אשר אשת החיל לא תעזוב את מטתה היתה היא לאשת החיל ואחותה הבכירה לא כהתה בה, כי היא בחרה להפוך מטת אמה החולה ולשמר עליה, ואך היא הבינה למחשבת אמה כאשר מללה בלשונה. רחל ששה מאד על השדכן אשר יסיר את אבן הנגף מעל דרכה, הלא היא אחותה הבכירה, אשר עליה יפול הגורל בתחלה להיות לאיש כחק לישראל ואז יבא יום פדות גם לה, ותמהר לקרוא את אביה אך לא מצאה אותו בחדרו ותבקש את פלטי ותמצאהו והוא עדה גאון וגבה בבאו לדבר את השדכן, כמו היה הוא לאיש החיל בבית תחת אביו כאשר היתה אחותו לאשת החיל תחת אמו, ובדברו עם השדכן העידו בו עיניו כי לא למורת רוח לו לדבר כאדון הבית, וגם תורת חסד לא מנע מהשדכן בהורותו אותו כי עת לדבר שקרים ועת להשמיע אך אמת ואם את איש חכם ידבר אז אך טוב יעשה כי ידבר אמת ולא יכחד דבר תחת לשונו, גם הבינהו כי עתה עת היא אשר גם את פי הבנות ישאלו ואם כן עליו לשאל את פי אחותו. והשדכן השתאה מאד לחכמת הדובר בו, אשר אף כי לא נסה באלה בכל זאת ידבר ככביר לימים, אך לא יפלא בעיניו, כי במקום תורה שם גם חכמה, זאת הלא מודעת, ואך אמת ערומה כיום הולדה הביע בשפתיו כי לעדריאל בעל בית המלון בעיר שוה בית גדול ושפע רב ובנו משכיל בתורה מאין כמוהו כי מלא כרסו בש"ס ופוסקים כאחד הגדולים, והאשה אשר יקח תהיה לגברת הבית כי על כן ימהר עדריאל להביא אשה לבנו מן החוץ, יען כי אשתו מתה והליכות הבית נתנו בידי אשה זרה. והאמת הערומה הזאת מצאה חן בעיני פלטי אף כי לא האמין כי בעיר שוה ימצאו בחורים אשר מלאו כרסם בש"ס ופוסקים, אך גם אם לא למדן גדול הוא זה אין רע, וכמעט גמרו הדבר ביניהם, אך שאלה קטנה אשר שאל השדכן הביאתו רגע במבוכה, כי שאלהו כמה נדה תנתן לאחותו? כי בלי ספק עוד לא החליט בדבר הזה כמה יתן לאחותו, אך כרגע הבליג על מבוכתו ויאמר: בדבר הזה עוד לי לדבר עם אבי – ויועד את השדכן ליום המחרת.

אם כי כעשן לעינים היה בעיניו הדבר אשר הבטיח לדבר את אביו, כי איכה יגש עוד לדבר אליו והוא לא ענהו פעם ושתים? אך דבר יצא מפיו ואיכה לא יקימנו, הלא יהיה לבוז בעיני השדכן, ואף עוד זאת ראה כי עליו לדבר את אביו ויעבור עליו מה. הן חדל מעשות עוד מקנה וקנין וכל סוחר לא יבא עוד אל הבית, ואם יבא איש וישאל על אדותו אז איננו בביתו או יישן, וגם לאספות העדה חדל מבא ושתי אספות היו בלעדו וכדי בזיון, ומה תהי אחרית כל אלה? כי על כן אמץ לבו ויבא בצהרים אל אביו החדרה בהשתעשעו את רעו הנאמן. פני שמעון לא חורו גם בא בטרם פלטי אך בבאו היו פתאם לפני להבים וכל בדי עור פניו היו כתולעים וכמו שמו מחנק לצוארו כן נשם וישאף רוח. ופלטי אף כי חשב כי עוד מעט תקום סערה בכל זאת לא נסג אחור ויקרא: עתה באתי ועליך לשמוע את כל דברי –

– מה תבקש? – קרא שמעון באמצו שארית כחו לדבר ולשונו נעה בכבדות.

– כאשר אחזה לי לא תשים עוד לבך אל הבית ואל בניך –

– ואתה תשחרני מוסר! – קרא שמעון כמתעורר מתרדמה.

– לא לי לשחרך מוסר; אתה הוא אדון הבית ובידך לעשות כחפצך – ענה פלטי ויוכח כי הדברים האלה האירו פני שמעון – אך אם לא אתה תשים לבך להבית הלא עלי לעשות זאת –

– אבין, אתה תחפוץ לרשת את הבית בעודי בחיים –

– אל נא אבי תדבר אלי כאלה! גם לא אבין למה זה נהפך לבך לשנוא אותי ואני לא עשיתי רעה? או האם חטא חטאתי כי אמרתי כי אבחר בפנינה – פני שמעון רעמו: – אך פלטי לא שם לבו ויוסף לדבר: אך אתה הלא איש אתה – פני שמעון הפיקו רצון – ותדע כי אחר לבו ילך איש בבקשו לו אשה, ולא לחטא אף לא לכלמה תחשב אם גם יקיים נחות דרגא ונסיב אתתא, ואף כי פנינה אשר היא בת לאיש אשר היה נכבד בעירנו. אמנם לא על אודותי אחפץ לדבר עמך הפעם כי אם על אודות לאה אחותי – שמעון לטש עיניו ויקשב – הלא תדע כי היא באה בשנים ועברה גדולה היא אם לא תשים לבך להשיאה לאיש –

– אני לא לשטן הנני – ענה שמעון כמצטדק.

– זאת ידעתי כי לא לשטן הנך כי אב טוב אתה, אבל עליך לחשוב מחשבות לתתה לאיש –

– ומה אחשוב? –

– היום היה פה השדכן וידבר בה דבר טוב. הנה לעדריאל בעל בית המלון בעיר שוה בן יודע תורה ועדריאל איש עשיר הוא ולו דרושה אשה כלאה, אשר תהיה צופיה הליכות ביתו, כי אשת עדריאל מתה והדבר הזה לא רחוק הוא –

– אני לא לשטן הנני –

– אבל לא די כי לא לשטן הנך כי אם עליך לעשות ככל אב למען פרי בטנו –

– ומה אעשה? –

– הגד כמה נדה תחפוץ לתת לה, ואם כבד ממך הדבר לדבר את השדכן אמלא אני מקומך –

– כמה נדה יבקש? –

– זאת לא אדע, אך הן לא על פיו כי על פיך יצא הדבר וכל אשר תתן ייטב בעיניו – שמעון החריש כמו חשב מחשבות ואחרי כן אמר: וכמה אתן? –

– לא אדע, אך אדמה כי תתן לה שתי מאות אדומים –

– שתי מאות אדומים – שנה שמעון – שתי מאות לא נדה רבה היא אך הכסף אזל מכיסי –

– הכסף אזל מכיסך? – קרא פלטי בשממון וחרדה יחדו.

– הכסף אשר אני נושה בהאדונים הלא בידם הוא ואני אוכל לקחת רק הנשך מפרי האדמה –

– אבל איפה הכסף אשר היה בידך? –

– האם תבקש ממני חשבון? – קרא שמעון ואודם החל שנית לכסות את פניו, אך פלטי גמר אומר לבלתי העלות אפו למען יעשה שלום לו בפעם אחת כי על כן ענהו בלשון רכה: חנה זה אבי תבחר לדבר עמי בשפה כזאת הן לא רבה אשמתי אם שאלתיך איפה הכסף, ולא חשבון אבקש ממך, זאת ידעת נאמנה, כי אדעך כי תדע אך לצבור ולא לפזר כסף – מבוכה גלויה נראתה על פני שמעון בשמעו התהלה הזאת ופלטי ראה זאת ויבא כחץ שנון בלבו אך הבליג על פחדו ויוסף לדבר: ובכל זאת הלא עליך לתת הנדה, כי בלעדה הן לא ימצא איש נכבד אשר יקחנה לו –

– גם אתן הנדה אך לא במזומנים, כי אם שתי מאות הין יין אשר מחירו הרבה יתר משלש מאות אדומים אתן לנדה, ועדריאל הלא בעל בית מלון הוא ולו היין ככסף יחשב –

– גם זה טוב – ענה פלטי – ואם כן תמלא ידי לגמור את הדבר? –

– עשה כחפצך ומדברי לא אסור – ענהו שמעון אשר פניו העידו בו כי לא למפח נפש הוא לא כי שיחתם באה עד קצה ופלטי יעזבנו לבדו את רעו.

לב חכם אין חקר כי כהקיר ביר מימיה כן יקיר מחשבות חדשות לרגעים וברבותן מֵחִקרי לב החפץ לחקור אותן כן לא יוכל לבא עד תכונתן, אבל גם לב נבער מכל דעת ומחשבה לא יֵחָקֵר, כי בחקור איש לבא עד תכונתו יבקש חשבון ומשפט במפעליו והמה הן לא בחשבון ומשפט נעשו, כי על כן ילאה למצוא את אשר יבקש. יש אשר המקרה ירים נבוב לב לכסא המעלה ויתן עז בידו לצות על קהל ועדה והוא גם ישלוט בעזו ויצוה בכחו ורבים יבקשו למצוא חשבון מעשהו – אך הבל! כי גם הוא לא ידע את אשר יעשה, כי כל אלה יעָשוּ ואך שמו נקרא עליהם. גם לב שמעון לא יחקר אם מרב חכמתו או סכלותו, כי הוא כל עוד אשר שלום היה לו בביתו פרח כאזרח רענן וכל מעשיו היו לאות על כשרון חכמתו, גם בית ועשר עשה לו, גם משרה בקהל לקח לו, גם כבוד רב נחל וכל אלה נעשו במשפט וחשבון ישר. ומן העת אשר קם השאון בביתו היה לאיש אחר; עזב את ביתו ועמלו, גם את המשרה בקהל משאת נפשו שכח, את אשתו אשר לא מרה את פיה מעודו כמעט לא ראה בחלותה, כי רק פעמים אחדות היה בחדרה, גם לכבוד בנו לא שת עוד לבו, ומי זה הסב בכל אלה? האמנם פלטי בחפצו לקחת את פנינה הביא יגון נורא בלבב אביו פן ימיר כבודו בקלון? זאת לא תעלה על לב איש, הן שם פנינה ואבותיה לא לשמצה היו בעיר ואם כי לא חסיד היה אביה בכל זאת לא נקלה היה גם בעיני החסידים, ואם יען כי כסף אין לפנינה לכן חרה אפו, אך הן אוצרותיו רבו, ואם בעבור זה יזניח את ביתו ועשרו יען כי יירא פן יקח בנו עלמה עניה והוא הן לא לקחה עוד? ואם על כבוד אשתו אשר בנו נגע בו בחזקת היד חרד לבו, אבל מדוע זה לא יַראה אות אהבתו לה ויהפוך משכבה בחליה וידבר על לבה נחומים? ואם על אשתו התעורר בזעף אף על כי עצבה רוח הבן יקיר לו, למה זה זר רוחו גם לבנו זה ויחבא מפניו? כל השאלות האלה שאלנו, לו ידענו נאמנה כי אמנם רק בחכמה ומשפט עשה שמעון כל מעשהו, אך מי יודע אם לא נבוב לבו ולא ידע אף הוא עת ומשפט למעשהו? – אבל לב פלטי לא נח ולא שקט כי הוא שאל וירבה חקור לדעת פשר דבר מה היה לאביו, ואף כי מלא ידו לתת את לא לאיש ואף כי כבר כתב השדכן לעדריאל ויום יום חכו לראות את המחתנים, בכל זאת לא נח לבו ורעיון נורא אחז בו ויפרפרהו. אביו בא במבוכה בשמעו כי הוא לא יפזר כסף ובמו פיו אמר כי אין כסף בצלחתו, וזאת יראה עין בעין כי לא שקר מליו, כי לוא חפץ למנוע נדה מבתו, כי אז לא אמר לתת יין אשר מחירו הרבה יתר מהכסף אשר אמר, ואם כן איפה הוא הכסף הרב? האם אך שקר היה ואך האמינו כי כסף רב לו ולשוא גבה לבו בעשרו? או אמנם היה בביתם אך עשה לו כנפים? האם אבד את כספו בענין רע? אך למה יכסה הדבר מבנו? המחשבות האלה לא נתנו מנוחה לפלטי ויגמר אמר לחקור ולדרוש את הדבר ולשמור את עקבי אביו לדעת אנה ילך ויותר שעות רבות ביום ובלילה? – כה גמר אומר אך עוד טרם יוציא מחשבתו לפעולת אדם, כי בעת ההיא נודע לו כי פנינה ואמה עזבו את העיר מבלי אשר הגישו לאיש אנה הן הולכות. השמועה הזאת דכאה רוחו מאד ויתהלך מר בחמת רוחו ימים רבים, גם חתונת אחותו לא השיבה ששון לא ללבו ולא ללב כל בני הבית. עדריאל ובנו באו כדבר השדכן והרב בחן את החתן וימצא כי רב כחו בתורה ועתה לא יחסר לו בלתי אם חפה ומעשים טובים. ופלטי האמין בפעם הזאת בדבר הרב ולא נסה כח החתן, אף לא התהדר להראות לו את כחו הרב בתורה ויגמרו אומר לכתוב בלילה התנאים ללאה בת שמעון עם יקטן בן עדריאל, אך מה' לא יצא הדבר ובלילה בטרם החלו לכתוב את התנאים השמיע פתאם עדריאל דבר כי חפתו לדבר בתחלה את הכלה ויבא אליה החדרה ואחרי אשר דבר עמה יצא ויאמר כי נוכח, כי לא לבנו יעדה ה' כי אם לו, אחרי כי לקח ממנו אשתו ולאה ראויה יותר להיות לו מאשר לבנו. והשומעים אף כי השתוממו בתחלה בשמעם הדבר ואף כי לא הספיקה עוד העת להרב לנסות גם כח האב בלמודים, בכל זאת לא ארכה מבוכתם, ומה גם אחרי אשר לאה השיבה כי אחת היא לה, וגם זלפה החולה לא הרבתה דברים ויחוגו בלילה ההוא את התנאים ובלילה השלישי את החתונה כדת משה וישראל. ותהי לאה לעדריאל והחתן עם דרשתו אשר הכין להתנאים נאלץ לחכות ליום אחר וינחם כי לא תקום פעמים צרה, כי עתה אשה לאביו ולא יושיט ידו לקחת מן המוכן לו. ואחרי החתונה שבה התוגה אשר שררה בבית לשלוט כמקדם, ומה גם ביום השלישי אחרי החתונה אשר אז נאלץ הרופא להודות כי חכמתו לא תעמוד לו להלחם עוד עם המות כי באה העת להניח עטו מידו. וכדברו כן היה כי עוד בלילה ההוא נפחה החולה את נפשה אחרי אשר ברכה את פלטי, בסלחה לו לעונו, ואת שתי בנותיה.

בימי השבעה שב כמעט שלום הבית על מכונו, כי כלם נקבצו יחד וגם שמעון לא עזב את הבית ויניע ראשו לכל התהלות אשר פזרו הבאים לנחם את האבלים לאשתו הצדקנית. ופלטי כמו לא ראה ולא ידע מכל הנעשה בבית ישב על מקומו משמים ואך לפעמים הביט בספר איוב ויאנח לרגעים. בלי ספק נשבר לבו מאד על צרת איוב אשר לא התבונן אל בתולה. כעבור שבעת ימי האבל ובעזוב לאה עם בעלה את הבית שב שמעון ללכת בדרכיו הראשונים ולפעמים לא בא הביתה גם בלילה ופלטי אשר לבו היה מלא רגשי יגון נאלץ לגלות את מחשבותיו על דבר אביו לאחותו הצעירה לרחל והיא הבטיחה אותו כי יצלח בידה עד מהרה למצוא עקבות אביהם וחפצה בידה הצליח למצוא אותו בחברת אנשים נכבדים, הלא המה שופט העיר ועוד רבים אשר עמו, וכאחד מהם יזרוק קלף ויקרא: אחת ושתים, אחת ושלש וככל הקריאה אשר יקראו כהני הקלפים, גם עוד דבר גלתה לאחיה על אודות אביה ... אבל עטי הסכין לחלק כבוד להנשים ועל כן ימאן להשמיע הדבר הזה בשם עלמה יפה וצעירה, כי אם בשם הצוענית אשר בה דרשה רחל והיא הראתה לה בתחלה בקלפים ואחרי כן גם בידה בהובילה אותה מול המקום אשר שם אוה שמעון למשכן לו. פלטי נעוה משמוע כל אלה ויאמר: אולי משגה הוא! וילכו שניהם יחדיו בלילה השני ויראו יחד בעיניהם את תקף גבורת אביהם בהכותו על השלחן ויגמרו אומר לחכות, עד אשר ירד מהמעלות; ואף כי שעות אחדות עברו, בכל זאת המה ממקומם לא משו עד אשר ירד ותצא רחל לקראתו. בראותו אותה שמעון נעוה מראות ויסוג אחור אך היא נגשה אליו ופתאם התעורר ויגיח עליה ויאחזה בשערות ראשה ובתתה קולה מהר פלטי לעזרתה ותקם מלחמה ביניהם, ולקול הקריאה מהר בן השופט שר גדוד רוכבים ויחיש מפלט לרחל בחדרו באמרו כי לא יוכל לעזבנה בידי עיר פרא כאביה אשר ישחת רחמיו להרים ידו על כלילת יופי כמוה, והנערה אם כי אמרה כי תבחר לשוב הביתה בכל זאת נמשכה אחריו כאשר משך אותה בחזקת היד אל חדרו ויסגור הדלת בעדו, והאב והבן עמדו כנדהמים ולא ידעו מה לעשות. בתחלה התעוררו ויבקשו לקרוע הדלת בחזקה, אך שר הגדוד קרא אליהם באהבה וחבה יתרה כי נפשם יקרה בעיניו מאד ולמה זה יקריבו נפשם למות על לא דבר. הן אם יותרו עוד על מקומם לא יוכל לערוב ערבה כי לא תצא אש וכדור מן פה קנה הרובים אשר בידו, ודברי הנחמה האלה לא החטיאו המטרה, כי גם האב גם הבן נסוגו אחור. פלטי נסה להכות בידו על דלת השופט להגיש עדיו עצומותיו, אך המשרת הדפהו אחור בחזקת היד ולא קם עוד רוח בהם לעמוד עוד תחתם וילכו שניהם הביתה.

ג.

מִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן.

נקל למים ואש להתלכד מאשר לשמעון ופלטי לדבר איש את רעהו אז בשובם הביתה. בלב שמעון המה דבר מה אשר אולי לא ידע בנפשו מה הוא, אך הוא חש כי אין שלום בלבו וכי קצר רוחו מהשיב לפלטי דבר כאב אל בנו כאשר יפתח שפתיו עמו, אולם לב פלטי שער בים והוא ידע את רגשותיו. הוא לא כבד את אביו מעודו כאשר יכבד בן את אביו, כי אם חלק לו כבוד להתהדר ולהתהולל לפניו וישמח כאשר ראה כי לב האב ירחב בראותו גדולתו, אך מעת השאון סר לבו מאחריו, ומן העת אשר נודעו לו דרכי אביו נהפך לבו לשנוא אותו, ובכל זאת הבליג על סערת רוחו ויגמר אומר לדבר עמו רכות אולי ישיבהו מהדרך הרעה אשר התיצב עליה, והוא אמנם ידע כי לא רק בן ימאן שמוע מוסר אב, כי גם להאב בלי ספק לא תנעם תוכחת הבן ועל כן ערך כבר מלים איך לדבר עמו לבל יעלה אפו, אך גזל אחותו אשר גזלוה לעיניהם וידם קצרה מהושיע המם את לבו וידכא את רוחו עד כי לא יכול לפתוח פיו, עתה ראה את התהום אשר פער פיו לבלוע את הבית ועשרו וכבודו, עתה ראה כי עוד מעט והבית הזה יהיה למופת ולשמה ולשרקה בעיר. הן זאת ראה כי אחותו לא נלחמה בכל עוז בעד נפשה, גם הדבר אשר שמע מפיה אתמול על אודות אביו הראה אותו לדעת כי לא צפון לבה משכל ודעת כי לא רק למען הצילה מיד אביה קם השר כגואל ומושיע, לא נכחד ממנה כי אל שר הגדוד לא התפללה אמו כי יִכָּנס לחפה ומעשים טובים, ואם כן הדברים האלה כאין המה בעיניו, כל אלה ידעה ובכל זאת לא נלחמה בכל כחה בעד כבודה ... אך אחרי כל אלה הן לא יוכל להחריש ולעזבנה בידי שר הגדוד כי איפה ישא את חרפת אביו ואחותו יחד? והמחשבות האלה המרו רוחו מאד ולא יכול עוד להבליג על סערת לבו ולדבר אל אביו בנחת, כי אם פתאם התעורר בטרם פתחו את דלת ביתם ויקרא: ואנה תלך? – שמעון נותר על עמדו כהלום רעם לקול הקריאה ויחשה זמן רב, והדבר הזה הוסיף עוז בלב פלטי ויוסף ויקרא: אנה תלך? –

– הביתה – ענה שמעון אחרי אשר שבה מנוחתו ללבו ויפתח הדלת ויבא בחפזון אל חדרו ופלטי אחריו אשר לא חכה אף רגע ויקרא בקול גדול: הביתה! ואתה תמצא מנוחה בבית בעת אשר בתך בידי זר? אתה תשכב לנוח בעת אשר חרפתנו תודע בקהל ומחר נהיה כלנו לשמצה וקלסה בעיר? –

– ומה אעשה? – שאל שמעון, אשר לתמהון לב פלטי דבר במנוחה וכל אות סערת הרוח או קצף לא נראה על פניו.

– מה תעשה? הן אב אתה ולך לדעת מה לעשות כאשר יגזלוּ בתך מאתך –

– היא לא בתי היא, כי איזה רוח נשאה שמה? –

– טוב דברת! – קרא פלטי בקול – היא לא בתך יען כי חפצה לראות את אשר אביה עושה – פני שמעון רעמו; ופלטי הוסיף לדבר: היא לא בתך יען כי אתה חדלת מהיות כאב להבית, אשר אתה מעודך עשית כל אשר בידך למען נחול כבוד וגם נחלת כבוד לרוב, ותהי ראש וראשון בעדתך, כלם יחלו למוצא שפתיך וגם במרחקים נודע שמך, כל עוד אשר שלוה היתה בביתנו, אתה סרת פתאם מהדרך ותעט בושה על בניך ועל שמך ולא רק הכסף אשר אצרת השלכת ככלי אין חפץ בו כי אם גם את השם הטוב חללת ותתן אותנו כלנו לשמצה. אתה תרגז על בניך אשר בקשו להשיבך מדרך עקלקלות. אמנם לך הצדקה לאמר כי היא לא בתך היא, אך האם מת כל רגש בושה בקרבך ולא תשיב אל לבך כי אם גם אתה תאמר כי לא בתך היא, הנה כל יושבי העיר וכל מכיריך יקראו אחריך מלא כי בתך ברחה מביתך אל בית שר הגדוד, הן לא תוכל לספר לכל איש כי היא הלכה לבקשך ואתה הרימות ידך עליה ושר הגדוד קם לעזרה, האין זאת? – שמעון התנודד פעם ושתים בשמעו דברי פלטי ואחרי כן ענה: אבל אתה הנך הלמדן והחכם, עוץ עצה מה לעשות? – עיני פלטי אורו בשמעו זאת ויקרא: עצה! אין דרך אחרת בלתי אם לנסוע לעיר בת-שטן מקום מושב שר הפלך ועדיו תגיש עצומותיך –

– לך אתה שמה ועשה ככל אשר תחפוץ – ענה שמעון.

– אני? ושומע יהיה לי? אתה האב תשב בבית ואני אלך לבת-שטן! טוב דברת! לא כן, אני אשב פה ואשמור על אחותי כאשר תמצא ידי ואשמיע לכל, כי השר גזל אותה בחוץ כאשר הלכנו שלשתנו לשוח ואתה לך לדרכך אל שר הפלך ואולי תמציא ישועה לרחל וגם לכבוד כלנו יחד – ואחרי אשר הרבה פלטי לדבר נאות שמעון לעשות גם זאת, ובבקר השכם יצא לדרכו.

ביום המחרת מהר פלטי לבא לבית התפלה ויספר בלב נשבר את כל אשר קרה את אחותו ותהום העיר, אלה רננו אחרי רחל ויאמרו כי כבר ראו בעיניהם כי כה תהי אחריתה, ואלה דברו גם בשמעון גם בפלטי, אך כלם יחד הודו כי ביד שר הגדוד בן שׂר העיר לעשות כל אשר יחפוץ באין מפריע. ומני אז היה הרחוב ההוא אשר בו גר שר הגדוד לנערות רבות למבחר הרחובות ללכת בו לשוח יום יום לפנות ערב. בלי ספק בקשו לראות את רחל אחותם, אך היא כמו הוכן לה קבר לא נראתה ולא נשמע ממנה דבר לאיש, וגם בעד כל כפר לא הצליח לפלטי להמציא לה מכתב או לדבר עמה.

בני העיר דברו ברחל ובאביה ימים אחדים וישכחו אותם כאשר אנה המקרה שמועה חדשה להם, ופלטי עודנו יושב ומחכה לתשובת אביו והוא עודנו לא ישוב. כל היום ישב בביתו משמים ויחשוב מחשבות על דבר מפלת אביו וישום וירגז. ימים לא טובים קדמוהו והוא גם הוא חש זאת בלבו, אם כי מות אמו לא נגע עד לבו, הן אותה לא אהב אף לא כבד מעודו. בהיותו נער קטן עמוס על כפים, כל דבר שפתיו וכל מעשה ידיו נחשבו לחכמה, אז לעג לאמו וימלא פניה קלון, והאב גם האם ששו לדברי התכשיט אשר יהיה רב וגדול בישראל, וכאשר גדל ויבן כי לא לכבוד הוא לו ללעוג לאמו בפה, בז לה בלבו כאשר ראה מעשיה ודרכיה ויחשבה כשכורה או משגעת, אך מעת הרהיבה עז בנפשה לקום נגדו ולסכל מחשבתו אשר חשב, מני אז היתה כחומסת נפשו בעיניו, ולא אחת ולא שתים כאשר עלה זכר פנינה על לבו חרק שן וקללה נמרצה כחק לבני רומעניא נמלטה מפתחי פיהו, גם לפעמים הניף אגרופו בעברה כמו ליסר שונא, אך לאושר השונא ההוא כבר בחר לו משכן רחוק ממנו וידו לא תנחת עליו. שם אמו היה לא לחגא מעת אשר קם השאון בבית על דבר פנינה, ואם כי פנינה חמקה עברה ואיש לא ידע אנה פנו היא ואמה, והדבר הזה לא אות נאמן הוא כי נפשה דבקה אחריו כאשר חשב, ואם כן אך חנם יקצוף על אמו, אך זאת לא זכר, ותהי להפך כי גם החטאת הזאת אשר פנינה התחבאה לברוח, טפל על אמו, כי בלי ספק הכלימה אותה בדברים, או שלחה להגיד לה או לאמה דברים אשר גרשו אותם מנחלתם, ולולא זאת, לולא קמה אמו כשטן בדרכו כבר היה מְאֻשָׁר בחלקו ושלום הבית לא הֻשְׁבַּת ואביו לא סר מני דרך ואחותו לא נשבתה, כל אלה עשתה אמו בחטאת שפתיה והוא עתה עונה ישא ואיך לא יקצף וירגז בעלות זכרה על לבו? וזכרה עלה לרגעים על לבו כי היה כרע כאח לזכר פנינה אשר יחדו באו ויחד הלכו ואף רגע לא נפרדו. ועתה כאשר ישב משמים כל היום בביתו רֵעוּ לו שני הזכרונות האלה ולא עזבוהו גם בחלום גם בהקיץ. רוחו סער כים זועף בלי חשך, שפתיו מללו תמיד נאצה וקללה, אגרופו הורם לרגעים כמו במכונה נסתרה מעין, עיניו הפיצו עברות אף, רגליו מהרו לרוץ בחדר הנה והנה כמו בקשו להצילו ממקום הרעה ולשאת אותו למרחקים במקום לא יראה עמל ורגז כל היום. וכה בלה חמשה עשר יום לבדו בחכותו על אביו והוא עודנו בעיר הפלך וגם מכתב לא כתב להודיע לבנו את אשר יעשה שמה. עד כי החל רעיון חדש לעלות על לב פלטי ולהתרועע את רעיונותיו הנעימים אשר כבר מצאו משכן נאמן להם בלבו, הרעיון החדש הזה היה: מי יודע אם לא ברח אביו מעירו ולא ישוב עוד אליה? מי יודע אם לא לקח את מותר הכסף וימכור את הבית ואשר בו מבלי הגד לו דבר ויצא לארץ אחרת לחיות במנוחה? הרעיון הזה בעלותו בפעם הראשונה על לבו אחז בערפו ויפרפרהו כמו בידי עברה, כל גויתו רעדה ושניו צללו מהפחד אשר אפפו פן היה כדבר הזה, הן אם כה עשה לו הוא עתה אביון באביונים ודל בדלים, כי גם הדבר האחד אשר לא יחסר לכל אביון ודל הוא יחסר לו: הוא לא ידע הִכָּנֵעַ ולא יוכל לבקש עזרה! האוצר האחד אשר הוא אוצר חיים לעניים ואביונים גם הוא יחסר לו ומני אז אחז בו הרעיון הזה כפעם בפעם וידכאהו מאד עד כי נהפכו פניו לזועה ועיניו הפיצו זקי אש זרה אשר הביאו מורא ומרך בלב המבשלת אשר שרתה אותו. ואין לנו כל צדקה לפקוד על המבשלת על כי נעה ותעמוד רחוק בבאה אל חדר פלטי, כי אמנם גם כבירי כח לב ממנה אולי חרדו ופחדו מפני תנועת גויתו וברק עיניו ומפני קולו בשאלו אותה בכל פעם כאשר ראה אותה: האין מכתב! כי לא כקול אדם כי אם כקול חיה סגורה בכלוב נשמע הקול ההוא.

בימים הראשונים אחרי אשר עזב שמעון את העיר לא חדל עוד פלטי מלכת לבית התפלה וישב גם שעות אחדות בביתו בגן, אך מעת אשר עלה הרעיון על לבו כי אביו עשקו ויסתתר מפניו לא יצא מפתח הבית חוצה כמו הלכו עליו אימים פן יכירו בו כי עני ואביון הוא, ולאט לאט חדל גם משאול את המבשלת על דבר מכתבים. כה עברו שלשה שבועות מעת אשר נותר ערירי בבית וחדשות לא נעשו ורוחו נדכה מאד, אך פתאם התעורר כי נושא המכתבים בא ומכתב בידו. בחפזון לקח את המכתב מידו כמו ירא פן ינחם ולא יתנהו לו ויקרא הכתוב על המעטפה "אל האדון שמעון צורי ראש עדת ישראל בעיר חלמיש!"

– יקחך אפל – קרא פלטי בעזוז אפו וישלך את המכתב ארצה – מה חפץ לי במכתב אל האדון שמעון צורי ראש עדת ישראל בעיר חלמיש? מכתב מהאדון שמעון צורי אבקש! – קרא ויעקם שפתיו כמו בקש לדחוק, ולאשרה לא היתה המבשלת נוכח פניו, גם נושא המכתבים כבר חלף הלך לו, כי לולא זאת כי אז אולי הרימו צעקה גדולה כראותם פניו וקהל גדול נאסף לקולם ושאון חדש קם בבית, אך איש לא היה בבית כאשר בקש פלטי לשחוק ולא עלתה בידו ויצעד בצעדי און בעברה הנה והנה וישכח את המכתב המתגולל לרגליו על הארץ, ופתאם התחלחל כי דמה לשמוע קול, אך לא היה כל קול וכל קשב כי אם קול ניר נקרע אשר יצא ממעטפת המכתב אשר נקרעה כאשר דש עליה מבלי משים ותתן קול, אז זכר שנית את המכתב וירימהו לראות אולי דבר נחוץ בו. כרגע השתומם כאשר פתח את המכתב כי על שולי הגליון ממעל כתוב "חברת כל ישראל חברים בעיר וויען".

– הלא דבר הוא! מה להחברה הזאת ולאבי? – עתה שם כל מעיניו במכתב ויקרא, "מאמעריקא בא מכתב אל ראש החברה בפאריז שבו כתוב כדברים האלה: אני הכותב ברחתי מארץ האדומים בעודני נער קטן ומסבות הזמן הובילוני לארצות רחוקות ואיים רחוקים עד כי עשיתי עשר רב ואתה את אבי ואת אחי אני מבקש, שם אבי הוא אברהם ושם אחי יחזקאל. בתחלה גרו בעיר זפתיה ואחרי כן התישבו בעיר מותה. אבי שבק בלי ספק כבר חיים לכל חי, כי זה שלשים וחמש שנים מעת אשר עזבתי אותו, ואם אחי או בניו בחיים הנם היורשים את נחלתי כי בן אין לי. ולדבר הזה שמתי פני אל החבורה הנכבדה על פי עצת חכם אחד ולא השמעתי זאת במכתה"ע, כי להשמעות אזנים דבר לכם בכל קהלות ארצות האדומים ורומעניא והארצות סביבותיהן ותוכלו לחקור ולדרוש היטיב על הדבר אם היורש אשר יבא באמת יורשי הוא. והנני שולח סך ... להחברה הנכבדה שלומים בעד כל ההוצאות אשר תוציא החברה לחקירה ודרישה, ועוד ידי נכונה להוסיף כהנה וכהנה –

פנחס בן אברהם".

אלה המה דברי המכתב ואנחנו ראשי החברה נוסיף כי בחפץ לבב לקחנו עלינו את הדבר הגדול הזה לחקור ולדרוש אחרי היורשים ונכתוב מכתבים אל כל ראשי הקהל הנודעים לנו ועתה נדע נאמנה כי בארץ רומעניא התישב זה האיש יחזקאל אחי פנחס ועל כן נכתוב מכתבים אל כל ראשי הקהל למען יהיו בעזרנו. ונקוה כי גם כבודו ימהר להודיענו דבר כאשר ידע.

אולי יש את כבודו להספח אל אגודתנו ויחפוץ לאסוף חברים נשלח לו את כל משפטינו מפורש למען ידע מה לעשות למעננו.

והננו מכבדים אותו

ראש החברה ... המזכיר ...

בתחלה התבונן בהמכתב כאיש אשר לא יבינהו ויהפוך אותו מצד אל צד אחר אולי ימצא בו דבר חכמה, כי הדברים אשר קרא עד הנה כדברי הבל נראו בעיניו, מה לו ולהחברה ולהירושה ולהמוריש? אך פתאם התנשא ויקרא בכל עוז: אבדון ומות! הלא זה יחזקאל גבור מארץ האדומים וזרחיה הוא היורש!! – כמעט הושם מחנק לצוארו בהוציאו המלים האלה. זרחיה! כן, זרחיה הוא היורש, הוא היה לאיש אוצרות ואני עני ורש! וגם פנינה יורשת אתו! – קרא שנית ויך באגרופו על השלחן כהמכה אשר הכה אז אביו ביום השאון – פנינה יורשת הון עתק! ואַתּ עכרתִּני. את בזדון לבב וברעתך היית בעוכרי ותפרידי ביננו, כן יתפרדו כל עצמו... פתאם עצר במלים אבל ידו עוד נטויה אל הפתח ממולו כמו אתו יחפוץ קרבות, אף כי איש אין שם, כי מעת אשר עזבה אשת החיל את ארץ החיים נשאר החדר ההוא ריק. הוא עצר במלים וכמו שבץ אחזהו ויפילהו על הערש אשר התהפך עליו ויאנק ויאנח ויריע כמו אחזהו חבלי מות ויקלל קללה נמרצת את יומו ואת יום כל הקרוב והרחוק אליו ואת התבל כלה עם יוצרה גם יחד ...

ד.

מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים.

שבֵּח אני את האדם, אשר מלחמה לו עם המקרים, המה יחרפוהו והוא יקום למולם ולא יסוג אחור אף צעד בלתי אם ערך מלחמה כבדה ולבבו יגבר חיל בגבור עליו יד המקרים שוטניו, – מהאיש אשר המקרים הרימוהו אל על והוא לא ידע, הושיבוהו על גפי האשר וידו לא עשתה תושיה. כי הלוחם נפשו למלחמה נכונה ולא יירא מחתת ושואת פתאם לא תבעתהו, והמאושר בנדבת המקרים לא ידע את עתו, רגע יבגוד בו מקרה אחד והנהוּ אובד עצות ולעיניו פור יתפוררו עמודי אשרו ושלותו ולא ימצא ידים אף להציל שארית מתוך המהפכה.

איש כזה היה שמעון בשלותו ובמפלתו. לפנים עלה מעלה מעלה ויגדל בעשרו וכבודו כי המקרה האיר פניו אליו והוא לא הרבה מחשבות כי אם אכל בטוב ושתה לרויה ומשל בהעדה, ורגע אחד עלו כל אלה בתהו והוא לא קם להציל אף אחת מאלה כי אם אף הוא נתן יד לעזור לרעתו מבלי התבונן. כל עוד אשר אשתו היתה בחיים, אף כי הציקה לו בכל זאת ידע שלו בביתו, כי מפני גערתה נחתו כל בני הבית ואף הוא לא מרה את פיה ויעש מצותיה כי לא הסכין במלחמה והיא שמרה על הבית ועליו לבל יעשה מדחה. וכן היה כל עוד אשר השומר הנאמן שמר את דרכיו. אבל מעת אשר דבר יצא מפי פלטי להרגיז את הבית לא מצא עוד נחת בביתו מיראה פן ישמע ריב ומצה ופן תצוה עליו אשתו לריב ריבה את בנו אשר עד היום הזה מצא רב נחת בכבודו, ובתקותו כי בנו זה יגדיל כבוד ביתו על אחת שבע, כי בתורתו וביראתו יגבר בארץ, ועתה התראה כבן פריץ מבקש בת אחד האנשים אשר לא בין יראי אלהים נחשבו, וקם באמו להרגיז לבה, והוא חש בנפשו כי קצר ידים גם הוא לעמוד בפני הסערה הזאת, ועוד מעט יהיה הדבר לדבת עם, כי על כן בקש לו מנוחה באשר מצא אותה, וגם מצא את המנוחה לאט לאט על יד שלחן המשחקים בקלפים ובבית אשה אשר לא הציקה לו בריבות פיה כי אם סמכתהו אהבה בניב שפתיה. האיש הזה אשר בכל ימי חייו אסף כסף ולא פזרו, אשר כביר מצאה ידו לראות תענוגות החיים בכספו ולא ראה רק כי מלא כרסו וינחל כבוד בבית התפלה ומלבד זאת לא ידע כל ענג ונעם, האיש הזה היה פתאם לאיש אחר כאשר נסה בפעם הראשונה לראות ענג חדש ולפזר כסף, וכאשר שש לפנים על כל שקל אשר הביא לאוצרו כן שש משנה שמחה כיום על כל שקל אשר פזר וימצא ענג במחירו. כנער בורח מבית הוריו, אשר הכבידו עליו אכפם כי ילך בדרך אשר יסדו לו ולא יעבור גבול גבלו, לא ידע כל גבול בפרצו חק, כן אף הוא התמכר לתענוג מבלי חשוב דבר בלי אם למלא נפשו כאשר מצאה ידו, ואף רעיון לא עלה על לבו פן יהרוס מוסדי ביתו, פן יוָרש ויהיו בניו דלים ואף הוא ישוב להיות כשהיה בימי נעוריו, כי אם הלך אחרי עיניו, אל המקום אשר הסכין בו עתה כאשר הלך לביתו ולעבודתו עד היום מבלי הרבות מחשבות רבות. אמנם לא הוא האחד אשר שלום הבית לו למגן וצנה לבל ישטה מדרכי יושר; לרבים גדולים וטובים משמעון צורי היה שלום בקרבם רק כאשר שלום היה במגורם, ואך סר שלום מביתם אבדו דרך ולא הוסיפו לעשות טוב. חק הוא לבני האדם להשביע לבם כמו את בטנם, ואם לחם יחסר אז ימלא בטנו גם באשר לא יאכל ולא יתן עצמה לגויתו, ואם יחסר להלב השמחה הנאמנה, אשר אך בביתו בחברת רעיתו ופרי בטנו ימצאנה, יביאנה מן החוץ ולא יחוש כי היא לעמת השמחה הנאמנה כשרש רתמים נגד לחם אבירים. ולוא ידעו זאת האמות ותטפנה זאת לבנותיהן למען תדענה בהיותן לאנשים, כי אז כמה צרה ויגון רחקו מעל אהליהן וכמה ישרים לא נכחדו בגלל השטן המשחית הזה. לוא ידעו זאת הנשים כי אז תורה אחת היתה להן להחזיק בשלום הבית בכל מאמצי כחן, להמתיק לאנשיהן את מספר השעות בשבתם בביתם למען ימשך לבם אחרי ביתם ככלות עבודתם בחוץ, כי אוי להאיש אשר לבו לא ימשך בכל תקף עז האהבה אל ביתו, ואוי אוי הרבה יתר להאשה אשר אישה ימצא מנוחה גם לא בביתו.

כה היה שמעון בכל העת כשכור מיין תענוגיו ולא ידע דרך עמדו, אך כאשר עזב את עירו ויבא לעיר בת שטן להשפט את גוזל בתו החל לאט לאט להתבונן על אשר לפניו; כאשר באה העת לפזר כסף לשופטים ולמליצים אז התעורר פתאם כמו מתרדמת שכרונו ותפקחנה עיניו לראות כי השקלים קלים המה וכאשר ילכו לא ישובו, ואז החל גם לבקש חשבון עשרו ויוָדע לו כי חסרון לא יוכל להמנות הביא באוצרותיו כי את רב היין אשר אצר כבר מכר וגם הכסף איננו, כי האסמים לא עוד יפרצו כמקדם, וכי זה חצי שנה אשר לא פעל מאומה ויזניח את האכרים אשר דרשו תמיד לכספו וכאלה רבות. ולאט לאט החל גם לראות את מצבו כי לא כאז כן הוא עתה, ואם כי עוד משרת ראש העדה על שכמו, אך זה ימים רבים לא דרש עוד איש בו ויעשו כהעולה על רוחם מבלי שאל את פיו. כל אלה העציבו רוחו, וגם גזל בתו נראה עתה לעיניו בכל מראהו הנורא, כי אמנם מידו באה לבתו הרעה, כי לולא הניף עליה ידו כי אז לא חש שר הגדוד לעזרתה, ובכן אף כי צר לו מאד על הכסף אשר הוציא, בכל זאת נכון היה לתת כהנה וכהנה למען תמצא ידו לעשות נקמות בשר הגדוד ואולי גם באביו אשר לקח ממנו כסף רב מאד בשחוק הקלפים. ואחרי שבתו שלשה שבועות בעיר בת שטן ואחרי פזרו כסף רב, שלחו חוקר ודורש אל עירו חלמיש לחקור על הדבר ויחד עם החוקר שב לעירו.

בשובו הכיר בפני פלטי כי יגון נורא ידכא רוחו, אם כי כבר חדל רוחו מסער כאשר סער עד כה, כבר הבליג על שאון לבו ויגמר אומר לשוט בארץ ולבקש את פנינה ולקחת אותה עם חלק ירושתה לעזר כנגדו, והמחשבות האלה לקחו את כל לבו עד כי לפעמים נראו גם אותות שמחה על פניו כמו כבר מצא נתיבות פנינה וימצא מסלות גם ללבבה, כי המחשבה הזאת לא עלתה אף רגע על לבו פן תבחל בו ותמאן היות לו לאשה, הוא אִוָּה לדעת איפה תמצא ואם אך ימצאנה אז לו היא, בזאת בטח לבו. כי על כן אך זאת חשב למצוא את הדרך הלכה בה וגם על דבר הירושה חשב לפעמים כמה היא ומה יהי חלק פנינה? אם חלק כחלק תחלק את זרחיה? הן זאת לא יוכל נשוא כי זרחיה יהי עשיר גדול ממנו. ולרגלי המחשבות האלה גמר אומר לכתוב מכתב לחברת כל ישראל בשם אביו ולחתום בטבעת אביו כי הוא ידע את היורשים הלא המה זרחיה ואחותו בני יחזקאל והנערה היא הכלה היעודה לו ... לא, היא אשתו ...... אך שב ממחשבתו זאת ויגמר אומר להחריש לבלי דבר לאיש דבר עד הקימו מזמות לבו לקחת את פנינה לאשה, אף לא לפנינה ולזרחיה כאשר ימצא אותם. במחשבות האלה בלה ימים אחדים עד בא אביו ויקוה לקחת מאביו די כסף למען יוכל לשים לדרך פעמיו לבקש את שאהבה נפשו. אולם ביום המחרת היתה חדשה בביתו; החוקר והשופט אשר באו לחפש עון בשר הגדוד חפשו ומצאו אותו בשמעון, כי הוא עשה דבר בליעל מאין כמוהו: בתו בקשה לבא להֵחסוֹת בצל דת הארץ ועל כן באה אל שופט העיר ואביה רדף אחריה ויכנה מכת מות עד אשר לא נותרה בה נשמה ולולא חש שר הגדוד לעזרתה כי אז כבר שכנה דומה נפשה. ועוד הרבה הרע להוליך את השופטים שולל בהגישו עצומותיו לפניהם ובאמרו כי שר הגדוד גזל את בתו ממנו, כי על כן יצא דבר השופט כי שימו חותם על אוצר הכסף ואוצרות היין והתבואה ועל כל אשר לשמעון, יען כי עליו לשלם כסף המשפט וכסף כפורים לשר הגדוד אשר שקר ענה בו, ואת שמעון יובילו לבית האסורים עד אשר יצא משפטו מה יעשו לו על אשר הוליך שולל את השופטים באמרי כזב. והשופט הנאמן לא אחר מהוציא פקודתו לאור ויבאו שוטרים אל בית שמעון ויעשו כאשר צוה להם השופט ואותו סחבו סחוב והשלך אל בית האסורים עד כי הביאוהו פצוע מכף רגלו ועד קדקדו וישליכוהו אל בית הבור.

פלטי לא היה בבית בעת ההיא, ובשובו מצא את המבשלת עומדת ובוכה לפני הבית ותספר לו ככל אשר נעשה בבית ויחרד וירגז ויחפוץ לרוץ אל בית האסורים, אך האשה החזיקה בידו ותתחנן לפניו כי לא ילך, כי גם אותו יכו מכות מות וגם אותו ישימו בבור וטוב לפניו לברוח ולהחבא בארץ אחרת כי הטרם ידע כי אין משפט לבני ישראל בארץ רומעניא וכל רואה שברם ישחק על משבתם. הדברים האלה הביאו מרך בלב פלטי ויתהלך שעות אחדות בגן ולבו המה מבלי אשר מצא בו עצה מה לעשות. הן ראה עין בעין כי עתה אין לו עוד אף מקום לשבת בו, כי כאשר שמו השוטרים חותם על האוצרות כן יקחו אותם, ומי יודע אם לא יבאו עוד בלילה הזה ויקחו את הכל? מי יעמוד לפניהם? פתאם עמד בלכתו ויך בכף ידו על מצחו בקראו בקול גדול: אך זאת היא עצה! ויתבונן כה וכה וירא כי אין איש כי גם המבשלת הלכה לה אז סגר את השער על המסגר ויבא אל הבית ויסגור כל הדלתות אחריו ובידים מהירות, אף כי רעדו מפחד ורגשות, הסיר את החותם ויביא את מפתח אוצר הכסף כי ידע איפה החביאו אביו תמיד ויוצא את כל הכסף מהארון, השטרות ושקלי הזהב וישימם במלתחות בגדיו ויסגור את הארגז ויקח אתו את חותם אביו, גם את המכתב מחברת כל ישראל חברים אשר ראה על השלחן לקח עמו, וכגנב הסתתר ויברח דרך הגן ויבא אל בית הרב ויספר לו ככל אשר קרה את אביו וביתו ויאמר לו כי רק ללון הלילה יחפוץ וביום המחרת ישים לדרך פעמיו אל ארץ אחרת כי סכנה מרחפת על פניו.

הרב אם כי כל עצמותיו רחפו בשמעו דברי פלטי ואם כי ידע נאמנה כי הסכנה מרחפת גם על הבית אשר יסָתֵר בו איש, אשר סכנה מרחפת על פניו, בכל זאת לא מצא און בלבו למנוע מפלטי את חפצו להסתירהו בביתו, רק יעצהו כי יסתר בחדר הקטן אשר על יד החצר ששם אוצר העצים והפחמים בחרף ושמה באו שניהם ויתיעצו על הדרך ילך בה.

ותהי עצת הרב כי ילך לארץ אחרת וגם פלטי כזאת חשב, אך לא מצא עצה נכונה בדבר תעודת-מסע, כי ירא לשלוח לקחת מכתב מסע מבית הפקודות פן יחזיקו בו. פתאם קפץ פלטי ממקומו כמו הוֹעל בחזקת היד ויחזק ביד הרב ויקרא: רבי, בך בעזרי! בידך אפקיד עתותי ואתה תוציאני למרחב –

– בכל לבבי אעשה זאת – הן כלנו בגולה הננו, ואיך לא אעשה ככל אשר תמצא ידי להולך בגולה –

– אמנם כרב לעדת ישראל תדבר – קרא פלטי – ואבטח בך כי תצילני מרעתי –

– השמיעני חפצך –

– זה הדבר. זאת אראה כי צדקת כי בארץ אחרת אמצא מחסה ועז, אך שטן יעמוד לי בדרכי כי לא אוכל לקחת מכתב מסע ושמי בקרבו, והנה זאת הורוני כליותי כי תקח למעני מכתב מסע על שם אחר –

– הדבר הזה לא כבד הוא פה, אך מה שם אקרא לך? הן לך לקחת מכתב מסע על שם איש אשר כפי שנותיך שנותיו ואשר איננו פה בעיר – כל עצמות פלטי רחפו בחפצו לענות כי כסער מתחולל הרעיש כל מורשיו ובכל כחו התאמץ להשקיט הסער ולהתראות כמו מנוחה בקרבו ואך ברב עמל הצליח בידו לענות בשפה ברורה להרב: אך אחד הוא אשר שנותיו כשנותי והוא איננו פה, הלא הוא זרחיה בן יחזקאל! – המלים האחרונות פרצו מפיו למרות חפצו לדבר במנוחה, אך הרב לא התבונן אליו או אולי חשב כי מרוב צרותיו לבו כים נגרש ויענה: צדקת! אין טוב ממנו! מחר אשלח את בני ויקח לך את מכתב המסע. – וכאשר דבר כן היה כי ביום המחרת הביא לו בן הרב מכתב מסע והוא נקוב בשם זרחיה בן יחזקאל, ועוד יתרה עשה הרב כי נתן לו מכתב גלוי מגיד תהלתו כי רב כחו בתורה ויראת שמים, וכי על בית אביו אשר היה הגביר והנכבד בעיר באו פתאם בלהות ויהפכוהו משרש, כי על כן המצוה לקרבו בכל מקום בואו, וכל האיש הלא יבין כי גם במכתב ההוא קרא בשמו זרחיה בין יחזקאל לבל יהיה המכתב או מכתב המסע כמזויף. ובברכת תודה לאלפים נפטר זרחיה בן יחזקאל השני מאת פני הרב ומעירו למצוא מחסה ומסתר בארץ אחרת.

ה.

בֵּית הָאֲסוּרִים.

כאשר לא תמיד בהיכלי ענג ענג ושלוה יקננו, ויש אשר אדוניהם יהמו יאנחו מכאב לב בהתגוללם על מטה רצופה משי וכל יקר, כן גם בית האסורים לא תמיד למחתה הוא להנאסרים בו, ויש אשר ישאפו אליו, כי כבית סיפר נאמן יהיה להם, אשר שם יראו את מוריהם וימצאו חברים מקשיבים ואתם ברית נצח יכרתו ויעשו חיל, עד כי מגנבים אשר על פת לחם פשעו יהיו גונבים וחומסים אנשי השם, ממכה רעהו מכת יד בקצפו – לחומס נפשות נורא על כל סביביו. ויש אשר משאון עריצים יחתּוּ אשר גם על פתחי פה ישימו דלתים ועל הגות לב – משמר, ושם בירכתי בור יעמיקו עצה כרוחם ולבם עמם ולא יפנו ימין ושמאל ביראה פן יש שומע להם כי פקודת העריצים ההמה למו סתרה, וכמה דברים גדולים ונכבדים חוללו בחדר כלא סגור על מסגר ואורות מאפל יצאו.

גם ארבעת האסירים אשר בפקודת עזמות איש תענוג הובלו עד בית הבור, אף כי אין בהם תלמיד גנבים אשר יבקש לנחול כבוד רב, אף גם גדל דעה בהם אין, אשר רעיוני לבו ישברו בריחי ברזל ומחשך ומאפל יצא אור לעורים אשר אור שמש חשך באהלם; זמרי לא יבקש לו רב ומורה ורעיוני גד לא יתרוצצו בקרבו, ונערוב ערבה בעדו כי לא יולידו תאמים, אף לא לאשת זמרי הנהלאה ללמוד או ללמד, ומה גם להנערה האמללה, אשר שכבה על המטה ועורקיה לא ישכבו בעת אשר גד נותן לה כפעם בפעם כוס מים קרים להשיב את נפשה, אף גם במטפחת טבולה במים יחבוש את ראשה, היא לא ידעה עד מה כי בבית האסורים או בבית הספר היא, כי כל אשר עבר עליה גבר מרוח בינתה ויכריעהו ולא תדע עוד עת ומשפט.

מטה בבית האסורים ומים לרב עד כדי לשים תחבושת לראש בוער בחֻמו בבית האסורים! הקורא יחשוב כי ראש הכותב את הדברים חבוש במטפחת טבולה במים בדברו כאלה, אמנם לא כן הוא כי אמת ונכון הדבר. הן עזמות הגביר ועושה צדקות בכל עת, אשר על פיו הובלו מריביו לבית האסורים לא ישכח חנות, ואם בזמרי חרה אפו, הן לא ישאו כלם את עונו. בזמרי אמנם חרה אפו מאד מאד, בהכלב הנבזה הזה, אשר העיז לקום בפני אדוניו, אשר הרבה להטיב עמו מאשר הטיב עם מאה משרתיו עובדי עבודתו באמונה המקריבים כחם וחייהם למען הרבות אוצרותיו, בכל ימי חייהם. הלא מודעת זאת כי עזמות איש חכם הוא ואוהב משפט ולא חסד. כי הלא זה דברו תמיד: חסד נעשה רק עם המתים, כי להם לא ירֵע החסד ולא יעשם לעצלים ומואסי מלאכה, כי כפי הנשמע יעשו המתים באמונה את אשר נטל עליהם ולא יתערבו את שונים, אך אַל לחיים חסד, אשר ילמדם לאכול לחם עצלות וירפה ידיהם מעבודה ויתן בלבם החפץ לחיות בעמל אחרים, כי על כן לִמֵד עזמות את ידי משרתיו ועושי מלאכתו לעבודה ומלאכה המוסיפות כח ועצמה לבעליהן, ואם על פי העבודה אשר העמיס עזמות על שכם אוכלי לחמו נשפטם, כי אז עלינו לשות נגד עינינו גדוד ענקים אשר זרוע כאל להם. ואת זמרי זה הוציא מהכלל: העבודה אשר עֻבַּד בה כאין נחשבה, על זאת יעיד זמרי בנפשו כי כח ידיו אין אתו, ושכר גדול לקח בעבודתו והוא העמיק שחת עד לקום בפני מטיבו! הן שאול חטא בדבר הזה, כי שכח טובה גם הראה כי "אסור לרחם על בני האדם" כאשר דִבֵּר עזמות תמיד, ומה גם עתה, אשר בעיניו ראה כי סרי סוררים ושוכחי טובה המה כלם, וזמרי יוכיח, ועל כן בו חרה אף הגביר עד מאד ובו חפץ בכל לב לעשות כלה פעם אחת, וגם באשתו חרה אפו מאד כי ראה כי ידה תכון עמו ותשתער אל החדר למען תקום אף היא בו, אף להאיש אשר בא עמה ויגדור בעדו הדרך ויכהו מכת לחי, אותו, את הגביר והאדיר בעירו הכה מכת לחי! ובלי ספק גם הוא מבעלי ברית זמרי ואשתו הוא וגם לו מאן לסלוח, אך העלמה הן לא חטאה, זאת הלא ראה כי היא לא ידעה עד מה, או אולי רק הִתּממה וגם היא עמהם בעצה אחת להפילהו למהמורות? ... רגע עלה רעיון כזה על לב עזמות וירגז תחתו, אך כרגע שב ממנו, וכבא שר פלך העיר כעבור שעה לשאל את פיו מה יעשה להאסירים, אשר בכבוד גדול הובלו אל בית האסורים במרכבה גדולה, כי כן צוה עזמות לבל יתאסף העם לראות את האסירים ולא ישמע בשל מי באה עליהם הרעה, היה עזמות בתחלה כפוסח על שתי הסעיפים ואחרי כן צוה לתת להם חדר נקי ולהנערה אל יחסר דבר. כה צוה וינף אצבעו לאות לבל ימרה את פיו, ואחרי רגעים אחדים הוסיף בשחוק קל: מי יודע אם לא אשוב ואראה עוד את פניה ...

– כמצות אדוני! – ענה השר בשומו ידו בצד מגבעתו ויצא בהשתחותו בכבוד גדול. ובשובו לבית האסורים פנה כרגע חדר גדול לארבעת האסירים, וגם מטה נתן בו למען העלמה, אשר אולי עוד תזכה להֵראות את פני האדון, וגם על שומר הפתח צוה כי יסור למשמעתה כעבד נאמן וכל אשר תצוה יביא לה. והשומר כעבד נאמן הביא כל אשר צותה – מים קרים לרוב, ויותר לא בקשה ולא ידעה לבקש. וגד ישב אל מטתה ולא הסב עיניו ממנה. הלא היא אחות זרחיה ומה מאֻשר הוא כי אנה המקרה לידו לעבוד את אחות זרחיה, וכמעט צר לו על הרגעים אשר שכבה במנוחה כי אז לא בקשה דבר, וקצרה ידו מעבוד אותה. כל אשר עבר עליה לא הבין גד כמו, כי קם עליה איש לחמוס את כבודה לעין השמש, כי סחרו בנפשה כאשר יסחרו בדבר מקנה וקנין, כל אלה היו דברים נשגבים מבינתו, רק זאת זכר כי פנינה קראה בלב נשבר כי אחות זרחיה בצרה גדולה היא ועליו להחיש מפלט לה, ובבאו ראה איש מתפרץ מן החדר ונלחם את זמרי ואחות זרחיה מתעלפת. והאמנם הוא חִלֵץ מצרה נפשה? לוא באמת כזאת היתה כי אז מאֻשר היה בארץ, כי אז שמח בשמחה אשר לא ידע כל אנוש ערכה, כי אז ידע כי הוא האיש המאֻשר אשר אין בלתו בארץ, אבל במה הושיע לה? הן לא בידו חלצה מיד צר, ואף לא הוא השיב רוחה לה, כי אם כאשר נתנוה במרכבה פקחה עיניה והוא אך יושיט לה את כוס המים ויחבוש את ראשה, ובדבר הזה עוד לא השגה חיל עדי לשיש ולגיל על התשועה אשר עשה לאחות זרחיה. ובכל זאת היה לבו מלא שמחה בזכרו כי הוא לה כעת כעבש נאמן ובלעדו מי יודע אם נמצא לה עוזר נאמן? ואם גם זמרי ואשתו בלי ספק קמו לעזרתה לולא היה הוא אתם אך בכל זאת ידע בלבו כי לא כמהו מהרו לעשות ככל אשר תבקש ברמזה בעיניה. ובאשרו שכח רגע כי יש בני אדם לא מאֻשרים בתבל, כי יש אֵם להחולה הזאת, וכי גם נעמה תדאג מאד לדעת שלום הנערה ושלום אמה, ככל המאֻשרים שכח אף הוא את אלה, וכל לבבו חשב מחשבה אחת: לבלתי הסיר עין מהחולה, פן לא יראה בבקשה דבר מה. וגם אל זמרי ואשתו לא שת לבו ואל דבריהם לא הטה אזן.

זמרי אשר נפל ארצה כמת בהכות אותו עזמות ברגלו, התעורר כרגע כאשר נתנוהו בהמרכבה ויפקח עיניו, ואף כי חש כאב נורא בבטנו מתחת, כי זאת הברכה אשר ברכו אדונו לא קלה היתה, וברכות כאלה נזכרות לפעמים עד עולם, בכל זאת השביח רוחו הסוער כל מכאוב. רוחו סער ויך גלים בים מחשבותיו אף כי מפני בית האסורים לא חת, כי גם בתחלה ידע כי אם לא תמצא ידו להכריע את אויבו אז בית האסורים נכון לפניו, וגם אליו נשא את נפשו. בכל לבו בקש להסגר בבית האסורים, אם לא יצלח חפצו בידו להפרד בשלום מאת אדונו. הוא גמר אומר לשלח את בתו ואת הכסף לוויען למען תהיה שמה לאיש ולא תשא חרפת אבותיה. והחפץ הזה מלא כל רוחו, ולמען הוציאו לפעולת אדם נכון היה גם לגנוב ולחמוס ולעשות כל אשר יבא לידו, כי אנשים כמוהו לא יבהלו מפני כל מכשול, וגם לקום בפני אדוניו ביד רמה, אם לא יחפוץ להשיב לו את השטרות ולענות כל פשעיו בפניו למען ירדו יחדו דומה, כאין היה בעיניו. ולמען תמצא ידו לקום כעד ממהר באדונו שאף לבא לבית האסורים למען תמצא ידו להוָּדע אל האיש בעל הזקן, אשר שמע את דבריו בהפילו פחדים על אדונו, והוא הלא ידע בלבו כי נאמנים דברי בעל הזקן, ועל כן חשב למשפט אשר אם ילכו שניהם יחדו אז להם נתכנו עלילות. ובדבר הזה חשב בכל העת אשר חִבֵּל מזמה איך להביא את אדוניו בידו, ובפקחו עיניו ובראותו כי אל בית האסורים יובל לא נפל לבו, ולהפך כרגש נצחון התעורר בחבו, כמו ראה את האיד הנכון לצלע אדונו, ובכל זאת בערה כאש יקדת בקרבו, כי חפץ לדעת עד מהרה איפה הוא הכסף ובתו איה היא, והרעיון כי גם אשתו אתו סגורה על מסגר הרגיז רוחו מאד, פן יפרוש עזמות מצודה לה ... בעלות הרעיון הזה על לבו נכון היה לקפוץ מעל המרכבה ואף אם משפט מות יהיה לו בעד הדבר הזה. אבל לאט לאט השביח המי