הירושה

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

חלק א

א.

הרועים

עב קל חלף ועבר על שמי ארץ רומעניה ויעלה בתהו ועל כנפיו נשא אתו אוצר חמדה, הלא היא השלוה אשר נִתְּנָה לבני ישראל בארץ הזאת זה ימים רבים; ימי המנוחה לישראל גזו וחלפו ואין עוד זכר למו, ותחתיהם באו רגזה וקפדה, רצח ישור צהרים ופחד הוֹת ירגיז בלילות; מי בזוז מאז כהעם הזה? דם מי ישפך תמיד בידי בני עולה אם לא דם בניו? עמל מי יאכלו זרים ברחובות ולא יאשמו אם לא עמל בית יהודה? ובכל זאת כמעט לא נגעה הרעה אל עצמם ואל בשרם מאז כמו עתה בארץ הזאת, אשר נהפכה פתאם למאורת פתנים ולשון אפעה תראה עין איש יהודה בכל אשר יפנה. אין קץ לזבח, רבה המהומה, אשר אפפה את העם הזה מדור דור, מיום קמה עדות ביעקב כי נבחר לעבוד לאלהי אמת, וכבר יחלו לפגע ויחכו לאיד כאשר יכין איש את נפשו להקרח הנורא אשר יביא החרף לרגלו בעוד חרבוני קיץ יזעזעוהו. אבל בפעם הזאת הלאוהו תלאותיו; כי ישב שלאנן בטח בארץ אשר יושביה לא נשאו בעול, יען כי כמו אין אדונים היו לה כן פרו ורבו יושביה באין פחד צר ויחושו מפלט אליה כל המפחדים ממגור מסביב, וגם לישראל היתה לפנים הארץ הזאת כארץ צבי, כמקום מקלט לכל נדח ומר נפש, כמחסה מרודפים ומנושים, כמחבא מרוח עריצים. לאחד אחד באו או נמלטו אל הארץ הזאת ויתישבו בתוכה ויראו טוב. ומדוע זה לא יראה העם הזה, אשר משפטו נגזל בכל הארצות שכנותיה המתהללות כי על משפט תקומנה, טובה בארץ אשר עוד טרם תדע מה הוא משפט, כי על כן לא ישלחו בני הארץ את ידם לקחת אותו רק להם לאחוזה ומידי בני ישראל עוד טרם יגזלוהו? עוד לא ידעו מה הוא משפט, כי על כן לא צץ עוד מטה גזל משפט ולא משלו השופטים בה לרע ליושביה והשחר עוד לא עלה כראש על תלמיה ולא היה למחסה עוז לשודדים ולאבן נגף לישרי לב. עוד לא ידעו משפט הנולד על ברכי חברת המדינה, כי גם לא נשאו עוד נפשם לחשוב את ארצם כמדינה ואת נפשם כחברה. כגל עלים בלים אשר התיקם הרוח ממקומם ויאספם חמרים למקום אחד אשר רק למראה עין כהר יתנשאו ורגל עובר תדושם ותשפילם עד עפר והיו לדומן או יפזרו שנית לכל רוח, כן היו כל יושבי הארץ; בם צוענים נעים ונדים למשפחותיהם זה מאות בשנים, גנבת הסוסים משלח ידם, הלוך בלי לבוש תפארתם וחסרון כל מעון ומקום מושב מעוזם, כי ידעו נאמנה כי לחמם לא יחסר ולא ילכו בגולה ולא ישמו בתיהם גם ביום רעש ומלחמה; בם בני בולגאריא וסערביע ויתר אחיהם אשר כמשא כבד הכביד עליהם עול ממלכת תוגרמה ויחושו מפלט להם אל הארץ הזאת, אשר אף כי גם היא למס עובד לה בכל זאת היתה סתרה להנמלטים לה מפחד נוגש; בם בני יון הכנענים מאז אשר למדו מאחיהם הכבירים מהם לימים בני יהודה ובני צור, להעביר כנעתם מארץ לארץ אבל גם על חרבם חיו, אך מאז נשברה חרבם, זרוע עזם נגדעה וארצם נשבתה משם ויהיו למס עובד מני אז היו לרוכלים סוחרים אל ארצות לאכול יגיע עמים רבים, כעורבים מריחים מרחוק בשר נבלה, כן יריחו תמיד מקום מקנה וקנין, מקום אשר התרמית תאצור כסף ומאזני מרמה יעשירו את בעליהם, וכאשר מלפנים מלחמה היתה בין רוח היונים ורוח היהודים למען דעת למי ארץ, כן היום מלחמה להיונים בישראל להציב למסחרם יד בכל מקום שיבאו; בם גם בני יהודה הנדחים אשר נמלטו על נפשם לבל יצאו חלוצי צבא בקרב הארצות אשר רק את דמם בקשו ומשפטם גזלו, עול עבודת הארץ העמיסו עליהם כמו על יתר בניה וירדפום וישקצום ולא נתנו להם מקום לשבת בתוך יתר בני העם, או אלה אשר אהבת אחיהם רדפתם מנוחה, אשר נדחו מהקהל יען כי עברו תורות או יצא עליהם הקול כי הפרו ברית הקהל. כל אלה נקבצו יחד ויַרְבּוּ מספר יושבי הערים, ויחיו יחד כל הגרים בשלוה כי אין עוד משפט בארץ. ומה חפץ עוד לישראל אם יתנוהו לחיות ולהרבות זרע כחפצו? ויחיו בני ישראל ויאכלו וישתו וישישו מאד על חלקם הטוב וישימו בנים הרבה ויגבה לבם מאד וילעגו לכל הטוב אשר יראו אחיהם בארצות הולאנד, צרפת ובריטאניה, כי במה נחשבו כל אלה הטובות אשר יראו שם לרגלי המשפטים הצדיקים לעמת החפש, החפש אשר אין לו מתג ורסן אחרי אשר בלי משפט הוא ואשר עליו התענגו בארץ הזאת? גם בתים בנו, גם כסף אצרו ויאמרו לעולם נשב בבטחה וכל יד עמל לא תבאנו! כי עוד טרם ידעו כי באין משפט אין חפש ואין מנוחה ואין בטחה להחלש. כבונה ביתו על ערמות חול ולא העמיק לבנות יסודו ולא הניח אבן פנה במעבה האדמה ורוח קל יהפכנו על פניו כן כל הבוטח בשלות ארץ כזאת.

באשר לסכלות תחשב לאיש אם יאמר: אין לי חפץ בצי אדיר לעבור בו בים הגדול אחרי כי ראיתי בעיני כי ינוח מזעפו ימים רבים וגם בכלי גמא לא יִסְכֵן העובר, כן אולת ורעה רבה היא לאיש לבטוח במנוחה אשר יראה בארץ אשר בלי שוטר ומושל תִּנָּהֵג. המנוּחה תשור עד אשר תבא חליפתה, עד אשר יקרה מקרה קטן ויוציא סופה ותסער הכל ממקומו ותביא צלמות ולא סדרים, וכן היה. שקט היה ישראל על צרור כספו עת אשר נקבצו רוזני ארצות לפריז להציב גבולות הארץ הזאת ולהעמיד משפט על אשיות בל ימוטו למען תחשב אף היא כארץ בארצות, נרדם היה אז ולא התעורר אף הוא ככלי גרי הארץ כי ישימום לאזרחים ולא יגרע מחקם, לא השמיע קולו באזני הנועצים; חנוני חנוני, אף אני חי אני ועובד עבודת הארץ ואל תשכחוני מקרוא בשמי במספר בניה, שנת תרדמה נפלה עליו ולא ראה כי לכל יתר בני העמים יקומו מליצים בשער אשר יזכירו שמם וידאגו לתת להם חקי חיים אם יזכו או לא יזכו להם, וקול בן ישראל לא יִשָׁמַע אף אם בחזקה יקרא ולאושר רב יֵחָשֵב לו אם אם ינתן לו אף מעט מהרבה אחרי כי ילאו לשמוע צעקותיו ואף כי אם יסגור שפתים אז לא יזכור איש ביום ינתנו חקים צדיקים כי גם הוא יתהלך בתבל וגם לו דרושים משפטי בני אדם וחקי חיים. איש לא יזכור ביום המשפט את משפטו, אך ביום סופה וסערה, ביום אשר יָשְׁלַך משפט מכסאו וברגלי זדים יֵרָמֵס, עת גזל ישא דגל ובוגדים באדם יוסיף על צבאו, עת המון פרא ישוד צהרים כזאבי טרף אז יזכרו את שם ישראל לראשונה, וכל עונותיו ועון אבותיו ואבות אבותיו עד האדם הראשון יחולו על ראשו ויהיה השה לעלות לעולה כליל להם. החשה ישראל מִבַּקֵּש משפט ביום המשפט וכאבו נעכר לארך ימים.

ויהי אך נודע לההמון יושב רומעניה כי גם הוא כעם בעמים יתחשב וכי גם לו משפטים נִתְּנוּ ועל ידיהם גם כח ותעצומות ויתאו תאוה להראות זרועו, ויען כי לא נסה לצאת לקראת נשק להביא שלל עמים זרים, עוד לא למד להרים ראש, כי רק במושב הנועצים הרימו לו קרן והוא טרם ידע הכבוד אי זה מקומו ובמה ישגיב עם בכחו למען על פני העמים יכבד, לכן שמו עינים בעם היושב לבטח בארצם ולא יירא מפחד פתאם עד כי לא התבונן בשלותו כי מספר המשפטים נגדע שמו והנהו כרמש לא מושׁל בו, את היהודים בחרו להם למטרה לנסות כחם בם ושללם אליהם יאספו, ויהיו היוונים הראשונים לשלוח יד בעם חרמם, בעם אשר מחרם הוא בפי כהניהם ואשר יתחרה עמם במקנה וקנין וירבו הָרֵע כי יוזילו תמיד מהמחיר, כי תאות היהודי הנבזה היא אך להרבות מסחר וישמח אף בשכר מעט לא כמו היונים אשר ירבו במחיר מרכלתם שבעתים, אבל כל אלה עוד כאין נחשבו מול החטאת הגדולה אשר בה חטאו עוו ופשעו בני ישראל כי באו בגבול היונים ויחלו גם המה לתת כסף בנשך לאצילי הארץ הזוללים והסובאים והעצלים מאד. וישחיתו כה את דרכם עד כי הפרו גם חק גבלו היונים לקחת עשרה למאה נשך לחדש והמה לקחו גם חמשה גם ארבעה. ולדבר הנורא הזה לא יכלו היונים העשוקים לסלוח, כי ראו עין בעין כי היהודים יתנכלו להשחית מטה לחמם, הן מי זה יואל לתת להם עשרה אם היהודים גם ארבעה יקחו, האם יועיל להם עד מה יחשם כי לא מחלצי העם אשר זעם אלהים יצאו, להפוך להם לב אחיהם בני אמונתם להרבות להם נשך, אבל הלא פתגם ישן הוא "אין אחוה במסחר"! כי על כן חכמו והשכילו לראות כי אין דרך אחרת להם בלתי אם להביא כלה ונחרצה על עם חרמם המשחית את דרכו לגרשו כלה מהארץ או לבער אחריו לאט לאט.

להכות ולשלול שלל מאת היהודים תמצאנה ידים למאות בכל העתים ובכל הארצות במאה התשע עשרה כמו במאה השלש עשרה, וכאשר בלי כל ספק כן יהיה גם במאה העשרים וחמש, כי ממאה בני אדם ימצאו אולי חמשה אשר אהבת המשפט המיתה בקרבם כל חפץ וכל תאוה להכות איש את רעהו ולשלול יגיעו ואם תפתחנה חרצבות המשפט מידי ההמון אז תהיה כרגע יד איש ברעהו ותמלא הארץ חמס ומבול דם אדם ימחה את כל היקום, רק זרוע המשפט תפיל פחדה והדעת כי יש משפט תשים רסן בפי רבים מבא בדמים, גם יראת אלהים ומוסר שדי תתן חתיתה בלב רבים, יען כי המטיפים לאמונה ישתלו על תלמי לבב בני הנעורים אהבת משפט ושנאת גזל, אך היהודים אשר נחשבו מאז כעם אשר כל משפט אין לו ועד היום יחשב בארצות רבות כרמש לא מושל בו ויראת אלהים לא תניע לבב שונאיהם מבא בדמים, הן דם היהודים חרם הוא, ובמטיפי המוסר ימצאו רבים אשר לא רק כי לא יניאו את לבב העם משאוף דם היהודים כי אם גם יפיחו בקרבם רוח קנאה לאמונה ויאמצו ידם לעשוק עשק באמרם כי טוב לפני האלהים להתנפל בזעף אף ובחמה שפוכה על העם אשר זעם, אשר על כן ירבו בכל הארצות הצדיקים אשר ימהרו למצוא חן בעיני אלהים בחמסם את הנארים, ומה גם בארץ הזאת אשר אין שלום בה לעובר ארח מפני יד החומסים הרבים אשר ביערות ילינו ולמאות יצאו חוצץ המרצחים ולא ייראו מפני איש, הן המה הגולים והבורחים אשר נמלטו אל הארץ הזאת, כי לא רק מבני יהודה ברחו מעבודת הצבא כי אם גם רבים מאנשי החיל אשר לא מבני ישראל המה מאסו בעבודה הזאת בארצות הקרובות ששם נתנו את העובדים בצבא כעפר לדוש, רק כי היהודים הנמלטים מצאו להם אחים אשר עזרו להם בצרה, בני ישראל יושבי הארץ לא נתנום למוט בענים ויתמכו בימינם ועד מהרה היו אף המה לכלי חפץ: למלמדים, למורים, לבעלי מלאכה או לסוחרים, והבורחים אשר לא מבני ישראל המה היו למרצחים ביער ושודדים על כל דרך, כי לולא כזאת עשו כי אז נפחה נפשם ברעב ואין חומל עליהם, ואם נתפלא עוד אם נמצאו בארץ הזאת אזנים קשובות לקול הקורא: עשק! וידים נכונות לשלוח יד בנפש היהודים ועמלם וקנינם? היונים אך הנה הוציאו מפיהם והנה המון רב כזאבים פרצו אל רבץ שה פזורה ישראל ויחנקו בהם עד אש רחצו הליכיהם בדם וכל עמלם וקנינם היה רגע לבז, והמנוחה אשר שעשעה לפניהם עד היום כל עת אשר נרדמים היו עטתה שק ותסתתר כפקחם עיניהם לקול ההורגים, ותסתתר לבלי הראות עוד בארץ הזעומה הזאת.

המנוחה הסתתרה מפני בני ישראל, והמה האם רדפו אחריה להחזיק בה? האם התעוררו אחרי אשר החלה השואה לדרוך בגבולם ויקומו יחד כאיש אחד ללחום בעד אחיהם ולהשגב יחד מפני יד הצר השלוחה בהם? האם הבינו אז כי אך אם שלום אמת יהיה בקרבם ולאיש יכאב בהֻכּות רעהו רק אז תקוה להם להתחזק ולעמוד, ואם אין אז יהיו לאחד אחד למשסה ואין אומר השב? אך לא! לא בארץ אשר יושביה כלם יחד חדשים מקרוב באו כי על כן לא יכבד איש על פני רעהו, לא בארץ אשר זקן ונשוא פנים עוד טרם ימצא בה, כי כלם כראש הנם בעיניהם ובא רעהם ואמר אך תעלולים המה כלם, לא בארץ אשר לא יוכר זקן לפני נער ויודע לא ירומם בדעתו על חדל הדעת וחסר הלב, לא בארץ כזאת תבנה האחדות בית זבול לה, לא בארץ כזאת יצאו חוצץ בצבא ומשטר כי אין מפגיע ואין מצוה, לכן בצרתה איש למאורתו יפנה מקצהו להתחבא והיה כי יֵתָּפש והיה לברות.

בתחלה כאשר באו היהודים יושבי עיר אחת במצור לא שמו יתר אחיהם את לבם אליהם, לא פחדו ולא רהו פן אם החרש יחרישון ביום הזה ביום איד אחיהם אז גם עליהם תעבר כוס, כי אמרו:"חטאת נפשם שלחה בהם יד אויב ומתנקם, ולוא הבינו והשכילו לבחר בדרכי שונאיהם, לולא העלו אפם בדרכיהם הנלוזים כי אז שלום היה להם". אבל לא ארכו הימים והשנאה נשאה ראש ותפרש כנפיה ותעבור כדבר הוות מכפר לכפר ואחרי כן גם מעיר לעיר, לפניה הלך רצח והליכיה רחצה בדם. ויצר מאד לכל היהודים פעם אחת ויפחדו כל היום ושנתם נגזלה כי לא ידעו עוד אף הבוטחים בלבם שלו בנפשם מתגרת יד אויב. אם אמנם נמצאו עתה גם אנשי לב בין הנרדפים אשר קמו בזרוע נטויה להלחם בעד חייהם ושלות ביתם, אבל עתה כבר אחרו המועד, עת היתה להם להלחם אז בעוד לא נחתה בהם גם זרוע המשפט אף היא לדכאם, אז כאשר אך מתי מספר שואפי דם הגיחו מחוריהם לנסות דבר אולי יוכלו אז לוא חגרו עז כי אז מתה הצרה ביום הולדה ולא קמה פעמים, כי עם לא עז הוא העם היושב ברומעניה, מורך לבו ועצלותו תגדנה עיניו אשר כעיני מקיץ מתרדמה תֵּרָאינה, והיה כי יסיתוהו לשלול יַדֶה אבן ביהודי גם ישלח ידו לקחת מאשר ימצא, אך אם יפחד פן סקול יסקל, או ירה יירה בכדור עופרת אז יברח וימלט על נפשו ולא יוסיף לקום וביום המחרת יבא יתקע כפו באהבה להיהודי. ולוא חגרו היהודים בתחלה בעז מתנם כי אז בלי כל ספק חרדו מפניהם עם הארץ וינועו ויעמדו מרחוק, ולוא רק את היונים לבדם ערכו קרב כי אז לא אזלת ידם במלחמה ההיא. אולם לוא שלום היה לישראל בקרבו ולוא עם עומד על נפשו היה כי אז חדלו כבר משום רק אותו למטרה לכל חצי נקם ועברה, לא עם מלחמה הוא ישראל ובדי דם לא יאמר האח! כי על כן לא קמו גם היהודים ברומעניה נגד רודפיהם, אף כי לרבים בהם היו גם כלי נשק, כי כל עובר אורח בארץ ההיא יכין כלי מות בידו פן יתנפלו עליו מרצחים, ועוד יתרה עשו, לא רק לא קמו כאיש אחד חברים, כי אם גם אלה אשר בהם לא נגעה הרעה רִפו את ידי החפצים לשים זרועם משגבם בקראם בחזקה אשר בהתגרותם מלחמה יעלו אף רודפיהם עוד להפיח ארץ. ובכן השיבו המפחדים ימין אחיהם אחור לבל יעשו חיל. ומרבית היהודים הן גם בלעדי זאת לא לכלי מות יצפו לעזרה, כי להם הצדיק מחסה עוז ובו יושעו תשועת עולמים, ואם הצדיק עוד לא קם עם מרעים לעשות יותר, ואז לא יהיה להם אף פתחון פה לבקש משפט, כי ישימו האשמה בראשם ויאמרו כי המה היו הראשונים בהם כלה, הלא אות נאמן הוא כי עוד לא באה שעת רצון ובעתה יביא הצדיק הגאולה, אשר על כן לא עמדה גבורתם להם גם להאחרים אשר בזרוע כח התעודדו להציל חייהם ועמלם. ויפלו שדוד ברב כחם ועזוז רוחם. גם יחזקאל הגבור היה אחד מאלה אשר לפני בני עולה נפלו ביום המהומה.

– – – – – – – –

יחזקאל אשר בשם גבור נקרא בפי כל יודעיו היהודים ועם הארץ, בא לגור בארץ הזאת זה שלשים שנה, מעת אשר ברח מארצו מזעף אף השופטים אשר רדפו את בית אביו. אביו היה איש סוחר ונכבד לכל יודעיו ויהי מושבו בארץ האדומים עוד בטרם באה הפקודה לגרש את בני ישראל ממנה, ויהי מסחרו הלך הלוך וגדול ויאהבוהו מאד בני הארץ על ישרו ותמתו וטוב לבו, כי כאב היה לענייהם וכיועץ נאמן לכל אשר שאל בעצתו, ויהי שם אברהם לברכה בעירו כי עוד טרם החלה שנאת הדת להכות שרשיה בארץ ההיא, עוד לא קמו אנשי צבא ההשכלה המקנאים קנאתם לה כמקנאי האמונה לפנים, וכאשר מקנאי האמונה עשקו עשק וידברו הות רק בשמה למען תכסה עליהם בכבודה ולא תראה זמת תבליתם, כן מקנאי ההשכלה עושים היום, כי רק הות נפשם להם לקו ובכתנות אור אשר לההשכלה יכסו את ערות לבבם הרע, עתה בכלות מקנאי האמונה לצור את ישראל היו ראשי מריביו מקנאי ההשכלה, וכאשר מקנאי האמונה אשר עיניהם לא לאמונה היו פקדו עון ישראל ויתנוהו כעם אין אמונה בו, כן המקנאים בשם ההשכלה יורו חצי נקמתם וקנאתם בלב העם הנרדף בשומם אשם נפשו כי עם מואס השכלה הוא, וכל אשר ירבה כח השכלה כזאת כן ירבו שונאי ישראל, כי עיניהם תכלינה מאד בראותם כי יגדל ויפרץ ישראל בדעת הרבה יתר מהם על אפם וחמתם, אף כי ירודפו באף ויתנו מכשולים בדרכם, אף כי דעתם לא תתן ברכה להם כי לא יתנום לעבוד עבודה בממלכה ולראות שכר לעמלם בחכמתם, כי שם יהודי יעיב כל דעת ויחשיך כל אור ויסכל כל חכמה וישחית כל טוב, שם יהודי הוא האבן הנגף אשר ישחית את כל אשר יגע בו ויהפכנו מטוב לרע, ועל כן ירבו שונאיהם בראותם כי אחרי כל אלה אשר אף כי לא ישבעו לחם בכל זאת יחכמו ואף כי התחתים פרושים ליד מעגלם בכל זאת ילכו קדימה, על כן ירבו לחרוק שן ולזרות פרש ולהקיא אל פני זעומי נפשם אלה אשר בעת אשר כבנים לא אמון בם נחשבו אז היתה אמונתם משגבם ותפארתם ובה חיו ועתה בעת אשר כחסרי לב יתנום יביאו לב חכם הרבה יותר מבוזיהם, ירבו להשליך עליהם שקוצים ולשלוח כל חצי מגפותם אל לבם, אבל אז עוד בטרם צמחה ההשכלה הזאת כראש על תלמי לבב בני הארץ הזאת, אז עוד שלום היה לישראל. כי לב עם הארץ לא רע, ובטרם ישחיתוהו מורים מתעים לא יחרש מזמות רעות על עם אחר היושב לבטח אתו, אז ישב גם אברהם אבי יחזקאל ופנחס אחיו בשלום בעיר זפתיה, המשפחה היהודיה האחת אשר גרה בעיר הזאת, ואיש מבני העיר לא נחר בו, ותהי להפך כי כאשר באה הפקודה אשר אסרה אסר על בני ישראל לשבת בארץ ההיא ויד השופט חזקה גם על אברהם לעזוב את מקומו אז קמו רבים מנכבדי העיר ויתחננו לפני השופט כי יתן אותו לשבת, כי יצר להם מאד בעזוב איש נכבד וישר כמהו את העיר. ולא בקש אברהם כי אז ישב בשלוה כי השופט לא מרה את פי נכבדי העיר לוא חפץ אברהם לפתוח את אוצרו ולהראותו את הנמצא בו, כי בלי ספק בקש השופט הנאמן לראות אם לא וימצא אות על אחד משקלי הזהב והכסף כי לא בישר בא לידי אדונו, אבל אברהם הקשה ערפו בחשבו כי אך שוחד יבקש השופט ממנו ולפי משפטו לא ינקה נותן השוחד כהלוקח, כי על כן בחר לעזוב את עירו ומקומו ויבחר לו מקום בעיר הקרובה, עיר מושב היהודים לשבת בה.

אל תצדק הרבה אמר החכם וכן יאמר כל חכם לב היודע עת ומשפט, לצדק הרבה במקום אין צדקה, לבקש לעמוד במשפט במקום אין משפט לא יחשב לישר וצדקה כי אם לסכלות וגאון. אמנם על כל איש החובה ותפארת היא לו לבור בדרך צדקה וחסד וישר, אבל רק במקום אשר עליהם יחיה ולא במקום שימות בהם. אם יפול איש בידי שודדים ויאמר; חלילה לי מהניף ידי על איש נברא בצלמי אז אבד יאבד ודמו בראשו, כן רק בארץ אשר שם משפט ישב לכסא שם החובה על כל איש לבקש משפט ולרדפהו בכל לבו ולקום ביד רמה נגד כל מפיר משפט, שם אם יזיד איש להסית בשוחד לב השופט אשר נועד לעשות משפט, עונו בו ועונו על קדקדו ירד, אבל בארץ אשר אין משפט בה, אשר השופטים רק לשוחד ישורו, אשר הישר בישרו לא יחיה ולא יקום, כי אם בזאת יתעודד איש ותהיה לו תקומה בעשותו כל עול למען תמצא ידו לתת שוחד, בארץ אשר רק השוחד ישלט שלטת ובלעדו לא יוכל איש לבטוח בחייו ועמלו, בארץ אשר העשוקים ירבו באין רואה ובאין מפגיע, והגנבים והחומסים ישאו ראש יען כי ידם את השופטים, בארץ הזאת מצוה היא לתת שוחד. כי ראשית חקי החיים היא ונשמרת מאד לנפשך, לשמור נפשו מכל רעה ופגע חק הוא בחיים והאיש אשר לא כזאת יעשה הוא משחית נפשו ומשחת יהיה גם לרעיו, ואחרי אשר רק בשוחד ישמר נפשו, הלא אז עליו החובה לתת את השוחד ולשמר את נפשו, כי אם השופטים אשר תעודתם היא לשמור משפט ומהמשפט לחמם נמצא ועליהם המצוה לסוכך עליו לבל תגע בו יד, אם המה יטו מדרך משפט ויכבידו אכפם על כל איש כי יעותנו, הלא אך כסיל אדם יאמר לצדק הרבה ולהשחית נפשו ולקום נגד המרעים. אבל לא רבים יחכמו לבקש משפט במשפטם, כי רֻבֵּי המשפטים נחלת אבות או מורים המה וכאשר נחלום כן יחזיקום וכאשר נחל אברהם אהבת משפט מאביו ולחשוב את הנותן שוחד כאיש משׁחת ובליעל, כן החזיק במשפט הזה מבלי הרבות חשבונות ויבחר לנדוד בישר לבב משבת בבטחה על מקומו בעֳוֶל.

לעיר מָוְתָה היא הקטנה היושבת על הנהר, אשר היה הגבול להפריד בין המקום אשר נִתַּן לבני ישראל לשבת בו ובין המקום אשר גרשו משם, בחר אברהם ובניו לשבת ויוסף לעשות מקנה וקנין את מכיריו מעבר להגבול, ואולי גם לא חש כי גרש ממקום מושבו לולא זרו כבר רוחו ודרכיו לאחיו יושבי העיר מותה. אף כי נאמן היה רוח האיש עם עמו ותורתו ובכל עת אשר ישב בתוך עם זר היה שוחט בביתו אשר הוא היה גם המלמד לבניו, ועניי ישראל הרבו לבוא ביתו וישאו משם ברכה ויהי שמו לברכה עד למרחוק, אבל בבאו לשבת במותה היה פתאם בעיני יושבי העיר כאיש סר מדרכי אבותיו, כי דבר לפעמים לא רק את בני הארץ כי אם גם את בניו בשפת הארץ, גם לא שם לבו למנהגים אחדים אשר היו קדש קדשים בעיני בני העיר, והוא בשבתו ימים רבים את בני הנכר כבר שכח אותם ולא הוסיף לשים אליהם לבו, אך על כל אלה עוד אולי סלחו לו, אך בדבר אחד העלה כמעט אף כלם עליו. רב יושבי העיר החיו נפשם בהעבירם יין ושכר מעל לגבול מושבם, כי מס גדול הורם מכל משקה מעבר הנהר ועל כן שמו נפשם בכפם ויעבירו משקה מעבר הנהר מזה ויראו שכר לעמלם. אף כי שומרים רבים הפקדו על הגבול אשר עמדו כצופים כל היום וכל הלילה ולא נקו את כל הבא בידם, אם לא התראה פנים בתחלה את הראש, ואך לעתים רחוקות עשה איש כזאת, כי לוא חפצו להראות אתו פנים תמיד כי אז יצא שכרם בהפסדם וכל עמלם היה רק למענו, ומרביתם הובילו את הסחורה האסורה בידם למרות השוטרים, כי האיש אשר לא מצאה ידו ואך מעט הוביל אתו הוא חרש מזמה וידע להסתיר הדבר עד כי גם אם בקשו לא מצאוהו והעשיר עשה ביד רמה, כי שכר לו אכרים מעם הארץ ללותו וכפעם בפעם התלקחה מלחמה ויכו אלה באלה נכח השמש, ועל הדבר הזה באו כפעם בפעם חוקרים ודורשים אל העיר לחפש עון ואז נטל על כל בני העיר להרים תרומה לְשַׁכֵּךְ אף. ויהי היום ותהי מלחמה כזאת רבים משוטרי הממשלה נפצעו ויבא חוקר ודורש אל העיר ויתן בקולו על היהודים ויאמר לעשות בהם כלה, וַיִבַּהלוּ מאד ולא קם עוד רוח באפם כי הבינו הפעם כי לא עשרה או עשרים כסף יָרַח מנחה, כי אדון אשר ירבה לדבר כשעה תמימה על דבר החקים והמשפטים ועל קשי ערף היהודים ומֶרְיָם ואשר יקרא בקול גדול כי כלה הוא עושה בבית ישראל, כי אדון כזה הסכין לגדולות וכפרה גדולה עליהם להביא למען הסיר אף וחמה, ויועדו יחד ויקראו גם לאברהם כי ישא בעול עמהם, והקהל נתן עליו מס חמשים שקל. אך הוא התעורר ויוכיח להם דרכם על פניהם ויאמר בפה מלא כי חלילה לו לתת ידו לפושעים, אשר יאמרו לעשות עשר ויביאו רעה על כל העיר, אחדים יתעשרו, ראשי הקהל וקרוביהם ובני משפחתם וכל התקיפים בעדה, ובבוא עת צרה יגזרו גזרה על כל העדה הדלה והעניה מאד, ומה להם להאביונים אשר לחמם לנפשם לא ימצאו לשלם מס למען תת כפר העשירים? ובאחת גזר אומר כי לא רק לא יתן מכספו להם, כי אם גם יקום כשטן להם אם תקום שנית צרה ויפח רוח אומץ בלב העניים כי יקפצו ידיהם ולא יתנו הגרה האחרונה אשר בידם כפורים לנפש חומסיהם. הדבר הזה אשר עוד לא נשמע כמהו מועדו באספת ראשי עיר מותה הנודעים מעולם אנשי השם ביחשם וצדקתם, וכל אשר יקרא אל האספה חשב לו לכבוד גדול מאין כמהו כי נקרא שמה ואשר על כן שם מחסום למו פיו מיראה פן יזעמוהו ראשי הקהל ולא יקרא בפעם האחרת ויהיה לבוז בעיני אשתו אשר תציק לו עד מאד בשמעה כי איש שכנתה נקרא אל האספה ואם כן איש נכבד הוא בעיר והיא שכנתה חרפתה תשא, כי פני אישה לא התראו במקום האספה, ואיך תשא ראש ביום השבת בבית התפלה? ומי יודע אם יכירנה עוד מקומה בין חיה בת אחי השוחט ודבורה קרובת המ"ץ וצביה אשת הש"ץ, אם אישה כאין נחשב בעיר וגם בלעדו יאספו אספה, וגם מבלי עצתו תוסד ותכונן העיר על תלה, וגם על בניו יעטו כלמה חבריהם בחדר, על בנותיו יפקדו זאת בבא עתן להנשא. כל הרעות האלה תפרוצנה מפיו אם יעיז לפתחנו להוציא הגה, ועל כל אלה הן גם הוא עונו ישא, הן גם המזג לא יחסר במקום האספה, הלא זבח ישראל זבח משפהה באספות כאלה ועולה בלי נסך פגול היא, זאת מודעת, ומת זה ימריצנו לפתוח פיו בלא עת למען דַבֵּר,הלא טוב לו לפתחנו אחרי כן באשר הראשים כבר דברו ועל כוס יענה כל הקהל אמן. זאת יזכרו תמיד בני האספה ויסגרו דלתי שפתותיהם עד בוא מועד לאמר אמן, ויהיו נקראים תמיד ועל מקומם יבאו בשלום אל האספה והנשים לבית התפלה והבנים אל החדר והבנות אל החופה – – ומה רבה המבוכה אשר קמה בהאספה בראות נכבדי העיר כי האחד בא לגור, הן גר הוא אברהם פה, הלא גורש מעירו ויבא הנה כארח, והמה בטובם קבלוהו באהבה ועוד יתרה עשו כי קרבוהו כמו נגיד ויתנו לו מושב בסוד האספה והוא שכח כל אלה ויעז פניו לדבר כמורד בקהל ופושע בעדת ישראל וינקה? לא ינקה!

– רק בעירנו יעיז איש מצח לדבר כמו אלה, רק בעירנו!– ענה אחריו חפני אחיו– לוא העיז מצחו איש גר בעיר אחרת לדבר כמו אלה כי אז סכרו פיו –

– הבו עצה הלום אחים, רעה היתה בעיר, שועלים הלכו בנו, כלבים ישאו ראש – הריע אחריהם ממקומו אביאל הנאמן ויניע את גויתו הארוכה וידיו הארוכות ורגליו הארוכות ופאותיו הארוכות וחוטמו הארוך מאד ושניו הארוכות חרק כמו מרטן למען הביאן בבשר שונאו, ואחריהם קם שאון ואיש איש הריע והשמיע מבלי שומע ואברהם פנה ערף בשאט נפש לכל הקוראים בחזקה ויצא. ואז גדל השאון עוד יותר; כל אלופי העיר וקרוביהם ובני משפחתם וכל קוראי האספה הריעו תרועה גדולה כמו העירו את צבא המלחמה למלחמה, והקרואים אשר בקשו להקרא עוד אל האספה הגיעו בראשם להצדיק את הדין על הרשע, ואחרי כי כל בני האספה אך קוראים וקרואים אשר בקשו לקרוא ולהקרא שנית היו לכן חרצו עד מהרה משפט אברהם, כאשר שת עליו רבי זאב ראש הקהל, כי בעונו על אשר העיז פניו לדבר כפושע ומורד ושש במפלת ישראל, לכן ישא הוא לבדו את כל הענש אשר ישת החוקר על העיר – הדבר הזה ישר בעיני כל השומעים – גם ככר נרות יתן לבית התפלה – אף הדבר הזה לא רע היה בעיני האספה – גם עשרה הין יין דגן יתן להאספה – הדבר הזה מצא חן במאד מאד ולולא פחדו הנקראים פן ידברו דבר לא כרוח הקוראים כי אז בלי כל ספק קראו בפה מלא: הידד! – גם יבא אל האספה במושב כל הקהל הנכבד ויבקש מחילה מאת אלה אשר נתנם לחרפה – הדבר הזה לא מצא חן מאד בעיני הקרואים, זאת העידו בהם פניהם, אך פיהם לא פתחו, אבל בין הקוראים נמצא אחדים אשר אמרו כי הדבר הזה אולי ישׁחית את הכל, כי יודעים המה את נפש האיש הזה, אשר אול ישוב ונחם מדברו וימאן בא בריב את כל הקהל ויתן את הכפר כאשר ישיתו עליו, אך להשפיל גאותו לבקש מחילה זאת לא יעשה בעד כל כפר–אך שומע לא היה גם לדבריהם כי אחרי אשר ראש הקהל חרץ משפט אין עוד להפיר אותו. וברוך חיים המלמד, אשר מעת בא כמלמד לבית דוב בן זאב החל גם הוא להמנות בין קרואי העדה, הצדיק את הדין בבית הקהל גם בחוץ וירבה להוכיח לתלמידיו בשובו הביתה מה גדלה צדקת הדין הזה ומה רבה חכמת ראש העדה לעשות משפטים, עד כי כל איש יודה בלי ספק כי כן הוא וגם אברהם הפושע (מני אז החלו לקרוא אותו בשם פושע כי דבר ראש הקהל) יודה זאת בפיו אם עוד ניצוץ נשמת ישראל בקרבו. אמנם אברהם הפושע עומד במרדו היה ולא השכיל ולא הודה כי דבר ראש הקהל בפיו אמת ויוסף להקשות ערפו עד לבלי שלם גם כסף הכפורים אשר שתו עליו ויקראו עליו קהל גדול באספה אשר שמה נקרא בפנקס הקהל "אספת למען ידעו" כי רק למען דעת כל הפושעים והמורדים כי עוד יד ישראל תקיפה איש באחיהו נקהלו, ויָחרם אברהם וביתו מקהל עדת עיר מותה ובלילה ההוא שלחו ידם בחרם, את שוטרי העיר שלחו חמשה במספר ובן ראש הקהל עליהם ויתנפלו בחצות הלילה וישברו את החלון ויוציאו ממטתו את פנחס אשר היה אז בחור כבן שמונה עשרה שנה, והוא טרם ידע מה יעָשה בו, כי חבלי שנה עוד לא סרו מעל עפעפיו, ומי יודע אם לא היה ביום המחרת לקרבן לעבוד עבודת הצבא, על פי כל הקהל אשר להם היה המשפט לשפוט את כל זד ובליעל ולתתו לעבוד עבודת הצבא אף אם לא נפל עליו הגורל, אך אברהם אשר ישן בחדר השני נעור משנתו ובראותו אנשים ונרות בידיהם קפץ ממקומו ויתנפל בחמה שפוכה על חומסי נפש בנו ויעורר גם את יחזקאל בנו ובטרם עברה שעה אחת יצאו השוטרים מוכים ופצועים מכף רגלם ועד קדקדם, ובן ראש הקהל נשא בכתף כי רגלו האחת נשברה במלחמה ההיא אשר נלחם אברהם ושני בניו בששת האנשים אשר גם המה לא נערים רפי ידים היו ויכו בהם מכה רבה כאשר לא הֻכּוּ מעודם, אף כי מלומדים במכות היו, כי גם השוטרים האלה היו מהמעבירים את המשקה לעבר הנהר ויריחו מלחמה תמיד.

הנצחון הרב אשר נצחו אברהם ובניו במלחמה הושיעה להם לא רק ברגע ההוא כי מלטו את נפש פנחס מידי חומסיו, כי אם גם נתנו חתית בשמונת השוטרים הנשארים עוד בעיר, אשר עוד לא הֻכו, כי גם המה מאנו בעד כל כפר לנסות כחם בבית אברהם, לא פקודת השופט, אף לא הבטחת ראש הקהל אשר הבטיחם לתת להם יין דגן לשתות כחפצם שלשה ימים לילה ויום, ובעד שכר כזה הן גם את חייהם ונפשם יקריבו תמיד השוטרים האלה וגם למקום אשר למות ממנו תוצאות ילכו בטח בזכרם את השכר הרב, ואל בית אברהם לא הצעידם אף השכר הזה, כה נפל פחדו עליהם. ויחשוב אברהם כי עתה לא יוסיפו להתגרות בו מלחמה מיראה, ואל דברי החרם לא שם לבו, כי אמר בפה מלא: מה מני יהלוך אם עדת מרעים יחרימוני, הן דבר אין לי עמהם במקנה וקנין, והעניים יקדמו פני בביתי לבקש עזרה גם אם מחרם אני – ויעשה כל אשר בידו להעלות אפם, גם לא שעה לתחנוני אשתו אשר בקשה רחמים כי יעזבו את העיר ויבחרו שבת בעיר אחרת, הוא באחד: "עלינו לעמוד במשפט, לנו הצדקה וחללה לנו לסגת אחור ולתת פתחון פה לזדונים להרים ראש", גם אחרי אשר חדלו ממכור לו בשר השחוטה, ושוחט מאן בעד כל כפר לבא ביתו ובפנקס הקהל נכתב שמו ושם בניו לקבורת חמור, גם כל אלה לא הרכו לבו ויחדלו מאכול בשר בבית ההוא ומקומו לא ינח. אולם הוא טרם ידע, כי לא רק עם אלהים והמות עשו ראשי הקהל חוזה כי אם גם לב השופטים בידיהם הוא. החוקר אשר בא לחפש עון בעיר מותה בקש וימאנו באברהם ובניו, כי הם המה ראשי הפושעים המעבירים משקה לעבר הנהר ובבאו בלוית שוטרים לחפש עון בביתו התנפלו האב והבנים על השוטרים ויכום מכת מות, כל אלה הודיע החוקר במכתב לשולחיו, וכל עדת ישראל בעיר מותה נשבעו בשבועת האלה כי כן הוא. ויצא דבר שלטון מאת שר הפלך כי ישימו באזיקים רגלי שלשת המורדים האלה ויביאום אל עיר הפלך.

קהל עדת מותה נשבעו בשבועת הצלה לשקר! היתכן הדבר? האמנם תרבה עדה לפשוע עד לשאת שם אלהים לשוא ולמען מה? למען הכריע אחד מאחיהם אשר כל עונו היה כי קם נגד ראש העדה –כה ישאל כל איש אשר ממנו נעלמו דרכי האנשים האלה, אבל האיש אשר ידעם לא יתפלא ולא ישתומם ולא ישאל. הן לא לשוא נשבעו כי פושע ומורד הוא, הלא משפטו יצא מפרש מפי זקני העיר כי פושע הוא, מלשין הוא, בוגד הוא בכל קהל עדת ישראל ואת איש כזה הלא מצוה היא לבער מהארץ, ולמען עשות מצוה מי זה יבקש חשבונות רבים אם לא בעברה יעשנה? האם ירבו חשבונות את נפשם אלה אשר יאכלו כסף יתומים ואלמנות עת כי יקנו "עֲלִיָה" במחירו? האם לא נאמנה רוחם את אל או לא יבטחו בכל לבם כי בעליה הזאת עלה יעלו וימצאו חן בעיני אלהים? האם לא התברכו בלבם כל ראשי הקהל אשר אכלו בכל פה עמל עמם ושארם וישתו דם בניהם ובחלק מהכסף ההוא התהדרו במצות ויקנו לולב נאה אתרוג נאה וטלית נאה ותפלין אשר נכתבו מידי סופר נודע ביראתו את אלהים אשר טבל שבע טבילות בכל פעם טרם נגש לכתוב השם הנורא, האם לא התברכו בלבם כי כבר עשו רצון קונם ונסלח להם? או האם לא בטחו אלה אשר טבלו שבע טבילות בדם אחיהם ויתנום למשסה בידי אויביהם בהכותם אותם בלשון ובהביאם רעה נוראה על שארם אם שבו אחרי כן ושחרו אל ויקדישו לו ספר תורה אשר קנו מהונם? או האם לא סלח להם גם כל הקהל לכל חטאתם בגלל צדקתם אשר הראו לכל? ואם נשוב ונחפוש אחרי כל המצות ומוצאיהן ותולדותיהן האם לא נחזה עין בעין כי תשעים ותשעה למאה בהן כלן באות בדבר עברה, זה יגזור תענית ותתענינה נפשות רבות ותקריבנה חלבן ודמן למולך, הלא אך למולך לאלילים ולא לאלהי אמת יקריבו נסך דמם, הן אל לא יבחר בדם אדם לנסך ולא ירח לו בשר אנוש אם לנתחיו יקריבוהו על מזבח, או יעלה כליל בענותו נפשו, ובכל זאת הכהן המקריב את הקרבן על פני כל העם יכבד, על פני העם המתברך בלבו כי אחד הוא לאל אמת! וזה יבא ויסגור דלתות בית תפלה יום תמים ויאסוף אספה המון אדם אל בית בו ימצאו כל מחלה להם; זה יטריף מאכל וזה ישקץ משתה, זה יעיב אור שמש וזה יסכור מעיני החיים, וכל אלה הלא למצות תחשבנה, ומדוע זה לא יעשו המצוה הגדולה הזאת "ובערת הרע מקרבך" אם גם ישאו רגע שם אלהים לשוא? האם לא יסלח להם אם אך למען שמו הגדול יעשו זאת?

אמנם גם זאת לא היתה, אם אמנם כי לא ישיב ידו איש ישראל מעשות לפעמים מצוה אף אם בעברה תבא, אך מפני שבועה ואלה ימוג לבו מאד, ובעד כל כפר לא יסיתוהו לשאת לשוא נפשו, וגם בפעם הזאת איש לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, כי לא באָלה ושבועה יפתחו פיהם הבאים לבית ה' להשבע בפקודת השוטרים, בהיות חפץ לאחד השופטים כי העדה תשבע בשם אלהים אז יבא את אחדים משוטריו ויסגרו דלתות בית התפלה מחוץ בעת אשר העם מתפללים ואחרי כן יעלה השופט הבמה ויקרא בקול: השבעו כלכם! – והמה לא ידעו מה הדבר אשר ישבעו כי נאמן הוא, אך מורא השופט יעלה עליהם ויקם האחד מהם ויקח דבר מה בידו ויקרא בקול "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" או "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" וכאלה דברים נוראים ישמיע הקורא וכל העדה תענה אחריו אמן בקול גדול וימלאו ידי השופט כי יכתוב שמם על המגלה כי כלם נשבעו על כל אשר שאל מהם. ואז יצא השופט כאשר בא ואיש לא ידע את דבר השבועה מלבד ראשי הקהל אשר על פיהם היתה שומה, ובכן קמו כל בני העיר כעדים נאמנים באברהם וביתו וימלאו את ידי השופט לשים בסד רגלם, ובפעם הזאת סבו את הבית עשרה אנשים בפעם אחת והשופט בראשם, אך גם בפעם הזאת לא ענה אברהם שלום לאלה הבאים לבקרו בביתו, אף כי ראה כי תקצר ידו מהלחם, בכל זאת אחז בגרזן וגם בניו כמהו עשו, האחד החזיק בֶּעֱלִי והשני במוט ברזל ויעמדו הכן למלחמה והשוטרים עודם מאזרים כח להתנפל עלהם ועוד לא שלחו ידם לפתוח הדלת, אולם אברהם לחש פתאם באזני בניו בקול דממה: בני! ראה אראה כי לא נעצור כח להמלט עוד, אני זקנתי ושבתי ולא אירא פן ימסרוני לעבודת הצבא אך לכם אדאג, לכן זאת נעשה, נחל במלחמה ואני אתיצבה הכן ואחלק חבלים ביד נדיבה לכל אשר יגש אל הדלת ואתם השמטו וקפצו בעד החלון אל החצר ושימו בגדי המשרתים עליכם וְהִמָלְטוּ על נפשותיכם עד אשר יצא משפטנו אור.

הבנים מאנו בתחלה לעזוב את אביהם, ומה גם כאשר נלוו גם שני משרתיהם עליהם ויאמרו להלחם על יד ימינם אך האב קרא: הנני מצוה! – ובדבר הזה היה די להעתיק מפיהם עוד מלים, וכן עשו, בעת אשר האב ושני משרתיו, אשר השוטרים אותם בחשכת הלילה לבניו, הכו בלי חמלה על ימין ועל שמאל וירבו פצע נמלטו שני הבנים על נפשם בהתחפשם בבגדי המשרתים ואיש לא ראה אותם. וילחם עוד האב רגעים אחדים, לבל תפקחנה עיני השוטרים כי בניו נמלטו דרך החצר ואחרי כן קרא במו פיו לשלום ויתן ידיו לאוסריו.

לא לחנם היה השם "חרם" למחתה וזועה לכל איש ישראל, בשמעו שמו חלה ורגז תחתיו ויהי נכון להשפיל גוו עד עפר ולתת בל אשר לו אך לבל ינוח עליו שבט החרם. גם האוהבים מצה בהערה, גם בעלי האגרוף זכרו את החרם ולא הוסיפו מלחמה, כי אמנם גדול מאד כחו להכות בתים שאיה להפוך משרש משפחות ונויהם, ואף אלה אשר לא יאמינו בהשבעות ולחשים וקמיעות ושרים ומזיקים נוכחו, כי אין קצה לכח החרם לעשות חפצו באנשי חרמו, ואך יחול על ראש איש אז לא תהיה לו עוד תקומה, כי מן השמים ילחמו בו והארץ תתקומם לו, תחתיו דרכו ירגז וביתו ינוע כעלה לפני רוח, השלום יברח ממגורו ורגזה וקפדה כעורבים ילינו ויצריחו על גגו, כי אין שלום לְמֻכֶּה בחרם, וגם הבית אשר הָחְרַם מאת אספת הקהל הֻכָּה עוד מעט חרם ונסע יתרו בו ואבד כל זכר לו.

האב שֻׁלַח לעבוד עבודת פרך כל ימי צבאו בעד פשעו ומעלו והבן הקטן נתפש בכף וינתן לעבוד עבודת הצבא ואך יחזקאל לבדו נשאר עוד לפלטה ויהי נע ונד ימים רבים עד אשר הצליח לעבור את הגבול ויבא לארץ המקלט לכל נרדף ונגוע לארץ רומעניה, שם מצא מנוח לכף רגלו, גם שבע לחם, כי כל טוב היה נפרץ בימים ההם בארץ ההיא, טוב הארץ, הדגן פרץ לרב והכרמים מפכים יין במעינות מים, גם בשר הבהמה והעוף היה כעפר. כגן עדן היתה הארץ לכל מאכל ומשתה ותענוגות החיים, אך דבר אלהים לא היה נפרץ שם ויסלא זהב מחיר התורה, והתורה אשר הביא יחזקאל אתו, אם כי לא רבה היתה בארצו, אך בארץ הפוריה הזאת עשתה גם היא פרי ותהי לו כאצר נחמד וימצא על ידה מחיתו, גם אשה ישרה גם בית עשתה לו, ואחרי כי לא באה עליו קללת יעקב ובשכר תורתו כביר מצאה ידו, החל לשלוח במסחר ידיו ויעלה ויגדל ויהי נכבד בעירו חלמיש, ולולא זכרון אביו ואחיו אשר לא ידע מה היה להם, כי אז היה אחד המאשרים בארץ, גם בבן ובת ברכו אלהים אהובים ונחמדים וישב בשלוה שלשים שנה, עד אשר בא רגז בקום המרצחים על עם ישראל להשמידו מקרב הארץ ויהי דבר יחזקאל לכל יודעיו כי יקומו על נפשם, וגם מצא אזנים קשובות לו, כי בגבורתו בטחו כלם ורבים מעם הארץ אשר ידעו אותו חלו ורגזו מפניו, ויצא בראש מספר מאחיו נגד החומסים ביד רמה, אך רב ההולכים לרגלו ראו חתת וייראו ומפני אבן נסגו אחור ויתחבאו והוא לבדו נלחום נלחם עד כי הֻכָּה חלל ברחוב העיר לעין השמש, ותהי אשתו אלמנה ובנו ובתו יתומים. ואל בית האמללים האלה נשים כעת פעמינו.

שנה תמימה כבר עברה מעת אשר הובל המומת אל קבר ובבית ההוא עוד אבל יֵרָאֶה כמו ביום ההרג, פני האלמנה חמרמרו מבכי ועיניה לא תדמינה עוד, ופני העלמה היתומה הנערה כבת שמונה עשרה שנה עצב ויגון יפיקו, ואלה העינים אשר כאבני אש שחורות הבריקו אש שחורה מתוך אש שחורה היו עתה כאשנבים להשקיף אל הלב המלא יגון והרוח הנכאה, אבל קשי ערף הנעורים קשה מאד, המה ימאנו להכנע מפני כל עמל וצרה ולפעמים יענדו גם אותם עטרות ויוסיפו עליהם לוית חן כן גם העצב והיגון אשר נשקפו מבין עיני העלמה וסביב פתחי פיה הוסיפו לה חן ונעימות עד כי כמעט זאת היתה תאות נפש רואיה כי אך תוגה תחופף עליה כי אך אז תהי לחמדת לב. אולם זאת מודעת לכל יודע דרכי הנשים, כי עיניהן לא תראינה בראי המלטש את אשר תחזינה בהן עיני רואיהן; מה יאירו פני העלמה המקשטה בהביטה בראי בטרם תצא אל בית המחולות אשר אליו תערג נפשה, היא הביטה ופניה נהרו, אות הוא כי הפיקה ממנה רצון ובכל זאת לא ימשכו אחריהם עינינו בכח הקסם אשר להם, ומי עִוֵר אם אנחנו או היא? תהפוכות כאלה תצאנה כפעם בפעם מהראי הזה המלא מרמה; מהאשה בריאת הבשר יחסיר מחלבה ולזאת הרזה כשבולת שדופת קדים יחליץ עצמותיה, את החטם הארוך בעינינו יקצר ולשרוע יתן קצב ואת כל יכול, גם בעלמה הזאת חזו עיני רואיה אחרת מאשר ראתה היא. כל עין העירה כי תוגתה בפניה תענה את שברה; לא כן העלמה, היא בהתבוננה בראי המלטש קצפה רב קצף על נפשה ותקוט בפניה על רע לבה על כי עוד לא דכּאה מפני יגון ועוד טרם תחשכנה עיניה בארבותיהן על כל הרעה הנוראה אשר באה על ביתה, היא רָבָה מאד את נפשה כי בת סוררה היא ובוגדה בזכרון אביה כי הזכרון הזה לא יעמיק ירחיב בפניה תלמיו, כי כל רואיה לא יכירוה כרגע כי היא הבת לא רֻחָמָה אשר זעף אלהים תשא כאשר לא נשאה עוד כל בת אשר אב היה לה. הן זאת תדע כי פניה לא ישמיעו הַוָתָה לכל רואיה, כי לולא זאת איך ערב לב פלטי השכן הקרוב אל ביתה להתבונן אליה כפעם בפעם בצאתה החוצה, ושלשום ביום השבת ערב לבו גם לגשת אליה ולברכה בשלום וגם לדבר שנים שלשה דברי חלקות באזניה! לשברון רוחה לא היה קצה מאז הבקר ההוא ותשא מכאובה בחיקה שני ימים אך נלאתה כלכל עוד ויציקנה רוחה לשפוך שיחה בחיק אמה, רק בשת כסתה פניה והעתיקה מפיה מלים, אבל אמה פתחה לה פה, כי אף אם כהו עיניה מבכי בכל זאת הכירה כי אין שלום בעצמות בתה, מלבד היגון אשר זה זה שנה ירדפנה, ותשאל אותה: הגידי לי בתי, מה לך, כי אין רוחך נכון בקרבך זה ימים אחדים, הלא דבר הוא?! – – וגם מעיניך אמי לא נכחדה הַוָתִי? גם אַתְּ רָאִית כי התעוררתי על הָעָוֶל הנעשה לי – – –

העול הנעשה לך? – קראה האם בחלחלה – מי זה ישלח עוד ידו בזעומי הזמן ולעשות לך עול! לך נעשה עול! שמו שמים ליונה הומיה, אמללה, רפת כח, נמוגה בדמעותיה נעשה עול! הה! האפס כל ישר מהארץ. לבתי האמללה הנוגה נעשה עול! אלהי השמים ראה ענינו ולחצנו! – קראה האשה מרה ותתיפח מאד עד כי קולה נשמע ברחוב, והעלמה עזרה לה לבכות עמה עד כי לא היה בהן עוד כח. אחרי כן התעוררה האשה ותקרא: צדק זרחיה בני בכתבו לי כי נעזוב את הארץ, צדק מאד, ה' יחיהו ויחזק את לבו, ואני פותה כבד עלי לעזוב את קברות אבותי ואת קבר יחזקאל אישי – המלה אך יצאה מפיה וקול תאניה פרץ שנית, כמו לא זה עתה בכו שתי הנשים עד כי לא היה בהן כח לבכות ואחרי אשר בכתה שנית עד בלי די הוסיפה לדבר – לי אחת היא, הן לא אאריך עוד פה ימים על האדמה, אם כה רע לב המרצחים לעזוב אותי בחיים בעת אשר גזלו את חיי ממני, הנה ידעתי כי אבלי יצעידני עד מהרה אל אישי, אך אותך אישון עיני, אותך נחמתי, עלי להציל מידי מרעים, אעשה כדבר זרחיה בני, אעשה ואמכור כל הנשאר לפלטה ונעזוב את הארץ, עד מהרה נעזבנה, אצילך יונתי מצפרני הטורפים האלה וישמח לב יחזקאל עתה בגן עדן בראותו כי הצלתי את בתו –

– אולם אמי אך חטאת נפשי היא, בי העון –

– מה תדברי! – קראה האם ותרעד ותלטוש עיניה – מה זה תמללנה שפתיך: בך העון כי עול נעשה לך, מה הוא העון אשר תדעי בנפשך? הגידי לי עד מהרה אל תכחדי דבר –

– כבר נקוטותי אמי בפני אך אין בידי להיטיב – הָאם לטשה עיניה עוד יותר והיא הוסיפה לדבר: בכל עת כאשר אראה פני בראי המלטש אריב עם נפשי על כי היגון לא ימוגוני וישחית תארי למען יראה כל רואה בי כי בשברי תמס אהלוך, אך כל אלה לא יועילו לי, וביום השבת כאשר יצאתי פתח ביתנו נוסף מכאוב על מכאובי, זה האיש השנוא והנבזה לא ידע בשת ויאמר לי על פני כי יפה אני, הוי! – הזקנה הביטה בפני בתה כנבוכה כי עוד טרם תבין מליה ובראותה כי בתה הסתירה פניה בכפות ידיה ותחריש אמרה לה בקול חמלה: אבל דברי נא דבר ברור בתי, הלא אמך אני וממני לא תוכלי לכסות דבר, מה זה היה לך, מי הוא השנוא והנבזה אשר לא ידע בשת ואשר אמר לך? –

–למה זה תאיצי בי להשמיע שמו ואני אשקצנו בעבור רע לבו, הוא הנבזה פלטי בן השכן – קראה הנערה ותתחלחל.

– פלטי בן שמעון שכננו? – קראה האשה בתמהון – ומה דבר לך? –

– הוא ברכני בשלום ויאמר לי כי פני יפים מאד והוא ישמח מאד בראותו אותי.

לולא חמרמרו פני האשה מבכי כי אז ראתה בהם כל עין כי כמו שחוק עבר עליהם בשמעה דברי בתה ותחרש רגעים אחדים כמו חשבה מחשבות מה לענות אותה ואחרי כן קראה; אבל בתי, פלטי בן הוא לאיש ירא אלהים ואמו אשה צנועה, וגם הוא לא בן פריץ הוא, והדבר הזה לא לעון גדול יחשב, ואף כי חללה לך לאמר כי עשה עול לך. – בפעם הזאת השתוממה הבת בשמעה דברי אמה ותקרא: אבל הלא אתּ במו פיך הוריתיני תמיד כי חטא ופשע הוא לאיש לדבר חלקות באזני נערה כי בזה ישחית את לבה וחרפה היא לנערה לשמוע כזאת, כלמת עולם היא לה וראשית לכל חטאת ותיסריני תמיד לבל אלתרועע את אלה הנערות היוצאות לשוח בשדה ויער ביום השבת ותוריני להסתר מפני כל איש באמרך תמיד כי כל כבוד בת ישראל לשבת בית, ועתה העיז האיש הזה את פניו לדבר נבלה באזני ולא ארגז תחתי? אבל ידעתי כי בי העון, כי לוא הכיר בפני כי תוגתי תדכאני כי אז לא ערב לבו להוסיף יגון על יגוני, בי העון, בי העון –

–אל נא בתי, לא טוב הדבר להאשים את איש חנם וגם לטפול חטאת שוא על נפשך חטאת היא, לכל יש גבול ואם לא יפרוץ איש את הגבול אז לא יחטא. פלטי לא חטא אם מצאת חן בעיניו, אבל הוא שגה בהעבירו כזאת על דל שפתיו, ולא בך האשם אם מצאת חן בעיני איש, אבל עליך להזהר לבל ידבר איש באזניך כאלה, ואחרי כי נזהרת הן עשית את אשר נטל עליך לעשות, ולולא ימי אבל היו לנו, לולא דכאה הצרה את נפשנו, לוא היה לך אב, כי אז כבר באה העת לדבר עמך בשפה אחרת, אבל עתה החזיקי בתי בתמתך, אולם אל תוסיפי יגון על מכאוביך חנם – קראה האשה ודמעותיה נתבו שנית.

– לא אוכל שאתו, חתית יתן בלבבי ואברח ואסתר מפניו אך תראינה אותו עיני, ואם לעזוב את העיר והארץ תאמרי אמי, הנני וארוץ בשמחה כדבר זרחיה אחי. אבל למה זה נחתם חזון ממנו זה כשני ירחים? –

– בלי ספק באשמת נושאי המכתבים אבד ממנו מכתב אחד או שנים – ענתה האשה ופניה העידו בה כי רק למען נחם בתה תדבר כזאת ולבה בל עמה, כי גם היא תדאג מאד לבנה המשען והנחמה האחת לעת זקנתה, אבל לשוא בקשה לשים סתר פנים להגיוני לבה כי לא הצליחה להביא מנוחה בלבב הנערה, אשר מעת בא להם השבר ועיניה ראו את נבלת אביה בפצעיה הרבים והאיומים, מני אז אך פחד ומרך לב היה חלקה כל היום וחלומות נוראים ענו את נפשה בחזון, רק עתידות רעות חשה לה, ורק ליגון וצרה נבאה מראש עד אשר כמעט גערה בה אמה על אשר תוסיף צרה בחזון על הצרות אשר קרו אותן ואשר מתגרת ידן דֻכאו עד עפר, ואז חדלה הנערה מדבר עוד ותשב דומית תוגה לשלוט בבית כאשר תשלוט בו זה ירחים אחדים.

ב.

אשת חיל.

– גדולות עשו כי יקחו להם קרנים זה האיש יחזקאל גבור ובנו זרחיה, חכמים המה, משכילים המה, עתה בדור הזה אשר ההשכלה הותרה לכל איש באין פוצה פה ומוחה, אבל מדוע לא התערב עמי בהשכלה אז לפני שלושים שנה עת אשר איש לא ידע מה היא, ואז נסעתי אני המדבר אליכם בעגלה ביום הכפורים בכל חוצות, השגל על ימיני ובידי בשר טרפה, זאת עשיתי אני, אני הייתי מהראשונים אשר הביאו השכלה אל ביתם, ולמה זה יתפארו המה בהשכלתם? ומה הנה הגדולות אשר עשו, האם יען כי ילבשו מלבוש כיושבי הארץ וימללו בשפות אחרות, דבר גדול מאד! לא אבחר ביחזקאל! שמעון צורי הוא יהיה לראש הקהל בעירנו, כי למצער הוא איש ירא שמים וחכם גדול וביחזקאל לא אבחר, היו לא תהיה, כי איננו ירא אלהים, והשכלתו מה היא?! – כה השמיע קולו לפני שנים אחדות אחד מתושבי העיר למך כפרי שמו בבאו בקהל הנאספים לבחור להם ראש, וכפי אשר שמענו מפיו היה הוא מהראשונים אשר הביאו את ההשכלה לעירם – ואם כן הלא נוכל בבטחה להשען על עדותו כי שמעון צורי איש ירא שמים הוא, כי מי יבין לשפוט זאת יותר מאיש נושא דגל ההשכלה. וכי זה האיש שמעון צורי נצב כלוחם נגד יחזקאל הגבור למען יבחרו בו לשימו לראש הקהל ולא את יחזקאל אשר השכלתו תמול היא וגם יראת אלהים אין אתו, ואם על פי זאת נוסיף להוציא משפט אז נגמר אמר כי יחזקאל ושמעון אויבים בנפש היו איש לרעהו, כאשר נדע זה כבר כי בקום שני אנשים להבחר למשרה בקהל אז לא ישובו אחור מכל פעל ומזמה ולא יחשבו לשונם מהוציא מפיהם לפעמים דבר על לוחמם אשר לא לכבוד יחשב לו, ומה גם אם האחד על המשכילים יחשב (אף אם השכלתו כאין נחשבה) והשני ביראתו את אלהים יתהלל, הלא אז השנאה כבר הציבה גבולותיה ביניהם, ואף כי אם שני האנשים האלה שכנים המה, הלא אז לא נשתומם אם נראה פתאם אחד מהשכנים בא לבית התפלה וחוטמו לא לוהו שמה וזקן השני עשה לו כנפים ויסתתר בידי השכן הקרוב לו עוד בטרם נפל הגורל על הנבחר, כל אל יתנו לנו הצדקה לשפוט (מבלי אשר יחשדנו איש פן על שופטי רומעניה נחשב, הן כלם יעידו כי בכפנו לא דבק מאום בגלל המשפט הזה), אשר יחזקאל ושמעון אויבים בנפש וצוררים איש את רעהו היו, ועל כן אחרי אשר פלטי בן להירא אלהים דבר דברים נעימים על אזני פנינה בת יחזקאל המשכיל לכן עלינו להכין נפשנו לראות מחזה עצב, אשר בני שתי משפחות צוררות אשה רעותה תתלכדנה בחבלי אהבה ושנאת האבות תרדפם יחד אל בור שאון, למחזה בית רווסוור או ראמעא ויוליע נלטוש עינינו לראות – אולם גם מבלי שחד ישגה שופט לפעמים (או אולי אך אם נקי כפים הוא השופט אז ישגה, כי אם ידבק בכפו מאום אז הלא לא ישגה עוד וידע ברור את אשר לפניו) ולא אחת מאלה נחזה פה. ואם כי חלילה לנו מהכזיב דברי למך כפרי ראש דורשי ההשכלה בעיר, אשר לפי דברת כל יודעיו הרבה ללכת ולנסוע בדרך. וזאת הלא מודעת כי המרבה לנסוע יחכם, והוא הרבה לנסוע מדי יום ביומו, לבית משתה היין מחוץ לעיר ומשם הביא אתו גם אותות ההשכלה, את השגל ובשר הטרפה בידו, ובלי ספק היטיב ראות כי אך ביראת אלהים יתמך שמעון צורי ויחזקאל ישען אך במשענת קנה רצוץ בהשכלת-מה, בכל זאת לא צררו שני השכנים מעודם איש את רעהו ולא קמו כאויבים ביום הבחירה, כי יחזקאל השמיע בשפה ברורה לאוהביו הרבים אשר בחרו בו כי הוא לא יקח על שכמו המשרה הזאת, והוא יבחר בכל איש אשר יבחרו בני העדה אם רק לא בו יבחרו, ובכן בחר גם הוא בשמעון צורי ותשקוט המלחמה בין שני הלוחמים עוד בטרם נגשו לקרב, ואם כי לא היו אוהבים נאמנים מעודם בכל זאת שלום היה תמיד ביניהם, וכל מתבונן ראה בלי כל ספק כי גם אוהב היה שמעון ליחזקאל והוא לא ידע, כי בעת אשר יחזקאל לא הביט מעודו לחצר שמעון מה יעשה בו, הנה התבונן שמעון מאד לכל הנעשה בחצר יחזקאל, הוא וגם פלטי בנו הביטו לפעמים בעד הבקיעים אשר בהקדשים הגודרים את החצר זמן כביר. ומי זה יספוק כי אך מאהבתם הרבה לשכנם כזאת עשו? אבל המה לא גלו חדשות בהתבוננם, יותר מיחזקאל אשר לא ראה ולא התבונן ואשר חנך גם את בנו ובתו להעלים עין מכל אשר לא להם הוא, לבלי הביא במשפט מעשי אחרים. ורק אל נפשם יביטו.

בית שמעון היה גדול הרבה מבית יחזקאל והוא בגבירי העיר נמנה. הוא עשה מקנה וקנין את האכרים וישאילם חטה ודגן וכל זרע אשר יזרע והמה שלמו לו בעת אשר נשאו אלומותיהם, גם היין והשכר ויין הדגן אשר היו בביתו למכביר היו כזרע לזורע, כי גם המה נשאו לו מאה שערים ויפרצו אסמיו ויקביו, ולפי דברת רבים לא ריקה היתה גם תבת הברזל אשר עמדה בחדר בפנה. הוא עלה מעלה מעלה בעשרו, זאת הודו כלם גם כל יודעיו גם הוא במו פיו, ואף בשלש השנים אשר בהן היה ראש הקהל לא התרושש, אף כי המשרה הזאת שדדה ממנו עתו בלי חמלה, וגם קרבן כסף דרש ממנו לא אחת ולא שתים המולך הזה אשר בשם הקהל יקרא, ואף כי נמצאו אנשים רעים אשר העיזו פניהם להשמיע בקול דממה כי לא רק אמת דברו שפתיו באמרו כי לא אחת ולא שתים הקריב את כספו לקרבן להקהל, כי לפי דברתם עשה זאת רק ביום הבחירה, בעת אשר פתח את יקביו וירא להבוחרים בו את כל טובו, ואז כאיש ירא שמים זכר את המצוה "לא תחסום שור בדישו" ואחרי כי הראם את היקבים לכן חשב לו זאת לחובה גם להטעימם מעט מהם, ואם בי הוא העון אשר רבים מהבאים לראות טובו נלאו למצוא את הפתח ויתעו בלכתם הביתה? אף כי נמצאו חוטאים כאלה אשר כזאת הגידו, הן רוע לב בני האדם נודע כבר, כי גם בשמש וירח יחפצו לראות כתמים, ומה גם אחינו בני ישראל אשר נועזו להלין על ה' ועל משה בעת אשר המה היו ראשי הקהל, ולמה יכלאו רוחם מדבר סרה על ראש הקהל אשר גם הוא אך איש הוא וכל העם ידעו את קבורתו, אף כי לא ראוה עוד, כי הוא קנה לו כבר כברת ארץ לקברות בני משפחתו, אחרי כל אלה לא התרושש וטובו היה בידו, אם יען כי אלהים ישמור את חסידיו, או אם נאמין לדברי אשתו, הוא יען כי היא היתה אשת חיל וכל המסחר היה בידה ובלעדה לא הרים אישה את ידו ואת רגלו – כן השמיעה תמיד והוא לא הכזיב את דבריה, לא יען כי ירא פן תקרא בקול גדול ותתקצף ותתעלף ותקרא לרופאים, הן כזאת עשתה יום יום ובלי ספק הסכין כבר לאלה, ומה תעשה אשת הגביר אם לא להתעלף ולקרוא לרופאים? ואם כן יראתה לא היתה על פניו, כי בכל זאת הודה כי אך היא היא אשת החיל ולא יעשה דבר קטן או גדול בבית מבלי שאול את פיה, אות הוא כי מישרים דברו שפתיה. אך מה לנו ולאותות? נביטה נא מעט ונתבונן למפעלותיה או אז נוכח כי כל דבריה אמת המה ונקנא בשמעון, לא על דבר המשרה אשר תאכל את כספו בכל פה, כי אם על האשה אשר תבנה ביתו ותמלא לו את כל החסרון.

חצות הלילה כבר עברה ובבית שמעון עוד לא ישכנו רגלי השפחות, כי גם הגברת עוד לא תדע מנוח, היא תלך מחדר לחדר ותסגור במנעול ובריח את כל הארונות והתבות ותשוב ותפתח לראות אם לא יחסר דבר מה ותשוב ותסגור ותתבונן אם סגרה היטיב ותוסיף לפתוח לראות אם לא משגה הוא אתה בסגרה ועוד לה להוציא דבר מהארון או התבה, ותשוב ותסגור ותנסה את המנעול ותשוב ותקח מפתח אחר לנסות אולי תמצא ידה לפתוח גם במפתח אחר, כי אם גם מפתח אחר יפתח אז הן אין בטחון בהמנעול כי מי לידה יתקע אם לא מפתח כזה גם בידי אחת השפחות? ותשם בחור את המפתח האחר, ועד ארגיעה שכחה כי במפתח אחר נסתה לפתוח ולא יכלה כי על כן תתן קול גדול מאד: אהה! המנעול נשחת, איש שלח ידו בהמנעול וינסה לפתוח במפתח אחר, וכבר גנב הכל, הכל גנב ולא נשאר עד מה –

– מה זאת? מה זאת? – ישאל שמעון בהתהפכו מצדו האחד אל השני, הן הוא לא איש חיל הוא בבית וכבר ינום שנתו בעת אשר אשתו אשת החיל צופיה הליכות ביתה, ועתה התעורר ויתאמץ לפקוח עיניו ויקרא: מה היה זלפה? מה היה, למה תצעקי? –

– למה אצעק? הוי על ימי! למה אצעק? אוי לי! לא אחפוץ לרדת בדמי ימי שאולה, לא אחפוץ, ראה אראה כי בדמי ימי, בימי נעורי, בעוד לא ראיתי בטובה ארד קבר –

– אבל מדוע זה לא שכבת לנוח, מדוע תאחרי שבת?

– מדוע אאחר שבת? הוי על ימי נעורי כי תכלינה לעיני, בדמי ימי ארדה קבר, לא אחפוץ לראות שחת בדמי ימי, לא אחפוץ, ומי ישים עיניו על הבית? האם השפחות האוכלות ואינן עושות מאומה, אשר אך עדין תעדינה ביום השבת לצאת לשוח, לא אובה למות בדמי ימי, או בנותיך תפקחנה על הבית? ראה הנה האחת תישן בהכסא מעבר מזה וקול נחרת השנית עולה מעבר מזה, הוי על ימי נעורי – זלפה הסכינה תמיד לאמר לאישה בדברה אודות בנותיהם "בנותיך" כמו שמה אשם נפשו על הפגע הרע אשר הביא למרות חפצה אל הבית להמיתה בדמי ימיה.

– לכי גם אתּ לנוח – יענה שמעון רכות.

– לנוח אלך? אנה אלך לנוח? אל קבר! בדמי ימי! הוי על ימי נעורי והארון לא יפתח –

– בלי ספק שמת מפתח אחר בחור המנעול –

– מפתח אחר? הן לא משגעת הנני כי אשים מפתח אחר, הוי! –

– אבל הן כבר קרו כאלה רבות ותצעקי לשוא –

– אני אצעק? האם אשת מדנים הנני, אשת ריבות וכעס כדינה אחותך או כחוה בתה, או ככל אלה הנשים האוכלות ואינן עושות, ואם גם יהפכו את הבית משרש לא תשימנה לב? הוי על ימי נעורי, זה חלק אשה, גם אם תרבה עמל ועבודה, גם אם על פיה ישק כל הבית לא יכירו מעבדה, והאיש איש הוא ואשה אשה תהיה, הוי על נעורי, לא אחפוץ לרדת בדמי ימי שאולה –

– ובכל זאת נסי אולי נסית גם הפעם הזאת לפתוח במפתח אחר –

– למה תשפוך דמי כמים, הוי על ימי נעורי! – עתה נלאה שמעון כלכל עוד ויקם ממטתו ויוצא את המפתח ויראנו לה כי אחר הוא.

– הוי על ימי נעורי, ראשי סובב כגלגל, כל היום מלאכה, אך מלאכה, לפקח על הבית, לשים עין על השפחות ולכנוס ולהביא, ואיך ינוח לבי, ואיך לא יסוב ראשי כגלגל, ואיך אוכל לזכור הכל אם רק אני לבדי בבית ואין איש אתי? –

– אבל הן כבר בקשתיך כי תשבי במנוחה ולא תעשי דבר –

– אני אשב במנוחה. הוי על ימי נעורי! אני לא אמצא מנוחה אף בקבר, ועל מי אטוש את הבית, האם על בנותיך? –

– אבל לכי עתה לנוח –. עתה תנסה שנית את כל התבות והארגזים והארונות וכלם סגורים על מסגר, ותחל לפשוט בגדיה מעליה ותניחם יחד בצד המטה על הכסא, אשר שם הניחה זה עתה את המפתחות ותסתירם בבגדיה, ותרחץ ידיה ותקרא שמע בקול גדול ופתאם לפתע תקפוץ מעל המטה ערומה ויחפה ותתן קול גדול: איה המפתחות? – ותעיר שנית את אישה, וגם את בנותיה אשר עתה הלכו גם הנה לשכב, וכלם יחפשו עד אשר ימצאו המפתחות תחת בגדיה ותסתירם תחת הכר למראשותיה ובדמי ימיה תסגר עפעפיה ותישן.

קול מהומה נשמע פתאם בבית אחרי עבור שתי שעות, כלם יחרדו ממשכבם, זלפה יושבת אצל השלחן ומכה בכל כחה על השלחן בקראה בקול: שתי כפות כסף גנבו, גנבות, הביאנה הגנבה, שתי כפות כסף! –

– מה זה היה לך עוד? – ישאל שמעון.

– מה זה היה לי? הוי על ימי נעורי, לא אחפץ לרדת שחת בדמי ימי, שתי כפות נגנבו מארון הכסף, העלו נר! – ויעלו נר, ותרחץ זלפה בנקיון כפיה מפני רוח הטומאה ותפתח את הארון ותשב על הרצפה ותספור את כל הכפות והסכינים והמזלגות פעם ושתים ותסתירם בארון ותסגרהו על מסגר ותמלל לנפשה: חלום רע היה, חלום, מחר אקרא לפתור לי החום, חלום רע, הוי על ימי נעורי – ותשכב שנית ותישן, כה משפטה תמיד. כה תפחד פן תמות בדמי ימיה זה שלשים וחמש שנה, מעת אשר היתה לאשה לשמעון, וכה תפקח על הבית וכה תסגר ותפתח, וכה תקיץ בלילה לחפש גנבה, רק כי בלילה האחד כפות כסף נגנבו ובלילה השני נגנבו מנעלים או כתנות או סדינים או מטפחות או טלית ותפילין אשר לאישה, או הגמרא אשר בה ילמד בנה, או הנזמים אשר נתנו לבתה מהר, כי בחלומה נועדה בתה לאיש, רק בחלומה ראתה זאת, כי בהקיץ ברח כל איש מהבית בבאו לראות את פני הבת בשמעו דברי האם אשר אמרה תמיד, כי אך לאיש אשר יבחר רק בבתה ולא יבקש מהר ומתן ויקרות, רק בבתה וביחשה הגדול מאד אם יבחר איש, אז אם איש עשיר יהיה ויפה תאר ובעל תורה וממשפחה מפארה ואם ימצא חן בעיניה ותכיר בו כי הוא יהיה לבן מקשיב לה, אז אולי תאות לקרבהו רצון עד אשר תבחן את לבו, ותדע כי באמונה יאהב את בתה ובלב שלם יהיה לבן מקשיב לה וכי בעל תורה הוא ולא כסף רב ויחש אבות, ואם אין, טוב לו לשטות ולעבור הלאה מהבית ולא יסוג כלמות. בלילה בלילה התעוררה ותבך על גורלה כי מנוחה רחוקה ממנה ותפחד מאד פן לא תמצא מנוחה גם בקבר, ואישה סבל כל אלה במנוחה ואף פעם אחת לא השמיע במו פיו כי נכספה נפשו לראות אם נאמנים דבריה אשר גם בקבר לא תמצא מנוח לה, גם לא דבר דבר להעלות אפה, כי עוד יזכור לה חסד נעוריה לכתה כל הלילה ערומה ויחפה מחדר לחדר בבית אביה ותבך ולא נתנה לו מנוח, ובלילה בלילה נדרה שנתו מעיניו, ורק יען כי מטה אחרת מבית אחר לא נמצאה לו מבלעדי בית חותנו ששם הוכנה מטה למענו ובצד המטה ערוכה גם מטת להמפחדת משדי שחת ומגנבים באפל יפשטו על הבית ומקול רעם וברק ומשריקת הרוח וצלצל קול הצלצל ומקול המטה בנועה, ולא היתה לו דרך אחרת בלתי אם לתת את מנוחתו למשסה במטתו או למצוא מנוחה אבל לא במטה כי אם בְאֻרְוַת הסוסים, אשר שם בלה ימי נעוריו, עד כי משכתו חסד בת אדוניו וַיֵאָלֵץ בעל הָאֻרְוָה, אשר עיניו היו עד כה בקצות הארץ להביא רֵעַ לבתו היחידה מרחוק, אחרי אשר לא אחת ולא שתים היתה הבת הזאת למרמס לרגליו ושערותיה ניתרו בידו יום יום כמזכרת אהבה, אחרי כל אלה נאלץ להביא את שמעון מאחרי הסוסים אל הבית פנימה ולהכין לו מטה בצד מטת בתו לבל ישובו האנשים והנשים וכל אלה אשר לשון רעה להם לאמר, כי בתו תאחר שבת בנשף בתוך הָאֻרְוָה. ויבחר שמעון במטה אשר בבית חותנו ובשלחן הערוך אשר מצא לרגלה, ובכן הסכין את עבודת אשת החיל הצופיה הליכות ביתה ויפחד מאד פן יפתח סגור פיה, ויתן לה לעשות כחפצה בכל, וכן היתה היא אשת חיל נודעת בשם והוא איש טוב מאין כמהו, וגם אלה אשר מרע לבם מאנו להודות כי איש טוב הוא, הודו כלם פה אחד כי איש חכם היה, כי ידע לעשות הכל כחפצו ומעלות רוחו מבלי הכעיס את לב אשתו, אשר בקשה תמיד לעשות ההפך, ובכל זאת התפארה כי אך מצותה יעשה ואישה לא ירים את ידו ורגלו מבלי שאל את פיה. ולא רק לשומעים ספרה כזאת, כי אם האמינה אמונה אמן בלבה כי כן הוא, עד כי נתעתה בספק בהכירה בידי השפחה היפה אשר היתה בביתה טבעת משבצה באבנים יקרות והשפחה לא כחדה כי מידי בעל הבית באה לה, נתעתה בספק אם לא על פיה היתה שומה לתת את הטבעת להשפחה, ואם כי נחרה באישה על הדבר הזה, הוא יען כי בדבר כזה לא היה לו לשמוע בקולה. ובכן היה הבית הזה למופת בשלותו ואשרו, וכל האורחים הרבים אשר סרו אל הבית העידו כלם פה אחד, כי אך אשה יראת ה' ואשת חיל כזלפה היא תתהלל. ואשרי האיש אשר יתעורר משנתו לעזור לה לפתוח הארונות, והאיש הזה העושה זאת הוא גם הוא איש חכם וירא שמים ואהוב ורצוי לאלהים ואדם.

אם אמנם בארץ רומעניה לא נחל איש ירא שמים כבוד כמו בארצות ליטא ופולין, שם לא נבדל איש מהקהל ולא נשפל ערכו גם אם לא ירא שמים היה, וגם בטרם אשר הביאו אנשים כלמך כפרי ורעיו ותלמידיו את ההשכלה בלוית השגל ובשר הטרפה אל העיר, גם אז לא הרבו חקור ודרוש אחרי עונות איש, ולעבור זמן תפלה ימים אחדים רצופים ולדחות את התענית אף אם לא נפלה ביום השבת לימים ולשנים לא לעון נחשבה, ואם איש כבד אשר מספר שקלי זהב ימצאו בארגזו כזאת עשה, לו חכם אמרו ויספרו את חכמתו בשער, וירא אלהים עני היה לשחוק לכל יודעיו, וגם רב העדה כאין נחשב בעיניהם, אף כי איש לא הספיק אף רגע כי ירא שמים הוא, כי מי זה יהיה ירא אלהים אם לא הרב? ולרגלי הדבר הזה נעשתה חדשה גדולה ונכבדה ברומעניה, חדשה אשר לוא בקשו לעשותה כאחת קהלת בני ישראל באשכנז, כי אז אספו אספות רבות וירבו לדבר גבוה גבוה על הזמן החדש הצעיר לימים ועל זקן היהדות אשר נטל עליה להסיר שמלותיה הבלות אשר עוד מארץ מצרים הביאה אתה ותלבש מחלצות לפי גזרת הַחַיָט הגדול, הוא רוח הזמן. ולמכתבי העת אשר לישראל יה די והותר לדבר על הדבר הזה שנים אחדות, המחדשים בתהלה ושבח וזמר, והמחזיקים בישן בבכי ואנחה וחרפה וקללה, איש איש כפי נדבת לבו, ולוא קמו באחת מערי ליטא לעשות חדשה כזאת כי אז נראו בחוצות אנשים למאות גדועי זקן מבלי אשר עלה תער הגלבים עליהם, ופאות קדושות היו למרמס בחוצות, וגזרות תענית ומלשינות צצו אז כעשב השדה ולמצער עשרה מראשי הקהל בנו בתים חדשים לרגלי החדשה הזאת, ועשרים מלמדים נתעלו לחשובי העירו על לחמם בחזקה נגד החדשה, ומאה או מאתים מהבחורים השולחים לשונם כצמאים ושואפים לחדשות שֻׁלְחוּ בעד פשעם לעבוד עבודת הצבא, ועשרים או שלשים מעשירי העדה חדלו משלם לנושיהם, ועשר פעמים עכבו את התפלה וחמשים פעמים קראו אספה וכאלה, כאשר כבר היה לעולמים, הנה בארץ רומעניה יצאה החדשה הזאת ותפרוץ פרץ מבלי כל שאון ומבלי פוצה פה, החדשה הגדולה הזאת היא, כי נמנו וגמרו כל בני ישראל היקרים היושבים בארצות מאַלדוויאַ וואלאביי להסיר נוסחא ישנה ולשום חדשה תחתנה, ותחת אשר לפנים בהצות שני אנשים בריבם איש את רעהו ובחפוץ האחד לאמר לאיש ריבו כי שומע אין לו אמר: "אשמע בקולך כאשר אשמע בקול הכלב", ופתאם לפתע הסירו גבולות עולם וסרו ממנהג אבותם ויחלו לאמר "כאשר אשמע בקול הרב", וכל העם מקצה קימו וקבלו עליהם ועל זרעם לבלי סור ימין ושמאל מהתקנה הזאת, ולהשמעות אזנים היו גם הרבנים בארץ ההיא אנשים מבינים את אשר לפניהם וימאנו להתיצב כשטן לפני החדשות ויקבלו עליהם (אם באהבה, זאת לא נודע עוד, וחוקרי קדמוניות ישימו בלי ספק את לבם הרחב ועינם החודרת מבעד הררי אבק נפוח אל הדבר הגדול הזה) לקחת גם את המשרה החדשה אשר שמו עליהם, ועד היום יגרמו העצמות בארץ הברוכה הזאת, בעת אשר להבשר ימצאו בכל ערי מושבותיהם, כי כל משכיל כלמך כפרי יקום בהם וימלא פניהם קלון, וכל ראש הקהל כשמעון צורי יקבע שכרם בחרות אפו בהם, וגם יראתם את אלהים ותורתם אם רבה או מעטה היא לא תושיע להם להעמידם על כנם ולתת די טרף לעולליהם. אם אמנם כאשר נראה מכל אלה יראת אלהים כמלתא זוטרתא היא לגבי יושבי רומעניה, אך את זה לעמת זה עשה אלהים, כי סלל מסלה ישרה למבקשיה ולא ברב עמל מצאוה, וכל החפץ לשלוח ידו ולאמר מצאתי יראת אלהים האמינו בו, ובכן אם כי רב השכר אשר ראה שמעון מהמשקה ומהאכרים השואפים אליו מאשר ראה מיראתו את אלהים, אף כי חלילה לנו לתת את האבן היקרה הזאת ככלי אין כל חפץ בו, ונטל עלינו להודות, כי גם את אשר מצא ביראתו את אלהים די והותר היה לעשרה רבנים להחיות את בני ביתם בכבוד, אך לאיש עשיר כמהו כאין נחשב, ובכל זאת החזיק ביראת אלהים יען כי לא בעמל רב מצא אותה, ואחרי כי איש עשיר היה לכן נחשבה לו יראתו את אלהים גם היא כעשר וצדקה וכיחש, כי בארץ הזאת נטל על איש ואיש לאסוף תבן ולהביא חמר וללבון בידיו לבנים לבנות לו כמו רמים מקדש יחש חדש, אחרי כי כלם יחד עזבו את ספר יחשם בארצם, ולא כל איש היה מאושר כזלפה אשת שמעון אשר למרות גלותה הביאה יחשה עמה ואיש לא הכזיבה באמרה כי יחשה גדול מכל יחש משפחות ישראל, הגדולים והגאונים במשפחתה רבו מספור, ובאי ביתה ידו זאת כי רם לבה במשפחתה כי על כן הזכירו תמיד בשם רב או גדול או עשיר בישראל, כי ידעו מראש כי כל אשר יִקָרֵא בשם הוא על משפחתה יחשב, אחת היא אם הוא מחבר ספר תנ"כ או בעל הלוח הדבוק על הקיר וגם השוחט והחזן וכל כלי הקדש בכל אפסי ארץ אך על משפחתה יִמָנוּ. היא לבדה היתה המאושרת וכל יתר יושבי רומעניה ואף אישה עמהם עמלו מאד ליסד אבן פנה ליחשם, ועל שלשה עמודים חזקים יִסֵד שמעון את המגדל הנחמד הזה, על יראת אלהים, צדקה ועשר, ואחרי כי יראת אלהים לא בעמל רב השיג והצדקה גם היא לא שמה שַמוֹת בכחו ואוצרותיו, על כן הקדיש כל כחו ודעתו ועתו אך להרבות עשרו, כי הוא העמוד היותר חזק אשר עליו ישענו בית ומשפחה ויחש ויעמדו, ואחרי כי רק בזאת יִוָדַע העושר במצוא יד אדוניו להביא אך כלי יקר וחפצים אשר לא יד כל איש תמצאם, לכן שמע לעצת יחזקאל גבור שכנו ויאמר להביא גם את התורה אל ביתו, כלי יקר אשר כמעט לא נמצא בכל הארץ, וכאשר לקח יחזקאל מורה לזרחיה בנו איש גר מארץ ליטא נלוה גם שמעון אליו ויתן גם את פלטי בנו על ידו. אך הנערים נפרדו בדרכיהם מימי ילדותם, נער משכיל ואוהב לקח היה זרחיה בן יחזקאל ונער שובב ומואס בכל למוד היה פלטי, אף כי בינה יתרה היתה לו וישכל גם מזרחיה, וכאשר גדלו שני הנערים לא יכלו שבת יחדו, כי פלטי הרעים תמיד את זרחיה התמים והאוהב מנוחה אשר "מעודו לא כסה בחרפה אף פני זבוב", כפי דברת אמו, ואשר "רך וּמְפֻנָק היה כנערה", לפי דברת אביו, אשר השתאה תמיד בהביטו אל בנו ולא הבין איך יולד לו, להגבור, בן רפה ורך כמהו? ולעמתו היה פלטי חסין וחזק ויאהב לשוח ולהצות מלחמה את הנערים אשר כגילו ואל הספר לא הביט, עד אשר נלאה זרחיה מארח לחברה עמו ויפרידהו אביו ויתנהו לבדו בידי המורה, ושמעון בקצפו על יחזקאל כי הבדיל את בנו מעל בנו, ובדעתו בנפשו כי הוא לא יוכל לבר לו מלמד לבנו כיחזקאל, כי לא ידע במי יבחר, לכן שם פניו אל עיר הוש, מקום מושב הצדיק וידרש לו כי יתן לו מלמד לבנו, והצדיק יתרה עשה וגם את ברכתו נתן לו, והברכה הזאת הביאה לו ברכה הרבה יתר מאשר הביא המלמד לבנו, כי מעת אשר שב מהוש קנה לו לב כל החסידים אשר בעיר ויחשבוהו כירא את הצדיק, אשר ביראה הזאת נכבד איש הרבה יתר מיראת אלהים, ואשתו גם היא ששה מאד על הדבר הזה, כי עתה תמצא ידה לנסוע לקרובה ממשפחתה, הן גדול בישראל הוא הצדיק ואם כן אך ממשפחתה הוא, אבל אחרי אשר בברכת פרי הבטן ברכה אלהים לדאבון נפשה זה כבר, למה זה תלך אל הצדיק ומה תבקש ממנו, אם את הכל נתן לה כבר אלהים עוד בטרם שאל את פי הצדיק? אך בלי ספק ראה אלהים והכיר את עותתו כי הזיד להסיג גבול הצדיק, כאשר כן לא יעשה בארץ אשר הצדיק אוה למושב לו, כי שם לא יתן הצדיק אף לאלהים חפצו, ומה גם בארץ אשר גם צדיק גם רופא ימצא בה, שם תחדל ממשלת אלהים לנצח ולא לו עוד להמית ולהחיות, כי אם המות ביד הרופא וחיים יחלק הצדיק, ובלי כל ספק זה הוא הסוד מדוע יקח לו כל צדיק רופא לביתו, האם חפץ להצדיק ברפואות על ידי הטבע? חלילה! אבל למען ישבו יחד המות והחיים. ולמען היטיב את אשר עות שלח לה אלהים חלי בטן למען תשים לקרובה פניה לבקש ממנו רפואה, ואותה מצאה כרגע, ועל פי דברי הצדיק הקדוש החלה לנסוע מני אז שנה בשנה למעיני הרפואה.

חכמי הרופאים הגדולים עמלו זה כבר ועוד יעמלו בלי חשך לדעת דבר ברור, אם המעינות יָקֵרוּ הרפואה וימשכו אחריהם את כל הנשים הבאות שמה, או הנזמים והקשורים, בגדי המשי והרקמות, אשר תרבינה הנשים החולות לקנות בכל עת שבתן שמה וכל עוד אשר לא תם הכסף מצלחתן, יעשו זאת, ועוד לא הצליח בידן. הנה נראה נשים אשר גם בטרם יגיד להן הרופא כי חולות הנה כבר הגידו פניהן אשר נפלו ובטנן אשר חדלה מעכל ורגליהן אשר תמאנה נשוא הגויה הדלה, כל אלה יגידו להן בשפה ברורה כי נטל עליהן להתרפאות ואם אין, מי יודע אם לא תשימנה חרפה על בעליהן אשר ימהרו עוד בטרם יעברו ימי האבל לשמוח בשמחת חתנים, והנה הן ל תבאנה לפראנצענסבאד ותשבנה בחדר צר ביציע השלישי ותחסרנה נפשן מכל טובה ותענוג, אחרי כי ייקר מאד פדיון תרנגולת צלויה ובשר טוב, ותלכנה לשוח מבית מסחר לבית מסחר ותקנינה יקרות מכל הבא בידן, כמו תכיננה מתנות להאשה החדשה אשר תבא לבית בעליהן, ובשובן תחשבנה את כל הכסף הרב אשר כלו על המסע הזה ועוד לא נושעו! חמש מאות שקלים הוציאו מכיסן, חמש מאות שקלים! ולא שקר בפיהן בקראן פעם ושתים ושלש באנחה בדברן לכל יודען ומכירן או גם לאשר לא ידעו אותן ולא יחפצו להכירן: חמש מאות שקלים! אל תחשוב שומע כי רק מתהללת היא באמרי שקר, לא זאת! אני אדע מספר להשקלים האלה, שלשים שקלים בעד מחיר המסע במרכבת הברזל מחלקה שלישית, חמשה שקלים לחמשת הרופאים, אשר דרשה בהם, הן חולה מְסֻכֶּנֶת לא תבטח בדברי רופא אחד, ארבע מאות ושלשים וחמשה שקלים וחצי במחיר הרקמות וההבלים אשר קנתה, ועשרים ותשעה שקלים אבדו בענין רע, שלומים לבעל בית המלון והמשתה, הלא חשבון נאמן הוא, ומה תעשה עוד האמללה? היא עשתה כל אשר בכחה להמעיט ההוצאות, כי על כן גרעה מלחם חקה ותשכב למעצבה ככלב בפנת גג, ובכל זאת מעיני הרחצה כשאול לא ידעו שבעה, וגם ממשלת הארץ תהיה בעוכריהן, כי לא הכינה מחלקה רביעית במרכבות הברזל, כי לוא היתה מחלקה רביעית, כי אז היו דרושים לה רק ארבע מאות ותשעים וחמשה שקלים, או אז מצאה ידה לקנות במחיר חמשת השקלים מתנות לבניה ולאמהותיה וקרוביה, ועתה תסע בידים ריקות הביתה ואף אגורה לא תמצא בצלחתה. אולם לא כאחת מאלה הנשים היתה זלפה אשת שמעון היא מאנה בעד כל כפר למות בדמי ימיה, כי על כן נזהרה מאד לנפשה לבל יְשֻׁלַח רזון בעצמותיה ולבל יפלו פניה ולבל תמעדנה רגליה ולא תכשיל את אישה לבוא בברית את אשה חדשה בטרם יעברו ימי האבל, ובלכתה לפראנצענסבאד לקחה פי שנים עמה, אלף שקל כסף, ואף כי מחלקה רביעית לא נמצאה לה כאשר בקשה ותקצף מאד, בכל זאת הביאה עמה למקום מעיני הרחצה תשע מאות וששים וחמשה שקלים, כי גם ברופאים לא דרשה בוויען, אחרי כי כבר אמר לה הצדיק את אשר תעשה, ואחרי אש הרופאים אשר אצל מעיני מי הרפואה בהתבוננם בפניה אשר נראו כצלוחית עגולה מלאה יין אדום פרי אדאבעשט (הן האשה הזאת בבאה מרומעניה לא צבע יין צרפת או הונגאריה תביא עמה כי אם זרע ארצה, וגם אדאבעשט ברומעניה תוציא יין, אשר לפי דברת בני רומעניה אין משלו בכל הארצות, כי בשני דברים תעלה ארץ רומעניה על כל הארצות, במשפטיה הצדיקים אשר תתן לכל בני האמונות וביינה הטוב. לדבר הראשון ימאנו בני העם קשי הערף להודות, באמרם כי מעודם לא שמעו אשר לקחת חיל זרים ולשפוך דמם ולהרוס בתיהם וכאלה מעשי בני רומעניה היקרים, כי אלה על משפטים צדיקים יחשבו, ואשר בגלל הדבר הזה, יען כי ימאנו בני העם קשה הערף להודות כי משפטים צדיקים בארץ, לכן יעלו אף בני העמים וישפטום כעונם על ערבם לבם לחלל כבוד עם הארץ ומשפטיו, אבל לדבר השני יודו גם בני ישראל, כי בַּשְׁתִי יתחרו עמהם וישאו כבוד. וכצלוחית מהיין האדום האדום ההוא היו פני זלפה ובטנה ככד יין אשר לא נפתחה), כי על כן גמרו הרופאים אמר, כי לא טוב להביא מים ממעין הרפואה אל כד היין הזאת פן תבקע, והאשה החכמה הבינה כי טוב דברו הרופאים ותשמח כי תצא עת לה הרבה יתר מכל הנשים לבקש רקמות וכלי יקר, ואחרי כי כל אלה במחיר מעט יקחו במקום ההוא, לכן שבה הביתה וברכת הצדיק נראתה בארגזה, כי ריקם הלכה ומלאה שבה ותראה כשלשת אלפים שקל שכר למעלה, כי היא שלמה רק תשע מאות ושלשים שקלים מחיר היקרות ובבית התפלה אמרה להנשים כי כארבעת אלפים פזרה על כל אלה, ויקרותיה אלה בלעו כתנין את "היקום פורקן" ואת שלום בתים רבים ביום ההוא, כי נשים רבות אמרו לבעליהן כי גם הנה טובות הנה כזלפה וגם הנה חכמות כזלפה וגם הנה הכל כאשר לכל כזלפה, אך איש כשמעון לא נמצא, איש כשמעון ראוי הוא כי אשתו תרחץ את פעמיו ותשתה המים, איש כשמעון איש כשמעון הוא ואיש אחר לא כשמעון הוא, אף כי אשתו טובה מאשת שמעון ואשת שמעון לא טובה היא כאשתו ולא ראויה היא להיות לאשה לאיש כשמעון – ורבים מהאנשים הראו כי אמנם לא אנשים כשמעון המה ולא חבקו ידיהם במנוחה כאשר גדלה הצעקה, וביום השני חרשו הרבה מהנשים, אשר אנשיהם לא אנשים כשמעון המה, את הקערות והכוסות, חדשות מקרוב הביאון לביתם, בלי ספק שלומים על היקרות אשר לא הביאו ממעיני הרפואה.

אבל גורל הבתולות טוב היה מגורל הנשים, באחת כי בתולות ישראל צנועות הנה ותמאסנה בכל עדי ייקר ותדרנה לשמוח בלחם צר ומים לחץ כחובת אשה כשרה, עד אשר תהיינה לאנשים – ואז הלא חדלו מהיות בתולות, אישן הפר את נדרן ותחדלנה ממאוס בכל אלה, כי על כן לא קנאו הבתולות בזלפה, וזאת שנית כי להן אור האירה התקוה פניה כי אנשיהן יהיו אנשים כשמעון. התבצר מאלהים מזמה? הלא בן לשמעון והוא בלי ספק יהיה כאביו. כה חשבו בתולות רבות, מלבד שתי הבתולות בנות שמעון, אשר במאה פעמים ביום שמע מפי אשתו כי בנותיו הנה, אשר על כן נטל עליו גם להאמין לדברה, ומה גם אחרי כי החלה לדרוש בצדיקים אחרי אשר כבר עמדה מלדת, אשר על כן כמעט אין כל ספק כי אך בנותיו הנה, שתי הבנות האלה היו עצובות רוח מאד ביום השבת ההוא, בשבתן יחד בגן מאחורי הבית ותשפכנה שיחן אשה בחיק רעותה.

– מה גדלו פרי הגן ומה נעים הרוח אשר יפוח מבין העצים, הוא ישיב נפש ויחיה את הרוח, מה נעים! – אמרה לאה הבת הבכירה, בפתחה פיה ובשאפה רוח בכל כחה.

– לולא היה יום השבת היום כי עתה שכחנו כי גן לנו, הלא כשפחות נחשבנו ולא נדע מנוחה מבקר עד הערב ואף להשיב רוח לא נוכל, כשפחות, כבנות דלים, כמו, כמו – – רחל הצעירה אשר קראה את הקריאה הזאת בקשה למצוא אמללות מבנות דלים ושפחות למען תשוה נפשה אליהן ולא מצאה, כי על כן חדלה. ואחותה ענתה: מהלל שם ה' כי לנו גן אשר ישיב רוחנו פעם בשבוע ולא בנות דלים הננו –

– ומה טוב לנו אם לא בנות דלים הננו! – קראה רחל ותעקם שפתיה ותרגז – מה היא הנחת אשר נשבע מכסף אבינו? האם יתנונו לשאוף רוח מעט? האם נצא לשוח? האם נלבש מחלצות כבנות עשיר? מה יתן ומה יוסיף לנו עושר אבינו ולא נִוָּרֵש בלילה הזה מה ממנו יהלוך! –

– אתּ תכספי תמיד למחלצות, אבל צדקה אמנו באמרה כי כל כבוד בת ישראל הצנע לכת ולבלי פנות לעדיים וקשורים לבל יגבה הלב ובגבהו יסית לכל חטא ואשמה –

– אמנם זאת היא תורת אם, אבל למה זה לא הראתה לנו כי כאמרי פיה כן תעשה אף היא, ולמה זה לא חלקה לנו מעט מהרבה מהיקרות והרקמות אשר הביאה כאשר תחלק לנו מתורת פיה? –

– בי נא רחל אל תחטאי בשפתיך, הן לא אם חורגת היא אמנו, יאריך ה' ימיה עד עשרים ומאה שנה, ובלי ספק תדע את אשר תעשה ואיך יתנך לבך לחשוב אליה רעה? –

– רעה לא אחשוב גם אני אליה, אבל זאת אראה כי היא לא תדאג לנו עד מה, וגם אם ראשינו כצמר ילבינו לא תשים לב. הן לא אחטא בשפתי אם אומר, כי לא כן תעשה אם בסגרה על מסגר את ביתה ולא תתן להשדכנים כל פתחון פה, וכל אשר יאמרו לה לא ישר בעיניה: בזה תתן דפי בו ובשני תמצא מגרעת במשפחתו והשלישי לא איש אוצרות הנהו והרביעי הרבה לפשוע, יען כי בקש נדה כדרך כל הארץ, ומה תהי אחריתנו? הן לא ילדה קטנה הנני עוד, זה עתה מלאו לי תשע עשרה שנה, והיא תדמה כי תעשרני עשר גדול בגרעה משנותי שלש והייתי בת שש עשרה בפיה, אבל אני אדע כי בת תשע עשרה הנני ולא אחפוץ לחכות עוד – קראה הנערה ושפתיה מלאו זעם ותרקע ברגלה.

– אבל אחותי, הן לא כבת ישראל תדברי היום – קראה הבכירה ותתנודד – הנך בת תשע עשרה ותתגעשי כמו כבר זרקה שיבה בך! –

– ואם לחסדי אמנו נצפה נזכה לראות שיבה בטרם עוד כסו ראשינו בצעיף, את הלא הבכירה את ואחריך יבא פלטי ואחריו אנכי ואם את עוד תשבי בבית אבינו מתי תבא שנת גאולה לי? את כדג לא תפצי פיך, כי אין דם בעורקיך ואני כל עצמותי תאמרנה כי נלאיתי נשוא, ולוא הייתי אני הבכירה כי אז כבר פתחתי פי ולשוני דברה בחכי דבר ברור, רק את למכשול גם לי לבל אפצה פי –

– אולם מצות כבוד אב ואם השלכת אחרי גוך ותאמרי להתגרות בהם ולהעלות אפם –

– רק אם האב והאם כאב ואם יעשו רק את הטוב לנו אז עלינו המצוה לכבדם, אבל לא אבות כאלה אשר לא ישימו אלינו לב, אבות אשר המה רק לשטן על דרכינו, לוא יתומה הייתי היום, כי אז היה בידי לבחר כחפצי, הן יפה אני זאת אדע, וגם לא פתיות, ואיש לא יאמר כי לא כן הוא, וידי מלאות עבודה תמיד, ולו בבית זר עבדתי כי אז ראיתי שכר לעמלי וצברתי כסף ועשיתי בנפשי כחפצי, לא כן עתה, עתה הנני כשפחה מקנת כסף להורי אשר בידם לעשות בי כטוב בעיניהם, ואני אכבדם על זאת? ישלחוני לנפשי אם בת סוררה הנני ואת תודתי אתן להם –

– בדבריך אחותי תעכרי רוחי מאד, כי לא תביני מצבך כי בת אתּ לאדון הבית והוא ידאג לך ורק לטובתך יחשוב מחשבות, וכל אשר ירבה לבחר אות הוא כי רבה אהבתו לנו, ואת תתרגזי כמו חבלים שמו על כפך, הן שכרך נכון לפניך פי מאה מאשר רכשת לך בעמל כפך, ואת תריבי את הוריך. לא טוב הדבר אחותי –

– אתּ הנך תמיד בעלת מוסר ואתך לא אוכל דבר כי לא תביני עד מה. בתולה בת עשרים וארבע שנים תצדיק את הוריה על כי ירבו לבחר למענה איש ותאמר כי רק טובתה ידרשו, ואני אומר לך כי שקר הדבר! לאמנו יש חפץ בשפחות כמנו אשר תבטח בהן כי לא תגנבנה ולא תשלחנה ידיהן לגעת בכל אשר לה ואשר תעמולנה בזעת אפים ולעת מצוא תוכל למרט לחייהן אם לא תעשנה ככל חפצה. וצר לה מאד לשלוח שפחות כאלה מביתה, ואל ביתה לא תוכל לקחת שני חתנים כי כל לבבה יבקש להביא אשה מחוץ לפלטי בנה יחידה, כל אלה אני ידעתי, כי על כן תבקש תנואות לכל אשר יאמרו לה, וכאשר תעבורנה עוד שנה ושתים אז יחדלו השדכנים מבא הביתה וכל חתן יסב פניו מבתולה בלה, ואז נהיה גם שנינו שפחות לה, כי לא יעשה כן בישראל לתת הצעירה לפני הבכירה וגם אני כמוך אבלה ימי נעורי באפס תקוה – בדברה נפלו פניה מאד מיראה – ובך העון, בך לבדך כי תקפצי פיך ולא תדברי דבר ויעבר עליך מה. ואבינו מיראתו פן תדד שנתו לילה אחד יתן לה לעשות כחפצה, פן תעירהו בלילה בקול בכיה, אני אבין כל אלה, רק את תסתירי פנים ותמאני ראות נכוחה –

– לא אדע עוד מלים אבחר עמך, כי כאויבת תתנפלי על אבותיך ותטפלי עליהם חטאות גדולות – – –

– לאה ורחל בואנה הביתה, האבות שבו מבית התפלה – נשמע קול השפחה מרחוק, ושתי הנערות קמו בחפזון לבא אל הבית.

ג.

תּוֹרַת אֵם.

מנוחת השבת ועושר אדון הבית נראה בכל פנותיו; כל החדרים נקיים וטהורים, על המטות מכסות לבנים כשלג ועל השלחן יבריקו לא לבד כלי הכסף אשר חמרו לחמרים על השלחן, כי אם גם להמכסה והמפות ברק לבן וטהור. שתי חלות גדולות יפות למראה מסתתרות תחת מכסה צבוע בצבעים שונים וקצותיהן נראות החוצה כי קצר המכסה, וקערה גדולה מלאה דגים ערוכים מאתמול אף היא תרהיב עין כמו תאמר לכל: אני הנני טבור השלחן; היין האדום אשר תן עינו מבעד הצלוחית הרחבה, ופני האדון אשר יפיקו מנוחת שבת ושלוה בהתהלכו בחדרו הנה והנה, אצבעותיו בין אזורו ושמלתו, כי ביום השבת יסיר הבגדים הצואים, בגדי עם נכר מעליו ויתכסה אך בבגדים קדושים, אשר לישראל המה מורשה מאבותיהם, כן יחשוב שמעון בלבו בהתבוננו אל מחלצותיו אשר תתנה לו פני רב או גדול בישראל, ואם תשאלנו ישבע לך שבועי שבועות כי הבגדים האלה חובה המה כמצות וסכה ואולי עוד יותר, יתהלך ויתרונן ויפלג זקנו הארוך ויביט במכונו וכל מראה עיניו הפיק רצון ממנו, אבל שמחתו הציצה מעפעפיו עוד יותר בהביטו בפני בנו, אשר לרגלו בא לו היום כבוד גדול אשר כמעט לא פלל לו.

הרב עלה ביום הזה הבמתה להטיף מוסר ולהכין את נפש צאן מרעיתו לקראת יום המשפט, יום ראש השנה הנכון לבא, והנה בחומו הפך בדברי אומר המאמר בהמדרש אשר הזכיר, ויזכירהו פלטי כי לא כן ידבר, ובתחלה קם שאון בבית התפלה, כי רבים התעוררו על פלטי אשר יעיז להפריע את המטיף מדברי מוסרו, כי רק בעת אשר ישב כסאות למשפט אז שומע אין לו להרב, אך כאשר יטיף מלתו במוסר ותוכחה אז אזנים רבות קשובות לכל הגה היוצא מפי המטיף, וכבר היה לפתגם לישראל יושב רומעניה "נשמע ולא נעשה", והנה זה הנער בא ויפריע את המדבר דבר-אלהים! כי על כן נתנו בקולם מבלי זכור כי בן ראש הקהל עושה זאת, אך נער כפלטי לא רק בזכות אבותיו ישען ויבטח כי ידע כי כחו אתו ועל כן לא שב אחור ויקרא בקול ויוכיח כי לו הצדקה, וימהר וירץ אל ארון הספרים להוציא המדרש ולהוכיח ישרו, ואז בראות הרב כי כלה יאמר פלטי לעשות בדרשתו, אז מהר להציל את שארית הפלטה ויודה בפה מלא כי לפלטי הצדקה, ויארו עיני האב וירום ראש הבן וישפל קול הרב והדרשה הגיעה עד קצה, ואז ידע וראה שמעון את כל כבוד בנו, כי אף אם כבר ידע כי רב כחו בתורה אך כן יקשה את הרב וינצח, זאת לא חשב ולא פלל. ויהי בתחלה כשכור מרוב שמחתו, אך כאשר הרבה חשוב כן נגלה לעיניו כי עוד כבוד רב נכון לו לבא לרגלי בנו. הן אחד הוא לו, וכבר מלאו לו עשרים שנה ועת לעשות היא, הן אם גם לראשי משפחות ישראל ישלח לדבר בבנו יבטח כי לא ישיבו פניו ריקם, הלא עושר ותורה וחכמה, ולפי דברת אשתו גם יחש משפחות לו. אף כי בבית חותנו הסכין לשמוע מפיו רק בקראו בשם משפחות הסוסים למיניהם וידע מספר דורות אבותיהם, אבל בשם אבותיו ויחשם לא הזכיר מעודו, אך בכל זאת בטח שמעון בדברי אשתו כי בלי ספק תדע אל נכון את אשר תדבר, ומדוע יבצר ממנו לקחת לבנו בת אחד הגבירים הנודעים לשם בארצו או מעבר לגבול ארצו? הרעיון הזה מלא כל חדרי לבו, עד כי שכח רגע גם את הדגים אשר כמו יצפו לבא להחסות בסתר קרביו, ויתהלך ויתרונן עד אשר אמרה אליו זלפה: מדוע לא תקדש? – גם עיניה נהרו משמחה, הן גם אזניה הקשיבו דבר מעזרת הנשים וקול בנה אשר הריע על הרב וכל הנאספות בעזרת הנשים הביטו אליה בקנאה, זאת ראהה, ומה זה ינעם לאשה כזלפה יותר מחצי הקנאה אשר תצאנה מעיני השכנית? אך בכל זאת לא מלאה שמחתה את בטנה כמו את אישה, כי היא הלא במקום מעיני הרפואה היתה ושם החסירה בטנה כששה שביעות ועתה תזכירנה למלאות את החסרון, וגם מהרה לעשות כזאת אך ישבו אל השלחן, לא כן שמעון: הוא נתן את המאכל אל פיו כמכונה בלי דעת, ופעם ושתים שם פניו אל בנו כמו חפץ לשאל אותו דבר מה, אבל לא מצא מלים, כי ירא מפני הדר כבודו פן לא ידע מלים יבחר עמו והיה שפל בעיניו, אך לא יכול עוד להבליג על חפץ נפשו ויאמר: ואת כל הספר הגדול הזה תדע בעל פה?–

– כל הספר הגדול הזה, ועוד אלף פעמים יותר, הרב כאין נגדי ובכל בני העיר אין מי אשר יגיע לקרסולי, ואתה דמית תמיד כי זרחיה יבין יותר ממני בעת אשר דעתו כמר מדלי היא לעמת דעתי ולא בעיר כזאת יבינו ערכי –

– גם אני חשבתי היום כזאת, כי בעיר הזאת לא יבינו כל ערכך ועוד נטל עלינו לשאת עין למרחוק למען בקש לך משפחה בערכך – ענה האב ועיניו הבריקו משמחה.

– שמעון! – קראה זלפה – למה תדבר כאלה באזני הנער, דן לא לו לשמוע ואף כי לדבר בדברים כמו אלה, הדבר הזה לנו הוא –

– מה זה תדבר בני? – קראה האשה בחלחלה – נשמת מי יצאה ממך כי כאלה יעברו על דל שפתיך, ידברו כאלה הבנים השובבים, בן פריץ כזרחיה ולא אתה, בני –

– ואני אומר לך אמי כי תשגי מאד בחשבך זאת לעון לי אם אדבר בדבר אשר בו תלוים חיי עד נצח. בדברים כאלה רק לנו לדבר, כי לא רק למען הביא כלה אל ביתך נטל עלי לקחת אשה כי אם למען אמצא לי רעיה –

– ישמרני אלהים! מה זה תשמענה אזני היום. האם הסיתך השטן כי היום להשבית ששוני, השטן קנא בשמחתי היום ויתן בפיך דברים אשר לשמעם תסמר שערת בשרי, מה זה הי לך?! – שמעון! מחר אסע את פלטי אל הצדיק ויברכהו, כי אין ברוחו נכונה היום –. אם כי פני שמעון העידו בו כי הוא לא נבעת מדברי בנו כאשתו, אבל גם הוא השתומם לשמוע כזאת ויחרש.

– אמי! הלא השמעתיך כי איש אנכי ולא נער אשר ימשכוהו הוריו אל אשר יהיה רוחם כאשר ישימו מתג בפה כלב וינהלוהו, אני אל הצדיק לא אלך, כי לא אאמין בו ואל מופתיו לא אחכה ובאשר יבחר למעני לא אבחר אני ואשר טוב יהיה בעיני בלי ספק ימאס הוא, זאת אדע נאמנה וזאת אגיד לך כיום –

– אויה לי! – קראה זלפה בקול בוכים – בדמי ימי ארדה שאולה! האם משכת ידך את לוצצים ואת משכילים. הבנים הפריצים אשר הקים בעירנו הבן הסורר זרחיה בן יחזקאל יקולל שמו, האם כדבריהם תדבר להעטות חרפה על משפחתי הרמה ותהי לשמצה בפי כל בני העיר וכלם ישלחו אצבע למולך ויאמרו: גם פלטי בן שמעון הבחור הלמדן והישר סר את סוררים? אויה לי! התחפוץ להורידני בדמי ימי אל קבר? בני בני! שמעון, למה תחשה? –

– שמעי נא אמי! – קרא פלטי בחמו מבלי אשר חכה אולי יחדל אביו מהחשות – הן אך אשה אתּ ומה תדעי אתּ איזה דרך ישר ואיפה ארח סוררים? אתּ תדעי את אשר שמעת מפי נשים כמוך, ואני בחכמתי הרבה אדע ואשפוט ואומר לך, כי תתעו כלכם בחשבכם, כי בנים סוררים ופריצים המה כל אלה אשר יקראו בשם משכילים, כי מה עול יעשו אם ילמדו שפות וחכמות הלא גם חכמינו אמרו טובה תורה עם דרך ארץ, ועתה אראה את עותתי, כי רדפתי באף והשלכתי שקוצים על זרחיה לא בצדק, ולוא היה עתה פה בעיר הזאת כי אז כמו אח קרבתיו, כי עתה אדע כי צדק בדבריו, ולוא בחרתי כמהו מימי ילדותי בדרך חכמה כי אז הייתי עתה לשם ולתהלה, עתה הן תדעי את לבי ומחשבותי ובאבטיחך כי אין לך כל צדקה לדאוג עלי בעבור הדבר הזה, כי אני נעליתי ולא השפלתי – זלפה ספקה כפיה ופני שמעון אף הוא רעמו, אך הוא לא פצה פיו ויבט אל הקערה כמו בה חפש למצוא חקר, אך אשתו אשר כל הבית ישק רק על פיה בצר לה בראותה כי אין בה עוד כח ללחום אחזה בידו ותעירהו בקראה בקול מר: שמעון! למה תחשה? הלא

שמעת כל אלה כמוני, או לא שמעת? לא אחפוץ לרדת בדמי ימי אל קבר, שמעון למה נאלמת? הלא איש אתה! אוי לצרותי, מה אעשה? אם בצדיק ישים תהלה, בדמי ימי יקדמני המות – פני שמעון רעמו עוד יותר ויתאדמו לאט לאט עד אשר היו אדומים כדם, גם נסה לפתוח פיו אך כמו עצם נתקעה המלה בגרונו, ופלטי, אשר לא ראה או לא התבונן לזאת, אזר חיל לנצח במלחמתו בפעם אחת ויקרא: למה זה תאנחי ותהמי אמי ואני אומר לך כי כעבור יום או יומים תראי כי עוד צדקי בי ולמה לנו להרבות דברי רוח, למה לך לדבר עם שדכנים אודותי ואני כבר בחרתי לי באשה כלבבי – למה זה תשתוממי – וכרגע אגדך גם מי היא לבל נוסיף להוכח בדבר הזה, אני גמרתי אמר ולא אשוב ממנו כי רק את צפורה בת יחזקאל – – היד אשר הכתה בחזקה על השלחן עד כי התמוטט וכל הכלים אשר עליו נפלו לארץ ויתפוצצו לרסיסים לא נתנה אותו לכלות דבריו, יד שמעון עשתה זאת וזלפה צנחה מעל הכסא ותתעלף, פני לאה הבכורה חורו כשיד ועיני רחל הצעירה הבריקו כרשפי אש ופלטי נסוג אחור מפני היד השמה שמות ויצא החוצה.

ד.

זֶרַע בַּצִיָּה.

גם בצִית מדבר, ארץ לא עֻבדה בידי חורש וזורע, יד לא שֻׁלחה בה לפלח ולבקע אדמתה, לתת בחיקה זרע, יציץ לפעמים ויצמח צמח, גם פרי יעלה ויגדל, הפרי ההוא ייבש כי יד לא תגע בו לקטפנו וזרעו בו למינו על האר יהיה, ירד עליו הגשם ועפר יכסנו ולעת מועד יזריע זרע למינו וירבה פרי, עד כי תהי לארץ פוריה. מי הוא הכורם המשכיל אשר ידו עשתה זאת? הסערה סערה זרע מארץ נושבת ותשאנו אל מקום הציה למען תהפוך מלחה לארץ פרי, ויש אשר הזרע ההוא יבול ויעל באד ויאבד וישָׁמד מעל פני האדמה...

גם את זרע הדעת תביא הסערה בכנפיה בסערה ממקומו איש מזריע הזרע ההוא ועל אדמה נכריה ישליך זרעו ויהי לברכה בארץ. זרחיה אשר מימי ילדותו חנכו אביו איש הלב על מבועי התורה והדעת גם יחד, וכל עוד שכן בטח שאנן בצל האב הזה נסה להיות אף הוא למורה בעירו לנערי אחיו, אם כי שטמוהו ורבו בעלי היראה ויזעמוהו מלאכי הצדיק ויהי לקלס למביאי השכלה מחוץ לעיר כלמך כפרי ובניו, בכל זאת מקומו לא הניח, ואם כי אביו קרא לו תמיד בשם הקטן, אף כי לא קטן הקומה ולא רפה ידים היה, אך לעמת אביו היה כנפל, בכל זאת הראה אמץ לב ורוח ולא נסוג אחור מפני כל, אם כי הוא היה הראשון והאחד אשר החל לעשות כן, כי מורו הגר מארץ ליטא נסך עליו מרוחו ובטרם עזב את העיר לבקש לו

אחרת, בלי ספק למען יעמיד עוד תלמידים כמהו, הבטיח לו כי עשה יעשה ככל אשר אמר ויאציל מרוחו על הנערים אשר כגילו, וגם מלא את הבטחתו בהחילו ללמד לבני העניים תורה חנם אין כסף ויהי בתחלה לברכה בעיר, כי לא רבים היו אשר ידעו להבדיל בין רש"י ובין ביאור, בין כתבי הקדש וגמרא, בין ספרים קדושים לספרים טמאים, ולוא הביא איש ספרי המינים אל בית המדרש ויהגה בהם לעין כל, גם אז היה מפרש ושום שכל, כי כל האבות אשר ידם קצרה משלם להמלמד שכר תורתו או בטולה, הביאו את בנם בשמחה לזרחיה כי ילמדהו; אחרי כי בן איש עשיר ונכבד היה לכן לא נועזו אף המלמדים לשים בו תָּהלה, ואולי לא ידעו גם המה כי ישנן ארצות אשר בהן לתורת ה' ודברי הנביאים ספרי מינים יאמרו.

בכל הארצות יהיו תמיד המלמדים ראשי חלוצי הצבא להרעם נפלאות על כל אשר יאמרו להרים את הדקדוק על נס ולקרוא בשם שפת עבר, כי מסיגי גבולה המהּ, גוזלי לחמם מפיהם, ואם לא תעלה בידם להכריע תחתיהם את המשחיתים האלה, אשר יבאו וישחיתו במצודת ציון ומצודת דוד, הבאורים הטהורים לכתבי הקדש, אשר בהם נהלום גם אותם בימי נעוריהם, כי אז הלא יהיו למשסה באין מציל, כי איה איפו יקחו דקדוק ושפת עבר בהדרשם מהם, אשר על כן ילחמו עד כי יצליחו, או עד כי יפלו חללים חללים וגם קבורה לא תהיה להם, לא כן המלמדים ברומעניה, האנשים האלה אשר רבם מגאליציע באו ושם היו חוטבי עצים, או בעלי עגלה ואחדים מהם גם עוזרים למלמדי תנוקות, המה ששו בחלקם כי ידעו לקרוא בכתבי הקדש, ויצאו שכרם בלי עמל רב, כי גם לא נטל עליהם כמו בארצם לשבת כל היום כלוא בחדר. יושבי רומעניה היהודים אשר יחד את כתב יחושם שכחו גם את תורתם בהחפזם להמלט מארץ מולדתם לא האיצו גם בהמלמדים כי יענו את בניהם בחדר כאשר ענו אותם בימי ילדותם, כי עוד לא שלחה קנאת התורה את שניה ביהודים גרי הארץ הזאת, ועל כן עשוּ גם המלמדים שלום את זרחיה, ושנים מהם בקשוהו כי ילמדם גם אותם כתוב, חכמה אשר לא ידעוה הם ואבותיהם, אבל המלמד האחר אשר הורה גמרא, גם הוא מארץ ליטא מחסידי הצדיק מצבועאל, הוא מהר לקדם את פני הרעה ויתעורר לקום לשטן נגד זרחיה ויסת בו כל הנשים, ורבים המנערים ובראשם היה פלטי בן שמעון בקנאו את קנאתו בכבוד זרחיה ויהי לראש לחבל נערים אשר קמו יחד להדיח את זרחיה משאתו ולהרחיק כל נער ממנו, ויקח פלטי את המשרה על שכמו להורות לנערים חומש עם רש"י, לא עם הביאור הטמא. וגם הרב בעיר, אשר בתחלה אמץ את ידי זרחיה סמך עתה את ידיו על ראש פלטי כי הוא בן הגביר בעיר, אך לזרחיה וגם ליחזקאל אביו לא חרה על הדבר הזה, ותהי להפך כי שש מאד יחזקאל בראותו זאת ויאמר לזרחיה כי עתה יקוה כי תפרוץ הדעת בעיר, ילמדו הנערים אם רש"י או ביאור אך ילמדו דבר מה ולא יתהוללו כל היום בחוצות ובשדה כבני עם הארץ.

אך לפלטי היה זרחיה כסלון ממאיר, יען כי עוד נמצאו תלמידים גם לו והמה נחרו בתלמידיו וישאלום ולא ידעו להשיב דבר. הקנאה כל תוכל והיא למדה את פלטי דקדוק שפת עבר וגם שפת אשכנז, למען יבין את התרגום האשכנזי. יתרון הכשר דעת היה לו, רק כי מאס עד הנה בלמוד, כי על כן לא עשה חיל, אך עתה כאשר ישב ויהגה כל היום בבית המדרש רק שפת אשׁכנז ודקדוק שפת עבר ואחרי כן גם ספרי המליצה, אשר השיג ברב כפר בלכתו את אביו ליום השוק, ששמה יבאו גם מוכרי הספרים ועגלתם טעונה משא לעיפה, ספרי גמרא על יד "תלמוד לשון עברי" ופוסקים על "דביר וקרית ספר" יחד ירבצו, וזוהר "כמאספים" יחד יחכו ליד תבחר בם, שם אסף גם הוא מכל הבא בידו, ולב אביו פחד ורחב וישלם בשמחה רבה את השקלים האדומים, בראותו כי בנו ישכיל וגבה ולמדן גדול יהיה, ומבלי אשר חפץ ומבלי אשר ידע בנפשו בתחלה התיצב על דרך זרחיה וילך בעקבותיו, אך לולא אכלתהו אש הקנאה כי אז היה לו גם הוא לעזר, כי זרחיה לקח לקחו מפי מורים וידע את שפת אשכנז וצרפת לכל משפטיהן וימהר לדבר צחות בהן, כי מפי מוריו למד לדבר כן וילך בדרך סלולה, ובלי ספק היה לעזר גם לפלטי לוא אך בקש זאת מידו, ועתה הלך בדרכים עקלקלות, אולם תחת זאת גבה לבו עוד יותר, כי דמה אשר עיני איש לא ראו את אשר ראו עיניו ולב כל איש קצר מהכיל את כל הדעת אשר באה בקרבו, כי על כן התרחק מעל זרחיה מעת אשר התחקה על שרשי רגליו עוד יותר מאז כאשר עוד לא ידע מה היא האפיקורסות אשר בעבורה יתן שם אויבו לשמצה, עד אשר בא יום הנורא, יום הרצח על בית יחזקאל ותגדע זרוע רשעים את העץ הרענן הזה ותהפך את הבית משרש. עתה אחרי אשר עברו ימי האבל התבונן זרחיה כי נטל עליו לבקש לו מוצא למחיה. כי בנחלת אביו נחתה יד צרים ומרצחים, את הבית השמו, את הגן שחתו ואת מטה עזם לקחו מידם, ומה תעשה עתה אמו רפת הידים או אחותו הרכה והענוגה, התמצא ידן לעבוד בבית ובשדה? ועוד זאת כי כמאורת תפתה היתה ארץ הדמים והעיר העקובה מדם בעיניו ורוחו היה כאש לוהט לעזוב את ארץ רצח מלאה ולהוציא משמה גם מחמדי לבו, את אמו אשר חלתה מאד מיום העברות ואת אחותו אשר הפחד מסך בקרבה רוח יגון ותהגה כל היום אך נכאים ותיקץ בלילות לקול עלה נדף, כי על כן עזב לפניהן את האר וישם לעיר אשדות פניו, כי קוה למצוא לו עבודה בבית אחד הסוחרים בעיר הזאת אשר סחר היום מלאה, ויקוה כי כאשר יציב לו יד אז ישלח ולקח גם אותן אליו. אולם רק מהחפץ אל התקוה אך מלא שעל, אך מהתקוה עד מצוא החפץ דרך רחוקה מאד ולא לעתים רחוקות לא יגיע הדורך בה עד קצה. גם תקות זרחיה נוחלה בבאו אל העיר ההיא, ובראותו כי תמים לבו ולא יכירנו מקומו בחברת הסוחרים, אשר אך במרמה יציג אי שכף רגלו בחברתם ובערמה יציב לו יד ביניהם, הוא לא ידע לעשות חונף להאיש אשר בא לבקש ממנו כי יתן משרה על שכמו, וירא האיש כי לא יוכל לבטוח בו כי יעשה חונף להבאים לקנות סחרו, ובלעדי החונף לא יצלח כל עוזר לסוחר, ובכן יצא ריקם מאת פניו והשני שאלהו: איפה עבד עבודתו עד כה? והשלישי אולי נאות לו לקבלו לעבוד בביתו, אך כגמול בעד הכבוד הזה בקש כי יעבוד עמו שנה תמימה חנם אין כסף. ובצר לו, כאשר אפסה כל תקוה ממנו למצוא מחיה אף לנפשו גמר אמר לעזור את דרכו ולהיות למורה לילדי ישראל.

הלא זאת היתה כבר לישראל למלה, אם לא יצלח איש לכל מלאכה, לא ידע עד מה לא בתורה ולא בסחורה, לא חכמה ולא מלאכה ולא דרך ארץ, אז – מלמד יהיה, וזה היה גם משפט המורים באשדות, המורים אשר מאסו בשם מלמד ויבחרו בשם מורה, ולא כאלה אשר כל היום ישבו כלואים את צאן מרעיתם ויהגו בגרון נחר כל היום יעשו המה, המה אך לשעות ומדו מדת תורתם וקולם לא ישמע, אבל גם המה היו כרבם אך מאלה אשר יצלחו כל מלאכה, ועל העדה המפארה הזאת נספח גם זרחיה, אשר עד מהרה היה ללעג ולקלס בפיהם, כי סכלותו הגיד לא כחד בבאו בפעם הראשונה בחברתם ובהתודעו אליהם, וירא לכל את אולתו, בחשבו כי על מורה שפת צרפת נטל לדעת את השפה ההיא ובהתפלאו

איכה ילמד איש שפת אשכנז וראשית חקיה נעלמה ממנו, ואיך לא יבוש לקחת מחיר עמלו שיעמול ללמד שפת עבר אם גם לא ידע עד מה בלשון הזאת? לעג ובוז לכסיל כרזה האומר לכל כי סכל הוא! ובכן מוזר היה עד מהרה גם לעדת המורים, אך אחרי כי גם איש אשר לא יצלח לכל ואם כן גם סכל ובער יצלח להיות מורה באשדות לכן מצא לו גם זרחיה תלמידים. ועוד זאת כי הוא מצא חן בעיני אבות תלמידיו ולתלמידיו אהבוהו בכל לבבם ויקחו לקח מפיו בחפץ לב, אשר כמעט לא נשמע כדבר הזה בכל בני אשדות בטרם בא זרחיה אליה, ולא רק לתלמידיו כי אם גם לאבותיהם הפך רוח אחרת וישנה פני דרכיהם בביתם, עד כי כמעט לא הכירום יודעיהם מלפנים. זאת נראה גם בבית יונה בן אמתי, אחד גבירי העיר, אשר בביתו נחזה כעת את זרחיה יושב ומדבר את בת בעל הבית.

בחדר גדול ויפה ומפאר בכלי בית יקרים תשב נעמה בת יונה, נערה כבת שמנה עשרה, אל העגב ואצבעותיה תפרוטנה בלי משטר על מיתריו, כי לא אחרי הזמיר ילך עתה לבה רק אחרי הפה המדבר אליה, ורגע שמטה ידה מעל כלי השיר למען הניע ותה, באמרה: הלא זאת הכרתי בך כבר כי רוח נכאה תשור עליך לרגעים, ובעבור עליך הרוח אז תהגה נכאים ותרגז ולא יזכה בעיניך כל מראה עיניך, אז תכחש גם בהדעת ותאמר כי לא נצעד הלאה, וכאשר יגבר עליך הרוח אז תתקצף עוד יותר ותקרא בחמה כי נשוב אחורנית, ראה אדעך ואת דרכיך – ובדברה עבר שחוק קל על שפתיה.

– אמנם לא אכחד, כי לפעמים יהגה רוחי נכאים, ואולי צדקת כי אז יצא מלפני משפט מעקל, כי לא שופט נאמן אהיה בעת אשר רק רע אראה, אבל הפעם אדמה כי משפט דברתי. זאת שחתי כבר עם נפשי וחשבתי ואוסיף לחשוב, והמשפט אשר חרצתי לפנים הוא יעמוד על כנו עד היום בלבי, כמו אז כן עתה אחשוב למשפט, כי לא טוב הוא אם ירחיקו הבנים לכת מאבותיהם בפעם אחת, באשר כן המה עושים בני הנעורים, כי ידלגו פעם אחת ובין רגע והנם רחוקים מאד מאד מאבותיהם, אשר רגליהם אל תעצורנה כח לרוץ אחריהם ולהשיגם, והבנים ימאנו לשוב, ועל פני החלקה אשר תפריד ביניהם יעלה זרע ריב ומדון ומשטמה, ולרגליהם תבאנה גם צרה ופגע ומכשול –

– אבל אם בכבדות נתהלך, אז תעז יד הזקנים עלינו ותעמידנו על מקומנו לבל נצעד הלאה. עתה הנך קם כפוקד עון על נפשך, הן זה היה דרכך בתחלה בסופה וסערה בבאך אל ביתנו זה שתי שנים ותראה בית ישראל לכל משפטיו, אבי-אבי ואחיו ואבי ואחיו כלם הולכים בדרכי ישראל כלם רחצו כפיהם בנקיון בטרם ישבו לאכל, כלם כסו ראשיהם כל היום, מבחר שמחתם היתה עת בא הצדיק הקרוב לאבי אבי לשכון כבוד בתוכם, וכחסידים נאמנים נכבדו על פני כל העם, מלבד אשר לא כמלבושי החסידים לבשו, יען כי בעיר הזאת כלמה היא לאיש סוחר, אשר יעשה מקנה וקנין את עם הארץ, ללבוש מלבוש החסידים, ואשר חפץ אבי היה לתת את בניו ללמוד לשון וספר למען ידעו כתוב וחשבון כאשר יהיו לסוחרים אף המה, רק לשון וספר וחשבון אותה נפשו ולא למען הביא דעת בלבם, רק לזאת בחר בך, והנה באת אל הבית ותהפכו משרש, שנית פניו עד כי לא יכירוהו רואיו מלפנים, אחי ילמדו לא רק שפות העמים כי אם גם כתבי הקדש בראש גלוי וגם אבי ישב אל השלחן בלי מכסה לראשו ומיום ליום תעשה חיל בדרכך וכל חפצך יעש, הן אין איש בבית אשר יעיז למרות את פיך, כל היוצא מפיך כדבר חק ומשפט הוא להאבות והבנים, ואם כי נלחמת בתחלה, אך הצלחת במלחמה, עד כי ייחלו למוצא שפתיך בטרם יחלו לעשות דבר, ומה לך עוד? המעט ממך כי נתנוני אותי לעמוד להבחן בבית מדרש המדעים, אשר כזאת לא עלתה על לב אחד מבני משפחתנו כי דבר כזה יפול במשפחתם, וגם ששו והשמיעו מפה לפה את החכמה אשר השמעתי לאבי אבי, אשר בקש ליסרני מלכת להבחן, באמרו לי כי אין חפץ לנערה עשירה מכני להשיג מכתב תעודה כי השלמתי חקי בלמודים ואמרתי לו: אבי! הכסף אולי יעשה לו כנפים ומכתב התעודה לעולם בידי יהיה ובצר יטריפני לחם חקי – כדבר חכמה חשבו לי זאת, אף כי מקרב לבי דברתי כאלה, ואף כי לוא שמעו כזאת מפי לפני שתי שנים כי אז אחזה בשרם פלצות. בתחלה נתנוני ללמוד רק יען כי כל בנות העשירים תלמדנה, אך כי אלמוד כאחת מבנות העניים, למען אוכל להשיג משרה לעת מצוא זאת לא פללו, ובכל זאת באה וניתה זאת וכל אלה רק על פיך יצאו לפעולות אדם, ועוד יתרה עשו אבותי עתה, כי לא נתנו גם לשאר בשרם לגור עוד בביתם כאשר עשו שנה שנה רק יען כי צדיק הוא והחסידים ינהרו אליו, והמה חפצו להראות בפעם אחת כי לא בחסידים חלקם עוד ואחרי כל אלה תאמר, כי קצרה ידינו ממשוך את הזקנים אחרינו, כי המה על עמדם יעמדו, כי על כן נטל גם עלינו להתנהל לאט בדרינו בל נרחק מאד. הלא בית אבותי יהיה לך למופת כי ידינו תמצא לעשות הכל והזקנים יאמרו לכל: טוב, אם אך בדעת נכלכל דברינו ומעשינו –

– ואני אל כראותך אראה כל אלה; אמנם שֻׁנו דרכי בית אביך, אבל אם תדמי כי שִׁנו יושביו את לבם תשגי מאד; המה שנוּ דרכיהם יען כי מצאו חפץ בהשנוים האלה, וגם בלעדי עשו זאת, אני רק עזרתי להם להוציא חפצם, כדרך כל אלה אשר אין די אמץ בלבם לעשות ככל מעלות רוחם והנם מבקשים משען ומשענה להם בדברי אחרים, לכן בחפצם לשנות דרכיהם אשר הסכינו בהם בטרם באם אל העיר הזאת בשבתם בכפר, כי בעיר הזאת ראו כי רב העשירים בדרכי בני העמים יבחרו ותחשק גם נפשם להמנות בחברתם. אך המה בתמתם כבני כפר דמו כי דעת רבה ועמל גדול דרושים לחפץ הזה, והמה לא ידעו כי אם רך יסיר איש עשיר מכסהו מעל ראשו וילבש מלבוש כעם הארץ ומקלו בידו ביום השבת, אז כבר עשה את כל אשר נטל עליו להמנות בין המשכילים, המה לא ידעו זאת כי על כן בקשו לקונת לב ודעת לבניהם למען לא יבושו בשער, רק זאת אותה נפשם ואני רק עזרתי להם למצוא חפצם, ואם גם עשו דברים רבים אשר למורת רוח היו להם, גם בזאת לא אתפאר כי בכחי ובחכמתי עשיתי זאת כי אם יען כי המה שמו מבטחם בי, אחרי כי שמעו כי גם בבתי הגבירים פלוני ופלוני אטיף לקח לנערים ושמי יצא בעיר כי מורה טוב הנני לבני הגבירים פלוני ופלוני, לכן לא הרהיבו עז בנפשם לריב עמדי גם אם עשיתי או אמרתי דבר אשר לא ישר בעיניהם, מיראה פן אלעג להם בשבתי בבית פלוני ופלוני, והיראה הזאת שמה מתג ורסן בפיהם לבל יבעטון בי בהובילי אותם בארחות חדשות וילכו אחרי ויעשו ככל אשר אמתי, כאשר ראו כי טוב להם לעשות כדברו וכי נעים הוא ועל פני מכריהם יכבדו. אבל בלבם המה חושבים את אשר חשבו ויבחרו באשר בחרו עד הנה, כי רק את בגדיו ומשפט מאכלו ומשתהו ישנה איש אשר על פי אחרים ישנה דרכו אבל לא את לבו ורוחו, עדים המה האורחים הקרואים אל המשתה היום. – ככלותו דברו קם ממקומו ויתהלך הנה והנה על פני החדר הגדול, והעלמה הורידה עיניה אל מיתרי כלי השיר כמו בקשה שם מענה על דברו ופתאם הכתה בידיה על פיו וירעשו המיתרים וישמיעו קול אדיר ושאון כסערת נפש אשר מלחמה בקרבה ולאט לאט שבה הזמרה ותתנהל במנוחה ונעימות, ופתאם חדלה ותקם ממקומה ותבקש להביט בפני זרחיה אך הוא עמד ויצפה בעד החלון אל הרחוב הרחבה אשר שם היה השוק למוכרי ירק עד חצות היום.

– מה תחזה שם כי כה תתבונן? – שאלה העלמה.

– דרכי רוב עשירינו המשכילים – ענה זרחיה בלי חמדה.

הנערה נגשה אל החלון ותרא חבל כלבים יוצאים במחול, מרקדים ועושים ככל פקודת אדונם אשר שוט בידו, והנה אחד ממוכרי הבשר השליך עצם וישכחו כלם את המחול ויתנפלו עליה, עד אשר נגעה שוט אדונם על עצמם ובשרם וישובו לרקוד.

– רעל תחת תחת לשונך היום – קראה הנערה כמעט ברגז – אך לא אדע נפשי מה עויתי היום כי תגזול ממני את הענג לדבר עמך? האם לא השמעתיך כבר, כי נפשי תשבע ענג בדברי עמך, כי אך אתה מורי הנאמן אתה, כי רק על פיך אבחר בספר לקרוא בו או אשליכנו מעל פני וכפי אשר תורני כן אעשה, וכמורה נאמן אכבדך ואשיש על דבריך עד כי אשכח את העת והמקום – –

– עד כי קנא בי אביך ויאמר אלי אמש לעין כל כי יקנא בי כי אתי תבלי שעות בשיחה ועמו דבריך מעטים ואך שתים שלש מלים תעניהו על כל דברו עמך; הלא כה היו דבריו אמש –

– הן לא תקצף עליו כי דבר כזאת, הלא אך מתם לבו דבר כה, ובדברים האלה חפץ להראותך כי גם הוא יבין ערוך ערך החכמה, אשר תתן בפיך מלים לדבר עמי, עם החכמה הגדולה בתבל בעינו, שעות רבות, וחסרונו לא נכחד ממנו כי על כן לא ימצא דברים לדבר עמי. ואמנם הוא יראה לעינים כי ששה אני בחברתך והוא לא ידע כי אך כתלמידה מקשבת בקול מורה אקשיב לקול מליך, כי על דעתו לא יחכם איש מבתו, אשר מכתב תעודה בידה כי בוחנה ותפק רצון, וגם הדברים האלה יהיו לך למופת כי גם אוח אבותי שֻׁנָה כאשר שֻׁנוּ כל דרכיהם. הן לא נכחד ממך, כי יתר היהוּדים לא יתנו את בתם לשבת יחד את איש צעיר לימים ולבלות שעות רבות בחברתו, ואם אבותי כה יעשו הלא זאת תעיד בם, כי יכבדו את חכמתך, וכי יודעים המה את משפט העת, כי אין להאבות המשפט לכלוא את רוח בניהם – –

– ולבבי אחרת ישפוט, כי אביך בקש להוכיחני על פני על כי ערב לבי לגשת את בתו הגבירה ולשבת עמה שעות מספר, ומבלתי יכלת להשמיע חפצו בשפה ברורה, כי לא ידע מלים יבחר, או כי פחד פן אענהו עזות, לכן בחר בלשון ערומים, ויתחפש כמו יקנא בי על הדבר הזה –

– אבי יבחר בלשון ערומים ויתחפש! – קראה הנערה ותנע ראשה – שפוט את אבי ככל העולה על רוחך, אך כי רחוק הוא מערמה ומרמה הודית גם אתה לא פעם ושתים; איש תם כמהו כמעט לא ימצא בעיר. ועתה ראה ובחון משפטיך ותראה אם לא עוית משפט, יען כי רוח רעה תבעתך היום, אבל אני לא אניחך עד אם יאירו פניך, ואם גם תשב פה כלוא כל היום לא אתנך לצאת בלתי אם אורו פניך ושחקת ואז חפשה תנתן לך –

– שמעי נא, עדינה, לא עת שחוֹק היא לי ואולי גם לך. אני התבוננתי בפני אביך כי לא הפיקו רצון בדברו עמי, ומזמות דודך אני אדע, הן כשטן הנני בעיניו על דרכו, וגם אתּ הלא תדעי זאת –

– איש אין בארץ אשר אתה תהיה לשטן לו – קראה העלמה בעז – כי אין איש אשר לו הצדקה לשימני אותי למטרה אל דרכו, ואל אהיה כמחוז חפץ לאדם ואף כי לבן דודי אשר תדמה כי שטן הנך לו. דרכי נכון לפני ויד איש לא תנחת עלי להטותני לחפצו, הן צעירה לימים הנני עוד ולא עת דודים לי ובידי להרחיק את היום ההוא כחפצי ובכל לבי אחפוץ להרחיקנו למען יהיה עוד חֻפשי בידי, וכזאת השמעתי לאבי בשפה ברורה, כי אל ידבר דבר באזני בטרם תעבורנה עוד שלש שנים, ובשלשת השנים האלה אקוה כי אבותי ילכו עוד לפנים כאשר הלכו עד היום, ואז לא אפחד ממכשול לב ומכל רבי ומדנים בביתנו, כי הכל יבא על מקומו בשלום –

– הנה הקרואים נאספו – ענה זרחיה כמו לא שמע את הדברים האחרונים ויפתח הדלת ויבא לחדר האכל.

ה.

בַּר מִצְוָה.

הלחיים המלאות אשר ליונה בן אמתי אדומות כדם, ואם כי לא דבר יקר הוא לראות את היקר הזה על הלחיים האלה, בכל זאת אחרי כי העינים הירקרקות גם הנה תברקנה, לכן נבין כי רבה השמחה אשר תרנין עתה לבו, אם כי לא נוכל לערוב ערוּבה בעדו ולהשמיע כדבר מלך שלטון בשל מי באה השמחה הזאת, אם יען כי ביום הזה יִפָּטֵר מעונש בנו, ואם יחטא ישא הוא את הענש ולא אביו, אשר כבר נשא ענשו עד בלי די, עת כי נטל עליו עד הנה לפזר הרבה כסף למען הביא תורה בלבו, ודי יתר מדי היה הענש הזה לו, ולמה זה ישא ויסבול עוד את עונותיו, אשר אם על פי דרכיו אשר בחר בהם בעודו באבו נשפטנו, אז יהיה מספרם לא מעט, ועל זאת ישיש כי יסיר מסבל שכמו?... או יען כי ביום הזה יראה שכר לעמלו, כי בדרשתו יראה בנו לכל הקרואים כי הכסף אשר פזר עליו אביו נשא פרי טוב ויציץ ציץ תורה אשר לא תסלא בפז? או אולי מאשר כי ביום הזה יראה הוא את כל כבודו כי כביר מצאה ידו ושקר יענו בו, כי חרד הוא מאד על כספו ומאכל שלחנו וכל משטרי ביתו לא כאחד הגבירים הנם, – עתה יראו ויוכחו! כי לא כאשר התנהג לפני עשרים שנה בעוד אשר עבד עבודת עבד למען למצוא לחמו, יתנהג עתה, יראו כל הקרואים את כלי ביתו היקרים, יראו את בתו אשר מכתב תעודה בידה כי ראויה היא להיות מורה בבתי הספר, יראו את המטעמים אשר יבאו על השלחן וישפטו; – או אולי התקוה למצוא ביום הזה ארוחה טובה האירה פניו? – כמעט נגזר אמר כי כן היה, כי באותות ומופתים וביד חזקה הראה כי לא קרוא הוא אל המשתה, כי אדון הבית הוא ולא לו לחכות עד אשר יעירוהו ויבקשוהו כי יטעם מכל אשר לפניו, אבל גם הקרואים כמו נפל דבר אלהים פתאם מן השמים "מצוה לחסר" כן התאוששו, איש מזלגו וסכינו בידו לערוך מלחמה גלויה לכל הנצבים על השלחן וגם זרועם הושיעה להם. אחרי יונה החרה החזיק דוב בן אמתי, אחיו הגדול ממנו, איש גבה קומה ורזה, עיניו מבריקות ולא תנוחנה רגע, בזקנו הקטן זרקה שיבה והוא יביט ויתכונן מאד לכל אשר יעשה אחיו, כמו שומר הוא עליו פן יעשה דבר אשר לא כדת, וזה האיש משה מיוחש הירא וחרד לדבר ה' ותורתו יזכור תמיד ביום ובלילה, כמו ראה את עמלק עין בעין משתרע על השלחן כן מהר וירם את ידו ויתן את עיניו בו ויעשהו גל של עצמות, ובנו עוזר אחריו ביד חרוצים וברוב כשרון ורבי חדקא המלמד אשר בבית רבי משה ישכון ללמד לבניו תורה וחופה ומעשים טובים ראה את האוז הצלוי האדום מאד, ואף הוא היה מתכון לגמור עליו את ההלל וימלא פיו תהלתו אחרי אשר נשמר זכרו. לא כן יששכר הקרוב ליונה והנאמן בבית מסחרו, הנודע לחסיד גדול השונא את הדקדוק והמליצה תכלית שנאה, הוא נבעת מאד בראותו את התרנגול הצלוי אשר שלח רגלו למעלה ויהי בעיניו כאות הקריאה ויחרד וינוע ויתנפל על השה התמים אשר הראה לכל כי תוכו כברו וישלח בו שניו בחמה שפוכה כמו לוא נתח מורה שפת עבר ודקדוק העלה המזלג. לא כן שלמה איש השלום הוא כרת ברית לכל אשר נפל שבי בידו ויתאמץ לתת לו מנוחה בקרבו. וכל יתר הקרואים היו כהולכים לתמם אחרי שרי הצבא האלה אשר כמצביא על כלם היה אדון הבית, וגם הוא היה הראשון אשר שאף רוח בחזקה אחרי העבודה הרבה אשר עבד שתי שעות, וכמו אות מלחמה היתה זאת כי כרגע שאפו כלם רוח ויטו ראשיהם לאחריהם אל הערש או הכסא, איש איש לפי מקומו. אלה אשר הרבו לשלול שלל במלחמה לא קמו איש מתחתיו, ואלה אשר לא הרבו הראות גבורתם שִנו מקומם או גם קמו מתחתם וישיחו חד את אחד.

– נגון ההפטרה כאשר שר לפנינו אתמול בר המצוה ימצא חן בעיני – אמר רבי משה מיוחש – הוא נגון הליטים, ובכל זאת ימצא חן בעיני מאד, ולא אדע מדוע זה מאסו בו בקהלתנו? גם אני חשבתי כי יגלי בני יפטיר בקול ביום אשר יהיה לבר מצוה, אך שבתי ממחשבתי בחשבי כי יהיה לשחוק לכל שומע, ואמרתי טוב טוב כי ישמיע דרשה באזני הקרואים. יגלי, התזכור עוד את הדרשה? –

– הן זה שמנה שנים עברו – החל חדקא המלמד לענות דבר תחת תלמידו.

– שש שנים – קרא מיוחש בחפזון – שש שנים, וליגלי כח זכרון נפלא, הוא יזכור הכל וידע הכל –

– אמנם זכרון טוב לו – מלל בקול דממה שמעון הסוחר בחטים – הוא ידע בעל פה שם כל השפחות אשר היו בבית אביו, גם מספר הכסף אשר נתן אביו נדה לכל אחת ביום חתונתן –

– ובכל זאת אין כל צדקה לאשתו להתאונן עליו, אף כי הוא השלישי לה – ענתה אחריו אשה אשר בשבתה נראתה ככד עגולה ופניה כחלת לחם עגולה, אשר עיניה אך כשתי נקודות קטנות שחורות הבריקו ומתחתיהן חוטם קטן, אשר איננו שוה לדבר אודותו לולא נשמע קולה כמו עבר דרך נחיריו – אשתו מאושרת ומוצלחת וכל חפצה יתן והיא תעדה עדיים ותשב ראש בבית התפלה כמו לוא אשת שר העיר היתה ונשים טובות ממנה, אשר בעלן לא השלישי הוא להן, תקנאנה בה, הכל תלוי במזל –. עיני אישה העירו כי גם הוא יאמין כי הכל במזל תלוי וגם מזלה גרם כי תדבר כאלה בבית זרים, כי לוא שמע כאלה בביתו כי אז לא היה המענה כקטורת באפה.

– כאשר אדמה אך סוחרים נאספים פה – קרא יגלי בקול בעמדו על רגליו ובהטותו ראשו על צדו עד כי כמעט נגעה לחיו האדומה בכתפו ועינו הירקרקה הבריקה ושפתיו העבות נפתחו לרוחה – ובאזני מי אשמיע הדרשה, אף כי דרשת נער היתה? –

– הביטו אל בן זנונים זה – קרא שלמה – הוא ידרוש! –

– לא דרשה כי אם דרסה אמר, ובלי ספק זכר את מאמר התלמוד הידוע, המשוה עם הארץ לארי – אמר יששכר ויעקם שפתיו כמו בקש לאמר לשומעיו אני עשיתי את אשר נטל עלי: לפתוח בחכמה פי, ואתם עשו את אשר עליכם המצוה: לצחוק! – ושומרי מצוה אחדים נמצאו אשר מלאו פיהם תרועה, ומשה מיוחש אשר לא ידע למה זה ישחקו התעורר ויאמר: אמנם צדק בני, כי הדרשה אשר דרש ביום אשר היה לבר מצוה לא להשמע במושב סוחרים נאמרה –

– בלי ספק מיראה פן יקנו הסוחרים גם המה דרשה כמוה מאת הדין רבי משה בן אוריאל אשר ימכר אותן במחיר, אבל עתה לא ירבה במחיר הדרשות כי כסף דרוש לו להשיא את בתו אשר לפני עשר שנים הגיעה לפרקה ויד כל סוחר אף אם יפשוט מחר את הרגל תמצא לקנות אחת הדרשות כטוב בעיניו – ענה יששכר.

– גם זה הנער השובב – קרא משה כמו לא הבין אל מה ירמזו דברי יששכר בשלחו אצבעו למול בנו – גם זה הנער השובב פזר לפנים את תורתו לכל שואל וגם הוא נתן דרשות לחברים רבים ולא פחד פן לא תספיק לו תורתו ליום החתונה. תהלה לאל! שדוכים למאות ולאלפים מכל קצוי ארץ ידברו בו, עד כי לא תספיק לי העת לקרוא כל המכתבים. רבי חדקא! הענית היום על דבר הגבירים הגדולים מערי אמשטרדם ולעמבערג? כן הוא, אני נאלצתי לתת את הדבר הזה בידי רבי חדקא והוא אשר הביא את בני לתורה הוא יגדלם גם לַחֻפָּה – רבי חדקא נשם וישאף רוח עד כי בטנו הֵרומה כהר גדול עת אש מתלקחת תחל להתפרץ בקרבו, ובשתי ידיו אחז את שתי פאות זקנו הארוך אשר הגיע עד טבורו.

– ראי נא ראי איך תעקם חוטמה זאת הגרוגרת – קראה אשׂת משה מיוחש באזני האשה היושבת על צדה בהראותה את נעמה בת אדון הבית – אני ירקתי בפני כזבי השדכן אשר דבר באזננו לקחת אותה ל ל בננו. לא תדעי, חיה, מה יקר הוא הבן היקר הזה, הוא ילמוד יומם ולילה ותפלתו נשמעת כתפלת צדיק וגם בכל השבע חכמות אין כמהו, והמלמד הזה יקר הוא מפז, מפז יקר הוא, אין במהו בכל מלמדי העיר –

– ואני אשליך החוצה את כל הכסף על בני, כי המורה ילמדנו דקדוק ולשון הקדש ועוד ספרים טמאים, ובעלי טרוד הוא בעונותינו הרבים – ענתה שכנתה הקרובה.

– אמנם טרוד הוא מאד להתבונן על מחולת המחנים בבית המשחק – נשמע קול אשה אחרת מאחריהן אשר הגיע עד אזני המדברת, אבל היא היתה כלא שומעת ותאמר: על איש כבעלי אשר ידאג לביתו ואשר יעמול למען מצוא הכסף נטל לעבוד הרבה, הן לא רבים המה אשר רק מהגנבה אשר יגנבו בבית אדוניהם תמצא ידם לקנות מרכבות ועדיים לנשותיהם –

פני האשה הקטנה והבריאה מאד אשר פניה כפני פרה אדומה ואשר על דל שפתיה עברו "מחולות המחנים" אדמו עוד יותר בחפצה להוכיח לרעותה כי אב נוהג בעגלה, אשר לפי דברת רבים עשה עשר בגנבו סוסים, כי אב כזה לא ירבה יחוס המשפחה, ולעומתה חשבה האשה, אשר בעלה טרוד מאד, למשפט, כי לא נאוה לאשה לשתות יין הרבה כאחד הסובאים, אבל זאת תדע נאמנה, כי כל הנשים תמלאנה קלון פני אשה, אשר סבאה בפניה יגיד. לדבר הזה ענתה האשה הארוכה, אשר פיה כמו זר נחשב לכל יתר יצורי גוה, כי בעת אשר הצואר היה ארוך והחוטם ארוך מאד והשפתים ארוכות מאד מאד והלשון ארוכה מכלן היתה, הנה היה הפה רחב כפתחו של אולם, ואותו פתחה באמרה, כי כן דרך השפחות לקרוא לריב בהקבצן יחד ואת דרכן לא תעזבנה גם אחרי אשר ידן תמצא לקחת שפחות להן, ואם כי לא נבין מדוע, בכל זאת העיר המענה הזה את רעותה להוציא משפט אחר, כי יש נשים אשר כנחשים תאהבנה לשלוח לשונן בכּל, מבלי אשר נגע איש בהן – ובעלת הבית, אשה לבנה אשר פניה לבנים, עפעפיה לבנות ובגדיה לבנים, נענעה בראשה לכלן ותשתאה ותשתומם לחכמת כל הקרואות, אבל הנה לא הכירו טובה לה, כי כלן יחד גמרו אמר כי רק לפתיות אשר וחיים של שלום את אישה, גם לדבר הזה, אשר אף כי בקול דממה דקה מאד נשמע, בכל זאת הגיע עד אזני בעלת הבית. נענעה בראשה ותאמר: כן! –

– מי זה ישים לבו לקרובה דלה? – ענתה צביה האלמנה ותקפוץ פיה ותעקם חוטמה ותשא למרום עיניה בשאל אותה נעמה בת בעל הבית מדוע זה פגרה לבוא?

– אבל הן שלחנו לקרוא לך בעוד עת היתה כאשר שלחנו לכל הקרואים? –

– שלחתם לקרוא לי? – ענתה האלמנה ותגע בידה ואת ראשה הטתה מעט על צדה ותסגר עיניה רגע.

– האם לא בא השליח בעתו? – שאלה נעמה.

– השליח, מי הוא השליח? – קראה האלמנה ותקפוץ שנית את פיה ואחרי כן נשאה מעט למרום שפתיה ותורידן – השליח? זבדי המשרת, השליח! –

אבל הן אותו שלחנו לכל הקרואים –

– לכל הקרואים, אם קרובה דלה במשפחה ואין להמלט ממנה, הן קרובה קרובה היא ואם גם דלה היא בכל זאת קרובה ממשפחה אחת, ומה לעשות? הלא נטל לקרוא גם לה, אם יחפצו או ימאנו, גם אם בשת הפנים תהיה להם, אבל קרובה קרובה היא – ובדברה דלו עיניה למרום.

– בי נא, דודתי, מדוע תדברי כאלה? הלא תדעי כי נאהבך ונכבדך, ומי זה יבוש בקרובתו אם גם לא עשירה היא, חי נפשי כי אין לך כל צדקה להתאונן עלינו –

– צדקה להתאונן עליכם? ומי אמר לך כי לי הצדקה להתאונן עליכם? לוא עשירה הייתי, כי אז אולי היתה גם לי הצדקה, אבל לעניה אין כל צדקה ולא אתאונן –

– לא טוב הדבר אשר אתּ עושה לחשוב כי לא נכבדוך, יען כי לא עשירה אתּ ואשר באמת לא כן הוא –

– מי יבקש דבר מכם? חללה לי, אני אשיש גם בזאת כי לא תשכחוני, כי לא תשימו אחרי הדלת והמזוזה מקומי בבאי, רב כבוד לי רב עד בלי די –

– ומה שלומכן, דינה וחוה? – שאלה נעמה בשומה פניה אל שתי הנערות אשר עמדו מימין ומשמאל האלמנה בבאה.

– ומה שלומנו? – ענו הנערות יחד ותעקמנה שפתותיהן ותקפצנה פיהן ותרימנה ותשפלנה עיניהן יחד כאמן – מה שלומנו? רב תודות לך, גבירה, כי תשפילי ערכך לשאל לשלום נערות יתומות עזובות עניות כמונו –

– העוני לא יגרע מערך האדם כאשר העשר לא יוסיף עליו – ענתה נעמה בתום – וכבר היה לכן לראות זאת, כי בעיני לא יִכָּבֵד העשר, ואות נאמן הוא, כי לא אלבש מחלצות ולא אעדה עדי –

– ליתומות תחשב גם זאת לחטאת כי תלבשנה משי – קראה האשה באנחה, בהתבוננה אל בנותיה ואל שמלות משי הארוכות אשר סרח העודף להן מלבד אשר תכסינה את גויות בנותיהן, אשר גם להנה לא מעט סרח העודף היה – ביתומה יתבוננו מאד וכל אשר תלביש יהיה לצנינים בעיני העשיר, והעדיים, בעונותינו הרבים, העדיים, לכל פושעי ישראל יהיו עדיים כאלה, נזמים קטנים ושרשרת זהב, ולאלה עדיים יאמרו, זה הוא גורל העניים! –

– חי נפשי, דודתי, כי לא התבוננ