גמול ישרים – חלק שני

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

א

שְׁנֵי הַמּוֹרִים

הראית בן אדם יצור קטן בידים יתפש חוטי ארג שהוציא מקרבו דק מן הדק כמעט עין לא תשורם, ימשכם, יפרשם עדי אחד באחד יְדֻבָּקוּ ויהיו למעשה ארג – בית עכביש הוא מחסה ומשגב ליוצרו; אבל גם רשת פרושה ליצור קטן אחד, אשר ירון, יריע, יחול במחולות וזמר על פיו ובאפס נלכדו רגליו, זמירו יאסף, קולו יחבא ועל ראשו יאטר שודדו פיהו ויאבד לנצח – אבל גם רוח קטן כמוץ יסער את השודד וביתו ותהי לדל תקוה.

חוטים דקים מאלה נסתרים מכל עין ישזרו במחשך, יחד ידבקו, מבלי משים יגדלו ויתעבתו ויהיו לארמון עז, משגב לחוסה בו, או מצודה פרושה לנכשלים תמימים עוברים בטח; מפעל כזה יד הזמן תוציאהו, אשר סתר תשים על מעבדה, במחשך תשזור, תארוג ותשלב חוטיה אחד באחד, עד כי תוציא פעלה למענהו – תעצומות ועז להאחד ומכשול רע לרעהו; אבל גם פעל כזה תפיץ סערה בהגיחה מחדר התהו, סערת המקרה תעבור ותשטוף פעולות כאלה לאין קץ ויעלו בתהו ויאבדו.

גם בני האדם במעבדיהם האם לא להם ישוו, לעכביש והזמן? ואם גם יגדלו במעשיהם מהאחד ועד גבורת השני לא יבואו, האם לא ישא רוח לא לעתים רחוקות אותם ופעולותיהם וארמנותיהם, עד כי גם זכר לא יהיה להם?

מהומה ומבוכה היתה פתאם בבית הישיבה בעיר שתיקא; הנערים יחפזון והילדים איש אל אחיו יתמהו ויסתתרו תחת השלחנות והספסלים ובין התנור והכותל, איש את אחיו ידחקון וילחצון כצאן אובדות עת יפרץ זאב ערבות בעדתן, ראש ורגל יחד ירבצו ושוק יתמך ירך, ויחד במחבואם ברעדה יחילו, ובכל זאת תחדורנה עיניהם להתבונן במורם, אשר הביא בלהות צלמות לבית ההוא אשר שלום בקרבו תמיד.

על הבמה אשר בבית בַּתָּוֶךְ ישב ראש הישיבה על הכסא של אליהו ויהגה בספרו ולמראה עינים היה כל לבו שקוע בספר אשר לפניו, עד כי לא ראה את כל הנעשה בביתו, לא התבונן להמבוכה הגדולה אשר נהיתה, השאון לא העירהו וגם השטן המפריע כמו לא בא. הוא ישב במנוחה, ראשו נשען בין שתי כפות ידיו ולא הניע יד או רגל זה זמן כביר.

– הס נפתלי! קרא נער אחד תחת השלחן לרעהו בקול דממה – רבנו יישן ואל תקיצהו משנתו –

– שים בעפר פיך, לץ – ענה השני – הגם ברבנו תשלח לשונך? הוי איש לא ידע בשת! -

– ועל זאת תהיה למגיד ומוכיח בעיר – קרא השלישי – הן זה כבר יבקשו ראשי העדה מוכיח להם -

– דג מלוח! הגם פה תקרא למצה? –

– דג סרוח! הגם פה תרים ראשך? –

– החרישו יחד, שובבים –

– צדיק הוא, חסיד הוא, יבנה ביתו בקרוב – החל לשיר נער אחד בקול דממה, ויתר השוכבים תחת השלחן שחקו, מלבד הנער אשר עליו כונן הלעג, הוא שלח ידו וימרוט בשר בוזהו, וכרגע והנה המלחמה ערוכה, זה יבעט ברגליו וזה ישוך בשניו, זה ידקור באצבעו ורעהו יהדוף בצד ובכתף, עד כי השליכו איש את רעהו ממחבואו ועל הארץ התגוללו וחרפות וגדופים המטירו איש על רעהו כמטרות עֹז – וראש הישיבה עודנו תפוש ברב שרעפיו ולא יראה ולא ישמע.

בצד ארון הקּדשׁ המפֹאר בכתֹבת קעקע על העץ מעשה צעצועים, שבו יֵרָאוּ צפרים עפות – ודמות חמור להנה, ואריות נוראים אשר לשונם עד מצחם תשתרע ועליהם נשר ארך הזנב וקצוץ כנפים יסוכך באברתו. גם על העמוד אשר לפניו עמדו שני בחורים, אשר לפי מספר שנות שניהם כבר הגיעו לבינה, ויתלחשו בקול דממה אשר הגיע עד אזני כל הנמצאים בבית, מלבד אזני ראש הישיבה, הנה כמו אטומות היו ולא שמע ולא הקשיב מאומה. שני הבחורים האלה הראו אֹמץ לבם כי לא הסתתרו ככל יתר חבריהם, אבל כל זאת על עמדם עמדו ולא נֹעזו לגשת אל האיש אשר בהופיעו בבית הֵסַב את כל המבוכה.

ראש הישיבה היה כאיש נדהם, כל הלילה לא שכב לבו מאז שמע דברי הרופא אשר לחש באזני שמריה ואשר מצא מחיר הלחש הזה שתי מכות לחי ואשר בעבורן הובא שמריה היום אל שופט העיר להשפט את הרופא. שמריה שב ונחם אחרי רגעים אחדים מפעולתו וירא ויוכח כי לא טוב עשה, ומה גם לאור הבקר בראותו עין בעין כי כדברי הרופא כן היה ואך לשוא דרוש דרש בצוענית ובעל שם וקדר, גם למותר יהיה רבי למך הרופא אשר עוד מעט יבוא, כי מרים כבר קמה ממטתה, ואם כי פניה זועפים בכל זאת ראו כלם כי עוד בצל החיים תתלונן, הוא ראה את עותתו ויכהו לבו מאד ובכל נפשו נאות לבקש סליחה ומחילה מאת הרופא וגם לקדם פניו במנחה, אבל לבו היה מלא יגון וצרה עד כי לא נתנו לחשוב מחשבות אחרות – בתו נשקה את הרופא לעין כֹּל וכל בני העיר ידברו בה היום ותהי נגינת כל יושבי שער, זאת ידע נאמנה, עתה לוא תקפתה מחלה עזה ותשליכה על ערש לא נאנח עוד כאשר נאנח על מִהרה לקום ממשכבה, לוא חלתה כי אז אמרו כלם כי אך אש הקדחת הבעירה יקוד בעצמותיה ותעוררה לעשות זרות ולדבר תהפוכות, ועתה כאשר היא בריאה אולם! ומה גם בהודע סבת מחלתה אתמול, נורא הדבר מאד! שמי הצלחתו קדרו ברגע אחד, לא אב שמח ומאֻשר בבתו הוא עוד, כי אם אב הולך שחוח, קודר בלחץ לבב נורא! בתו תהי למלה בפי כֹּל, בתו אשר אמר כי באשרה מאשר יהיה בכל ימי חייו, בתו עשתה מעשה אשר לא נשמע בכל ערי מושבות ישראל כי בת ישראל תעשה כזאת, בתו תהי לחרפה וקלסה והוא חרפתה ישא, וגם עונותיה על עצמותיו יהיו. במארת אלהים ארר בעת ההיא את אֵם בת שבע, כי אך היא היתה המדחת להדיח את בתו אחרי שפות זרות, גם פני אשתו היו לו למחתה כי היא עזרה לרעה. האשה ישבה בפנת חדר ותבך תמרורים, והוא, אישה אשר אהבה עד הנה כנפשו וכבדה יותר מנפשו כמצות חכמינו, הוא יעמוד מנגד ועוד יחרוק שן, עוד יקצוף עליה ויקנא בה, על כי עיניה תרדנה פלגי דמעה, לוא נפתחו גם ארבות עיניו וראשו היה למקור מים אז אולי שב ורוח לו, אבל כאבן מעמסה לחץ לבבו בחזקה עד כי כמעט לא יכול השיב רוחו ובכל זאת אין דמע בעפעפיו, ולא לפלא הוא כי בעת ההיא שכח את הרופא ואת אשר עשה לו, עד כי הזכירהו משרת בית המשפט את מעשהו אמש.

הקריאה הזאת לא הרגיזה לבו, אף כי ברגע ההוא נדמה לו, כי שאול חטא במעשהו ועד ירכתי בור כלא יבוא לארך ימים, אך ברגע ההוא בחר בכל לבו בבור כלא, להותר במחשך מהביט עוד בפני אדם ויקם וילך כרגע מבלי דבר דבר את אשתו ובתו אשר נבהלה מאד בראותה את משרת בית המשפט, כי לא ידעה עד מה ותשלח ידה להחזיק באביה, אבל הוא אם כי לא הדפה בעברה אך הסיר ידה מעל ידו ויצא נאנק דֹם מהבית. וראש הישיבה אשר היה אוהב נאמן לשמריה וקרוב לאשתו נשבר גם הוא על שברו, אחרי שמעו דברי הרופא, ובעת אשר שמריה דמה כי אך מתאנה הרופא לבתו וַיַשְׁלֶה נפשו כי רבי מלך ישים לאל מלתו בעת ההיא החלה דאגה לשבור את לב הזקן ולא ידע מנוחה כל הלילה, ולאור הבקר מהר לקום וללכת אל הרופא לבקש מלפניו כי יסלח לשמריה על אשר הכלימהו ברגע באפו ואשר נכון עתה לכפר פניו כאשר יבקש, אבל הרופא ענהו בגאון: אני אַראֶה להנבזים האלה אשר יבזונו וידעו מי אני, נקם אקח, נקמת כבודי ולא אשוב ואז אתן מורא בלבם וייראוני. לשוא שחת הזקן את דברו ויראהו לדעת כי טוב לו לעשות שלֹם את איש נכבד כשמריה אשר יכיר לו טובה וישלם לו כפעלו וגם הוא יעשה ככל אשר תמצא ידו לתת לו מהלכים בין עשירי העיר אם אך יאות לו לדבר הזה לסלוח לשמריה אשר לא ידע ואשם; כל אלה היו לשוא, כי הרופא באחת גזר אֹמר לנקום נקם ויתן בקולו גם על הזקן הרודף שלום לבל יוסיף להלאות נפשו באמרי הבל כאלה כי לא יצלח להשיב לבו. ובכן יצא הזקן במפח נפש מאת פניו, ולא רק על שמריה חרד פן יִוָסֵר כי אם על מרים ירעה לו נפשו, כי הרופא אביר הלב הזה יגלה חרפתה בקהל, ובבאו לבית הישיבה באה דאגה חדשה בלבו: מה יענה ומה יאמר לישעיה? – זה ירחים אחדים טוה וארג במחשך כעכביש לבנות בית לתלמידו אהוב נפשו ועתה באה סערה ותסער אותו ממקומו. מעיניו לא נסתרה אהבת ישעיה את מרים, אבל היצדק בעשותו זאת בעזרו על יד השדכן לפרוש מצודה רעה לפעמי התם הזה, הן גם באהבתו לשמריה ובתו לא יוכל לכזב לנפשו ולאמר כי טובה האשה הזאת ולא כמצודה וחרמים תהיה לישעיה, ואם אין? הלא נטל עליו להשמיעו מדוע זה סר לבו פתאום מאחריה, ואיך יוכל לשאת חרפה על קרובו ולגלות כלמת בתו? ואל המחשבות האלה נלוו עוד אחרות, זכרונות ימי נעוריו אשר דמה כי כבר נשכחו כמת מלבו קמו שנית ורוח חיים נפח בהם ויעמדו מול פניו כמו חיים. לפניו ישתעשע נער קטן מחמל לב הוריו ושעשועים לכל רואיו בבית מלא כל טוב, עשר ויקר יֵרָאוּ בכל פנה, אב זקן ונשוא פנים בעיר יחבקהו, אשה כבודה תפארת נשים בחכמתה ובצדקתה תנטלהו ואומנת מחלצות תלבישהו, וכבן מלך ינשא על כתף מהמון משרתים ומשרתות, מי זה הנער? – בחדר מפֹאר בכל כלי יקר ועדי ישב עלם לפני מורהו איש תאר וחכמתו תראה מעיניו, הוא יחנכהו בתורת ה' וישיש על כל מוצא שפתי הנער, אשר חכמתו תפרוץ חוצה וכבר יצא לו שם בעיר, ואביו יבקש לתת לו לוית חן וישקהו גם ממבוע הדעת, ומורים משכילים ילמדוהו שפה ולשון ודעת וירנין לב הוריו ומוריו. בן מי זה העלם? – בחור מלא ברכת ה' יצא לשוח ברחובות קריה כבן אחד הפרתמים, יעבור בסך במרכבות מרקדות, ירכב על סוס אביר כגבור הודו ותפארתו תבענה לו אשות חן ומי זה יערב לבו לאמר כי הבחור הנעלה הזה לישראל הוא? מי זה יעיז פניו לחשוב גם אותו בין בני העם הנבזה והנמאס כראי? מי זה יבער ויכסל להאמין כי שפתי הבחור הזה אשר גבֹהה גבֹהה תדברנה במושב שרים, כי השפתים האלה תשמענה גם תורת ה', כי הראש הזה אשר ינשא על כתפו בגאון הוא ראש אחד מבני העם אשר זעמהו אלהים וישחהו עד לעפר? לא אחד! הבחור הזה מבחורי ראשי חמדת הארץ הוא, בן הארץ הוא אשר נפשו תלהט גחלים מרב אהבתו אותה, אשר על מזבחה יקריב הכל, אשרו ועשרו, משפחתו וחייו, ואת עדת קושרים במלכם הוא נמנה, את אצילי בני פולין יתהלך בסתר בחביון הקושרים קשר ויקרא קשר, בסופה וסערה דרכו, בקולו יַרְעֵם נפלאות בשבתו במושב היועצים וידו תגבר חלים בשנותו צור חרבו, לא לישראל הוא! הן כבר דנו דין העם הזה, כי אך לסחור בתרמית ולהלות ברבית נוצר ותעודתו היא אך לשאוף חיל זרים ולוא לעם הזה היה איך יפזר הון עתיק אשר אצרו לו אבותיו? הן כבר היתה למלה כי מוג לב ישראל, מקול רעם יחת וברק חנית יהלוך עליו אמים, ואיך ישא זה נדן חרב על ירכו והלהב מתהפכת בידו? מי לא ידע כי מאוס ימאס ישראל בדעת והוא בשם ההשכלה ידגול, ישא נסה עד למרחוק וישבע בשבועת האלה לצאת בצבא על אויביה עדי יגבר עליהם ויכריעם או עד אשר יפול שדוד לפניהם. אמנם כן! לא לישראל היה בעת אשר הקריב כל קרבן, אבל לישראל נהיה ביום השלוּם, ביום אשר דִמוּ הקושרים חבריו כי כבר השגו חיל וידם רוממה, בעת אשר האמינו כי שבט מושלים בידם נתּן אז לא הכירוהו עוד, ואל ארץ ישראל גמרו אֹמר לשלוח אותו ואת עמו, את בית אביו שלחו באש וישמו את נוהו, פליט יְיָם[1] ינוד עתה מארץ לארץ ולישראל הוא, כי אך בהם ימצא עזרה בצרה, רק המה יחוננוהו ולא יתנו למוט גויתו כאשר מטה נפשו, ומי הוא זה? האם הוא אשר שב לארצו שבע יגון וכעס ומכאובים וישוב לעמו ויבחר במלבושיו ויהיה לרועה לצאן מרעיתו בהישיבה? הזה הוא האיש אשר ישב עתה על הכסא של אליהו? – כמקיץ מתרדמה לקול רעם קפץ הזקן ממקומו – ועתה ראה את כל המבוכה וירא גם את האיש אשר מבוכה תקראהו לרגלו – את שמעיה איש חמודות ראה עומד לפניו! –

שמעיה עמד עד כה נדהם ויתבונן לכל קצות בית התפלה, להשלחן הגדול המשתרע ממערב עד מזרח, הרקוע פחי-ברזל והמגאל מאד, על גבו בַּתָּוֶךְ יעמוד מוט ברזל ועליו ארבעה קני מנורה איש ממעל לרעהו, אשר בהם ישימו נרות ויאחדו את הפתילה מהנר האחד מלמעלה אל הנר השני מלמטה, נר בנר ידוּבק, למען אשר בהדעך אור האחד אז תאחז שלהבתו כתמה בפתיל רעהו ויעלה נר חדש עד תום כל הנרות, לבל ישבת אור מבית התפלה ביום השבת. שמעיה התבונן זמן כביר בהמנורה הזרה הזאת אשר לא ראה כמֹה וכמעט מבלי משים עלה על לבו הרעיון: האם לא מופת תהיה המנורה הזאת לבני ישראל? דור יסוף ודור חדש יקח מקומו, ודור לדור יְתַוֶה אור ה' אשר הופיע לארץ על ידי תורתו. אל תאמר הנה מת הדור ואבד שמו, כי פתילו לא ינתק, הוא נקשר אל הבא אחריו ומאורו יאציל עליו עד דור אחרון, כי על כן לא יאתה לישראל לאמר לו: הנה עת חדשה באה לך. עת חדשה תבוא לכל העמים אשר ישנו פניהם ודרכיהם כמו לבוש, אבל בישראל ערוכה ושמורה תורת העת הזאת כבר בתורת העתים אשר עברו, והחיים ידרשו תמיד אל המתים, בלי הפוגה יביטו לאחור כי לא יבושו. כה חשב לבו רגעים אחדים אבל כאשר השפיל להביט על השלחן ואת החלב אשר הָמַס בחֹם המנורה יגאל את פני השלחן ראו עיניו, ואל הספון הביט והנה חשך משחור תארו מעשן הנרות, אז כמעט נבהל ויאמר: אכן זה הוא פרי החום הרב, הוא יַצֵת שלהבת תחת להחם בנחת, יגאל ויעיב תחת להפיץ אור יקרות. בחשבו מחשבות כאלה שכח איפו הוא ולמה זה הוא בא הנה, עד אשר העירהו ראש הישיבה בגשתו אליו.

רבי גבריאל ראש הישיבה השתומם כמו תלמידיו בראותו את פני שמעיה בבית הישיבה, ולא נעים היה לו לראות פניו במקום הזה הרבה יתר מאשר לתלמידיו, כי גם בעיניו היה האיש הזה אך כמבשר רע, כשמח לאיד התורה וכמבקש מפלתה, ורבים כמֹהו כבר ראה בימי חלדו ועתה בקש בכל לב להתרחק מהם. מיראה פן יַתְעוּ בספק לבו, או פן יזכירוהו זכרונות אשר כל לבבו יבקש לתת להם קבורת עולמים? מי יודע?.. אבל בכל זאת הבליג על מחשבותיו ויגש אל שמעיה ויאמר בקול מנוחה כדרכו: בלי ספק עלה על לב אדוני החפץ לראות מה אלה עניי הצאן עושים? –

– ראיתי והנה הנם נפוצים כצאן ויתחבאו יחד תחת שלחן וספסל, הזאת היא פעולתם תמיד? –

– אם אמור יאמר כפיר בפרצו אל תוך עדרי צאן: הנה העצלים האלה לא יעשו מאומה, רק להסתתר ולהתחבא כל מעשיהם, היצדק? הצאן יחרד ויבהל מפני גאות בעל הכֹּח אשר ישדד רבצם, יעזבם וילך לו ואז ישובו איש אל מקומו בשלום ויעשו כאשר עשו עד כה ויביאו ברכה רבה אולי הרבה יתר מבעל הכח אשר יבוז להם –

– אם כן שמועה לא נאמנה שמעתי מעבירים עליך – ענה שמעיה כאיש אשר בוש משברו.

– ומה היא השמועה? האם הוציאו עלי קול בעיר כי הנני רועה אשר יאמר למכור צאן מרעיתו בלא הון? –

– אני שמעתי עליך כי אתה איש נוח לבריות ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ועל זאת נשענתי ואמרתי אבקש פני האיש הזה, אשר כמורה נאמן ישתבח בעיר, ובבאי הנה קמת כרגע כאויב לי, כמו באתי להדיחך משאתך או לגזול צאן מרעיתך מידך, או מה הנה הרעות אשר הסבותי לעמי אשר בעבורן יהיה מוראי על פני כלם, עוד בטרם שלחתי יד או פציתי פה לדבר? הן לא נכחד ממך כי גם שמאי אשר לא התהלל ברוב סבלנותו הזהיר לתלמידיו והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות –

– אם נאמנה השמועה אשר יעבירו עלי או אין, על זאת לא אוכל אני לשפוט, אבל זאת אדע כי אם גם כן הוא, אז רק לצאן מרעיתי אהיה כטל ולא לאלה אשר יאמרו להפיצם מעלי –

– אבל מי זה הגיד לך כי כאויב ואורב פרצתי אל רבצך? –

– הפתגם אשר השמיע המביא אותנו לארץ חמדתנו "הלנו אתה אם לצרינו" שומה בפינו עד היום, מאז ועד עתה ארבעת אלפים שנה נשאל תמיד: הלנו אתה אם לצרינו? וכל איש אשר לא לנו הוא - לצרינו יחשב –

– אבל במה תרשיעני כי לא לכם אני? –

– אני אדמה כי לא רוח כביר במשפט מאד נעלה דרוש לאיש לשפוט כי האיש אשר יִבָּדֵל ממנו, אשר ימאס בכל דרכינו ואשר ילעג לנו בבוז כי האיש הזה לא לנו הוא –

– אבל מתי לעגתי לכם? – קרא שמעיה ברגז – הן תרשיעני בחטאת אשר לא חטאתי ולא עלה על לבי וראשית דבריך אתי עוד בטרם הכרתני והכרתיך היה ריב ומצה, חי נפשי כי לא אבין דרכך –

– לאיש זרוע יאתה לדבר בלעג ולנכה רוח לדבר תחנונים או לזעק מרה; ראשית דבריך אלי היתה לעג להצאן אשר יתחבאו ויפוצו ותאמר כי זאת היא פעולתם תמיד, ואני אשר לא די אמץ בלבי לדבר בלעג קראתי לריב כרועה הנלחם בעד צאן מרעיתו –

– אם הכאבתי לבך בדברי ידאב לבי מאד - ענה שמעיה בהשפילו קולו – אך סלח לי אם אומר לך, כי טפלת עלי חטאת אשר לא חטאתי, אני אשר אחשוב את נפשי כבן ישראל הדבק בעמו והאוהב תורתו והמתימר בכבוד אבותיו והחובב את כל אחיו, אני אמרתי כי אל אחי אדבר ועל כן לא בחרתי בלשון ערומים ומפתח שפתי היה כאשר ידבר אח אל אחיהו מבלי שקול וספור כל מלה כאשר נטל עלינו בשבתנו במושב זרים, ואתה אשר כזר תחשבני חשבת את אהבתי ואחותי לי לחטאה, ואם כן שגינו גם שנינו, כי כאשר לא מצאתי אני את האח אשר בקשתי כן לא תמצא אתה את הזר אשר אמרה נפשך, כי אני לשלום וכן אדבר, ואם תמצא בי דבר אשר לא כן ותוכיחני כאח אז אקבל באהבה ואם אין אז עליך לדינני לכף זכות כל עוד אשר לא מריי בפני יענה –

– אם הרשעתיך חנם אנא סלח לי - ענה רבי גבריאל כאיש נחם מדברו, אבל זאת היא המארה הרובצת עלינו בעת הזאת מארת לב רַגָז, ואיך לא ירגז לבנו בראותנו כי נטיעים רבים בכרמנו ייבשו ויתמוללו ויפרדו מעל גזעם לנצח? בני הנעורים יתכחשו לאבותיהם, הבנים יעבירו את האבות בדרכם ויפחדו מהבט אחורנית פן יראו פני אבותיהם, עצמנו ובשרנו דמנו ושארנו יתכחשו לנו ואנחנו נחריש ולבבנו ינוח? –

– האם תחזה חזיונות את הבאות אשר תקרינה? הן בעיר הזאת אין עוד כל פחד, ישליו אהלי התורה להאבות והבנים גם יחד, והבנות אך אל הבתים האלה הן עיניהן נשואות, ומה לכם עוד? – קרא שמעיה ולמרות חפצו נראה כמו לעג על שפתיו.

– אולי תטיפו אתם שלום שלום ואין שלום, עש אם תחל לשלוח שניה במסתר אז תאכל בלי שאון ובלי משים עדי תהפוך הכל למסוס נוסס ורוח יזרהו כמוץ אז נראה האבדה ואין להשיב. גם בעירנו אין שלום מפחד האויב השוכן בקרבנו, האויב אשר יקים לאויב את הבנים להאבות וימחץ לאין מרפא –

– ובשלמי הרעה הגדולה הזאת? בשל הבנים או האבות? – ראש הישיבה בקש לענות אבל הביט סביבו ויקרא: למה תעמדו ולא תלכו איש איש למלאכתו? – בני הישיבה אשר בראותם כי רבם ידבר את שמעיה והוא לא בלעו כתנין גם לא שלח בו לשונו, הרהיבו עז בנפשם לצאת ממחבואם ויעמדו וילטשו עיניהם להמדברים עד אשר שלחם מעל פניו ואל שמעיה אמר: לכה ונלכה יחד אל מקומי ושם נדבר באין מפריע – וילכו שניהם יחדו וישבו על הכסא של אליהו וראש הישיבה הרים מעט קולו ויאמר: אתה תשאלני בשלמי הרעה, טוב איפא, הבה ואגדך: בשל הבנים! ואם האבות יעזרו על ידיהם אז המה עוזרים לרעה –

– אם האבות יעזרו על ידי בניהם איך ימרדו אחרי כן בהם? הלא על זאת הנך נאנח על כי אויב קם כמטה זעם להקים את הבנים לאויב לאבותיהם? –

– צדקת, כה היה דברי, אבל באמרי "האבות" לא רק את האבות החיים זכרתי כי אם גם את המתים, את הדורות אשר עתה בצל שדי יתלוננו; אם האבות החיים יאמרו להחזיק בידי בניהם לבל יתרחקו עד מאד אז המה מקימים את בניהם לאויבים לנפשם, ואם המה בידיהם ירחיקום מעל גבול ישראל, אז יהיה המה ובניהם אויבים לאבותיהם, כי יסורו מעל כל דרכיהם ויתכחשו להם, ועל דעתי לא טוב הוא הבוגד באביו המת מבוגד באביו החי –

– אם אמנם לא אצדיקך במשפטך זה, כי אמנם רחוק הוא איש אשר יסור מאחרי דרכי אבותיו אחרי אשר עינם לא תוסיף לראות דרכיו ומעלליו מאיש אשר על פני אבותיו יכעיסם וימרר חייהם. הן כל איש אשר לו דעה והשכל יבין זאת כי כאשר איש איש ישנה דרכיו וחפציו ודעותיו בצעדו הלאה הלאה בדרכי החיים, ולא כחפצי הילד חפצי הנער, ולא דעות הנער דעות האיש והזקן, ואם איש איש יזנח את דעותיו וחפצי לבו ודרכיו אשר בהם בחר הוא בְהִשָׁנוֹת העתים, איך נבקש מבן אשר הוא איש אחר כי יבחר רק באשר יבחרו האב? ואם גם נבקש הנמצא חפצנו? או אם בידי הבן להפוך רוחו ולתת לנפשו לב אחר? די לנו די אם הבנים יכבדו את אבותיהם ומאהבתם אותם יעשו גם את אשר לא ינעם להם, רק למען הניח רוח הוריהם, ועלינו לדעת זאת ולחשוב להם לצדקה כי יזנחו חפצי לבם מפני חפצנו, אבל אחרי אשר מלבנו אפס כל חפץ ורוחנו עזבנו ומעשי בנינו לא יהיו עוד לנו למכשול לב, כי עינינו כבר חשכו בארבותיהם ולא תראינה כל אלה, מה ממנו יהלוך אם בנינו ילכו בדרכי לבותם, ואיך נוכל לבקש קרבן כזה מהם כי יבטלו רצונם מפני רצוננו בעת אשר רצוננו בדי שאול אתנו ירד?

– הלא אב הנך ובנים לך וכדברים האלה תדבר?! – קרא רבי גבריאל משתומם.

– ואם זאת תהיה תשובתך על שאלתי? אם שגיתי הבין לי! –

– אם אמנם לא אכחד כי לפעמים לאולת מאין כמֹה תחשב להלחם בדבר שפתים את איש אשר לבו רחק מלבנו ודעותיו מדעותינו כרחוק ארץ משמים, כי אנחנו לא נשוב אליו גם לא נשיבנו אלינו, ואם גם ירבו להעתיר עלינו דבריהם אין בפינו תוכחות, כי דבריהם יעברו מלבנו והלאה ולא יגעו בו ולא יעירו בו מזמה ומחשבה ודבר שפתים לענות. יאמר הצפור להדג: עלה אלי, כי אך טוב להתלונן בין עפאים ולזמר משכיל, להרנין לב כל שומע, ומה נעים הרוח הצח אשר יַשֵׁב מבין צאלי היער! ומה יענהו הדג לוא גם דברה לשונו בחכו? – או מה ישיב הצפור לוא פתח הדג פיהו ויקראהו אליו לרדת אל נבכי תהום כי אך שם חיי נשמות ישאף רוחו? הלא שם ערוך מות עולם לי! יְשַׁוֵּעַ לבו בקרבו ויעתיק מפיו מלים, כן יקרנו גם אנו במלחמותינו, אנחנו נראה אוצר חיים בנחלת אבותינו, התורה המורשה לנו מאבותינו כטל חיים היא לנו אשר תחיה רוחנו, רק עמה נראה חיים ואם יגזלוה מידינו אז הננו פגרים מתים, אז תאבד תקותנו, אז אפס כל זכר לנו, אז נמית בידינו לא רק את נפשנו כי אם גם מאות דורות, את ארבעת אלפי השנים אשר חיינו, נסיר ברגע אחד מעל לוח קורות הדורות והיינו כלא היינו, ועל זאת נלחם בדמי לבבנו וכל קרבן לא ייקר בעינינו, גם את נפשנו ונפש צאצאינו נעלה כעולה כליל על מזבח האהבה הזאת, האהבה לאמנות אבותינו ולתורתם וזכרונם, והנה זה בא איש ושואל אותנו: מה חפץ לכם בזכרונות מתים? מה תועילו לאבותיכם שוכני קבר בהקריבכם נפשכם על מזבח אהבתם? למה זה תזנחו מחיים ומשלום נפשכם ותרדפו אחרי צל עובר ממצבות אבותיכם, אחרי אד אשר מקברים יעלה? עזבו גלי העבר ועלו אתנו על צמרת עץ החיים, אמנם ידעתי כי אין בפינו מלה להשיב למדברים כאלה באזנינו, כי המה לא יבינו איפה הוא מקור חיינו, כי לאשר המה מת יאמרו, אנחנו צור מחצבתנו משגבנו ומעוזנו נאמר, ועל כן לא נבין איש שפת רעהו, ואם כן יקשה גם ממני הדבר להשיבך מלים כחפצך, אבל - - -

– בי אדוני! הן לא בין אלה תשים חלקי שיתכחשו לצור מחצבתם וכל מגמתם להכין קבר לאמונתם, שלם לבי עם אלהי ואמונתי ותורתו כלב כל אלה אשר אמונתם היא אומנתם ואשר על יראתם את אלהים יחיו, או תאמר ככל אלה חסרי דעת או נעוי לב כי לא לישראל אני יען כי לא אלבש מלבוש כמלבושיהם ולא אתערב בהבליהם, יען כי בין אנשים איש אני, אבל את חובותי לאלהי ועמי אני אדע ותורת אבותינו תחיה רוחי כאשר תרנין לב כל הוגי בה –

– ואם בי העון אם ירשיעך פיך? הלא בדבריך שפתיך ברור מללו, כי אחרי מות האבות אז לא נטל עוד על הבנים לעשות כפי חפץ הוריהם, כי המתים אינם יודעים מאומה ואחת היא להם אם כה או כה יעשו בניהם, האם לא אלה דבריך? –

– סלח לי אם אומר לך כי שגית מאד וטפלת עלי חטאת אשר לא עלתה על לבי; אמנם כה היה דברי, אבל לא הצדקתי את הבנים הסוררים המתכחשים לבור ממנו חצבו, אשר יפרו התורה בזדון וימאסו בעמם, כי אם את אלה אשר כמשא כבד כבד מהם לשאת עליהם עול עמסו עליהם אבותיהם בלי דעת. הן לא תאמר כי כל אלה אשר בהם תבחר נפש האבות בעיר הזאת וסביבותיה, אך טוב המה להבנים, כי כל הבל וכל אולת אשר היו להם למורשה ממורים ערלי לב יהיו למעוז ומשגב להעם והדת? לא תאמר כזאת, כי איש אשר תורת ה' בתוך מעיו לא יעשה שקר בנפשו להשמיע כזאת, ואת ההבלים האלה אם יסבלום במנוחה הבנים אשר עיניהם נפקחו וידעו כי אך הבלים המה ורק למען כבוד אבותיהם או למען הניח רוחם ישאו על שכמם משא לעיפה, להבנים האלה תחשב זאת לצדקה, אבל רק בעת אשר נטל עליהם לעשות כזאת, בעת אשר יפחדו פן ימרו וימררו רוח אבותיהם רק אז עליהם החובה לעשות זאת ולא אחרי אשר אבותיהם חדלו מראות ומהתבונן למעשי בניהם, ואם לא כן, איך נמלט נפשנו מכל הבל ואולת, מכל שגיאה וגם חטאת, אם גם אחרי אשר אבד עליהם ועל עושיהם כלח עוד נחזיק בהם רק יען כי הדורות אשר היו לפנינו ואשר הנם כבר שוכני קבר בחרו בהם? ורק על אלה שמתי דברתי ואיך יעלה על לבך לתת אותי כפושע ובוגד באמונתו? -

– ואיך יעלה על לבך כי אני הנני נאנח רק על אשר יזנחו ההבלים? הלא השיבותני בדבריך אלה על כי התאוננתי על הבנים אשר יעזבו דרך אבותיהם ועל האבות אשר יעזרו על ידיהם, ומדוע זה חשבת למשפט כי רק על ההבלים חרדה נפשי, למה לא השיבות אל לבך אולי גם אני כמוך רק את מוסדות הדת אבקש להקים? אבל עוד בטרם התעוררת על דברי חשבתי לענות אותך דבר ולהצדיקך, כי אמנם לא מרֹע לב עשית זאת, ואם גם כפורץ גדר דברה לשונך בחכך בכל זאת לא הלך לבך אחרי פיך, כי אם לא כן כי אז לא באת אלי לדבר אתי ובוז בזית אותי בלבך. אמנם מהשגיאה הזאת לא נקית אף אתה, זאת אגיד לך על פניך, אם אמנם תכבדני כיודע תורה ותחפוץ לבוא עמי בדברים ולהִוכח, בכל זאת כנער אין הבין הנני בעיניך ותדמה כי אם תנסה לתת עלי בקולך כחכם ורגיל בריבות פה אז אסוג אחור ואומר צדקת צדקת, אבל אם כה למה זה הבל תיגע להִוכח עמי? אתה הוצאת דבר מפיך ולא הרבית חשוב ואני השיבותיך על זאת בלי חנף ועתה אם עוד דבר לך אלי דבר כאיש אל אחיהו ואז גם אני אבחרה דברי עמך לבל תאמר כי איש אשר תורת אלהים על לשונו לא יבין דרך הארץ ולא יקבל בסבר פנים יפות את הבאים לדבר עמו, השמיעני מה עמך? –

– בטרם אשמיעך חפצי – ענה שמעיה רכות – אבקש ממך סליחה אם פשעתי באמרי פי, אבל אני לא אדע בנפשי כל עון, כי אתה לא השמעתני עונות הדור ופשעיו אשר עליהם התעוררת, אתה קמת לשפוט מעללי הדור החדש לרעה ולא הבדלת בין מעשה למעשה למען אדע מה הוא כסלון ממאיר בעיניך, וזאת התעתני לחשוב כי בעיניך כל מעשי הדור החדש תֹּהוּ, כל חפציו הבל ורעה רבה ועל כן השיבותיך כזאת, ואתה הראיתני משוגתי ואודה לך, אבל עתה הנה אשוב ואשאלך את שאלתי: בשלמי הרעה הזאת כי הבנים יתרחקו מעל אבותיהם? האם נוכל להאשים רק את הבנים אשר עיניהם נפקחו לראות כי יש אור ויש עץ חיים וישאפו לאכול מפריו ולהתענג על האור כי יהל, והנה אבותיהם מאחריהם יחזיקו בערפם וימשכום לאחור ולא יתנום לגעת באשר לא רחוק הוא מהם? לולא הקשיחו האבות את לבם ונתנו לבניהם תאות לבם אשר לא החטאת חִבלתה כי אז אחזו רק בטוב, לא כן עתה אשר כאדונים אכזרים יכלאו רוחם ויאסרו ידיהם וישימו אפר על עיניהם בחזקה ולא יתנום להשיג חפצם אשר בצדק ויֹשר יבקשוהו, בעשותם כה יצלחו לדכא רוח אחדים אבל לא כלם, ואלה אשר יתפרצו בחזקה יפרקו כל עול ויעשו כל אשר תמצא ידם להרעים ולהכעיס לב מעניהם בלי צדק ומשפט ויֹשר, ואם כן איפו לא אדע עוד מי ישא העון? –

– אבל מה יעשו האבות בראותם כי בעץ החיים אשר לפריו ישאפו בניהם צפון סם מות, אם האור אשר יאמרו להתענג עליו אך אור מתעה הוא ויתעם בישימון ויאבדו? הגם יתנום למצוא תאותם מיראה פן יתפרצו וירבו הָרֵעַ? המה עושים את אשר נטל עליהם לעשות, ואם לא יצלח בידם המה את נפשם הצילו, וברדת גויתם ביגון שאולה על כי בניהם נזרו לבשת, הנה ימצאו נחמה לנפשם כי המה לא מרדו באבותיהם, ואוי אוי לו להאיש אשר גם הנחמה הזאת רחקה ממנו – בדבר הזקן הדברים האלה הוריד ראשו ויאנח מקירות לבו.

– אבל אתה תשוב ותשנה בדבריך ותקרא מרד ומעל ואני עוד טרם אדע מה הוא כמרד ומעל בעיניך? אם ככל אלה אשר יאמרו, כי לפתח כל חכמה ודעת ולשון הכפירה רובצת, וכי אך בצל חסרון הדעת תחסה אמונתנו, אז גם אני אומר לך כי אין בפי תוכחות כי לא נשמע איש שפת רעהו, אמנם כאלה ידברו אך הבוערים בעם ולא אתה, איש גדול בתורה אשר ידע כי הרבים בגדולינו בתורה, גם בחכמה ובדעה גדול כֹּחם וכחטאת לא יוכל כפרה תחשב לאיש לדבר תועה על הדעת ולתת לכלימה שם גדולי עמנו אשר בהם נתפאר מאז עד היום, ואם לא כן איפוא השמיעני מה הוא כקוץ מכאיב בעיניך לכרם ישראל? –

– בעיני? – קרא ראש הישיבה ויתעורר – בעיני יֵרָאֶה כל אשר לא לישראל הוא כקוץ מכאיב, אפחד מאד כי לא תבין דברי, אבל דמי לבי יקראו כזאת ולא אוכל לתת דָמי להם. שמע ואחוך כי כל דרך אשר לא לישראל הוא קוץ מכאיב הוא לו, כל דעה אשר לא רוחו הרה והגה אותה ורק מאחרים לְקָחָהּ, היא תתעהו, כל אשר לא נחל מאבותיו זר הוא לרוחו ונפשו ויכה במצודת אמונתו בקיעים ויערער חומתו מתחת וברבות הימים גם לעי מפלה ישימנה, מבשרי חזיתי זאת, אבל לשוא אדבר כאלה שומע לא יהיה לי! -

– ואם כן תדבר בכל אלה השמים תפלה בכל דעת ובכל אור, ככל אלה אשר ישימו חשך סתרם ובסתר אמונתם יסתתרו מפני החיים ותמורותיהם, מפי יד העת ומשטרה בארץ, מפני הרוח המחיה בכל יום תמיד מעשה בראשית בשנותו פני כל היקום, ככל אלה אשר יאמרו לעמידה – עליה, ולהליכה – נפילה, אם כאלה תדבר נטל עלי בפעם הזאת להשיבך כדבריך: כי לפעמים יחשב לנו כלהג הבל ורעות רוח להלחם את איש אשר לבו רחק מלבנו כרחוק השמים מהארץ, כי איכה אוסיף להוכח את איש אשר יאמר כי החשך מתוק הוא לעינים ומרפא לנפש, כי בחדר סגור בחותם צר ישאף חיי נשמות, כי בהשבת מכל עבודה ותנועה ימצא חיים? אבל פניך וניב שפתיך יכזבו אמרי פיך; בעת אשר ריב האמונה תריב עם הדעת הנה הדעת תאיר פניך ולא תתנך להעביר דבר רע על דל שפתיך ככל המקנאים, בעת אשר תוכחות פיך מלא על כל חפץ דעת וכרוח זר, כרוח טמא תתננה, בעת הזאת שפתיך ברור תמללנה בשפה ברורה כאיש אשר לבו מלא מדעת, כאיש אשר ראה הדעת והזר לפיו – לא זר הוא או לא זר היה ללבו. תסלח לי אם אומר כי תדבר כאיש היודע את האור ונכון למרוד בו, כי על כן סַבּוֹתָ פני הדבר ולא השיבותני על שאלתי: הגם את צדיקי עולם כרס"ג והרמב"ם וכמֹהם תרשיע ותאמר כי רוחם זרה לעמם ועם קדשי ישראל לא נאמן לבם? השגתיך בין הדבקים גדר מזה וגדר מזה: הדעת אשר תמאס מעבר מזה וגאוני ישראל הבוחרים בה מעבר מזה ועל כן תבקש לך לנטות, כן יֵרָאֶה; אולם חלילה לי מרדוף אחריך להדריכך מנוחה, אני לא להוכח באתי ולא לגלות מצפוני לבך תאבה נפשי ולא עליך לתת לפני דין וחשבון, כבד אכבד אותך בעד תורתך אף אם תתיצב כצר נגד הדעת ורודפיה, ואם דרכי לבנו שונות הנה רק שופט אחד יש אשר לו נתן דין וחשבון, אך אחרי כי החילות אתה לקרוא חמס על מעשי הדור החדש הנה לי הצדקה להחזיק בך ואם גם אאלץ ללכדך באמרי פיך גם אז לא אסוג אחור כי אתה חפצת ולא אני, ועתה אשוב ואשאלך משפט חרוץ: איך תדין דין חכמי ישראל אשר אמרתי, הגם אותם בין שוכחי אלהים תמנה או תביט לתורתם ולא תפן לחכמתם? – סערת רוח רבי גבריאל אשר מאז הבֹקר לא ידע שלו בקרבו וגם בעת אשר דבר עד הנה את שמעיה היה כאיש אשר נפשו תרועת מלחמה, רק מזגו שם מחסום למו פיו לבל יריע בקול גדול ובזעף אף, היה לדממה בשמעו הפעם דברי ריבות מנגדו. כגבור מפקד צבא מלחמה יריע, יתן בקולו ולא ינוח בצותו על אנשי צבאו לצאת על פי משטרו, כל שגיאה אשר יראה תכעיסנו, כל צעד לא נכון אשר יצעד אחד מחילו יעלה אפו ובהריחו אש המלחמה יתיצב הכן, מנוחה תקח עמדתה בלבו וכיוצא במחול משחקים יכין לקרב פניו ויחשוב ויספור וימנה כל מצעדי רגלי האנשים אשר ברגליו ודרכי לוחמיו במנוחת לבב, כן באה פתאום המנוחה בלב רבי גבריאל בשמעו כי מנגדו קורא למלחמה. עד הנה דבר כמורה לתלמידיו אשר יקוה כי המה לאמרי פיו ייחלו אבל עתה התעורר וירא כי לא אל תלמיד מקשיב ידבר, כי אם לאיש אשר יאמר לבחון אותו ואת דבריו אם נכונה בפיו, עתה ישב ויקשב לכל מוצא שפתי שמעיה ופניו אורו מרגע לרגע ויפיקו רצון ומנוחה, וככלות שמעיה לדבר ענהו בנחת: על דעתך אכף עלי פי לתת תודה על מערכי לבי, כי בין המצרים השגתני ולא אוכל לפסוח על שתי הסעיפים אם לא אחפוץ לתת כבודי לכלמה. טוב איפו יהי כדבריך!

אם אמנם לא אכחד ממך כי לא זה הוא חפצי להוכח בדברים כמו אלה וברית כרתי כבר לשפתי לבל תקראנה מלחמה, אשר בה לא יצלחו לוחמיה, לא נכריע בה את לוחמנו ואף שלום לא יהיה לנו אחריה, וגם בפעם הזאת כאשר החלותי לדבר עמך לא לבי הלך אחרי אמרי פי כי לבי היה מלא מחשבות יגון, וקודר הלכתי מאז הבֹקר, כי עיני ראו פיד אב אשר פרי בטנו קם כמטה זעם ליסרו במוסר אכזרי תחת אהבתו אותו, אני ראיתי שלום בית ואשרו יעשו להם כנפים באשמת רוח רעה אשר פרץ אל תוכו לרגלי אחד מבניו, כרם עושה פרי הלולים לשמח אלהים ואנשים יהיה לשמיר ושית באשמת זמורת זר אחת אשר נטע הכורם בלי דעת בתוכו, זאת ראיתי היום ורוחי המה, נפשי ירעה לי בראותי כי איש ישר צפוי אלי רעה נוראה אשר הביא עליו עצמו ובשרו, ובבֹאך – רוח בטני הציקתני לדבר ואני כמעט לא ידעתי, אכן פי, אני אערבנו. הנה למגן וצנה לך לקחת את גאונינו מאורי ישראל, תחתיהם תסתתר ותורה חצים, כאשר כן יעשו כל אלה מלאכי ההשכלה, הסוחרים אל ארץ לדגול בשמה ולהפיח קריה. לשלוח ריב בין אבות לבנים ולהפוך הקערה על פיה, הנה כלם יקחו להם את הרמב"ם לחרב גאותם, בו ילחמו ויאמרו: נצחנו נצחנו! אבל היצדקו? אני ראיתי איש חי לרוח העת, יבקש לנהל ביתו לרוח העת, והנה רוח העת השמיעה פתאום באזניו דבריה: טוב לנער כי ישא עול בנעוריו, טוב הוא כי ירגילוהו לצנים ופחים, כי על כן יטבילוהו במים קרים עת אשר בשרו חם, יתנוהו ללכת בלי מחסה בקרה וכפור, הן רק בגלל הדבר הזה האכרים המה בריאים אולם ולא ידעו לא מכאוב שנים ולא מדוה עינים וחלי בטן, והנה האיש הזה השומע בקול רוח העת מחזיק בידי בנו, נער רך ומפנק מנֹּער ויטבילהו במים קרים, הנער יזעק ויהמה ויקרא בחזקה, אך שומע אין לו, הן רוח העת לִמְדָה את האב החכם לחנך את בנו כי יהיה בריא אולם. ומה היתה אחרית הנער? טבילותיו הכוּהוּ בקדחת והקדחת הביאה שחפת בלבו ותצעידהו לבור שחת. אמנם אך זה הוא דרך טוב להציל את הבנים מכל צרה ומדוה ופגע רע? האין זאת, האב אולי לקח אחרי כן מוסר, אבל בנו איפה הוא? כן הדור הזה המבקש השכלה! הנה תחפוץ לעשות את בנך כהרמב"ם ומה תעשה לו? תטעימהו מעט מבאר הדעת והוא יסור מכל דרכי אבותיו ותורתו ודרכיו, והרמב"ם יהיה לך למופת? לא יהיה! האכר בריא אולם הוא, יען כי יעבוד עבודתו ויכין גוו לשאת בעול, הוא ישא ויסבול תמיד בצאתו לפעלו, לא יסוג אחור מפני הקרח הנורא ולא יסתתר מפני חצי השמש, ולאט לאט יסכון לתמורה וחליפות, מיתרי גויתו ועצביו, עורקיו וגידיו יתחזקו ולא ירפו בגעת בהם יד התמורה, על כן לא יירא מפחד קרח ושרב, אך לא הנער המְפֻנָק אשר לא עבד ולא נשא בעֹל והוא כלו רפיון, אותו יובילו המים הקרים אל ירכתי בור. כן היא באר הדעת אשר בה תטבילו את בניכם פתאום. הביאו בתחלה תורת ה' בלב בניכם, לַמְדוּם לשאת בעול התורה ויראת שדי וזאת תהיה עבודתם עבודת תמיד, רוחם יחזק באלהי אבותיהם, כל קרביהם יאמרו אהבה לעמם ודתם המה יהיו מעוזם ומשגבם אז לא תגע בהם יד הדעת לרעה, אז תשיב נפשם כצנת שלג ביום שרב, אז תִּרְוֶה נפשם נחת ושלום ויד התהפוכות לא תטלטלם טלטלה כמוץ לפני רוח, אז תהיה נפשם בריאה אולם ושלוה מפחד ולא שבט המרד באבותיהם עליהם, אבל לא עתה. להנער אשר לבו ריק מתורה ומיראה, עוד לא דרכה רגלו בנתיבות אבותיו מעולם, עוד לא ידע איה מקום מקור חיי אבותיו, עוד טרם יראה באור אשר האיר לאבותיו זה אלפי שנים בעת אשר החשך כסה ארץ והנה הנער הזה יָשְׁלַךְ פתאם אל באר צרה נכריה, שם יפרש ידיו לשחות, שם ירד מצולות לדלות פנינים, הוא ירד תהום ולא יעלה, או הגלים ישטפוהו שטוף ועבור ואל הים הגדול הבולע כֹּל יביאוהו, אל הים הגדול, הידעת מי הוא הים הגדול הזה? הוא הים אשר בתוכו אי היינו זה ארבעת אלפים שנה, מקום מפלט לכל נפש תדרוש לראות באור החיים, זה הים הגדול אשר שטף ויבלע כתנין עמים וארצות, לאומים ואלהיהם וחכמתם וזכרם, והאי הקטן הזה נשאר בתוכו לתלפיות, שן הגלים לא הֵרֵעָה לו, מלתעות התנינים נתעו והוא על עמדו יעמוד, ואל הים הגדול יִנָשְׂאוּ עתה בנינו, מחמדינו, יורשי האי אשר אבותיהם יחפצו כי יהיו כהרמב"ם, ויעלו בתהו ויאבדו לעד! –

דבריו האירו פניו בדברו, לבו חם בקרבו ועל שפתיו כאש היה דברו, אך בדברים האחרונים השפיל מעט מעט קולו, ראשו הורד כמו ביד נעלמה, פניו נפלו ובאנחה איומה חתם דבריו פתאם וקול מליו נחבא. אבל מה זה היה להנלחם עמו? מדוע זה הוריד אף הוא ראשו, למה זה יאנח מקירות לבו? למה זה ישב וידֹם, האם נצחו לוחמו בפעם אחת? האם נכון הוא להניח כלי מלחמתו מידו ולאמר: נצחתני, עבדך אני? מי יודע? – אבל לוחמו לא שת עוד לבו אל מנגדו כי אם שח רגעים אחדים תחת סבל יגונו אשר נראה על פניו ואחרי כן התאושש וירם ראשו ויוסף לדבר כמו לנפשו: לעשות כל מה שלבו חפץ ולהתלות באילן גדול לאמר גם הוא כמוני עשה, זאת היא ראשית חטאת להמתפרצים בעמנו, את הישר והכשר בעיניהם ימצאו גם בתורה גם בתלמוד ובכל ספרי מורינו מאורינו ומהיותר יעלימו עין, על כן יעקשו דרכים ועוד יעיזו פנים לאמר לכל: זאת היא תורת מורינו בשנים קדמוניות ומורי הדור הזה כלם סגו יחד מדרך השכל וגם תורת ה' אין אתם. אבל למי נדבר ואעידה, לדור שיתפאר בחסרון דעתו, לדור עקש שישא חרפה על דור אבותיו, לדור שחכם הוא בעיניו יען כי למד החכמה המפארה להתחקות כקוף על שרשי רגלי מנדיו מאז ומקדם, אשר רוח שקר מפי מורי שקר התעהו בתהו לא דרך והוא יחלום כי אל גני עדן הובילוהו רגליו, ומה נועיל כי נפגע במו? החרש נחריש בעת רעה כזאת ותחשב לנו לחכמה, והנתעים במשוגתם יכשלו וינהמו באחרית ימיהם בראותם כי הקימו להם את האויב בביתם, את בניהם יסיתו בנפשם, וינהמו בכלות כחם ואף תקותם כעשן תכלה, אז רק אז - - פתאום עצר במלים וישא עיניו לשמעיה ויתבונן בו ויאמר: פושק שפתים הנני היום כאשר לא עשיתי זה ימים כבירים, ולא אדע נפשי איכה הצליח בידך לדלות מלבי דברים אשר לא יעלו מאז על דל שפתי, אך הנעשה אין להשיב, עתה השמיעני נא מה חפצך? הן לא לְהִוָכֵחַ עמי באת הלום? –

שמעיה יושב עוד שקוע ברב שרעפיו אך דברי רבי גבריאל האחרונים העירוהו כמו מתרדמה ויתעורר ויפקח עיניו ויקרא: אאמין לדבריך כי דברים כאלה לא יעברו על דל שפתיך ומבלי משים פרצו היום מפתחי פיך ולא רוחך, כי אמנם לא לראש ישיבה בעיר כזאת דבריך, לא לאיש אשר רק תורת ה' בתוך מעיו ניב שפתיך, כי אם לאיש אשר למד הרבה והגה בספרים ובשפות ובחכמות, מדברך לאיש אשר חי בארצות אשכנז ובחֹם נפשך שכחת כי לא בשפת היהודים פה דברת עמי עד הלום –

- אמנם כן היא ולא אכחד זאת, אבל השמיעני חפצך – ענה רבי גבריאל בלי חמדה כאיש נחם ממעשהו אשר עשה זה עתה.

- אם אמנם אוצר נחמד נראה לי היום, איש אשר בדבריו ישמח נפשי, והדבר הזה יקר הוא לי כעת מכל שכיות החמדה כי גר אנכי פה, גר לא רק יען כי מארץ נכריה הנני, כי אם זר אני לאחי ולא באשמתי, זר אני לרוחם ולשפתם, וזה ימים רבים לי ללא שמחת אמת, הן רק שיחה כזאת תשמח נפש איש כמני, אשר לא עוד תענוגי התבל ישעשעו נפשו, וגם קרוא תמיד בספרים מתים מבלי הַדִּבֵּר החי, מפי איש חי מדבר עמי, יפיל עצבת, ולא נקל לי להשליך מידי את האוצר אשר מצאתי ואשר אך הוא ירנין לבי באמת, אבל מה אעשה? עין בעין אראה כי בכל חפץ נפשך תסתיר דעתך במשאון ומה דבר לאט עמך לא לי לחקור זאת, כי על כן לא אוסיף להלאותך בדברי, רק זאת אומר לך, אשר אם אולי לא תאמין בי, אם אולי יעלו מחשבות על לבך כי לבבי איננו תמים עם אלהי ועם תורתו, כי רוחי איננו מלא מאהבתי לאחי ועל כן תגרע ממני שיחה כי תחשבני לפוקר ישראל אשר תחשוב דפקר טפי מוכוחים כאלה, אם כזאת יחשוב לבך, אז אומר לך בתם לבבי ובֹר רוחי כי תשגה מאד, כי תטפול על רעך חטאת אשר לא חטא ותמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, אך אם סבה אחרת אשר לא תוכל לגלותה לי תסב לבך אחורנית ממני, אז אחדל ממך אף אם יצר לי מאד, אך לא אוסיף להלאותך באמרי פי –

– אם לבבך שלם את אלהיך ותורתו כדבריך, אם רוחך מלא מאהבת עמך כאשר תשמיעני, הנה אדמה כי לי הצדקה ללכדך באמרי פיך ולהוכיחך על פניך ולאמר לך כי לא כדבריך מעשיך ולא כרוחך דרכיך –

– אנה ענה בי ואם עון בידי ארחיקנו ולך תהיה צדקה –

– אם עון בידך לעמך? ואתה עתה תאמר כי ישר דרכך בעיני עמך, אם תרחיק את בנך הלאה הלאה מעל גבול ישראל? אתה האיש אשר ידיח בנו יחידו מנחלת יעקב ותשאל אם עון בידך? איפה ירעה בנך כל היום? במה יבלה עתותיו? בארחו לחברה את כל פוחז וריק ורודף קדים, יען כי חברת בני עמנו לזרא לרוחו, ההוא ידרוש תורת עמו ויתן כבוד לחכמתו אם ינזר מעל אחיו וישקצם בפיו ובשפתיו ויברח מפניהם כמפני סחי ומאוס? ואתה אביו, האם יסרתו על פניו? האם נסית להשיב למוסר לבו? האם בקשת לתת לו גם תורה לדרך הארץ, לוא גם דרך הארץ אשר בחר בה אך טובה וישרה היתה? לא אחד מאלה עשית ואתה עתה תשאלני מה עול פעלת? לא לי להוכיח אותך ולא זה דרכי לשחר מוסר את איש אשר לא על פי רוחי יכונן מצעדיו, אבל אתה פתחת לי פה, וחנף לא אדע.

הגם את בנך כביר תצדיק והרמב"ם יהיה לו לכסות עינים? הגם אותו תציג למופת לבני עמך לאמר: אך כמהו יזכה נער את ארחו? הטרם תדע כי הצדקה לכל האבות בעיר לרגז תחתיהם בראותם את בנך ומעשיו? האם לא תבין כי הנהו כפח ומוקש לבני הנעורים ומורא ופחד להאבות פן יזנו בניהם אחריו? והנה ידעתי כי אל אנשים כאלה לא תשית לבך כי באחת תדין דינם ותוציא משפטם "אוילים המה, פתאים אין לב" והחכמים מה יאמרו אם אך נאמנה רוחם את אמונת אבותיהם? מה יאמרו המה, האם יתנו לדרכיו צדק ויאמרו: הגדיל לעשות, הוא יהיה לבנינו למופת? האם לא חשבת את לבך מחשבות עד הנה כי שתים רעות תצאנה מבנך לכל העדה, דעה אחת להאמונה והשנית להדעת, בני בעלי האמונה יראו דרכיו ויבעטו באבותיהם, והאבות יראו מעשיו ויפחדו לנפשם מתת את בניהם לדעת לשון וספר מדאגה מדבר פן יהיו כבנך, ובכן ירבו לכלוא רוחם לבל ימרדו. הן הוא היה הראשון בעיר אשר למד שפות ולוא התהלך כרע כאח את כל בני הנעורים מעמו לולא נזור אחור מכל דרכי ישראל לולא התרחק מעליהם בשאט בנפש, כי אז שבה שבי, רב שבי בהם ויהי לברכה וגם בשמך התברכו כלם כי אתה היית למאור גדול לכל העיר, ועתה? האמונה והדעת יחד עליך תבכינה כי גם שתיהן היו למרמס לרגלי בנך, ואלה השלכת אחרי גוך, לא ראית ולא התבוננת, בך העון וצעקת העיר עליך תבוא –

– אם אמנם תרבה להאשים את בני ברֹגז ובלי חמלה כצר ומתקומם – ענה שמעיה בלב נשבר – ולוא נסיתי לערוך לפניך דרכיו מול דרכי בני אלה אשר ביראת אלהים יתפארו כי אז אולי היה הוא הצדיק, ומה גם אחרי אשר לא בבני האשם כי רחק מעל אחיו כי אם בהם, כי האם יוכל להתרועע את פראים ושוטים המקשים ערפם משמוע נכוחות, האם באשורם תאחז רגלו והמה בהמה המה? אולם לא אחפוץ להצדיק כעת את בני ואולי עוד חזון למועד, ועתה רק זאת אשמיעך, כי רק בעבור זאת באתי הלום לבקש מפיך עצה בדבר בני, כי במסתרים בכתה נפשי על סורו מעל אחיו, נפשי ירעה לי לאחי על כי לא יפקחו עינים ועל בני נפשי תאבל על כי רחק ממנו מודע וָרֵעַ מקרב אחיו, ובשמעי שמעך אמרתי אנסה דבר אליך אולי אמצא עצה ותושיה מפיך ועל כן באתי ואתה תדע חפצי ואתה הורני –

בפעם הזאת בא רבי גבריאל במבוכה, כי לא פלל לשמוע כזאת ורגעים אחדים חִכָּה בדברים ויתבונן בהמדבר בו כמו לא האמין עוד בדבריו, כמו פחד פן מנסה הוא אותו או ילעג לו. אחרי כן קם ויושט כפו לשמעיה ויאמר בדברים היוצאים מקרב לב: סלח לי אם האדבתי לבך חנם, אם זריתי עוד מלח על פצעי לב אב מלא רחמים –

שמעיה אחז בידו באהבה גלויה וכה ישבו שני הישישים יחד זמן כביר מבלי דבר דבר. מחזה נעים היה המחזה הזה לוא נמצא בבית איש אשר ידע לערוך חין ערכו, אך בעיני הנערים והבחורים היה רק כמחזה פלא, אשר לא האמינו כי יראנו אדם חי, וישתאו וישיחו חד את אחד בקול המולה בראותם כי אין שומע להם, כי מורם לא שם אליהם לבו זה כשתי שעות.

כמעט לא אחד במו זכר בכל העת ההיא כי גמרא לפניו וכי המורה בבית הוא וַיַרְבּוּ תעלולים והוללות עד אשר נער המשגיח ממקומו, ולקול המהלומות והחרפות אשר חלק באפו התעורר גם ראש הישיבה גם שמעיה יחד, ואז ראו כי ישעיה עומד לפניהם ביראת הכבוד.

זה כחצי שעה עמד לפני הבמה אך לא נועז לגשת אליהם ולהפריעם, ומיראתו פן תשמענה אזניו דבר סתר אשר לא לו לדעת נטה הצדה ויחכה עד אשר יֵרָאֶה להם, אך המה גם שניהם טבעו בגלי המחשבות אשר הִכּוּ ברוח פיהם, ויהי לו המשגיח במקלו לעזרה, כי עתה ראהו ראש הישיבה ויקראהו אליו באהבה. בגשתו ברך גם את שמעיה בשלום כאיש אשר נודע לו כבר ולא בקש להסתיר הדבר, וראש הישיבה ראה זאת ומה השתוממו שמעיה וישעיה יחד בראותם כי ראש הישיבה לא השתאה ולא השתומם על הדבר הזה, רק קם ממקומו ויאמר לשמעיה: אם כשר הדבר בעיניך לכבדני לבקרני בביתי ישמח לבי ושם אשיבך על דבריך. ואל ישעיה אמר: דבר לי אליך ובלילה הזה תשמענו.

כאבן מעמסה הוסרה מעל לב ראש הישיבה בצאת שמעיה מהבית. אם אמנם בכל עת לא טוב היה בעיניו המשגיח ורצועתו או מקלו, אך הוא כדרכו לא אָץ לבטל מנהג ישן נושן ורק בקש תמיד להקל מעול התלמידים כאשר מצאה ידו, אבל עתה הכאיב לו מקל החובלים אשר בידי המשגיח אולי הרבה יתר מאשר להנערים המֻכִּים, יען כי עיני שמעיה ראו זאת...

ב

מוּסַר אָב

– אל נא בני, אל תרתום העגלה לסוס כי ברגלינו נלך –

– לא אבינה אבי לְרֵעֶךָ, מדוע זה תחפוץ להתנהג בכבדות ברגל, לחצות עד צואר במי מדמנה ורוח קר יַשֵׁב מצפון ויכאיב בפנים כמדקרות מסמרות בעת אשר יש לאל ידינו לְהִנָשֵׂא במרכבה – ענה עמיל איש חמודות לאביו בלי חמדה.

– ואני אורך מדוע אמאן ללכת כיום בעגלה, כי לא בדבר מקנה וקנין נלכה, וגם העת לא תקצר לנו, כי אם לדבר מצוה, לשמוע תורה מפי איש נכבד נלכה ועל כן יאתה לנו ללכת ברגל– – –

– האם יקטן או יגדל ערך הטוב או המצוה אשר נעשה, אם לא נְעַנֶה את נפשנו בעבודה? האמנם תאמר גם אתה: אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה? ואני לא אבין איכה תתקים התורה בידי מֵת, התורה אשר בשם "תורת חיים" נכנה אותה תתקים, על דעתי, רק באיש חי, מרגיש, חושב ויודע, באיש אשר כל עצמותיו תאמרנה: חי אני ואחפוץ בחיים ועבודה ומעשה ועל כן אבחר במשפט ורעיון ומחשבה, כי כאשר על הידים לעבוד עבודתם, כן גם על הרוח לעשות את אשר נטל עליו: לזרות ולהבר את כל אשר יתנו לו, לא לספות את התבן יחד את הבר, ולרוח משפט היודע לכלכל רעיון ומחשבה דרושה מנוחת הנפש וגם שלות הגויה, אך לב בריא יהגה מחשבות טובות ובריאות ולא לב חולה, או לב מת אשר כל רוח אין בקרבו, למת אין כל תורה כי לא ישפוט ולא יבחון וגם תקומה אין למעשיו שעשה בשכבר הימים ואיך תתקים התורה בידו? ולמה נענה את נפשותינו בלכתנו לעשות דבר טוב, הלא נהפוך הוא, עלינו לאמץ ברכינו ולחזק ידינו למען לא יִבָּצֵר ממנו מעשות טוב, ואם שגיתי הבין לי –

– בני בני, הנך בן דורך לכל משפטיו וחקותיו –

– אשרי האיש אשר ילך במישרים את בני דורו, כי אך אז בידו לעשות ולפעול, נפשי אִותה מאז החלותי לחשוב מחשבות להיות איש חי בחייו, לא איש אשר אך במותו יחל לחיות. יודע אני בנפשי כי אינני איש המופת אשר העת הקראה בשמו כי יהיה למופת לרבים ואור יאיר על דרך הבאים אחריו, אף אם החיים אתו לא יראו פעלו ולא יכירו מעבדו. האיש אשר אלה לו: רוח כביר מכל העוטרים עליו, נפש נעלה על כֹּל, אשר חפץ ומחשבה ופעולה בו יחד נצמדו, הוא ירום ונשא מעל כל אחיו ויגביה עוף למען יעבור ברגע אחד עתים וזמנים, אשר בני דורו שלא חֹננו בכנפים כי אם ברגליהם בעצלתים יתנהגו יעברו אחרי עדן ועדנים, או בניהם אחריהם יגיעו עד המקום ההוא, לאיש נעלה כזה יאתה לשכוח תבל ומלואה, אך לא לאיש אשר לבו לא ירום ונשא מעל אחיו, הוא יחטא בנפשו ובנפש רעיו אם יאמר להתרומם, כי נפול יפול ברוּמוֹ ואז לא תהיה לו תקומה על הארץ ויבדל מחברת בני האדם ויהיה עדי אובד כמסמר נשחת במכונה. ואם כן שש הנני כי יכירו בי כי בן דורי הנני, אבל לא אדע מה דברתי הפעם את אשר לא ידבר כל איש אף אם לא בן דורו הוא, ומדוע זה ענית על כל שאלותי אך בקריאה אחת כי בן דורי הנני? הן לא זאת דרכך תמיד! –

– כן בני, בן דורך הנך כאשר אמרתי, בן להדור שכלו מלא שאלות, על כל דבר ישאו שאלה בקהל, שאלה על שאלה ישאלו ועל כל שאלה בשאלה ישיבו, וכן הנך גם אתה, הקפתני בשאלות אין קץ, עוד בטרם שמעת כל דברי, בחשבך בלבך כי כבר תדע תשובתי ועל כן מהרת לשאול שאלה, אבל האם מרוב שאלות יצא משפט צדק? השאלות הרבות האלה הנשאות על דל שפתי צעירי הדור, הֵנָה רק להג הרבה אשר יביע על הרֹב פי כסיל ופי תהפוכות, החפץ לעשות לו שם בין החכמים – בבלי דעת, לנחול כבוד רודפי צדק – מבלי עשות חסד, להקרא בשם עושה מלחמות – מבלי אֹמץ לב וכח ידים. לשאול שאלות ידע אף נער אשר זה עתה נפתחו שפתיו לקרוא אבי ואמי, אולם ינסו השואלים האלה להשיב דבר או אז נחריש נשתאה ונאמר: חכמים אתם –

– אם כן תשים תהלה בכל הדור החי ותאמר כי כילד פותה הוא מול הדורות שעברו? האף אין זאת? אבל ידעתיך אבי לאיש אשר כאלה לא ידבר –

עפעפיו כבר סגרו ולשונו דברה בכבדות, כי השנה הניחה ידה עליה. נעזוב את הישרים האלה לנוח על משכבותם, הן לא בידינו לגרש את החלום הרע אשר ענה נפש הזקן על אודות בנו, גם לא נקראנו אל המשתה אשר עשתה אשתו לבתה ולחתנה ביום חתונתם בחזיון לבה, גם לא נדע את העלמה אשר אליה נשא עיניו בתאות נפש הבחור ישעיה וישלח לאחוז בידה והיא חמקה עברה מפניו ולא נוכל לרדוף אחריה, אזלת ידנו מעזור לצפורה הילדה התמימה לכלות את חק למודה בשפת עבר אשר כבד עליה עתה בחלום כמו בהקיץ, כי על כן נעזבם ונראה נא מה יעשה כעת עמיל מחמל לב אביו ותגתו. הוא לא יישן ונוכל לראות ולהתבונן אם צדק אביו בחרדו או לשוא פָחַד פחד.

ג[2]

בֵּן יְכַבֵּד אָב

בבית שר העיר והארץ אשר סביבה, הרחוק כמהלך שעה מהעיר ואשר יושבי העיר בשם "הארמון" כנוהו, בבית הזה לא נשמע שנים רבות קול אדם. החדרים היו שוממים, וכלי הבית כבר היו לברות לשני תולעים, לולא גנבו מהם על יד על יד משרתי השר אשר נשארו לשמור את הבית. הרבה מהכלים היקרים כבר נמכרו, גם אברים אברים מהמנורות נפרדו וילכו איש איש לבית משתה אחר בלוית אחד המשרתים אשר גרונו יבש מצמאה. שמה ושאיה שררו בכל פנות החדרים הרבים, אשר עשרת שנים לפנים היו מלאים אדם ושמחת החיים. וכבר ידעו כל בני העיר למקטנם עד גדולם כי שדים ולצים אוו את הארמון למשכן להם. שם ילינו ויתהוללו ויחולו במחולות ביום חתונת בניהם ובנותיהם השדים הקטנים, כי מודעת זאת כי גם השדים פרים ורבים כבני אדם. אבל עתה כמו קמו ישני עפר מקברם, כן החיו את החדרים מערמת העפר אשר כסום, השדים גרשו לבתי התפלה ללשכת הנשים, אין עוד בחדרים אימה כי שבו ויהיו שנית למעון החיים.

אדוני העיר והארץ היה לפנים אחד מנסיכי פולין, אשר בכבוד אבותיו התימר מאד, כי זה דורות רבים אשר שמם נודע בין החיים, כי הגדילו לעשות בימי חייהם, לרדות באף את עבדיהם ולאכול יגיעם בלי חמלה, להכין תמיד כרה גדולה, השלחנות היו מלאים זבח כמזבחות והכדים מפכים יין כמעינות מים. זה היה דרך אבותיו ואבות אבותיו, וגם אביו כזאת עשה, זאת יזכרו עוד בני העיר, אשר אף כי לא מצא לו בכל התבל זכוכית מגדלת אשר בעזרתה יבין לקרוא ספר, ותאות כתוב מכתב לא עלתה מעודו על לבו, בכל זאת היה אחד מיועצי הארץ וישנא תכלית שנאה את היהודים על כי ימאנו הביא לב חכמה ויחזיקו בהבליהם. כי ברוח חפש מאין כמהו נֵחַן האיש הזה, הוא היה חפשי במאכלו ומשתהו ויצו על רופאו במפגיע לבל ירבה לו עצות מדת משתהו מה היא. חפשי היה באהבתו, כי אם ישרה עלמה בעיניו לקחה לו הביתה מבלי הבדל אמונה ודת, ואם במקרה יהודי היה אבי העלמה ולא הבין בהכבוד הגדול אשר עשה לו השר אז הרבה לו מהר ומתן מחמש ועשרים עד חמשים מלקות, כאשר יכול נשוא הביתה, ואם לא עצר כח נשוא אותן הביתה אז נשאוהו אותו ואותן יחד; וכן היה חפשי בכלכלת ביתו, ואם העיז הסוכן להשמיעו, כי ההוצאה מְרֻבָּה על ההכנסה, אז כמשפט היהודי אשר אמר להוציא את בתו כן עשה לו. ליהודים היה האיש הזה לפח ולמוקש, לא רק יען כי לקח את בנותיהם בחזקה, כי המה ידעו להזהר, ועל הרֹב לא נתנו את בנותיהם לכבס בבורית פניהן ומסרק לא עלה על שערותיהן, גם כלואות ישבו בחדרן ועין השר לא ראתה אותן, ואם גם קרה כזאת פעם או שתים בכל זאת היא גזרה שרב הצבור יכולים לעמוד בה, ולא שמענו מעודנו כי גזרו תענית או כי יסדו סליחה על "חטיפת בתולות", אבל הוא גזר גם גזרות שרוב הצבור לא יכלו לעמוד בהן. הוא הרבה מאד במכס יין שרף, גם העלה משנה לשנה על מס הבתים, כי כל הארץ לו היתה והבתים נבנו על אדמתו וישלמו לו מס קצוב מדי שנה בשנה, ואת המס הזה העלה כחפצו, ואם קצרה יד איש משלם השליך אותו ואת ביתו אשר בנה בכספו, הלאה, אחרי כי הארץ לו היא. בלבבם צפו בכליון עינים ליום אשר יבוא המלאך הגואל ויפדה אותם מצרותם, אך רק בלבבם, אבל לפיהם שמו מחסום מיראה פן יוליך זמרי המלשין את הקול לאדון הארץ. זמרי המלשין היה נורא על כל סביביו, כי יצא ובא בבית השר לכל אַוַת נפשו, והוא היה המרגל בעיר לדעת כל אשר ידברו אודותו, כי על כן פחדו ממנו ויתנו לו כבוד בבית התפלה ובבית הקהל, וכל איש גם העשירים בקשו אהבתו, כי בידו היה לרומם ולהשפיל. אולם בני ישראל למדו כבר בנסים. וגם בפעם הזאת נעשה להם נס ויבא יום האחרון להשר אשר כבר הגיע לשבעים ושש שנים ובמותו נשברה גם זרוע זמרי ויהי לדראון בעיר, כי השר החדש אשר לו נפלה הירושה לחבל לא בדרכי ההולך לפניו אחז ולא מצא חפץ במלשין. השר החדש הזה היה בן אחות השר המת בלי בנים, הוא גֻדַל מנעוריו בפריז ויהי איש לבב ודעת. שם נודע ליהודים רבים אנשי שם וילמד לכבדם ככל בני האדם ובבאו אל נחלתו היתה ראשית מלאכתו לעשות בה סדרים, להמעיט את ההוצאות והמסים ולבני ישראל היה אור, כי היטיב עמם מאד, ומה גם מעת אשר לקח לו לסוכן את שמעיה אשר הביא אתו מארץ אויסטריא, כי גם שם היתה להשר נחלת שדה ויערות ובתחלה היה שמעיה הסוכן על נחלתו בגאליציע. מעת אשר בא שמעיה הוטב מצב ישראל בעיר מאד מאד, ועל כן ברכו את שם השר אוהב היהודים. ואף כי כל אלה על ידי שמעיה נעשו בכל זאת היה הוא זעום נפש כל היראים, כי כגוי היה בעיניהם ויקללוהו, אך בכל זאת בריא אולם היה וקללת המפחדים מעונותיו לא רבצה עליו, כאשר לא הועילה ברכתם ותפלתם בעד השר הטוב, כי השר לא מְאֻשָׁר היה בחייו, אף כי איש ישר דרך ואוהב ישראל היה.

אחרי אשר רפא כל שברי הנחלה, כי שלם לכל הנושים את נִשְׁיָם בא בברית את אשה, אשר בה דבקה נפשו לאהבה. האשה הזאת לא בת פרתמים היתה, גם עשר לא הביאה עמה, כי אם יפיה וחכמתה היו כל הונה אשר הביאה אתה, אך השר מצא די לו באלה ובאמונת לבבה ואהבתה לו, אשר בהן האמין בלב שלם, עד אשר נפקחו עיניו וירא, כי אמנם לו נתונה לרעיה, אך לבה נתון לאחר – להסוכן על הבית. בתחלה מאן להאמין בדברי אחותו, אשר גרה בביתו ואשר ריב היה לה תמיד עם אשתו, אשר לא נחשבה בעיניה יען כי לא בת אצילי הארץ היא, ויחשוב כי משנאה תדבר כאלה, ועל כן שְׁלָחָה אותה ואת שני בניה ובתה לגור בפריז, לבל תפריע שלום ביתו. אבל אחרי ימים אחדים הקשיבו אזניו בעיר שבורה, אשר בא שמה למושב השרים, מאחריו דבר כי ידברו באשתו וילעיגו עליו. האחד אשר הֵעֵז פניו לדבר שמץ מנהו בפניו כפר בדמו את עזות מצחו, כי הועידו לקרב. ובשובו מהקרב מהר לשוב הביתה להוכיח לאשתו, אשר ידעה להוליכו שולל בקסם שפתיה, דרכה על פניה, אך דברי מוסרו אשר הכין לא לעזר היו עוד לה, כי עוד בטרם שב הביתה ברחה כבר את הסוכן לארץ אחרת. מני אז עזב השר את ביתו ולא שב עוד וימאן אף ראות את הבית אשר בו העטתה עליו אשת חיקו כלמת עולם, ויהיו עצוב רוח מהיום ההוא וישב את אחותו בפריז. ואחרי אשר גֻדַל בנה שלחו לנחלתו, כי אותו שם ליורש למען יפקח עין על כל הנעשה בה, וזה הדבר אשר נתן את הארמון להשדים למשכן למו זה עשר שנים עד אשר בא השר החדש.

השר החדש היה איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, יפה תאר מאין כמהו וחכם לב ואוהב חיים ושמחה, כי על כן קצה נפשו בתחלה לשבת רק בודד בארמון, כי גם בעיר לא מצא לו רֵעַ. גם שֵׁם יהודי לא נעים היה לאזניו, אשר על כן מֵאֵן בימים הראשונים לבוא בדברים ולבקש חשבון מאת שמעיה אחרי כי יהודי הוא, ולחרפה נחשבה לו לשבת יחד את איש כמהו להביא חשבון הנחלה, ובלבו דמה: יבוא יום ואני אהיה המושל ואז אטהר את נחלתי מהנגע הזה. אך כאשר ארכה לו העת מאד ולא ידע מה לעשות נאות לקרוא אליו את הסוכן לבקש ממנו חשבון, ואולי גם בוש מפני דודו פן ישאלהו דבר ולא ידע להשיב. הוא שלח את אחד מעבדיו ויצו במפגיע כי שמעיה יבוא אליו עד מהרה. העבד בא ואף כי ידע כי נכבד שמעיה מאד בעיני השר בכל זאת לא מרה את פי האדון החדש ויעש כמצֻוה. שמעיה שמע במנוחה את דברי העבד ויענהו, כי היום לא יוכל לעזוב העיר כי עוד לו מלאכה רבה, אבל בעוד שלשה ימים יבוא. האדון החדש נעוה משמוע כי היהודי יעיז פניו לבלי שמוע בקול מצותו כרגע ויחרוק שניו בזעם ויבקש לשלוח את העבד שנית, אך נמלך כרגע כי אמר, פן לא ישמע גם הפעם ונקלותי בעיני עבדי, לא כן אעשה ליהודי הנמבזה הזה, אני אדיחנו ממקומו והוא לא ידע, אחכה עד אשר יבוא הנה ואז תנואות עליו אמצא, כי בלי ספק גם הוא גנב ואיש מרמה ככל אחיו ואני אבוא במשפט עמו ואז כאשר אגלה תרמיתו אכתוב לדודי וירחיקנו מעל גבולו. כזאת חשב ויחכה ליום הפקודה כי יפקוד על היהודי הנמבזה את עונו. אולם מה השתומם בראותו בפעם הראשונה את פני היהודי אשר בזה בלבו. הוא דמה כי איש לובש מלבוש ארוך הוא ופאות ארוכות יסבבו את לחייו, איש נדכה ושח בעמדו לפני אדון, איש מחליק לשון ומשפיל נפשו עד עפר, איש יהודי כאשר הסכין לראות בעיר שתיקא וסביבותיה תראינה עיניו, והנה לפניו איש אשר ילבש מלבוש כעם הארץ, ואף כי איש שיבה היה בכל זאת יעמוד הכן, ידבר בשפה צחה וברורה, לא ירבה חלקות. אף כי לא חשך ממנו את הכבוד הראוי לו, וראשית דברו היתה לבקש סליחה על כי לא מהר לבוא לקול הקריאה כי הוא ידע נאמנה כי יבקש חשבון ממנו, ועל כן היה עליו בתחלה לסדר הכל במשטר למען יראה חשבון ברור, ועתה נכון הנהו להשיבו על כל אשר ישאל. השר שמע דבריו וישתומם למראה עיניו ובכל זאת עוד לא שככה חמתו בלבו על היהודי הזה, באחת יען כי יהודי הוא וזאת שנית, כי ערב את לבו לבלי שמוע כרגע בקול מצותו ככלבו, ועל כן שמע דבריו ולא נתן לו כסא לשבת ומבלי השיב על דבריו מאומה אמר: ואיה המה ספרי החשבונות? – בראות שמעיה כי לא יתן לו כסא לשבת אמר במנוחה: יסלח לי אדוני כי אשב על הכסא, אחרי כי להביא חשבון דרוש לי רוח נכון – ובדברו לקח כסא וישב עליו. דמי השר צפו אל עיניו בראותו עזות מצח היהודי ובכל זאת החריש באמרו בלבו: עוד מעט ואביא עליך בלהות ותעזבך מנוחת לבך -. שמעיה הביא לפניו את כל החשבונות ויַרְאֵהוּ אחד לאחד הכל במשטר וסדר לא חסרה ולא העדיפה אף גרה אחת, עד כי למרות רצון השר החל לכבד את האיש הזה. אולם מדי הוסיפו לדבר עמו כן הוסיף לכבדהו, ועיניו נפקחו לראות כי תֹם וישר יפיקו פני שמעיה כאשר כמעט לא ראה מעודו. כאשר נדברו הרבה שכח השר לאט לאט כי את יהודי ידבר ויגל את כל לבו לו, כי בתחלה קצף עליו קצף גדול, על כי לא חש כרגע לקול הקריאה.

- בי אדוני – ענה שמעיה במנוחה – עבד נאמן הנני וכאשר אדע כי עלי החובה לכלות את אשר החלותי, איך אוכל לעזוב את מקומי בטרם כליתי. הן ידעתי נאמנה כי אחת היא לך אם תדע חשבון אחרי עבור שני ימים, אך לוא עזבתי את מלאכתי בעיר כי אז הסבותי רעה גדולה לאדוני -

- אבל האמת אגיד ולא אכחד, כי לא ראיתי בארץ הזאת איש יהודי אשר לו לב אמיץ ולא יחת מפני גערת אדון -

- אמנם זכור כי לא חטאת היהודים היא, כי אם חטאת האדונים אשר ירבו להשמיע גערה, גם בעת אשר לא להם הצדקה -

- כאשר אחזה לי תאמר גם לשחרני מוסר – קרא השר ויעקם שפתיו.

- אני לא אשחר מוסר את איש, אך גם את אשר יהגה לבי לא אסתיר כאשר ישאלוני, ואם כמוסר יֵרָאוּ דברי, גם אז לא ידוה לבי על זאת. אולם בדבר אַחַי כאשר אשמע כי יטפלו עליהם חטאות חנם לא אחשה, כי לא אחפוץ להיות נבזה ונמאס בעיני. לי אחת היא את אשר יחשבו אודותי אחרים, אך בעיני אני אחפוץ להיות מְכֻבָּד, ולוא שמעתי גדופי שונאי עמי והחרשתי כי אז מאסתי נפשי כנפש איש אשר יבחר בשקר מעֹני ועל כן עניתיך דבר כאשר עם לבבי, ואם תשוב תהפוך בדברי תראה כי אמנם לא שקר מלי באמרי כי היא חטאת השרים ולא חטאת עמי אם יֵחת מקול גערה. הן אם לא יחת מקול גערה אז שבטים נכונו לגוו, כי כעז מצח יֵרָאֶה בעיני האדון, ואדמה כי כל איש יבחר לכוף ראשו בשמעו קול גערה מתת את גויתו למכים -

- ומדוע לא תעשה גם אתה כמהם ולא תכוף ראשך? -

- יען כי לא אפחד משבט מכה – ענה הזקן ועיניו הפיצו זקים כעיני עול ימים. השר שחק למרות חפצו ויאמר: לא אכחד כי לוא היו כל היהודים כמך בעלי לב כי אז אולי לא נחה עליהם יד השרים וגם מקולם לא חַתּוּ -

- לוא ידעת את כל היהודים כי אז נוכחת כי לא כל היהודים לא כמני הם -

- ישמרני צורי מדעת את כל היהודים, הן אתה הראשון אשר נודעת לי, וכאשר אחזה תחפוץ לתת את לבך כמו אתה השר ואני הסוכן -

- בעת אשר אעבוד עבודתי אז הנני אני הסוכן, אבל בעת אשר ידברו לא בדבר עבודתי אז הנני אדם, ולא אדע לא גדול אף לא קטן ממני, כי כלנו אך בני אדם הננו, וזאת תפארתי כי אך זה חפצי להקרא בצדק בשם אדם – כה דברו עוד הרבה, ואחרי אשר קם שמעיה לשוב הביתה נתן השר את ידו לו ויאמר: הנני מכיר לך טובה, כי עזרת לי להסיר מלבי משפט מעקל על דבר היהודים, הן לא נכחד ממך, כי ישנם משפטים מעקלים אשר מנער ישרשו על תלמי לבבנו ולא על נקלה נעקור אותם, ועלינו להכיר טובה לכל איש אשר יעזר לנו לעקור חרולים כאלה, ואבקשך מהיום הזה לבקר כפעם בפעם בביתי כי העת תארך לי מאד וכאשר אחזה תנעם לי חברתך -

- אני לא אדע אם תתנני עבודתי למלא חפצך כפעם בפעם, אך הנה בן לי איש צעיר לימים בן עשרים, ואם לא הכתה אותי אהבתי לבני בסנורים, אדמה כי הוא ימצא חן בעיניך מאד, וחברתו תנעם לך הרבה יתר מחברת איש זקן כמני -

- נפשי נכספה מאד לראותו – ענה השר. ועוד ביום ההוא בא עמיל איש חמודות ויתיצב לפני השר, אשר התפלא עוד יתר בראותו את הבן מאשר התפלא בראותו את אביו, כי לולא ידע כי האיש הזה על ברכי יהודים נולד, כי אז האמין אמונה אמן כי בן אחד האצילים הגדולים הוא, בתארו, בכל הליכותיו ותנועות גויתו, בניבו ובמלבושיו היה נחמד מאד. כי אמנם האהבה לבנו לא עִוְּרָה את עיני שמעיה, ועמיל בנו היה מטע להתפאר, והשר חשב בלבו בראותו אותו: אמנם יש לאל יד הנער העברי הזה להתחרות אתי ביֹפי. ומן העת ההיא היו השר והעלם העברי לרעים נאמנים וכאחים מלדה ומבטן, אל כל אשר הלך הוביל אתו את אוהבו, גם כאשר נסע פעם ושתים לעיר שבורה לקחו אתו ויציגהו לפני כל האצילים רעיו, רק שאלה אחת שאל ממנו לבל יגיד לכל כי יהודי הוא. ואם אמנם מהעת ההיא זה שנה תמימה כבר נעשו חדשות בארמון השר, כי גם אחותו באה לגור עמו והוא קנה לו אוהבים רבים אשר באו לבקרו, וגם זמרי המלשין מצא נתיבות ביתו ויאמר כי ידו תמצא להדרש גם לעול ימים כאשר נדרש להזקן, וכי לפניו נגלו שערי התענוגים ובידו גם המפתח להם, והשר האמין בדברו, בדעתו כי היהודי כלי חפץ הוא לכל תאות שר כמהו, אחרי כל אלה נאמנה אהבתו את בן הסוכן, ואת הסוכן הוסיף לכבד מיום ליום, עד כי חדל אף מבקש חשבון ממנו בהשענו עליו ועל אמונת לבו כעל עמוד חזק אשר לא ימוט ויתן לבו לבקש שמחה ותענוג במסבת רעים ואוהבים אשר קנה לו למען יתענג אתם יחד בחיים.

נצעד נא על סף הארמון ונראה כרגע, כי לא מחכים למות ישבו בחדר הגדול אשר נרות רבים יאירוהו מכל עבריו. ארמון השר הוא בית גדול, בו תחתיים ושניים, התחתיים המה החצי במעבה האדמה והחצי ממעל לה, כי על כן החלונות קטנים מאד, והשניים המה חדרים גדולים וגבוהים וחלונות גדולים קרועים בהם לארבע רוחות הבית העומד בתוך הגן הרחק כברת ארץ מדרך המלך, ובין שדרות אלונים כבירי ימים יעברו העוברים אליו. בקיץ המראה הזה נעים לעין מאד; להשדרות ברכות מים משני עבריהן, בתוך הברכות ישוחו דגים מְצֻפִּים ברצי זהב וכסף, וביניהן פרחים ושושנים נחמדים לעין, וממעל להן בַּתָּוֶךְ יֵרָאֶה הבית גם הוא מכֻסה בעלים ופרחים מסביב. על שלבי המעלות יעמדו מעבר מזה ומזה אריות פִּתּוּחִים מאבני שיש מעשה ידי אמן, על האחד ירכב יוּבל אלהי הזמרה וכנורו בידו, עיניו נשואות השמימה, פיו פתוח מעט כמו ישמיע קולו, ולמולו ישב אמוּר אלהי האהבה, עיניו ילטוש ובידו חצים וקשת. המחזה הזה המרהיב עין יֵרָאֶה בקיץ עת אשר השמש ישנה פני כל ויפיח רוח חיים אף בלב עץ ואבן. לא כן עתה, כאשר הגשם והשלג ירדו חליפות, ברכות מי מדמנה וקפאון נראו על כל צעד לא רק בגן לפני הבית. פי יובל נסכר בשלג ופני אמור חפו חמרמרו מגשם, לא זמרות יובל נשמע כי אם שריקות הרוח מבעד הסעפים והבדים הגדולים אשר כזרועות ענק פשוטים ועורים לכל רוח, לא חצי אמור יחוש הקרוב אליו כי אם חצי המטר והכפור אשר יכאיבו בפנים. כן הוא עתה לפני הבית, אך תחת זאת כאשר נגש עוד צעד הלאה, אז ירוח לנו מרוח וממטר, וקול מנגינות ירחיב אזננו, אף כי יובל בחוץ יעמוד, וחצי אמור אולי נראה אם גם פניו לא ילכו אתנו אם נתבונן היטיב.

מלבד אדון הבית ורעו עמיל ואחותו אלישבע, אשר זה כשנה באה הנה מפריז לארח לחברה את אחיה נראה גם פנים חדשים פה. זה האיש גבה הקומה וחסון כאלון, אשר עיניו הירקרקות לא תנוחנה בחוריהן ואשר ידו תסלסל תמיד את שפמו הארוך מאד, אשר ירָאה כשתי שני המזלג שהתפרדו לשתי קצות, הוא אחד מאלה האצילים אשר רבים המה בפולין המדינה, הוא ידבר גבֹה גבֹה על החפש ועל המשפט בשבתו בפאריז, ירבה להתפאר בכבוד שמו ושם אבותיו בשובו הביתה, יקח כסף מכל נותן ויקלל תמיד את שם היהודים אשר הֵשַׁמוּ נוהו בקחתם נשך רב; גאוה ושפלות רוח, אמץ לב ורפיון, התעשר והתרושש הכל לפי המקום והזמן, כל אלה המה לו כלחם חקו, אשר בלעדיהם לא יחיה. ואמנם במה יחיה נפשו איש כזה, אשר אבותיו נחלו מאבותיהם רק חובות אשר לא שלמו, ונחלה כזאת השאירו גם לו, ואיש אין בארץ אשר יוציא לחם מנחלה כזאת. ואם אמנם משפחה גדולה נקראה בשמו, אך הלא נחלות כאלה נפלו לחבל לכל המשפחה כלה, ועל כן לא נמצא לו אף לֹוֶה מאה למען קבל חמשת אלפים נשך כאשר תפל לו נחלה בירושה, אשר בקש לתת לו כסף, ובכן לא נוכל להאשימנו על כי קצף קצף גדול על כל היהודים ומה גם על הלוים בנשך. הוא שם אל לבו כי כל עשרו הוא רק שפמו הארוך ולכן נצרהו מכל משמר, כי קוה כי הוא יהיה לו ברבות הימים חַכָּה להעלות בה עלמה עשירה, ואם כי עוד לא הצליח בידו להעלות אף דג קטן בכל זאת לא חדל מקות. אצילים כמהו הם כהנטיעים היונקים מלשד נטיעים אחרים, אשר גזעם דל ואין כל לח בלבם ועל כן ישענו יקיפו ויסבבו את עץ כביר כח המלא כח ולח מגזעו הרענן אשר יפריחנו, כי בלעדו לא תהי להם תקומה. כן המה אצילים כאלה, המה יחפשו יבקשו עד אשר ימצאו אנשים אשר עת וכסף להם הרבה יתר מדי ויעזרום לבלות העת ולהקל ממשא הכסף אשר יכביד עליהם. האציל הזה בן סוסי שמו, חִכָּה זה זמן כביר למצוא ארז רענן כזה להשען עליו ועל כן עתה בהמצאו לו נשען עליו בכל כחו וישב לפרוח גם הוא, כי מעת אשר נודע אליו מצאה ידו ללבוש בפעם אחת בגדים שלמים מכף רגלו עד קדקדו, כאשר לא היתה כזאת זה זמן רב, כי תמיד קנא ראשו ברגליו, כאשר עשה לו בתי רגלים חדשים, או רגליו בגויתו כאשר הכין לו מלבוש חדש. האציל הזה יבקש קרבת אחות השר, זאת יראה כל איש, אבל כי היא תבקש קרבתו, זאת חשב רק הוא ולא אחר.

האדון אשר לו זקן הלחיים שחור וארוך, עינים שחורות ומפיקות אש וקרחה בראשו יקרא בשם כלבי. הוא לא ירבה לדבר בכבוד בית אבותיו ומשפחתו, רק את רעיו הרבים האצילים והנסיכים הגדולים ומאכל שלחנם ומעמד משרתיהם יזכור לרגעים. האשה היפה אשר תדבר בחן את אדון הבית ותלבבנו בעיניה, היא רעיתו הנאמנה. היא לעזר כנגדו והוא לעזר כנגדה, היא תעזור למצוא כסף והוא לפזרנו וידברו תמיד אהבה וידידות כמו אתמול היה יום חתונתם – בשבתם בבית זרים.

הוא היה אחד מהאצילים בימי נעוריו כמו בן-סוסי ויבקש לו יורשת נחלה, ואשתו היתה נערה יפה מהללה בארץ ותבקש לה איש אשר יושיבנה בהיכלי ענג, אך היא בדעתה כי גברים רבים יאמרו הבל היפי ורק אשה יורשת נחלה גדולה היא תתהלל, לכן הוציאה עליה אמה שם רע, כי עשר גדול נכון לה מאת דודה אשר אוצרותיו רבו כחול הים, והיא התקוטטה באמה לעין כל ותאמר כי לא תדע ותמאן לדעת מאומה מן הירושה, כי רק אם בה יבחר איש אז יְבֻחַר, ואם באוצרות תאות נפשו אז יבקש אוצרות במקום אחר. כלבי אשר לא התפאר בכבוד אבותיו התימר תמיד בסוסיו האבירים ובכלביו היפים ורעיו אמרו כי הוא איש אוצרות מאין כמוהו בארץ, אך כאשר שאלוהו אם אמת הדבר, התכחש ויאמר כי מעודו לא דבר את איש דבר בדבר עשרו, וזה היה לאות נאמן כי איש עשיר גדול הוא. בפריז נודע להעלמה אשר בקשה כי לא יביטו לירושתה, ויאהבנה באהבה עזה כמות וישבע לה כי לא יאבה ולא יחפוץ באוצרותיה, והיא האמינה בדברו ותבטיחהו, כי לוא גם שקר היה בפי רעיו גם אז בחרה בו בכל חפץ לבה, והכהן אמר לדבק טוב ויהיו מאשרים – יום ולילה אחד, אחרי הודע להם כי גם שניהם דברו אמת, ואמה, כרעיו, השקר דברו וירושתה כאוצרותיו עוד לא נבראו. ומני אז – חיו בששון ובשמחה תמיד ותהי להם מרכבה ובית נאוה ואוהבים רבים היו להם. אם אמנם לוא חפץ איש להתבונן כי אז ראה כי רק בבית אצילים אשר אין להם אשה יאהבו לשמוח ויוקירו רגלם מבתי אצילים בעלי אשה, אך מי הוא זה מהאצילים אשר יתבונן ויעמוק חקור לדרכי רעיו, הן לא גאוה זאת לאיש להביא דרכי אחרים במשפט, ואם גם יראה כזאת ידע כי לא טוב הוא לדבר סרה באנשים אשר להם פתוחות דלתות האצילים הגדולים. גם המה כבן סוסי רֵעוּ להשר החדש וגם המה ששו על חברתו מאד. האשה, אשר אף כי זה כשמונה שנים היא תמיד רק כבת עשרים ואחת, בכל זאת יפה היתה וקסם על שפתיה ובעיניה צדדה נפשות, כאשר תדענה היטיב החכמה הגדולה הזאת אשות פולין, ועיני השר אדון הבית העידו בו כי לא חס על האבנים הטובות והאצעדות והצמידים אשר נתן לה לזכרון כי עוד ידו נטויה. היא תדבר גם עתה את אדון הבית ותשחק וְתַרְאֵהוּ את שניה היפות כשני חרוזי פנינים משבצים באלמוגים ואישה ידבר ויחליק לשון לאחותו, אך פני העלמה יעידו בה כי לא לו ודבריו יערוג לבה, כי לעמיל עיניה נשואות מעת עד עת. שני האצילים האלה כאשר הביטו מבלי משים בעמיל נראה בפניהם כי לא ישרה נפשם בו, כי כקוץ מכאיב הוא בעיניהם, אף כי עוד לא ידעו נאמנה כי יהודי הוא, רק להשמעות אזנים שמעו זאת. הוא ישב לא רחוק מאלישבע ועל פניו רחפה עצבת אשר הוסיפה לתת חן על יפעתו. גברת הבית החלה לדבר אליו זה פעמים אחדות והוא ענה אותה בדברים מעטים וקצרים כמו לבו בל עמו בדברו וזה היה גרל בן סוסי כי בדברו אליה ענתה גם היא אותו בדברים קצרים כמו למשא לה מדברותיו. ובכל היו פני כלם זועפים לבד מפני בעל הבית ואשת כלבי. המה דברו וישחקו בקול המולה עד כי שכחו כי עוד איש אתם בבית.

בשעה העשירית בלילה פתח המשרת את הדלת ויאמר אל אדון הבית: היהודי זמרי פה –

- היהודי! היהודי! קראו שני האצילים יחד – האם גם להיהודים קראת לבוא הנה לחברתנו? – עצמות עמיל רחפו בשמעו דבריהם אך החריש, ופני אלישבע רעמו, ובעל הבית אמר במנוחה: היהודי הזה, הוא הסרסור והוא הבטיח להביא הנה צוענים לשחק לפנינו -. כלבי ראה כרגע כי לא לרצון היו דבריו לאחות השר וישך שפתו בשניו ויחרש, אבל בן סוסי לא ראה זאת ויקרא: צוענים! טוב מאד. בתחלה נפלה עלי אימה כי אמרתי כי יהודים יבואו הנה, אך לב חכם לך ותבחר בצוענים, טוב מאד – קרא שנית ויסלסל שפמו, ויתבונן בפי אחות השר לראות אם תשיש בדברי לעגו, ובראותו כי בוש משברו הביט בפני כלבי, אשר הניע לו בראשו ויפתח מעט שפתיו לשחק כמשלם חוב, אך פניו העידו בו כי לבו הגה אז: יקחך אפל, אויל, כי תתגרה מלחמה בעת שלום.

- הביא את זמרי הנה – נתן השר צו להמשרת וכרגע פתח הדלת ואיש כבן ששים נראֶה על סף הבית. מי אשר ידע את זמרי המלשין לפני חמש עשרה שנה בעוד אשר נורא היה על כל סביביו, בעת אשר רחץ הליכיו בדמעות ודם, בעת אשר כל בני העיר חלו ורגזו מפניו, ולא רק כי בניו וקרוביו היו נקיים מעבוד בצבא, כי אם גם מבחר העליות נפלו לו למנה, ומה תכסוף נפש איש יהודי עוד יותר, וזמרי הלא יהודי היה כי לולא זאת הן לא מלשין היה. מי אשר הכיר אותו אז בלכתו בצעדי און ברחובות לבוש בבגדי עם הארץ, אחרי כי דבר לו בבית השר ולא נחשבה לו זאת לחטאת, ועוד זאת כי גם יתר חטאותיו לא עלו על שפת לשון בני העיר, מי אשר ראה אותו אז ויתבונן בו עתה, כי אז בלי ספק לקח מוסר ויאמר: אכן גם ברשעים תנחת יד הזמן לרעה, לא רק ישרי לב, כי אם גם נעוי לב, מרעים ומשחיתים יְדֻּכְּאוּ בעת רעה. עתה כאשר שערות ראשו וזקנו כבר הפכו לבן, עתה ישוח ראשו, נדכה ונענה, בזוי ושפל, בגדיו, אם כי לא קרעו עוד לקרעים אך פניהם יעידו במו, כי נכונים המה לבחר בדרכי היהודים – להפרד איש מעל אחיו עד אשר תקצר כל יד מֵאַחֵד אותם שנית, מנעליו, אם כי לא נראו אם פצחו פה יען כֻּסוּ בבוץ ומי מדמנה, בכל זאת השמיעו קול ומפיהם יז קצף, ואות היא כי עתה באה גם עתם הם כי יהיה להם פתחון פה, מצחו ולחייו קמטו, ועיניו דולפות תמיד. ומי זה יאמין לשמועה כי בימי נעוריו היה רֵעַ לְרֵעַ יובל הרוכב על הארי השני וחצים וקשת בידו, כי את הנער היפה הזה התחרה במלאכתו, וגם הצליח יתר ממנו, ואם לא רכב על ארי, אך תחת זאת הרים רגלו על צואר השר הזקן. כן השמיע תמיד במו פיו ומי זה יספוק בדבריו. עתה יעמוד בפתח ויקשיב רב קשב אולי תצא מצוה מפי השר או גם מפי היהודי עמיל, אשר כשר הוא עתה בעיניו, ועליו להשלים כל חפצו. וככלב חָרֵד יביט ברעדה אל כל סביבו אולי קול לו.

- איפה המה הצוענים? – שאל השר.

- פה המה בחצר, אדון נעלה, שר מרומם, אציל רב...

- רב לך רב לך להרבות להג – ענה השר – הביאם הנה -

- אתפלא מאד על ארך אפך – קרא בן סוסי – לוא ערב לבו לדבר אלי כזאת כי אז ירקתי בזקנו - . הצוענים באו וישחקו וישירו וירקדו כשלש שעות, וכל האספה שבעו ענג למראה עיניהם, גם רוח עמיל שב אליו ויהי שמח ויך כף אל כף ככלות הצוענים את השחוק, כאשר יצאו הצוענים אמר בן סוסי: אכן הצוענים כלי חפץ הנם וירנינו לב, לא כהיהודים הארורים אשר רק למוץ דם אנשים כעלוקות כל חכמתם -

- חי נפשי כי לא אבין למה זה תריב הלילה ביהודים ותתגרה בהם מלחמה? – שאל אדון הבית.

- איש אשר לִמֵד לקרב ידו יחפוץ קרבות כל היום, חק הוא בתבל – קרא עמיל במנוחה. השר ואחותו שחקו מעט, והדבר הזה העלה אף בן סוסי עד להשחית ויקרא בקצף: שנאתי מאסתי את העם הזה כשממית, שקץ אשקצנו כרמש, כתולעת, כעכבר -

- מלים חדשות לא שמעו אזנינו בחברה כזאת נשמע הלילה – אמר עמיל לאלישבע. היא הניעה בכתפיה בהביטה בשאט נפש בבן סוסי ואחרי כן לטשה עין אל אחיה כמו שאלה: למה הבאת הנה את השכור או המשתגע הזה? – השר פנה אל המגדף ויאמר: לא אבין למה זה תטיף מליך בלילה הזה רק על היהודים? -

- יען כי אין די מלים בלשוני להשמיע איך אשקץ את העם הנבזה הזה -

- אבל מה לנו ולהעם הזה? -

- הניחה לו – אמר עמיל במנוחה – הוא יכונן אלי חצי לשונו, ואמנם עתה אראה כי גבור משכיל הוא לירות חצים – כל השומעים השתאו לשמוע דברי עמיל, כי איש לא חשב כי כה יגדל כח לבו להשמיע לכל כי יהודי הוא בעת אשר שם עמו מנֹאץ בלי חמלה. גם המנאץ נעוה משמוע ויבוא במבוכה עד כי לא עצר כח לפתוח פיו. אדון הבית היה הראשון אשר יכול לפתוח שפתיו ויאמר: אבל בי נא אהובי, הן לא את אנשים כמוך יתן בקהל היהודים -

- לא אנשים כמוני? ומי המה האנשים אשר יהיו למטרה לחצי לשונו? האם תדמה באמת כי טוב אני מכל בני עמי? אבל אני חלילה לי מהתפאר בשוא, כי אמנם לא טוב אני מכל אחי, ורבים המה אשר אדע כי טובים וישרים המה ממני, ואני לא אחפוץ להוציא את עצמי מהכלל אף רגע, אך אם תאמר להניח רוחי לבל ידאב לבי על כי חרפוני חנם, אז אומר לך להניח רוחך, כי בני עמנו כבר לֻמְדוּ באלה, וכאשר לכל אַחַי אחת היא אם יושב בסתר אחד הרחק ממושבם ויזרוק בהם חצי זעמו, כן גם אני לא אשית לבי לכל אשר שמעו אזני, כי כל הגדופים האלה יעברו הלאה ויחטיאו המטרה -

- צדקת מאד – קראה אלישבע – המגדף עם כלו הוא כמורה חצים במו אֹפל, ולא לכבוד הוא לאיש לבב לערוך קרב את מורה כזה -

- אמנם הסכלתי עשו – ענה בן סוסי ויעקם שפתיו – כי לא ידעתי כי הבית הזה הוא סתרה להיהודים, ומליציהם ימצאו פה מסלות -

- ועל זאת אודך כי תודה במו פיך כי לא חשבת מה תדבר בטרם דברת. אמנם די כי לא אוהבי יהודים ומליציהם תמצא בבית הזה כי אם אוהבי אדם, ובכל מקום אשר אמצא אדם, אם יהודי או בן-דתי יהיה כאחי אאהבהו וכרעי אקרבהו. אך עליך עמיל אתפלא, הן פעמים רבות שמעת שם יהודי לתהלה ולתפארת ואז לא מהרת לקרוא בקול כי גם אתה בן העם הזה הנך ועתה בשמעך נאצה מהרת לקרוא זאת בקול ותביא מבוכה בינינו, כי אמנם אדע נאמנה אשר לוא ידע האדון הזה כי יהודי פה כי אז לא פתח פיו לדבר כזאת – אמר השר.

[כאן ישנה איזו השמטה או שיבוש במקור. אנו משתדלים להשלים את הטקסט. – פרויקט בן-יהודה]

את עמי גם אני מבלי אשר אדעהו אותו ואת דרכיו? הן את האחד אכיר והוא אבי, ואם מצאתי איש כמֹהו בכל אלה אשר דרכם ראיתי ואשר אתם אתרועע? לא לא! איש כמֹהו לא יִמָצֵא בהם, וגם אחד מהנבזים, אשר כל רואיהם ישקצם וינבלם ולא יחשוך מפניהם רֹק, גם אחד מאלה הוא ישעיה הבחור, האם לא נעלה הוא כגבה השמים מעל הארץ על הנפתלים האלה הנותנים שם עמי לדראון? כאלה החל לבו לחשוב מחשבות, וכהרבותו חשוב כן עלו חשבון ומשפט על לוח לבבו וישאל את נפשו: ומה עשיתי אני? האם באמת קמתי כמליץ ישר לעמי? הנלחום נלחמתי מעודי מלחמת עמי, אשר היא גם מלחמת הורי ומלחמת נפשי אף אני? עברי אני! כן נוצרתי וכן אִותר אם אחפוץ או אמאן, ואם כן הלא עלי לעבוד בצבא אחי ולא לנוס כנבל וחדל אישים למערכות צבא לוחמיו! - ואז כאשר מלאו הרעיונות האלה את לבבו יסרוהו כליותיו מאד ויקוט בפניו על התרועעו את פוחזים ורקים ומבני עמו רחק ויגמר אמר להשמיע לאביו את מחשבתו אשר הוא חושב לקרב אל אחיו ולדעת דרכיהם. המחשבה הזאת נתנה שמחה בלבו כי ידע כי בחפצו זה ירנין לב אביו מאד ויחליט לבלי סור מעתה ימין ושמאל מכל אשר יורהו אביו.

כן גמר אֹמר והחליט; אך כאשר בא העירה ויפגוש באחדים מהעברים נחם כמעט ממחשבתו אשר חשב, אך בכל זאת חפץ עוד בכל לבו להשמיע כל הגות לבו לאביו, ומה השמיעו בדברו עמו? זאת הלא שמענו זה לא כביר.

והאב אשר דאג מאד לבנו ולדרכיו, כאשר שמענו מפיו בדברו את אשתו, גמר אף הוא אֹמר והחליט לעשות כל אשר בידו לקרב לב בנו לעמו בדברים רכים ונעימים, ומה שמח לבו בשמעו מפי בנו את כל אשר נעשה בבית השר כי הוא התערב להביא נער עברי אשר יבין שפת רומי ושפת הארץ כאחד החכמים, אף כי ילבוש מלבוש ככל בני ישראל. הדבר הזה נתנה שמחה גדולה בלב הזקן, כי אמר עתה תמצא ידי לקרב לב בני לישעיה והוא יורהו תורה וחכמת ישראל כאשר תאוה נפשי, ועל כן הלל בתחלה את בנו על כי נלחם מלחמת ישראל, אבל אחרי כן נחם וייסרהו על פניו על אשר הבטיח להביא איש זר והוא הן לא עבדו הוא, אשר למשמעתו יסור וקצרה ידו מצות עליו, וגם אם תחנונים ידבר אליו מי יודע אם ישמע לו לבא כצועני ולשחק לפני השר בחכמתו. עמיל הודה כרגע כי לא טוב עשה ויבקש עצה מפי אביו איך למשוך את לב ישעיה אליו לבל יהיה בעיני השר כמשקר, ואז היתה עצת הזקן כי יאות לבקש לקח מפי ישעיה ואחרי אשר יודעו איש לרעהו אז ישמיעהו חפצו ואולי יאות לו. וגם לדבר הזה נאות עמיל ועל כן הכינו פעמיהם לבית ראש הישיבה לבקש ממנו כי יתן את ישעיה לבא לביתם להורותו דעת. אבל רגע אחד ודבר קל אחד שב ויפלג לבותיהם שנית איש לעברו. כן הוא תמיד! בור אם יסכר פיו בעפר ישוב ויִפָּתֵחַ בגעת בו רוח או רעש, הנקרע אף אם נשלבהו ישוב ויקרע כגעת בו יד, כי מְעֻוָת לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות...

ד

מוֹרֶה צֶדֶק

- אל נא בני, אל תרבה להצטדק – אמר רבי גבריאל ראש הישיבה לישעיה בשבתם יחד לפנות ערב בביתו – לא לך להצטדק על כי כסית ממני דרכיך, כי ידעתי נאמנה כי כמורה תכבדני - - -

- וכאב מלא רחמים אהבך – קרא ישעיה במועל ידיו ברגש. אגלי דמעה נראו בעפעפי הזקן בשמעו דברי תלמידו ואחרי התבוננו בו רגעים אחדים קרא אף הוא בחֹם רגשותיו אך באנחה: וגם אני כאב חשבתי עליך מחשבות לטובה, אך הנה לא כן רצה ה'. יד נעלמה נוהגת בנו ועל פיה נצא ונבוא, היא תתוה לנו הדרך אשר נלך בו ואנחנו נאמין כי נלך ובאמת נִמָשֵׁךְ או נִדָחֶה בחזקת היד. האמין לי בני, כי האיש אשר ראה החיים ומסבותיהן ותהפכותיהן הוא יאמין גם בעל כרחו בהשגחה והנהגה נעלה מדעתנו וממחשבתנו. בעודנו בנֹער, עת אשר עינינו אך תחלנה להִפּקח ולראות אור אז נאמין כי למרחקי אין קץ תחדור עיננו ואין נעלם ממנה. גם אשר ערפל חתולתו, גם המְכֻסֶה במסוה העתיד והנסתר בחיק המרחק אשר אין קץ לו, כל רחוק בעת ובמקום קרוב הוא לנו, דמנו יקפץ וידלג בְחֻמוֹ במהירות ודמיוננו ישוה לנו כי אך הלאה הלאה ינשא רוחנו, ולא נבין כי לעמת שבא הדם כן הוא שב ללכת על עקבותיו וכאשר קץ וגבול למרוצתו כן גם קצב ומדה למעוף רוחנו אשר אך בכֹח הדם ישגיב וישגיא פעלו, לזאת לא נתבונן ונדמה כי אין מכשול בדרכנו. כי אין קץ לדרך רוחנו, כי אין קצבה למדת דעתנו וכל רז לא יפלא ממנו. אבל הדעת אשר תביא העת בידה החזקה ללבנו, היא אחרת תורנו, היא תראנו יד חזקה המושלת בכל, המנהלת את כל, אשר אך היא תבקע ביצי הרעיון ותוציא מהם פֹעל חי, או תזרם ורגל כל עובר תדושם, יד נעלמה מושלת בנו, בגלגל כֹח נעלה המתנועע תמיד בלי הרף הננו כמסמרות נטועות. יקראו להגלגל המניע הזה "הזמן" "הטבע" או כל שם אשר יתנו לו אלה אשר שם אלֹה להם למחתה ואני בשם "אלהי עושי יוצרי ומנהלי צורי ומעוזי" אכנהו, אשר ידו אחזה בכל מפעלי אם יֵעָשׂוּ ואצלח בהם, או יהפכו בי לנגעי בני אדם, וגם בפעם הזאת אך יד המשגיח הנעלה אראה, אשר נתצה עמודי הארמון שבניתי בדמיוני ואודה שמו כי אאמין באמונה שלמה כי הסתירה הזאת בנין היא, ואך לטובתי חבלה מעשי ידי.

לא לך להצטדק בני, על כי הסתרת ממני לכתך לשמעיה לקחת מפיו לקח בחכמה ולשון, ידעתי זאת בני ידעתי, אך הסתרתי פני לבל תראה כי עיני רואות פעלך לבל אפריעך. לא לי בני להתות לך דרך בחזקת היד,