גמול ישרים

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

פּרק ראשון

מבקש דעת

סרו צללי השמחה מעל עיר שתיקא, אשר בפולין המדינה; אין קול שיר בחוצות, אין מריע מתרונן מיין; כמו שדה קטל אחרי רעש מלחמה, כן נראו פני העיר לרואה אשר ראה את שמחת יושביה בשבוע העבר והדומיה והעצבון אשר יראו על כל פנים עתה. עברו ימי החג, יום שמחת התורה חלף, וגם שבת בראשית איננה עוד, ולשמחה מי זה ימצא עוד בעיר? בימים האחדים האלה ישכח העני את רישו והסוחר את חובותיו, הנערים את החדר והמלמד נקיון שנים, כי ימי שמחה המה לבני ישראל, ימי שמחה אשר רק אותם הנחילו להם אבותיהם ויורום לשמוח בהם בכל לב. בתורה יגילו, כי היא רק היא עוד נשארה להם מכל מחמדיהם מימי קדם, אשר לא המה ולא אבותיהם בעיניהם ראום, רק בספריהם עוד נזכר זכרון להם, וביום אשר ישישו בפליטת ירושתם זאת ישכחו רגע את מקומם ומצבם וידמו כי אם עוד היא בידם אז עוד לא רוששו מכל, אז עוד תקותם כתמר תפרח... אבל הימים האלה לא ימשכו, אחרי סיום התורה יחלו לקרוא בה שנית מראשיתה, ואחרי סיום הדאגות תשובנה לחדש פניהן כמקדם. איש איש ישוב לעבודתו למצוא לחם ברגזה ודאגה, כצפרים יעופו לבקש טרף באשר ימצאו, כי יבול ארצם לא הביאו לאסמיהם, יקביהם לא יפרצו בר, מגניהם לא ראו פרי, כי לא לאיש ישראל להציב לו יד בארץ, לא לו להכין לו לחם, כי אם לבקשנו תמיד בבקר בבקר כחיתו טרף וכעוף השמים, וכן המה בעיני העם אשר בקרבו הם יושבים; ולמה זה נתפלא אם יזכרו תמיד כי בגולה הנם, ואם יחזיקו בתקותם להגאל כאשר יחזיק הטובע בראש שבולת? וכן יזכרו זאת בכל לבם אחרי כל יום מועד ושמחה, כי הוא יראם לדעת עוד יותר שפלם ודלותם, ענים וגלותם. נקיון שנים וחוסר לחם, זאת היא המארה הגדולה בכל הקללות אשר יקולל גבר; אם הבטן ריקה, אז גם הלב לא ימלא עוד מחפץ ותאוה, משמחה ואהבה, רק ידכה ישוח ויהגה אך נכאים.

כמחזה הזה נראה כמעט בכל הערים בארץ ההיא, מקום מושב בני ישראל, אחרי ימי החג בהשבת משושם, הולכי שחוח, פנים נזעמים, נאנחים ונאנקים, ידים עמלות באין שכר, רגלים אשר מבקר לערב יכתו ואין לחם. וגם הטבע כמו ירעם פנים בעת ההיא, יכס שמים בעבים, יריק מטרות עז בלי הפוגה, יהפוך חוצות למוצאי מים, נהרות רפש ומדמנה יכסו פני כל הרחובות, כל רגלים תטבענה ותמעדנה, כל הולך בחוצות ישוטף במים, כמו עד צואר חצה בנהרות איתן, ובכל זאת רגע לא ישקוטו, גם אם בשרם יכאב ועצמותיהם תרעדנה ורגליהם תלאינה נשוא הגויה, כאשר נלאו לחלץ נפשן מעבטיט אשר יכסן עד ברכים. רק לתופשי התורה שלום בעת ההיא מחוץ. המטר לא עליהם ירד ועבטיט לא לרגליהם יהיה למוקש, כי בחדרי התורה המה יושבים; המלמדים ישבו כל היום ולא יצאו פתח, כי בחדרי התורה ימצאו לחמם הצר; הבחורים בבתי המדרש גם המה לא יראו רעה, כי לחמם לנפשם לא בעמל כפיהם ימצאו. ואיך לא ישישו בתורה אם גם בעת רעה כזאת היא עליהם סתרה ותשביעם לחם. ואם גם עניי הצאן הנערים הקטנים ההולכים לחדר לבקש לקח ישאו ויסבלו מאד בשובם בלילה מבית תענוגם זה, אשר ישבו בו כל היום ואשמורת בלילה, ולמען התורה יזחלו כרמשים בלילות האפל בנחלי רפש, אבל הן לא בלי עמל ימצא איש אשרו, וגם המה כאשר יגדלו יזכו לקבל שכרם מהתורה הזאת, אשר עליה ענו את נפשם וגם המה יהיו למלמדים ולבחורים בישיבה, אשריהם מה טוב חלקיהם!

– האין קץ למטר? ארובות השמים נפתחו זה ארבעה ימים ולא יסגרו, האם מבול יאמר אלהים להביא על הארץ? עוד מעט וישארו בתי רגלי טבועים בבוץ כי קרועים המה ולא יאזרו את רגלי ויחף אבוא לארוחת הערב, עת רעה היא – כה השמיע קולו נער כבן שש עשרה שנה.

– אל נא תתאונן, שמואל, על אלהים כי הוא יודע את אשר יעשה, וחלילה לנו מהתאונן כי עוד לא רע גורלנו, הן כמה וכמה נערים כגילך יקנאו בך כי תשב בישיבה ולחמך נתן בעת אשר המה ינועו בחוץ לבקש פת לחם – ענהו רעהו ההולך אתו, נער כבן שמונה עשרה שנה.

– בנערים האלה האשם, כי לו ידעו התורה כי אז היה גם גורלם כגורלנו – האמין לי ישעיה כי צדקתי במשפטי –

– ומה חטאו המה אם השם אלוה חכמה, לוא חנן אותם בלב מבין כי אז היו כמוך –

– נרפים המה, אוהבי עצלות, כי על כן ימאנו להביא צוארם בעול הישיבה ואשמם בראשם –

– אבל הלא תראם יום יום מתדפקים על דלת הישיבה וישיבו פניהם ריקם ואיך תאשימם? –. לדבר הזה לא מצא שמואל דברים לענות ויחרש רגעים אחדים ואחרי כן אמר: הלא מודעת זאת כבר, כל כל לשון עליך לא תצלח, אתה תנצח תמיד את כל מריביך בגמרא וכן בכל ריב לשון, אך בכל זאת בדעתי אחזיק כי לא נעים גורלנו, ולמה תראני את אלה השובבים הסובבים בחוצות לבקש לחם. אני אראך את בן יששכר הגביר הכסיל והבור ובכל זאת יחיה בנעימים, וכמוהו כן המה בני שפטיה ואלחנן וכל העשירים האם טובים המה ממני? מדוע זה יראו המה בטובה ואני אלך יחף בליל חשך בקור ומדמנה למען אמצא ארוחתי? –

– הלא בזה נראה יד שופט צדק, לכל ברואיו חלק אלהים בקו, לזה נתן הון ועושר ולשני חלק לבב חכמה, לך נתן לב מבין אשר יכלכלך ולאלה הנבערים נתן כסף, ולוא חסר נפשם מטובה זאת הלא אז מתו ברעב –

– יתן להם לב חכמה ולי עושר, אני לא אקצוף על זאת –

– האם קרבות תחפוץ בלילה הזה את אלהים? –

– לא קרבות אחפוץ, חלילה לי, אני לא אשים בדרכי אלהים תפלה, ישמרני ה', אבל הקור אכל חצי בשרי ואתאונן, ואיך אוכל לשאת בשרי בשני אשר רגלי בצקו? –

– תקוה טובה תגרש כל יגון, קוה לימים הבאים כי יהיו טובים מאלה ואז תשכח את רעות היום –

– בדבר הזה צדקת, גם אני אקוה כי עוד יבוא יום אשר אלקח אחר כבוד לבית איש עשיר ואז כל הצרות תשכחנה מלבי, אחפוץ מאד להיות עשיר – קרא שמואל בקול שמחה כמו העושר כבר בידו הוא, והוא יספור וימנה את שקלי הזהב אשר נתן לו חותנו.

– עתה אפנה על ימין –

– הגד נא ישעיה אנה תלך? הלא תדע כי אהבתיך ולא אגלה סודך, אך הנה ראיתי פעמים ושלש כי הלכת לבדך בלילה ונזהרת לבל יראוך, אני לא אגלה סודך, אך אם יודע הדבר ליתר בני הישיבה אפחד פן יבולע לך, הלא תדע רוע לבם כי רע הוא מאד ורובם ישנאוך יען כי אהוב אתה למורה, ואם ימצאו בך ערות דבר אז יגלוהו בקהל ותביא רעה על נפשך –

– אבל המה לא ימצאו בי ערות דבר ולא תמצא ידם לעשות לי רעה וכעת לא אוכל לדבר עמך עוד כי גם אני נלאיתי נשוא את המטר והבוץ –. וככלותו דברו הפנה ישעיה שכמו וילך.

– האלכה אחריו או אין? – דבר שמואל לנפשו – נפשי נכספה מאד לדעת אנה הוא הולך? הן דבר סתר לו, זאת אראה והוא יחפוץ להסתיר הדבר, אלך אחריו ואדע מה עמו? אך מה אעשה לארוחת הערב? הן לא יחכו לי ובטני תחסר, אולם בכל זאת השקט לא אוכל כי אחפוץ מאד לדעת סודו, אני אוהב אותו כי איש טוב לב הוא מכל הנערים אשר בישיבה, והוא יורני עת אשר לא אבין דבר בגמרא, אך מדוע זה לא אדע מסתריו? לא אגלם לאיש רק אני אדעם והיה כאשר יריב עמדי אז אפיל עליו בלהות כי אגלה מצפוניו. בן ישיבה כי יסתתר ללכת בלילה הלא דבר הוא! אלך אחריו. אולם הוא הן לא יריב עמדי, ומדוע זה יריב עמדי, הלא בכל עת היטיב עמי והרעב יציקני, לא אלך – ובדברו כזאת הלך מבלי משים רגעים אחדים אחרי רעו, אך הוא כבר נעלם ועקבותיו לא נודעו לו ואז שב ללכת לארוחת הערב.

פּרק שני

נוה שאנן

בקצה העיר מזרחה בצד שער העיר אשר יקרא בשם שער שבורה, כי בו יבואו הבאים מעיר שבורה, עמד בית בודד לא גדול מאד אך הדור במראהו. עוד הרחק לפני השער לא ימצאו בתים בנויים במשטר הרחוב, רק בית בית לבד וסביבם גן ירק או פרי ושם גרו רק מבני עם הארץ, ועל כן לא היה עירוב ברחוב ההוא וגם לא בית תפלה, והבית האחרון אשר בצד השער חוצה, הנאוה והגדול מיתר הבתים ואשר סיבבו גן נחמד למראה היה לאיש אשר בני הארץ בשם בן ישראל כנוהו וכן קרא גם הוא לנפשו, אך בעיני רוב היהודים אחיו לא כאחד מהם התחשב, ועוד רע היה בעיניהם מבן אל נכר, כי על חטאת בן עם הארץ לא יביאו אותם במשפט, ואשמות איש ישראל תהיינה משא לעיפה על שכם כל אחיו. וחטאות האיש הזה אמנם רבו מספור, כי גר בודד בבית הרחק ממושב היהודים ורק בימי מועד בא לבית התפלה, ובנו לבש מלבוש כעם הארץ ואת בתו נתן ללמוד לשון וספר ולפרוט על פי הנבל, וכל אלה הלא הנה חוקות הגוים, אשר חלילה לאיש ישראל לבחור בהן, ועל כן היה שמו לחגא בכל העיר, אך הוא לא שם לבו לדברת ההמון, ואולי גם לא ידע את כל אשר דברו בו, כי מפניו חשכו בוז ויוסף להחזיק בדרכו כמקדם. האיש הזה לא יליד העיר היה ורק זה כעשר שנים בא שמה, כי נקרא מאת אדון העיר והארץ אשר סביבה לשים עין על שדותיו וכרמיו, בעת אשר הוא בלה כל ימיו בארצות רחוקות, ובעיר לא ידע איש מי ומה ומאין הוא, כי דבר לא היה לו עם איש בעיר רק עם האכרים ועם סוכן בית האדון, ובתחילה גם לא ידעו כי יהודי הוא עד אשר שמעה אזנם ותרגז בטנם, כי הוא לוקח בשר כשר לביתו, כי אז ידעו כי יהודי הוא, וכי עוונותיו יהיו על עצמותיהם, מני אז החלו לדבר בו בעיר ויהי למלה בפי כל היראים ובנו למופת לכל הילדים אשר אם לא ידעו את תורת רבם אשר למדם בשבוע ההוא, אז התעורר אביהם ויקרא: החפץ תחפוץ היות משומד כבן שמעיה איש-חמודות? וכאשר הלך שמעיה הזקן ברחוב חלו ורגזו כל הילדים מפניו, כמו שד שחת נגלה להם, כי כן שמעו שמו תמיד מנואץ. אבל רק למלמדים, לתופשי התורה ולחרדים היה כמכשול עוון בעיר, לא כן העשירים, אשר גם מפני חטאות נפשם לא יפחדו תמיד כעניים, ואף כי מפני עוון זרים, המה לא חלו ולא רגזו מפניו ואחדים מהם בקרוהו גם בביתו, ויקבלוהו בכבוד גדול עת אשר בא לבית אחד מהם. מוכס הבשר והנרות ויין הדגן, אשר רק על פי האדון תמצא ידם חפצם, המה התרפסו לפניו בדעתם, כי השר לא ישנה אחרי דברו, ופעמים רבות עשה השר הנחה מהמס אשר ירים מכל בית, וגם נתן מתנות לאביוני אדם חטים ותפוחי אדמה, וכל אלה נעשו רק על פי שמעיה. זאת ידעו העשירים היטיב ועל כן חדלו רוגז ויבקשו לקדם פניו ברצון. ואף רב העיר בקרהו בביתו ויתן לו תודתו על הטובות אשר יעשה את עמו ויפזר לו מלא חפנים כבוד כאשר בא אל ביתו נגד כל העשירים. אמנם כל אלה לא הועילו להשיב לב כל בני העיר אל שמעיה, אחרי כי לא כאחד מהם הנהו, לא יתערב בשמחתם, לא יקח חלק במשא העדה ולא בא אף פעם אחת אל אחת האספות. אף כי נקרא שמה, ולא נתן יד לאחת החברות ויהי בודד בביתו בעת אשר נפש מעבודתו. ואל הבית הזה בא עתה ישעיה הבחור בישיבה.

הבית הזה לא גדול היה, כי גם המשפחה אשר גרה בו לא גדולה היתה, רק שמעיה ואשתו ובנו ובתו ומשרת ושפחה, אך נאוה היה במראהו מחוץ ואך כי מבית, כלי יקר לא נמצאו בו אך סדרים ונקיון נפלא, אשר לא הסכינה עין לראות בכל העיר ההיא, קול ששון ומשתה ושיר עליזים לא נשמע בו, אבל מנוחה ושלות השקט. בחדר הראשון הרבוע, אשר דרך אולם באו בו, ואשר ארבעה חלונות לו, שנים לצד מזרח ושנים לצפון ישב שמעיה אל השלחן, לפניו ספר פתוח והוא משים עיניו בו בשום לב עד כי לא התבונן כי איש בא הביתה. ישעיה עמד רגעים אחדים בתחלה באולם לנקות את רגליו ואחרי כן בצד הדלת למען נקותן שנית, אף כי לא עלה בידו להפיק זממו, כי רק את השק אשר לפני הדלת כסה כולו בבוץ ועל רגליו עוד נשאר כהנה וכהנה, המכסה אשר על ראשו ובגדיו הזילו כצנורות מים. בברכו את אדון הבית בשלום הרים היושב את עיניו ויתבונן בבא רגעים אחדים כי לא הכירו ואחרי כן עבר שחוק קל על שפתיו בקראו בקול רצון: ברוך בואך ישעיה – וכל רואה את המראה הזה שחק בלי ספק כמוהו כי כחתול משוי ממים היה ישעיה, בגדיו ומכסה ראשו דבקו בבשרו ושתי פאותיו דבקו בלחייו עד כי לא מראה אדם היה לו.

– קרב הנה, רב לך לעמוד שם, פשוט מעילך ושב אל התנור, הסכלת עשה ללכת בליל אפלה ובמטרות עוז דרך רחוקה כזאת, לא טוב עשית פן יבולע לך, כל אבריך ירעדו מקור וממים, הסכלת עשה – קרא הזקן בגשתו אליו וימושהו מפנים ואחור.

– אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה – ענה ישעיה – כן דברו חכמינו ואני פיהם אשמור, ולוא גם היו עתותי בידי לצאת ולבוא אליך ככל אות נפשי, גם אז לא חסרתי נפשי מטובה לילה אחד בעבור המטר, ואף כי עתה אשר כגנב עלי לשמור נשף, עתה אשיש מאד על האפלה והסער והעבים כי המה ישימו חשך סתרי ולא תשורני עין, ואיך תשאלני מדוע הלכתי ואיך תיסרני על כי הלכתי? –

– שמור נפשך, זה הוא כלל גדול גם בתורה גם בדרך הארץ, רוחנו לא יגביה עוף אם גויתנו תחלה ותחלש, וכל עמלנו הבל וריק הוא אם בגללו נביא על נפשנו מחלה או פגע –

– אם כן הוא הלא אז היה עלי להוקיר רגלי מבוא ביתך ולהחבא מפניך תמיד, או האם תדמה כי ביד המטר והקור להרע יותר מאשר ירעו לי אלה האנשים אשר אתם אתהלך ומהם לחמי נמצא? הלא פחד האנשים האלה יגדל מפחד כל הפגעים בעיני ובכל זאת אחרף נפשי למען נפשי, כי אתה עשית לי את הנפש הזאת ומבלעדך לא ידעתי כי רוח ונפש לי, ולולא אתה שקמת להאיר עיני כי אז היו גם רוחי גם נפשי כרוח הבהמה, או אלה בני האדם אשר בהמה המה, והנפש הזאת הלא תיקר בעיני מגויתי, כי בלי נפש מה חפץ לי בגויה, ולמען חזק את הנפש הזאת ולמען תת לה און ועצמה לא אשקוט ולא אנוח, לא אדע מגור, פחד זר לי, וכל פגע וכל צרה אשר יסלו עלי ארחות אידם כאין בעיני מול הטובה אשר אראה בטרם בא קץ לאשרי, בטרם יודעו מעשי בקהל ואהיה נגינת אלה אשר לא ידעו בין ימינם ושמאלם, העושים טובה ולא ידעו מה טוב, והמרבים עשות רע יען כי לא ידעו ולא יבינו לפעולתם ומה המה עושים –

ישעיה היה בחור כבן שמונה-עשרה שנה, גבה קומה ודל בשר, וחייו לבנות ורזות, אשר על כן נראו פניו כארוכים מאד, שתי פאות ארוכות וחלקות ומודבקות אל הלחיים ירדו משני צדי מצחו הרחב ותגענה עד קצה הלחיים, בבות שחורות כסו על שתי עיניו, אשר לא גדולות היו אך שחורות כעורב ומפיקות אש. העינים האלה לא התנועעו במרוצה מדי דברו, רק הוסיפו להפיץ ברק, ותעידנה כי האיש הזה נועד להיות אמיץ לב אשר לא יחת מפני כל פגע, ולא רק בשפתיו יצליח להראות כאיש חיל כי אם גם בלבו, וכל מתבונן בו בעת ההיא השתומם בלי כל ספק וישאל את נפשו: מאין באו העינים האלה אל הבחור הזה, אשר כולו אומר רפיון ידים וכח. הזקן התבונן בו בדברו ופניו העידו בו כי שבע רצון הנהו לשמוע ניב הבחור ומבלי ענות אותו על דבריו פתח את דלת החדר הנשען אל החדר ההוא ויאמר: חנה רעותי –

– כרגע אקרא לאמי – נשמע קול נעים מהחדר השני. ואחרי רגעים אחדים נפתחה הדלת ואשה כבת חמשים, אשר קומתה ממוצעת, פניה מאירים ממהרת מעט בלכתה באה החדרה ותאמר: הלא קראת לי אישי? – אבל מה זה תראינה עיני? – קראה פתאום ותתר ממקומה בראותה את ישעיה – איפה היית? ואיכה באת הלום? הן לא ברגל הלכת בליל אופל כזה, הן מים מפכים מבגדיך כמעינות, מה זאת? –

– על זאת כבר הוכחתיו, אך אחפוץ כי יחליף את בגדיו עד כתנתו, כי אירא מאד פן יבולע לו –

– צדקת צדקת, בוא אתי החדרה, בוא –

– לך כרגע הלא צויתיך – ענה גם הזקן אחריה בראותו כי הוא ימאן ללכת.

הזקן הביט אחריו בצאתו וינע ראשו וישב על כסאו. אדון הבית היה איש כבן ששים, גבה קומה ודל בשר זקנו הקטן והלבן כסה רק את קצה לחייו מטה, ועל צדיהן היו שערות רק זעיר שם זעיר שם, עיניו ירקרקות ומפיקות חסד ורצון, חטמו ארוך ושרוע ומצחו משתרע עד למעלה ושערות קצרות ולבנות תכסינה אותו אך מעט. הוא הביט אל צד הדלת בתמכו ראשו בידו השמאלית הנשענת אל השלחן ואת הימינית שלח אל הדלת כמו חפץ להראותה לאיש בדברו לנפשו:

אבני חן כאלה לך, ישראל! פנינם יקרים, אך רפש ובוץ יחשיכו תארם, יעיבו פניהם, ברק חנם יועם ואיש לא ידע ערכם. הה איכה תשתפכנה אבני קודש כאלה בראש חוצות! הקינה הזאת היא לקינה גם עד היום, על חרבות ירושלים ישבת אתה המקונן על שבר בת עמך. הצר והצורר אשר חלל מקדשיה ראו עיניך חללי עמך יזובו בידי מדקריהם, בני ציון היקרים נרמסים כטיט חוצות, זאת ראית ונהמת ובכית מרה ותבקש כי יהיה ראשך אך מים ועיניך אך מקור דמעה על חללי בת עמך, ואיך נבכה אנחנו ואיך נמרר בבכי אם כל אלה תראינה עינינו, כל הצרות אשר הביאו עלינו צרינו ולוחמינו שכורי הנצחון תתחדשנה לרגעים, ולא יד צרים חלו בנו כי אם ידי עמי. המה ישחיתו נחלתם, על כל עץ פרי וענף נחמד יניפו הגרזן לבערו, כל חלקה טובה יכאיבו באבנים, המה בידיהם יכינו קבר לאלה אשר יעלו ביונק לפניהם להשביע נפשם פרי תנובה. המה יניפו ידיהם לכבות כל כוכב מאיר אשר יחל להפיץ נגהו עליהם, המה בידם יביאו כל צרה ופגע על נפשם ועוד ישישו במעשיהם ויתברכו בלבם כי טובה יעשו בעמם. לבי יהמה לך עמי כחלילים, כהה הנני לשברך ואומלל אני כי רפואות תעלה אין בידי להשיב לך רוח טהור רוח חיים. מי יתן ויהיו בני הנעורים הבאים אחרינו מאושרים ממנו, מי יתן ויהיו המה הרופאים הנאמנים לעצמות היבשות האלה, מי יתן ואחרי אשר אנחנו בחשך נרפד יצועינו, אנחנו בני הדור הזה, מעפר אחר יצמח ויעלה ויגדל. זרע רב לך ישראל אך איה הכורם אשר יגדלנו? זרע טהור לך אבל איפה נמצא עוד חלקה טובה אשר לא נשחתה, צחיחי סלע, אבני גיר מנופצות, קוצים וחרולים יכסו פני כרמך בת עמי ותקותי מה היא? כמעט פסה כל תקוה מלבי להיטיב עוד... להיטיב? ומה אדע אני מה טוב? האם אדע אני ללמד ארחות יושר? האם לי הצדקה לחרף את אחי על דרכם כסל, אם אראה כי גם אני לא בדרך סלולה הנחיתי את בני יחידי? כן הוא! בני העבירני ללכת, רוחו נשאוהו הלאה הלאה וימאן עוד למשוך בעול. בני בני, בך שמתי תקותי כי אתה תעשה ותצלח להושיע לעמך ותוחלתי נכזבה, אגדיל איפוא מטע ידי זה אשר בו חנני אלהים להשיב נפשי, הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב, לא גויתו כי אם רוחו יצרתי, רב לי רב, אחזיק בו ואגדלנו ואשמרנו למען יפרח ויגדל ויהיה כזית הודו לעמו, וגם אני בקברות עולם אנוח ורגבים ידבקו סביבי, אז אולי יתעורר רוחי וישיש לראות פועל ידי עודנו חי ולמחיה הוא לאדם רב. איך הבריקו עיניו מדי דברו, איך הפיצו זקים כאיש ערוך למלחמה, כמעט נפלתי על צוארו ואשקהו, אך לא! לא אשקהו, לא אחבקהו, ומי יודע אם לא משנה שמחות שמחתי כעת בבני לולא רפה רוח הייתי, לוא אזרתי כח להסתיר אהבתי בקרבי, מי יודע כמה נשיקות העתרתי עליו כעת לוא גרעתי ממנו אחדות בעוד אשר ילד קטן היה... אך למה זה אריב את נפשי עתה, כאדם עשיתי, אך חלילה לי מחטוא לאלהים, ואם גם לא ככל אשר אקרב וארחק יקרב בני וירחק, אך בכל זאת הן ישר לב ותמים דרך הוא, לא ירע לאיש ולא יעקש דרכיו. מי יתן והיה לו לבב לאהוב את עמו כאשר תאהבהו נפשי, כי אז הלא... אמנם מי יודע אם לי הצדקה לאמור נואש? עוד נער הוא. עוד יטה אזנו למוסר אביו אשר יאהבהו ויורהו, עוד אראה בשמחתי כאשר...

הזקן עצר במלים כי אשתו עם ישעיה שבו החדרה.

– ראה נא מחמד לבי – קראה האשה בבואה החדרה – איך נהפך ישעיה לאיש אחר, הבט אל תארו ואל קומתו, הבגדים בגדי אמיל שינו פניו עד כי איש לא יכירנו, כי היה לבחור נחמד, הנה כן ישנו הבגדים תואר איש כאשר לא פללתי, אשמח לראותו בתבנית הזאת, אמנם יפה הוא למראה עתה –

– אל תרבי להללנו – ענה הזקן רצון בהתבוננו בישעיה ועיניו הפיקו שמחה עם תוגה – אל תרבי לדבר לו חלקות, פן יגבה לבו וישים לבו לתואר הפנים והבגדים ולא לזאת נוצר, ועוד זאת כי אז יכבד עליו עוד יותר לשוב וללבוש בגדיו הראשונים בשובו אל הישיבה –

– אל יפול עלי לבך מורי, כי גאה וגאון רחקו ממני, ואף כי בבגדים זרים לא אתגאה, לבי ירום ונשא בהתבונני בבגדים הטהורים אשר הלבשת בהם את רוחי, בהסירך מעטה כזב ומכסה מגואל מעל עיני, בהראותך ובתתך לי עדי הנפש והרוח, בהם ירום לבי, ינשא ויתפאר אך לא יגבה, בהם אמצא שמחה ויעטרוני כבוד בעיני, אבל גאון לא יתנו גם המה לי, כי לא לי המה העדיים כי אם לך, וכל איש אשר תלבישם בהמה כפי כתנתו יאזרוהו, ורק בי בחר המקרה להצליחני לקחת מידך את היקר אשר רבים לא יבינו ערכו, כאשר גם אני לא הבינותי מה הוא בטרם פקחת לי עינים, אבל המלבושים האלה מה המה? האם בעמל רב ימצאם איש, או ברוב חכמה ודעת יבוא עד תכונתם לדעת ערכם? –

– אמנם גם לזאת דרוש לב וטוב טעם להבין יתרון בגדי אנשים, אשר יתנו פאר ללובשיהם מעל בגדי המתעתעים האלה אשר יתעבום ויתנום לשמצה והמה לא ידעו עד מה, יגזלו תואר אדם מהמה ולא יבינו, ועוד יתפארו בהם ויחזיקו בהם כבדבר קודש ולא יתבוננו כי צלמם נבזה בעבורם –

– שאני אלופי אם אשיבך מלים בתורת שפתך אשר השמעתני, הלא כזאת פעמים שלש הקשבתי מפיך כי כל טוב טעם ודרך הארץ וחוקות החיים המה רק על פי מנהג הדור יצא משפטם, יש אשר מלפנים יהללוהו ויכבדוהו ועתה הוא ללעג ולקלס ויש אשר עתה יתפארו בו ולפנים שמו בו תהלה, ואם טובים המה המלבושים מכל חוקות החיים? הן זאת נראה כי פני הבגדים ישנו מעת לעת הרבה יתר מכל דרכי האדם וחוקות החיים, עד כי גם המשורר בחר בלבוש לסמל החלוף והתמורה, בלבוש תחליפם יאמר, ואם כן הוא מה יתרון לאיש אשר יחליף את תואר לבושו שנה בשנה או חודש בחודש מהאיש אשר יחליפם אחת בדור? –

– כמעט נצחתני תלמידי, אבל שים אל לבך כי ראשית דעת טוב טעם הוא להתבונן למנהג הדור, והאיש אשר יחפוץ בזדון לבר לו דרך חדש ולתת לנפשו חוקי חיים זרים לרוח יתר בני האדם, לו משוגע או קשה עורף יאמר –

– אמנם כן יאמרו, אבל אני אדמה כי לא כן הוא, בעינינו נראה, כי לא על פי מעשיו יובא איש במשפט, כי אם על פי מצבו; אם עשיר ונשוא פנים ישנה ממנהג העם אז על פני כל העם יכבד, והמקנאים בו ימהרו לעשות כמוהו. איש הנודע לחכם יעיז לדבר דבר בפני כל אשר לאיש אחר נחשב לאולת וכל שומעיו יהללוהו. איש נדיב בעמו יעשה מעשים אשר לחטאת או לשגעון נחשבו לוא עשם איש שפל. ומה הוא המנהג אשר נחשבנהו? ואיפה הוא החוק אשר נאמר עליו ראה זה הוא חוק החיים לקטן ולגדול? ואיך נרשיע את עמנו על מאנו להסיר בגדיו מעליו אם הוא מנהגו? ומי זה ישנה דרכו אם לא הוא בנפשו? הן אל דרך הגוים לא ילמוד לעשות כמוהם, הן במעשיהם לא יתפאר ולא יתחרה לצאת בעקבותם בכל דרכי החיים, ומדוע יחליף לבושו רק יען כי דרך העמים הוא? –

– אבל גם זאת היא רעה חולה, כי יקשה ערפו לבלתי לכת בדרכי החיים ככל העמים. הן לא תצדיקם לאמר כי יתרה יעשו בהנזרם מכל החיים, מאלפי אלפים נפשות אדם ויבחרו דרכים להם רק לנפשם, ועל זאת הנם נרדפים ומעונים, נרדפים מחוץ ומעונים מבית, כי כל רגש חיים רחק מהם, כעצמות יבשות יתגלגלו בבקעת התבל וכל רוח חיים אין בהם, כגויות בלי רוח יתהלכו בארץ, כנפשות פורחות אשר אין נשמה באפן ואף קבורה לא היתה להן, האם גם לחיות בארץ ולהתבונן בכל מפעל ומעשה כי איש חי הוא אסור מפני חוקות הגויים? –

– ואני לא כראותך אראה כל אלה, סלח לי מורי, כי את תורתך אקח לכלי מלחמה לי להלחם נגדך. אם היהודים לא יתאוו לבחור בדרכי העמים לא נוכל לשים אשם נפשם, כאשר לא נחטיא את הזקנים על מאסם בדרכי בני הנעורים וימאנו לבחור בהם, והזקנים הלא מעטים המה לעומת הצעירים כמספר בני ישראל נגד מספר כל העמים, ובכל זאת לא יעלה על לב איש לאמר לכל הזקנים: שנו דרכיכם ומעשיכם יען כי בני הנעורים בחרו להם דרכים אחרים, ובני ישראל הלא זקנים המה לעומת כל העמים, עם ישן נושן אשר היה לעם בטרם עוד חבלו הארצות האלה את יושביהן, והוא ישנה דרכו מפני דרכם? ובדבר החיים אשר אמרת כי ימאסו בהם אדמה כי המשפט הזה לא מלבך יצא, אני הסכנתי לשמוע מפיך משפטים ישרים ונאמנים, והמשפט הזה כבר נשמע אלפי פעמים ולא לך הוא, ועל כן ארהיב עוזבנפשי להגיד על פניך כי משפט מעקל הוא מאד. הרשיע את עני על כי לא יאכל מעדנים, שים אשם נפש אסיר על כי לא ילך לשוח בחברת רעים, הרשיעני אני על כי אוכל לחם חסד ולא אראה פרי מעמל כפי, אבל הן מענה אחד תשמע מפי כולנו: לא נוכל; ועל המענה הזה ילא גם חכם לב למצוא תשובה. לוא יכלו בני עמנו להתענג בחיים, לולא סכו כל דרכי החיים בעדם בסירים, לולא הושיבום בשפל בחזקת היד, לולא לעגו להם וחשכו מפניהם רוק בבואם בחברת אנשים, לוא נתנום לחיות על פי דרכם, ואמונתם לא היתה כמכשול עוון להם, כי אז בקשו גם המה חיים ורדפום בכל לבם. אמנם עתה איפה יבקשו וימצאו דרך חיים, אם לא בקרבם רק בין אחיהם? והעמים, האם יחפצו לתת להם שם ושארית בארץ? האם מאהבתם אותם ומחמלתם עליהם ישימו עלילות להם להשפילם ויחרו בהם לאמר: פגרים מתים אתם ותטמאו את הארץ בצחנתכם, בקשו חיים והיו כמונו ואז נחנכם ונקרבכם – כרה שוחה לאיש חי וטמנהו בעפר ואחרי כן קרא לו: התאושש, צא ממחבואך ואני אתן ידי לך –

נצחתני נצחתני תלמידי – קרא הזקן במאור פנים – וזאת היא שלומת פעולתי המעטה כי זרעתי זרעי על ארץ פוריה, והוא יציץ ויוציא פרי הלולים ושמחת לבבי ולנחת רוחי. אחזך ואשמח, אשמע דבריך ולבי ירון ושמח כי תלמיד כמוך לי, אך גם זאת זכור ואל תשכח, כי אהבתך לעמך אל תטה לבך ממשפטי צדק, אהבתך לעמך תתן פאר לנפשך אך אם יחזק רוחך לבלי הטות משפט, כי אם כה תעשה אז יצא שכרך בהפסדך, ואת אשר תיטיב באהבתך תשחית על ידה, כי רק האהבה במשפט ודעת תצמיח טובה ולא אהבת הקופים אשר תחנק פרי בטנה בחבקה אותם – בדברו הדברים האחרונים נפלו פניו פתאום.

– בדבריך אלה תזכירני את אשר קראתי זה לא כביר באחד הספורים: איש אהב עלמה בכל עזוז נפשו ורגשות לבו, בה חזה כל חיי רוחו ותקותו ומשושו, היא היתה כל מערכי לבו בשינה ובהקיץ ובלעדה נבחר לו מות מחיים, והנה בא רעהו אשר בקש בכל לב רק אשרו ויוכיחנו ויאמר לו: אבל שפוט והתבונן מאד על דרכי העלמה ועל תכונת רוחה, פן תמצא בה מגרעת, פן לא נעלה היא כאשר תראה אותה עתה, אסיר האהבה, זכור כי אם תקחנה לך אז הלא כל ימיך תהיה אסיר בחבליה –

– בחכמה דבר האיש וכרע נאמן – אמר הזקן – כי רגשות לב בני הנעורים יתעום לא לעתים רחוקות בתוהו לא דרך, ישקום כוס שכרון לחזות תהפוכות, ואז אחרי שתו לרויה מכוס אהבתם יפוג יין האהבה ויסור השכרון וישאר בלב אך שמה ושאיה ולפעמים גם נוחם ויגון –

– אבל האוהב השכיל ממנו, הוא ענה אותו: אך איך אחזה אחרת אם עיני כה יראוני? ואם אוסיף לזכור אותה אוסיף אהבה, ואם ארבה להתבונן בה כן ירבה חינה בעיני, ולוא ראית אותה כאשר אחזנה אני כי אז לא כזאת יעצתני, ולוא התבוננתי בה כמוך, כי אז אך למותר היתה לי עצתך, אני אחזה בה חיי רוחי ואתה תפחד פן אמצא בה מגרעות אשר לא פללתי, אבל האם גם בחיים לא נמצא מגרעות ובכל זאת נבחר בחיים, ומי זה יבער ויכסל לבקש מראש מגרעות בחיים הבאים להשבית כל תקוה מלבו? –

– הוא דבר כאוהב אשר אהבתו על שפתיו כאש צרבת, אשר סערת רוחו תשביח כל משפט נכון, אבל לא בחכמה דבר –

– אמנם כן הוא. הוא דבר כאוהב ומשפטו נאמן כמשפט אוהב, ואם אחר אחרת ישפוט הוא יען כי לא יאהב, ואיך יוכל האוהב לקבל עצה מפי אחר ואיך יחשוב האחר לתת עצה לאוהב? וכן אשיבך מלים גם אותך, אתה תורני כי אהבתי לעמי לא תתעני. אבל אם אהבה בלבי לעמי אז אאמין אמונה אמן כי כל משפטי נאמנים וכל משפט אחר כמו זר יחשב לי, ואם האהבה הזאת לא לקחה כל לבבי אז הלא אדע לדבר משפט ככל איש שופט בלי אהבה –

– אולם זכור כי לא כאהבה לאשה האהבה הזאת. לאהבה ההיא תספח גם תאות בשרים, בת הדם, אשר בעת ירתיח אז יעלה תמרות עשן להקדיר כל רעיון טהור ומשפט מאיר, ונגד התאוה תקצר גם ידי איש חכם להלחם בעת אשר תרים ראש, היא תצודד לב ותשים אסורים בהרוח ותשחק בו כצפור, ואם גם תרבה חכמת איש לכונן לבו לחקור בעת אשר שלום לו מהתאוה, אך בקומה למלחמה אז תסוג אחור ותסתיר פניה עד יעבור זעמה, ובכן נראה גם חכמים נבערים ככסילים בנוח עליהם שבטה, אך לא כן האהבה הזאת, האהבה לעמו, היא לא בשאון תאכל כי היא לבדה לא שלובת זרוע את התאוה תבוא בלבנו, היא לא תסכסך חושינו בקרבנו, ואם אך נבקש אז ימצא לבנו בכל עת די און לו לשפוט מישרים –

– ואני לא אבין איכה תהיה אהבה בלי תאוה, אם אוהב את עמי אז תתאוה נפשי להכבד בכבודו, ואם יעיז איש לשום כבודו לקלון אז אתעורר ואקצוף כי בכבודי נגע לרעה, ותאות הכבוד האם לא תאוה היא ככל התאוות? האם אין די אומץ גם לה להוליכנו אחריה כשבויי מלחמה? האם לא תתן בלבנו אומץ ועוז להלחם ולשאוף נצחון? ובעת מלחמה האם נשים לב לחמלה על מחנה אויבינו ולא נוסיף להלחם כל עוד אשר בידינו לאסור מלחמה? או אם לא נבקש להסתיר כל חסרונותינו לבל יראו ללוחמינו? הלא כל אלה נעשה בתאות נפש ככל אשר תמצא ידינו, ואם כן הוא, הלא האהבה הזאת לאהבה ההיא נמשלה. אבל אני אדמה כי אהבתי לעמי לא תתעני, כי היא לא כמצות אנשים מלומדה באה בקרבי, לא רק רגשות נפשי הולידו אותה, ותהי להפך, כי בעת אשר החילותי לקרוא בספרים בסתר זה שתי שנים, ואקרא הספרים הכתובים עברית ואראה בהם רק רע על עמי, כל הסופרים יריבו בעמם, ייסרום במוסר אכזרי, כל חטאת וכל אולת יטפלו עליהם, כל מנהגיהם ודרכיהם כצנינים בעיניהם. בראותי זאת אמרתי רגע: אכן עם מושחת הוא כי גם בניו יקומו בו ויגלו שוליו על פניו, וכמעט החלותי לקצות בעמי בטרם עוד ידעתי אהבה, כי זאת לא הורוני מנוער. הורינו ומורינו יורונו רק חוקי הדת, ירבו להביא בלבנו דעת התורה, אך אהבת העם לא תשמע ולא תזכר על פיהם, ותהי לי ראשית דעתי למוקש להרשיע את עמי על פי דברי אחרים, כי עוד לא ידעתי משפט, וכל הכתוב על ספר כתורת אמת אשר לא תמוט לעולם כן הראיתי לדעת, כי לעם הזה יאתה אהבה וכבוד, התבוננתי לדורות אבותיו ולמצבו עתה, לזכרונותיו מימים מקדם ולחפציו ומעשיו ביום הזה ואראה, כי בכבוד עמי להתפאר כי לא עתה אבוש כי בן הנני לעם הזה, אשר צרותיו רבו מחטאותיו, פגעיו משגיאותיו ולא לו להוסר על כי ירחיק בניו מדרכי יתר העמים, כי אם למדיחיו, לאוכלי שארו ובשרו באכזריות חמה, למצמיתיו בחושך להם להוסר, להם בושת הפנים, כי המה אשר להם כבוד ותפארת, כח וגדולה, המה בזרועם החזקה לא יכלו לנצח את העם הזה השפל ורפה הידים, המה יתגרו בו מלחמה לבקרים ולא יצליחו, והוא בשפלותו ינצחם וישיב אחור ימינם, הוא בשפלות ידיו על עמדו יעמוד כסלע איתן אשר גלי הים בזעפם ישברו ויתפוצצו בהגיעם עדיו והוא ממקומו לא ימיש, הוא ברוחו יגבר חיל ויעמוד ויחיה והמה כחצים ימלו, הוא יחיה והמה יחלפו ואינם, ואיך לא אוהב אותו אם אכבדו? ואיך לא אכבדנו אם לו הנצחון? ואת האהבה הזאת הביאה הדעת והחקר בלבי ועל כן אחשוב כי לעולם תעמוד –

– ואם כן אתה עתה תשים לאל כל דברי הסופרים אשר הגידו לעמנו דרכם על פניהם ותתנם כולם לחסרי דעת, או נעוי לב אשר ידברו משפט ולא ידעו, ישמיעו מוסר ולא יבינו מה טוב? –

– זאת לא אמרתי, ונהפוך הוא, אלה הסופרים פקחו עיני לראות את אשר אראה, המה הכינו לבי לחקר, בקראי דבריהם אמרתי הבה נא ואראה אם צדקו כולם יחד בריבם, והמה הורוני לחפש ולהתבונן, וגם זאת אחשוב לעמי לצדקה, כי בניו לא ינוגעו במחלת האהבה העורת לעמם, אהבת הקוף, כי אם יביאו מעשיו ודרכיו במשפט, וזאת היא האהבה הנאמנה, וזאת תתן פאר לכל העם. ואם אמנם לא אכחד, כי מעטים המה אלה אשר בדעת ומשפט ידברו, והרבים בהם יצאו להורות בטרם למדו, יוכיחו ולא ידעו עד מה, רבים המה הצועקים השכלה למען יחשבו כמשכילים, וכל דבר חדש השכלה בעיניהם ולכל מנהג ישן אך טיח תפל יקראו, יבכו על מחסור עמם ולא ידעו מחסורם המה, אבל הן זה דרך כל האדם לבקש להורות דעה, ואם רבה דעתו הוא, או אין, זאת לא כל איש יבין. ואחרי כי הדעת והחקר היו ימים רבים לישראל לזרא, לכן צמחו חרולים כאלה על תלמי שדהו, אך גם המה כענן יעברו, מפני אור השמש יועם נוגה הכוכבים ומפני אור הדעת הנאמנה אשר החלה למצוא מסלות בעמנו ידעכו מאורי מתעים האלה ואינם, רק דברי המורים הנאמנים היודעים עת ומשפט ככוכבים יזהירו עד עולם –

– נצחתני שנית בני, נצחתני ותתן עונג לנפשי בדבריך אלה, חזק והתחזק בדרכך זה והיית לאור משמח חיים לעמנו – קרא הזקן בשמחה גלויה.

– אשרי התלמיד אשר ימצא דברים להוכח את מורו והוא יודה לדברו, אך על דעתי לא נצחתיך, כי רק בוחן היית לבבי ורוחי למען דעת אם עשו דבריך פרי בלבי, כי הלא ככל אשר דברתי שמעתי מפיך רבות פעמים, אתה הוריתני לדבר במשפט, אתה נחיתני בשבילי הדעת ומשלך נתתי לך – רגעים אחדים החרישו שניהם ותפתח דלת החדר השני וילדה כבת שלש עשרה שנה נראתה על הסף.

– מה חפצך צפורה בתי – אמר הזקן אליה – גשי הנה, האם כבר כלית מלאכתך? –

– אמי אמרה כי ישעיה נהפך לאיש אחר בהחליפו בגדיו, ויהי לבחור יפה ועל כן באתי, כי אחפוץ לראותו. אך חכיתי עד כה כי לא חפצתי להפריע אתכם בדברכם יחד, אבל עתה כאשר החרשתם באתי הנה –. הזקן שחק וישקנה על מצחה והילדה נגשה אל ישעיה ותתבונן בו רגעים אחדים ואחרי כן אמרה: קומה עמוד על רגליך ואחזה אותך מכף רגליך עד קדקדך – הוא עשה כדברה והיא קראה: האח! אמנם בחור יפה הוא עתה, ועד עתה לא תואר אדם היה לו, במלבושיו אלה יראה בתפארת אדם. טוב עשית כי החלפת שמלותיך, הן לא תשוב להמירן שנית? האין זאת? עתה תראה כאמיל, אבל אמיל יפה ממך, הוא חסון כאלון ואתה דל בשר, מדוע לא תשים לבך להיטיב פניך, לחיים רזות לא נאות למראה –

– לא בדעת תדברי בתי – קרא הזקן.

– אם לא בדעת דברתי לא אוסיף – ענתה הילדה ותקפוץ פיה ושפתיה האדומות כאלמוגים הורמו מעט. ואחרי אשר החרישו רגעים מעטים אמרה: אבל את הבגדים האלה לא תמיר בישנים? –

– אמירם – ענה ישעיה.

– ומדוע? –

– זאת לא אוכל להבינך –

– תוכל, תוכל, אם תחפוץ, אני הקשבתי לכל דבריך אשר דברת את אבי ואמרתי: אכן ניבו נעים ובחכמה ידבר, אני הבינותי כל אשר אמרת ואראה כי מישרים דברו שפתיך ומדוע זאת לא אבין עתה את אשר תדבר? – ישעיה לא מצא מלים לענות אותה והזקן אמר: אם כן תתני לדבריו צדק ואותי תרשיעי? –

– הן גם אתה במו פיך אמרת כי הוא נצחך –

– האם כלית את למודך? –

– עוד לא כליתי –

– אם כן שובי וכלי את מעשיך, וגם לנו לעשות עתה את מעשינו – הנערה יצאה בלי חמדה מהחדר והזקן אמר: הנה זה אמונת לב הנער, כל אשר יהגה בלבו יביע בלשונו, מי יתן ויכולנו גם אנחנו לעשות כזאת תמיד, כי אז אולי לא רבו צרות האדם –

– הילדים יוכלו יען כי אין פחד אויב לנגדם, אבל אנחנו לא נוכל, אם אנסה להשמיע את אשר בלבי לחברי ולעומדים עלי אז אביא עלי קללה. בתחלה הכני לבי על כי אכזב לשואלי בשאלם אותי: אנה אלך בלילה, אך עתה אעשה זאת במנוחת לב, כי אך את נפשי אציל, וגם כל פחד אשר פחדתי בתחלה סר עתה מלבי, אני אוסיף להחזיק בדרכי ויעבור עלי מה –

– אבל מדוע זה לא תשית לבך ללכת אל אחת הערים אשר שם בתי מדרש לחכמה ותקנה דעת לעין כל, לא כגנב במחתרת? –

– גם זאת לא אוכל, יקר אתה לי מורי מאלפי מורים וגם דעת התורה יקרה בעיני מאד ואוהב ראש הישיבה בכל נפשי. כי הוא איש חמודות מאין כמוהו –

– אני שמעתי זה פעמים רבות תהלתו מפיך ועל כן נכספה נפשי לראותו ולדבר עמו, אך לא אדע איכה אעשה זאת. אבל לך ידאג לבי, כי לא טוב הדבר אשר אתה עושה לבוא הנה בלילה כזה, אירא מאד פן תביא מחלה לנפשך –

– אני לא אפחד מכל מחלה, ועלי להכיר טובה לשתי המחלות אשר הוכיתי בהן, לולא הוכיתי בקדחת לפני שתי שנים כי אז לא צוו עלי הרופאים ללכת לשוח ולא נודעתי לך מורי ואלופי, ולולא נוגעתי אחרי כן בצרעת כי אז לא יכולתי לבוא לביתך כפעם בפעם, כי כולם האמינו כי רק לרופא אשר בבית השר אלך, ובשובי אחרתי בביתך שעה ושתים ותהי לי למשיב נפש ויסורים כאלה אקבל באהבה –

– עודך עול ימים ולא תדע ערך השלום בעצמות ולשד החיים, אבל בימי הזקנה אז יובא כל איש במשפט על אשר לא שמר את גויתו מצנים ופגעי המחלות, אז יתן איש בכל חפץ לבו חלק רב מדעתו וחכמתו למען השיב לו מוח עצמותיו, אשר השחית בנוער בלי דעת. אם כח העלומים יוקח ממנו בימי העלומים מה יותר לנו לעת זקנה בכלות גם כח רבי הכח? –

– לוא היה בידי למצוא לי דרך אחרת כי אז עשיתי זאת בחפץ לב, אך מה אעשה אם לא אוכל, והדעת אשר תרוני יקרה בעיני מכח גם מהחיים –

– אנסה לבקש עצה ומזימה אולי אוכל הועיל לך, ועתה הגד נא מה חפצך ללמוד כעת?

– בי אלופי, חפצתי לבקשך כי נחדול מקרוא ספרי משוררי הרומים אשר קראנו עד היום, המה אם כי נתנו שמחה בלבי אך לא ירוו נפשי, אם תחפוץ לתת חפצי אז נשים לבנו לדתי הרומים ומשפטיהם, נפשי נכספה מאוד לדעת את המשפטים האלה אשר המה כאבני פנה לכל חוק ומשפט גם בימינו אלה –

– ולהשוותם למשפטי התלמוד, האין זאת? – –

– אמנם כן הוא, גם זה חפצי, אך גם מבלעדי זאת תנעם לנפשי דעת חכמת המשפט מכל יתר המדעים –

– הן עד עתה גרסה נפשך בדברי ימי העמים לתאוה –

– גם היום לא סר לבי מאחרי דברי ימי העולם, אך אותם אוכל לדרוש מעל הספר בלי עזרת מורה, כי דבריך ומשפטיך אשר השמעתני חרותים על לוח לבי והמה יהיו לי לעינים בכל עת, ואותך אבקש להדריכני בדרך חדש אשר עוד לא אדע לצאת ולבוא בו –

– לתלמיד כמוך אשר יבלע כל תורת מוריו כבכורה בקיץ תקצר גם חכמת מורה רב הדעת להורות אותו לאורך ימים, ואף כי מורה כמוני. הבה ואעשה חפצך, כל עוד אשר בידי להורותך ואחרי כן תהיה חברי –

– על דעתי עוד יארכו הימים – ענה ישעיה. ויחלו להגות יחד, וכה ישבו זמן כביר עד אשר הפריעתם בעלת הבית בקראה אותם לארוחת הערב. עתה עת היתה לילדה אשר כלאה רוחה עד הנה בחזקת היד, להעתיר דבריה על ישעיה ולבקשו לבל ימיר את בגדיו שנית. הילדה היתה נעימה ונחמדה מאד, לחייה מלאות ואדומות כתפוחים, מצחה זך כשלג ושערותיה הארוכות מאד עד הברכים הגיעו בשתי מקלעות משי, פיה הצר ושפתיה העבות מעט והאדומות כעצי אלמוגים, חוטמה הקצר מעט נתנה לה לוית חן, וכל רואה התפלל בלי ספק מבלי משים, תפלה: יהי רצון שתשמחי עין גם בימים הבאים כאשר תשמחי כעת. עתה בדברה, ובהרימה שתי כפות ידיה יחד כמתפללת אל ישעיה לבל ישוב וילבש בגדיו מאז, לוא ראה אותה גם איש שונא את התבל והחיים ובני האדם, גם הוא שב ונחם ואמר: אכן יש גם נעימות בתבל, ואף כי אלה אשר ישבו אל השלחן ואשר יאהבו את החיים והתבל ובני האדם, המה לא יכלו התאפק וישקוה חליפות האב והאם, וגם פני ישעיה העידו בו כי לא למורת רוח היתה לו זאת ברגע ההוא לוא היה גם הוא אב או אם או למצער אח לילדה. אבל אחרי כי כבר עבר המועד ועתה קצרה ידו מהיות אחת מאלה, לכן הניע גם הוא את שפתיו כמו גם הנה תשקנה הלחיים היפות. הילדה לא הבינה מה זה היה פתאום לאבותיה כי נשקוה באהבה כזאת, כי עוד ילדה היתה, אף כי בערים ההן תקרא ילדה בת שלש עשרה כבר זה כשתים או שלש שנים בשם "כלה". וכבר ידברו בה וישאו ויתנו במחירה וגם אם לא בת עשירים גדולים היא, כבר שמעה למצער שם עשרה חתנים ומפי אמה מאה פעמים בדברה את השדכנים כי בתה יפה עד מאד, היא שמעה כל אלה, כי אף אם ישלחוה החוצה מדי תדבר האם את השדכן אבל בעבור זאת תבין כי אודותה ידברו, ואם כן לה הצדקה להטות האוזן לחור המנעול. אבל הילדה הזאת, אחרי כי אבותיה בין פריצי עמם נמנו, לכן יסור יסרה אל זועם ולא החל עוד לעשות למענה המלאכה הכבדה כקריעת ים סוף והשדכנים, מלאכי האלהים ועוזריו, גם המה לא הזכירוהו לעשות חובתו, ובכן נותרה עוד הילדה ילדה, ולא ידעה כי יפה היא, וכי מדברה נאוה מאד, ותחשוב כי מחכמה דברה כזאת לבקש מישעיה כי ילבש בגדי עם הארץ, ועל כן מצאה חן בעיני אבותיה, לכן הציקה לו מאד בדבריה עד אשר הבטיחה כי עוד יעשה חפצה, אבל לא עתה.

בהבט שמעיה אל בתו וישעיה ובשמעו הדברים האחרונים האלה אורו עיניו פתאום ויפיצו זיקי שמחה, כמו רעיון חדש נעים לנפשו עלה על רוחו וירנין לבבו ויבט בשמחה גלויה ועליצות לב רגע בבתו ורגע בתלמידו, ומבטי עיניו פגעו במבט עיני רעיתו וגם הנה הפיצו גיל כמו רוח שמחה מלא מלב אישה בא גם אליה, וגם על לבה עלתה המחשבה אשר נתנה שמחה גדולה כזאת בלבו.

הילדה שמחה גם היא כי הבטיחה לעשות חפצה ותאמר בשמחה: ועל זאת הנני גם אנוכי לעשות ככל אשר תבקש ממני, אני אלמוד מעתה בכל לבי שפת עברית כאשר תבקש –

– טובה גדולה תעשי לי – קרא ישעיה בשחוק גדול בהניעו ראשו – לוא היו לי תלמידים רבים כמוך כי אז העשירוני עושר גדול! אבל עתה הראיתי לדעת כי לא בחפץ לבך תלמדי השפה הזאת, כי רק למען שלם לי כמפעלי תאמרי להגות בה בשום לב, אולם אני אמרתי כי לא למעני כי אם למענך תעשי זאת –

– הוי הוי! קראה הנערה – הנה החל שנית לשחרני מוסר, אבל נסה נא היות נערה בת שלש עשרה כמוני וללמוד שלש שפות ומלאכת יד ולפרוט על פי הנבל, ואחרי כל אלה ללמוד עוד שפת עבר! –

– אם כן עזבי אחת משלש השפות אם כה יכבד עליך ללמוד כולן –

– אבל איזו שפה אעזוב, שפת פולנית היא שפת הארץ, ובלעדה לא אבין לדבר את איש, בשפת צרפת הלא ידברו כל אלה אשר לא בין הנבערים מדעת חלקם, כן אמרה לי מלמדתי, ושפת אשכנז שפתנו היא, שפת כל היהודים, רק כי המה לא ידברו בה כן, אך בשפת עבר מי ידבר? היא רק למען הגברים, כי אין להם מלאכה אחרת –

– אבל זכרי כי היא שפת אבותינו –

– אבותי לא ידברו בה, כי אם בשפת אשכנז – ענתה הילדה בעוז.

– אך לפנים היתה היא שפתינו, בה דברנו ובה כתבנו, ועלינו החובה לחובב זכרון אבותינו –

– אם כן מדוע חדלו מדבר בה? הלא אם יקר זכרון אבותינו בעינינו למה המירו אותה אבותינו בשפת אשכנז? ואם עלינו לתקן את אשר כבר עותו המה? –

– לא מלבך הוצאת היום מלים, מי הגיד לך כאלה? –

– ענני על שאלתי ואז אגלה לך תורת מי עברה על לשוני, הלא שאלתיך ואם יש לך מלים ענני, כי אחת היא לך אם מלבי הוצאתי המלים או אין –

– הלילה הזה הוא עת לתלמידים לנצח את מוריהם – קרא הזקן בשחוק.

– ואני לא כן אדמה – ענה ישעיה – כי אמנם אני לא נצחתיך, וגם היא לא נצחה אותי –

– אם לא נצחתיך, ענני דבר על שאלתי – קראה הילדה ותלטוש עיניה לו בשחוק, כמו בקשה לאמר: אמנם נצחתיך אך אתה תמאן להכנע.

– הלא שאלתיך נשמת מי יצאה ממך? –

– אבל אני אדמה כי אחת היא לך –

– לא אחת היא לי, אם לבך הרה והגה מחשבה כזאת, אז אות הוא כי די תבונה בו לחקור ולשפוט את הדבר ואז יבין גם את המענה, אבל אם מפי אחרים שמעת זאת, אז אספוק מאד אם תביני את המענה למענהו. לשאול נקל הוא מהשיב, כאשר נקל הוא להרוס מלבנות וכן להבין שאלה לא דרושה רב תבונה, אך להבין את התשובה דרושה בינה יתרה, התביני מלי –

– אבין ואומר כי צדקת, כי אמנם דברי אומנתי דברתי ואני לא חשבתי אם צדקו או אין –.

מנוחה ונחת בנוה ישרים, בשבתם בשכבם בקומם ובצאתם, כן המה במעשיהם ובשיחתם. עונג ונחת שבעו בעל הבית ואשתו בהביטם בבתם אשר עלתה כפורחת לפניהם ובישעיה בדברו עמה ובהבינו אותה בינה כגמול בעד הלקח אשר לקח מאביה, עד אשר באה עת השנה ויעזבו את מקומם וילכו לחדר המטות, לבד ישעיה, הוא נותר בחדר אשר בו אכלו ועל הערש אשר ישב עליו רפדו יצועו.

פּרק שלישי

תּוּגת אָב

מה נעימה השמחה! היא כל פרי החיים, ובלעדיה המה בעינינו אך כענין רע לענות בו. השמחה היא כקנה המדה למוד בה מדת הימים מה היא, העת אשר בה חזינו פניה על מספר ימינו תחשב, ואשר בה הסתירה פניה ממנו, מימי חיינו נעדרה. אבל היא רק לישרי לב הנאמנים לעובדים בחיים; כבני אדם, אשר ידעו ויבינו מה התבל דורשת מהם תפול לחבל, היא לא ככל יתר מנעמי החיים, כעושר וכבוד וגדולה, אשר לא בכל עת ינתנו לאשר עמל בהם ואשר לו יאתו, היא רק לפי פועל איש תמצא לו, אך שוא יבקשנה איש מזמות ללכדנה בערמתו ואיש זרוע בגבורתו, הבל ייגע איש אוצרות לתת פז תמורתה, וגם פני נכבד ונערץ לא תשא, שם ישר תלך אל אשר בנה לה בית נאמן בלבו, ולא תסוג אחור לפעמים גם מבית מחסור ועוני. אולם מה הנה כל שמחות החיים נגד שמחת האב בפרי בטנו; כאשר לדאגת ההורים בנטות בניהם אשוריהם או בבוא עליהם פגע וצרה אין קצה, כן גם לשמחתם בעת אשר הזמן ישביעם רצון אין גבול. מה מאושר היה שמעיה בהביטו בפני בתו הילדה הנעימה אשר כפרח נעים עלתה לפניו להרנין רוחו ולבו. מה עלצה נפשו בשמעו ניב פיה, ומה רב הגיל אשר מלא כל חדרי לבו בהתבוננו אל חניכו, אל ישעיה, בשמעו מדברותיו נאמרות בצדק ומשפט. לשמחתו ואשרו לא היה קצה בהתבוננו בו, אבל לא יען כי תלמידו היה, לא רק יען כי הוא יצר אותו ומחכמתו חלק עליו. אם אמנם גם אלה הרנינו לבו תמיד, אבל רעיון חדש בא בלבו והוא שנה פני ישעיה בעיניו, לא רק תלמידו הוא עוד כי אם בנו. בתחלה כאשר התבונן בו ובבתו עלה פתאום הרעיון הזה על לבו, אך בראשית היה כנוגה השחר בעוד אשר ערפלי עלטה יכסו פני השמים, לאט לאט שלח קרניו ויפץ אור בחדרי לבו, ובהלך נפשו כעת כמעט ראה את ישעיה שלוב זרוע את בתו עומדים תחת החופה.

לא רק ביד רעיון מעכר רוח להוסיף על הנעשה ביד החזיון, לכרות שוחות לא היו, לפרוש מצודות ורשתות לא נעשו ולהגדיל השבר כפלים, כי אם זה כח גם לרעיון משמח לב, לבנות מגדלים על מגדלים ולהפוך את התבל לגן עדנים, לקפוץ ולעבור במעוף עין ארצות לעתות רחוקות ולעלות בין רגע עד ראש פסגת האושר וההצלחה. הן הרעיון על כנפי הרוח ינשא ולא דרוש לו חמר ולבנים לבנות כמו רמים ארמנותיו, גם לא ידים לעשות מלאכתו. גם בלב הזקן נבראו בין רגע חדשות כאלה; לישעיה כבר יצא שם גדול בעולם ובתו היא כבר כבת עשרים, כלילת יופי ונפשה חשקה בבחיר לבה הנבחר בבנים, ועיני האבות תראינה ולבם ירון ושמח בשמחת עולמים. אמנם הפלא ופלא, ברגע ההוא עלה רעיון כזה גם על לב רעיתו, האשה הטובה והישרה, כמו יצא כברק הרעיון מלבו דרך ארובות עיניו ויחדור עד עיניה פנימה, וכה מלא הרעיון לבב שניהם עד כי נכספה נפשם לעזוב את החדר אף כי בו היה כל ששון לבם, למען יוכלו לשיח בשמחה בתקוה החדשה הזאת. וראשית שיחתם היתה התקוה לראות שמחה בבני הנעורים האלה. אולם ככל בתבל לא יעמוד לעולם, כי ישנה פניו ומקומו, כן גם השמחה תביא גם עצב עמה; שמעיה אשר שמח רגע יען כי אב היה, שב ויאנח אחרי כן וגם זאת יען כי אב היה, בן היה לו, אשר בגללו באו כפעם בפעם רגשי תוגה בלבו.

– חזות פניך העידה בך כי בינות הגיגי – אמר שמעיה אל אשתו בבואם החדרה – לא אדע נפשי מדוע זה עלה פתאום הרעיון הזה על לבי, ועד כה לא חשבתי אף שמץ מנהו. נפלא הוא לב האדם! כל עוד אשר לבש ישעיה מלבושים ככל היהודים לא עלה על לבי רעיון כי אולי יבוא יום ונקרא לו: בננו! ואך החליף שמלותיו היה לאיש אחר בעינינו. הן אמנם אוצר נחמד הוא הנער, ולא רבים כמוהו, ואם יקשיב לקח בבית מדרש למדעים אז יהיה לתפארת לעמו ותפארת לכל האדם, לב מבין ורוח כביר כזה לא ראיתי מעודי, הוא ישא את כל במנוחה ובלב מתנה ויחשוב כל מצעדי רגליו ומעשיו כאיש בא בשנים. אמנם כן הוא רק מבני עניים תצא תורה, המחסור הוא המורה היותר נאמן בתבל, מי יודע אם גדלה חכמתו ואם רב כה כח לבו לולא היה נעזב מנוער ולולא נאלץ לבור לו דרך. אבל עתה עלי לשים עיני עליו, להורותו הדרך שיבור לו בחיים, הן לא רק בחקר והגיון יחיה נפשו בימים הבאים ועת לעשות היא כי יציב לו בחכמתו יד בתבל וימצא מקור חיים. איך אשתומם ואתפלא על נפשי, הן אהבתיו מאז ידעתי אותו ותכנתי את רוחו, אהבתיהו בכל לבי וששתי משוש בהאצילי מדעתי עליו ובראותי כי הוא יגדל מיום ליום עד כי יעבירני בדרך הדעת, ובכל זאת לא עלתה על לבי עד הנה מחשבה להורותו את דרך עץ החיים. מפרי עץ הדעת הענקתי לו בלב שלם, ובלעדי הדעת לא חשבתי דבר, כמו היא לבדה תשביע נפשו, ורק עתה כאשר עלתה מחשבה על לבי לאמצו לבן לי, עתה החלותי לחשוב מחשבות לכונן צעדיו באהבה נאמנה וכל אהבה אחרת היא אך קצף ולא מים, עשן ולא אש, לשוא נדבר מוסר לאחרים ונקבלנו מפי מטיפים, את עצמנו לא נמיר ולא נשנה עד עולם, אך שמחתי מלאה כל חדרי לבי ותפרוץ כפרץ מים על אל שפתי עד כי לא אוכל לשים מחסום לפי רגע ולשמוע מה בפיך רעיתי? התשישי גם את כמוני? החשב זאת גם לבך כלבי? –

– כן הוא אלוף נעורי, ולולא דברת כזאת כי אז גם אני כפיך דברתי, כי כל אלה הגה גם לבי, ואשר בלבי לא אכחד, כי כבר החלו דאגות למצוא מסלות בלבבי על דבר צפורה אשר תגדל ותיף, ופעמים רבות דברתי עם לבי ושאלתי את נפשי: איפה נמצא בעיר הזאת וסביבותיה איש אשר בידו להצליחה בחיים? ועתה אמר לי לבי איפה ימצא –

– הנה זאת ידעתי מראש, כי לב אחד ומחשבה אחת לשנינו וגם מבלעדי אגיד תביני לרעי. ומה מאד יהמה לבי וכליותי ייסרוני על כי לא חשבתי עד הנה להציב לו יד, אבל איטיב מעתה את אשר עויתי –

– אם אמנם אני חשבתי גם בתחלה אודותו מחשבות, להיטיב עמו, כי אהבתיו מאז מעת אשר הכרתי ערכו, בכל זאת לא אכחד כי עתה משנה אהבה יהגה לבי לו. אולם אך חנם תטפול עליך חטאת אשר לא חטאת, הן אזכור עוד כי זה לא כביר דברת על לבו לעזוב את הישיבה והוא ימאן בדבר, ואם כן לא בך האשם. אמנם עתה עלינו לשית עצות בנפשנו להוציאו משם למען שלחו לאחד מבתי מדרש המדעים –

– צדקת רעותי, ואני רגע שכחתי כי כבר נסיתי לדבר על לבו לבחור בדרך חיים, אבל לא חפצתי להאיץ בו אחרי כי הוא קשור בעבותות אהבה אל המורה והישיבה, וגם בלילה הזה דברתי אליו והוא ענני כדבריו תמיד, כי לא יוכל עוד לעשות זאת, ואשר על כן ימאן להמיר גם בגדיו, אך אני אדמה כי מיראתו פן לא ימצא לו מחיה במקום אחר ולא יוכל ללמוד עוד לכל אות נפשו, ומידי ימאן לקבל חסד, על כן ימאן לעזוב את הישיבה, אבל כאשר אגלה את אזנו כי אחפוץ לאמצו כבן לי, אז לא ינער עוד כפיו מקחת עזרתי וישמע כרגע בקולי לעזוב את הישיבה, מה תאמרי את רעותי? –

– ולבבי לא כן ידמה, על דעתי לא טוב לגלות את אזניו אף שמץ דבר ממחשבותינו אודותו, כי דברים כאלה טובים להגלות אך בעתם, ומי יודע פן תהי להפך ממחשבתינו כאשר נגלה את אזנו. אז יאמר: המה יחפצו לקנות אותי בכסף לחתן להם ותפר מחשבתינו –

– אל נא רעותי. אל נא תרבי לפחד כי אין ככל פחד, אני אדע לבו ותכנתי רוחו מאד, כי הוא ישפוט בשובה ונחת ולא כעול ימים ימהר להוציא דבר, ומה שמץ דבר רע ימצא בדבר הזה אשר בעבורו יסור לבו מאחרינו, הן צפורה בת שלש עשרה שנה כעת אם כן תוכל לחכות עוד שש או שבע שנים עדי תכלינה שנות למודו ויהי רופא או יודע דת ומשפט, והיא יפה ונעימה ויתרון הכשר דעת לה, ככל אלה יראה בעיניו ויוכל לבטוח כי היא תהיה תפארת נשים כאשר תהיה בת שמונה עשרה או עשרים, ומה זה יקום לשטן בדבר הזה להסיר לבבו? –

– בדברים כאלה לנו הנשים בינה יתרה, הן כל דבר ינעם לאיש רק אם הוא לבדו בחר בו ולא על פי אחרים, ואף כי בדבר הזה, אשר רק החפץ והבחירה יוסיפו לוית חן ויעירו אהבה בלב העלם והעלמה, לא כן אם תבקש לתת לאיש אשה, אז אף אם היא ברה כלבנה וחכמה כמלכת שבא, גם אז לא תזכה בעיניו, כי לא רוחו בחר בה, ויש אשר בידינו ננתק מוסרות האהבה בחפצנו לחזק אותן. ועוד זאת מי יודע אם יחפוץ לחכות חמש או שש שנים, אולי עלתה מחשבה על לבו ללכת בדרכי כל היהודים ולקחת לו אשה במלאות לו שמונה עשרה שנה, הן תראה כי הוא יחזיק באהבה בכל דרכי אחיו ומנהגיהם, עד גם לבלי החליף בגדיו, ומי יודע אם לא גם בדבר הזה יעצום עיניו ולא ישמע בקול הדעת וילך כעור אחרי המנהג הרע? –

– כזאת היה לא תהיה, אני לא אתננו להחזיק באולת כזאת, אשר היא גם חטאת ורעה רבה, הן מה יעשה אם יעמיס עתה אשה על צוארו, מלמד יהיה! ולא לזאת נוצר, הוא בחכמת לבו הרחבה וברוחו הכביר נועד לעשות גדולות ולא לשבת כלוא כצאן במכלא. בחדר צר ואפל להורות לנערים בני חסרי דעת אשר יהיו כאבותיהם. לא אתננו למוט, לא לזאת יצרתי רוחו זה שתי שנים, הלא מראשית כזאת חשבתי לפנות לו מסלה למען יבוא לבית מדרש מדעים, כי על כן לא הורותיו שפת צרפת כי אם שפת רומא ויון וכל המדעים הנדרשים לתלמיד כזה, והוא כבר מלא כרסו מכל אלה למכביר, ואדע נאמנה, כי לא ישיג כלימות בעמדו להבחן ועתה אעזבנו לתעות בתוהו לא דרך? זאת לא זאת, לא אחבל מעשי ידי –

– טוב דברת ובחכמה דברת, ובעבור זאת עצתי כי לא תגלה את אזנו דבר, כי אם תדבר על לבו כמורה וכאוהב נאמן כי יראה ראשית לו, כי כבר באה העת אשר עליו לשים לבו לימים הבאים, וכהנה וכהנה תדבר על לבו, הן לא לי להורותך את אשר תדבר, והבטיחהו כי לא נתנהו לראות מחסור, ואם לא יחפוץ לקחת מתנת חנם מידינו אז ישיב לנו כאשר תמצא ידו או אז ישמע בקולך, וימים יבואו יורונו איך להוציא מחשבתינו לפועל ידים –

– אולי צדקת ממני. האח; פתאום באה עצה טובה בלבי; בתחלה עלינו אך להוציאו מישיבה ואחרי כן נקל יהיה לי להביאהו לבית מדרש מדעים, ומהישיבה נוציאהו על נקלה. אני אומר לו, כי יש את נפשי לקחת אותו לביתנו למען יהיה לרע וחבר לאמיל ויהגה אתו בספרי חכמינו, ולזאת יאות כרגע, כי נפשו תלהט גחלים בהזכיר אותו חכמת אבותינו ויחפּוץ ללמדה לכל, וזאת שנית כי יכיר תודה לי ויחפוץ בכל לב לשלם לי כפעלי, ואולי יצלח גם בידו להשיב לב אמיל לעמנו, ואז הייתי המאושר בארץ, כי הרעיון הזה אשר בני יחידי לא יאהב את עמו בכל לבו, ומי יודע אם גם לא ימאס בו ויסתיר זאת מעיני, הרעיון הזה יגרש כל ששון חיי ויגזול מנוחתי. מי מלל לי כי בני יחידי, אשר אני הוריתיו דעת ואהיה כמורה נאמן לו ואשמרהו כבבת עיני מכל דעה רעה לבל תבוא בלבו, כי בני יחידי זה יחשוב את חכמת אבותיו כלהג תפל, ואת אמונת עמו וזכרונותיו כדברי הבל. מר לי מר, בזכרי זאת. לא אכחד ממך רעותי, כי בעלות הרעיון הזה על לבי, אז אומר: אשריכם האבות אשר לא נתתם את בניכם ללמוד דעת, כי אחרי כל אלה יקר בעיני כסיל תמים מחכם בוגד –

– אמנם אישי, למה זה תדאיב לבך חנם ותגדיל על פשעי בנינו? האם שמעת מפיו דבר כי ישים תהלה באמונתנו ועמנו? ואם חטאתו היא כי הוא כערער בערבה בעיר הזאת ואת איש מעמו לא יוכל להתרועע, כי כל אחינו בני העיר הזאת חסרי לב המה, והמה יביטו בו בבוז ושאט נפש, ומה יעשה? האם יאהבם נדבה על כי יתנוהו לשמצה? ואחרי כי דבר אין לו עמהם בלתי אם את השר ורעיו, אשר לא יאהבו את היהודים האלה, הן גם למרות חפצו ילמד ארחותם וידבר בדבריהם, אך כאשר יגדל ויוסיף דעת אז יחל לשפוט מישרים –

– אירא מאד פן יאחר המועד ואז תקותי מה היא? אבל מה זה כי בושש לבוא, הן בצאתו בבקר אמר כי ישוב לעת ערב ועוד לא שב? –

– האם גם לדבר הזה יפול לבך? הן לא בפעם הראשונה נותר ללין בבית השר, ובלי ספק היתה גם היום מסבת רעים, ועל כן לא נתנוהו לשוב העירה –

– מה אעשה לו? אובד עצות הנני, לוא יכולתי להרחיקו מעט מבית האדון כי אז שמחתי אלי גיל. אפחד מאד פן יזנח כל דרכי אבותיו בארחו לחברה תמיד רק עמם. מי יפקוד עליו אם יאכל עמהם? – –

– אמיל לא יעשה כזאת – קראה האשה בבטחה בטרם כלה אישה את דברו.

– מי יודע? אני לא אשאל זאת מפיו פן יכחש לי, ולא אחפוץ ללמדו דבר שקר, אבל לבי יכני מבלי אשר אדע מה לעשות. אולם אבקש לנחם נפשי בתקוה טובה, כי יצליח בידי ישעיה לקנות לבו ויהיו לרעים נאמנים או אז לא יאלץ עוד לבקש רק קרבת בני העמים. יתן ה' ולא אבוש משברי. –

בדברים נחומים כאלה כלה הזקן את שיחתו בעת אשר עפעפיו כבר סגרו ולשונו דברה בכבדות, כי השנה הניחה ידה עליה. נעזוב את הישרים האלה לנוח על משכבותם, הן לא בידינו לגרש את החלום הרע אשר ענה נפש הזקן על אודות בנו, גם לא נקראנו אל המשתה אשר עשתה אשתו לבתה ולחתנה ביום חתונתם בחזיון לבה, גם לא נדע את העלמה אשר אליה נשא עיניו בתאות נפש הבחור ישעיה וישלח יד לאחוז בידה והיא חמקה עברה מפניו ולא נוכל לרדוף אחריה, אזלת ידינו מעזור לצפורה הילדה התמימה לכלות את חוק למודה בשפת עבר אשר כבד עליה עתה בחלום כמו בהקיץ, כי על כן נעזבם ונראה נא מה יעשה כעת אמיל מחמל לב אביו ותוגתו. הוא לא יישן ונוכל לראות ולהתבונן אם צדק אביו בחרדו או לשוא פחד פחד.

פּרק רביעי

בּן יכבּד אָב

בבית שר העיר והארץ אשר סביבה, הרחוק כמהלך שעה מהעיר ואשר יושבי העיר בשם "הארמון" כנוהו, בבית הזה לא נשמע שנים רבות קול אדם. החדרים היו שוממים, וכלי הבית כבר היו לברות לשני התולעים, לולא גנבו מהם על יד משרתי השר אשר נשארו לשמור את הבית. הרבה מהכלים היקרים כבר נמכרו, גם אברים אברים מהמנורות נפרדו וילכו איש איש לבית משתה אחר בלוית אחד המשרתים אשר גרונו יבש מצמאה. שמה ושאיה שררו בכל פנות החדרים הרבים, אשר עשר שנים לפנים היו מלאים אדם ושמחת החיים. וכבר ידעו כל בני העיר למקטנם עד גדולם כי שדים ולצים אוו את הארמון למשכן להם. שם ילינו ויתהוללו ויחולו במחולות ביום חתונת בניהם ובנותיהם השדים הקטנים, כי מודעת זאת כי גם השדים פרים ורבים כבני אדם. אבל עתה כמו קמו ישני עפר מקברם, כן החיו את החדרים מערמת העפר אשר כסום, השדים גורשו לבתי התפלה ללשכת הנשים, אין עוד בחדרים אימה כי שבו ויהיו שנית למעון החיים.

אדוני העיר והארץ היה לפנים אחד מנסיכי פולין, אשר בכבוד אבותיו התימר מאד, כי זה דורות רבים אשר שמם נודע בין החיים, כי הגדילו לעשות בימי חייהם, לרדות באף את עבדיהם ולאכול יגיעם בלי חמלה, להכין תמיד כרה גדולה, השולחנות היו מלאים זבח כמזבחות והכדים מפכים יין כמעינות מים. זה היה דרך אבותיו ואבות אבותיו, וגם אביו כזאת עשה, זאת יזכרו עוד בני העיר, אשר אף כי לא מצא לו בכל התבל זכוכית מגדלת אשר בעזרתה יבין לקרוא ספר, ותאות כתוב מכתב לא עלתה מעודו על לבו, בכל זאת היה אחד מיועצי הארץ וישנא תכלית שנאה את היהודים על כי ימאנו הביא לב חכמה ויחזיקו בהבליהם. כי ברוח חופש מאין כמוהו נחן האיש הזה, הוא היה חפשי במאכלו ומשתהו ויצו על רופאו במפגיע לבל ירבה לו עצות מדת משתהו מה היא. חפשי היה באהבתו, כי אם ישרה בעיניו לקחה לו הביתה מבלי הבדל אמונה ודת, ואם במקרה יהודי היה אבי העלמה ולא הבין בכבוד הגדול אשר עשה לו השר אז הרבה לו מוהר ומתן מחמשה ועשרים עד חמשים מלקות, כאשר יכול נשוא הביתה, ואם לא עצר כח נשוא אותן הביתה אז נשאוהו אותו ואותן יחד; וכן היה חפשי בכלכלת ביתו, ואם העיז הסוכן להשמיעו, כי ההוצאה מרובה על ההכנסה, אז כמשפט היהודי אשר אמר להוציא את בתו כן עשה לו. ליהודים היה האיש הזה לפח ולמוקש, לא רק יען כי לקח את בנותיהם בחזקה, כי המה ידעו להזהר, ועל הרוב לא נתנו את בנותיהם לכבס בבורית פניהן ומסרק לא עלה על שערותיהן, גם כלואות ישבו בחדרן ועין השר לא ראתה אותן, ואם גם קרה כזאת פעם או שתים, בכל זאת היא גזרה שרוב הצבור יכולים לעמוד בה, ולא שמענו מעודנו כי גזרו תענית או כי יסדו סליחה על "חטיפת בתולות", אבל הוא גזר גם גזרות שרוב הצבור לא יכלו לעמוד בהן. הוא הרבה מאד במכס יין שרף, גם העלה משנה לשנה על מס הבתים, כי כל הארץ לו היתה והבתים נבנו על אדמתו וישלמו לו מס קצוב מדי שנה בשנה, ואת המס הזה העלה כחפצו, ואם קצרה יד איש משלם השליך אותו ואת ביתו אשר בנה בכספו, הלאה, אחרי כי הארץ לו היא. בלבבם צפו בכליון עינים ליום אשר יבוא המלאך הגואל ויפדה אותם מצרותם, אך רק בלבבם, אבל לפיהם שמו מחסום מיראה פן יוליך זמרי המלשין את הקול לאדון הארץ. זמרי המלשין היה נורא על כל סביביו, כי יצא ובא בבית השר לכל אות נפשו, והוא היה המרגל בעיר לדעת כל אשר ידברו אודותו, כי על כן פחדו ממנו ויתנו לו כבוד בבית התפלה ובבית הקהל, וכל איש גם העשירים בקשו אהבתו, כי בידו היה לרומם ולהשפיל. אולם בני ישראל לומדו כבר בניסים. וגם בפעם הזאת נעשה להם נס ויבוא יום האחרון לשר אשר כבר הגיע לשבעים ושש שנים ובמותו נשברה גם זרוע זמרי ויהי לדראון בעיר, כי השר החדש אשר לו נפלה הירושה לחבל לא בדרכי ההולך לפניו אחז ולא מצא חפץ במלשין. השר החדש הזה היה בן אחות השר המת בלי בנים, הוא גודל מנעוריו בפריז ויהי איש לבב ודעת. שם נודע ליהודים רבים אנשי שם וילמד לכבדם ככל בני האדם ובבואו אל נחלתו היתה ראשית מלאכתו לעשות בה סדרים, להמעיט את ההוצאות והמסים ולבני ישראל היה אור, כי היטיב עמם מאד, ומה גם מעת אשר לקח לו לסוכן את שמעיה אשר הביא אתו מארץ אוסטריה, כי גם שם היתה לשר נחלת שדה ויערות ובתחלה היה שמעיה הסוכן על נחלתו בגליציה. מעת אשר בא שמעיה הוטב מצב ישראל בעיר מאד מאד, ועל כן ברכו את שם השר אוהב היהודים. ואף כי כל אלה על ידי שמעיה נעשו בכל זאת היה הוא זעום נפש כל היראים, כי כגוי היה בעיניהם ויקללוהו, אך בכל זאת בריא אולם היה וקללת המפחדים מעוונותיו לא רבצה עליו, כאשר לא הועילה ברכתם ותפלתם בעד השר הטוב, כי השר לא מאושר היה בחייו, אף כי איש ישר דרך ואוהב ישראל היה.

אחרי אשר רפא כל שברי הנחלה, כי שלם לכל הנושים את נשים בא בברית את אשה, אשר בה דבקה נפשו לאהבה. האשה הזאת לא בת פרתמים היתה, גם עושר לא הביאה עמה, כי אם יפיה וחכמתה היו כל הונה אשר הביאה אתה, אך השר מצא די לו באלה ובאמונת לבבה ואהבתה לו, אשר בהן האמין בלב שלם, עד אשר נפקחו עיניו וירא, כי אם אמנם לו נתונה לרעיה, אך לבה נתון לאחר – לסוכן על הבית. בתחלה מאן להאמין בדברי אחותו, אשר גרה בביתו ואשר ריב היה לה תמיד עם אשתו, אשר לא נחשבה בעיניה יען כי לא בת אצילי הארץ היא, ויחשוב כי משנאה תדבר כאלה, ועל כן שלחה אותה ואת שני בניה ובתה לגור בפריז, לבל תפריע שלום ביתו. אבל אחרי ימים אחדים הקשיבו אזניו בעיר שבורה, אשר בא שמה למושב השרים, מאחריו דבר כי ידברו באשתו וילעיגו עליו. האחד אשר העז פניו לדבר שמץ מנהו בפניו כפר בדמו את עזות מצחו, כי הועידו לקרב. ובשובו מהקרב מהר לשוב הביתה להוכיח לאשתו, אשר ידעה להוליכו שולל בקסם שפתיה, דרכה על פניה, אך דברי מוסרו אשר הכין לא לעזר היה עוד לה, כי עוד בטרם שב הביתה ברחה כבר את הסוכן לארץ אחרת. מני אז עזב השר את ביתו ולא שב עוד וימאן אף ראות את הבית אשר בו העטתה עליו אשת חיקו כלימת עולם, ויהי עצוב רוח מהיום ההוא וישב את אחותו בפריז. ואחרי אשר גודל בנה שלחו לנחלתו, כי אותו שם ליורש למען יפקח עין על כל הנעשה בה, וזה הדבר אשר נתן את הארמון לשרים למשכן למו זה עשר שנים עד אשר בא השר החדש.

השר החדש היה איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, יפה תואר מאין כמוהו וחכם לב ואוהב חיים ושמחה, כי על כן קצה נפשו בתחלה לשבת רק בודד בארמון, כי גם בעיר לא מצא לו רע. גם שם יהודי לא נעים היה לאזניו, אשר על כן מאן בימים הראשונים לבוא בדברים ולבקש חשבון מאת שמעיה אחרי כי יהודי הוא, ולחרפה נחשבה לו לשבת יחד את איש כמוהו להביא חשבון הנחלה, ובלבו דמה: יבוא יום ואני אהיה המושל ואז אטהר את נחלתי מהנגע הזה. אך כאשר ארכה לו העת מאד ולא ידע מה לעשות נאות לקרוא אליו את הסוכן לבקש ממנו חשבון, ואולי גם בוש מפני דודו פן ישאלהו דבר ולא ידע להשיב. הוא שלח את אחד מעבדיו ויצו במפגיע כי שמעיה יבוא אליו עד מהרה. העבד בא ואף כי ידע כי נכבד שמעיה מאד בעיני השר בכל זאת לא מרה את פי האדון החדש ויעש כמצווה. שמעיה שמע במנוחה את דבר העבד ויענהו, כי היום לא יוכל לעזוב העיר כי עוד לו מלאכה רבה, אבל בעוד שלשה ימים יבוא. האדון החדש נעוה משמוע כי היהודי יעיז פניו לבלי שמוע בקול מצותו כרגע ויחרוק שניו בזעם ויבקש לשלוח את העבד שנית, אך נמלך כרגע כי אמר, פן לא ישמע גם הפעם ונקלותי בעיני עבדי, לא כן אעשה ליהודי הנמבזה הזה, אני אדיחנו ממקומו והוא לא ידע, אחכה עד אשר יבוא הנה ואז תאונות עליו אמצא, כי בלי ספק גם הוא גנב ואיש מרמה ככל אחיו ואני אבוא במשפט עמו ואז כאשר אגלה תרמיתו אכתוב לדודי וירחיקנו מעל גבולו. כזאת חשב ויחכה ליום הפקודה כי יפקוד על היהודי הנמבזה את עוונו. אולם מה השתומם בראותו בפעם הראשונה את פני היהודי אשר בזה בלבו. הוא דמה כי איש לובש מלבוש ארוך הוא ופאות ארוכות יסוככו את לחייו, איש נדכה ושח בעמדו לפני אדון, איש מחליק לשון ומשפיל נפשו עד עפר, איש יהודי כאשר הסכין לראות בעיר שתיקא וסביבותיה תראינה עיניו, והנה לפניו איש אשר ילבש מלבוש כעם הארץ, ואף כי איש שיבה היה בכל זאת יעמוד הכן, ידבר בשפה צחה וברורה, לא ירבה חלקות. אף כי לא חשך ממנו את הכבוד הראוי לו, וראשית דברו היתה לבקש סליחה על כי לא מהר לבוא לקול הקריאה כי הוא ידע נאמנה כי יבקש חשבון ממנו, ועל כן היה עליו בתחלה לסדר הכל במשטר למען יראה חשבון ברור, ועתה נכון הנהו להשיבו על כל אשר ישאל. השר שמע דבריו וישתומם למראה עיניו ובכל זאת עוד לא שככה חמתו בלבו על היהודי הזה, באחת יען כי יהודי הוא וזאת שנית, כי ערב את לבו לבלי שמוע כרגע בקול מצותו ככלבו, ועל כן שמע דבריו ולא נתן לו כסא לשבת ומבלי השיב על דבריו מאומה אמר: ואיה המה ספרי החשבונות? – בראות שמעיה כי לא יתן לו כסא לשבת אמר במנוחה: יסלח לי אדוני כי אשב על הכסא, אחרי כי להביא חשבון דרוש לי רוח נכון – ובדברו לקח כסא וישב עליו. דמי השר צפו אל עיניו בראותו עזות מצח היהודי ובכל זאת החריש באמרו בלבו: עוד מעט ואביא עליך בלהות ותעזבך מנוחת לבך –. שמעיה הביא לפניו את כל החשבונות ויראהו אחד לאחד הכל במשטר וסדר לא חסרה ולא העדיפה אף גרה אחת, עד כי למרות רצון השר החל לכבד את האיש הזה. אולם מדי הוסיפו לדבר עמו כן הוסיף לכבדהו, ועיניו נפקחו לראות כי תום ויושר יפיקו פני שמעיה כאשר כמעט לא ראה מעודו. כאשר נדברו הרבה שכח השר לאט לאט כי את יהודי ידבר ויגל את כל לבו לו, כי בתחילה קצף עליו קצף גדול, על כי לא חש כרגע לקול הקריאה.

– בי אדוני – ענה שמעיה במנוחה – עבד נאמן הנני וכאשר אדע כי עלי החובה לכלות את אשר החילותי, איך אוכל לעזוב את מקומי בטרם כליתי. הן ידעתי נאמנה כי אחת היא לך אם תדע חשבון אחרי עבור שני ימים, אך לוא עזבתי את מלאכתי בעיר כי אז הסיבותי רעה גדולה לאדוני –

– אבל האמת אגיד ולא אכחד, כי לא ראיתי בארץ הזאת איש יהודי אשר לו לב אמיץ ולא יחת מפני גערת אדון –

– אמנם זכור כי לא חטאת היהודים היא, כי אם חטאת האדונים אשר ירבו להשמיע גערה, גם בעת אשר לא להם הצדקה –

– כאשר אחזה לי תאמר גם לשחרני מוסר – קרא השר ויעקם שפתיו.

– אני לא אשחר מוסר את איש, אך גם את אשר יהגה לבי לא אסתיר כאשר ישאלוני, ואם כמוסר יראו דברי, גם אז לא ידוה לבי על זאת. אולם בדבר אחי כאשר אשמע כי יטפלו עליהם חטאות חנם, לא אחשה, כי לא אחפוץ להיות נבזה ונמאס בעיני. לי אחת היא את אשר יחשבו אודותי אחרים, אך בעיני אני אחפוץ להיות מכובד, ולוא שמעתי גדופי שונאי עמי והחרשתי כי אז מאסתי נפשי כנפש איש אשר יבחר בשקר מעוני, ועל כן עניתיך דבר כאשר עם לבבי, ואם תשוב תהפוך בדברי תראה כי אמנם לא שקר מלי באמרי כי היא חטאת השרים ולא חטאת עמי אם יחת מקול גערה. הן אם לא יחת מקול גערה אז שבטים נכונו לגוו, כי כעז מצח יראה בעיני האדון, ואדמה כי כל איש יבחר לכוף ראשו בשמעו קול גערה מתת את גויתו למכים –

– ומדוע לא תעשה גם אתה כמוהם ולא תכוף ראשך? –

– יען כי לא אפחד משבט מכה – ענה הזקן ועיניו הפיצו זיקים כעיני עול ימים. השר שחק למרות חפצו ויאמר: לא אכחד כי לוא היו כל היהודים כמוך בעלי לב כי אז אולי לא נחה עליהם יד השרים וגם מקולם לא חתו –

– לוא ידעת את כל היהודים כי אז נוכחת כי לא כל היהודים לא כמוני הם –

– ישמרני צורי מדעת את כל היהודים, הן אתה הראשון אשר נודעת לי, וכאשר אחזה תחפוץ לתת את לבך כמו אתה השר ואני הסוכן –

– בעת אשר אעבוד עבודתי אז הנני אני הסוכן, אבל בעת אשר ידברו לא בדבר עבודתי אז הנני אדם, ולא אדע לא גדול אף לא קטן ממנו, כי כולנו אך בני אדם הננו וזאת תפארתי כי אך זה חפצי להקרא בצדק בשם אדם –. כה דברו עוד הרבה, ואחרי אשר קם שמעיה לשוב הביתה נתן השר את ידו לו ויאמר: הנני מכיר לך טובה, כי עזרת לי להסיר מלבי משפט מעוקל על דבר היהודים, הן לא נכחד ממך, כי ישנם משפטים מעוקלים אשר מנוער ישורשו על תלמי לבבנו ולא על נקלה נעקור אותם, ועלינו להכיר טובה לכל איש אשר יעזור לנו לעקור חרולים כאלה, ואבקשך מהיום הזה לבקר כפעם בפעם בביתי כי העת תארך לי מאד וכאשר אחזה תנעם לי חברתך –

– אני לא אדע אם תתנני עבודתי למלא חפצך כפעם בפעם, אך הנה בן לי איש צעיר לימים בן עשרים, ואם לא הכתה אותי אהבתי לבני בסנורים, אדמה כי הוא ימצא חן בעיניך מאד, וחברתו תנעם לך הרבה יותר מחברת איש זקן כמוני –

– נפשי נכספה מאד לראותו – ענה השר. ועוד ביום ההוא בא אמיל איש חמודות ויתיצב לפני השר, אשר התפלא עוד יותר בראותו את הבן מאשר התפלא בראותו את אביו, כי לולא ידע כי האיש הזה על ברכי יהודים נולד, כי אז האמין אמונה אמן כי בן אחד האצילים הגדולים הוא, בתארו, בכל הליכותיו ותנועות גויתו, בניבו ובמלבושיו היה נחמד מאד. כי אמנם האהבה לבנו לא עורה את עיני שמעיה, ואמיל בנו היה מטע להתפאר, והשר חשב בלבו בראותו אותו: אמנם יש לאל יד הנער העברי הזה להתחרות אתי ביופי. ומן העת ההיא היו השר והעלם העברי לרעים נאמנים וכאחים מלדה ומבטן, אל כל אשר הלך הוביל אתו את אוהבו, גם כאשר נסע פעם ושתים אל עיר שבורה לקחו אתו ויציגהו לפני כל האצילים רעיו, רק שאלה אחת שאל ממנו לבל יגיד לכל כי יהודי הוא. ואם אמנם מהעת ההיא זה שנה תמימה כבר נעשו חדשות בארמון השר, כי גם אחותו באה לגור עמו והוא קנה לו אוהבים רבים אשר באו לבקרו, וגם זמרי המלשין מצא נתיבות ביתו ויאמר כי ידו תמצא להדרש גם לעול ימים כאשר נדרש לזקן, וכי לפניו נגלו שערי התענוגים ובידו גם המפתח להם, והשר האמין בדברו, בדעת כי היהודי כלי חפץ הוא לכל תאות שר כמוהו, אחרי כל אלה נאמנה אהבתו את בן הסוכן, ואת הסוכן הוסיף לכבד מיום ליום, עד כי חדל אף מבקש חשבון ממנו בהשענו עליו ועל אמונת לבו כעל עמוד חזק אשר לא ימוט ויתן לבו לבקש שמחה ותענוג במסבת רעים ואוהבים אשר קנה לו למען יתענג אתם יחד בחייהם.

נצעד נא אל סף הארמון ונראה כרגע, כי לא מחכים למות ישבו בחדר הגדול אשר נרות רבים יאירוהו מכל עבריו. ארמון השר הוא בית גדול, בו תחתיים ושניים, התחתיים המה החצי במעבה האדמה והחצי ממעל לה, כי על כן החלונות קטנים מאוד, והשניים המה חדרים גדולים וגבוהים וחלונות גדולים קרועים בהם לארבע רוחות הבית העומד בתוך הגן הרחק כברת ארץ מדרך המלך, ובין שדרות אלונים כבירי ימים יעברו העוברים אליו. בקיץ המראה הזה נעים לעין מאד; לשדרות ברכות מים משני עבריהן, בתוך הברכות ישוחו דגים מצופים ברצי זהב וכסף, וביניהן פרחים ושושנים נחמדים לעין, וממעל להן בתוך יראה הבית גם הוא מכוסה בעלים ופרחים מסביב. על שלבי המעלות יעמדו מעבר מזה ומזה אריות פתוחים מאבני שיש מעשה ידי אמן, על האחד ירכב יובל אלהי הזמרה וכנורו בידו, עיניו נשואות השמימה, פיו פתוח מעט כמו ישמיע קולו, ולמו ישב אמור אלהי האהבה, עיניו ילטוש ובידו חצים וקשת. המחזה הזה המרהיב עין יראה בקיץ עת אשר השמש ישנה פני כל ויפיח רוח חיים אף בלב עץ ואבן. לא כן עתה, כאשר הגשם והשלג ירדו חליפות, ברכות מי מדמנה וקפאון נראו על כל צעד לא רק בגן לפני הבית. פי יובל נסכר בשלג ופני אמור חפו חמרמרו מגשם, לא זמרות יובל נשמע כי אם שריקות הרוח מבעד הסעיפים והבדים הגדולים אשר כזרועות ענק פשוטים ועורים לכל רוח, לא חצי אמור יחוש הקרוב אליו כי אם חצי המטר והכפור אשר יכאיבו בפנים. כן הוא עתה לפני הבית, אך תחת זאת כאשר נגש עוד צעד הלאה, אז ירוח לנו מרוח וממטר, וקול מנגינות ירחיב אזננו, אף כי יובל בחוץ יעמוד, וחצי אמור אולי נראה אם גם פניו לא ילכו אתנו אם נתבונן היטב.

מלבד אדון הבית ורעו אמיל ואחותו אלישבע, אשר זה כשנה באה הנה מפריז לארח לחברה את אחיה נראה גם פנים חדשים פה. זה האיש גבה הקומה וחסון כאלון, אשר עיניו הירקרקות לא תנוחנה בחוריהן ואשר ידו תסלסל תמיד את שפמו הארוך מאד, אשר יראה כשתי שני המזלג שהתפרדו לשתי קצוות, הוא אחד מאלה האצילים אשר רבים המה בפולין המדינה, הוא ידבר גבוה גבוה על החופש על המשפט בשבתו בפריז, ירבה להתפאר בכבוד שמו ושם אבותיו בשובו הביתה, יקח כסף מכל נותן ויקלל תמיד את שם היהודים אשר השמו נוהו בקחתם נשך רב גאוה ושפלות רוח, אומץ לב ורפיון, התעשר והתרושש, הכל לפי המקום והזמן, כל אלה המה לו כלחם חוקו, אשר בלעדיהם לא יחיה. ואמנם במה יחיה נפשו איש כזה, אשר אבותיו נחלו מאבותיהם רק חובות אשר לא שולמו, ונחלה כזאת השאירו גם לו, ואיש אין בארץ אשר יוציא לחם מנחלה כזאת. ואם אמנם משפחה גדולה נקראה בשמו, אך הלא נחלות כאלה נפלו לחבל לכל המשפחה כולה, ועל כן לא נמצא לו אף לווה מאה למען קבל חמשת אלפים נשך כאשר תפול לו נחלה בירושה, אשר בקש לתת לו כסף, ובכן לא נוכל להאשימנו על כי קצף קצף גדול על כל היהודים ומה גם על הלווים בנשך. הוא שם אל לבו כי כל עשרו הוא רק שפמו הארוך ולכן נצרוהו מכל משמר, כי קוה כי הוא יהיה לו ברבות הימים חכה להעלות בה עלמה עשירה, ואם כי עוד לא הצליח בידו להעלות אף דג קטן בכל זאת לא חדל מקוות. אצילים כמוהו המה כנטיעים היונקים משד נטיעים אחרים, אשר גזעם דל ואין כל לח בלבם ועל כן ישענו עקיפו ויסבכו את עץ כביר כח המלא כח ולח מגזעו הרענן אשר יפריחנו, כי בלעדו לא תהי להם תקומה. כן המה אצילים כאלה, המה יחפשו יבקשו עד אשר ימצאו אנשים אשר עת וכסף להם הרבה יותר מדי ויעזרום לבלות העת ולהקל ממשא הכסף אשר יכביד עליהם. האציל הזה בן סוסי שמו, חיכה זה זמן כביר למצוא ארז רענן כזה להשען עליו ועל כן עתה בהמצאו לו נשען עליו בכל כוחו וישב לפרוח גם הוא, כי מעת אשר נודע אליו מצאה ידו ללבוש בפעם אחת בגדים שלמים מכף רגלו עד קדקדו, כאשר לא היתה כזאת זה זמן רב, כי תמיד קנא ראשו ברגליו, כאשר עשה לו בתי רגלים חדשים, או רגליו בגויתו כאשר הכין לו מלבוש חדש. האציל הזה יבקש קרבת אחות השר, זאת יראה כל איש, אבל כי היא תבקש קרבתו, זאת חשב רק הוא ולא אחר.

האדון אשר לו זקן הלחיים שחור וארוך, עינים שחורות ומפיקות אש וקרחה בראשו יקרא בשם כלבי. הוא לא ירבה לדבר בכבוד בית אבותיו ומשפחתו, רק את רעיו הרבים האצילים והנסיכים הגדולים ומאכל שלחנם ומעמד משרתיהם יזכור לרגעים. האשה היפה אשר תדבר בחן את אדון הבית ותלבבנו בעיניה, היא רעיתו הנאמנה. היא לעזר כנגדו והוא לעזר כנגדה, היא תעזור למצוא כסף והוא לפזרנו וידברו תמיד אהבה וידידות כמו אתמול היה יום חתונתם – בשבתם בבית זרים.

הוא היה אחד מהאצילים בימי נעוריו כמו בן-סוסי ויבקש לו יורשת נחלה, ואשתו היתה נערה יפה מהוללה בארץ ותבקש לה איש אשר יושיבנה בהיכלי עונג, אך היא בדעתה כי גברים רבים יאמרו הבל היופי ורק אשה יורשת נחלה גדולה היא תתהלל, לכן הוציאה עליה אמה שם רע, כי עשר גדול נכון לה מאת דודה אשר אוצרותיו רבו כחול הים, והיא התקוטטה באמה לעין כל ותאמר כי לא תדע ותמאן לדעת מאומה מן הירושה, כי רק אם בה יבחר איש אז יבוחר, ואם אוצרות תאות נפשו אז יבקש אוצרות במקום אחר.. כלבי אשר לא התפאר בכבוד אבותיו התימר תמיד בסוסיו האבירים ובכלביו היפים ורעיו אמרו כי הוא איש אוצרות מאין כמוהו בארץ, אך כאשר שאלוהו אם אמת הדבר, התכחש ויאמר כי מעודו לא דבר את איש דבר בדבר עשרו, וזה היה לאות נאמן כי איש עשיר גדול הוא. בפריז נודע לעלמה אשר בקשה כי לא יביטו לירושתה, ויאהבנה באהבה עזה כמות וישבע לה כי לא יאבה ולא יחפוץ באוצרותיה, והיא האמינה בדברו ותבטיחהו, כי לוא גם שקר היה בפי רעיו גם אז בחרה בו בכל חפץ לבה, והכהן אמר לדבק טוב ויהיו שניהם מאושרים – יום ולילה אחד, אחרי הודע להם כי גם שניהם דברו אמת, ואמה, כרעיו, השקר דברו וירושתה כאוצרותיו עוד לא נבראו. ומני אז – היו בששון ובשמחה תמיד ותהי להם מרכבה ובית נאוה ואוהבים רבים היו להם. אם אמנם לוא חפץ איש להתבונן כי אז ראה כי רק בבית אצילים אשר אין להם אשה יאהבו לשמוח ויוקירו רגלם מבתי אצילים בעלי אשה, אך מי הוא זה מהאצילים אשר יתבונן ויעמיק חקור לדרכי רעיו, הן לא נאוה זאת לאיש להביא דרכי אחרים במשפט, ואם גם יראה כזאת ידע כי לא טוב הוא לדבר סרה באנשים אשר להם פתוחות דלתות האצילים הגדולים. גם המה כבן סוסי רעו לשר החדש וגם הם ששו על חברתו מאד. האשה, אשר אף כי זה כשמונה שנים היא תמיד רק כבת עשרים ואחת, בכל זאת יפה היתה וקסם על שפתיה ובעיניה צדדה נפשות, כאשר תדענה היטיב החכמה הגדולה הזאת נשות פולין, ועיני השר אדון הבית העידו בו כי לא חס על האבנים הטובות והאצעדות והצמידים אשר נתן לה לזכרון כי עוד ידו נטויה. היא תדבר גם עתה את אדון הבית ותשחק ותראהו את שניה היפות כשני חרוזי פנינים משובצים באלמוגים ואישה ידבר ויחליק לשון לאחותו, אך פני העלמה יעידו בה כי לא לו ודבריו יערוג לבה, כי לאמיל עיניה נשואות מעת עד עת. שני האצילים האלה כאשר הביטו מבלי משים באמיל נראה בפניהם כי לא ישרה נפשם בו, כי כקוץ מכאיב הוא בעיניהם, אף כי עוד לא ידעו נאמנה כי יהודי הוא, רק להשמעות אזנים שמעו זאת. הוא ישב לא רחוק מאלישבע ועל פניו רחפה עצבת אשר הוסיפה לוית חן על יפעתו. גברת הבית החלה לדבר אליו זה פעמים אחדות והוא ענה אותה בדברים מעטים וקצרים כמו לבו בל עמו בדברו. וזה גורל בן סוסי כי בדברו אליה ענתה גם היא אותו בדברים קצרים כמו למשא לה מדברותיו. ובכן היו פני כלם זועפים לבד מפני בעל הבית ואשת כלבי. המה דברו וישחקו בקול המולה עד כי שכחו כי עוד איש אתם בבית.

בשעה העשירית בלילה פתח המשרת את הדלת ויאמר אל אדון הבית: היהודי זמרי פה –

– היהודי! היהודי! קראו שני האצילים יחד – האם גם ליהודים קראת לבוא הנה לחברתנו? – עצמות אמיל רחפו בשמעו דבריהם אך החריש, ופני אלישבע רעמו, ובעל הבית אמר במנוחה: היהודי הזה, הוא הסרסור והוא הבטיח להביא הנה צוענים לשחק לפנינו –. כלבי ראה כרגע כי לא לרצון היו דבריו לאחות השר וישך שפתו בשניו ויחרש, אבל בן סוסי לא ראה זאת ויקרא: צוענים! טוב מאד. בתחלה נפלה עלי אימה כי אמרתי כי יהודים יבואו הנה, אך לב חכם לך ותבחר בצוענים, טוב מאד – קרא שנית ויסלסל שפמו, ויתבונן בפני אחות השר לראות אם תשיש בדברי לעגו, ובראותו כי בוש משברו הביט בפני כלבי, אשר הניע לו בראשו ויפתח מעט שפתיו לשחק כמשלם חוב, אך פניו העידו בו כי לבו הגה אז: יקחך אופל, אויל, כי תתגרה מלחמה בעת שלום.

– הביא את זמרי הנה – נתן השר צו למשרת וכרגע פתח הדלת ואיש כבן ששים נראה על סף הבית. מי אשר ידע את זמרי המלשין לפני חמש עשרה שנה בעוד אשר נורא היה על כל סביביו, בעת אשר רחץ הליכיו בדמעות ודם, בעת אשר כל בני העיר חלו ורגזו מפניו, ולא רק כי בניו וקרוביו היו נקיים מעבוד בצבא, כי אם גם מבחר העליות נפלו לו למנה, ומה תכסוף נפש איש יהודי עוד יותר, וזמרי הלא יהודי היה כי לולא זאת הן לא מלשין היה. מי אשר הכיר אותו אז בלכתו בצעדי און ברחובות לבוש בבגדי עם הארץ, אחרי כי דבר לו בבית השר ולא נחשבה לו זאת לחטאת, ועוד זאת כי גם יתר חטאותיו לא עלו על שפת לשון בני העיר, מי אשר ראה אותו אז ויתבונן בו עתה, כי אז בלי ספק לקח מוסר ויאמר: אכן גם ברשעים תנחת יד הזמן לרעה, לא רק ישרי לב, כי אם גם נעוי לב, מרעים ומשחיתים ידוכאו בעת רעה. עתה כאשר שערות ראשו וזקנו כבר הפכו לבן, עתה ישוח ראשו, נדכה ונענה, בזוי ושפל, בגדיו, אם כי לא קרעו עוד לקרעים אך פניהם יעידו במו, כי נכונים המה לבחר בדרכי היהודים – להפרד איש מעל אחיו עד אשר תקצר כל יד מאחד אותם שנית, מנעליו, אם כי לא נראו אם פצחו פה יען כוסו בבוץ ומי מדמנה, בכל זאת השמיעו קול ומפיהם יז קצף, ואות היא כי עתה באה גם עתם הם כי יהיה להם פתחון פה, מצחו ולחייו קומטו, ועיניו דולפות תמיד. ומי זה יאמין לשמועה כי בימי נעוריו היה רע לרע יובל הרוכב על הארי השני וחצים וקשת בידו, כי את הנער היפה הזה התחרה במלאכתו, וגם הצליח יותר ממנו, אם לא רכב על ארי, אך תחת זאת הרים רגלו על צואר השר הזקן. כן השמיע תמיד במו פיו ומי זה יספוק בדבריו. עתה יעמוד בפתח ויקשיב רב קשב אולי תצא מצוה מפי השר או גם מפי היהודי אמיל, אשר כשר הוא עתה בעיניו, ועליו להשלים כל חפצו. וככלב חרד יבט ברעדה אל כל סביביו אולי קול לו.

– איפה המה הצוענים? – שאל השר.

– פה המה בחצר, אדון נעלה, שר מרומם, אציל רב...

– רב לך להרבות להג – ענה השר – הביאם הנה –

– אתפלא מאד על אורך אפך – קרא בן סוסי – לוא ערב לבו לדבר אלי כזאת כי אז ירקתי בזקנו –. הצוענים באו וישחקו וישירו וירקדו כשלש שעות. וכל האספה שבעו עונג למראה עיניהם, גם רוח אמיל שב אליו ויהי שמח ויך כף אל כף ככלות הצוענים את השחוק, כאשר יצאו הצוענים אמר בן סוסי: אכן הצוענים כלי חפץ הנם וירנינו לב, לא כיהודים הארורים אשר רק למו דם אנשים כעלוקות כל חכמתם –

– חי נפשי כי לא אבין למה זה תריב הלילה ביהודים ותתגרה בהם? – שאל אדון הבית.

– איש אשר לימד לקרב ידו יחפץ קרבות כל היום, חוק הוא בתבל – קרא אמיל במנוחה. השר ואחותו שחקו מעט, והדבר הזה העלה אף בן סוסי עד להשחית ויקרא בקצף: שנאתי מאסתי את העם הזה כשממית, שקץ אשקצנו כרמש, כתולעת, כעכבר –

– מלים חדשות לא שמעו אזנינו בחברה כזאת נשמע הלילה – אמר אמיל לאלישבע. היא הניעה בכתפיה בהביטה בשאט נפש בבן סוסי ואחרי כן לטשה עין אל אחיה כמו שאלה: למה הבאת הנה את השכור או המשתגע הזה? – השר פנה אל המגדף ויאמר: לא אבין למה זה תטיף מליך בליל הזה רק על היהודים? –

– יען כי אין די מלים בלשוני להשמיע איך אשקץ את העם הנבזה הזה –

– אבל מה לנו ולעם הזה? –

– הניחה לו – אמר אמיל במנוחה – הוא יכונן אלי חצי לשונו, ואמנם עתה אראה כי גבור משכיל הוא לירות חצים – כל השומעים השתאו לשמוע דברי אמיל, כי איש לא חשב כי כה יגדל כח לבו להשמיע לכל כי יהודי הוא בעת אשר שם עמו מנואץ בלי חמלה. גם המנאץ נעוה משמוע ויבוא במבוכה עד כי לא עצר כח לפתוח פיו. אדון הבית היה הראשון אשר יכול לפתוח שפתיו ויאמר: אבל בי נא אהובי, הן לא את אנשים כמוך יתן בקהל היהודים –

– לא אנשים כמוני? ומי המה האנשים אשר יהיו למטרה לחצי לשונו? האם תדמה באמת כי טוב אני מכל בני עמי? אבל אני חלילה לי מהתפאר בשוא, כי אמנם לא טוב אני מכל אחי, ורבים המה אשר אדע כי טובים וישרים המה ממני, ואני לא אחפוץ להוציא את עצמי מהכלל אף רגע, אך אם תאמר להניח רוחי לבל ידאב לבי על כי חרפוני חנם, אז אומר לך להניח רוחך, כי בני עמנו כבר לומדו באלה, וכאשר לכל אחי אחת היא אם יושב בסתר אחד הרחק ממושבם ויזרוק בהם חצי זעמו, כן גם אני לא אשית לבי לכל אשר שמעו אזני, כי כל הגדופים האלה יעברו הלאה ויחטיאו המטרה –

– צדקת מאד – קראה אלישבע – המגדף עם כולו הוא כמורה חצים במו אפל, ולא לכבוד הוא לאיש לבב לערוך קרב את מורה כזה –

– אמנם הסכלתי עשה – ענה בן סוסי ויעקם שפתיו – כי לא ידעתי כי הבית הזה הוא סתרה ליהודים ומליציהם ימצאו פה מסלות –

– ועל זאת אודך כי תודה במו פיך כי לא חשבת מה תדבר בטרם דברת. אמנם דע כי לא אוהבי יהודים ומליציהם תמצא בבית הזה כי אם אוהבי אדם, ובכל מקום אשר אמצא אדם, אם יהודי או בן-דתי יהיה כאחי אוהבהו וכרע אקרבהו. אך עליך אמיל אתפלא, הן פעמים רבות שמעת שם יהודי לתהלה ולתפארת ואז לא מהרת לקרוא בקול כי גם אתה בן העם הזה הנך ועתה בשמעך נאצה מהרת לקרוא זאת בקול ותביא מבוכה בינינו, כי אמנם אדע נאמנה אשר לו ידע האדון הזה כי יהודי פה כי אז לא פתח פיו לדבר כזאת – אמר השר.

– על זאת אשיבך מלים, כי לוא החרשתי עתה ולא השמעתי זאת כי אז מאסתי נפשי כמוג לב. אם אשמע תהלת עמי אז אומר לנפשי, לא לך התהלה הזאת כי מה עשית אתה, מה היא התושיה אשר לרוב הודעת בשער כי על כן קנית תהלה לשמך, או מה פועל פעלת כי ירוממוך בקהל עם? אך עתה כאשר שמעתי הגדופים התיצבה פתאום תמונת אבי לנגד עיני, תמונת אבי אשר גם אתה ידעת, ואומר לנפשי, לוא גם רק איש אחד כמוהו היה בכל העם, הוא ולא אחר, גם אז יאתה תהלה לעם הזה, ואף כי בדעתי כי לא אחד הוא ורבים רבים מאד כמוהו ימצאו –

– גם אני ידעתי בפריז – אמרה אלישבע – יהודים אשר בתחילה לא ידעתי כי יהודים המה, והמה לא רק חכמים אנשי שם בארץ, כי אם גם עושי טוב מאין כמוהם, ובארץ אשכנז כמו כן ראיתי רבים והשתוממתי מאד לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי איש, אבל עוד יותר השתוממתי, זאת לא אכחד, בראותי מנוחת האדון איש חמודות בשמעו גדופי עמו ויענה במנוחה –

– אל תתפלאי, עדינה – ענה אמיל – הן זאת ידעתי מראש, כי כל אלה אשר יהללו את היהודים, המה אנשים אשר דבר היה להם עם היהודים בחכמה, בעצה, או בעשות דבר טוב ואלה אשר יחרפום המה אלה אשר דבר להם רק עם הלווים בנשך והסרסורים, ולמה זה יחרה אפי, אם יחרף איש את הלווים בנשך? אבל גם אני אחרפם, רק אני אכנם בשם מרצחים, ואלה אשר דבר היה להם עמם יכנום בשם יהודים –

– אמנם גם אני חרפתי רק את היהודים אשר יראו לעין כל כיהודים במלבושיהם ומנהגיהם ושבתם ולכתם, ולא עלה על לבי לחרף את איש אשר כבן אירופה יראה – ענה בן-סוסי אחרי אשר כלבי לחש לו דברים אחדים באזניו.

– הלא זה הוא דברי – קרא בעל הבית אשר חפץ בכל לבו להשכיח את אשר נפל בבית – הלא זה הוא דברי כי האדון בן סוסי לא לחרף את כל ישראל יצא כי אם את אלה הנתעבים בשלמותם ודרכיהם –

– וגם אתה תחשוב כי כל אלה אשר בגדי היהודים ילבשו בהמה המה? – שאל אמיל.

– אמנם לא אכחד כי לא אכבדם בלבי – ענה בעל הבית בלי חמדה כי לא נעים היה לו לדבר עוד בדבר הזה.

– ואני אומר לך כי יען אשר תכיר רק יהודים הלובשים מלבוש כעם הארץ לכן תכבד רק אותם, לוא היה לך דבר עם הלובשים מלבוש היהודים כי אז אחרת דברת גם עליהם, ואולי מצאת גם בהם אנשים אשר כבדתם בכל לבך –

– הן לא תאמר כי טובים המה היהודים האלה מהאכרים, ואמנם גם את האכרים לא אכבד יען כי עם לא בינות המה –

– ואני ארהיב עוז בנפשי לאמר כי טובים המה הרבה יותר מהאכרים, כי הן כולם למדו, ואין אחד במו אשר לא ידע כתוב וקרוא, ורבים בהם גם חכמי לב אשר למדו חכמות ושפות למכביר, ואיך תשום אל האכרים וישוו? –

– מה למדו? תלמוד! – ענה השר ויעקם שפתיו.

– לוא גם כדבריך כן היה, כי רק תלמוד למדו, גם אז הן לא כאכרים המה אשר לא למדו דבר, אבל התפאר נא עלי ואני אראך מקרב אחינו בחורים לובשים מלבוש ככל היהודים, פאותיהם ארוכות כמלבושיהם, והמה יגידו לך פרק משירי הורציוס ווירגיליוס בשפת רומי, או גם ממיצקביץ בשפת פולנית, כאשר לא ידעו אף רבים מהאצילים בארץ הזאת –

כחצי מורה משכיל כן קלעו דברי אמיל איש חמודות ללב השומעים; פני בן סוסי העידו בו כי רחוק רחוק ממנו החפץ להתחרות את נער עברי, הלובש מלבוש ארוך ואשר פאות ארוכות יכסו את לחייו, בשירי וירגיליוס והורציוס, וגם חזות והורציוס לא על בני ישראל יחשבו, או אולי גם מבעלי התלמוד הנם, כי אף אם שמע שמעם אך מאין ידע מי המה האנשים האלה, ואם נער עברי ידעם, בלי ספק יהודים הם, אך הוא כדרכו לא מהר להשמיע הגות לבו, כי אם חיכה עד אשר ישמיע אחר כזאת, ואז אם ימצא הדבר חן בעיני השומעים יאמר כי הוא חשב כזאת מראש. והשר בעל הבית אף כי ידע נאמנה כי המשוררים האלה לא ממי יהודה יצאו, בכל זאת נבוך כרגע בשמעו דברי אמיל, אשר הרים מעט קולו בהשמיעו הדברים "כאשר לא ידעו אף רבים מהאצילים בארץ הזאת", ויבט מבלי משים ברעיו, וכאשר לא אחד בהם פתח פיו אז קרא הוא משתומם: מה לך אמיל הלילה, אם בחלומות תדבר? –

– לא בחלום ולא בחידות אדבר, כי על כל אלה אשר אמרתי אוכל להביא עדים חיים בעיר הזאת –

– יהי כדבריך – ענה השר – אני לא נער מאמין לכל דבר הנני, ואת אשר מן הנמנע הוא בעיני לא אאמין בו רק בדבר שפתים, הראני אותות ואאמין ואשתאה ואומר כמוך, כי העם הזה אין על עפר משלו –

– האם שמעת מפי כזאת? די לנו אם נחשב ככל העמים, אבל את אשר הבטחתי אקימה; ובעוד שלשים ימים אציג לפניך אחד הבחורים ותראה בו כאשר אמרתי –

ומדוע לא תעשה כזאת בעוד ימים אחדים, או אולי תחפוץ לגדל פאות ראשך וללבוש בגדי אחד הבחורים ולהתיצב לפני אתה? – קרא השר בשחוק.

– בפעם הזאת לא לצון חמדתי, כי אמנם ירח ימים דרוש לי עד אשר אפתה את אחד הבחורים ללכת אתי, הן לא עבדי המה כי אצוה במפגיע על אחד מהם כי ילך אתי כאשר אצוה, ובזאת הלא תוכל לבטוח כי במשך ירח ימים לא ילמוד אחד הבחורים את השפות כאשר אמרתי –

– ולמה ימאן ללכת אתך מחר או ביום השלישי, הן לא אוכלי אדם הננו, כי יירא מפנינו? אמנם זאת היא החטאת אשר יטפלו מאז על היהודים כי ישנאו אותנו תכלית שנאה –

– אני לא אנסה להכחיש דבריהם ולאמר כי אהבת נפש יאהבו היהודים אתכם, יען כי תחרפום ולא תחשכו מפניהם רוק. אמנם חטא העם הזה חטאה גדולה, כי יתרחק מעל שונאיו בנפש! –

– אולם אדמה כי לא תתני אותי לשונא היהודים בנפש – קרא השר ויקמוט מצחו.

– זאת לא אמרתי, ואמנם היהודים בכל העיר יחובבוך ויתפללו בעדך אל האלהים כי שר טוב אתה, אבל שוה אתה לנגד עיניך, לוא בא הנה אחד מהם לפני חצי שעה ואזניו שמעו את התהלה אשר פזר להם אחד מבאי ביתך, האומנם תדמה כי כאשר ישמע איש כאלה אז ימלא לבבו רגשי אהבה למדבר כאלה? ואיך תוכל להרשיע את העם הזה על אשר יתרחק אם אתם תהדפום בשתי ידיכם? מכל היהודים בעיר רק אחד מצאת והוא זמרי הסרסור, אשר יבוא לביתך, ואיך יעמוד לב אחד מהם לבוא אליך? הוא הדבר אשר דברתי, כי רק חנם תטפלו עליו חטאות, וגם אתם אינכם אשמים בדבר, כי עוון אבותיכם ידבק בכם ויעור עיניכם. עתה נפקחו עיניכם לראות כי בין היהודים הלובשים מלבוש עם הארץ ישנם אנשים חכמים וישרים, ועוד תעבורנה שנים אחדות ותראינה עיניכם כי אלה וכאלה נמצאו גם בין אלה אשר במלבושי היהודים יחזיקו –

– כאשר אחזה לי עתה – אמר השר – הנה לא שקר מלי אלה האומרים על עם ישראל, כי רק כאשר המה נגשים ונענים אז יכופו ראשם כאגמון ונפשם כעפר יתנו לדוש, ואך תהיה להם הרוחה ירימו ראש ויאמרו להתנשא על כל העמים. כזאת חזיתי גם בך היום, אמיל, מתחילה שמעת חרפה ותהי כלא שומע, ואך פצית פה לדבר, הנה כבר שמענו ממך כי אין מי ישוה לעמך –

– בי אדוני – קרא אמיל כמתאונן – כזאת לא דברתי ולא השמעתי, ואשנה בדברי, כי על כל אשר דברתי נכון הנני לתת עדי ולהצדיק משפטי. אמנם לוא גם כדבריך כן היה גם אז אספוק מאד אם לכלימה תחשב זאת לעמי. הן כל איש דעת יעשה כה; כל עוד אשר אזלת ידו מהפיק זממו אז עליו לשבת ולדום ולשאת במנוחה את אשר נטל עליו, כי רק אויל או משוגע יאמר להתגרות מלחמה את סער מתחולל או שטף מים כבירים, אבל כאשר יראה ראשית תקוה לו, כאשר יבוא יומו אשר תמצא לעשות ולפעול כאדם, אז לא תרפינה ידיו, ואם זאת תחשב לו לחטאת על כי יצליח בדרכו, על כי יכלה את אשר החל? הלא נהפוך הוא: הדבר הזה יחשב לכל איש לתהלה וכבוד, וגם אני לא אבוש ממעשי פה לנגד עיניך; כל עוד אשר חשבתי כי אדבר דברי על אזן לא שומעת שמתי מחסום לפי, ואך דברה לשוני כחכי, אך הוצאתי מלה אחת, חלילה לי מלכת בדרך כל מוגי לב, אשר בחצי דרכם יעזבו מטרתם. – לבלי החל דבר או לבוא עד תכליתו, זה הוא דרך עמי ובדבר הזה גם אני אמנם יהודי הנני ובזאת אתפאר –

– אבל אני אדמה – אמר השר בשחוק קל בהתבוננו באהבה בפני המדבר – כי בפעם הזאת עלה עליך הגורל להלחם כמוני. גם אותי קרה פעמים רבות כי נלחמתי פעם מפנים ופעם מאחור. בשבתי את שרי עמי, ואשים מחסום למו פי ואגיד לבני עמי חטאותיהם על פניהם, כי אדע מה חטאו ועוו עד כי באו עד כה להיות נודדים בכל הארצות. על גאותם וגאון לבם, על דברם גדולות אכם בשוט לשון בלי חמלה, עד כי כמעט הייתי לדבת רבים, וכשונא עמי, וכבוגד בו נתנוני אוילים רבים, וכבר שמעתי דבר מאחורי לאמר: הנה גם הוא בקושרים עלינו, גם הוא יאמר למכרנו למען יתגדל שמו וכאלה רבים. אבל כאשר יפתח איש לא מעמי פיו לדבר בפני תועה על עמי, ואם גם יצדק בדבריו, אז אשום ואקצוף ואשיב כפלים חרפה לחיק מחרף עמי. וכאשר אדמה כן תעשה גם אתה. לא אספוק אף רגע כי בהתהלכך את צעירי עמך אז תקרא בגרון ותוכיח להם אולתם על פניהם, תכרה להם אוזן ללבוש מלבוש כדרך הארץ, לבחר בדרכי העמים ולדבר בשפתם כאשר יעשה אביך וכאשר תעשה גם אתה; אבל עתה כאשר שמעת כל אלה מפי איש זר אשר לא מעמך, רגזת תחתיך, ומי יודע אם לא יעלו עוד הדברים אשר שמעת הלילה על שפת לשונך בדברך את בני עמך?

– תסלח לי אם אומר לך כי לא צדקת – ענה אמיל אחרי אשר נבוך בתחילה רגעים אחדים בשמעו דברי השר – הן אני לא התקצפתי בשמעי חרפת עמי, גם לא נסיתי להצדיק דרכיו. האם אמרתי כי אהללנו על אחזו בדרכיו ומלבושיו ושפתו? זאת לא עלתה על לבי. אני רק השמעתי כי תוציאו משפט מעוקל בחשבכם כי כל אלה, אשר מלבושיהם יתעבום בעיניכם, אוילים ופתאים, או בוגדים ואנשי רמיה המה, אני הוצאתי משפט כי לא ישוו לאכרים מעם הארץ יען כי בהם חכמים ונבונים רבים, וכמעט כולם ידעו את התורה. ולו שמעתי טופלים עליהם חטאת אשר באמת דבקו בו, על חטאות אשר גם במו פי איסרם, אז החרשתי ושמתי ידי למו פי, אבל כאשר שמעתי מנאצים שמו ויטפלו עליו אשמות אשר לא ראיתי מעודי בני עמי עושים ואשר על כן לא אוכיחם, גם במו פי עליהן אמרתי, הנה עלי החובה להגיד לשוגה כי שגה, לא למען עמי כי אם למען האמת עשיתי זאת –

– אבל גם אני לא אגיד בקהל מחרפי עמי כי על חטאות כאלה איסרם גם אני, גם אני אכחש הכל ואומר כי רק משנאה ידברו כזאת –

– אולם זכור את אשר כבר אמרתי פעם ושתים כי בידי להראות כי צדקתי. אני אמרתי כי גם באלה אשר ילבשו מלבוש היהודים ישנם חכמי לב, ובדבר הזה הן אם תקצר ידי מהראות צדקתי לעין השמש אז הלא כמכזב אהיה בעיני כל השומעים דברי –

– טוב איפה, הנה פיך אכף עליך להראות כי כאשר דברת כן הוא ואז נראה ונשתעה יחדיו – ענה אדון הבית, ואחרי אשר דברו עוד זמן לא כביר יצאו איש איש לחדרו לישון, אדון הבית יחד את אמיל, וכלבי את רעיתו, ובן סוסי לבדו בחדר. אלישבע לא מצאה מנוח על משכבה כי שנתה נדדה וגם אמיל לא שכב במנוחה, כי מקרה הלילה ההוא עורר בלבו מחשבות חדשות אשר לא שערן מעודו. דברי השר אף כי השיב עליהם וילחם כגבור משכיל, בכל זאת הראוהו את מעשיו אשר עד הנה לא ראה ולא ידע כי כזאת יעשה אם אמנם הוא לא הרבה להוכיח לבני עמו פשעם, יען כי נפרד מהם וירחק מכל דרכיהם עד כי גם שטה מעליהם ויבזם בלבו, וגם ישעיה אשר התיצב פתאום כאיש המופת נוכח פניו בלחמו את השר מלחמת עמו, נבזה ונמאס היה בעיניו עד כה, ועתה היה פתאום למליץ יושר לעמו. מה זה היה לו? ועל זאת שח עם לבו כמעט עד אור הבוקר. נניח אותו לבקש חשבון מעשיו ודעותיו וכאשר ידע חשבון ישר אז נשב ונשמע מה בפיו, ועתה נטה אזן לשמוע מה ידברו אלה האנשים אשר חשבון מעשיהם ומחשבותיהם כבר נודע להם ולא יעמיקו עוד חקור כי אם ירבו מעשה, מהם נציל דבר דבור על אופניו.

פּרק חמישי

אוֹכלי עמי

אם אמנם זאת כבר מודעת כמעט לכל איש, כי כאשר לא כל המרבה בסחורה יתעשר, ולא כל המהלל את החכמה בראש חוצות יחכם, כן לא כל מדבר מוסר יזכה ארחותיו, וכמעט תמיד הוא להפך, האיש אשר יאחוז בכל למען התעשר הוא ירד וידל, המדבר גבוהה גבוהה על החכמה בקהל המון עם הוא איש נבער, והמשחר מוסר את רעיו לרגעים הוא איש אין ישר בלבו ואין מוסר בכליותיו, ואם על פי המשפט הזה נגזר אומר, אז לא כאיש טהר לב ונפש טהורה יראה בינינו האדון בן סוסי, אשר התעורר על חטאת בית ישראל; אולם לא כחרפה אשר ישא איש על רעהו על סלפו דרכיו, כן המה גדופי איש אשר יגדף עם כולו; במגדפים כאלה ישנם לפעמים גם אנשי יושר וצדק, אך נפתלים המה כי עיקשום עקשים, מורים מתעים, והמה יאמינו בדבריהם, (מה גם השנאה לעם ישראל אשר היא מורשה לרוב בני העמים, כנחלה יותירו אותה העמים לבניהם), וגם אלה מהאצילים הפולנים אשר יאבדו את כל הונם ונחלת אבותיהם בשחוק ויין וזמה, גם המה לא יעשקו הנחלה הזאת מבניהם או משארם הקרוב אליהם. השנאה ליהודים יותיר כל אציל ליורשיו אחריו, ועל כן לפלא הוא אם כחפץ יקר יחשב בעיני היורש, משפט אחד מבני העמים לרעה רק יען כי העוולה הזאת נמצאה בידו, כי שונא הוא את היהודים חנם, כי על הרוב לא בו האשם, ועל כן לא נדע עוד גם את זה האדון בן סוסי ומרעהו כלבי מה המה ומה דבריהם, אם מאולת מורשה, או מרוע לב דברו את אשר דברו או אולי הרעו להם בני עמי עד כי יצדקו בריבם. כל אלה נחזה עתה בעינים פקוחות בבואנו בתחלה אל חדר המטות אשר בו ישכבו כלבי ורעיתו אשר רק בשם "אהובה" יכניה תמיד.

המה שניהם לא ישכבו; היא בבואה החדרה התנפלה על הכסא כמו עיפה נפשה מאד, עיניה נשאה למעלה ותבט בספון זמן כביר מבלי הניע עפעף בעת אשר הוא התהלך בחדרו לארכו ולרחבו כמו סבל מחשבותיו לא יתן דמי לו. פתאום הרימה היא קול שחוק ותשחק ותוסף לשחוק רגעים אחדים בלי הפוגה. הוא רעם פנים בשמעו קול השחוק ויוסף להתהלך בהרחיבו צעדיו, אבל בראותו כי היא לא תחדל, קרא אליה בלכתו מבלי הבט בפניה: ומה השמחה הזאת? – היא לא ענתה אותו דבר ותשחק עוד בקול גדול הרבה יותר מבתחילה. מצחו קומט ועיניו החלו להפיץ זיקי קצף, אך התאפק לבל יתן לזעמו תוצאות, ואף כי שפתיו נעו מכעס בכל זאת קרא שנית בקול מנוחה: אבל הן לא לבדנו הננו פה בבית, התחפצי להעיר את כל בני הבית משנתם, או אולי יש לך חשק ברופא? – היא הקריבה עוד רגעים אחדים לשחוק, אף כי פניה העידו בה כי לא מקרב לבה שחקה בעת ההיא, ומי יודע אם לא על כן שחקה יען כי בבית זר היו ולולא זאת אולי שברה כל הנמצא בחדר לרסיסים, ואחרי אשר חדלה מהרעים בקול שחוק ענתה בשאט נפש, אשר נראה מכל תנועות גוה ופניה ועיניה ומכל הגה אשר יצא מפיה: בי אדוני ואלופי! מדוע לא אשחק? הן כל דרכינו צולחים, הלא את אשר נחל נכלה כרגע, כי חכמתך תעמוד לך להוציא כל מזמה לפועל ידים, ולמה זה לא אשחק ואצהל קולי אם נחנתי באיש חכם לב וחרוץ במלאכתו כמוך? ישמעו גם כל שוכני הבית וידעו מה מאושרה אני בחברת איש נכבד כזה, ובדברה כזאת נסתה שנית להצהיל קולה, אך לשוא, כי כמו מחנק הושם לצוארה ולא יכלה להוציא קול. האדון האלוף התיצב הכן לפניה ויתבונן בה מבלי הסב עין וקצפו גז וילך ותחתיו לקח בוז וקלסה מקומו באמרו: אולם יונתי, מה היום מיומים? הן מעת ברך אותנו אלהים ויאחד לבותינו, בכל העת המאושרת הזאת הלא את תכיני הבית, ואני רק עזר כנגדך הנני ולפעמים גם מגן לך, ומה זה נפל לבך הלילה? האם הקשבת דבר מאחריך, כי השר גמר אומר לקחת אשה ועל כן נבהלת? – כשני פיות הררי אש הפיצו פתאום עיניה אש פלדות בשמעה דבריו, אך כרגע הצליח בידה לעצור ברוחה ולענות אותו במנוחה: לא אלופי ואדוני, כזאת לא שמעה אזני, אך אחרת שמעתי מפי אדוני כי הוא ישחית ברגע אחד את אשר אעמול בו ירחים רבים. פתאום עלה על לב אלופי החכם הגדול, אשר בחכמתו יחיה, לחרף את שם היהודים ולפתוח פה לחמור אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו למלא גם הוא פיו נאצות על היהודים, להעלות אף אלישבע ולהקים את אמיל אהוב נפש לאויב לו. הן אוצרות אלופי ירבו כחול, ובידו לדבר כעולה על רוחו, ואם יחסר לו דבר מה הלא אוצרות רעו ואוהבו האציל המרומם הנקוב בשם בן סוסי פתוחים לפניו, ולמה זה ישים מחסום למו פיו? מדוע זה לא יראה לכל מי ומה הוא ומה כחו? בלי ספק יש את נפשו מעתה לשבת במנוחה על נחלת אבותיו ולא יתרפס וירהב עוד איש, ולמה זה אחדל משחוק? –

– המוסר הזה תשמיעני בביתנו נתן עליה בקול מושל – ועתה לא עת לי להוכח אתך, כי אם להועץ, התשמעי? –

– אשמע אדוני! –

– אם האויל הזה פער פיו לבלי חוק לא בי האשם, וגם לא יכולתי לדעת זאת מראש, לא אצטדק לפניך רק אשמיעך את מזימתי. אני ידעתי כי הקוף יהודי הוא, וכי הגברת תכין אליו עיניה, אבל גם זאת לא נכחדה ממני, כי הוא אוהב עלמה אחרת, עלמה עבריה, זאת נודע לי אתמול, ובכל זאת לא יערב לבו להשמיע זאת מיראה פן תקצוף הגברת עליו, ואמרתי אנסה נא לראות אם יעיז עוד פנים לעמוד בעד עמו הנבזה, אז יתן בידי כלי מלחמה נגדו לגלות את אזן אלישבע מאהבתו לעבריה, והיא באש שנאתה תשפט אתו ותכביד על אחיה את אכפה לבל יתרועע עוד את זעום נפשה, ומחשבתינו תצא אז לפועל ידים. אך הכסיל השחית הכל בעברו כל גבול, ובזאת הרים עוד את היהודי הנבזה בעיני אלישבע, ועתה לא תאמין גם אם אגלה לה סוד אהבתו לעבריה, כי היא תחשוד אותנו כי משנאה נדבר כאלה. ועתה התביני מזימתי? –

– אבין אדוני ואדע כי תמיד חרשת אתה מזמה טובה ואחרים הפכוה לרעה –

– לא עת הוכח עתה – קרא כלבי בקול מושל שנית – עתה אין את נפשי לריב עמך, וגם את אל תשכחי כי אוצרנו נקוב כעת ולא עת דברים היא לנו כי אם עת לעשות –

– ומה תעשה עתה אדוני? האם תדמה כי עוד יצלח חפצנו בידינו להביא את אלישבע במסורת הברית את בן סוסי? כל עמלי שעמלתי זה שלשה ירחים עלה בלילה הזה בתוהו, שכר לא יהיה לנו –

– ואם גם לא תלכד אלישבע ברשתנו עוד מצודתנו פרושה עליה, הן אחיה ישמע בקולך, יפתי, ולפעמים גם תמשלי בו אם אך תחפוצי –

– הוי איש לא ידע בושת! – קראה האשה ותסתר פניה.

– האם אחל בלילה הזה ללמוד החכמה הנפלאה הזאת לדעת בושת? ולמה זה לא יעצתני לעשות כזאת עד הנה זה שמונה שנים, האם לא עת מצוא להכלם היתה לי בכל העת ההיא? אבל אני לא אדע בושת ולא אחפוץ לדעת, חרפה אחת אדע והיא חרפת מחסור, ולמען הסיר החרפה הזאת מעלי אעשה הכל, וגם את תעשי ככל אשר תחפצי, ואם תבקשי ממני בחזקה כי אכלם אני בעבורך, אעשה זאת לך למען האהבה הגדולה אשר תקרב לבותינו –

– אתה אתה גרשת כל רגש אדם מלבי, הבושה והצניעות וכל אשר תוסיף לוית חן לאשה, ועתה אתה עוד תסתולל בי! –

– אבל מי זה יבקש כזאת ממך? למה לך לוית חן, אם תמצאי חן גם עתה ולא נחסר דבר? כאשר חן לחייך ועיניך לא יהיה לך עוד אז תחלי לבקש לוית חן, ועל כן הניחי גם זאת לעת אחרת, ועתה שמעי את אשר יעצתי: כי אלישבע לא תתן ידה לבן סוסי וכי גם אחיה לא יאמר לדבק טוב הוא, זאת אדע נאמנה, ואתפלא על נפשי איכה טחו עיני עד הנה מראות נכוחה כי הדבר הזה היה לא יהיה. אולם הוא יהיה לכלי חפץ בידי לשלם לי בנשך ותרבית מחיר עמלי –

– הוא ישלם לך? האם את כלבו ימכור ויתן לך מחירו? אבל אני אדמה כי הוא מת כבר ברעב –

– לכן שמעי והתפלאי; בכיס בן סוסי אמצא כסף כעת הרבה יותר מאשר תדמי, כי מצא לו מקור נאמן לשאוב ממנו כסף. הנה הוא איש לא רע המראה ויתפאר תמיד באבותיו אצילי הארץ, ומי יודע אם לא אמת בפיו כי להשמעות אזנים היתה אמו יפה-פיה עד מאד, אך בבית האצילים לא מצא די למלא כיסו הריק ועל כן החל לבקש קרבת היהודים, אשר להם כסף ובנות וכבר נשבע לחמש בנות מהעם הנבזה הזה לאהוב אותן באהבת עולם, גם החליף עמם טבעות, וזאת הלא תביני כי הטבעות אשר ליהודיות משובצות באבנים יקרות והטבעות אשר נתן תמורתן היו יקרות לא בעבור האבנים רק יען נחלת אבותיו אצילי הארץ מעולם הנה. ובתמורה הזאת ראה שכר לעמלו, מלבד הנשיקות הרבות אשר כולן יחד לא תשוינה אף גרה אחת בעיני, עוד כשני אלפים שקל –

– הוי על איש מרמה נבזה כזה! – קראה האשה בשאט נפש ועצמותיה רעדו למרות חפצה.

– פיך הכשילך בלי ספק כי חפצת לאמר: האח! אך איש חכם האיש הזה! אבל אל נא תהללי אותו יפתי כי לא לבו הגה מזמה נפלאה כזאת, כי אם עצתי הנחתו באורח מישור, ובמחיר עצתי חלק כחלק נחלק בשכר אשר נראה לפעולתנו –

– ומה לי לדעת זאת? –

– אמנם לך לדעת זאת, כי באה העת אשר גם את תתני ידך לנו בדבר הזה –

– כל עוד רוח חיים באפי לא אטביע נפשי בחלאה כזאת! –

– חי נפשי כי בידך להוליך שולל גם את אלהי מרום, הן פניך הפיקו תום ויושר בדברך את דבריך אלה כמו מלבך יצאו, אבל אני אדע כי אך תלעגי ובזאת אנחם –

– לא אלעג בפעם הזאת, דבר ברור השמעתיך כי לא אובה ולא אשמע לך בדבר הזה –

– טוב מאד, טוב מאד! – קרא האיש וימחא כפיו – משחקת נפלאה הנך ותדעי לשנות פניך גם מבלי מסוה בחריצות נפלאה, ועל זאת אודך ואשמח, כי אראה מקור נאמן לשכר, גם אחרי אשר פניך היפים לא יהיו לך עוד, כי במסוה אשר תשימי על פניך תמצאי חן כמו בהם. האח רב לי! –

– דבר כחפצך והתחפש כעולה על רוחך, אך דבר דברתי ולא אשוב ממנו – קראה האשה בקול.

– אנא אל תרימי כה קולך, ואני אומר לך כי תעשי ככל אשר יעצתי, הן אשה חכמה את ותדעי כי טוב לך לשמוע דברי מורה כמוני –

– ואם גם תרבה תדבר עד אור הבוקר, אחת דברתי ולא אשנה כי לא אלך עמכם בטיט יון כזה –

– אני לא אדבר עד אור הבוקר, כי אם באחת אצוה ולא אוסיף; –

– ומה תעשה אם אפרוק עולך מעל צוארי? – קראה האשה בקשיות עורף.

– אם תסירי עול בעלך מעל צוארך אז יתן עליך עול בנים וישאלך מה שלום בניך? – חורת מות כסתה כרגע פני האשה בשמעה הדברים האלה, עצמותיה רחפו, שיניה צללו כמו קדחת אחזה בערפה ותטלטלה טלטלה, את עיניה כסתה בכפות ידיה ותשב שוממה זמן כביר, והוא עומד הכן למילה ועיניו ילטוש כארי טורף בטרם ישלח שניו בטרפו, ושמחת נצחון נראתה על פניו. היא לא הסירה ידיה ולא הביטה בו זמן כביר. אחרי כן הניח ידו על שכמה ועצמותיה רחפו שנית ויאמר: הנה העת תחלוף ולך לדעת בתחילה את כל אשר יעצתי למען תדעי לכלכל דבר. – היא לא ענתה והוא הוסיף לדבר: ידעתי כי בפעם הזאת תעשי שלום לי כחפץ לבך, כי חדשות ונצורות אתי אשר בידן לעשר אותנו עושר גדול, וגם לנפשך דאגתי. הן לא נכחד ממני, כי נפשך תכסף תמיד להתרצות לאלהים, ובדבר הזה אשר נעשה כעת תמצא ידך לעשות דבר אשר יישר בעיני אלהים ואנשים –

– אתה תורני לעשות דבר אשר ימצא חן בעיני אלהים! – קראה האשה במנוד ראש – השטן יורה תורת חיים ואהבת חסד! –

– אם לא תודי במו פיך כי מישרים דברתי בפעם הזאת או בידך למשוך ידך ממנו – ענה האיש במנוחה ותום לב, עד כי גם אשתו אשר ידעה אותו נבוכה בפעם הזאת ולא ידעה אם בתום לבב או בלצון דבר – והוא הוסיף לדבר: הנה על חמש הבנות עוד ששית מצאתי אשר טבעת יקרה לה ואשר על כן עלינו לעשות כל אשר בידינו לקרבה אל בן סוסי, אמנם גם מבלעדי הטבעת תהיה לכלי חפץ בידינו. הנערה הזאת היא אהובת אמיל ואותה נדיח לזרועות בן סוסי ושכרנו הרבה מאד –

– לא אבין מליך. מי זה יתן לנו שכרנו? האם בן סוסי? ומה אעשה אני בדבר הזה? –

– את הן תותרי בזה ואני אעזבך יום אחד או יומים פה, הן לא תיראי להותר לבדך תחתך בלי מחסה ומגן, האין זאת? ואת התרועעי את אלישבע ודברי באזניה טובות על אמיל, כאשר תביני, הן בדבר הזה לא לי להורותך, זאת תדעי יותר ממני, ובזאת תקחי לבה אחרי כי תעלי את אהוב נפשה על שפת לשונך, ואחרי כן כאשר תראי כי היא תאמין בדבריך ותחשבך לאוהבת לה – וזאת אדע נאמנה כי כרעיה אהובה תחשבך מהרגע אשר תדברי טובות ותהללי את הנער היהודי, אז תגלי את אזניה כי הוא אוהב עלמה עבריה אשר צדדה אותו בקסם שפתיה, וכאשר תחרד לשמועה הרעה הזאת ואולי גם תתעלף הלא לשמועה כזאת עת רצון היא להתעלף, אז תגלי עוד את אזנה כי אישך התבונן לכל אלה מראש, ומאהבתו הגדולה לאחיה יחשוב מחשבות להפר את האהבה הזאת. ובדבר הזה תקחי לבה עד מאד ותהי גם היא לכלי חפץ בידינו, ואת הנער היהודי נדיח לים דאגה, כי אהובתו יפת עינים היא וימאן הנחם ואז יהיה גם הוא לכלי חפץ בידינו. כי בעת הזאת עלינו לבקש גם חברת היהודים בעלי הכסף, אבל לא אוכל לגלות לך עוד כל הסוד, כי ידעתי כי בן סוסי יבוא עוד הנה להועץ, אחרי אשר יכבו כל הנרות בבית, ואך עוד זאת אגלה לך, כי