שאלת היהודים – שאלת החיים (מאמר שני) / פרץ סמולנסקין

בהמאמר הראשון ¹הוצאתי המשפט כי שאלת היהודים כשאלת החיים לא לנו לשאול, כי אין בידנו למצוא לה פתרון וקצרה ידנו מהרים מכשול, כי כל המכשולים הפרושים על דרכי חיינו לא מידינו המה כי אם מידי צוררינו, ועל כן כל השואלים את השאלה הזאת אך שונאי ישראל המה – אשר רק עלילות יבקשו, לא למצוא פשר להשכיל להיטיב לנו מגמת פניהם כי אם להבאיש ריחנו ולתתנו כבריה בפני עצמה, כחיה נוראה אשר נטל על בני האדם להוָעץ ולשאול שאלות ולבקש תחבולות איך לשום חחים בלחייה – או חסרי דעת אשר לא יבינו עד מה ויחליפו המסובב בהסבה ויבקשו לכלות מישראל פֶשע אשר לא פָשע ולהיטיב דרכיו בטרם עִוה אותם.

אף על זאת פקחתי עיני הקוראים במאמר ההוא ובמאמרים רבים ושונים, כי כל העמל והיגון אשר באו לנו הורתם ולידתם בהשכלת ברלין, כי היא דכאה בתחלה רוחנו ואחרי כן השחה גם ראשנו עד כי כיום לעפר מות תשפתנו. אולם בעת ההיא עוד לא רבים הבינו זאת, כי אז עוד טרם נתכה עלינו חמת אויבינו ואחינו ברוב מקומות מושבותיהם התנשאו וירם לבבם ויאמרו מי יֵחת עלינו, כי על כן אספוק מאד אם יזכרו עוד רבים את אשר דברתי השכם ודבר זה יותר מעשר שנים, על כן אשמיע כיום תמצית הדברים ופרושם לאלה אשר לא הבינו אותם כמו, בטרם אגש אל פתרון שאלת היהודים, היינו השאלה הרוחנית אשר היא גם יסוד מוסד להמצב החמרי.

ראשית משפטי היתה כי הדעה כי לא עם אנחנו הכחידה קימנו ויתר מוסדות אגודתנו אכלה אש קנאת ההשכלה. ההשכלה הזאת אשר קראתי לה תמיד בשם “ההשכלה הברלינית” היא היתה בעוכרינו לערער יסודות בית ישראל ואחרי כן גם להשים נוינו ולהביא עלינו חמת אויבים ובלהות צלמות, ואת הדבר הזה לא הבינו רבים כמו. אחדים שאלו: מה עול נמצא בהשכלה הברלינית, הן היא מולדת העת ההיא, ואם לא מברלין יצאה כי אז צצה ממקום אחר, וסוף סוף העת והמקום והחיים גרמו שתשתכח תורה מישראל ויראת שדי יעזוב. ואחרים שאלו: ואם כן מה לנו לעשות? לשוב על דרכי אבותינו הראשונים ולשבת כלואים במבואות צרים סגורים ומטונפים ולדבר בשפה בלולה ולברוח מפני רואי השמש? וכאלה רבות שאלו, ואף כי כבר עניתי על כל אלה בשפה ברורה, בכל זאת נטל עלי פה לשוב להשמיע הדברים ביתר באור.

בדברי עתק על ההשכלה לא שכחתי אף פעם אחת מהוסיף עליה “השכלת ברלין”, לאמר: היא בריה בפני עצמה, לא דעת ולא תבונה לה יֵאמר כי אם “השכלת ברלין” – ואמנם מי פתי יקום ויאמר: שוא לכם בעלי הדעה המשכימים קום ומאחרי שבת לשאול ולדרוש בכל חכמה ודעת?! הכל יודעים והכל מודים כי החכמה תחיה ותעֹז לחכם יותר מעשרה כלי קרב. ומי הוא היהודי אשר דברי ימי עמו לא נצפנו מנגד עיניו אשר יוציא משפט מעֻקל כזה? בכל העתים ובכל הזמנים דרשו בני ישראל חכמות ובהן התפארו, וגם אלה אשר מעט מן המעט טעמו מעץ הדעת גם המה נתנו לבם כלב חכמי עולם ויתפארו בחכמתם, ובכל עת נרדפו על רדפם דעת. אולם הדעת אשר בחרו בה אבותינו, הדעת היקרה בעיני כל מביניה, הדעת אשר תתן לאדם צלם אלהים, הדעת אשר בלי ספק החזיקו בה גם בני הדור הזה לפי רוח העת, רחוקה רחוקה היא מהשכלת ברלין כרחוק החיים מהמות.

בשאתי על שפתי השכלת ברלין כונתי תמיד לזאת התורה הנשחתה אשר יצאה משם, לא לבקש דעת למען הדעת כי אם לגרש את היהדות מפני ההשכלה, כאשר עשו מטיפיה וכהניה, אלה אשר חמסו תורה וישליכו שקוצים על כל ירושת פליטתנו, אלה חסרי הדעה אשר לא הבינו לא אל העבר ולא העתיד וגם ההוה נכחד מעיניהם ויצאו להורות הלכה זרה ונבערה, כי כל עמלנו וענינו ולחצנו באו לנו על כי נמאס בהשכלה ואם אך נחזיק בה ונשימנה כחותם על לבנו אז תזרח לנו שמש צדקה. ובגלל הדבר הזה, יען כי לא ראו נכוחות ולא התבוננו להדברים כמו שהם, לכן עוו משפט ויתעו בתהו את ההמון הרב. המה לא השכילו לראות כי לא היהודים במערות וכפים יתחבאו ויברחו בהחבא בראותם יד שלוחה אליהם לקבלם באהבה, כי אם כל יד שלוחה היתה בהם להֻמם ולאבדם ולכלוא אותם בבתי כלאים ולהחביא אותם בחורים לבל יראו אור ושמש; כי לא היהודים סגרו מבית דלתות שערי רחוב היהודים כי אם מחוץ הציבו עליהם שומרים; כי לא היהודים מאסו בחכמה כי אם החכמים מאסו בהם ולא נתנו להם ידים לבוא לבתי החכמות, והחכמה אשר קנו להם בדמם וחייהם בבתיהם היתה נסרחה בעיני כלם; כי לא היהודים מאנו לחרוש ולקצור ולזרוע כי אם בחזקת היד לא נתנום לעשות כזאת; כי בכל מקום ובכל זמן לא מקרב היהודים יצאה השנאה כי אם אותם הדפו בעברת נקם, ואך שב אף שונאיהם רגע מעליהם הרבו תהלה ושבח למיטיביהם וכל בן עם אחר אשר לא הִכָּם לחי היה כרגע בפיהם לחסיד באומות העולם. אל כל אלה לא הביטו משכילי ברלין גם לא שמו לבם לראות כי ישנן ארצות אשר שם כבר הוסר כל מסך מבדיל בין עם הארץ ובין היהודים מבלי אשר הרבו היהודים בתחלה לכלות פשע ולהתם חטאת, ויצאו להורות להעשוקים כי יחדלו מעשק ידיהם, להנבזים לבל ידרכו ברגל גאוה ולהנרדפים כי ישובו וירחמו את רודפיהם. ההשכלה הנבערה הזאת אשר לא הבינה עד מה ותרבה לבקש עון וחטאת באלה אשר לא מפשעם נגע להם, היא בלבלה את הדעות גם בישראל גם בהעמים. בישראל בלבלה את הדעות כי למדה אותם לעזוב דרך רשע אשר לא דרכו בו ועל כן עזבו את הדרך הנאמן והישר אשר אלה העורים חשבוהו לדרך רשע; כי עוררה את רוחם לבקש את הכבוד בתתם את נפשם לנבזים ושפלים ועל כן שפלו עוד יותר; כי דברה אל לבם להכיר טובה לשונאיהם ומציקיהם ובזאת הרכיבו אף המה אלופים חדשים לראשם. ובעמים לִמדה לעַוֵת משפט כי מצאו בדברי אלה אבות ההשכלה סמך לדבריהם, ובכל האשמות אשר טפלו על ראש ישראל מצאו מקור להם בדברי חוזי ההשכלה האלה, אשר נשאו אף המה חרפה על קהל ישראל.

ההשכלה הזאת לא אמרה די בעוררה את העם ללמוד ולבקש דעת, באלה לא חפצה, רק דבר אחד היה לה לקו ואותו שמה כתורת אלהים לפני כל העם והוא היה: "לעשות רק כמעשה העמים ", זה הוא עמוד התוך אשר עליו נשענה השכלת ברלין, לעשות כמעשי העמים אם טובים ואם רעים בכלל, אם טובים ואם רעים בפרט לנו, אם נוכל או לא נוכל לעשותם, לכל אלה לא לנו לשית לב כי אם חפץ אחד יחיה רוחנו והוא לעזוב כל דרכינו ולמאס בכל מעשינו ומחשבותינו ולעשות כמעשי העמים בבית ובחוץ, בבית ה' ובביתנו ובכל מקום. ובגלל הדבר הגדול הזה הבטיחונו המורים הישרים והחכמים האלה כי בנינו או בני בנינו או בניהם אחריהם יֵחשבו כבני הארץ. ותוצאות התורה הזאת היו: בתחלה לעקר את העיקר היותר גדול והעמוד היותר חזק בבית ישראל והוא כי עם אנחנו, כי אם עם אנחנו הן לא נאבה ולא נשמע להם להתבולל בין העמים, ואחרי כן להסיר תקות הגאולה, כי כל עוד תקות הגאולה היתה חיה בקרבנו הנה בהכרח נחשבנו כעם, כי אחרי אשר לפנים היינו עם וארץ וממלכה היתה לנו ואחרי כי נחכה ליום אשר תשוב לנו הממלכה כמקדם הנה עם אנחנו, כאשר הסוחר סוחר הוא, אף עם לשעתו דרכי מסחרו אבלות, או המורה מורה הוא אף אם נדח לשעתו ממשמרתו בעונו או בעון שופטיו. ולמורי השכלת ברלין היה הדבר הזה לפח ולמוקש, כי איך יאמרו לישראל: זנח כל דרכיך ולך בעינים עצומות בדרכי העמים כל עוד אשר זכרון אבותיהם בעבר ותקותם לעתיד ימצאו מסלות בלבם? ועל כן הרימו ידם ויכריתו את עץ החיים הזה משרש ואחרי כן כאשר הצליחו להסיר את ישראל מגוי וללמדו לעשות כקוף כל מעשה אשר ראו עיניו וגאולתם עוד טרם באה, לכן נאלצו לשוב על קיאם ולנבא לימים הבאים, כאשר יתם כל כתם מישראל, כי התבוננו ויראו כי עוד לא רֻחץ מצואתו בארצות אחרות ואת עון אחיהם אלה יסבלו המה, ועל כן עליהם לחכות עד אשר יֵערה רוח על כל ישראל לעשות כמעשיהם. בוש לא בושו והכלם לא ידעו נביאי ההשכלה האלה להשמיע כפעם בפעם בפומבי כי אך בעון יתר אחיהם בהארצות הקרובות להם, אשר עוד ימאסו בדרך השכלה, הנם נמקים, ובדבר הזה הציתו אש השנאה בקרב לב היהודים באשכנז לאחיהם, כי האמינו אמונה אֹמן כי אך מפשעם נגע למו. ואחרי אשר הפילו את שני העמודים החזקים מבית ישראל: את תקות הגאולה ואת האהבה והאחוה ליתר אחיהם בלמדם לשונם לדבר שקר כי אך הדת היא אבן הפנה בבית ישראל, הנה נפלה גם האבן הזאת מאליה ותתפוצץ לרסיסים, כי אלה הנושאים שם הדת על שפתם הם המה בזו לה בשאט בנפש ויקוצו בכל מנהג וחק, כי הן לא כמנהג העמים וחקיהם המה. אמנם נפלאות עשו! כאשר יסֻפר נס גדול אשר עשה אחד הצדיקים בעל מופת בבוא אליו חגר בשתי רגליו והוא נשען על שתי משענות ויאמר: רבי הושיעה נא! – השלך את המשענת מתחת אציל ידך הימנית! – צוה בעל המופת וכן עשה המחכה לעזרה וישען ברב עמל על המשענת השניה. – השלך את השניה – נתן איש המופת צו וכן עשה הפסח וכל העם ראו והשתוממו כי הפסח אחרי אשר השליך שתי המשענות – נפל ולא הוסיף קום. כמופת הזה לכל משפטו עשו מורי ההשכלה הזאת, בתחלה צוו להשליך את משענת אהבת הלאום לכל משפטיה וכאשר הצליח בידם ובית ישראל עוד מתחזק בכל מאמצי כח להשען על עמוד הדת והנה הפילו גם אותו ובית ישראל נפל עד לבלי קום. הוא נפל פלאים ברוחו כי לא נשאר אף מה מכל הדברים אשר בעבורם נקרא בשם ישראל בעת אשר לא במוסרות הלאום ולא במוסרות הדת יחזיקו, ובנפול הרוח נפל לאט לאט גם החֹמר, כי במהרם לרוץ אֹרח לרדוף להשיג את העמים למען יחבקום באהבה ויהיו כמוהם, לא התבוננו כי האויב יגיח מאחוריהם וימטיר עליהם בלהות צלמות… ובכן באנו בעון המורים האלה עד עברי פי פחת ואזלת יד מהושיע. ועל הדבר הזה עלינו לבכות ולהאנח בשברון מתנים ולבקש כל עצה ותחבולה לבערו מלב כל אחינו אולי יש תקוה כי נשוב ונבנה הריסותינו. לא את הדעת והחכמה נרחיק מאהלינו כי אם את האולת אשר התעטפה באדרת הדעת, את החנופה אשר לבשה בגד המשפט ואת השקר אשר ישב על כסא האמת. תורת השכלת ברלין היא אך אולת, חנופה ושקר.

נשער בנפשנו בית אחד נמצא בעיר אחת אשר לא כתֹאר יתר הבתים היה תארו ומנהגי יושביו שונים היו ממנהגי יושבי יתר הבתים, והנה נגשו ובאו יושבי יתר הבתים אל יושבי הבית הזה ויאמרו לאמר: הנה בעירנו תשבו וכאחד ממנו תבקשו פה לחם וחיים ולמה זה תבחרו לשבת בבית אשר מראהו זר והנהו כמפריע יפי העיר כלה? ורבים אומרים כי מארת אלהים תחול עליו ועל יושביו, ואיש לרעהו יספר כי שעירים ירקדו שם ויגזלו את עוללינו ושם הרגיעה לילית, הלא טוב טוב כי תהרסו את בתיכם ותבנו לכם בית כבתינו ונהיה שלום כמוכם כמונו ואיש לא יזכור כי לפנים נבדלתם מממנו, ואם אין הלא תבינו כי ריב יהיה בינינו כל הימים. יושבי הבית הזה בשמעם כאלה נפל לבם ויתיעצו מה לעשות והנה השמיעו אחדים את דעתם לאמר: צדקו בני העיר בדברם כאלה, הן בעירם הננו יושבים, והמה יחפצו כי יהיה שלום אמת בכל העיר והבית הזה אשר נחלנו הוא כאבן נגף, כל העובר עליו ישום וישרוק וכל העיר תהיה בגללו לזעוה. אמת הדבר כי שקר המה הדברים אשר המה מעבירים על הבית, אולם אחרי כי יפחדו מפניו ויבחלו בו שוא יהיה כל עמלנו לפקוח עיניהם לראות נכוחות, אמת היא כי ירושת פליטה הוא לנו מאבותינו, אך אבותינו מתו ואינם ואנחנו נבקש חיים ולא נוכל להקריב אשרנו ושלומנו בגלל זכרון מימים שעברו – את דברי האנשים האלה נבין, המה דברי חפצי-חיים, בעלי חמר אשר טוב בעיניהם תענוג אחד מתענוגי הגויה מכל חיי הרוח והמה הולכים לשטתם ועל פי שטתם יצדקו.

לעמתם קמו אחרים אשר אמרו בפה מלא: לא נאבה ולא נשמע. הבית הזה אשר נחלנו מאבותינו עומד על תלו זה ימים רבים ועוד בטרם יסדו אבן פנה לבתי יתר יושבי העיר כבר יצא לו שם בארץ, ואין כל צדקה ומשפט ליושבי העיר לשאול ממנו או לצות עלינו לעשות כזאת, וכאשר אנחנו לא נאמר להם כי המה יהרסו את בתיהם למעננו, הנה אין להם לצות עלינו. ושקר הדבר: ביתנו לא לזרא בעיני רואהו רק אם אך זאת יבקש לראות, וכן שקר המה כל דבריהם עליו, ואחרי כי אין להם כל צדקה לדבר כזאת הנה המה באים אך כמתנפלים ומבקשים תואנות ועל כן אין לנו לשמוע בקולם, כי בבית הזה נולדו ומתו אבותינו ואבות אבותינו ובו נחיה ונמות גם אנחנו וכל כפר לא יטנו לבגוד בזכרון אבותינו, ואם ירעו לנו ויציקונו הנה המה הרשעים ואנחנו נעמוד על נפשנו כל עוד רוח חיים באפנו ואם יכריעונו ונפול שדוד במלחמה, הנה נמות בלב בטוח כי מתנו מות גבורים ולא מות בוגדים – גם את הדברים האלה נבין לשפוט, המה דברי אנשי הרוח אשר ידעו כי החיים הנאמנים ומנעמיהם לא ממקור החמר כי אם מהרוח יצאו ועדיו ישובו.

אף את פֹעל אלה נבין אשר לא ידברו דבר ולא יוכחו, כי אם יברחו בהחבא לאחד אחד מהבית הזעום וימצאו מפלט למו בבתי יתר היושבים, המה אנשים אשר אין די אמץ בלבם להלחם בדבר שפתים פן לא יצלחו, גם כח אין בלבם לשאת ולסבול בגלל רעיון הלב כי על כן יִמָלטו על נפשם. את דברי אלה השלשה ומעלות רוחם ומעשיהם נבין ולא נאמר לאחד מהם כי בשגעון ידבר או ינהג אחרי כי איש איש יבחר בדרכו ובדרך הזה יחזיק לא יטה ימין ושמאל. אך אם יקומו עוד אחדים מקרב העדה ויאמרו: אמת הדבר כי אין כל משפט לשכנינו לבקש ממנו כי נהרוס את בית אבותינו וכל דבריהם שקר המה כי לא מארת אלהים עליו תחול ולא שדים ומזיקים בו ינוחו, וחרפה היא לנו להרוס אותו ממסד עד הטפחות פעם אחת פן יגדילו עלינו עקב ויאמרו כי נצחו אותנו, אבל גם להעמיד את הבית על תלו לא טוב הוא, כי לא נוכל לריב ריב-תמיד את שכנינו, כי על כן עצתנו: נשליך את הגג ונשים תחתיו גג אחר כיתר הגגות, גם את העמודים והחלונות והדלתות נסיר ונשים אחרים תחתיהם ובכן נשנה את פני כל הבית עד כי יהיה ברבות הימים ככל יתר הבתים ולא ינכר במראהו ולבני בנינו יהיה שלום. דברי אלה היועצים הלא יהיו כדברי משוגעים וחסרה דעה בעינינו, כי המה לא בדרכי החמר ולא בדרכי הרוח יחזיקו ולא יביאו השלום ואף משפט לא יציבו, המה רק יהרסו ולא יבנו, כי את ביתם יעקרו לאט לאט משרש וחן לא ימצאו בדבר הזה בעיני שונאיהם אשר יניעו אחריהם ראש ויאמרו: מה קשה ערף האנשים האלה ומה עז מצחם, הן המה בעצמם יַראו לכל כי ביתם לא יצלח, כי על כן המה משנים פניו, ואם כן הוא למה זה יוסיפו להעלות אפנו ולא יסירוהו פעם אחת ממקומו? הנה לא נפקוד על אלה אשר יחזיקו בקרנות ביתם ויאמרו כי הוא כליל יפי אם המה יקומו נגדנו, כי המה הֻכו בעורון ולא יראו נכוחות, אך עיני אלה האנשים נפקחו כבר לראות כי נגע בביתם ובכל זאת יוסיפו להמרות רוחנו, הנה אות הוא כי לבם רע ויבקשו אך ריב ומצה לכן כה יֵעשה להם.

ועתה יגיד כל איש אם לא זאת היתה עצת משכילי ברלין ואם לא יצדקו מריבינו כיום מהעמים בראותם כי הסירו כבר אבן מעל אבן מבית ישראל ואין עוד אף זכרון לא לרוח הלאום ולא למוסדות הדת ובכל זאת יקשו ערפם ויקראו בשם ישראל! עצת המשוגעים האלה היא היתה בנו להרוס את ביתנו ומשגב מעוזנו וגם להרבות עלינו קצף וחמת נקם, כי בעת אשר אבותינו נחשבו כעורים בהחזיקם בקרנות ביתם ונמצאו אנשים אשר נדו להעורים האלה, הנה בני הדור הזה אשר הרסו ולא חמלו הבית ואשר בו ורק בשמו עוד יקראו, המה יֵחשבו כמחרחרי ריב ומבקשי מצה ומדון על לא דבר, כי בעת אשר בבית יחרפו ויגדילו עקב על בית ישראל, הנה בחוץ יתיצבו כשומרים עליו ויגורו מלחמות… ועל כל העם יצא הקצף…

אשר על כן יבין כל איש כי לא על ההשכלה בכלל, אשר תפארת היא להאדם ואשר גם בטרם קמו מטיפי השכלה בברלין בחרו בה חכמי עמנו בכל לבם וגם היום הזה יבחרו בה כל אנשי לב, עלינו לקרוא מלחמה, כי אם על ההשכלה הזאת אשר אלה המה הסמנים אשר על ידם נכיר אותה ולא נמירנה באחרת. ההשכלה הזאת תורה: א) כי אין לנו לעשות אחרת בלתי אם לבחר בדרכי העמים. ב) לשנות פני כל אשר נחלנו מאבותינו לבל יכירו מראיהם. ג) להסיר כל מוסרות האהבה והאחוה בין הגוי כלו למעת יתבולל בעמים. ד) להסיר כל תקוה לשוב ולהיות אנשים ככל העמים נוחלי כבוד בשבתם על אדמתם, כי אם להיות נודדים דויים וסחופים עד עולם. ה) לבער עד תֻמה אחרי השפה העברית אחרי כי בה יוכלו להתאחד ולהשמיע צרות לבבו לרעהו עד קצוי ארץ. ו) לבקש אך למצוא חן בעיני העמים ולהרחיק כל אשר לא יישר בעיניהם, ולא לנו לשית לב אם גם נעשה על ידי הדבר הזה כתות ומפלגות בישראל. ז) להבטיח כי לרגלי ההשכלה תבא לנו אהבת העמים ובה נשגב ונחיה ככל בני הארץ. ח) להשלות נפשנו בתקות שוא ולדבר שלום בעת אשר אין שלום. ט) לשום כל האשמות אשר שמו עליו אויבינו מאז ועד היום בראשנו ולהצדיק את הדין לכל צרה שתבא עלינו ותחת עצות להושיע נבקש רק לחפש דרכינו ולהיטיב את אשר לא עותנו. י) חלילה חלילה לבל נדבר טובות עלינו פן יאמרו שונאינו כי נתפאר במה שאין בנו. אלה המה עשרת הדברים אשר נתנה לנו ההשכלה הברלינית תחת התורה והדעת אשר גזלה ממנו, ובסמנים האלה יכירו אותה כל החפצים לשוב מדרכיה ולהרים המכשולים אשר שמה בדרכינו.

ובכל זאת למרות ההפכים אשר נראו לעין בדרך השכלת ברלין ולמרות ההבלים אשר עליהם נסמכו הדורכים בו, אחזו בו בכל לב רוב בני ישראל יושבי איירופא, אשר בקשו להשכיל, ויען מה? – כבר השמעתי סבות רבות ושונות אשר הסבו את הדבר, ועל כלן הועילו שלש הסבות האלה לרומם קרן ההשכלה הזאת ולשאת את שמה וכבודה עד למרחקים.

א) אחרי כי מפי מטיפי ההשכלה יצא דבר כי בעונינו ובעון אבותינו הננו נמקים ואך בנו תלוי הקולר ובידינו להסיר אותו מעל צוארנו בכח ההשכלה, אשר על כן הראו באצבע על ההשכלה כמו על מקור חיים וישע, לכן לא לפלא הוא אם מהרו רבים אל המקור ההוא בתתם אמון בדברי המטיפים לה אשר נחשבו לחכמים ויודעים דרכי העמים, ויהיו בעיני ההמון כרופאים מומחים אשר השכילו להבין את החלי ומזורו, ואחרי כי המזור הזה לא ברב עמל יֻקח, כי אך בהמיר איש את בגדיו ומנהגיו ובהנזרו למראה עין מכל אחיו הנה כבר בא בסוד ההשכלה, לכן לא יפלא עוד אם רבו הנוהים אחריה, ואחרי אשר ראו כי אחד או שנים זכו לגדולה בעבורה (או בגלל אשר מכרו בסתר את אחיהם) לכן למד כל אחד גזרה שוה בעצמו ויחכה אף הוא להתשועה הגדולה אשר תקום לו מההשכלה, ואם כבר נוחלה תקותו לקחת אותה לו הנה לבנו ייעדנה ויחכה בלב נאמן כי כמשפט כל בני הארץ המשכילים יֵעשה גם לו. והדברים האלה ברורים לכל מבין ומתבונן בכל משך העת הזאת לדרכי אחינו וחפציהם. אמנם לא נפקוד עון על ההמון, אשר האמין בדברי מטיפי ההשכלה, ולא נלעג לו על כי נתעה כשה נדחה אחרי מתעיו, כי הן לא לההמון להרבות מחשבות מקצר רוח ומעבודה קשה, ועל כן יט אזן קשבת לכל מורה, ואם המורה ההוא איש חכם וישר לב יהיה ויורהו דעה נאמנה ויחזיק בה, אשרהו, ואם מורה מתעה ילבש מעיל אמת וצדקה וימשכהו בחבלי שפתיו אז יוָקש וגם בעמדו על עברי פי פחת עוד טרם יתבונן. רק המורים המתעים בשגגה ובזדון המה עונם ישאו, איש איש לפי עונו.

ב) כן דרך רוב בני האדם לאחוז בהפתגם: טוב לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. המלחמה בלב כל איש בין הכבוד אשר יתן להישן ובין האהבה להחדש היא תאלצהו תמיד לפסוח על שתי הסעיפים, ובעת אשר יהרוס בגאונו ארמון בנוי לתלפיות רק יען כי ישן הוא ומפני חדש יוציאנו, בעת ההיא יציל אבן מקיר או כפיס מעץ מהארמון ההוא אשר נהרס על ידו, ובאבן או בכפיס ההוא יחזיק בכל עזוז אהבה וכבוד וישמרנו מכל משמר והוא יהיה תפארתו והודוֹ אף ישתחוה ויתפלל אליו ויהיה לו כאלהים. כי בדבר הזה בקחתו משתי הקצוות גם יחד ישביח המון מעיו להישן אשר הסכין בו ותאותו להחדש אשר תחיה רוחו. וכן היה בכל עם ועם ובכל דור ודור. בעתים שונות קמו אנשי לב ורוח אשר היו כמאורי אור בארץ וינסו כחם להסיר את ההמון מדרך כסל ולהראותו באותות ומופתים איזה דרך ישכן אוֹר, ולקולם לא הטה איש את אזנו, יען מה? יען כי גדל הדעה ההוא בקש להשמיד את כל השקוצים בפעם אחת ועל כן נבהלו נחפזו השומעים את דבריו וינוסו. לא כן אם קם איש יודע לב ההמון וחפציו ויורה לחדש פני הישן, להמיר דברים אחדים בחדשים, ותורתו היא לא לבער את הישן כי אם לערבב אותו בחדש ולעשות ממנו בריה בפני עצמה, אז אחריו ינהרו המונים המונים, והמה כלם לא יבקשו חשבונות אשר בעשותם בריה חדשה הן יזניחו את הישן וגם החדש אין עוד בידם, יען כי המה ישלו את נפשם כי עוד על אדמת אבותיהם עומדות רגליהם, אך כי חכמו מהם ויוסיפו לקחת לקח. כי על כן מצאו תמיד תלמידים מקשיבים רק אלה אשר לא שמו לבם להורות דבר באמת ומשפט כי אם לבלבל את הדעות ולסכסך ישן בחדש, המה היו למורים לדורם וגם הבאים אחריהם העריצו את שמם. וזאת נודע לכל מבין בדברי הימים, כי בכל עת ובכל זמן לקחו העמים בלכתם לדרוש אלהים חדשים גם אליליהם עמם… וזה הדבר אשר מטיפי השכלת ברלין מצאו אזנים קשובוֹת. לו באו ודברו לא בסתר: הרוס נהרוס ולא נחמול כל ירושת פליטתנו למען נציב לנו יד בתבל, כי אז אולי אך אחד מאלף שמע לדבריהם, אחרי כי לאחוז ברעיון הלב ולהוציא לפעל ככל אשר יורה הרוח מבלי נטות ימין ושמאל, לדבר הזה דרושה אמונה רבה או בינה יתרה וגם כח לב. המאמין בכל לבו לא יסור ימין ושמאל מכל התורה אשר הורוהו, יען כי אין לפניו כל רעיון אחר וכל מחשבה אחרת לא תניד את לבו, הוא ישר ילך אל מחוז חפצו מבלי שום לב אם לחיים או למות ממנו תוצאות. גם גדל הדעה אשר הרבה לבקש חשבון ומשפט הוא יבא עד קץ דעה אחת, כי היא דכאה תחתיה את כל יתר המחשבות ותהי לגבירה שלטת ברוחו והיא תנחהו אל המטרה, אבל רוב בני האדם אשר לא באמונה ולא בדעת יגבר לבם, והמה נמשכים גם עד זקנה ושיבה כילדים אחרי האומן, המה לא יוכלו להגיע עד מרום קץ הרעיון וישישו על כל מנהל אשר יַראה להם מקום לנוח בחצי הדרך. ומורי ההשכלה אף המה אומנים היו אשר ירט הדרך לנגדם, את האמונה זנחו ועד פסגת הדעת לא באו, ורגליהם אף המה כבר נלאו בחצי הדרך, כי על כן במקום עמדו לנוח שם נחה כל המחנה הגדולה אשר ברגליהם. ואם לאותות היינו צריכים אז מלבד כל האותות והמופתים, אשר כל איש יחזם, הנה גם פריעדלענדר, רעו הנאמן ואיש בריתו של בן-מנחם, עוזרו בתרגום ובאור התורה וראש המשכילים ואביהם, אף הוא יוכיח. הוא גמר אמר להביא אותו ואת ביתו בברית החדשה, ומה עשה? האם הלך אל הכהן ויאמר בפה מלא: הַזה עלינו מי-כפורים וכֻפר בריתנו את עמנו ואבותינו? אך לא! לדבר הזה דרוש כח לב, ובו לא הצטיינו אף אחד מאבות ההשכלה, הוא כתב מכתב אל ועד הכהנים וישמיעם כי נכון הוא וביתו לבא בברית החדשה אך בתנאי כי לא יכפו עליו הר כגיגית לאחוז בכל חקי הדת החדשה כי אם יתירו לו למשוך ידו משנים שלשה דברים. אך ועד הכהנים השיב פניו בחרפה כי השתאה על עזות מצח היהודי הזה. הן לא די לו כי יקבלוהו באהבה תחת כנפי השכינה ויסירו מעליו חרפת עמו כי עוד יתנו לו להתנות תנאים! והמה צדקו מאד, כי אף אם בכל נפשם ובכל חפצם רדפו לשבות נשמה מישראל אך רק אז עשו זאת אם חשבו כי הנשמה הזאת לא להם תהיה אם לא ירדפו אחריה, אך נשמת איש כזה אשר יאמר בנפשו כי יבקש לבא בבריתם ורק תנאים יתנה, היא גם בלי כל תנאי כבר נתונה נתונה היא להם. כי על כן צדקו הכהנים, אבל פריעדלענדער שפקח היה בעיני כל רעיו ומה גם בעיני בן-מנחם מה ראה לשטות זו לבקש הנחה? האמנם רק יען כי הסכין כסוחר לבקש הנחה תמיד בכל מקנה וקנין עשה זאת גם הפעם בסחרו את אמונתו? אבל הן בידו היה להחזיק או לא להחזיק בדברים האלה כחפצו, הלא נדע כי בברלין לא היה אז סוד חבר כהנים מבקשי עונות ולא הביאו במשפט את איש אם שמר כל חקי דתם או אין, וכל יתר אוהבי בן-מנחם אשר המירו דתם וגם באֶרנע והיינע לא אדוקים באמונה היו כידוע, ולמה שה פחד לב פריעדלענדער ויבקש רשות והתרה מאת ועד הכהנים? אבל הוא הדבר, לבו לא עצר כח לאמר בפעם אחת כי יעזוב אמונת אבותיו, הוא, אחד מאבות השכלת ישראל, הוא, הראש והגבאי לעדת ברלין, הן לא ימיר דתו כאחד המומרים הפשוטים, אשר אין להם כסף וכבוד ושם, ואשר רק למען מצוא כל אלה ייחלו לגאולה על ידי התמורה, הוא הן כל אלה הביא בידו ואם הוא יאמר להמיר דתו יעשה זאת רק אם יעשו לו מחיצה בפני עצמו ואז יאיר פניו לשני הצדדים ויאמר כי הוא עשה פשרה בין שתי המפלגות. וכיון שלא נשאו פניו וגם עליו נטלו לקבל הכל בלי כל תנאי והנחה אם לשבט או לחסד, שב לעמו וימשכם לאט לאט אל אשר בקש הוא ללכת ²ואחרי כל אלה בכתב בית ישראל יכתב שם פריעדלענדער וכאחד מאבות ההשכלה יהֻלל שמו עד היום ולא אחד מרעיו וחבריו בקש חשבון ומשפט המעשה הזה, לא אחד שאל את נפשו למשל: לו בא איש לא מבני ישראל ויאמר כי יבקש לבא בברית אמונת ישראל אך בתנאי כי יתירו לו הרבנים למלוח את הבשר רק שלשה רביעי שעה ולשתות שלש כוסות בפסח ולשתות ולשכור בפורים לא עד דלא ידעי, הנה זאת נבין כי רבנינו דחו אותו בלי ספק כאשר דחה ועד הכהנים את פריעדלענדער, אך מה היה משפט האיש בעיני כל משכילינו. הלא אך משוגע לא יֵאמר! ואבי השכלת ברלין כן עשה ולו עוד יד ושם בחכמים ושמו יקָרא על כתבי קדשנו עד היום באין מכלים דבר ואם עוד לפלא יהיה אם גם ההמון אחז בההשכלה הזאת אשר גם היא כמעשה פריעדלענדער לכל משפטיו?!

ג) הסבה היותר חזקה להשריש את ההשכלה הזאת בקרבנו ולעצום את עיני כלם גם החכמים לבלתי ראות נכוחות, היא כי היא הפיחה מלחמה, ובדבר הזה די היה למצוא מתנדבים בעם אשר יצאו חלוצים למלחמה. היראים והשלמים בישראל אם כי לא בחכמה וחשבון דברו נגד ההשכלה, אך בלבם חשו כי היא הבל ומאפע ³רק שוחה תכרה לבית ישראל ועל כן קמו נגדה בכל לבם, ואחרי כי מלחמה היתה לההשכלה והלוחמים בה לא ידעו להבדיל בין ההשכלה הזאת ובין חכמה בכלל ויתנו את כל לומד והוגה חכמה כמשכיל ברליני, לכן גבר כח ההשכלה ותהי גם כאם החכמות, אשר באמת לא כן הוא, כי תכליתה לא היתה ללמד דעה וחכמה, כי אם לגרש כל דעת וכל אמונה ורק לשנות פני העם היה חפץ כהניה, אבל ברבות הימים אחרי כי לכל חכם משכיל יֵאמר לכן נאלצו גם הישרים בלבותם לאגוד אגודה אשר בסתר לבם רוחם זרה להם, רק יען כי נדחו מהקהל האחד לכן נטל עליהם לבקש מחסה ומסתור בהמחנה השני. ובכן נשרשה כל כך בקרבנו עד כי כמעט מן הנמנע הוא לעקרה מן השרש בלתי אם למחץ ולהכאיב. ועל כן קשה היה למצוא אזנים קשובות להלחם נגדה, כל עוד אשר רק בדבר שפתים בקש איש להראות נבלותה. אולם מקרי השנים האחרונות פקח לרבים את עיניהם ביד חזקה ובזרוע נטויה, המה הראו לכל לדעת, כי שקר היה בפי הנביאים להשכלה שאמרו כי ממנה לחיים לכבוד ולמנוחה תוצאות, עתה רבים המה אשר יבינו משפט כי המורה היותר נאמן, הוא המקרה, למד אותם להבין דבר לאשורו, עתה יש תקוה למצוא תלמידים מקשיבים, אשר יחלו במלאכה להסיר את המכשלה הזאת מקרבנו אולי נשוב ונבָּנה אם יעמלו בונים נאמנים בדבר הזה.

והנה לדבר הזה לא דרוש לא חכמה רבה ולא כח ידים נעלה כי אם חפץ נאמן ולב ישר. כי אך הבל הוא אשר ישאלו אחדים: ומה נעשה כיום אם נפנה ערף לההשכלה? האם נשוב ונבנה חדרים לנו ובחורינו ירעו בישיבות עד שיסתאבו? כי כל השואלים האלה לא יבינו את הדבר אשר עליו אנו נדונים. ההשכלה אך מלה מפשטה היא ונגדה לא נלחם, רק נגד התורה הנשחתה אשר הפיצו בקרב העם כהניה בשמה. בקראנו למלחמה לא נאמר לאיש: הדרך את בנך בדרך אחרת, כי אם הבן את אשר לפניך לבל תלך בעינים עצומות אחריו מורים כוזבים. לא את ההשכלה נריב, כי אם את החקים הרעים אשר חוקקו בשמה, אותם נרחיק מעל אהלינו לטוב לנו. ומכלל לאו אתה שומע הן. עשרת הדברים השמיעו לנו כהני ההשכלה והמה היו בעוכרינו ועל כן עלינו לבער אחרי עשרת הדברים האלה והתוצאות אשר תצאנה מהם כאשר תבער האש עד תֻמה.

המה הורו כי אין לנו לעשות אחרת בלתי אם לבחר בדרכי העמים, לזאת לא נאבה ולא נשמע, כי אם נבחר בטוב לנו, בדרכים אשר יובילונו אל האחדות והאחוה, כי אך באחדותנו יגדל כחנו ובהחלק לבנו נפול לאחד אחד ולא נוסיף קום.

המה למדו לשנות פני כל אשר נחלנו מאבותינו לבל יכירו מראיהם, ואנחנו נסיר את הרעה הזאת מקרבנו. אין לנו לשנות דבר כי בשנותנו אך נרפה כחנו ומאום לא נשא בעמלנו, כי אם גם נשנה יום יום גם אז כל מנהגינו יהיו לזעוה ולשמצה.

המה התאמצו להסיר כל מוסרות האהבה והאחוה בין הגוי למען יתבולל בעמים, ואנחנו אשר נראה ונדע כי כל אלה תקות שוא הנה, כי לא נתבולל בהם בלתי אם נקבל אמונתם בפעם אחת, אשר על כן כל אלה אשר ימאנו לעשות זאת יחדלו גם מעשות מעשים זרים כאלה אשר על ידיהם יהיה רוחנו זר לאחינו ומהעמים לא נפיק על ידו רצון.

המה הורו להסיר כל תקוה לשוב ולהיות אנשים ככל העמים נוחלי כבוד בשבתם על אדמתם בהבטיחם לנו אשר בדבר הזה נכין לנו בית בכל מקום שאנו בו, ואנחנו אשר נראה נכוחות כי כל אלה לא הועילו לנו ואך לשוא רדפנוּ לבקש את האהבה, כי כאשר הגענו עד האהובה ושלחנו את זרועותינו לחבקה באהבה הנה בעטה היא בנו ברגל גאוה ועוד נתגולל באשפה ונתבוסס בדמנו ותכסנו כלימתנו לארך ימים מכח הבעיטה ההיא, אנחנו נקרא: רק כלב אין לו בית וימאס בו, וככלב יֵחשב עד עולם גם האיש אשר יבחר להיות כל ימי חייו כגר נטה ללין ולא ישים לב להכין לבניו קן בל ימוט. עלינו לבקש זאת בכל לבנו ורוחנו ונפשנו. לא לנו לבקש חשבונות אם יצלח חפצנו בידנו, כי מלבד אשר כל חפץ יצא לפעל רק כאשר יעמלו בו, ואם נבקש להשיג את המטרה בטרם הרימונו פעמינו הנה לא נשיגנה עד עולם, מלבד זאת עלינו לבקש זאת. תפארת האדם וכבודו הוא כי יבקש כבוד, ואם יאמר איש: אחדל מבקש כבוד אנשים יען כי לא אדע אם אמצאנו או לא ימצאנו, אל האיש המבקש כבוד אנשים ישיגהו גם רק בהבקשה לבדה, כי יֵחשב בעבורה לאדם. אם נבקש לשוב ולהכין ביתנו תהיה זאת היום או מחר או לאחר זמן, אחת היא, כי החפץ בעצמו ירומם רוחנו ויתן לנו כבוד בעינינו וכל אשר לא נבזה הוא בעיניו הוא לא יעשה מעשים זרים וגם על פני כל יודעיו יכּבד. לנו להחיות תקות הגאולה ולשננה לבנינו בכל עזוז רגשותינו, או אז יתרומם רוחנו ונשוב להחשב כבני אדם. ואשנה בדברי כי גם בהתקוה ובהחפץ לבדם כבר עשינו הרבה. אנשי מעשה למען הכלל המה מעטים בכל עם, אך אם כל העם יבקש דבר אחד אז ימצאו אנשי מעשה אשר למען אהבת עמם או למען נחול כבוד ומשרה בעם יוציאוהו אל הפעל, אך באין חפץ נאמן בלב העם אז גם כל מעשה ועושה אין, כי על כן אם יצלח בידנו להחיות את החפץ בלב כלנו, אז לנו הצדקה לקות כי בימים יבאו יקומו גם אנשי מעשה מקרב החפצים ויוציאו את החפץ למעשה. את תקות הגאולה עלינו להרים על נס ואך המחזיקים בה לישראל המה, היינו לאלה החפצים לכונן את ביתו, והקמים נגדה המה כלם יחד אלה אשר להרוס בית ישראל מגמת פניהם.

המה עשו כל אשר בידם להשכיח שפת עבר ותורתנו מקרב לב העם באמרם כי אין לנו עוד חלק ונחלה בתוך יתר אחינו, כי אם איש לשפת ארצו ישים לב ושפה אחת לכל העם. הן היא היתה כמצבה חיה לזכרון ימים מקדם כי על כן נטו עליה ידה וישביתוה מקרב כל הארצות אשר שם הגיעו דבריהם. ועלינו אשר צרותינו פקחו את עינינו לראות כי לא תושבים הננו בארצות מושבותינו, וכי עוד יש לנו חפץ לדבר אל לב יתר אחינו, עלינו אשר נראה זאת בעינינו, החובה להחיות שפת עבר ולשימה בפי כל בני ישראל אשר יחפצו להיות בני ישראל. כי מלבד אשר היא היא החבל המרתק אותנו כלנו יחד, מלבד אשר היא היא מצבת הזכרון לכבוד אבותינו בימי קדם, מלבד אשר בה נשים תקותנו כי עוד תאחדנו בימים הבאים כאשר יצלח בידנו לבנות לנו בית, מלבד כל אלה נחוצה היא לנו מאד מאד בעת צרה להשמיע נגעי לבבנו אל אחינו. כמה צרה ויגון היה בידנו להרחיק מאהלינו לו הבינו כל אחינו עברית! לו הבינו לכל הפחות רועי ישראל ומוריו השפה הזאת, כי אז היה בידי העשוקים להשמיע דבריהם עד למרחוק לכל אחיהם בכל הארצות, בעת אשר עתה נמוגו ונמקו ודברם לא נכנס לאזני ראשי בני ישראל כי המה אך שפת ארצם יבינו. הדבר הרע הזה הכביד עלינו ידו עוד הרבה יתר מכל צוררינו, הדבר הנורא הזה כי שמו אלופים לראשינו ברב ארצות איירופא אנשים אשר לא יבינו עד מה בשפת אבותיהם ואזנם לא הקשיבה מעודם תורת אבותיהם, היה לנו לפח ולמוקש אשר עוד ירבו החללים לאלפים אשר יוקשו בהם. כי הנה לדבר הזה תסמר שערת בשר כל איש שופט ויודע ורוחו יסער בקרבו בזכרו כי עתותי העם הבזוז הזה מחוץ, נתנו בידי רועים מבית אשר לא ידעו ולא יבינו דבר בחפץ העם, רוחו זר להם וכל חפצו כאין בעיניהם וגם לא יחפצו דעת דרכיו, ובלבם יאמינו רֻבּם בכל דברי צוררנו, והיה אם נדבר לאחד מראשינו אלה ואף הוא יענה ויאמר לך כי כל האשמות אשר טפלו על התלמוד אמנם נמצאו בו, ולכל אשר שמעו מפי הצוררים יאמינו כי לא ידעו לשפוט. ואם יש תקוה כי העם האמלל הזה הנרדף מאלפי רודפים עוד יקום ויעמוד ויושיע לנפשו אם בהמלטו הביתה ונשכו הנחש מקרבו, הלא המה ראשיו ומנהיגיו ומדריכיו?! אך לא! כל עוד אשר ראשי קהלות ישראל יהיו אנשים אשר קנו להם שם רק בכספם או בחכמתם בשפת הארץ ותורת ישראל לא ידעו ובשפת אבותיהם תגעל נפשם, ירד העם ולא יעלה. ואך תרופה אחת יש למכתנו אם ירים כל העם את ראשו ויסיר על אדונים זרים מעל צוארו, כי אלה האדונים זרים המה לישראל, אבל מי יעשה זאת אם ברב הארצות זנח כבר גם העם את התורה והשפה? כי על כן עלינו להרים את המכשול הזה אם נחפוץ לקות ליום תשועה, להשיב לב הבנים אל התורה אחת היא אם ילמדו תורה או תלמוד או שפת עבר, אם אך ילמדו להבין בשפה אשר רק על ידה נוכל להביע רגשות רוחנו איש לרעהו. להמשכילים לא היה עוד חפץ בה כי המה דמו כי כלה זעם ואפס עריץ, ואנחנו אשר עינינו תראינה כידנו אנחנו הנה נבין כי עוד לנו לצעק ולבכות, על כן נלמד את בנינו שפה אשר בה יוכלו לתנות צרותיהם ואחיהם יבינו דבריהם.

המה הורו לבקש אך למצא חן בעיני העמים, ועל כן להרחיק כל מעשה אשר לא ימצא חן בעיניהם, ואם גם טוב וישר יהיה הדבר לנו, ואם גם רבים יחזיקו בו וימאנו בעד כל כֹּפר להקריבו לקרבן לזרים, לכל אלה לא נשים לבנו כי אם נרחיקנו בלי חמלה מאהלנו, כי האמינו אשר בזאת יקחו לב העמים. ואנחנו היודעים והרואים כי שוא כל עמלו לבקש אהבה, ואם גם נביט באלף עינים על כל דרכינו הנה שונאינו בשחת יטבלונו, ואם היום שקצונו שלמותינו הנה מחר נחטא ונאשם כי לבשנו מלבוש חן ויקר, אנחנו נורה כי לנו לשום לב אך למצוא חן איש בעיני רעהו ולהרחיק כל דבר אשר ירע לכלל ישראל.

המה הרבו להבטיח כי לרגלי ההשכלה תבא לנו אהבת העמים וישלו את נפשנו בתקות שוא, ואנחנו אשר נדע כי שקר הדבר לא נוסיף להשלות את נפשנו במשאות שוא ומדוחים, כי בדבר הזה רק נכרה שוחה לנפשנו. לולא נתעו רבים מאחינו כצאן אובדות אחרי דברי המהבילים האלה, כי אז שמרו את נפשם ואת אחיהם מכל משמר, ולו הכינו נפשם ליום עברות כי אז בלי ספק בקשו תחבולות ועצות לקדם פני הרעה ולבלתי תת להצרה לפרוץ פרץ כאשר היתה כיום, כי אחינו ישבו שקטים על שמריהם ויבטחו בדגל ההשכלה החופף עליהם וביֹשר המאה התשע עשרה, ובעת אשר אויביהם כבר הכינו כלי משחית לחבל אותם ישבו המה בטח ולא ראו חתת, כי רוח עועים נסכה עליהם ההשכלה, ועל כן עתה עלינו להוֹרות ולהודיע ולהשמיע כי עלינו להעמיד צופים ולעמוד על המשמר יום וליל. אין לנו לבטוח בחסד לאומים, אין לנו לבטוח בעזרת אחדים מקרבנו אשר זכו לשם ולכבוד, כי כל אלה אך יוסיפו לנו פצע על המכות ביום עברה, עלינו להבין כי לא תושבים כי אם גרים אנחנו, ואך תקוה אחת לגר והיא אם מתניו חגורות, צרורו על שכמו ומקלו בידו, ואוי אוי לו אם לא יבין זאת ויתן כל אלה בידי בעל בית המלון אשר ידע כי יחריש עליו רעה, כי בנוסו להמלט על נפשו ימות אחרי כן ברעב וצנים פחים יאכלו חצי בשרו, חלילה וחלילה לנו מהשלות נשנו בדברי שוא ושקר!

המה כרו לנו אזן לשום כל האשמות אשר שמו עלינו שונאינו מאז ועד היום אך בראשנו ולהצדיק עלינו את הדין לכל צרה שתבא עלינו, ואנחנו נאמר כי גזל אחים וחמס ושוד הוא מאין כמהו להרשיע את העשוקים על לא חמס בכפיהם, כי שקר הדבר, לא מפשענו נגע לנו, לא מאשר כי נרשע יתר מכל העמים יפגעו בנו, כי אם יען כי יפגעו בנו לכן יבקשו עלילות להצדיק את מעשיהם רצח; ואלה מאחינו, אשר יעיזו מצח לדבר כאלה באזנינו ולאמר כי נרשע אל העמים המה רעים וחטאים, עוכרי עמם, וקשים המה לנו כספחת ועלינו להשפט בהם כאשר תמצא ידנו, כי גם המה לא לנו המה כי אם על עדת צוררינו ימנו, כי אמנם מי יתן ולא חטאנו לעמנו כאשר לא נחטא להעמים האחרים.

המה הטיפו לנו לבל נדבר טובות על נפשנו פן יאמרו שונאינו כי נתפאר במה שאין בנו. הוי על חסרי לב ורוח כאלה שתורה נכזבה כזאת ישמיעונו! הנה הפחד והיראה פן יאמרו שונאינו המה היו בכל רעתנו. אבל עלינו החובה לדבר טובות על נפשנו באזני אחינו. הן כל עם ועם יתנשא בקרבו וירום לבו על עמים אחרים ולא תֵחשב לו לחטאת, ואף כי לנו לעשות זאת אחרי כי באשמת מורינו אלה החלו גם אחינו להאמין בכל דבר שוא וכזב, ואחרי כי מהעמים שומע אין לנו וגם אם נוכיח להם ברור כשמש בצהרים את ישר לבנו ובֹר רוחנו גם אז אין פונה לצעקתנו, לכן עלינו לכל הפחות להשיב אלינו לב אחינו אשר נסוגו אחור ממנו באשמת המורים המכזבים האלה. ממה נירא וממי נירא בעשותנו כזאת? מחמת העמים? ומה יאמרו כאשר נכוף ראשנו ונאמר: לכם הצדקה ולנו בשת הפנים, האם אז יחדלו מריב? והאמנם חטאת הגאון היא החטאת הגדולה בכל האשמות אשר יטפלו עלינו? המה אומרים כי גוזלים וחומסים, אנשי מרמה ואון הננו כולנו, המה לאוכלי אדם יתנונו ואנחנו נירא פן גם יאמרו חלילה כי נלבש גאון! החק הזה מחקי ההשכלה לבל נדבר טובות על עמנו הרע לנו מכל הרעות, כי הוא נתן גם בלב רוב בני ישראל מהדור הזה המחשבה כי אמנם אמת המה כל דברי צוררינו. אשר על כן אם אך נשלח יד להרים את המכשול הזה עלינו לשום לב לדבר הזה לדַבּר אמת ולבלתי כחד אותה תחת לשוננו מיראה פן יאמרו העמים. אמנם עלינו לירא מצוררינו, אך למען נעמוד על המשמר ולמען מצוא עצות ותחבולות איך לסוכך עלינו ביום עברה, אבל לא להחזיק במעשי תעתועים. כל העצות והתחבולות אשר נתנו לנו אבות ההשכלה לשמירה מפני האויבים הועילו לנו כההשבעות והשמירות מבעלי הקבלה ליוצאים בדרך מפני לסטים ומפני רוח רעה. הכסילים האמינו בהקמיעות ויצאו לדרכם בלי שמירה נאמנה ושם לטבח הכרעו, ואנחנו אשר נחכם מהם ונראה כי הקמיעות שוא המה, עלינו לבקש תחבולות אחרות איך להנצל מכף רע. והעצות והתחבולות האלה הנה כי נתאמץ בכל כחנו להרים מכשול תוֹרת ההשכלה הזאת מקרב עמנו ולהפיץ הדעה הנאמנה בקרב כל אלה כי יראו וידעו ויבינו מי ומה המה באמת ובמה נחשבו ומה המה בעיני עם הארץ אשר בקרבו המה יושבים.

אולם לא לבד תחבולות ועצות אחרות עלינו לבקש, כי אם גם לא זה המקום אשר בו בקשו המה את התחבולות עלינו לבקש אותן. המה אשר חשבו כי אמנם בעונותינו ובעונות אבותינו הננו נתונים לשמצה ובחשבם כי אך אם נשנה פנינו ולא יכירונו מנדינו אז יונח לנו, על כן שמו בכל לבם אך בדבר הזה לשנות הפנים, ואחרי אשר בתחלה הועיל מעט השנוי הזה, כי הצוררים השתאו לראות פתאם עם חדש בפנים חדשים ויניחו להם כמעט מעצבם ומרגזם ומהשנאה הקשה אשר סביב שתו עליהם, לכן חשבו המה כי לעולם לא יצלח בידם חפצם זה לשום אפֵר על פניהם, אבל אך הסכינו העמים בפנים החדשים והנה החלו לשקץ ולתעב את היהודי בפנים החדשים עוד יותר מאשר ישקצו את אלה אשר עוד פני יהודים להם. אבל אחרי כי אלה משַני הפנים לא ראו האותיות מראש לכן שמו כל מעינם אך בחוץ: לעורר אהבת העמים אליהם, לבקש מהם חנינה וחמלה, להתרפס לפניהם, לשום סתר פנים לבל יכירום וכאלה רבות, אך אנחנו נראה ונדע כי כל אלה לא יועילו ולא יצילו, כי האהבה והחנינה לא בתפלה ובקשה תנתנה, כי גם להתרפס ולשום סתר פנים לא יועילו לארך ימים, כי אם עד אשר יסכינו בהם, עתה נראה ונדע כי אין הדבר תלוי אלא בנו, היינו לא כי נתקן את אשר לא עותנו להעמים אשר בקרבם הננו יושבים, כי אם להתאחד ולאזור כח ולעשות כל אשר בידנו להיטיב מצבנו, מבלי פנות אל דברת שונאינו את נמצא בדבר הזה חן בעיניהם או אין, ונוכל לבטוח כי במדה אשר נחדל להתרפס לפניהם ולבקש את האהבה, במדה ההיא נשיג אותה יותר, כי כאשר חק הוא אשר כל הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו כן הוא עוד הרבה יתר ברודף אחרי האהבה, וכל אשר נַראה יותר אותות אהבה כן יפנו לנו ערף וכל אשר נוסיף להשפיל כבודנו ולעשות מעשי תעתועים בעבורה כן נשפל וכן יבזונו עוד יותר; לא כן אם לא נרדוף לבקש את האהבה ולא נשח ראשנו ולא נשפיל גונו בעבורה כן אולי נמצאנה אחרי אשר יכבדונו יותר מעתה והנכבד הוא גם יֵאהב, ואם גם לשוא נבקש את האהבה כי גם בכל אלה לא נמצאנה הנה למצער לא יגרע מכבוֹדנו. ומכל אלה יצא לנו המשפט כי אין שאלת החיים לישראל, כי שאלת החיים לא לנו לשאול אחרי כי אין בידנו למצוא לה פתרון ורק שאלת היהודים יש לנו, אם כי גם היא לא זאת היא אשר הסכינו לקרוא בשם הזה, כי אם השאלה איך לשוב ולעשות את היהודים כי יהיו יהודים, והשאלה הזאת היא היא לנו גם שאלת החיים שאין גדולה ממנה, כי בה תלוים חיינו וקיומנו.

אולם בטרם אשר נשמיע סוף דעתנו איך להוציא את כל הדברים אשר נאמרו עד הנה לפעולת ידים, עלינו להתבונן אל מצב השנאה לישראל ומקורה ותולדותיה בעת הזאת, כי היא אמנם נבדלת מהשנאה אשר שררה עד כה.

אם אמנם כדבי רוח יֵחשבו כל הדברים אשר ידברו כל אדות מקור השנאה בכלל, כי לו גם לא הבדילונו האמונה והמשפחה ודרכי חיינו מכל העמים הנה די היה רק בדבר הזה כי רפי כח אנחנו כי יכרו עלינו המון אויבינו ויחצו את עמלנו ביניהם; ולמה זה יפלא הדבר אם כמשפט כל היצור, אשר הגבור יחזק על החלש ויכריענו, יֵעשה גם לנו? לו היה הדבר להפך כי אז היה לנו להתפלא הפלא ופלא, אך זאת תפלא בעיני כל מבין דבר למה רגשו פתאם כל אחינו והתגעשו לקראת הרדיפות בימינו? האם לפתע פתאם נעשו? לו קרו כאלה בהוללאנד, אנגליא וצרפת, אשר שם זה שנים רבות כבר יצא משפט ישראל אור ורבים בהם באמת אצילים בעם גם שרים ושופטים, כי אז היה הדבר לפלא בעינינו, אך באלה הארצות אשר שם יתגודדו כיום על אחינו שם עוד טרם יצא משפט ישראל או זה עתה יצא לאור ועל כן יתגעשו עמי הארצות ויאמרו: חלילה לנו מהוציא את עבדינו לחירות, היהודים עבדינו היו וכן יהיו. באשכנז עברו כעשר שנים מעת אשר נתנו חקי עם הארץ גם להיהודים ועוד טרם נשרשו על תלמי לבב העם ועוד טרם מצאה יד היהודים ליהנות מהם, כי אף אחד מהם לא הצליח למשרה נכבדה בין השופטים או שרי הצבא בגלל החקים האלה, ועד הנה היו תוצאות החקים האלה רק כי היהודים הרימו ראש על לא דבר ויאמרו בלבם כי המה אדוני הארץ וילבשו גאה וגאון וישכחו את מצבם, ולא זכרו כי חקי החיים אשר נתנו להם אך תמול המה ועוד לא הכו שרש בארץ, המה שכחו זאת וימרדו גם בהנותן להם את החקים; ושונאיהם חרדו מאד פן יבאו היהודים ויבֹזו את חלקם,רק זאת היתה תבואת החקים עד הנה ולא יותר. ומי זה יפלא אם יקומו כיום נגד החקים החדשים האלה? הן בכל עת ובכל זמן יקום העם כפעם בפעם נגד חקים חדשים עד אשר יסכון בהם. גם באונגרן עוד לא ארכו הימים מהעת אשר נתנו ליהודים חקי עם הארץ, ומני אז ועד עתה לא חדלו המלחמות גם בקרב היהודים בין המחדשים ומחזיקי הדת, ואלה ישאו על אלה חרפה בשפת הארץ מרבה להכיל, ולא אחת ולא שתים השמיעו המחדשים בפומבי כי מחזיקי הדת חשודים בעיניהם על גזל ורצח, שפיכות דמים ושבועת שוא, ולמה זה נתפלא אם גם נמצאו בעם הארץ אנשים אשר החלו לדבר לרוח המחדשים בהיהודים, ולראות על זה אשר רק דברי המחדשים המה נושאים על שפתותיהם, הן כעד נאמן יעידו דברי שוטני ישראל, כי המה יאמרו תמיד כי רק מחזיקי הדת חשודים בעיניהם, וגם במעשה טיסצא-עססלאר יאמרו כי רק היראים והחרדים חשודים לשתות דם הנוצרים. גם ברומעניא אם כי מנוחה היתה לישראל בימים מקדם, בכל זאת לא היו להם חקים, כי בטרם נוסדה הממשלה בארץ עוד לא היו לה חקים ורק כפלך מארץ תוגרמה נחשבה, ומעת אשר היתה לארץ וחקים בה, מני אז אין להיהודים כל חק וכל משפט ומני אז המה נרדפים, וכן בכל הארצות אשר שם הם נרדפים, שמה עוד לא נתנו להם משפט אדם בכלל, ועד הנה היה רק בידי החקים ושומרי משמרתם לחמוס הונם ולאכול מיגיעם וכיום הזה ישלח גם עם הארץ את ידן בבזה, ומה כל הרעש? אבל זה הדבר, בעת אשר בני ישראל רדפו בארצות האלה להשיג משפט דמו כי עוד מעט יגיעו עד המטרה ואם יגיעו שמה אז כל יד שונא עוד לא תבואם, ועתה נפקחו עיניהם לראות כי גם אחרי אשר נתנו להם החקים אשר אליהם כלתה נפשם ואשר בגללם הביאו לקרבן כל אשר היה בידם, גם עתה עוד לא בידם טובם כי החקים יוסרו כאשר ינתנו, וגם בטרם הוסרו לא יעצור כחם להשביח המון השנאה ולהשקיט את הקנאה והתאוה לממון ישראל, עד הנה שתו מכוס התקוה ועתה נפקחו עיניהם לראות כי היין הזה בוגד היה ועל כן נלאו חכמינו אלה עתה, פתאם רפו ידיהם ולא ידעו לשית עצות בנפשם, וכהלומי יין ידברו וישיחו הבל נדף וכל רוח חיים אין בדבריהם ועצותיהם, גם לא יבינו לדברי היועצים עצת אמת ודעת. אלופינו וראשינו אלה, אשר בלו ימיהם בשנוי הפנים, בשנוים בבתי התפלה ובאמונה בחשבם כי בהגיעם עד קץ חפצם אז יסורו יגון ואנחה לעולמים ולבניהם תהי הרוחה, אלופינו אלה השחו כיום ראשם בראותם כי כל עמלם וחזיון חייהם, כל תקותם ומשוש דרכם עלו פעם אחת בתהו ויאבדו; ועל זאת המה נאנחים, ועל זאת הנם כאובדי עצות, כי הסכינו מאז לחשוב רק את האמונה כאוצר כל שנאה וריב ומשטמה ועל כן גמרו אמר ויחליטו כי בהפילם לארץ אשיות כל אמונה וכל דת ולא יצדק כל קדש אז ישבת נוגש וינוח להם וממקדשיהם המה החלו, ופתאם לפתע יראו לעת זקנותם את אשר לא פללו, כי גם אנשים אשר דבר אין להם עם האמונה, לא בשמה ידגלו וגם צוררים המה לה, גם אנשים כאלה יקומו נגד היהודים ולא רק פעם אחת למען לשבות שבי ולחמוס חמס, כי אם בבקר בבקר בלי חשך ובלי מרפא בכל המקום אשר יבאו ישאו מדברותיהם ויעוררו שנאת עולם וחמת נקם עד להשחית, ומכל עברים ישמע קול שעיר על רעהו יקרא מארץ אל ארץ ויחד יתחברו וגליונות און עפים על פני רוח כמו מן השמים יפלו: “אל תקנו מהיהודים”, “הכו את היהודים”, “זרו את היהודים הלאה” וכאלה דברים נחומים. ולדאבון לב אלופינו וראשינו לא יבדילו אלה בין מחדשים ובין מחזיקי הדת, בין יראים ובין משכילים, ואף אלה אשר כל ימיהם הקדישו מלחמה על אמונתם ועל מנהגיה, אף המה ביהודים ימנו ואף עליהם תעבור כוס השנאה והלעג! ואיך לא ירפה רוחם ואיך לא יהמו כאשה מצרה? – המה אמנם מאמצים עוד לבם ויכזבו לנפשם כאשר כזבו עד כה ויאמרו: לא לנצח זעם ועוד מעט תכלה עברה ושב השלום על כנו – כן יביעו בשפתותיהם גם היום, אך אם גם המה לא יחזו מזלם חזה כבר את הדבר כמו, ובהשמיעם במו פיהם שלום הנה ישמע כל שומע כי לבם לא כן יהגה, כי מגור ופחד וצרה בלבבם, רק ההרגל עוד יחזיקם בצפרניו החדות ולא יעזבם, ההרגל להשלות את נפשם ונפש שומעיהם במשאות שוא ובחזיונות שלום יתן בפיהם גם היום דברים ולא רוחם.

ואמנם כן הוא – עת השלום עברה לארך ימים, כי שנאה חדשה נלותה להשנאה הישנה והיא תתן עז ועצמה גם לה להחליף כח למען שים שמות בישראל.

רוח חדש עבר על אירופא כלה זה כמאה שנה וחפץ חדש לקח לב רוב העמים. והדבר אשר היה לישראל למוקש מעת היה לגוי ואשר הרבה שונאיו עוד בשבתו בארצו ואשר הגדיל מצמיתיו בכל דור ודור מעת אשר הלך בגולה, הוא היה פתאם לדבר חפץ לרוב עמי אירופא והדבר הזה הוא – המשפט.

לא רק על ידי האמונה הבדיל מחוקק ישראל את עמו מכל יתר העמים, לא רק כי נתן לו אל אחד תחת אלילים רבים כי אם גם בדבר הזה בהושיבו את המשפט לכסא ויתן לעמו ספר משפטים. – כל ספר הדת יכיל בקרבו רק דברי ימי האבות ואשר קרה להיוצאים ממצרים ואך ראשי יסודי האמונה ויתר דברי הספר הזה המה משפטים אשר על פיהם לא נכר שוע לפני דל ומלך ועבד בעיניהם נשתוו. והדבר הזה חדש היה לא היה לעולמים. בכל העמים היה המלך או הכהן מקור המשפטים, דבר יצא מפי המלך לשבט או לחסד ויהי כדבר חק ומשפט, ויתר דברי המשפטים היו בידי איש הזרוע, כי רק כח הזרוע היה למשפט, או גם דברי כהן מדבר הות נפשו בשם אליל היו למשפט, אך כי יכתבו בספר כל המשפטים והחקים ורק על פיהו לא על פי המושל או הכהן יצא הדבר, זאת לא שערו בנפשם כל העמים וזאת לא מצאה גם חן בעיניהם, כי אמנם רק באמונת אל אחד יחיד ומיוחד אשר אין לו עזר כנגדו ולא שותפות במלכותו תכון תורת המשפטים, כי לפני האלהים האחד מזרות השמים וכסיליהם והשרץ אשר בבצה יחד נשתוו, כי על כן גם כל בני האדם יעברו לפניו בלי משוא פנים, לא כן אם אל מאל יאמץ והאל הזה יבחר בבחירו והשני יקים לו עם אחר, אז יחדל המשפט וירום כח הזרוע בשם האליל ההוא. כי על כן הרבו נביאי ישראל לדבר משפט וכל חזיונותיהם חזו רק ליום אשר עד צדק ישוב משפט, ובעיני כל חכמי ישראל וגדוליו היה המשפט כראש מלכות שמים. משפט אמת היה לישראל ראש צדקותיו בשבתו בארצו על פי חוזו ונביאיו, ודיני ישראל עד הדורות האחרונים הציבו משפט בשער, ובני ישראל למדו להטות בשחד את השופטים רק מעת אשר ראו כי אין משפט להם, כי גם בצדקם אך בכספם יקנו להם משפטם, ואם אין – אבוד יאבדו.

נגד רוח התורה הוא רוח המשפטים קמו כפעם בפעם המושלים והרוזנים והכהנים, כי להם היה המשפט לשכים בעיניהם, כי במה יודע כחם וגדולתם אם גם עני ודל יקריבם למשפט ויצדק בריבו? וברבות הימים כאשר הצליח בידי הגדולים בעם להטות משפט ויותרו רק יחידי סגולה המורים בעם אשר שמרו משמרת המשפט, אז קם גם העם להכשיל משפט. העם אשר לא הבין כי רק בכח המשפט יחיה ויעמוד ובאין משפט אז הוא נתן למשסה לאנשי הזרוע, העם הדל בראותו כי המשפט יסך לראש כל איש אשר בידו כסף או נחלה ובמכונו הביט והנה אין בידו מאומה, נואל להאמין כי המשפט זרוע הוא אך לבעלי הזרוע, ולא ידע כי אך מחסר משפט חסר יבואנו, ועל כן דמה כי אם יחדל משפט אז תמצא גם ידו לעשות ולהצליח.

בברית החדשה אשר שם נמצא תהלת העניים והאביונים נגד העשירים, שם נשמע גם בשפה ברורה דבר נגד המשפטים, נגד שלי ושלך ונגד השופטים אשר המה היו הפרושים שומרי משמרת המשפט. וזה הדבר אשר נראה בו שנאה כבושה להפרושים בכל צד וצד, ויקראם מעותי משפט, כאשר כן יקראו כל הקמים נגד המשפטים להשופטים והמשפטים, ומני אז ועד ביום מלחמה היתה להיהודים בעבור המשפט. בכל הארצות נשנאו על בקשם משפט ועד הדורות האחרונים לא ידעו משפט בכל ארצות איירופא ולא חפצו בו. ולעמת שונאיהם גברו היהודים חיל בהתלמוד וישימו כל הגיונם אך במשפט, היהודי הנאמן עם רוח תורתו ישמח מאד בעשותו משפט וכאשר יֵעשה לו כמשפט ובדבר הזה היה בזוי בעיני כל העמים, כי בבקשו משפט ראו בו אך מרך לב ורפיון רוח וידים, כי לפי דעתם כבוד לאיש לקחת בזרוע או להכות גוזלו אחור בחזק הזרוע, ואם זרוע רמה אין לו, אז עליו להחריש ולגוע.

כן היה בכל העמים וגם הרומאים אשר כתבו ספרי משפטים כתבום לרוח כח הזרוע ולא לרוח המשפט להשות קטן וגדול ⁴וכל הארצות לא שעו למשפט עד הדורות האחרונים ועל כן אך אדונים ועבדים היו בכל הארצות, בעלי הזרוע בכח ידם או בכח שמם היו האדונים ויאכלו כל טוב הארץ מבלי כל עבודה, ובעלי העבודה אשר בזעת אפם הביאו לחם לכל הארץ היו לעבדים רעבים, וגם בכספו ירש איש ארץ, כי אם אך כביר מצאה ידו ויתן חלק לבעלי הזרוע או אז גם זרועו עמדה לו לכבוש חלשים ממנו לעבדים לו ויעביד את העניים והדלים בפרך ויעשוק את שכרם, אך לאט לאט נשתה כל גבורה וירפה כל כח מלבד כח הכהנים והאצילים אשר ידם בכל משלה, והמה הכריעו תחתיהם כל האילים ואך אילי הכסף היו משמעתם ויאנחו כלם תחת ממשלת אחדים.

בדורות האחרונים התעוררו פתאם העשוקים ויבקשו משפט. המה נלאו נשוא על הכהנים והשרים, אשר אכלו אותם מנפש ועד בשר, ויהמו ויתגעשו ויפרצו בכח הזרוע להשות קטן וגדול במשפט, וברבות הימים הצליח בידם להציב ברב ארצות איירופא בשער משפט. בעת אשר העבדים בני העבדים נשאו בעֹל מבלי התאונן כי כן הסכינו ולא עלתה מחשבה על לבם כי גם המה בני אדם המה ובצלם אחד נבראו יחד עם מעניהם, ורבים היו בהם אשר גם אהבו את האדונים האכזרים עד להקריב נפשם בעבורם ולעשות כל רעה לאחיהם שארם ובשרם על פי פקודת המציק, הנה לא כן היה את לבב האזרחים דבר, הלא המה אשר עשו חיל וידם מצאה אף המה לראות מנעמי החיים, אך הגדולים לא נתנום להרים ראשם וכאשר כשל כח הסבל הרימו ראש ואליהם נספחו גם רבים מהאצילים והכהנים אוהבי משפט ויעזרו על ידם וכלם יחד חשפו זרועם וילחמו לחפש ומשפט ואחוה, עד כי עלתה ידם על יד עושקיהם ויצליחו ויציבו בשער משפט אחד לכל בני הארץ. ובכח המשפט הזה הרימו האזרחים (בירגער) את ראשם. למפלגת האזרחים יֵחשבו כל אלה אשר לא על חרבם יחיו ולא בעמל עבדיהם ישבעו ואף לא רק ממשרה וכהונה יאכלו חלקם, כי אם אלה אשר בכל חפץ ותבואת הארץ יעשו מקנה וקנין, אשר יכינו להם בתי חרשת המעשה ואשר בכספם יסחרו ומהם יצאו גם החכמים ומורי העם. אצילי הארצות חנכו את בניהם לאצילים ובעלי החרב לנושאי כלי קרב ורק האזרחים נתנו את בניהם לסחור וללמוד ויהיו אלה לחכמים, חכמי הרופאים ויודעי דת ודין ובכל חכמת חרשת המעשה, עד כי ברבות הימים היו האזרחים לעמוד התוך אשר הממשלה נשענת עליהם, כי מהם לקחו רוב המסים, לכספם דרשו ביום קרב ומלחמה, את בניהם בקשו כי יהיו המורים בבתי מדרש החכמות, ובדבר הזה עלו גם האזרחים לגדולה, כי אלה החכמים ואדירי הכסף והמסחר מצאו גם מסלות בתי המשפט ויהיו לשופטים בארץ וקולם נשמע בין בחירי העם. ובמדה אשר גדל כח המשפט וכבודו כן גדל כח האזרחים וכבודם. ובכן נשברה זרוע האצילים גם מטה יד הכהנים על ידי המשפט אשר יצא כנוגה ברוב ארצות איירופא כי משפט אחד לכל עם הארץ ולא נכר אציל בם אצילים לפני החובק אשפתות. הדבר הזה היה כעשן באף האצילים והכהנים, והמה לא שקטו ולא נחו להשיב את הגלגל אחורנית, להשיב להאצילים את כחם ולכהנים את ממשלתם, וכל יודע דברי הימים יודע את המלחמוֹת בכל איירופא כלה בגלל הדבר הזה והוא בגלל המשפט האחד אשר נִתּן לכל העם יחדו. דברים גדולים ונכבדים מאד יצאו מני אז אל הפעל, בתי אסף לעניים ולאביונים, בתי מחסה לזקנים וילדים ולעורים וחרשים ואלמים, כי יד האזרחים נטויה תמיד להושיע. האצילים כאשר צברו חיל לא הוציאו אותו מאוצרם בלתי אם לתאותיהם אך לא למען הושיע לאביונים והכהנים אך לבתי התפלה יצברו כסף, לא כן האזרחים המה בראותם ברכה בעמלם יחוננו גם דל, כי לא רחוקים המה ממנו. אבל גם הדבר הזה היה כעשן באף הכהנים והאצילים ולא חדלו רגע מחבל מזמות איך להשיב הממשלה להם כבתחלה. והנה גם עוזר נמצא להם, עוזר אשר לא פללו מעודם. העוזר הזה הוא מפלגת אלה אשר לא בכספם יחיו כי אם בעמל ידיהם, היינו בעלי המלאכה, ואליהם נספחו כל אלה אשר כסף אין להם וישאפו לחיל זרים.

בעת אשר הוציאו האזרחים את נפשם למרחב מתגרת יד האצילים והכהנים, הוציאו עמהם גם את העובדים והפועלים מעבדות לחרות, כי אחרי אשר משפט אחד שָמו בכל הארץ, הן גם להפועלים ובעלי המלאכה היה המשפט הזה, ובאמת יצאו עד מהרה לחרות אלפים ורבבות פועלים מעקת ידי בעלי המלאכה אשר נחשבו לכתה מיוחדת ומשפטים מיוחדים היו להם ולא נתנו להפועלים להרים ראש. בעלי החפש אשר הרימו את המשפט על כסא המה שברו גם בריחי ברזל אלה ויוציאו גם את הפועלים למרחב, והמה החלו לחיות כבני אדם ולהשמיע דעתם בקהל ובניהם אם חכם לבם מצאו דרך הכבוד והגדולה ככל יתר בני הארץ, אחרי כי לא ביחש משפחות וּבכסף עלה איש לגדולה. אבל אלה מהרו שכחו כי האזרחים היו גואליהם והמה הוציאו אותם מעבדות לחרות, ולולא האזרחים מי קם להם עם הכהנים והאצילים, רק האזרחים בכח כספם דכאו כח מנגדיהם. כל אלה שכחו הפועלים עד מהרה ובראותם כי רבים מהאזרחים חיים חיי ענג בכספם והמה אך על פי פעלם ימצאו שכר, אז נצתה בהם אש הקנאה להאזרחים ותחת לראות נכוחות כי שונאיהם מעולם ועד היום המה רק האצילים והכהנים אשר יקחו כל חלקה טובה אך לנפשם ולא יתנו מאומה, ובעת אשר לא עלתה אף פעם אחת מחשבה על לבם לאמר לקחת כסף האצילים או הכהנים, הם חורשים כל היום מחשבות לקחת כסף האזרחים כאשר כן הוא דרך האדם לשום עינו אך בקרוב לו ולקנא אך באיש אשר דבר לו עמו תמיד ואשר על כן יחשבהו לאנוש כערכו, וכן שמו הפועלים עינם לרעה אך בהאזרחים אשר דבר להם עמם כי מהם יקחו עבודה ומידם יקבלו שכרם, והמה לא יתנשאו עליהם כהכהנים והאצילים. ומני אז קם שאון בין הפועלים ועובדי העבודה אשר לא ששו עוד בחלקם. והאצילים והכהנים בראותם זאת לא רק ישישו כי בשונאיהם יתגרו מלחמה מפנים ומאחור, כי אם גם יתנו יד בסתר למבקשי מדון אלה, עד כי עתה ברור הדבר, כי פה באויסטריא וגם באשכנז וצרפת ילכו שלובי זרוע האצילים עם הפועלים ואיש את רעהו יעזרו להוריד את האזרחים משאתם ולהפיל את המשפט ארצה. פה נראה ונשמע זאת יום יום כי יסירו לאחד אחד את כל המשפטים הצדיקים והחקים אשר תחיינה בהם כל מפלגות העם וישובו לימים מקדם להוסיף עצמה לבעל הכח. וכעבור עשר שנים אז אולי תפקחנה עיני הפועלים לראות כי אך לנפשם כרו שוחה, כי בהפילם את האזרחים אשר היו כחומה בצורה להם אז יקברו גם המה תחת משואותיהם. עתה נתנו יד לשונאיהם מאז, אלה מחסרון דעת ואלה בבגד בוגדים יען כי בכפם ידבק מאום ולארך ימים תהיה אחרי כן בכיתם על כי הרכיבו בעצמם אלופים לראשם. המה בקנאתם בהאזרחים אשר יעשו עשר בכספם ובעמלם, ובהתמרמרם בכח המשפט נגד המשפט, יתנו הכח לאלה אשר לא בכספם ולא בעמלם יקחו חיל זרים כי אם בשמם בלבד. אולם עתה אין עוד בהם רואה נכוחות וכלם יחד יתנו יד להשטן המשחית ארץ, והמלחמה בזאת נצתה כיום ברוב ארצות איירופא ויקראו לה בשם “שאלת הפועלים”.

והמלחמה הזאת היא היתה לצור מכשול גם לעמנו בימים האלה. חק הוא אשר בחולה תדבק כל מחלה וכן הוא, כל רעה אשר תעבור בארץ מבני עמנו תחל.

בעת אשר המשפט גבר בארץ אז הרימו גם אחינו ראש, כי מלבד אשר רוח המשפט קרב לב בני העמים מבקשי משפט אל היהודים מורי המשפט והלוחמים על דגלו מני אז ומלבד כי המשפט הנאמן לא יכיר פנים לאיש ולא יפליא בין יהודי ללא-יהודי, מלבד כל אלה עוד זאת היתה להם, כי כל בני ישראל יחד על מפלגת האזרחים ימנו. בהם אין אצילים וכהנים וגם אכרים בהם אין ובעלי מלאכה לא רבים בהם, אחרי כי מאז הסכינו וכן למדום בעל כרחם לעשות אך מקנה וקנין בכספם, כי על כן כאשר הרימו האזרחים ראשם אז היתה אורה גם להיהודים, אחרי כי אף המה להאזרחים המה, היינו להכת התיכונה בין האצילים ובין הפועלים, או בין אלה אשר יזכו לחלק טוב רק בשמם ובין אלה אשר יהנו רק מיגיע כפם ולא יראו ברכה יותר מאשר יביאו בידיהם, ובכן זכו אף המה לגדולה כי גם בניהם היו לחכמים, מורים ושופטים ומחוקקים. ואחרי כי להכסף נתנו עז ותעצומות כמו לפנים לכח הזרוע, כי בימים האלה לא עוד בחרבו יירש איש ארץ ולא בכח הזרוע ידכא שונאיו תחת רגליו, כי אם בכלי מות אשר חדשים לבקרים יולדו, ולמלחמה בזמן הזה דרוש כסף רב ולבנות מסלות ברזל הדרושות גם למלחמה גם לסחר הארץ דרוש כסף רב וכן לכל דבר דרוש כסף רב מאד מאד, והכסף הנגבה על ידי המסים אם כי כבדו מנשוא ועם הארץ יכרע תחת עֹל סבלם בכל זאת לא יספיק לכל אלה, לכן היתה הבאֶרזע כמקור נאמן לכל משטרי הממלכה במלחמה ובשלום, כי אך ממנה יצא משפט הארץ, אם נתנה כסף – טוב! ואם אין – רע רע הוא! ועל כן נאלצו רוב שרי הממלכה לקרב את בעלי הבאֶרזע ולחיות עמהם באהבה, ואם יאירו שרי הממלכה פניהם לאחד או למפלגה אז הלא הוא נשא על כפים גם מאת כל פקידי הממשלה, וכל אלה אשר יבקשו למצוא חן בעיני הממשלה וגם כל העם יקדם פניו בתרועה ⁵), ובדבר הזה היתה יד ישראל תקיפה מאד ויאמרו כי לעולם חסן. אך במסתרים לא נחו ולא שקטו שונאי המשפט וצוררי ישראל. שונאי המשפט מעבר מזה, הלא המה האצילים והכהנים, חרשו מזמות איך להכניע גאון ישראל בהבאֶרזע ויעשו אף המה כבני ישראל וייסדו אגודות ויצברו כסף וישלחו ידם בכל דבר אשר זה לא כביר לו רמיה וגזל וחמס קראו. עוד לפני עשר שנים קראו האצילים והכהנים חמס על היהודים כי המה יאספו חיל זרים באגודותיהם ושטרותיהם, ועתה יעשו המה בעצמם כמוהם לכל משפטיהם וחקותיהם וייסדו אגודות נוצרים למען שבור זרוע היהודים, ועתה אם כי נתגלתה תרמית רוב מיסדיהן ומנהליהן, בכל זאת יוסיפו לקחת את שבט המושלים בהבאֶרזע מבני ישראל. ולעמתם קמו המדברים בשם העם ועובדי העבודה והפועלים ואף חמתם נתכה כאש על היהודים יען כי על מפלגת האזרחים יחשבו ויען כי בהם יוכל כל איש לעשות כחפצו באין מכלים, ויהי בטרם מצאו און בנפשם לשלוח ידם בכסף האזרחים בכלל, אשר לפי דברם גזול הוא אתם, הנה שלחו יד בכסף היהודים ובכבודם.

הדבר הזה היה בנו להשפיל שנית את כבודנו ולתתנו למשסה ואנחנו יודעים נאמנה כי המלחמה הזאת לא עד מהרה תסוף. אהבת המשפט תסוף לאט לאט עוד הפעם, החפש לא יקח עוד לב, כי אם לכח הזרוע ישאפו היום כעם (פאלקספארטייא) ככהן וכאציל, ומה תקותנו כי ניחל? במקום כח הזרוע הן לא יקום יעקב כי קטן הוא!

ובכל זאת אם נאמר כי רק המקרה הזה היה בנו ואנחנו לא אשמים בדבר הנה נחטא אל האמת. כי אמנם גם אנחנו חטאנו ופשענו מאד מאד, כי מלבד אשר בהרימונו ראשנו חשבנו כי עד עולם נהיה גבירים ולא דאגנו לעתיד; מלבד אשר אחינו פרצו כל חק בתאותיהם ויעוררו קנאה ושנאה במעשיהם; מלבד כל אלה הנה גם בזאת חטאנו עוינו ופשענו כי עזבנו דרך אבותינו: לעמוד תמיד על המשמר ולעזור איש לרעהו בצרתו, וראשי אלופי ישראל בימינו לא רק לא נשברו על שבר אחיהם בארצות אחרות כי אם הוסיפו בגאות לבם להצית אש השנאה והעברה. ובכל הרדיפות והצרות שבאו עלינו במשך עשר השנים האחרונות נוכל להשמיע קבל עם כי חלק גדול מהן בא עלינו באשמת חברת כל ישראל חברים. ועתה באה העת לדבר דבר ברור, כי לא רק בזאת חטאו ואשמו מנהליה כי לא עזרו ביום צרה וכי אספו כסף ויוציאו אותו לתהו ויעמדו כצרים על הדרך, אשר תקוה היתה נשקפה למצוא על ידו מקום מנוחה. כי אם גם ידה היתה ברוב הצרות האלה, והחלק היותר גדול מהן אך מידה באו לנו.

הנה כאשר אמרתי בחולה תדבק כל מחלה כן הוא בישראל, כל צרה שתעבור בארץ תפגע בהם בתחלה, ולא זאת בלבד, כי אם גם כל צרה, אשר בכל העמים תהיה רק צרת איש או בית או עיר אחת, תהיה בישראל למכת העם כלו. כנשיכת הנחש תביא רעל בכל העורקים והדם ירעל כרגע, כן אם ינשך היהודי בצפון תמחצנה השִנים גם את כל היהודים בדרום ובכל קצוי ארץ, ולא לבד כי לא כמשפט כל העמים יֵעשה לו ולא רק החוטא בעונו ימות כי אם על כל בית ישראל יצא הקצף בגללו, כי אם גם על נפש אחת מישראל אשר נרצחה ואשר נחמסה יצא הקצף על כל העם, ואך לקחו מיהודי את נפשו או הונו כן יחל הנגף בכל העם, וכל שוטניהם יחד יפערו פיהם למצוא בו כל עון אשר חטא. ולא רק עמים גדולים ואמיצי כח יקומו ביהודים לאבדם, כי אם גם נבזים ושפלים נדכים וגולים אף המה נשאו נפשם על קהל ישראל ואף ידם תהיה בו. כן היתה ביהודים לרעה יד עם אחד מפֻזר ומפֹרד כמעט כמהו, אשר גם מלכותו לֻקחה מידו ויהי נודד בארצות רבות ובכל מקום בואו נכרו עקבות חמס ורצח, כי העם הזה לא על חרבו יחיה במלחמה גלויה כי יצא לקראת נשק להמית או למות, כי אם כשודדים ואורבים יפוצו בניו בכל מקום שהם וממקום מחבואם יגיחו על אויבם ובחנית-יד או בסכין יקריבו לשחת נפשו ויסתתרו מהשופטים והמשפטים, העם הזה עם יון הוא.

כל היודעים את העם הזה בכל מקומות מושבותיהם יעידו ויגידו כי עם מרצחים הוא; בקאנסטאנטינאפעל ובאלכסנדריאה ובאיזמיר וכן בכל ערי ארצות הקדם לא יצא כל מעשה רצח אל הפעל בלתי אם יד יוני היתה בו. גם זה לא כביר באשר הציתו תבערה באלכסנדריאה של מצרים למען תת נקם בהנוצרים, הנה יד היונים היתה באמצע ושבעה מהם נתפסו בכף, והדבר הזה נודע לכל. והעם הזה שונא ישראל וצוררו הוא מאין כמהו. בצדק ומשפט נוכל להביע זאת כי אין עם צורר כמהו לישראל בכל נפשו, כי מלבד הסבות הרבות אשר הסבו לב יתר העמים לשנוא את ישראל ואשר רֻבּן ממקור האמונה יצאו הנה להיונים עוד סבה גדולה לעשותם לצוררי היהודים, כי המה גם המה סחרו אל ארצות כגרים, ויתישבו בארצות זרים ויאכלו חיל הארץ. בכל מקום אשר התישבו עשו עשר רב מאד, כי מלוי ברבית המה ואנשי מרמה במקנה וקנין מאין כמוהם, וכל עם לא קם בפניהם להציל טרפם מפיהם, כי בשבתם בערי תוגרמא וברומעניא ובהתישבם בנגב רוסיא היו רק המה הסוחרים ועם הארץ טרם ידע להיות כנעני, אנשים כאלה נחוצים מאד לכל עם, כי הסוחרים המשכילים בסחרם להביא סחר גוים ממרחק ולשלוח תבואת הארץ עד למרחוק על הרוב רק הגרים המה אשר יבאו אל הארץ, והתושבים אשר עוד לא נסו להציג כף רגלם מעל לגבול ארצם והלאה, המה לא ידעו בכל אלה; כי על כן יביאו היהודים חיים ושפע וברכה ומקנה וקנין ועשר אל כל המקום אשר יבאו, ולולא היו היהודים יהודים, לולא הלכה המארה לפניהם להחשיך להם את הדרך כי אז ידעו והבינו זאת כל העמים ויקבלום בכל אותות אהבה ורצון והיהודים היו באמת לעשירי הארץ על פי פעלם וכשרונם, אך היהודים בהביאם ברכה אל הארץ אשר ישבו בה יביאו על נפשם קללה, כי המה יאספו ואחרים יאכלו, המה יעשו עשר ואחרים יקחו חלקם ולֻקחה מהם הברכה ותנתן להם הקללה תמיד, ועל כן יתרוששו וידלו מאד למרות כל עמלם וכשרונם וגם האחד במאה אשר יכין ביתו יהיה לשכים בצדי יושבי הארץ. כן הוא תמיד, היהודים יבאו אל מדבר שמם ויהפכו אותו לשדה תבואה וכרגע יתאספו אליהם זרים ועוד מעט יקראו הזרים האלה, אשר באו אחרי היהודים לרשת ארץ, אל היהודים: צאו מזה כי גרים אתם פה! לכן ידל ישראל. לא כן היונים, להם כשרון במסחר כמו להיהודים והמה לא יֵחתו מפני כל, לא מוסר כליותיהם ולא מורא המשפט יניאום מעשות כל אשר יזמו לעשות, כי המה לא ייראו מדבת העם אחרי כי לא יהודים המה, וגם ברצח והרג לא תגעל נפשם ועל כן יעתקו יעשירו ויגברו חיל בכל הארצות. והמה בראותם כי גם היהודי יגש לבקש לחם יתנפלו עליו כעל בא בגבולם ויסיתו בו את ההמון, והמה יצאו חוצץ בראש להביא בלהות צלמות על היהודים למען הרחיקם מעל גבולם.

כל יודעי עיר אדעססא ומסחרה ותושביה ודרכיה ידעו זאת, כי לפנים רוב יושבי העיר רק יונים ויהודים היו, כי זה כמאה שנה אשר נבנתה העיר במדבר שמם על חוף הים ויתלקטו שמה גרים מכל קצוי ארץ, רֻבּם היו בתחלה יהודים ואחרי כן באו היונים והארמענים ואליהם נספחו גם בני איטאליא וצרפת ומיתר ארצות. בני רוסיא היו מעטים מאד בה, וגם היום לא רבים המה, ובכל זאת נסו היונים להביא שואה על היהודים וגם הצליח חפצם בידם כפעם בפעם ואין קצה להשנאה האיומה אשא ירבו היונים נגד היהודים, אף כי המה גרים המה באמת כי מארצות אחרות באו שמה והיהודים באו על הרוב מקרב הארץ. אבל שם עמדה הממשלה כפעם בפעם בפניהם ולא נתנה להפיק זממם לכלות את ישראל מהעיר ההיא, ובכל זאת הצליח בידם להצית אש השנאה בכל נגב רוסיא.

לא כן היה בארץ רומעניא, שם היו היהודים לפנים כחורי הארץ, כי מלבד אשר הצליחו במקנה וקנין כדרכם, אף זאת היתה להם כי רוב בעלי המלאכה אך מהם היו, ועל כן היו להיונים הרבים הגרים שם כקוץ מכאיב, והמה לא ידעו שלו בנפשם ויחשבו מחשבות כל היום איך להמיט רעות על היהודים לבל יירשו אתם יחד את הארץ. המה הן יחשבו את נפשם ליורשים את הארץ כלה, כי משפחת הרומענים תלך ותצער מיום ליום, ובספור עמים יכּתב כי המשפחה הזאת תתם בעוד דורות אחדים, אחרי כי רב הרבה יתר בה מספר המתים ממספר הנולדים, והמה יודעים זאת ועל כן יתערבו במשפחות אחרות ביונים ובולגרים ודומיהם. והיונים אשר ידם עלתה עד למעלה בארץ הזאת יחכו לעת ההיא אשר המה יהיו אדוני הארץ, ובין כה וכה הביאו בידם את כל עֹשר הארץ ולולא התנגשו גם היהודים ושלחו ידם במסחר כי אז כבר היו המה האדונים היחידים בכל הארץ כלה, כי הרומנים כידועי חלי המה עם לא עז ולא בכח ימינם אף לא בכח לבם ורוחם יגברו חיל והמה יהיו לברות להיוני. אבל כל עוד אשר רומעניא היתה כנפת תוגרמא סוככה הממשלה על היהודים והיונים לא נשאו ראש, אך מעת אשר רומעניא היתה לארץ וממשלה בה, מעת אשר הציבו גבולותיה בפריז בשנת 1856 וכל העמים שלחו שליחיהם שמה למען יזכרו אותם ביום האספה ולא יגרע מזכותם עד מה, מלבד בני ישראל המה לא שלחו שליחים וישבו שקטים במכונם, כי האמינו בחסדי העמים וביושר המאה הי“ט, ומה גם כי אמרו בלבם: הן רומאנים אנחנו ככל הרומאנים אשר בארץ, כי גם אבותינו ואבות אבותינו נולדו בה ובזכור בשם רומעניה יזכר גם שמנו, כי לא כהיונים והבולגרים אנחנו אשר תמול המה פה ⁶. וגם כאשר התעורר קאָגאָלניטשאנו ויפקח את עיני איש ישראל, איש משכיל ועשיר הלא הוא הגביר פ. ראטהענבערג ז”ל בגאלאטץ, אשר אוהבו הנאמן היה, וה' ראטהענבערג דבר אל לב עשירים אחדים מישראל כי יאספו כסף לדבר הזה לשלוח את קאגאלניטשאנו להיות לציר ולפה להם בפאריז, הניעו כלם אחריו ראשם, אלה אשר על כת החסידים נמנו, אמרו כי אין חפץ להם בזכיות כי בגולה הנם, ואלה המשכילים אמרו: מה יחסר לנו? האם לא בני רומעניא הננו? – ואלה כאלה מאנו תת כסף ולא שלחו ציר נאמן להם להזכיר גם שמם ⁷, ובכן לא נזכר שם ישראל ויהיו לגרים בארץ, אשר בה נולדו אבותיהם ואבות אבותיהם עד עשרה דורות. ואך נודע הדבר והנה קמו כרגע היונים ויספרו זאת לכל העם כי היהודים המה בארץ כרמש לא מושל בו, כי בכתב העמים לא נכתבו ולא להם משפט הארץ. וגם רבים משרי רומעניא, אשר לוו כסף מהיהודים ויקוו כי עתה תמצא ידם לסלק את חובותיהם באבן או באגרוף, הפיחו רוח רצח ומשטמה בקרב עם הארץ, עד כי עוד מעט היתה הארץ השלוה והשקטה כמערת פריצים. בערים ובכפרים עלתה שועת אחינו העשוקים והשדודים עד לשמים, אך עוזר ומושיע לא נמצא להם. למאות נהרגו ונטבחו והֹעלו על מוקד ונטבעו במים לעין השמש, לאלפים נמלטו בעור שִניהם בעני ובחֹסר כל, נשים ובתולות עֻנו בראש חוצות וחיי כלם היו תלוים להם מנגד, כי יצא הקול בכל הארץ כי כל מכה יהודי או הורגו לא יאשם, והקול ההוא לא קול שקר היה, כי אמנם כל הרוצחים לא הָעמדו במשפט ואם גם הועידום למשפט יצאו נקיים וגם הללו בשער מעשיהם. ועד היום הזה יתפלא כל איש איכה נותר שריד כמעט לישראל בארץ הזאת? אות הוא כי עצלים הם בני הארץ מאין כמותם, כי לוּ שלחו רסן מפני עם הארץ בארצות אחרות כאשר עשו בארץ הזאת כי אז לא הותירו שריד ופליט.

וכה הרגו וטבחו וחמסו וענו שנים רבות, עד אשר התעוררה חברת כל ישראל חברים לקום לעזרתם. ובעת ההיא היה נכבד מאד שם החברה בישראל ובעמים, כי כרמיע היה לראש לה ומפניה נחתו גם רבים משרי ארץ רומעניא, ואחרי כי ממשלת הארץ עוד לא נוסדה אז על עמודים חזקים וביד מקרה אחד היה להפכה על פניה, לכן חלו ורגזו ויהיו נכונים לעשות הרבה. ובאמת היה אז ביד החברה להכביד אכפה על הארץ כי תתן גם להיהודים משפטים כמו לכל יושבי הארץ. וכרמיע הלך למסעו להארץ ההיא ואף כי העלה אפם מאד במדברותיו ⁸בכל זאת פזרו לו מלוא חפנים כבוד כי יראו מפניו יען כי עתותיהם היו בידי עם צרפת. ובכל זאת לא נעשה עד מה, ההורגים הרגו, המרצחים רצחו כמקדם והיהודים האמללים נִתּנו כצאן לטבח באין אומר השב. ומי הסב בכל אלה? מארת ההשכלה ועשרת דברותיה רבצה גם פה. לרגלי ההשכלה נתנו אלופים לראשנו אנשים אשר לא יבינו עברית ולא ידעו את ישראל ורוחו ודברי ימיו, וגם זה האיש כרמיע אשר בכל נפשו חפץ לעשות ולא עצל היה כרוב הראשים אשר רק לפתוח פה ביום האספה כל עמלם, בכל זאת לא יכול עשות הרבה כי רוח ישראל היה זר לו מכל וכל. הוא לא ידע אף מה לא בתורת ישראל ולא בקורות חייו ולא בדרכיו כיום, ועל כן לא ידע איך לעשות ומה לעשות. ובכל זאת אולי החיש ישועה בכל זאת, הן זאת יבין גם איש אשר לא יבין עד מה, כי נחוץ הוא לשמרם מרצח, אך עוד קללה אחרת וגדולה היא מאד נמצאה בעשרת הדברות אשר לההשכלה והיא לתלות כל האשמה אך בישראל ולהצדיק הדין על כל הצרות, ואחרי אשר שונאיהם אמרו תמיד בבואם לפאריז, אשר לוּ היו היהודים ברומעניא כהיהודים בפאריז כי אז על כפים נשאום, אך היהודים ברומעניא הם אוכלי לשד הארץ ואינם עושים מאומה וכנגע הנם בכל הארץ כלה, לכן אף ראשי חברת כי"ח מהרו ויחליטו כי אמנם לא על נקלה יושעו היהודים ברומעניא כי בתחלה נטל עליהם להיטיב דרכם ולהיות ככל בני רומעניא, ומה גם אחרי אשר עתותי אחינו ברומעניא נִתּנו בידי ראשי החברה בוויען והמה כלם הן אין להם ענין אחר לענות בו בלתי אם לתקן חקונים בדת ולשנות פני ישראל, ומי כמוהם ימהר ויחליט כי כל דברי שונא על ישראל נאמנים וקימים המה לעד, חקי התורה יבטלו, גם חקות שמים וארץ לא תעמודנה ודבר צוררי ישראל יקום לעולם!

על פי עדות אחדים מצוררי רומעניא הוציאו משפט, ועל הבטחת הצוררים האלה, אשר הבטיחו כי בשובם אל ארצם אז יהפכו הכל לטוב למען החברה, נשענו וישישו מאד על הכבוד הגדול אשר נעשה להחברה, כי שרי רומעניא קדמו פני ראשיה בפאריז ובוויען, ומה להם עוד? ואם לא שוה הכבוד הזה בנפש אלפים אחדים מישראל אשר יטבחו בין כה וכה ברומעניא? אבל אחינו ברומעניא אשר ידעו את מכאובם שלחו כפעם בפעם שלוחים אל ראשי החברה לצעוק לפניהם ולהתחנן על נפש כל אחיהם, ויהי כאשר היה ההרג הרב באיזמאיל וסביבותיה, אז התעוררו כרגע ראשי החברה ויקראו – נדבות, וגם הצליח בידם לאסוף כסף יותר מרבו רבבות (מילליאן) וישלחו כסף שמה. אבל אחינו ברומעניא, אשר אז היה עוד מצבם טוב ועוד לא חסרו כל, קראו להם בלב נשבר: מה לנו ולכספכם? תנו אותו לאשר תחפצו ולא לנו, לא לכספכם נדרוש, כי עוד לא אזלת ידנו מהושיע לאביונינו גם בלעדי עזרתכם, לא לעזרת כסף ניחל כי אם לעזרה נאמנה לבל יתנו אותנו כעפר לדוש ⁹; ראשי החברה בשמעם את הדבר הזה חדלו משלוח את הכסף ויחלו להועץ, ויועצו יחד וישלחו מכתב לאחד ראשי הממשלה להזכירהו את הבטחתו והוא ענה בכל אותות כבוד כי אך מקרה היה ולא יקרה עוד כמקרה הרע הזה, כי כבר נתן צו לבל יזידו עוד לעשות כדבר הרע הזה, – וישובו ראשי החברה וינחמו.

אבל דבר אחד לא נתן מנוחה להם והוא הכסף אשר אספו והנהו עוד בכליהם ומה יעשו בו? כי על כן גמרו אמר לקנות בו השכלה לבני רומעניא למען ישכילו ויהיו ככל בני הארץ. ואז נשלחתי אני הכותב שמה, ושעת הכֹּשר היתה כי שתים שלש שנים לא הוסיף עם הארץ להכות ולרצוח, כי אם ראשי הממשלה שמו עיניהם ביהודים לעקרם מן השרש בלי אמר ודברים ומבלי אשר ישמע קול שועת העשוקים.

גם בעיני מצא חן הדבר במאד מאד אם כי לא כמחשבת שולחי היתה מחשבתי, זאת לא אכחד, כי אני חשבתי להוציא אל הפעל רעיון גדול אשר לוּ יצא לפעולת אדם כי אז אולי הצמיח ברכה רבה לכל אחינו, וזה הדבר:

ברומעניא מרבים אחינו ללמד את בניהם אך מורים מקרבם אין להם, כי מגאליציא יבאו, והרבים בהם לא אנשי מדות ואף לא בעלי דעת המה, והנם כהמלמדים לפנים כי רק תחת שם החדר קראו בשם בית הספר, ולבתי הספר להממשלה לא יכלו היהודים לשלוח את בניהם כי הֻכּו מאת חבריהם ומוריהם שפכו עליהם בוז בלי חשך, ועל כן שלחו רוב העשירים את בניהם לארצות אחרות על אפם ועל חמתם; גם רבנים ומטיפים בשפת הארץ לא היו למו והיה כאשר שאלו אותם דבר מאת הממשלה בדבר האמונה לא ידעו להשיב, ועל כל הרעות גדולה הרעה כי רוח הצעירים העשירים אשר שבו מחוץ לארץ זרה לאחיהם וגם לאבותיהם, כי שם למדו לראות חיים חדשים ודרכים חדשים ויקוצו בהארץ ויושביה כעם הארץ כהיהודים. ותהי עצתי כי יוסדו שני בתי ספר גדולים בארץ: אחד בבוקארעסט ואחד ביאססי. בתי הספר האלה יהיו כבתי הספר האמצעים (גימנאזיום) לכל דבריהם למען יוכל התלמיד אשר כלה חק למודו בם לבוא לבית הספר הגדול ( אוניווערזיטאֶט) רק כי עברית וקורות ישראל לכל משפטיהם ילמדו בהם. ועל כן נחוץ היה לחלק כל אחד לשתי מחלקות, המחלקה האחת לאלה אשר יחפצו להיות למורים ומטיפים ובה ילמדו הרבה יתר בשפת עבר ותלמוד וכמוהם, והמחלקה השניה לאלה אשר יחפצו לבא לבית ספר גבוה ולאלה ילמדו כמו כן שפת עבר אך לא הרבה כמו במחלקה האחרת. ועוד חקים ומשפטים רבים אמרתי לשום לבתי הספר האלה אשר לא פה המקום לפרטם. והתועלת אשר קויתי מבתי הספר האלה היא: א) כי יהיו להם מורים ומטיפים בשפת הארץ אשר למדו גם תורת אבותיהם. ב) כי המורים והמטיפים האלה יהיו מבני הארץ וישאו בצרת הכלל לא כהזרים אשר באו שמה רק לשבוע לחם. ג) כי גם אלה אשר יהיו אחרי כן לרופאים או מליצים ידעו תורת אבותיהם ויסכנו ברוח אחיהם מימי ילדותם ולא תופר האהבה כאשר יבאו בשנים. ד) כי בבתי הספר האלה ירבו החכמים בישראל אשר ידעו למשוך בשבט סופר בשפת הארץ והם יהיו אחרי כן לראשי העדות, לא כהיום הזה אשר רק העשיר או המשכיל יהיה לראש העדה אף כי לא ידע עד מה בדרכי ישראל וחפציו, ועוד רבות כאלה.

ולדבר הזה היה כסף בידי החברה בוויען כשתי מאות אלפים פראנק וביד החברה בברלין כשמונים אלפים מארק וגם בלונדון (לא אזכור עוד כמה). בעיני שולחי היתה תכלית נסיעתי למען אשמיעם משפט אמת על אדות בני ישראל ברומעניא אם באמת הנם פרועים לשמצה, ואם באמת כלם חסידים פראים ובני בלי תרבות, ובעיני היתה תכלית נסיעתי ליסד את שני בתי הספר, ובבואי שמה ובהשמיעי את דעתי קבלו כמעט כלם אותה בששון ושמחה, ולדבר הזה השמעתי מדברותי בתוך קהל ועדה והראיתי להם את הטוב הצפון בבתי הספר האלה, והמה כלם נענעו לי בראשם ואיש איש מהר לכתוב ידו אל הדבר הזה. בעשר ערים עברתי במשך עשרה שבועות ובעת ההיא נאסף על ידי כסף רב יותר מרבע מיליאן להתכלית הזאת. אני לא לקחתי כסף מאיש, כי אם הפקדתי ראשים ומאספים ובלי כל ספק נאסף עד מיליאן מכל הערים. והדבר הזה היה לעד היותר נאמן כי שקר ענו בהם כי מואסי השכלה המה, כי גם בעת צרה וצוקה התנדבו בכל לבם אך למען השכיל את בניהם ובלב מלא שמחה שבתי הנה וכתבתי אז את ספר הזכרון הראשון בשפת אשכנז שבו גלותי חרפת אחינו ברומעניא מעליהם ושם הראיתי לדעת כי רב בעלי המלאכה אך יהודים המה וכאלה רבות. ספר הזכרון נקרא באזני האספה וישישו עליו וכן התמה כל המלאכה. אני הזכרתי לשלוח מודעות לרומעניא בשם החברה כי ישלחו את הכסף הנה וכי יעוררום לדבר הזה ולא נעשה מאומה. באספות אחדות נועצו ויוכחו ולא גמרו מה לעשות ובין כה וכה נשתקע הדבר, אחדים שלחו את נדבותיהם הנה להחברה ואחדים חכו עד בא דבר החברה, וראשי החברה שכחו את כל הדבר. וכעבור שנה תמימה שאלו בעצתי אם לא טוב יהיה ליסד בית ספר בטשערנאוויץ (באויסטריא) למען בני רומעניא, כי כן היתה עצת הד"ר איגעל מטשערנאוויץ. השואלים היו בעיני כמשוגעים, כי למה זה יתנו בני רומעניא כסף למען יסד בית ספר בטשערנאוויץ, ועוד מעט נשכח כל הדבר הזה ולא דברו עוד בו. וכאשר החלותי לדבר בו את אחד ממנהלי החברה אחרי עבור שתי שנים הניע בידו ויאמר: מה לנו לזכור ראשונות? ומה נעשה בהכסף זאת לא אדע עד היום.

וכאשר עשו בדבר הזה כן עשו תמיד כי רק התאספו התיעצו ומאום לא נעשה גם בדבר אשר בידם היה להוציאו אל הפעל בלי כל עמל ואף כי בדברים אשר נטל עליהם לעבוד עבודה רבה. ובכן נשענו אחינו ברומעניא על משענת קנה רצוץ והוא בא בכפם ונקבה.

אחינו ברומעניא נפלגו כבר זה כעשר שנים בדעותיהם, ורבים בהם קראו והזהירו מאד לבלתי קרוא לעזרה בחוץ, כי אם לעשות כל אשר תמצא ידם בבית, להטות את לב השרים לטוב להם ולבלתי העלות חמתם על ידי חברת כל ישראל, כי בשוב השרים האלה מחוץ לארץ אז ירבו כעשם עם היהודים על כי ינבלו אותם בקהל ועל כי יבקשו עזרה מכל הממלכות, באמרם כי בדבר הזה יבקשו לכרות שוחה להארץ, והמה אמרו כי אם ישאו ויסבלו במנוחה שנים אחדות אז ישוב לאט לאט אף השרים מעליהם ותמצא ידם להשיבם על כנם, אך הרבים בהם נטו אחרי חברת כל ישראל ויבקשו בכל לבם לתת נקמות בהעם הזה. ואני אודה לבשתי כי גם אני הייתי כאחד מהם, גם אני עוררתי לשום מבטחם בהחברה, כי האמנתי בכחה ( וגם אאמין כיום כי כחה רב היה בעת ההיא לעשות ככל אשר חפצה, לוּ אך חפצה), אך זאת ראיתי ונוכחתי אחרי כן כי אין גם אחד בהם אשר קם בכל לבו לעשות , כי רק בדבר שפתים נכונים היו להושיע ולא יותר. ובכן רבתה צרת אחינו ברומעניא כפלי כפלים. צורריהם אשר חתו רגע מהחברה ויכינו את נפשם להשיב מעֹשק ידיהם ויחכו יום יום לקראת הפקודה אשר תצא מהממשלה להרים קרן גם לישראל, המה בראותם כי החברה לא תעשה מאומה וגם אשר בידה לעשות לא תעשה בהאמינה בהבטחת אחד או שנים מהשרים, לבשו גאות כמדם וילעגו להעשוקים ואחרי כן גם להחברה, ובכל יום ויום נשמעו דברי הצוררים לאמר: בקשה החברה לכלות אותנו אך חכמתנו עמדה לנו, ועל כן עלינו לעשות נקמות בהיהודים הבוגדים אשר בקשו להפוך את הארץ על פניה. כן נשמע מני אז ועד היום, וכל התואנות והתלונות אשר ישימו להיהודים כיום יאמרו כי רק ישלמו להם כפעלם על כי נתנו את שמם לבוז באיירופא כלה. ששים ושמחים יצאו הרומענים, אחרי אשר נודע להם כי החברה לא תעשה מאומה, להניח כל חמתם בזעומי נפשם. ובכן לא רק כי לא הועילה החברה להאמללים כי עוד הגדילה השבר ותהי למכשול נורא להם עד היום הזה. לולא בטחו בהחברה כי אז כבר מצאו דרך נאמן להם, כי בארץ ההיא מצאה ידם לקנות, בהחלק העשירי מהכסף אשר נחמס מידם לעין השמש, את החֹפש והמשפט ולב כל השרים יחדו, אך תקותם בהחברה היא התעתם מדרך נאמן ותובילם עד בור שחת ועתה עומדות רגלי כל אחינו ברומעניא על עברי פי פחת ואין עוד שלום להם וגם אין כל תקוה להם, כי עד הנה דלו וירֻששו מאד.

אך לא רק לאחינו ברומעניא הסבה החברה רעות רבות וצרות על ידי אשר רק דברה ולא עשתה כי אם לכל אחינו בכל איירופה כלה.

צוררינו אשר אזנם לא לקחה דבר מעשרת הדברות אשר לההשכלה האמינו אמונה אמן כי כח היהודים רב הוא מאד וכי אחדותם גדולה וחזקה כל כך עד כי בנגוע הצר באחד מהם אז יהיו כלם כאיש אחד ערוך למלחמה. המה ידעו זאת על פי דברי הימים, אבל עוד נעלם מעיניהם כי כבר כשל כחנו וידינו רפו, כי מורינו מתעינו הפיחו בקרבנו רוח עועים; המה עוד טרם ידעו כי נתפרדה החבילה ואין עוד אחדות בישראל כי חלק לבם והנם צוררים איש לרעהו בנכליהם וחורשים איש על רעהו רעה כל היום ובהֻכּוֹת האחד אז יאמר השני: שישו בני מעי כי לא כמהו הנני, אני הנני בן איירופא ועל כן הנני נכבד! – צוררינו לא ידעו זאת ויאמינו כי עוד בני אלה הננו אשר נכונים היו להקריב נפשם ומאדם בעד עמם, ועל כן פחדו מהרים שנית ראש מיראה פן לא יצלחו, אך רומעניא פקחה להם עין לראות נכוחות. הן זה העם לא היה, אשר תמול היה לעם וכל ממלכות איירופא היו לאפוטרופסות לו, ועליו היה לפחד מפני כל, זאת הארץ הבזויה תדרוך ברגליה על ראש ישראל ותנפצהו אל הסלע עשרים שנה באין מוחה, והיהודים בארצות אחרות לא יקומו לעזרתם או קצרה ידם מהושיע להם, האם לא אות ומופת הוא כי לא גדול כחם כאשר דמו בתחלה וכי אחדותם לא חזקה כחלמיש צור הנה? צעקת בני ישראל ברומעניא ודברי החברה אשר קראה תגר וקולה לא נשמע כי בפעל לא עשתה מאומה, העירו רוח צוררינו בברלין לראות ולשפוט כי צאן אובדות ישראל וכל אוכליהם לא יאשמו. לולא קראו אחינו מרומעניא אל החברה ולולא הרבתה החברה דברים או לוּ קראו למצער בשפת עבר אשר לא נשמעה לצוררינו כי אז אולי לא נודע הדבר, אך הקריאות הגדולות ובשפות העמים כרו אזן לכל הצוררים כי היהודים אך יקראו בקול וידם לא תעשה תושיה, ואחרי כי שעת הכשר היתה, כי דרכי הבאֶרזע היו אבלות באיירופא זה כעשר שנים ולא יגדל כח ישראל בוויען וברלין כאשר היה עשר שנים לפנים, ומה גם כי אדירי הבאֶרזע הראו כפעם בפעם לכל כי דבר אין להם עם היהודים כי אם עם הבאֶרזע לבדה, לכן הרימו הצוררים ראשיהם בברלין וברסלוי וכאלה, וכן עבר רוח הצוררים הלאה הלאה עד כי שם כיום קנו בארץ אונגארן, וכן יעבור בלי כל ספק בכל איירופא כלה, בהארצות אשר שם מספר היהודים לא מעט הוא ואשר שם יגורו מפֻזרים ומפרדים בכל הארץ, גם בערים הקטנות גם בכפרים, בכל הארצות האלה נסוג גלגל ישראל אחורנית וכן ילך מטה מטה, ולא יארכו הימים וכמשפטנו לפני שתי מאות שנה יהיה משפטנו כיום.

כבד מאד להעפיל לעלות אל ההר אך לפול אחור נקל מאד, רק רגל אחת אם תעשה מדחה והנה תתגלגל כל הגויה כחץ מקשת וכרגע והנה נפזרו עצמותיה לפני שאול. יושב וויען אשר ראה בעיניו בכבוד ישראל בעיר הזאת, איך נשאום על כפים, איך התברכו בהם וכל מדה טובה תלו בהם ונשות עם הארץ בקשו בכל לבן כי בנותיהן תנשאנה אך ליהודים, איך קבלו עליהם דת ישראל לעשרות, איך חלקו להם כבוד בכל אספה ומהם בחרו לנבחרים בראש, מי אשר ראה כל אלה וישמע עתה דברי מנהלי העם (פאלקספארטטייא) על אדותם ויקשיב לכל העלילות והמרורות אשר יכתבו עליהם ברוב מכתה"ע, איך יבקשו לגרשם לאט לאט מכל משרת כבוד וכהונה, הוא יראה ויבין את הרעה המתעתדת לבא עלינו, כי פה האמַנּוּ כי לא תקום עוד לעולם שנאה וצרה לישראל ועתה…

רוב משכילינו החכמים בעיניהם כאשר ישמעו דברים כאלה למדו פתגם לאמר: האיש הזה יראה רק רעה וחשך (איין שווארצועהער), אבל רק נבובי הלב וחסרי כל דעה ידברו כאלה. כי כל איש אשר ידע ארחות חיים הוא יודע כי רבה הרעה מהטובה, כי טוב לאיש לפחד תמיד, והפחד אם אך לא יפריענו מעבודתנו כי אם רק יורנו להזהר לנפשנו מפני מקרה רע, אז הוא טוב מאד מאד והכסיל יפול בפח ולא ידע במה יכשל. – המה יאמרו אשר המדברים כאלה יראו רעה וחשך! והמה מה יראו? ההמה יראו טובה ואורה? אבל יורונו נא איזה הדרך ישכן אור? הלא עינינו הרואות כי מפה תפתח הרעה ומשם כבר נפתחה ושם כבר נתכה כאש ואין כוכב מזהיר בכל הרקיע אשר ענן וערפל יכסהו והמה אומרים כי אך אנחנו רעה וחשך נראה והמה יראו אור. אם נראה ונירא רעה והיא לא תבא אז לא חסרנו דבר, כי אז אולי נגזלה רק מנוחתנו רגע וכאשר נוכח כי נואלנו אז תהי השמחה כפלים, אך אם נעצום עינינו ונרקוד כמו עגל על פי הר חוצב להבות אז נשים קברנוּ מבלי משים. אל נא אחי, אל נא נוסיף להשלות נפשנו! ואם רעות רבות סבבונו יען כי לא ידענו משפט עמנו, הבו למצער ונתחזק בעד עמנו ושארית פליטתנו. הן לא לאלה נדבר אשר יאמרו כי טוב בעיניהם להרוס בפעם אחת את הבית ממסד ועד הטפחות למען תהי להם הרוחה, המה ילכו בדרכם ולא לנו להשיבם, אף אין לנו חפץ בהם; גם לא לאלה המתגנבים לברוח ויכסו פניהם וימלטו אל מחנה האויב, כי גם בהם לא נחפוץ, אלה וכאלה ייטיבו לנו הרבה יתר בהבּדלם ממנו מאשר אם יספחו עלינו, כאשר טוב הוא להעץ אשר בפארות אחדות ממנו שֻלח רזון ויבש ליחן אם נסיר אותן ביד, כל אלה אשר יעזבונו פעם אחת בגלוי כבסתר לא ירעו לנו, רק אלה המה כעש בקרבנו, אלה יאכלו שארנו ובשרנו, אלה ימצו כעלוקות לשד חיינו, אלה אשר במחננו יעמדו וירפו ידי יתר הלוחמים בדברם כל היום: לשוא נלחם! אלה יסגירונו בידי אויב ואין עצה ואין תבונה לעמוד על נפשנו כל עוד אשר לא נבדלו מקרבנו וכל עוד אשר לא נבקש תחבולות להפוך להם לב אחר או להבדילם מעל עמנו. ואחרי אשר רק לאלה הנאמנים בבריתם עמנו נדבר, החפצים בקיום ישראל גם אם צרה ויגון ישביעונו, גם אם קוצים וחרולים יהיו על כל מדרך כף רגלינו, אשר כל קרבן לא יקר בעיניהם למען נשוא דגל שם ישראל למעלה ראש כאשר נשאו אבותינו, לכן נקוה כי לא על צחיח סלע נזרע דברינו ועוד יעשו פרי חיים לכלנו.

אמת הדבר ולא נכחד ממני כי עבודה קלה ופשוטה היא להתודות על עונות אחרים. ברגשות נפש ובכונת הלב נקרא בקול גדול: על חטא שחטא פלוני ופלוני, וכן לא דבר כבד הוא לספר כיום חטאות מנהלי החברה כי"ח ולוּ היו אחרים תחתם כי אז התודו גם אז אחרים על עונותיהם, אמת הדבר ולא נפלא ממני, כי על כן השמעתי כפעם בפעם כי לא במנהלי החברה בהם בעצמם שמתי תָהלה כי אם בהחברה ודרכיה, והחטאת הזאת לא חטאת נפשם היא כי אם חטאת העם כלו, כי זה דרך עקש היה להגוי כלו, כלם יחד נתעו כצאן אובדות, כלם יחד מקטנם ועד גדולם מאנו שמוע ורֻבּם גם היום ימאנו שמוע לקול הצופה אשר יראה רעה ויגיד, כלם יחד לא שמוּ לבם לקיום הלאום, כלם יחד לא חשבו מחשבות על נפשם ובעצלותם ששו על דברי כל פושק שפתים בחשבם כי הוא חשב כבר מחשבות בעד כל הקהל. לולא ירדנו פלאים, לולא היינו בעינינו לבוז וכצוענים נודדים, לוּ נמצא עוד זיק רגש הכבוד בלבנו, לולא למדונו ונלמד לנשק ככלבים את היד המכה אותנו בעברה, לולא נחשבה בעינינו לחכמה לכוף כאגמון ראשנו, לולא הורונו לשיש ולרקוד כפראים מטוב לב על כל אות כבוד אשר בו יכבדו את אחד מאחינו בקצות התבל, לולא הסכַּנּו לאמר יפה ונעים רק לכל אשר יאמרו העמים כי כן הוא, לולא הלך לב עשירינו רק אחרי בצעם ולב חכמינו רק אחרי המשרה ולב רוב מטיפנו רק אחרי תענוגי החיים והחנופה, ולב כלנו בתהו לא דרך, כי אז לא שגו גם ראשי החברה, כי אז הן נמנו רק אנשים אשר ידעו את עמם ועתותיו והמבקשים לדעת דרכיו ובמה הוא מתפרנס ונזון בשבתו בין לבאים, כי אז הן לוּ גם נמנו אלופים לראשו אשר לא יבינו כל אלה, כי רק עשרם או כבודם או שמם בארץ הרימם עד לשומם אלופים לראשנו, כי אז נמצאו על ידם יועצי נכוחות אשר השמיעו אותם את הדברים כמו, ואם אטמו את אזניהם ולא שמעו בקול היודעים דבר כי אז לא האריכו ימים בממשלתם. אבל עתה אשר לא רק בהעשירים לא ימָצאו יודעי תורת ישראל ורוחו ודרכיו כי אם גם בכל העם, וגם השפל בשפלים ירים ראשו ויגדיל עקב רק בדבר הזה כי לא יבין עד מה בתורת אבותיו, עתה אשר המורים יורו והמטיפים יטיפו אך לנתק את מוסרות הדת ולהשליך עבותות הלאום, עתה אשר אין בנו איש פועל ועושה בחפץ הלב, כי אם רק לגדולי העם הלא המה העשירים עינינו נשואות, וכל אשר נדבר הוא רק מהשפה ולחוץ וכל אשר נעשה הוא כמו שכפאו שד, אין רגש ואין חפץ כי אם מעשה כאשר יעשה התועה בשנתו, עתה הן לא לפלא הוא כי גם אלופי החברה לא התרוממו יותר מכל העם, ולוּ גם התרוממו כי אז הָשפלו אחרי כי כל העם היה כנטל החול עליהם ולא נתנם להעלות אבר. ובשומי כיום חטאת ראשי החברה נגד פני אחי, הוא למען הראות בראי המלֻטש הזה את תאר הגוי כלו כאשר היה עד היום מחטאת נביאיו ואשמת כהניו אשר מסכו רוח עועים בקרבו. בראי המלטש הזה יראו את פניהם הנשחתים והמקֻלקלים אולי יבקשו בורית להם להעביר זוהמתם ולהתם חלאתם. וגם כראי מלטש אולי לא הצבנו אותם למטרה, כי למה נקרא בשם אחדים בעת אשר כל העם חטא ואשם? לולא חטאו ועוו ראשי חברת כל ישראל בשתי השנים האלה גם בחטאת נפשם ולא בחטאת הקהל.

כל העונות אשר טפלתי על החברה בימים שעברו חטאת הקהל המה, כלם יחד חטאו ועוו ופשעו וראשי החברה לא טובו ולא השכילו מהם, אבל המעשה אשר עשו בשתי השנים האלה לא עוד כחטאת הקהל יֵחשב. עד העת ההיא לא נמצאו יועצים לראשי החברה מקרוב ומרחוק ועלינו לדינם לכף זכות אשר אולי היטיבו מעשיהם לוּ שמעו נכוחות; לא כן היה כעת, עתה התעוררו לאלפים ויקראו בחזקה באזניהם, עתה רבו בהם וכתבו מחאות נגדם וכל אלה לא הועילו, עתה תהי עונותם על עצמותם, והעון הזה גדול כל כך עד כי אין אמר ואין דברים להשמיע אותו כמו.

לפעמים כאשר אשוב ואחשוב את אשר עשתה חברת כי“ח בשתי השנים האלה יתגעשו דמי לבבי ורוחי יסער עד כי אחשוב כי בינתי תסתתר וכן הוא בלי ספק בלב מאות ואלפים החושבים כמוני. הן ברור הדבר כיום כי עתה היתה ארץ ישראל בידינו וכמאת אלף משפחות כבר ישבו בה, לולא קמה הכי”ח לשטן. ברור הדבר כיום אחרי אשר קולוניות אחדות נוסדו שם, כי בכסף אשר נקבץ, יותר מששה מילליאן פראנק, מצאה יד החברה לקנות יותר ממחצית ארץ ישראל ולהושיב שם את הנרדפים, ולרגליהם היתה עתה הארץ כאבן חן בעיני כל העם למשוך אליה כל איש וביתו אשר כסף בידו וארצו הקיאה אותו ותשם מכשולים בדרך מסחרו. והחברה גזלה את כל הכסף ההוא ותוצא אותו לבהלה ¹⁰ולא זאת בלבד בי אם הניאה את בעלי הכסף מבוא שמה, ועל כל אלה (נורא הדבר מאד מאד) הקשיחה לבה ותמאן לתת אף גרה אחת לאלה אשר חשו מפלט להם אל ארץ ישראל!! הבינו היטב בדבר! הכסף נקבץ למען העשוקים בלי כל תנאי והחברה לא נתנה את הכסף להעשוקים האלה רק יען הלכו לארץ ישראל! ואף אחרי אשר עלתה צעקתם באזני החברה והישרים קראו בלב נשבר: הושיעו הושיעו! כי למה נִמָכר בעד פת לחם להמסיתים לעיניכם, גם אז מהחברה שומע אין. בחלק אחד אחוז ממאה מכל הכסף אשר פזרה היה די לעזור לכל האמללים האלה, ולא רק כי לא עשתה זאת כי אם גם במקוה ישראל סגרה לפניהם הדלת, וכאשר התנגשו ובאו אחדים מבני הנעורים ויתחננו אל המנהל את מקוה ישראל כי יתן להם עבודה ולא יכול עוד השיב פניהם, אז כאשר קבלם כמי שכפאו שד, העמיס עליהם משא לעיפה כאשר לא יעמיסו אף על שור וחמור, אולי יגרשם מעל פניו ¹¹ותמצא ידו לקרוא אחרי כן: נרפים המה, עצלים המה! אבל כל יגיעו היה לריק, כי אלה בני הנעורים כאשר עִנה אותם כן פרצו בעבודתם וכן לא נסוגו אחור מיראה לבלתי תת חרפה על כלם. כי המה נמנו וגמרו להקריב נפשם בעד יתר אחיהם האמללים, ואז נאלץ גם מנהל מקוה ישראל בעל כרחו להגיד להם ישרם ואהבתם לעבודה, ויסָפחו אחדים שמה ויתרם נִתּנו בידי המסיתים, ועד היום הזה עוד לא התעוררה החברה לעשות דבר מה ¹²ובדבר הזה יתנו כח נורא להסטרא האחרא, להמסיתים, כי יהיו אחרי כן לפח יקוש גם ליתר אחינו ללכדם בפח בחלקת לשון או בנכליהם, כי כל מזמה לא תבצר מהם, ואם ישלחו ידם באיש אז ישיבוהו עד דכא. ואם חלילה ירבו עוד שם הנופלים בחרמם אז מארץ ישראל תפתח הרעה לכל הארצות, כי להמסיתים כח וכסף ולב ריק מכל רגש משפט וצדק וישר, והאנשים האלה המוכרים בכסף את אמונתם ויצמידו חֹנף כל היום המה לא יחדלו ממשוך בחרמם בכל מרמה ומזמה, אחרי כי לחמם הוא, כי אם לא יצודו ציד ירפה כחם וימנעו מתת שכרם. וגם לדבר הזה עוד טרם תשים החברה את לבה ויום יום תמסור בידיה רבים מהאמללים בידי המסיתים. ואם בתחלה נראה כי נתנה החברה יד לאגודות האניות באמעריקא להרבות אוצרותיהן ותמסור את הכסף אשר אספה למען האמללים אליהן, הנה יראה עתה כמו עשתה חוזה את המסיתים למסור בידם את ארץ ישראל ואת היהודים היושבים בה למען יפחדו יתר היהודים ולא תעלה עוד ארצם על לבם. חרפה ויגון ימלאו לרעיון הזה כל חדרי הלב, עד כי תרעד היד וילאה הפה ולא יעצור כח לדבר עוד ולהשמיע הדבר כמו…

הנה אחרי אשר נדע את הרעות ומקורן וסביבותיהן, ומה לעשות להנצל מהן, נטל עלינו למען העבירן מעלינו ומעל זרענו אך לבקש עצות איך להוציא את הדבר אל הפֹעל, אך הוא הדבר הקשה מאד למצוא אותו. רחוק רחוק מלבי הרעיון להאמין כי אם יכָּתב דבר בספר אז כל הקוראים יתעוררו וישלחו בפעל ידיהם להוציאו לפעולת אדם; יודע אני כי רבים בקוראים יקראו למען בלות העת, ורבים מהם המה אלה אשר גם בלבם ימצא הדבר מסלות אך לא בעלי מעשה המה, ומה גם אחרי כי מספר הקוראים לא רב הוא, אשר נוכל לקות כי המה יחדשו פני העם כלו, בכל העמים יוציא לפעמים איש את חפץ לבו בדבר אחד או במאמר אחד לאור, כי אלה אשר להם המשפט ובידם הכח לעשות הדבר, שמעוהו וימצא מסלות בלבבם והמה יעשו כחפצם. אבל בנו אשר איש איש אדון לעצמו, ובכל ארץ וארץ יבחרו בדרכים אחרים וחפץ אחר להם לקו, בשפת עבר יבינו לא הרבים, וגם אלה אשר יקראו ויבינו רֻבם לא בין בעלי הכל ימָנו, ואחינו מפֻזרים ומפֹרדים, ולפעמים תעבורנה שנים רבות בטרם ישמע האחד את אשר הביע רוח השני, ובעת אשר הגיע הדבר לאזניו ויחפוץ בו הנה כבר עברה העת, כי על כן אם תהי לנו תקוה להוציא דבר אל הפעל אז הוא רק אם הכי"ח תחפוץ בו, אחרי כי היא היא החברה האחת אשר תאגד מספר חברים ובידה להשמיע דבריה להם כאשר תחפוץ, אך בדבר הזה לא רק כי החברה לא תעזור אותנו כי אם גם תקום לשטן לנו, ועלינו לאבד כחנו במלחמה נגד השוטנים בטרם אשר תמצא ידנו לעשות דבר מה, ומה כחנו כי ניחל?

אף כי גם זאת כי בכל העמים עשירים ובני המעלה הם המה היוצאים בראש העם בכל מחשבה ופעל, המה ידאגו לשלום הארץ ויעשו ככל אשר תמצא ידם, וכאשר יקראו המה אז יצאו אחריהם כל אלה אשר בדבריהם ימצאו חפץ. העשירים ובני המעלה יעשו זאת לא כדלת העם, רק למען טובת הכלל מבלי כל תקוה לתשלום גמול, כי אם המה יודעים מאד כי שכרם נכון לפניהם בכסף בכבוד ומשרה ועל כן כל אשר יחלו לעשות יוציאו אל הפעל, – ובנו אם יתעוררו אחדים לעשות לטובת הכלל באמת אז בלי ספק עניים המה, כי רוב העשירים אשר בנו לא ישימו לבם מכל וכל לנו ולמצבנו, לא יחשבו זאת להם לכבוד אם נרימם אל על ולא יפול לבם אם נשקצם בלבנו, כי גדולה בעיניהם תהלה אחת אשר ישמעו מפי בן עם הארץ ובשפת הארץ מכל תהלות בן ישי אם נענדם עטרות לראשם, ואין דבר אשר יעורר רוחם לצאת ולבא לפנינו, ואם יעשו כזאת אז נדע מראש, כי רק אם ידעו נאמנה כי בדבר הזה ינחלו כבוד מעם הארץ או מהממשלה ולא בעבור הכבוד אשר ינחלו מאחיהם הבוחרים בם יעשו זאת, ועל כן גם בהיותם אלופים לראש אחיהם ובצאתם לפניהם גם אז נקלים המה בעיניהם ועיניהם רק אל עם הארץ יכוננו, אשר על כן אין לקות כי המה יעשו דבר לטובת אחיהם כי אם כל אשר יעשו, יעשו רק לפי רוח עם הארץ וחפצו. ובחפצנו כיום לעשות דבר לטובת הגוי כלו להחיותו מבלי שום לב לדבת זרים כי אם לטוב לנו באמת, הנה עלינו להסיר את שני המכשולים האלה מדרך עמנו, הלא הוא: לאחד את לב העם וללמדו כי ישמע את שפתו; והיה כאשר ידבר איש ישמע כל העם ויבין את דברו; ואף לתת לעשירינו לב אחר ורוח חדש לשוב ולאהוב את עמם ולהביט רק אליו ולא לכבוד זרים. וכל עוד אשר לא יצלח הדבר הזה בידינו שוא יהי כל עמלנו. אולם יד מי תעצור כח לעשות את הנפלאות האלה? מי יוליד גוי חדש מבין שפה אחת פעם אחת, או מי יהפוך כרגע לב אבן ללב בשר?

אמנם כן הוא עת הפלאות עברה וקצרה יד כל איש מעשות כל אלה; אך אחת היא אשר עוד עלינו לשום לה לבנו. כל הפלאות אשר יספרו באזנינו ואשר לא נאמין בהן תֵעשינה לעינינו יום יום ונראה אותן בעינינו ונאמין בהן, כי רק אם לא כפלאות תעשינה ולא כפלאות יספרון לנו. אם יספרו לנו כי איש בא בקפיצת הדרך לאמעריקא לא נאמין לו, אך כי אנשים יבאו יום יום שמה, זאת הלא נודע (ואם על פי ספרי החשבונות אשר להכי"ח נחשוב זאת, הנה כבר אנו כלנו ובנינו באנו שמה). וכן הוא כמעט בכל דבר פלא. כי הן יד האדם תמצא גם לעלות למרום ולרדת תהומות ולעשות כל דבר פלא, אם אך יכין את כל הדרוש לדבר ההוא. וכן הוא גם בדבר שתי הפלאות האלה. אם יאמר איש להוציא את שני הדברים האלה בפעם אחת וכרגע אז כמשוגע יֵחשב ועמלו יעלה בתהו, אך לאט לאט במחשבה ועצה וחפץ לב נאמן נוכל לעשות גם אלה ולא יפלא הדבר.

אחרי כי כל הדברים הנחוצים לנו להקים את סכתנו הנופלת בחֹמר וברוח תלוים המה בהאחדות, לכן עלינו בטרם נעשה כל דבר להוציא אותה אל הפעל, ואותה נוציא אם נקום לעקור משרש את הראש והלענה אשר הצמיחה ההשכלה הברלינית בתוכנו, בבתי תפלתנו וגם בקרב המשפחות, וזאת תצלח בידינו רק על ידי שפת עבר. אם יצלח בידנו להבין את העם בינה בשפה הזאת כי ישמעו היהודים בכל קצות הארץ שפה אחת ובה ישמיעו הגות לבם ומועצותיהם אלה לאלה, ובה יכתבו כל הדברים הנוגעים בנחלת ישראל, אז כבר נכונו עמודי האחדות, ואם אך יכונו עמודי האחדות אז ישוב גם לב העשירים אלינו, כאשר יראו כי יתר אחיהם לא יחלקו להם כבוד ולא יתרפסו לפניהם ולא ישימום בראשם כי אם ישקצום ויבזום בלבם, או אז ישובו גם המה ושחרו דרכי עמם, כי סוף סוף הכבוד הוא המניע היותר גדול לכל פעולת איש ומה גם לפעולת העשירים, אשר בלעדו לא יחסר להם כֹּל. וכאשר יצלח בידנו הדבר הזה אז גם כל מאויי לבנו יצאו לפעולת אדם, ואז גם להעניים בנו לא יחסר לחם ולהנודדים מקרבנו תמָצא כברת ארץ.

והנה אך למותר הוא להשמיע כי לדבר הזה דרושה עת רבה ופעל ידים רבות, אך הנה העת הזאת שעת הכּשר היא וגם רבים המה כיום בקרבנו אשר יבינו זאת, ואם נחל כיום בדבר אז יש תקוה כי לבנינו תקום תשועה נאמנה על ידינו. והדבר הזה הוא הראש והראשון אשר עלינו לעשות, באחת יען כי לא כבד הוא מהוציאו לפעולה כיתר חפצינו, וזאת שנית כי בו תלוים כל יתר המעשים ואם הוא יצלח בידנו אז יֵעשו כל יתר הדברים מאליהם, ועל כן הדבר הזה בעיני כעגלה להעביר בה את התועים במדבר אל ארץ נושבת. אמת הדבר כי לא בשפת עבר לבדה נגדור כל פרצינו ונקים כל הריסותינו ונאמץ כל ברכים כושלות ונחזק כל ידים רפות, אבל בלעדה מן הנמנע הוא לעשות אף דבר אחד; בלעדה לא ישוב רוח הלאום לפעמנו, בלעדה נעמול לשוא לאחד לב רבים לחפץ ומעשה אחד, בלעדה נלאה למצוא ארץ ומנוחה לנו. ואם כי לא נכחד אשר רעיון ישוב ארץ ישראל גדול ונכבד הוא מאד מאד, כי אך בו נוכל לשום תקותנו לעתיד, ואם לא תעשינה ידינו תושיה להשיגו אז אוי אוי לנו, אבל גם להדבר הזה לא נמצא אזנים קשובות וידים עמלות בכשרון ויושר לבב בלתי אם בשפת עבר נדבר לאחינו, היינו בשפה אשר כלם יבינו אותה, לא בשפה אחרת אשר רק יושבי הארץ ההיא יבינוה, כי על כן גם לאלה אשר כל רוחם ונפשם לרעיון ישוב ארץ ישראל ואשר יעשו ככל אשר תמצא ידם, גם להם לדעת כי שוא יהיה כל עמלנו כל עוד לא יצלח בידנו לבנות הריסות שפתנו ותורתנו ולשימן בפי בנינו. יעשו בדבר ישוב ארץ ישראל כחפצם יפתחו ידיהם וירבו נדבה, ידברו איש על לב רעהו להתנדב לדבר הזה ותבא עליהם ברכה, אך זאת להם לדעת כי כל עוד אשר לא נדבר אל כל אחינו בשפה אחת, אשר כלם יחד יבינו אותה, לא יִשְגֶה פעלנו, כי אך זעיר שם זעיר שם נמצא איש לב וגם הפעולה כן תהיה אך למחצה לשליש ולרביע ודבר שלם לא יצא עד עולם בלתי אם עם כלו יתן ידו לו.

אלם אל יתעה איש בדברי בשמעו כי אקרא תמיד בשם שפת עבר כי גם לבי ילך אחרי אלה אשר יחפצו להקים מצבות זכרון לספרי חכמינו מימים שעברו. לא זאת! תחת מצבת-זכרון יקבר איש השם אשר את זכרו תביע ומצבות הזכרון אשר יקימו לשפתנו ישימו קברה. זה היה דבר רוב מטיפי ההשכלה אשר אחרי שבערו אחרי שפת עבר והתורה ולמוד הדת, ולא השאירו בבתי הספר אף זכרון לתורתנו, אז שבו ויאספו כסף להקים מצבות להמתים. את המתים אשר זה לא כביר שלחו ידם בהם ויקפדו חייהם שבו ויקחו אותם בידיהם וינתחום לנתחים ויחנטו אותם וישימום בארון למזכרת, ולדבר הזה נמצאו מתנדבים בעם למען יקרא להם שם בארץ והקוראים את הנדבות עשו להם שם ולפעמים גם אכלו מזבחי מתים אלה. מיום אשר חדלה התורה מקרב ישראל באשכנז, מהעת אשר נוכחו המטיפים כי עוד לא תשוב ותחיה בקרב העם מהעת ההיא החלו להוציא לאור ספרי הראשונים וירבו עליהם פלפולים של הבל וידברו עליהם דברי רוח מרבה להכיל ¹³וכמעט בכל יום ויום נראה ספרים כאלה יוצאים לאור על ידי אחד החכמים, אשר באמת לא יבין קרוא את הספר ההוא כתקונו, והוא יפתח בכד ויסים בחבית, ואת ההבלים האלה ימכרו בכסף מלא, ולזאת “חכמת ישראל” קראו, וזאת יפתחו אחדים מהעשירים את שקיהם, יען לא ידעו עד מה וידמו כי בזה יצאו ידי חובת תורה ואמונה. ומעשי החנופה והתעתועים האלה בצעו את אשר החלו המטיפים, לגרש גם רוח התורה מהארץ, כי יודע התורה באמת במה נחשב הוא בעיניהם? יבאו היום כל חכמי ישראל הגאונים באמת, היודעים התורה וחקי הלשון, וכל אלה יחד לא יצדקו בעיני מטיף דרשות נבערות לעם, ואף הוא יגדיל עליהם עקב ויאמר: לא מבקרים אתם ולא ברוח בקרת תלמדו ותורתכם נסרחה. ובדבר הזה לא לבד כי חמסו המטיפים האלה תורה, כי אם גם היה למפץ בידיהם לנפץ בו ראשי תלמידי חכמים עניים המצפים לעזרה, כי אלה המטיפים היו לשופטים בארץ, והכסף הנאסף להקים מצבות זכרון לתורת ישראל על פיהם יֵחלק, והיה אם יתרפס החכם האביון לפני השופט וירימהו למעלה ראש ויענדהו עטרות לספרו, אז ישליך לו עצם, ואם אין יגרשהו בחרפה ולא בחוקרים גורלו, ומי יבא אחרי השופט ההוא אם בהעשירים אין איש יודע עד מה. אשר על כן בדברי כיום על דבר שפת עבר ותחיתה לא למצבות מתות אשים דברתי, כי אם להפך, עלינו להתאמץ להרבות דעת שפת עבר בקרב אחינו ולא להרים מהם תרומת כסף אשר יהי למעוז וכלי מלחמה בידי אחדים, עלינו להביא אהבת תורת אבותינו בלב בנינו וילמדו כחפץ לבם אם כתבי הקדש או תלמוד או שפת עבר מהסופרים בדור הזה, כי רק להשיב עטרת התורה וכבודה לה אנחנו מבקשים וללמד את העם בינה להבין דברי אחיו, וזאת לא תצא אל הפעל על ידי אשר ידפיסו ספרים אחדים מחכמי הדורות שעברו ועשירים אחדים ינדבו כסף וינחלו כבוד, כי אם מהלמוד. ילמד כל איש כחפצו אך ילמד, ואל תהיה התורה מסורה רק בידי אחדים אשר יתפארו בגדל לבב כי אך בידם המפתח. רק אז יש תקוה כי גם לב עשירינו ישוב אלינו כאשר יראו כי כל העם יבינו התורה אז ילמדו גם לבניהם את התורה, וכאשר יראו כי לא נבחר לאלופים וראשים לנו בלתי אם מיודעי התורה אז יאלצו ללמוד או לכל הפחות להסתיר חסרון דעתם מעין כל ולא יתהללו בו.

מעשה אלה שיאמרו להקים מצבות היא כמעשה החותרים בחשך בתים וישליכו נתח בשר להכלבים העומדים על המשמר לבל ינבחו ויתנום לשבור דלתים ובריח, ואנחנו נחפוץ להקים משמר נאמן, משמרות אנשים אשר לא בנתח בשר יסכרו פיהם. כי על כן מי לעמנו אלינו! חדלו לכם מאלילי ההשכלה ומהבלי תעתועיהם ותנו כבוד לעמנו ולשארית הפליטה בטרם עבר יום, בטרם נִתּך עלינו זעף אף המקרה אשר לא נוכל להמיש ממנו צוארותינו. ואתם בני הנעורים אשר נפשכם עוד לא מטֻמאה מהבלי האלילים האלה, אתם אשר תחושו מכאוב גם בטרם הֻכּיתם אתם בגופכם, אתם אשר בכם לב ורוח לחוש רגשי חיים וכבוד, הבו התעוררו תנו ידכם איש לרעהו וקומו לחיים לבל נהיה כמת אשר לא היתה לו קבורה. בידכם כלכם לבנות בית ישראל, בידכם לדבר איש על לב רעהו: קומו ונדעה נרדפה תורת אבותינו ושפתם, איש איש מכם יעיר רוח כל אוהביו וכל מכיריו ובכל בית אשר לכם מהלכים תדברו תטיפו ולא תתנו דמי לכם, ואף על הנערות שפכו רוחכם כי תשימנה לבן לדעת שםת אבותן ועליהן החובה עוד יותר, כי הן הלא מועדות להיות אמות הדור הבא, והנה תפקחנה עיניהן על חנוך בניהן ואם הנה תדענה שפת עבר אז תהי לה תקומה. ואף עוד זאת עשו כל אשר בידכם להעביר ממשלת זדון מן הארץ, להסיר העטרה מעל ראשי גבירינו אשר כזרים יֵחשבו לנו, אשר רק בגללם הננו מֻכּים ונתונים לשמצה ומשסה והמה לצרותינו לא ישימו לב, איש איש כאשר תמצא ידו דברו ועשו ועוררו רוח כל יתר אחינו בפעל דבור ומעשה כי יבחרו להם רק אנשים אשר לא יהיו למרגלים לראות אך את ערותנו כי אם אשר יצאו ויבאו לפנינו כשרי הצבא. ואך בדבר הזה תלוי קיומנו ותקותנו לעתיד, השאלה הזאת אם תפָּתר אז נדע כי מצאנו מפתח לשאלת החיים ובידכם הדבר, ביד כל איש אשר נגעה אהבת עמו בלבו, יד כל איש תמצא להכין אבן וחמר אל הבנין הגדול והמפואר ההוא. אל יאמר איש כי המלאכה מרובה ואל יפחד איש מפני הדרך הרחוקה, כי רק אם נחל אז נעשה ואם נעשה אז נוכל. לא בחרב ולא בחנית כי אם ברוח יש לאל ידנו להביא תשועה נאמנה תשועת עולם להעם הזעום זה אלפים שנה. ¹⁴