א.

בשלֹש הבריות, אשר כל מעשי בראשית נחלקים עליהן והן: חיות, צמחים ודוממים, מקום הצמחים בתוָך.  מעלתם בפתוח וברבוי הכחות הנגלים בהם קטנה ממעלת החיות וגדולה ממעלת הדוממים.  מכל הכחות הרוחנים המתגלים בחיים, השכלה ודמיון ואף רגש ורצון אין בצמחים שום זכר.  ולכן אין לצמחים כל תנועה חצונית.  ואך בכל חלקי הכח הזן, הצמחים דומים מאד לחיים ולכן יש שמדברים על נפש חיונית המשֻתפת לצמחים ולחיים.  ואך ההשקפה הזאת מקומה בשירה ומליצה ולא בחקירה ומדע.  מלבד הדבר, כי תורתנו לא הזכירה בריאה בצמחים בפרטות והיא דנה איפא את הצמחים רק למין דוממים מפֻתחים יותר, שבכח כבר ברואים עם האדמה ככל תולדותיה כדברי ר' ישמעאל "ואת הארץ לרבות תולדותיה", כלל כל הצמחים נקרא דשא.

הצמחים נזונים כבעלי חיים.  לכל צמח יש שרשים בארץ והם מתפצלים לענפים והענפים העבים לדקים מהם והדקים לחוטים ובסוף כל חוט פה דק מוצץ מבטן האדמה את כל החמרים אשר מהם ירכב הצמח.  אם אין באדמה ההיא החמרים הנחוצים לאיזה צמח להרכבתו, איננו גדל שם.  מציצת לח האדמה אל תוך הצמח איננה דומה למציצת מים או חלב אל תוך שפופרת.  כי המשקה שבתוך השפופרת נשאר מֻבדל גם אחרי כן והחמרים הנמצצים אל תוך איזה צמח נפרדים ומפסידים את צורתם הישנה ומתרככים בצורה חדשה לפי הצֹרך ונהפכים להיות כמוהו, הכל כמו בבעלי חיים.  לחלוף צורה כזה הננו קוראים עכול.  נמצא שכל יציר חי או צמח, גדול או קטן הנהו בית חרֹשת שלם למלאכת הפרוד.

כמו שהצמחים אוכלים ומעכלים, כן הם גם דוחים את המותרות מקרבם, הצמחים שואפים ונושמים כבעלי חיים; ואך החמרים אשר הם שואפים ונושמים הם הפוכים מאלה, שהחיים שואפים ונושמים.  אנחנו שואפים אל ריאתנו חמצון ושואפים מתוכה פחמץ (הרכבה של פחמן וחמצוץ) והצמחים שואפים פחמץ ונושמים חמצון.  ולכן החיים וצמחים זקוקים אלה לאלה ומשלימים אלה את אלה.

כי החמצון, אשר ישמו מתוכם הצמחים, ישאפו החיים אל קרבם, והפחמץ, אשר יוציאו החיים, יבלעו הצמחים והיה להם למזון, במקום שהצמחים מרֻבים מאד על החיים, יכמשו מחסר פחמץ; ובמקום שבעלי חיים נדחקים יחדו ומבערים כל הצמחים יחנקו החיים מחֹסר חמצון.  ובשביל זה נוסעים בני האדם בקיץ ליערות להיות בקרבת העצים ולשאֹף את החמצון, אשר ישמו האלנות.  אם כח הצמח יפה לינֹק מהאדמה ולשאף מהאויר ולעכל יותר, ממה שהוא דוחה החוצה, ילך הלֹך וגדל; ואם להפך יפסיד יותר ממה שיעכל, יבֹל ויקטן מיום אל יום.  הכל כמו בבעלי חיים.

וכמו שהצמח יגדל בכמותו, כן יגדל גם במספרו.  כבחי יש גם בצמח המון יצירים קטנים, אשר בכל אחד מהם הכח להתפתח בתנאים נאותים להיות צמח שלם כאביו.  היצירים הצעירים האלה הנושאים את הדור השני נקראים בצמחים כבחיים זרעים.  נפלא הדבר, כי בכל המינים, אין זרע אחד מתפתח מעצמו להיות כיציר, אשר בא ממנו, כי אם תמיד זקוק זרע אחד לזרע אחר שונה ממנו, מעצם המין הזה ורק בנגיעת שניהם יחל הזרע להתרקם ולעשות פרי.  יש איפוא בכל צמח זכרים ונקבות ורק על ידי נשואים יתפתח הפרח והיה לפרי, השדכנים הנם הרוחות והיתושים המביאים את אבקת הנץ של הפרח האחד אל בית קבול של הפרח השונה ממנו ובהתחברם יחדו יהָפך הפרח לפרי.

ב.

בית קבול של אבקת הפרח ירָאה כעין מכתש קטן וכן קוראים לו חכמי הטבע מכתש או נקבות.  המקום, אשר תתהוה שם האבקה, הנהו כעכין חוט רק וארֹך ובראשו כיס, אשר שם יגדל קמח דק מאד.  חוקרי הטבע קוראים לו אבקון או זכרות.  מכתש יש רק אחד בכל פרח ואבקונים לרֹב ארבעה וחמשה עד עשרים.  יש צמחים אשר בהם אבקונים ומכתש בפרח אחד, ואחרים, שזכרות ונקבות חלוקות בהם בפרחים שונים בגוף אחד, ויש שמכתש ואבקונים הנם חלוקים בגופים שונים.  כן הדבר למשל בתמרים ולכן ידבר התלמוד על דקל זכר ודקל נקבה.

מלבד השרשים, אשר בתוך האדמה, נכבד הוא לקיום הצמח הקלח היוצא מתוך הארץ וגדל בחוץ, כל הצמח מָרכב כמו כל החי מתאים קטנים מאד.  אם התאים מלאים לשד, הם רכים ומתפתחים, ואם יבש בהם הלשד, הנם חנוטים, מתקימים וקשים (עצם בחי ועץ בצמחים).  אם הקלח רך כבשר, נקרא הצמח ירק והוא מתקים רק חדשים, אם הוא קשה מעט כסחוס (החמר של הצפרנים ותנוך האזנים), הוא נקרא שיח ומתקים שנתים ושלש שנים ואם הוא קשה כל צרכו, הוא נקרא עץ או אלן ומתקֵים שנים רבות ויש אף מאות שנים.  כמעט כל הצמחים צריכים לאור ואויר פחות או יותר.  אלה שקיומם תלוי הרבה באור ואויר, עולים למעלה וגדלים זקופים.  למען תלטפם השמש ותשיב עליהם הרוח אלה, שאינם צריכים הרבה לאור ואויר, גדלים גם שוכבים.  הקלח מתחלק לרֹב לסעיפים והסעיפים לענפים; כלל כל הענפים נקרא נוף ולעֻמתו נקרא הקלח התיכון עקר.  טבע הגוף בטבע העקר לכל דבר.חלק אחד יש בצמחים הנראה לעין יותר מכל יתר החלקים ונותן לכל צמח וצמח את תבניתו המיֻחדת לו, מבלי אשר ידע סתם אדם, למה הם משמשים, והם העלים.  חוקרי הצמחים בדקו ומצאו, כי בעלים יש חֹמר נפלא, הירקיקות שבהם (הם קוראים לו כלאראפיהל-ירק עלה, ואנחנו נקרא לו ירקל), אשר בו יש הכח לקלט פחמץ ומים ולהפֹך אותם לחמרים הנחוצים לצמח.  נמצא, שהירקל זן את הצמח כאשר יזון הדם את החי, אם אבדה לעלים ירקיקותם, נדע כי הצמח הולך לישׂן באסיף או הולף למות בזקנה.  העלים שונים מאד בתבניתם ובגדלם.  גם המחטים של השטים הם עלים.  במיני דקלים יש עלים הגדולים ממדת איש; כזה הוא עלה תאנה הזכור בתורה באדם הראשון; התאנים האלה נקראות בנות שוח ובפי אחינו יושבי ארץ ישראל "תאני חוה".  חוּץ מהעלים העומדים בקלח, שרֻבם ככֻלם ירקים, מכתירים לרֹב עלים צבועים ושרקים את הפרחים.  אם הפרח כלי בתוך כלי, אז החיצון כעין גביע ובתוך הגביע הנץ; לרֹב בתוך הנץ אבקונים ובלב האבקונים מכתש.

הנכבד בכל צמח הוא המכתש הנהפך לפרי.  עקר הפרי הוא הזרע אשר בתוכו בפרות המפֻתחים היטב כמו שזפים ודבדבות יש לזרע שלש קליפות; הפנימית של עץ, התיכונה של בשר והחיצונה של עור, מקליפות האלה תחסר אחת או שתים ברֹב הפרות ולפעמים אף שלשתן ואז הזרעים ערומים; כן הדבר בזרע השטים.  סתם בני אדם מבדילים בין עצי פרי ואלני סרק; בדבר הזה בולטת היא אהבת נפש של האדם; רק הפרי, אשר ישוה לו למזונו, הנהו בעיניו פרי; באמת אין שום צמח שאין בו פרי, לאמר זרע; כי כל צמח מצמיח למינו על ידי הזרע; ואך לא בכל הזרעים התרגל האדם או שאיננו מוצא אותם בנקל או שאינם מתעכלים היטב במעיו ועל כל אלה יחרץ הרודה בכֹל את משפטו שאינם פרי.

ג.

כמו שהאדם צר עין ברֹב הצמחים לגזֹר עליהם כי אינם עושים פרי, באשר אינם משמשים להנאת חכו, כן הנהו במדה אחרת רחב לב לקרא לחלקי צמחים, אשר הוא יעד אותם למזונו, פרות, ועל פי המדע לא נוכל לקרא אותם פרי.  בתפוחים ואגסים הננו אוכלים את קליפת הפרי (התיכונה של הבשר) ואת הפרי (הגרעין) הננו משליכים; בבצלים ושבמים הננו אוכלים את הקלח, ואם נחכה עד אשר ישאו פרי, אין הקלחים ראויים עוד לאכילה (אלה נקראים במשנה "אמהות, בצלים").  בלפתות הננו אוכלים את השורשים.  ומ"מ הטבע עושה את שלו וכמו שיקרב החלק הנאכל מאיזה צמח אל הזרע, כן יתאים יותר אל גוף האדם: הקלחים טובים מהשורשים והקליפות מהקלחים והזרעים מהקליפות.  ולכן קבע האדם את עקר מזונו בלחם העשוי מזרע מיני דגן, וקטניות.  אלא, שעל אלה עוד דפקה הקליפה הפנימית וטוב להסירה ולאכל רק קטניות קלופות.  הפרות הטובים בעולם, הם שקדים ואגוזים; כי הם זרעים ואין צריכים לתקון בידי אדם.

הזרעים שונים בתבניתם ובגדלם.  משעשעים הם הזרעים של השטים (עצי מחטים), אשר יש להם כנפים לעוף (כמובן בלי דעת ורצון), עד אשר יפלו באדמה נאותה לגדולם.  יש זרעים קטנים מאד כראשי מחטים ועוד פחות ואחרים גדולים מאד כמו אגוז קוקוס, שהוא גדול לפעמים מראש אדם.

בכל זרע יש קשר דומה לקשר אשר בביצה במקום חבור החלמון והחלבון, אם פותחים למשל פול, שהוא נבקע לשנים, מוצאים בקצה אחד קשר כזה, המתבונן בקשר זהו מפריד אותו ממושבו, מוצא, שהנהו צמח שלם בתבנית קטנה.  קוראים לקשר הזה "אֵב" (בצרי).  אם ימָסר הזרע לאדמה, יאכל האב את כל הגרעין בעת הקליטה ויגדל מעט, עד אשר יתפתחו שרשיו ויחלו לינֹק ממעבה האדמה את הצרכים הנחוצים.

הדבר הזה מראה, כי בזרע עצמו ישנם כל החמרים, אשר מהם הצמח נבנה ובשביל זה יכול הזרע לחיות מעצמו לפני הקלטו באדמה.  באשר גם גוף החי והאדם בכלל בנוי מעצם החמרים ההם, שמהם מרכב הצמח בכללו, אין מזון טוב מזרעים.  אמת, כי גם בביצה ישנם כל החמרים, שמהם גוף החי בנוי וגם האפרוח חי מביצתו ונזון ממנה עד הבקע הקליפה וצאתו לאויר העולם, וגם בחלב, אשר לֹא נוצר לכתחלה אלא לזון את היונק נמצאים כל החלקים, שגוף האדם צריך להם; ואך בביצים וחלב יש כמות קטנה של מזון נמס כמים, ובן אדם צריך למלא את כרסו מהם, עד אשר ימשך לו את מזונו בכמות הדרושה לו.  כי בביצה כארבע חמשיות מים ובחלב עוד יותר – והזרעים של הצמחים כֻלם מזון.  גם למים צריך האדם גם לבנין גופו וגם להעביר את כל חלקיו ממקום למקום עד הגיעם למחוז חפצם; ואך המים ישיג האדם בלא עמל ולרֹב בחנם – והמים אשר בתוך הביצים והחלב עולים לו ביֹקר גדול.  מטעם זה צריכים צמחונים (בני אדם, שאין אוכלים זולתי צמחים) למעט אכל והמזון מתברך במעיהם, אם הם פקחים לקבע את עקר סעודתם על זרעים של צמחים (לחם, קטניות, אגוזים שקדים וכדומה).  אוכלי ביצים וחלב הם רעבתנים, בשביל שיש בהם מעט מזון לפי ערך.  ורק צחוק תעורר בעיני המבינים האמונה הכללית, כי הבשר זן יותר מכל המאכלים.  הבשר נופל הרבה בערך מזונו לא רק מזרע הצמחים כי אם גם מביצים וחלב, שיש בהם עכ"פ כל החמרים הדרושים אף אם מפֹרדים כמים; בבשר יש רק חלקים ידועים ואחרים חסרים ורק בקֹשי ע"י הפרדה והרכבה יכול בן אדם לחיות בבשר לבד.  רק בדם יש כל החלקים כמו בחלב ולכן חיות אוכלות בשר הן טורפות וצמאות לדם.  כידוע היו בראשונה גם האדם וגם כל החי, אשר על פני האדמה, אוכלי צמחים לבד, ואשרי האיש, אשר יוכל להתגבר על השחיתה הכללית לשוב לטבעו ולמתכֻנתו.[1]