רָנִּי עֲקָרָה[i] / יוסף הלוי זליגר

(שיר משכיל)

 

גֵּאוּת לָבֵשׁ אַחַד הַמִּינִים,

בְּאֶחַד וּשְׁלֹשָׁה יַחְדָּו מַאֲמִינִים;

וַיָּבֹא וַיִּתְקַלֵּס בִּבְרוּרִיָּה הַתַּנָּאָה,

עָלֶיהָ וְעַל-עַמָּהּ גָּאֹה גָאָה.

 

הֵן אִישֵׁךְ חָכָם וְאַתְּ נְבוֹנָה,

עָלַיִךְ לְהַשִׁיבֵנִי תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה;

אֶשְׁאָלֵךְ שְׁאֵלָה בְּלֹא עִקּוּלִים,

עֲנִינִי יָשָׁר בְּלֹא פִלְפּוּלִים.

 

לָמָּה תָּרֹנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה,

מֵאָז וְעַד הֵנָּה לָרִיק עָבָדָה?

עוֹדְכֶם פּרוּשִׁים כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם,

וּנְפָשׁוֹת לְתוֹרַתְכֶם טֶרֶם עֲשִׂיתֶם.

 

זֶה אַלְפֵי שָׁנִים בְּגָאוֹן תִּתְפָּאֵרוּ,

וְאָבוֹת לְבָנִים אַגָּדָה יְסַפֵּרוּ;

כִּי-יֵלְכוּ גּוֹיִם לְנָגְהֲכֶם וְאוֹרְכֶם,

וְתוֹרַת חַיִּים יִשְׁאֲבוּ מִמְּקוֹרְכֶם.

 

מִקֶּדֶם עַמֵּךְ לְבָדָד שׁוֹכֵן,

וּבַגּוֹיִם לִסְחוֹרָתוֹ אֵין בּוֹחֵן;

לָנֶצַח יֵשֵׁב זוֹעֵם מִן-הַצָד,

בְּלֹא חֲבֵרִים גַּלְמוּד לְבָד.

 

הֵן אֲנַחְנוּ בְּנֵי תְמוֹל,

וּבְנֵי בְרִיתֵנוּ רַבִּים כַּחוֹל;

שַׁעֲרֵי הָעַמִּים לְפָנֵינוּ פְתוּחִים,

וּבְכֹל אֲשֶׁר נִפְנֶה הִנְנוּ בְרוּכִים.

 

הִנְּכֶם מְעַטִּים וְיֹשְׁבִים אֶל-עַקְרַבִּים

מָתַי תֶּחְכְּמוּ לִנְטוֹת אַחֲרֵי-רַבִּים;

בֹּאִי בֹאִי לְטוֹב לָךְ,

שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ".

 

בְּרוּרִיָּה הַחֲכָמָה לֹא-נִבְהֲלָה וְלא-זָעָה,

וּבְתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר תְּשׁוּבָתָה בָּאָה;

כִּי-רוּחַ אָבִיהָ עָלֶיהָ נָחָה,

וַחֲרִיפוּת בַּעֲלָה בְּלִבָּהּ זָרָחָה.

 

"אַתֶּם רְחַקְתֶּם מִקְּהַל הַתַּנָּאִים,

וַתִּהְיוּ שִׁטְחִים וְאַנְשֵׁי חֲצָאִים;

עַד-קֵץ הֶחָזוֹן לְהַבִּיט תַּעֲמִיקוּ,

וְאֶת אֹמֶץ לִבֵּנוּ תָּבִינוּ וְתַצְדִּיקוּ!

 

כֻּלְּכֶם מִתְעַטְּפִים בְּטַלִּית שְׁאוּלָה,

עַבְדֵי אֲדֹנִים בְּנֵי בְעוּלָה;

יְמִין אֲדֹנָי עוֹד-תִּהְיֶה רוֹמֵמָה,

וְאָז יִהְיוּ רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה!

 

רַק-חֶפְצֵי שָׁעָה יַשְׁמִיעוּכֶם קוֹלָם

וְאֶת-דַּעְתְּכֶם תַּסִּיחוּ מֵחַיֵּי עוֹלָם;

לָכֶם הַרֶגַע וְלָנוּ הֶעָתִיד

בִּכְרֹעַ הָרָשָׁע לִפְנֵי הֶחָסִיד!

 

הֲמוֹנֵי פְרָאִים יְדַעְתֶּם לָקַחַת

לְהַשִּׂיאָם עָוֹן וּלְהוֹרִידָם לְשַׁחַת;

אֶת-הַתֵּבֵל מִילֵּאתֶם רֶצַח וָדָם

וּבְהַבְלֵיכֶם תְּסַכְסְכוּ עָם בָּעָם!

 

בְּחֵיל מַדִּיחִים וְכֹחַ הַחֶרֶב

כְּנֵסִיַּתְכֶם תִּגְדַּל וַאֲנָשֶׁיהָ תֶּרֶב;

אֲנַחְנוּ לֹא-נָעִיר הָאַהֲבָה בְּתַחְבּוּלוֹת

מֵעַצְמָהּ תַּעֲלֶה מֵעִמְקֵי מְצוּלוֹת.

 

לֹא-נֵרֵד וְנָשׁוּב אֶל תַּלְמִידֵינוּ,

כִּי-הֵם יַעֲלוּ וְיָשׁוּבוּ אֵלֵינוּ;

אַחֲרֵי רַבִּים לֹא-נִהְיֶה לְרָעוֹת,

נְחַכֶּה בְּבִטְחָה לְקֵץ הַפְּלָאוֹת!

 

נדפס בשבועון "בת קול" גליון ל' לבוב תרע"ג.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה