[כְּכֹל שֶׁהַקַּיִץ קָרֵב] / ישראל אפרת

כְּכֹל שֶׁהַקַּיִץ קָרֵב אל קִצּוֹ

כְּכֹל שֶׁיִּרְחַק

מֵהָעֹל הַיּוֹמִי שֶׁל גָּדוֹל וְיָצוֹר

כֵּן יֻפְשַׁט וְיִדַּק.

רַק כְּתָמִים צְהֻבִּים-אִשִּׁיִּים רוֹטְטִים בָּאֲוִיר

בָּאֵד הַשִּׁמְשִׁי שֶׁל יַעַר בָּצִיר.

רַק דֹּק מַחֲשָׁבָה זָהֳרִית,

שֶׁדְּבָרִים שׁוֹנִים דְּחָקוּהָ עַד כֹּה לְזָוִית,

דּוֹגֶרֶת עַל עַצְמָהּ

פּוֹלֶשֶׁת יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶל תּוֹךְ עֹמֶק עַצְמָהּ

תּוֹךְ צְעִיפֵי-צְעִיפִים שֶׁל זָהָב הַנּוֹשְרִים לִבְלִי חֹק

עַד תִּתְמַהּ:

כַּמָּה עֹמֶק תּוֹךְ דֹּק!

כָּךְ יָמִים עַל יָמִים דַּקִּים מִלִּנְגֹּעַ,

דַּקִּים מִלִּגְוֹעַ –