לפני תשע שנים מצאתי לי הגדרה לרוחו היוצרת של שופמן בדברים האלה: זהו סופר הכי סובייקטיבי בספרות העברית. כי הוא אינו כותב בעקר על עצמו; הוא כותב לעצמו ורק לעצמו, מבלי להביא בחשבון את זולתו; הוא, אם אפשר לומר כן, בכל זאת לירי. והתוצאה הישרה של המדה הזאת, התאמצתי להוכיח, היא המיניאטורה; זו הצורה המהבהבת בלי הרף, התמציתית, המרוכזת, שאינה טעונה תאורי־מלואים של הארות ובירורים והמעוררת ברמזיה ובקטעי תנועותיה המון זכרונות־לואי הכרחיים, בעקר בלב כותבה ובמדה ידועה גם בלב מתי־מספר, המבקשים ומוצאים באמנות טוויה וסכימאטית זאת ספוק־נפש מיוחד במינו.

אני מחויב להגיד, כי מדה זו, אשר היתה אז בראשיתה וכעין נטיה וחפץ, קו־האופי ותביעה נפשית, אמנם ברורים במהלכם הכללי ובתחומי השפעתם, אך לא בולטים למדי בהוויתם – מדה זו באה בימים האחרונים אל קצה, עד כדי שלימות מוחלטת. ואם אני אומר, שהיא באה אל סופה, כונתי היא, שאם תוסיף להתפתח באותו המרץ והעקיבות גם בעתיד, כמו שהתפתחה מיום ששופמן פרסם “מאידך גיסא” עד הקטעים הנדפסים כיום ב“תקופות”, היא תעבור את גבולותיה, תהיה למאניה, או, הגרוע מזה, למאנירה ותאבד את היסוד העקרי והפורה שלה, את “הכבדות בלא יודעים, כאלו נולדת כפות ואינך יודע שאפשר אחרת”; היא תהא ביודעים, כלומר תחדל היות הופעה אמנותית פועלת. אך נמהר ונגיד, במקום שיצירת שופמן עומדת כיום סכנה זו רק נעה כצל בשעות בין הערבים ובעצם, בתוכה איננה עוד.

ואדרבה. מוטב, שהיא מתמתחת כקו־מאַיים. הסכנה היא למשורר כשופמן, שאינו מצד אחד, מן בעלי הפיות המלאים, שזמנם ויכלתם אינם מרשים להם אפילו לשמוע מה שהוציאו מפיהם, ומצד שני, אינו יכול מטבעו להיות עָקר, שופמן הנובט תמיד, אשר ידיו נוטפות תמיד מור – לו הסכנה פחות מסוכנת, מאשר השתרשות, קביעות, בטיחות. מה שעושה מקומות בודדים ברשימותיו החדשות לרפי־דמות היא דוקא מדה אחרונה זו. ולהפך, בשעה שהסכנה מהרסת ומקעקעת אותה על ידי היסוסה, רעדה, עיכוביה ופזור נפשה מפני האפשריות המרובות והמסובכות, הוא מופיע לפנינו שנית בכח חדש, מפתיע, לאמר, לא רק מאשר ומחזק את הידוע לנו עליו מכבר הימים, אלא מגלה בחפזון קאפריזי, מרגיז מכמני־רוח ופאר גנוזים עמוק־עמוק, רחוק־רחוק. וכמעט שיש ברצוני לכנות את כל אלה: שופמן המפחד מפני עצמו.

המפחד מפני עצמו. האין זאת האחריות האמנותית השוכנת בלב כל יוצר אמת? האין זאת אותה המזוזה הכשרה השומרת מפני שד החקוי העצמי? החקוי הנורא (נורא כי בחקותנו את האחר, כמה שנעשה כמעשהו נכניס, כשנרצה וכשלא נרצה, גם דבר־מה משלנו), שלא רק שאינו מוסיף על הדמות אלא גם גורע ממנה ומפחית ערכה. שופמן המפחד מפני החקוי העצמי – בדבר זה בלבד הוא נמלט מפניו. לא תמיד. לא בכל מקום. בנגעו בישן אין הוא מתחדש בנקל. העבר, העבר הספרותי בן־כובד הוא ומעיק. אך שופמן משתחרר, מתאמץ להשתחרר מלחצו. והדרכים המובילים אל השחרור, כשהם לעצמם, מענינים ורבי־ערך. ראשית, הוא הרבה לכוף ולצמצם את המסגרת. נולד זה הגמגום הנפלא, שהגיע לעומק התפתחותו והמשיח לנו הכל, הכל. שנית, הרחיב את האופק. קו האור החד, האלכסוני התפצל. נעשה יותר עולמי, כללי. קולט מנשימת הדור, מפגעיו. הוא מודרני לא רק על פי צורתו והרגשותיו. כזה היה תמיד. אלא על פי תכנו, הוא שר ומרומם לסמל את ההווה, את הצף ומתהווה אתנו, לנגד עינינו. כאן לא מצא עוד את כל דרכו. אך זהו המחייב. וזהו המשמח אותי. החקוי העצמי היא השיבה על העקבות. הגשוש – הצעד קדימה.

אינני יודע אם שמו לב כראוי לשנוי הזה המציץ פה ושם בין רגבי העבר. אני מודה, אמנם בסקירה ראשונה קשה גם לראותו. הקוים הטפוסיים לשופמן, שבעקר לא בנקל הם ניתנם להתפס, ושהוא עצמו חרתם בעקשנות, באטיות אכזרית על לוח לבנו, עד שהתמזגו בנו והיו לנו בהירים ושקופים כטפות בדולח טהורות – קוים אלה עודם המצע היסודי גם ביצירותיו החדשות. אותם הבחורים הנמקים בעוונותיהם הקטנים ובשעמומם הרע ואלה הבחורות הנושאות אתן את מפתחות לשכותיהן, אשר בהפתחן לא יגדילו את החטא ולא ימתיקו את השממון. אשר לא יסגרו ולא יפתחו מאומה. ואפע"כ גם כאן האנדרלמוסיה השופמנית, הידועה לנו מכבר והטפוסית לו מכבר, היתה למרכבת, למסובכת ולאכזרית משהיתה. בה עצורה נשימה אחרת. ישנו הדונוי ושבלתו, ישנה המלחמה. “עם מגבעות הקש של אשתקד”. והווה יד־סתר המנצחת ומכניסה סדר ומהַפְכה ליחידה אחת סתמית ואפסית את האנדרלמוסיה שלפניה, שבתוכה ושלאחריה. ישנו גם טימפו אחר. דלוגי־זמן משונים המתאמצים בריאותיהם הנפוחות להדביק את מרוץ החיים וגלי שטפם. ועל כל אלה יש חשבון. “הנהרות, הנהרות היקרים, שמימיהם הולכים בשפי, לא תוהו נבראו”.

יש חשבון. איזה? לא נבקש. אין זה גם חשוב ומענין, אפס הוא ישנו. זוהי לא שלילה המחייבת את עצמה. זה אינו עוד קלות־דעת ולא רוע־לב. זהו כאב וחשבון. “לא טוב, גבירותי הנכבדות. מה? סבורות הייתן, שכך ימשך לעולם, לעולם: נשיקות־יד ונדוניה ודוקטורים, נשיקות־יד ונדוניה ודוקטורים?!… הרי לכן!…” אני אוהב את שופמן זה. לא רק הסתכלות, וצד הקו המסמן, אמנות. לא רק השוואה מוצלחת ומיושבת (“הרעיון הנורא תקפו כל כך, עד שכל האנשים שנפגשו בדרכו עכשו, נדמו לו כשטים ומתרחקים ממנו – כאלה שנשארו על החוף למי שהפליג בספינה”.). אלה הם החיים. החיים עצמם. שאין האפשרות האמנותית הקיצונית והמכווצת קנה־מדה ויחס מספיקים להם. והם דורשים את ההשתתפות, את הלב, ובו את רתת ההשתתפות.

ההשתתפות – שופמן לא היה חסר אותה מעולם. הנערות הטהורות והעליזות היו נראות לו תמיד בחלונות הפתוחים לרוחה מנגד… אך האמן הקפדן שבו החניקה וחפה עליה בכוונה. שופמן התאפק תמיד. ההשתתפות היתה בו תמיד מבלי שהסכים לה, או כמעט שהיה משתמט מפניה, התביש בה. אך הסערה עברתהו. לפני עיני שופמן התגלגלו בשנות חייו האחרונות חזיונות כבירים ומשונים בגדלם, בחליפותיהם, בעליותיהם וירידותיהם. גם הם היו מתפוצצים כרמוני־משחית. או שהרסו בשואת פתאום את הנראה קיים לעולמי־עד, או שהיו לכח־שלוּמים אדיר ומקווה, הנושר בתוך הרחובות ההומיים על ראשי ההמונות כפרי בכורים מענף האילן. הרי לכן!

ודאי אין בי הילדות להרכיב על גבי יצירות שופמן מגמות ידועות. רצון שכזה היה די מגוחך ומעושה. אבל גם מזה אין להעלים עין, ששופמן לאחר הסער, “בשנות המלחמה התאווניות־קושמאריות”, אמנם בעצם נשאר מה שהיה מקודם להן, אפס יש בו תוספת של מה־שהוא, אשר לא הובררה לי, ואפשר גם לו, כל מהותה. ודאי, שחזיונות הירידה האיומים שהיה עד להם ושבאו בבת־אחת בשצף־קצף היו מתאימים ומקווים לרוחו. אך באותה שעה שפעתם השביעה גם את רוחו. ושופמן נראה לי היום שבע־ירידה.

שבע ירידה והתנוונות. מה זה אומר? מה יבוא אחרי־כן, בעתיד? האפסות? אמנם בודקו בטיילו על ה“קי” רעיון זה עובר במחו. אפס הקשיבו יפה, הרעיון הזה אינו נואל עוד. הוא נורא. האפסות וההעדר אינם, אפוא, מוצא רצוי, אלא איום ומטיל אימה, עד שכמעט אין לתת אמון באפשרותו. זו ועוד אחרת. בודקו זה הביט כבר פעמים אין מספר לתוך מימי הדונוי הנוהרים לאט ובקש בהם את ערש מרגועו. ובכל זאת המים האלה שוטפים ושוטפים. אין זאת כי יש כאן נטיה אחרת. בודקו מחויב לבוא באחד הימים לידי הכרה, כי לא המים השוטפים בשפי ולא אלה המכים גלי קצפם – שניהם לא לתוהו נבראו. היבוא לידי הכרה זו?

היבוא? אינני יודע. יותר מדי “נהירים לו כל משעולי הלב ודרכו הרחבה סתומה לפניו” (Il connait tous les sentiers du couer et il en ignore la grande route). שופמן לא שנה עוד במאומה את אפני יצירתו ובטויו. עוד הנקודה שומה מכל וכל על התנועה הטיפוסית הקטנה הבולטת, הדוקרת כקוץ, כשברי זכוכית רבי־גוונים. אמנם היא מבטאה הרבה, מסמנת הרבה, גוררת אחריה המון רשמים כנים, מקוריים ומפתיעים, אפס היא אינה מבטאה הכל. ובעקר, לעומת ההכל היא צרה קרה ומכווצת יותר מדי. והשנוי האמנותי אינו מוצא את סיפוקו בשאיפה, ברעד הכרה. הוא מוכרח להיות כח שליט בנפש המתגשם גם בבטוי הממשי. לעת־עתה עומד שופמן על סף הכרה זו. רשימותיו מן המלחמה והלאה מרגשת בהן ההבנה האמתית, שלהמשיך את הקו שלפני זה אי־אפשר. זה גם אינו מועיל אם יתאמצו להמשיכו. כי הקו סוף־סוף נשבר. ופה ושם באה הכרה זו לידי בטוי אמנותי דק, חמים, סולד, ספוג אקורדים ארוכים, החודרים אל הנפש ומשאירים בה המית־דממה מתוקה. אך לידי גלוי מלא לא באה עוד.

ובסוף עוד מלים מספר. בין כל המספרים העברים אני רואה רק אותו בתחומים האלה. השאר עודם קופאים על הטפוסים שהם בודים מלבם. הדעת אינה בודאי גדולה, אם מסיחים אותה מן כל אשר עבר עלינו בעשר השנים האחרונות. דבר זה עצמו, שאין הוא יכול לבדות מלב מעשיות על אנשים שלא היו ושלא נבראו, שאינם כיום, שלא יהיו מחר ושאינם יכולים להיות לעולם, אלא המפלצת מפרכסת בלי הרף לעיניו – דבר זה עצמו כבר מעיד למדי. ודאי שעיני שופמן לא הורגלו עוד אל האור הרב המשתפך על ההופעות ושורות טפלות כגון:

“… הוא תועה ונדחק בינות ליהודי גליציה המסתובבים כנופיות־כנופיות אצל הבורסה. כבר התריעו על זה בעתונים, כבר אימו בפוגרומים, הבולשת מציקה מכל צד – והכל לא הועיל, אפילו גרנטה אלו נפלה והתפוצצה כאן – לא היתה מפזרתן”.

כן. זה אינו דק ביותר. אך עוד פסיעה קטנה והנה שופמן הטהור והמזוקק:

“הנה יהודי חוור, בלי טפת־דם שלח ידו בבהלה אל חזהו – וקשה להבחין אם מפני שנדמה לו פתאום, כי ארנק הכסף איננו, או שחש שם דקירה חזקה…”.

זהו שופמן האמתי. הרואה: את הבורסה, את מַאקנזין על סוסו הצחור, את הד"ר יאשצ’ורקה, את עתוני־הבקר הרעננים והריחניים. ולאט לאט, כדרכו תמיד (הלא רק בשנים אחדות היה “בבית־זר” ל“על יד הדרך”), יתגבשו העצמים האלה בלבו והיו לאבן כבדה וגדולה מאד, אשר תעיק ותלחץ כקושמאר באישון לילה ומתחת עקתה תזנק מחדש המית שופמן.

נ. ב. אחר שנכתבו דברי אלה פרסם שופמן את “אדם בארץ” שלו. ספור זה מחרה־מחזיק את אשר אמרתי מלמעלה. יש חשבון. יש השתתפות. “אדם בארץ” היא אחת מהאבנים הכבדות והגדולות אשר נגולו מעל לבו…