(ראשון למאי באודיסה)

זאת היא שאלה עתיקה, חמורה ומסובכת, בפתרונה תלוי עתיד האנושיות כולה, וגאוני המחשבה אשר קמו לבני אדם מתחבטים בה זה דורי־דורות:

– עבודה מהי: אושר האדם או אסונו?

לעתים קרובות אמרו לנו: עבודה – זאת היא קללת אלהים הרובצת עלינו. בני־אדם שואפים להיטיב ולשפר את תנאי חייהם, ואולם במדה, שהם משביחים ומרבים את צרכיהם, במדה זו הולך העמל ועבודת הפרך הלוך ורוב, והם הגוררים אחריהם את העיפות הנפשית, את הירידה המוסרית, את הרדיפה אחרי הבצע, את ההתנונות ואת המעשים המשחתים. אמנם החיים הולכים וטובים, אבל הם נעשים גם כבדים, מסובכים עד בלי נשוא, וממילא הם נעשים גם רעים משהיו. כי הטיוב הוא מקור הרע. וכן אנו נחנקים יותר ויותר בחבלי תאוותינו המשונות; וביחוד מביאה אותנו עד דכא התאוה, המפעפעת כרעל בקרב לב האדם, לחיות חיים יותר שלמים ועשירים מחיי־אבותינו שהיו לפנינו. ואין איש מרגיש, כי תאוה זאת אחד הלצים בדאה מלבו, להתהולל בנו, לאחז עינינו ולעשותנו לאותו חולה־רוח אומלל, העומד במעמקי האוקינוס ולוגם את מימיו המלוחים, ואין הוא שם אל לב, כי כאשר יוסיף לשתות כן יגדל צמאונו וכן ישאר עד עולם בלי מוצא ותשועה, ארור ומנודה.

אלה שחשבו כן, באו לפנינו עם עצתם: בן־אדם, שוב אחורנית! הבה ונמית בנו את שאיפותינו, נשתיק את הרצון להתעלות ונעקור מן השורש את התאוה המגונה של רבוי־צרכים. אדרבה, מטרתנו היום לרדת ולא לעלות; לשוב ולצאת בעקבות דורות עברו; להיות לטבעיים, עד שנגיע שנית בזמן מן הזמנים, לא מתוך הכרח רק מתוך הכרה ברורה, אל מדרגת האדם הראשון, עם ידיו הרפויות, המצפות מתוך אפס־צרכים ומעשה לפרי הגמל, הנושר מאליו מן צמרת האילן המצלה על הראש. החנקת התאוות והשאיפות – זאת היא המטרה העקרית. עלינו להשאיר בנו רק תאוה אחת – לא להתאוות. אז נפדה מן העמל וגם מן הרעות הכרוכות בו. צרכינו ימעטו, גם עמלנו יפחת; ימעט העמל יאָפס גם הרע מן העולם.

יחידי סגולה הסתגלו אל מהלך־מחשבות זה וגם התאמצו לסדר חייהם על פי מערכי לבם. את הגאולה לא הביאו אתם. רצונם הטוב לא הועיל מאומה. אל האושר לא באו. ועל חיי זולתם מעטה היתה השפעתם. ממש ההיפך. פרי עקרים אלה עוד הִרבה את הרעה בעולם. כי בחשבם, שהיסוד בעמל־האדם רעוע הוא, מן ההכרח היה, שישארו מוּקפים מחיצותיהם הצרות ומכלל בעלי־הזיה לא יצאו. הרבים, התבל ומלואה, הביאו רק בחשבון את דברי התורה הזאת, והאנשים הטו את דרכם על פיה. אם העבודה היא אסון־האדם, ואם השחרור מכבלי העבודה הוא הוא האושר המקווה, הבה, אפוא, ונמלט מפניה בכל הדרכים. נהיה אמנם כצבי זה שאינו קַיָץ לעולם. כל אחד ימלא את תפקידו לפי יכלתו וכחותיו. מי שיש בידו – יהיה מאושר ומי שאין בידו – ישאר אומלל. על המוסר, היושר אין להרבות אמרי־שוא. בשעת סכנה שוררת רק חוקה אחת – למצוא מנוס. והתוצאות הנובעות מתוך מהלך־מחשבות זה הן ברורות למדי: מתי־מספר מאושרים על חשבונם של רבבות אומללים; ואת המלים “מאושר” ו“אומלל” נשיג כנרדפות למלים “בטל” ו“עמל”.

אולם יחד עם המושג עבודה־אסון הלך והתחקה בהכרת האדם מושג שני: עבודה־אושר. כח העבודה וההתאמצות אשר בנו הוא מתנת אלהים, יתרוננו על הכל. איננו רוצים להיות כצבי זה ואיננו מקנאים בו. עבודה – זהו הכח הפורה, הנצוץ הקדוש הצפון בחיינו, זאת היא אמת החיים, או הדרך המוליכה אל האמת הזאת. הכחות הפרודוקטיביים של האנושיות – זאת היא שאיפת האדם לרצות וליצור! זהו גיל החיים ואושר האדם; עבודה – היא היא אלהי האדם. וכשם שהקריאה הנלהבת לחופש ולדרוש עברה דוקא בפעם הראשונה על שפתיו הצורבות של העבד המעונה, למען הראות לעיני כל, כי כשל כח האדם לעמֵם את זיק החירות גם בלב המשועבד לעבדות ולכליון, כך גם נולד המושג עבודה־אושר דוקא בלב האיש אשר העמל עשהו לאומלל; למען היות לסמל ולמראה דרך. בחשכת מכרות־הפחם ובבית האכר המט והשפל התרקמה מחשבה זאת. היא נעשתה לרגש אנושי עמוק, רגש, העולה בעמקותו וביפיו על שאר רגשות אנוש. לא בעבודה עצמה מקור הרעה, רק בתנאי העבודה. העמל כשהוא לעצמו הוא אמנם נקודת המרכז של אושר האדם.

עבודה־אושר.

ואם רק הגיע האדם אל מושג זה ויקבלהו כתורת חייו, הנה גם הדרך אל האושר שרועה לפניו. כי תנאים וסביבה הם רק חומר מת. אמש היו ומחר ישאם הרוח. את התנאים לא ברא אלהים, רק האנשים. הם שהמציאו להם את כבלי סביבתם. כי עירומים, בני־חורין וקדושים ברא אלהים את האדם, ובידיהם מסר את הרשות ואת היכולת לסדר את ארחות חייהם. – אך פה פותחת הערבוביה הגדולה. מעטים האנשים, אשר קבלו את המושג עבודה־אושר בכל רחבותו. גם תנועות־שחרור כבירות לא ראו פני האמת הזאת. הם הטיפו בשם שנאת האחרים ולא שמו לא לב, כי השנאה היא מתנגדת ומהרסת את האושר. הם החליפו את תנאי העבודה בעבודה עצמה. ובשעה שהם יוצאים למלחמה נגד התנאים, הם שמים את כל משגבם בחוקי־הברזל של התנאים. הם, שבאו לשחרר את האחרים, לא השתחררו עוד מן המושג עבודה־אסון. ולכן באו לשנות את הנושאים ולא את הנשוא. הם לא ידעו, כי הגם שדרך המוליכה אל האושר אינה סוגה בשושנים, בכל זאת עקובה מדם נקיים איננה ואיננה יכולה להיות. האושר לא יתבטא בזה, שהוא מרבה את מספר המאושרים למראית עין. האושר מוחלט הוא, מוכרח להיות מוחלט, מקיף את הכל ואם לא, אבדה זכות קיומו. אבדה זכות קיומו. הם לא ידעו עוד דבר. העמלים, גם בתנאיהם הרעים, סוף־סוף הם המאושרים, כי בידם עקר האושר – העבודה. לוּ ידעו זאת לא היו עושים מעשיהם הרעים. אנשים מאושרים הם אנשים טובים, כי בנפש המאושר שכן אלוה.