לפני הקונגרס הראשון היתה מורגשת במחנה חובבי־ציון חולשה וירידה. הועד האודסאי, אף על פי שמהצד הפורמלי אחד את כל האגודות המפוזרות להשתתף בקופה הכללית, אבל אחרי שהחברה היתה אסורה בחבלי התקנות של הממשלה הרוסית האוטוקרטית, אי אפשר היה לה להתפתח, ובמקום שאין התפתחות שם מוכרחה לבוא הירידה, חשבונות קטנים, רקבון.
ובשעה קשה זו בא הרצל בתכניתו הרחבה לקרוא לקונגרס ציוני. במרכז ההסתדרות החדשה הזאת התיצבו מאליהן ההכרה של האחדות הלאומית והנחיצות של העבודה בארץ־ישראל שתתן צביון של בנין לאומי חפשי על אדמתנו ההיסטורית. אמנם הרצל נסמך יותר מדי על הפוליטיקה העולמית, אבל מתוך עבודתו בסביבת אחיו, נסחף גם הוא אחרי העיקרים של האבטומנסיפציה. כי עיקר כל העיקרים שבני ישראל בעצמם יקדישו – לא פרוטות בלבד – אלא כל כוחם ומרצם בשביל בנין ביתם הלאומי.
וההכרה הזו לא במהרה חדרה אל לבבות העם וגם מהמעולים שבהם היו שלא ידעו נפשם והלכו ארחות עקלקלות ושמו אבני נגף בדרך האחדות הלאומית. דבר אחד אציין מהקונגרס הראשון. הד"ר נתן בירנבוים, שנקרא אחר כך בשם מתתיהו אחר – דרש לא פחות ולא יותר, שהקונגרס יכיר אותו בשם מזכיר מטעם הקונגרס (הוא היה לפני זה מזכירו של הרצל). אבל חפצו לא ניתן לו, הרצל עמד בכל תוקף על הדרישה, שרק הוא יבחר לו מזכיר ולא הקונגרס ימָנה את המזכיר, שלא תהיינה שתי רשויות מתנגדות זו לזו, ואי אפשר יהיה לו לעבוד עבודה ממשית, ומאז עלתה טינא בלבו של בירנבוים, הוא אמר לי אז במרירות: “אני גדלתי ורוממתי את הרצל ועכשיו כך הוא משלם לי”, בירנבוים לא ידע, וכנראה גם עכשיו אינו יודע, כמה חשובה היא הכרת האחדות הלאומית, ובמקום שיש הכרה שכזו, כל אחד מקבל ברצון מרות־ההנהגה ומבטל את רצון עצמו ואת נטיותיו הפרטיות, תהיינה מה שתהיינה, ואין מקום לספרטיזם, ואפילו דתי.
והנחיצות על האחדות הלאומית אינה יכולה להסתפק בהכרה שכלית בלבד, אלא בהרגשה נפשית עמוקה, שיכולה להביא בשעת הצורך לידי מסירות נפש ממש. לפני ההרגשה העמוקה הנפשית אין פקפוקים, היא עוקרת הרים ומושיבה מדבריות, וכל זמן שאין הרגשה זו שוא הן כל התיאוריות וכל המלים היפות. בעת הקונגרס הראשון דבר ד“ר צבי שפירא ז”ל על דבר הקרן־הקימת. אחד מטובי חובבי־ציון, שאיני רוצה לפרט בשמו, שהוא בכל אופן יקר בעיני כולנו, לגלג ואמר: מה יעשו האומללים הללו? אם יצלצלו בכל הפעמונים יאספו ששה, שבעת אלפים רובל בשנה. אמרתי לו: “מהמגוחך עד הנשגב רק צעד אחד”, ועל זה ענה בהחלט: מהמגוחך לעולם לא יצא נשגב.
והנה אנו רואים שדוקא התמימות וההרגשה הפשוטה העממית, שיש לה שרשים עמוקים בתוך הלב, היא שנצחה. והקרן־הקיימת היתה לאמצעי היותר חשוב בכל עבודתנו הלאומית וביחד עם זה אנו רואים שנמצאו בתוכנו גם כאלה שהקריבו נפשם ממש בשביל בנין עמנו בא“י, מפני שא”י היתה להם לצורך נפשי שאי אפשר מבלעדו.
ובדרך שכזו שעליה עמדנו בקונגרס הראשון נלך הלאה לאחדותנו הלאומית; וכפי הנראה ההרגשה הזו של אחדותנו הלאומית הולכת ומתקיימת ונתבלטה גם באספת הנבחרים, זו היצירה הצעירה של ארץ־ישראל. יש בתוכנו נגודים רבים וחזקים, אבל חזקה מהם היא ההרגשה של האחדות הלאומית, היא המנצחת.
מי הביא את ההרגשה הזו לידי גילוי? האומנם הרצל?
גם הרצל וגם העם כולו. בלי העם לא היה הרצל למה שהיה, שניהם השפיעו זה על זה לטובה: המנהיג על העם, והעם על המנהיג. הפרט והכלל התאחדו להרמוניה אחת שלמה. במקום שאין פניות גסות שם גובר הרצון הטבעי להתאחדות שהביאנו עד הלום.
וזו היא הדרך אשר בה נלך כולנו, כולנו. חכמינו והמונינו, הרצל, טרומפלדור א. ד. גורדון, בראש – ואחריהם כל המחנה, כל המחנה.
“ספר הקונגרס” תרפ"ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.