“הגם שאול בנביאים?”
הגם אז"ר הזקן בא לשבת עם הצעירים על ספסל התלמידים? כך אולי ישאלו הקוראים.
אבל לדידי אין בזה כל קושיא. אנכי מרגיש כי “השתא דקשישנא לדרדקי” (עכשיו שנזדקנתי נעשיתי לילד), כלומר, שהפרובלימות שבהן נתחבטתי עדיין לא נפתרו, ולא עוד אלא שתביעת פתרונן נעשתה יותר יוקדת, יותר מכאיבה, וצריך אולי באמת להתחיל מ“בראשית”…
הנני רואה בחוברת השניה של “לתלמידים” אחד אומר: “הנוער כשהוא לעצמו, הויתו – זוהי התכלית”. ואני מקנא בסופר ההוא שכותב ככה ובטון ודאי שכזה, ואני, במחילת כבודכם, עדיין מפקפק…
התכלית נדמית לי כאיזה דבר רחוק, רחוק, המהבהב ומושך אליו. ואיזה קול טמיר מלחש לנו תמיד: מהר אל התכלית.
ונדמה לי שהתכלית היותר מובנה לצעיר, שלבו עדיין לא נטמטם בחיי החולין של ימי העמידה, היא לחיות חיי צדק ויושר.
וכמה קשה להגיע לתכלית זו!
הילד כל זמן שכוחו חלש הוא חי משל אחרים: מחלב־אמו הוא יונק ומעמל אביו ישבע. אבל אין זו פרזיטיות. הוא תחת מזונותיו מנחיל להוריו פנינה יקרה – מדת האהבה, מידת החסד והרחמים.
מי יכול לשער מה גדול ערכה של פנינה זו! וזה נותן התינוק להוריו בשחוקו הילדותי, בפטפוטיו, בבכיו.
אבל כשכוחותיו של הילד מתחזקים, כשהוא מתבגר, אז הוא מרגיש שהוא צריך למצוא לחמו בעמלו, שבגיל הבגרות נעשה איזה מרחק בינו ובין הוריו, ואם מלחם הוריו או מלחם אחרים יאכל והיה לפרזיט ממש.
ואז מתחיל רגש היושר לפעם בלב הצעיר, מתחיל להסתכל בחיי האדם, איך ובמה הוא נזון. והתביעה המוסרית הראשונה מתעוררת בו לחיות חיי יוצר, חיי עובד ישר.
אין הידיעות המרובות (מה שקוראין השתלמות מדעית) מביאות תמיד לחיי יושר. יש מקרים רבים שבעל הידיעות המרובות משתמש בידיעותיו לחיות חיי פרזיט, למשל, אם הוא דורש בעד ידיעותיו תשלום גדול שמספיק לו לחיי מותרות, בעוד שלעובד היוצר אין שכרו מספיק אפילו ללחם צר. זוהי גם כן פרזיטיות, כי סוף סוף כל האוניברסיטאות וכל הספרים הגדולים והחשובים רק בעמל העובד היוצר נקנו ונעשו. ומדוע יגָרע חלק העובד היוצר מזה שהוא בעל דיפלום? אדרבה, מי שידיעותיו הן יותר רבות, כן יותר רבות חובותיו כלפי עמו, כלפי האנושיות כולה. ועוון העושק והגזל מכביד עליו שבעתים.
ואז קול קורא בעומק לבבו: צעיר, אל תהא פרזיט! לך ועבוד.
ואשרי מי שמקדיש עצמו לעבודה פיזית כשרה, וביחוד בחקלאות, כי העבודה הפיזית הכשרה מצילה את האדם מטמטום ואת שכלו מפלפולים עקומים, המטהרים את השרץ.
אני חושב שלאיש צעיר, שנפשו לא נטמאה, תכלית זו היא עיקר העיקרים. אם אין חיי עבודה ויושר – הכל תוהו ואפס.
“לתלמידים” חוברת ג' תרפ"א