יצאה לאור כריסטומטיה חדשה בשם “מסלה”. והיא אמנם מרמזת למסלה חדשה גם בחיים, גם בחינוך וגם בספרות.

חדשים הם החיים שלנו כאן בארצנו. את יסודות החיים בגלות הניחו אחרים, ואנחנו נגררנו אחרי האחרים, הסתגלנו איך שהוא כדי להציל לפינו ולפי עוללנו פרוסת לחם מזוהמה ובלענוה בבושה וכלימה, או, מה שיותר רע, בלי בושה ובלי כלימה. הורגלנו בה כבר, וגם בזוהמתה לא הרגשנו, ההכרח לא נתן לנו לחשוב חשבונות, העיקר שהקיבה לא תציק.

עכשיו עלינו להניח את יסוד חיינו אנו, לחפש מסלה חדשה, שנתפרנס לא מפרוסות מזוהמות, המוצאות מידי זרים, אלא מככר הלחם שנוצר בעמלנו ממש, על ידי עבודה יוצרת, וביחוד בעבודה חקלאית, להוציא לחם מן הארץ ממש.

ולא לחנם העמידו מחברי ה“מסלה” את יעקב פלוטקין בראש הספר, סמל הוא שיעקב הכללי עוזב את פרנסתו הגלותית, אעפ"י שכבר נתמחה בה, ובא לארץ־ישראל ומבקש לו מסלה חדשה בעמל אין קץ – במסירות נפש.

והחיים החדשים דורשים גם חנוך חדש. לא חנוך לשם רבות “השכלה” – לדעת איך לחיות חיים קלים, נוחים, בטלניים, אלא חיים של אהבת עבודה ויצירה, ואף על פי שהעבודה היא קשה, ומסלתה צרה ומלאה חתחתים, גם זה תלמד אותנו ה“מסלה”. שם ימצאו דפים רבים של מכאובים, של חליים, של חרמות ושל הריגות. מגבורי העבודה הרבה חללים נפלו. ואף על פי כן אנו “במסלה נעלה, לא נסור ממנה ימין ושמאל”. הדרכים הרחבים, הסלולים – פסולים הם לנו… והעובד ידע להתחנך ולחנך את בניו במסלה, שבה בחר מתוך הכרה לאומית ומוסרית. את הפרוסה המזוהמה בזעת אחרים לא יביאו אל פיהם – תועבה היא.

וכשהחיים והחנוך משתנים בודאי שגם הספרות תבחר לה מסלה חדשה. הספרות שלנו (מלבד חלקים ממנה היוצאים מן הכלל) נעשתה כלי שרת לשעשע את נפשות הבטלנים המשתעממים, לגרות את היצר המיני ולתאר את הנאפופים בכל מיני פוזות או בכלל למלא את הנייר ברעיונות משוחפים, בבטויים צעקניים שמשוללים נימא לבבית, והכל כדי לכסות על עצם העובדה, שחיינו אינם חיים כלל, שקיומנו הבל ותוהו.

הספרות צריכה להיות אחרת. הסופרים – אלה שחוננו לא רק בכשרון לקיטת מלים ופרזות – לא ימצאו להם דרך אחרת אלא גם כן אותה המסלה, שבה הולך העובד היוצר; וכשילך במסלה זו, תפקחנה עיניו ויראה את החיים המתחדשים, ואז יתעורר לספר מה שעיניו רואות, על עבודת העובדים, על ענים ולחצם ויבקש עצות איך להקל את גורלם, איך לסלול מסלתם – מסלת עמם, השב לתחיה בארץ האבות.

אז יתראו בשדה ספרותנו, שנתמלאה בזמן האחרון קוצים ויבלית, ספורים חדשים, שירים חדשים ומאמרים חדשים, מרחיבי לב, מחזקי ידים רפות. הספרות תחדל משעשע את הבטלנים המשתעממים, או – מה שיותר נכון – להוסיף שעמום על שעמומם. היא תהיה ספרות חיה ומחיה.

– הספרות תהי אז טנדציוזית – אני שומע קול אסטטיקן קורא אחרי בעקימת חוטם.

כן, היא תהי טנדנציוזית, אבל לא נבובה. תהיה בה כונה, רגש בריא, אהבת משפחה, אהבת חיים בריאים, יפים, מוסריים; ודאיות של אמונה ולא כפירה ולא היסוס ופקפוק נצחי ויאוש שלא מדעת, שנובעים מתוך החיים התפלים של הפרזיטים הבטלניים; היא גם לא תהיה גאותנית, החגה חוג היחיד, כאילו שאלת הכלל לא נוגעת אליה; האנוכיות החולנית הזאת תחדל מאליה, כאשר ימצא הפרט את אשרו רק באושר הכלל כולו.

מסלה חדשה – בחיים, בחינוך ובספרות. הנסיון הראשון נעשה והוא די מוצלח. אין לו להתבייש לא בתוכנו ולא בצורתו. העיקר שרואים בה כמה שונה מסלה זו מהמסלות שבהן הלך עמנו עד הנה.

אמנם אפשר מאד שאחרי החפוש ימצא ש“מסלה” זו אינה שלמה. ה' ל. מוצא (בהפועה"צ) שהיא מעין “חק לישראל”, אך הוא דורש זאת לגנאי ואני דורש לשבח. צריך לדעת שהספר “חק לישראל”, למרות שנתחבר מקטעים קטעים נתן לעם ישראל הרבה מאד, ולא לחנם נתחבב עליו כל כך, ומספר קוראיו הגיעו למיליונים. הוא נתן לכל יהודי, שאין תורתו אומנותו לטעום קצת מהתנ“ך, קצת מהתלמוד, מספרי קבלה ויראים, וגרם שלא תשָכח תורה מישראל. ו”מסלה" זו נותנת לעם ישראל להבין את ערך העבודה ואת ערך המקדישים את עצמם לעבודה בארץ־ישראל, את כל ענוייהם ומכאוביהם. ה“מסלה” מלוקטה מקטעים, אבל יש כמעט לכולם קשר פנימי, והוא מסירות הנפש בעד הקמת הריסות עמנו ובנינו בעבודה יוצרת. ההרמוניה שב“מסלה” היא הכוון והמטרה שבה.

אפשר שמשהו היה כדאי להשמיט ולהעמיד קטע אחר במקומו, אבל זהו דבר התלוי בטעם, ואין אפשרות אנושית לצאת ידי כל הדעות.

ברוכים יהיו הראשונים שהרגישו בצורך לסלול מסלה חדשה. הם נתנו כריסטומטיה – רק כריסטומטיה – אבל בה יש משלמות הכוונה ומחדוש החיים.

“אל נא יבושו מפני המלעיגים. – מצוה ראשונה ב”אורח חיים" – גם מסלה זו תהיה “חק לישראל”, חק עולם ולא יעברנו. בארץ־ישראל יתחדש עמנו בעבודה כשרה ויוצרת, ובמסלה יעלה לשלמותו האידיאלית.

־ ־ ־ ־ ־

ועוד יצא ספר קטנטן ורב הפלא. והוא “קמץ עלים” לזכר הילדה לאה סטופניקר, הוצאת בית הספר לבנות שבת"א. ואמנם כדאית היתה לאה זו לכך.

כשמלאו ללאה שבע שנים קראה בחשק רב בספרות הילדים הרוסית; בהיותה בת אחת־עשרה באה לארץ־ישראל ובהיותה בת שלש־עשרה כתבה עברית: “רבים הם היסורים בעולם, יפול נא גם בחבלי חלק מהם… אני מרגישה בי די כחות לסבול. ורק – להשאר בארץ־ישראל”…

ועוד כותבת היד הקטנה הזאת: “אני בכלל איני מפחדת מפני חשך ומתים. המות אינו נורא כמו החיים; משאונם יש לפחד יותר מאשר מן המקלט השקט של המות”…

דברים נוראים כאלה כתבה ילדה בת שלש־עשר¹. פרח עדין שלא הספיק עדיין להתפתח. היא אמנם היתה בעלת כשרונות מצויינים, אבל מנין לה הכרת חיים שכזו?

אך אין שואלין שאלה שכזו על תינוקת עבריה. במשך שש שנים הספיקה לראות ולסבול מה שבן עם אחר לא יסבול במשך ששים שנה. הרגשות שהביעה קבלה לא מפי ספרים, אלא מנסיונות חייה הקצרים, המרים.

לאה סטופניקר² נולדה בכפר אוקראיני בשנת תר“ע, ואהבה את חיי הכפר; נעקרה משם ונשתלה בייקטריניסלב, למדה שם בגימנסיה רוסית והספיקה להתקשר באהבה עם הגמנסיה ועם הספרות הרוסית; ראתה בפרוגרומים³ ונעקרה משם ובאה לארץ־ישראל נתקשרה באהבה רבה עם ארצנו ועם שפתנו וספרותנו. חשבה כי בא הקץ לגליותיה וכאן תגדל, תחיה ותעבוד. והנה נעקרה גם מארץ־ישראל, הוריה לא יכלו להחזיק פה מעמד ונסעו עמה לאמריקה, ומתה בחשון תרפ”ד על מפתן הארץ הגלותית החדשה, ב“אי הדמעות”…

נעקרה ונשתלה, נעקרה ונשתלה ושוב נעקרה ולא נשאר עוד מה לשתול. הגליות הכשילו את כוחה, כל עקירה ושנוי־מקום גרמו כאב עמוק לנפש הרכה הזאת וביחוד העקירה מארץ־ישראל. היא בעצמה נותנת טעם למה יקרה בעיניה הארץ הזאת מכל הארצות: “אולי גורם לזה הגאון: איני יכולה להכנע למחשבה, כי זרה אני, כי סובלים אותי”…

ואולם בודאי היו עוד טעמים לזה. הן היא הספיקה ללמוד ולדעת את התנ"ך ולהתקשר עם ספר הספרים שלנו באהבה עמוקה, והספר הזה הלא יצירה ארצישראלית היא. וגם פשוט: אהבה את המורים, אהבה את החברות, אהבה את הארץ, את אוירה, את שמיה, את הרריה.

וגדולים היו חלומותיה של לאה הקטנה. היא רצתה – לא פחות – לראות את עמה שיהיה גורם לשאיפה כבירה זו (שחזו הנביאים) כי תתגשם, והתגשמות זו הלא אפשרית רק בארץ־ישראל.

ברוכים יהיו גם אלה שהשתתפו בהוצאת הספר הקטן הזה, מצבה לנפש כרוב טהור, שנגזל מאתנו ביד הגורל האכזרי⁴.

קונטרס