בחול המועד סוכות העבר היתה כאן בתל־אביב ועידת הנוער העברי העובד.

נתאספו צירים ילדים וילדות של ההסתדרויות הנוער העברי העובד מכמה מקומות. מספר החברים עולה כבר לאיזה מאות.

*

צעקה פולחת לב נשמעה לי מתוך דברי אחד הצירים מירושלים: השוליות עובדים מהבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, לא במקצוע שהם רוצים ללמוד, אלא בעסקי הבית ובשליחות. שתי שנים עוברות עליהם, והם אינם לומדים כלום. בעל הבית ובעלת הבית משתמשים בהם לכל חפציהם, מבזים אותם ולפעמים גם מכים. כשפנתה הועדה התרבותית של הפועלים אל בעלי המלאכה שישחררו את השוליות לאיזו שעה בערב כדי שיוכלו להשתתף בשעורי הערב, דחו בעלי המלאכה את הבקשה. וכך נגזר על הילדים הללו לאבד את כוחותיהם המועטים בלי שום תועלת לעצמם, עד שנעשים למטומטמים וסוף סוף אינם מסוגלים ללמוד שום מלאכה כדבעי.

ואחד נער תימני התאונן במר נפשו: האבות שלנו אינם יכולים להמתין עד שהילדים שלהם יגדלו ויתחזקו מעט, אלא כשילדינו עדיין פעוטים לגמרי הם נתונים בעול קשה של עבודה כבדה, והילד אינו לומד כלום ואינו מתפתח והוא כלה ואובד ממצוקה ומעבודת פרך.

ולמי לפנות לעזרה? מי יגן על ילדים אומללים? ובפרט ילדי תימנים, שאבותיהם בבערותם מתאכזרים בעצמם על פרי בטנם.

וכשאני שומע דברים שכאלה יש שתוקף אותי בולמוס לרכושנות. מי יתן – אומר אנוכי – והיו לנו רכושנים, אבל רכושנים ממש, בעלי הכרה רכושנית.

הנה המיליונר היהודי גינזבורג בנה בשביל הפועלים הנוצרים שלו בזבוירצי (פולין) עיירה שלמה, בתים, גנים, בית־ספר, מרחץ, תיאטרון, כנסיה, וכו', מפני שהוא היה רכושני אמתי. הוא ידע כי בלי פועלים אין מקום לרכוש, ואם הוא דואג בשביל הגדלת רכושו הוא צריך לדאוג להטבת מצב הפועלים שיהיו בריאים, שמחים ומוכשרים לעבודה¹; היה לו אינטרס בקיום הפועלים, שהיו במובן ידוע, חלק מרכושו.

אבל כאן אין רכושנים, יש החושבים עצמם לרכושנים והם באמת רק חיות טורפות: תופסים ילד כחוש ומגרמים את עצמותיו עד מקום ששניהם מגיעות, והשאר משליכים החוצה ותופסים תימני אחר, וחוזר חלילה…

אל נא יחשבו האדונים הללו שהם בוני הארץ. בשיטה כזו גם את עצמם לא יבנו.

קונטרס תרפ"ה