באתי בשיחה עם אחד מפקידי הרכבת ע"ד היחס שבין היהודים ובין הערבים ואת דבריו הנני למסור כאן.

אנכי – אמר בעל השיחה – עובד זה שש שנים ברכבת ובחבורת ערבים ואין לי להתאונן על יחס לא ידידותי מצד הערבים. אמנם, כשבאתי בחברתם ידעתי את השפה הערבית וגם הם, גם אנכי הרגשנו, כי לא זרים אנו זה לזה. אי ידיעת הלשון עושה תמיד חיץ בין העמים. ואולי כדאי היה שילמדו בכל בתי ספרנו את השפה הזאת. אבל זוהי שאלה אחרת שהמורים צריכים לטפל בה.

היחס שנקבע ביני ובין חברי הערבים ביום שבאתי לעבוד בפקידות הרכבת היה יחס של חבר. מיום הראשון הראיתי לחברים הערבים לא יחס של גאוה ולא יחס של חנוּפה, אלא יחס של חבר. ואת זה הרגשתי מהרה גם מצדם. ותמיד השתדלנו לעזור איש לאחיו עזרת חבר.

כאשר הייתי צריך לעמוד בבחינה ממשלתית לעלות במדרגת הפקידות היתה לי נחיצות בהשגת מורה ערבי. ידעתי, כי לאחד מחברי הערבים יש אח מלומד, פניתי אליו שילמדני¹ בשכר את הקורס הנחוץ לי בידיעת הספרות הערבית. אבל הוא מאן לקבל שכר והיה בא אלי שלש פעמים בשבוע ללמדני במשך שלשה חדשים. ואת זה עשה רק מרגש טהור של ידידות נאמנה. ואת זה מצאתי גם בשאר חברי הערבים, שתמיד נכונים לעזור לי, כשאני צריך לעזרתם. ומובן מאליו, כי גם אני איני מסרב לעזור להם בכל מה שאפשר. וכידוע, בכל המקומות ובכל המצבים נחוצה עזרה הדדית בין בני האדם.

אחדים² מהפועלים הערבים ניסו לקנות את לבי על ידי מתנות מביכורי המשק שלהם. אנכי אמרתי להם: ידידי! אני אינני זקוק למתנות, אבל דעו לכם, שהמתנה היותר טובה היא מילוי העבודה ביושר ובצדק, ואנכי נכון לעזור לכם בכל זמן שעזרתי תהיה נחוצה לכם באמת. ונוכחתי, כי דברי הפשוטים פעלו עליהם לטובה.

היחס הזה שביני ובין הערבים לא נשתנה גם אחרי המאורעות של תרפ"ט. אחד מחברי הערבים אמר לי: יודע אני שיש בינינו פוליטיקנים שמוצאים הנאה בסכסוכי העמים ובהפצת שנאה, ואני מגנה אותם בלבי. היום יחתרו לעשות פירודים בינינו ובין היהודים, ומחר בינינו ובין המצרים ומחרתיים בין השיעים ובין הסונים (כתות מושלמיות), ואחר כך סתם בין שבט לשבט, בין משפחה למשפחה, והארץ תמלא מלחמות עד אין סוף

סוף דבר, אם יבוא איש ויאמר שאי אפשר לחיות בשלום ובידידות עם הערבים, אל תאמין לו. אנכי היודע מפי הנסיון של שש שנים ממש ההיפך. יפשפש כל אחד במעשיו גם מצד היהודים, גם מצד הערבים, ואני בטוח, כי אפשר תמיד למצוא דרך להבנה הדדית.

כך אמר לי איש שיחי. ואנו³ מה נענה אבתריה? הלואי שיתרבה יחס של חברות כזו בין כל העמים וביחוד בינינו ובין הערבים.

מספרים שיהודיה אחת זקנה התהלכה במוסקבה ברחוב טברסקאיא ובלכתה והנה “קצפ” (רוסי טפוסי) עובר על ידה לתומו ובנגיעה קלה גרם לה שיתפקקו כל עצמותיה החלשות. רק עבר “קצפ” זה והנה קצפ שני בא, ואחריו שלישי, רביעי וכולם פגיעתם קשה לה מאד.

­­– הוי, רבש"ע! קראה הזקנה – מתי סוף סוף נפָטר מהקצפים במוסקבה.

את הדבר הזה המגוחך אפשר לומר גם בנוגע ליהודים וכן בנוגע לערבים. היהודים לא יפטרו לעולם מהערבים, והערבים לא יפטרו מהיהודים. אולי באמת יותר טוב לשניהם אם ישתדלו לפתח בקרבם רגש של חברות כפי שיעץ איש שיחתי. הכרת מעלת האדם – יהיה מאיזה עם שהוא – והרצון לעזור איש לחברו, לא לשם בקשת התועלת, ומכל שכן לא לשם חניפה, אלא מפני שכך מצוה המצפון האישי, והיו היהודים והערבים למופת לכל האנושיות.

“דבר”