מסירות נפש על ענין אידיאלי מצויה מאד אצל האנושיות בכלל ואצל עם ישראל בפרט; אבל עבודה תמידית שיעבוד אדם כל ימי חייו לשם ענין אידיאלי במסירות נפש, כלומר לבטל בלבו את כל הפניות והנטיות ולכוון את המעשים רק לנקודה האידיאלית – לזה דרושה התאמצות יתירה, ואשרי מי שמחונן בגבורה יתרה שימשיך את דרכו תמיד, תמיד עד נשימתו האחרונה.
יש מאתים עובדים שבחרו לעבוד יחד בקבוצה. זאת אומרת לבטל את הנטיה הפרטית שיש לכל אדם בתור ירושה מדורות ראשונים, שכל אחד דואג לעצמו ולמשפחתו, ולחיות יחד באחוה ורעות. האידיאל מזהיר כשמש על שמי חייהם, אבל היצר הפרטי בא תמיד ומלחש לאזני החבר: אתה הנך מקדיש כל כוחך ופלוני מאיזו סבה מתרשל פחות או יותר. לך יש באיזה ענינים לאומיים, דתיים, אסתטיים וכו' וכו' השקפה זו, ולחברך יש השקפה אחרת, ויש מקום להתנגדות, לטינא, והדבר הזה איננו מקרה זמני, אלא מחטט תמיד בלב וגוזל הרבה מטעם החיים הקבוציים ומכהה את זוהר האידיאל הגדול שעליו נוסד הקיבוץ, ואז הנסיון נעשה קשה, הנפש מתמלאה מרירות ובא היאוש והבריחה…
נגד זה יש רק סגולה אחת – להעמיק ולהגדיל את מדת האהבה לא רק בדברים יפים, אלא בעיקר במעשים טובים, להקפיד יותר על עצמו שיהיה ראוי להיות נושא הדגל של חיי אחוה, ולהיות סבלן גדול במה שנוגע לחבר, ולהביט תמיד על זולתו בעין טובה, והחברים ילמדו זה מזה לעבוד בשקידה ולהראות לעיני אחרים, כי לא בהתחרות ובקנאה יגדלו וישתפרו החיים, כמו שמלמדים אותנו דורשי התועלת הפרטית, אלא דוקא על ידי אהבה ואחוה ועזרה הדדית.
את דרישת התועלת הפרטית אנו מכירים יפה, יפה. המלחמה התמידית בין אדם לאדם, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם, בין מדינה למדינה עם התפרצות מלחמות וטביחות והשמדות של מיליונים. את חיי הקיבוץ, הדורש לא את התועלת הפרטית, אלא תועלת החברים כולם, הבאים ליסד את חייהם על יסוד אהבה ואחוה – הננו רואים לעת עתה רק כמו חזון, כמו יצירה חדשה. מעטים הם המכירים אותם והם דורשים חנוך מעולה. החיים השבלוניים שכל אחד לבצעו אינם צריכים לטפול מיוחד. הדרך סלולה… הוי, כמה היא סלולה! אבל חיי הקיבוץ צריכים לטפול, דרכם דרך חדשה, לא סלולה ועליהם להלחם תמיד לא רק נגד המפריעים החיצוניים, כי אם כל אחד נגד היצר המושך אותם אל ה“הדרך הסלולה”. אל התועלת הפרטית.
ומי שיש לו אמונה באידיאל בטוח הוא שסופו להתגשם.