בשבת “ויקהל” התפרץ חולה רוח אחד לתוך בית הכנסת הגדול בצעקות איומות ובקושי גדול הצליחו להרחיקו משם.

על מה התרעם החולה הזה? אולי על זה התרעם שלאלהים בונים בית גדול ומרווח, ולזה שנברא בצלם אלהים אין אפילו צריף קטן להניח את ראשו החולה ביום סגריר…

ואמנם, רבים הם חולי הרוח המתהלכים בחוצות תל־אביב. ומי המה המגדילים את מספר חולי הרוח בתל־אביב והעלולים להרבותם? הלא הם ביחוד מחוסרי העבודה ואלה שהתנונו על ידי¹ העבודה. הנה, למשל, יש אחד שעבד ארבעים שנה במעדר, עבד ובנה את הארץ. ועכשיו כשכלו כוחותיו וידיו הרפות אינן יכולות להחזיק במעדר הוא מחזר על הפתחים ופושטן לקראת נדבת פרוטה. התחשבו כי זה עולה לו בנקל? האיש העובד המכיר את ערכו בתור נברא בצלם אלהים ובתור עובד כשר, לא יפשוט את ידו לנדבה בלי מלחמה פנימית, אכזרית עצומה, ומהמשבר הזה הדרך קרובה למחלת הרוח. אכן, האיש שאני מדבר עליו הוא כבר בן שבעים. אבל ישנם גם צעירים שהתנונו מחוסר עבודה, עצביהם נתמתחו ונתמתחו עד שנתפקעו והנם חולי רוח.

והחזיון הנורא הזה – לרבים הוא מחזה שעשועים: הנה המשוגע הולך, המשוגע צועק ומעורר צחוק…

גורו לכם, שאנני תל־אביב, מפני החזיון הזה! אם מחוסרי העבודה יכולים להפריע את הנוחיות שלכם, אבל אלה שממחוסרי עבודה הם מגיעים למדרגת מחוסרי שכל, אלה יכולים להמיט עליכם אסונות נוראים, ואותם לא תושיבו במאסר, כי לזה אחראים אתם ולא הם.

“דבר”, אדר א', תרפ"ט