חולל כבוד ישראל, שם ארץ־ישראל היה לשמצה, כי איך אפשר להתיחס בכבוד אל ישראל ואל ארץ־ישראל, אם בה, בבית הלאומי שלו

אָח אֶל אָח

יִפְרֹשׂ פָּח;

אָח אֶת אָח

מַעֲלֶה עַל הָאָח¹

בושה וכלימה תכסה פנינו וצער אין קץ, שכמעט אין לו הבעה, ימלא את לבנו.

אוי, מה היה לנו!

אבל מה נעשה עכשיו? אין לנו מוסולינים ואין לנו לנינים וגם איננו מאמינים בהם ובתורתם. העריצות מביאה לידי עריצות מתנגדת, וסוף סוף הארץ מלאה דמים.

לא זו היא דרכנו. גם עכשיו, בזמן התסיסה והההתרגזות הצודקת נקרא את הצווי העתיק של היהדות: בקש שלום ורדפהו! בקש אותו בכל מקום ובכל שעה, כי רק באורח השלום תבָּנה ארצנו.

אל יחשבו הפרדסנים, כי תמיד יחסו בצל השוטרים הערבים. אוי ואבוי להם אם לשנאת הגזע תצטרף שנאת המעמדות והיא קרובה מאוד: לעורר שנאה אין צורך בבינה יתרה. האויר כולו מלא אותה. ואז לא יהיה להם מנוס ומפלט…

אם ברך ה' את אדמתכם והיא נותנת יבול רב, המעשיר אתכם, אל נא תרע עינכם באחיכם המבקשים עבודה. והם הלא דורשים מכם מעט מאוד: עבודה ולחם. ולמה תבכרו אחרים זרים על פניהם? הלא לכם השלום דרוש ביחוד, כי בודאי לא נעים לכם לשבת תמיד בחרדה, באימת מות…

ולמותר הוא להגיד להצעירים החלוצים שהם, גם אחרי הנבלה שנעשתה להם, יבקשו את דרך השלום, כי הם לא לעשות עושר עלו לארץ־ישראל, אלא לבנות את ארצנו השוממה בעמלם הכשר. לבנות אי אפשר על ידי מלחמות וריב אחים. בגבורת רוחם ימחקו את עלבונם מלבם וימשיכו את דרך הבנין בדרך השלום.

“דבר”, א' טבת תרפ"ח