כשהגיעה השעה לנשמת אדם וחוה לרדת מן השמים ולהכנס לתוך הגויות, אחרי שצבר הקב"ה עפרן וסדרן כראוי, בקשו הנשמות שלא תפרדנה זו מזו גם בעולם התחתון, כמו שהיו מקושרות זו לזו בעולם העליון. הן אינן חפצות שהגויות תהיינה נפרדות, אלא מצומדות זו לזו, כתאומי סיאם.

שמע הקב"ה לקולן, הוא ידע כי קשה על הנשמות להפרד אשה מרעותה, אבל הזהירן מראש: דענה, חביבות, כי לא כעולם הנשמות עולם הגופים, שם לגמרי חיים אחרים. אבל הנשמות הזכות לא יכלו לשער בנפשן את צביון החיים הארציים עם משאלותיהם המיוחדות. ותתעקשנה: לא נרד, אם תבקש להפריד בינינו.

והקב"ה אמר: כך יהי. הוא לקח את שני הגופים, חברם יחד, הנשמות נכנסו בהם, ואדם וחוה קמו על רגליהם, צמודים זה לזה בקשר לא ינתק.

אבל מהרה נוכחו בעצמם, כי אין הדבר כתקונו. יש שאדם צריך דוקא לבדידות, וכן גם חוה, והם לצערם תמיד קשורים יחד. והעיקר – הלא לא לתוהו נבראו, לשבת נוצרו, ואם הם צמודים, פריון לא יהיה לעולם. הגיע הדבר שבאו חיכוכים בין הבעל ואשתו. עוד מעט ויגיע הדבר לקטטות ובחילת נפש איש בחברו.

אז צעקו לה': אנא, הפרד בינינו! אי אפשר כך לחיות. וגם הנשמות חזרו בתשובה: אנא, הפרד!

חייך הקב"ה ואמר: הלא הזהרתי מראש, כי כך יהיה, אנכי אז עשיתי רצונכם, רצון הנשמות, ועכשיו שמעתי צעקת הגופים וצעקת הנשמות יחד. אנכי אעשה חפצכם, אבל אתם תצטרכו לנתוח קשה ומכאיב מאוד.

– אנו נקבל על עצמנו כל מיני יסורים שבעולם, ובלבד שנפרד, קראו הגופים והנשמות יחד.

אז באה ה“נסירה” – נסר הקב"ה את שני הגופים שיהיו נפרדים זה מזה.

זה היה נתוח נורא, אבל נחוץ מאוד. בלעדיו לא היו חיים בעולם ולא פריון.

*

“איחוד”¹ היא אידיאה יפה. העמים יעשו אגודה אחת; אבל אם כזה יהיה האיחוד, יתברר אולי בקרוב שיש צורך בנסירה, והנסירה תבוא עם כל מכאוביה.

“דבר”, תרפ"ז