המעשה המחפיר הזה של הכאת יהודים, גברים ונשים, ביום הכפורים מעוררת צעקה גדולה ומרה: מה אנו? ומה היה לנו?
אם דבר שכזה יכול להיות בעיר הקודש שלנו, על יד המקום הקדוש שלנו, הכותל המערבי, הלא זוהי עדות גמורה על קיום דברי הנביא: “גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק”. הכו, יירקו, כי לכך נוצרנו.
כל הפקידים האנגלים והערבים יודעים היטב כי אין סכנה לבטחון הצבור מזה שמתאספים יהודים להתפלל על יד הכותל המערבי, ואפילו אם הם עושים מחיצה עראית בין הנשים והגברים. אין מזה שום סכנה לשום בריה בעולם, ואעפי"כ מתנפלים ומכים ופוצעים לא בתור חוליגנים, פוגרומשצ’יקים, אלא בתור פקידי ממשלה נאורה שהצדק נר לרגלה…
הקצינים האנגלים ושוטריהם אינם חשודים ב“יודופיליות” חלילה, אבל בכל זאת לא היו מעיזים להתנפל על המון יהודים ביום קדוש על לא דבר. הם נשלחו בפקודת מי שבידו לפקד, והם עשו את רצון שולחם ונהנו, ואם ישלחו אותם להחריב מושבות ולהכות אבות על בנים – בודאי שלא ימנעו וילכו ברצון.
והיהודים אמנם קיבלו מה שמגיע להם. עוד לפני איזה שנים ראו הכל, שמעשים שכאלה הולכים ונשנים מתקופה לתקופה, כמעט משנה לשנה, ומלבד שיחה עם פקיד פלוני ועם קצין אלמוני לא נעשה כלום לגדור שהתעללות שכזו לא תשָׁנה. היתה התעוררות לרגע, ותיכף שככה. תירוץ אחד מספיק יש לנו: מלומדי מכות אנו וקצת יותר מכות או קצת פחות – לא מעלה ולא מוריד.
לא! לא כך הוא דרך של עם חי, עם שלא יתן בשום אופן את עצמו להיות מרמס לכל נבל ושובב.
אם יש נשמה באף היהודים – לא רק ביושבי ארץ־ישראל – הם צריכים להתקומם כולם ולדרוש מאת הממשלה המרכזית, שלא תתן את היהודים הפקר לתעלולים.
אם יש רק נשמה, הפגר אינו חס על כבודו. חס על כבודו האדם החי, האומה החיה.
“דבר”, מחרת הכפורים תרפ"ו