לָמוּת… צְעִירָה… לָמוּת… לֹא, לֹא רָצִיתִי…

אָהַבְתִּי אֶת הַשֶׁמֶשׁ הַחַמָּה,

הָאוֹר, הַשִּׁיר, נִיצוֹץ שֶׁל זוּג עֵינַיִם,

וְלֹא רָצִיתִי הֶרֶס, מִלְחָמָה.

לֹא. לֹא רָצִיתִי.

אַךְ אִם נִגְזַר עָלַי לִחְיוֹת הַיּוֹם

בְּשֶׁפֶךְ דָּם, בַּהֶרֶס הָאָיֹם,

אַגִּיד: בָּרוּךְ הַשֵּׁם בְּעַד הַזְּכוּת

לִחְיוֹת, וּבוֹא תָבוֹא שָעָה לָמוּת

עַל אַדְמָתֵךְ אַרְצִי, מוֹלַדְתִּי.

נהלל, 5.5.1942