מִגְדַּל – עֹז

ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל)

לתוכן הענינים

או

תֻּמַת יְשָׁרִים

שיר ממשל לכבוד המשכיל ונבון כמהח"ר ישראל

בנימין, בן הרב הגדול החכם הכולל מ"ו כמוהר"ר

ישעיהו באסאן נר"ו

ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

מנחה היא מנחת ידידות מאת הצעיר

משה חיים בלא"א יעקב חי לוצאטו יצ"ו.

זה חלק אדם באשר אדם הוא, נפש חיה, לבטא בשפתים ככל אשר תאוה נפשו. כי על כן יִתְרָה לו מבהמות ארץ. זה חלק אדם באשר הוא אדם, כקטון כגדול, אין יתרון לחכם מן הכסיל; אכן רוח הוא באנוש דַבֵּר דבר דָבוּר על אפניו, ומליצה תמתיק בפיו, אף כי חוד חידה ומשול משל; אשר על כן יאמר: "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם", נחלת חכמי לב איפוא אלה. והיה לנו לעינים החכם מכל האדם, כי יגיד עליו אמרו: "אִזֵן וחקר ותקן משלים הרבה"; ומשלי שועלים ואחרים כמוהם הנמצאים לחז"ל, המה יורונו יאמרו לנו, כי לא שוא ודבר כזב תועבת ה' יחשבו אלה, גם כי אמנם שקר המה, אשר בדו מלבם ללמד דעת את העם.

תורֶה אמת דרבה, אל אחת משתים יביט המשל (והיה כל מבקש לראות היעמדו דברי, בין משלי חכמים הלא יחקר זאת): או מעשה יגיד לְדֵעָה תולדות מה, והיה כזה משל: "צדיק מצרה נחלץ" ומשל: "כרכושתא ושנרא עבדו הילולא מתרבא דביש גדא"; או דברים יספר להורותינו משפטי צדק ללמד דעת מוסר השכל, והיה כזה משל יותם בן ירובעל: "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם" וכו'.

יום טובה היום הזה, יום הוא כי מִשְּׁנָתִי יעירני, יום חתונת משכיל ונבון, דודי ורעי אלופי ומיודעי כמהח"ר ישראל בנימין, בן הרב הגדול החכם הכולל מ"ו כמוהר"ר ישעיהו באסאן נר"ו.

אשר לקח לו הבתולה הצנועה מרת טובה בת מלך כמוהו, מאן מלכי רבנן, בת החכם הכולל החסיד כמוהר"ר מנחם קראקוביה זצוק"ל, יום כי קול קורא באזני, קורא באהלי חשך: מה לך נרדם? זכור אל תשכח חסדי מורך אביו אשר קטונת מהם, וזכור אהבתו כי רבה היא אהבת עולמים.

אל קול הקריאה הקיצותי ואבינה, ובהביני אשתומם, כי לא אדע מה אדבר ומה אחריש. אם אמרתי אספרה תפארתם ותהלתם על תכליתן, אחטה ואשמתי, בשומי קץ לאשר אין קץ לו: וגם כי אֹמר אחת מכל תהלות צדקתם ומשירי אהודנה, מורשי לבבי נבוכים, כי רבו.

החרש לא אוכל, ודַבֵּר לא אדע, מה לעשות כי תקראנה כאלה?

במדרש הקדוש קדוש מדבר, ידמה במשלו תורת ה' ואשר חפץ בה אל נערה בתולה, בת מלך היא ונעלמה בעיני כל חי, במגדל עוז אשר לה חביון חתום, אל אוהבה אחד תגלה ואיש בלתו לא ידעה. זאת לקחתי היום ותהי לי למוסדותי, לבנות עליה משלי, והנה לפניך. כי זה דודי חכם ונבון נפל חבלו בנעימים בת מלכים, מאן מלכי רבנן, והיו תואמים בני מלכים גם יחד, בן ת"ח ובת ת"ח, אשר קנה לו, ויחדיו יהיה תמימים, בצדקם אחרים, וביד צדקה יחדו, אשר שזה ילד אשכי שזאת גדל, כי הם זרע ברך ה.ח, אשר קנה לו, ויחדיו יהיה תמימים, בצדקם אחדים, וביד צדקה יֵחַדוּ, אשרי שזה ילד, אשרי שזאת גִדֵל, כי הם זֶרַע בֵּרַךְ ה'.

פתשגן המשל

מגדל היה בראש הר עֹז מהררי קדם, והיה המגדל ההוא מבצר אמיץ וחזק, וגנה על ראשו טובה מאד, ואיש אין יבוא בו, כי כל מבוא לא נמצא לו. ויעבֵר המלך רם בכל מדינות מלכותו קול לאמר: אשר יבוא אל המגדל ואל גנו יעלה, ונתתי את שלומית בתי לו לאשה; כי אמר יד אל תהי בו, כי מעוז לי הוא. ושלומית היתה יפת תאר ויפת מראה. ויהי היום והנה נער עובר, שלום בן מלך ענמים, ויפן אל המגדל ויראהו והנה אין שער למגדל, והגנה עליו מלמעלה, וישקף אליו ויָבן בכל ההר, וימצא מערה לירכתים בנקיק סלעים, ותתכס דשא; ויבוא בה ויתהלך בה, והנה היא מבוא המגדל. ויעל למגדל, וימצא שער לו, ויפתח את דלתות השער, ועל פניו כטיט מֻדבק; בפתחו ויפול ארצה. ויעל אל הגנה, וילך בה ויצא, ואת דבר המלך לא ידע. ויהי בעבור איש, זיפה שמו, אשר שמע את דבר המלך, וירא את הפתח, ויתמה, ויחפש, ויחקור, וירא כי אין איש, וירץ אל המלך ויאמר: יתבשר נא אדוני המלך, אשר מצא עבדך אל המגדל מבואו, וגם באתי בו, ואל הגנה אשר עליו עליתי, וזה פריה. וישמח המלך מאד, ויקם מכסאו, ויחבקהו וינשקהו, ויתן תודה לה', ויאמר לתת את שלומית בתו לו לאשה.

בימים ההם חשק שלום בשלומית, ותכל נפשו אליה, ושלומית אהבתו, כי נבון דבר הוא, גבור חיל וטוב תאר. ותתרע שלומית את זיפה מיראתה את אביה. ובלבבה מאסתהו. ויודע לעדה, והיא בשלום חפצה. ותצרור את שלומית, ותתנכל אותה להמיתה. ויהי היום ותשלח עדה את שפחת שלומית, ובידה מנחה מאת שלומית לזיפה, ושלומית לא ידעה. ודְבַר עדה את זיפה ביד משמע עבדה בסתר לאמר: השמר לך, כי היום שולחת שלומית מנחה לך להמיתך. ויגד משמע לאיה, אוהבת זיפה, כדברים האלה, ותלך איה ותגד לזיפה ויבא לפני המלך. ויהי בבוא מנחת שלומית, וינסוה, ויראו כי מות בה, ויצו המלך ויתפשו את שלומית ויביאוה אל רחוב העיר להשרף, והמוקד מבוער לפניה. ויבוא שלום ויראה, וירץ לפני המלך ויאמר: בי אדוני העון, והמלך ובתו נקיים; תהי נא ידך בי המלך, הרגני נא הרוג, ושלומית חיה תחיה. ושלומית צועקת: לא כן אבי, למה תחטא בדם נקי, אנכי החוטאת, המיתֵני, ומדוע ימות שלום, וצדיק הוא, ודמו ידרש מיד המלך. ויהי הם נדונים, ויאמר שלום בנפשו: אבל אשם אנכי, על דבר המגדל אשר לא יראתי לנגוע בו, והנה גמול ידי אשר אמר להשיבני. כי פתח שלום דלתות המגדל, וימצא אחריהן מחוקה כדברים האלה: "לְקְרוֹב הֲלוֹם יִשָּׂאֲךְ לִבֶּךְ, עָלַי לְשַׁלֵּם לָךְ גְּמוּל יָדֶיךָ". ויחרד המלך כשמעו, ויאמר אל שלום: מה-מגדל?

ומה גמול אשר אמרת? אל נא תכחד דבר מכל אשר עשית. ויאמר שלום! אבל אנכי חטאתי, ואבוא יום בהר עז, ואתבונן על מגדל אַיִן, וארא והנה אין שער למגדל, והגנה עליו טובה מאד; ואשקיף עליו ואדרוש, והנה מערה בסתר ההר במורד, ואבוא בה ואתהלך בה, ואמצאה מבוא המגדל, ואעל אל ראשו ואמצא את פתחו, ואפתח את דלתותיו, ותפול האדמה אשר על פניו. וימהר המלך ויחבקהו וינשקהו ויפול על צואריו ויבכה. ויקרא אל שלומית בתו ויאמר: קומי קומי שלומית, קומי קומי אל תיראי, הנה ישעך יבוא לך, זה היום תשמחי. ויִוָעץ המלך את דרדע ואת הימן, ויאמרו ליָרֵא את זיפה; ויירא זיפה ויודֶה, לא כחד דבר. גם חלומות חלם המלך אשר כח אלה הגידוהו, ויאמר להבינם, ולא יכול, עד אשר באו. ויצו המלך, ויסירו הכבלים אשר לשלומית, ואת מאסרי שלום פתחו, וירא כל העם וירונו, כי שמעו בדבר שלום אל המלך. וילכו הארמונה ויעשו שם משתה גדול, ויתן את שלומית לשלום לאשה. ותאהב שלומית את שלום, וימצא חן בעיני המלך, ויהי לו לבן, כי בנים לא היו לו, ויושביהו על כסא ממלכתו, וימשול בכל בני קדם, ותכון מלכותו מאד.

ואלה שמות המובאים:

רָם, מלך קדם. כָּבוּל, עבד זיפה.

שְׁלוֹמִית, בתו. מִשְׁמָע, עבד עדה.

זִיפָה, אומר כי הוא מצא דַּרְדָּע, יועץ המלך.

שער המגדל, חתן שולמית. צָדוֹק, שר צבא המלך.

שָׁלוֹם, בן מלך אגמים ענמים בֻּקִּי

אוהב שלומית. עֻזִּי

אַיָּה, אוהבת זיפה. אַסִּיר

עֲדָה, אוהבת שלום. הֵימָן, חוזה.

עַרִי, קוסם, אוהב עדה. שִׁמְעִי,

עֲנָה, עבדי רם. אֶצְבּוֹן

אִמֵּר עבדי רם. שׁוּנִי

בַּת-שׁוּעַ, שפחת שלומית. חָנָן, מודע לשלום

חֶבֶר שָׁרִים

מבוא המשל

המשל מדבר

פִּי הַמְּדַבֵּר, וַאֲנִי הִנֵּנִי

הַשָּׂם לְאוֹרָה חשֶׁךְ,

נוֹתֵן לְנַעַר דָּעַת,

מֵבִין פְּתָאִים שֵׂכֶל,

וּדְבַר אֱמֶת אַגִּיד אֲשֶׁר נִסְתָּרָה,

עוֹטֶה לְבוּשׁ בַּדִּים, וְלֹא נִכְחָדָה

פִּי הַמְּדַבֵּר הוּא, וּמָשָׁל אָנִי;

מָשָׁל, אֲשֶׁר מֵאָז בְּהַשְׂכִּיל גָבֶר

הוּכַן בְּפִי זִקְנֵי וְחַכְמֵי קֶדֶם.

הֵן יוֹם לְיָדִי בָא אֲשֶׁר אִוִּיתִי,

לָשִׁית לְאוֹר יָפְיִי, וּבוֹ אַגְדִּילָה

הוֹד מַעֲשַׂי, אַגְדִּיל שְׁמִי לָנֶצַח;

כִּי אוֹהֲבַי אָשִׁירָה,

אָשִׁיר נְבוֹנֵי לֵב כְּלִילֵי צֶדֶק,

הַתּוֹאֲמִים גַּם יָחַד;

גִּזְעֵי חֲכָמִים תּוֹמְכֵי תִפְאֶרֶת

אָשִׁיר וְהָשִׁיר אוֹסֶף,

אָשִׁיר וְלֹא אֶכְלֶה, בְּאֶפֶס קֵצֶה.

מִגְדַּל תְּבוּנֹות אַתָּה

דּוֹדִי הֲלֹא פָתַחְתָּ,

אַף כִּי כְבָר לָכָדְתָּ;

וּשְׂכָרְךָ נִתָּנָה

זֹאת בַּת-חֲכָמִים, בַּת כְּלִילַת יֹפִי,

חֶבְרַת נְעִימוֹת זֹאת אֲחֻזַּת ישֶׁר,

שוֹרֵק בְּשׂוֹרֵק יָחַד,

קִשְׁרֵי יְדִידוּתָם אֱמֶת וָחָסֶד;

יִבְטַח לְבָבִי בָם אֲשֶׁר יִתֵּנוּ

פִּרְיָם כְּמוֹהֶם עוֹד, וּמָתוֹק יֶהִי.

כִּי לֹא מְרוֹרוֹת-רַעַל

יתֵּן דְּבַשׁ וָנֹפֶת.

עַתָּה שְׂמַח, דּוֹדִי, וְטוֹב לִבֶּךָ

וּבְיַעֲלַת-הַחֵן תְּהִי לָנֶצַח

שָׁלֵו שְׂבַע רָצוֹן נְוֵה צִדְקֶךָ.

חלק ראשון

ענין א

שמעי ושלום

שמעי שָׁלוֹם, יְדִיד נַפְשִׁי, הֲלֹא מַרְאֶךָ

לֹא אֵדְעָה גַּם אָנִי

אִם סַר וְזָעֵף, אֹו יְדוּעַ-חֹלִי;

כִּי נָפְלוּ פָנֶיךָ.

"אִם זֶה חֳלִי, גַּם כָּל-חֳלִי וָקֶצֶף

"הֵן הֵם נְצִיבִים מֵאֱלֹהֵי קֶדֶם

"אֶל כֹּל אֲשֶׁר שֻׁלָּחוּ,

"כִּי יִתְּנֵם עַד-עֵת, וְעוֹד יֵלֵכוּ.

אַךְ אִם דְּאָגָה הִיא, הֲלֹא יָדַעְתָּ

"כִּי עָשׁ לְבֶגֶד הוּא כְּאֵב לַנֶּפֶשׁ,

"לִמְעַט מְעַט, אַךְ עַד פְּתִיל בּוֹ יְהִי,

"יֹאכַל וְיוֹרִישֶׁנּוּ.

אִם מִמְּךָ אֶת-זֹאת, יְדִיד, דָּרָשְׁתִּי

הֵן רַק כְּחָפֵץ בָּךְ; וְזֶה יָדַעְתָּ

"כִּי חָק-יְדִידוּת הוּא, אֲשֶׁר לִשְׁנַיִם

"יַכֶּה חֳלִי אֶחָד; וְאִם חֻלֵּיתָ,

מֵחֶלְיְךָ אַף אָנִי

הֵן אֶחֱלֶה כָמוֹךָ.

אַךְ זֹאת אֲדַמֶּה כִי–אֲבָל אֶדֹּמָה,

טוֹב אַחֲרִישׁ.

שלום לֹא, לֹא, אֱמֹר.

שמעי אָמַרְתִּי

כִּי זֶה-אֲבָל טוֹב לַחֲשׁוֹת.

שלום אַךְ פַּעַם

אַחַת אֱמֹר.

שמעי אֹמַר.

שלום אֱמֹר.

שמעי כִּי חֵשֶׁק

בִּלְבָבְךָ יִבְעַר, וְעַל פָּנֶיךָ

יַגִּיד יְקוֹד אִשּׁוֹ.

שלום יְהִי כֵן שֶׁקֶר

אוֹבֶה, כְּמוֹ, שִׁמְעִי, אֱמֶת דִּבַּרְתָּ.

שמעי אַךְ חֹק לְכָל לֵבָב וְדָת נִתָּנָה,

כִּי אִם בְּגָבְהוֹ הֶעֱמִיק לָשָׁבֶת,

עָקֹב וּמִסְתַּתֵּר בְּחַדְרֵי בָטֶן,

יִהְיוּ חֲרַכִּים לֹו וּבָם נִרְאֵהוּ:

פָּנָיו, וְלֹא נִשְׁגֶּה בְּהַבִּיט בָּמוֹ;

אַף כִּי יְקוֹד הַחֵשֶׁק

עַל מוֹקְדוֹ יִבְעַר, וְעָשָׁן יַעַל

מִנִּי אֲרֻבּוֹת אֵלֶּה.

אָמְנָם עֲשׂה הִסְכַּלְתָּ,

שָׁלוֹם יְדִידִי, וַתְּכַחֵד מֶנִּי

מָה, לֹא לְכַחֵד גַּם לְכָל רוֹאֶיךָ,

לֹא לִי לְבַד, יָכֹלְתָּ.

כִּי מַה-לְּךָ אֵטִיב, וּמִי יוֹדֵעַ

אִם יֵשׁ לְאֵל יָדִי לְהוֹעִילֶךָ?

שלום אִם הֶחֱרַשְׁתִּי, גַּם עֲדֶן הָיִיתִי

עוֹד מַחֲרִישׁ לָעַד וְשׁוֹמֵם.

שמעי לָמָּה?

שלום כִּי הַחֲרֵשׁ טוֹב מִלְּדַבֵּר הָבֶל.

שמעי לָמָּה תְדַבֵּר הָבֶל?

שלום יַעַן לְמַכָּתִי רְפוּאָה אָיִן.

שמעי "בִּבְלִי אֲרוּכָה אֵין חֳלִי וָנָגַע.

שלום חָפֵץ בְּנִמְנָע לוֹ, צֳרִי לוֹ אָיִן.

שמעי "לַחְפֹּץ יְכָלְתּוֹ אִישׁ תְּבוּנֹות יוֹאֶל.

שלום "הֵן כָּל-תְּבוּנָה אֵין לְנֶגֶד חֵשֶׁק.

שמעי אַךְ נָא תְסַפֵּר לִי וְתוֹדִיעֵנִי,

מִי זֹאת אֲשֶׁר לִבֶּךָ

יִבְעַר יְדִידוּתָהּ?

שלום הֲלֹא יָדַעְתָּ

הַבַּת יְפֵה-פִיָּה לְרָם הַמֶּלֶךְ,

אַחַת לְכִסְאוֹ אַחֲרִית וָשֵׂבֶר?

שמעי הַבַּת שְׁלוֹמִית? הֵן אֱמֶת רָאִיתִי

אוֹתָהּ, אֲבָל מָתַי וְאֵיךְ אֹו אָנָה

לֹא אֵדְעָה; אַךְ, אִם אֱמֶת אֶזְכֹּרָה,

הַיּוֹם אֲשֶׁר הָלַכְתָּ

עִם הַסְּגָנִים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ

לָצוּד בְּעֵץ הַיָּעַר.

שלום יוּכַל הֱיוֹת.

שמעי אָמְנָם בְּנַפְשִׁי עַתָּה

אֶזְכֹּר אֲשֶׁר כֵּן הוּא, וְלֹא שָׁגִיתִי

אַף כִּי רְאוֹת אֶדְמֶה בְלֶכְתָּהּ שָׁמָּה

עַל יָדְךָ נִשְׁעֶנֶת

אֶל מִסְגְּרוֹת הָהָר לְיַד הַמֶּלֶךְ.

שלום כֵּן הוּא.

שמעי וְאַף גַּם בַּמְחוֹלוֹת יָחַד

עִמָּהּ מְרַקֵּד אוֹתְךָ רָאִיתִי,

אַחַר לְכֹד אָבִיהָ

אֶת הָאֲרִי, וַיּוֹלֶךְ

אוֹתוֹ בְיָדוֹ עַד חֲצַר הַצָּיִד.

שלום הוֹי יוֹם גְּדֹלוֹת, יוֹם פְּלָאוֹת סֶלָה!

כִּי מִדְּבַשׁ מָתוֹק וּמִסַּף-רַעַל

מַר לִי כְאֶחָד עָתָּה.

אִם אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד, וְאֶתְבּוֹנֵנָה

אֵיךְ נַחֲלָתִי שָׁפְרָה נָעֵמָה

בִּתְמֹךְ יְמִינִי שָׁם יְפַת-הַתֹּאַר,

וַיַהֲלֹךְ לִבִּי לְאוֹר חִצֶּיהָ

לוֹהֵט, וְהוּא אָסוּר בַּעְפְעַפֶּיהָ,

בִשְׁבִי יְדִידוּתָהּ, שְׁלַל הַחֵשֶׁק,-

הֵן אֶעֱלֹז גַּם-עָתָּה,

אֶתְעַלְּסָה בִזְכֹר אֲשֶׁר שָׂמָחְתִּי.

אַךְ אִם לְנֶגֶד אֵלֶּה

אֶשְׁקֹל מְרִי הַיּוֹם אֲשֶׁר מָלֵאתִי

חֵמָה וְשִׁבְרוֹן רוּחַ,-

מַר מֵחֲמַת נָחָשׁ וּמֵרֹאשׁ פָּתֶן,

אַף לַעֲנָה יַרְוֵנִי

זָכְרִי לְבַד כִּי יוֹם כְּבָר שָׂמָחְתִּי.

הוֹי יַעֲלַת-הַחֵן, כְּלִילַת יֹפִי,

מִיַּהֲלֹם יָקָרָה

מִיַּהֲלֹם אָכֵן קְשַׁת-הָעֹרֶף!

הֵן אַתּ לְבַד נַפְשִׁי; וְעוֹד חַי אָנִי

אִם בִּי כְבָר מָאַסְתְּ

וַתִּרְחֲקִי מִמֶּנִּי?

שמעי שָׁלוֹם יְדִידִי, הַדְּמָעוֹת הֵנָּה

אֶל לַהֲבַת הַחֵשֶׁק

"דֶלֶף לְאֵשׁ בּוֹעֵר, אֲשֶׁר יַרְבֵּהוּ.

דֹּם אִם חֲכַם לֵבָב וְנָבוֹן אָתָּה,

דֹּם נָא, וּבִי נִשְׁבַּעְתִּי

תִּתִּי לְהוֹעִילֶךָ

כֹּחִי וְכָל נַפְשִׁי; וְאוַּלי אַעַשֹ

וּדְבָרְךָ עִמָּהּ יְהִי.

שלום נִשְׁבַּעְתָּ?

שמעי אֶת כָּל-יְכָלְתִּי לַעֲשׂוֹת נִשְׁבַּעְתִּי,

וּכְכָל אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי

כֵּן אֶעֱשֶׂה.

שלום מָתַי

שמעי וְאוּלַי יֶהִי

הַיּוֹם.

שלום יְהִי כִדְבָרְךָ.

שמעי אַף אַתָּה

פֹּה עַל-שְׂפַת הַנָּחַל,

עַד אֵלְכָה וָשַׁבְתִּי,

תִּשְׁמֹר.

שלום וְאַתָּה אַל תְּאַחֵר, שׁוּבָה

לִפְנֵי מְלֹאת הַיּוֹם וּבָא הַשָּׁמֶשׁ;

כִּי חַג לְרָם הַלָּילָה,

וּבְהַקְּרוּאִים אָנִי.

שמעי עַתָּה לְדֶרֶך אֶת פְּעָמַי שַׂמְתִּי.

שלום מַהֵר לְכָה וּצְלַח, וּפֹה אֶשְׁמֹרָה

עַד בּוֹאֲךָ.

שמעי שָׁלוֹם! (אֲבָל חָשַׁבְתִּי

כִּי טוֹב לֶהַגִּיד לוֹ בְטֶרֶם לֶכֶת).

שלום מַה-זֶּה יְדִידִי, שַׁבְתָּ?

שמעי שֶׁבְתִּי לְדַבֵּר אִתְּך.

שלום הִנֵּנִי.

שמעי אִם אֶת שְׁלוֹמִית אָהֲבָה נַפְשֶׁךָ,

הַסְכֵּת שְׁמֹר.

שלום מַה-זֶּה?

שמעי לְבַל יֵדָעוּ,

כִּי אוֹהֲבָה אַתָּה וּבָהּ חָשַׁקְתָּ,

כָּל חַי, וְעַד כָּל בֶּן-זְבוּב פּוֹרֶחַ.

שלום אוֹי לִי, וּמָה כָל אֵלֶּה?

שמעי כִּי לוּ יֶדַמֶּה זֹאת לְבַב אָבִיהָ,

אַחַת כְּבָר דָּתָהּ לְהַצִּיתֶנָּה.

שלום הוֹי צַר וּמָצוֹק, הוֹי קְשֵׁה יוֹם סֶלָה,

אוֹבֵד וּמַר, שָׁלוֹם! וְכָל זֶה לָמָּה?

שמעי לֹא נוֹדְעָה אֵלֶיךָ

הַדָּת אֲשֶר בֵּינֵינוּ?

שלום לֹא, כִּי תְמוֹל בּוֹאִי, וְלֹא שָׁמַעְתִּי

דָּבָר עֲדֶן מִמֶּנָּה.

שמעי מִיּוֹם תְּהוֹם רַבָּה, אֲשֶׁר מִתַּחַת

קִצְבֵי גְבָעוֹת בָּא, לְקוֹל צֵוּרֵנוּ

כִּי לַעֲלוֹת צִוָּהוּ,

מִסֻּבְּכוֹ עָלָה כְדָב, וַיֵּתֶא

חָפְשִׁי, מְשֻׁלָּח, אֶל קְצוֹת הָאָרֶץ;

בִּימֵי יְלִידֵי לֶמֶךְ,

דּוֹר הָעֲשֵׂירִי אֶל אֲבִי כָל-גֶּבֶר,

שָׂם חֹק וּמִשְׁפָּט יַחְצְאֵל הַמֶּלֶךְ,

(רִאשׁוֹן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּאֶרֶץ קֶדֶם,

אַחַר יְבֹש הָאָרֶץ

מִמֵּי תְהוֹם רַבָּה אֲשֶׁר כִּסּוּהָ),

לִשְׁמֹר מְאֹד עַל נָפֶשׁ

כָּל נַעֲרָה, בַּל אַחֲרֵי אֹרָשָׂה

אֶל אַהֲבַת זָרִים לְבָבָהּ יִפֶן;

כִּי בַחֲטוֹא אַחַת וְהֻטַּמָּאָה,

כָּלִיל תְּהִי לִפְנֵי בְנֵי עַמֶּיהָ

עַל מוֹקְדָה, אִם לֹא בְּתֵת תַּחְתֶּיהָ

אֶל הַיְּקוֹד אַחֵר נְדָבָה נָפֶש.

_שלום אַךְ הָיְתָה כָזֹאת, אֲשֶׁר שָׂרָפוּ

כָּל נַעֲרָה מִיּוֹם אֲשֶׁר תִּזְכֹּרָה?

_שמעי אִם הָיְתָה? לֹא פַעַם

אַחַת וְלֹא שָׁלֹשׁ לְבַד הָיָתָה,

כִּי אִם, כְּמוֹ זָכַרְתִּי,

הִנֵּה כְעֶשֶׂר הֵן אֲשֶׁר נִשְׂרָפוּ

מֵאָז הֱיוֹתִי בֶּן-כְשֵׁשׁ אוֹ-שֶׁבַע

שָׁנִים, וְעַד הַיּוֹם אֲשֶׁר הִגַּעְתִּי

אֶל הַשְּׁלשִׁים.

שלום פּה בְעִיר הַמֶּלֶךְ?

שמעי לֹא, כִּי בְכָל עָרָיו; וְאָמְנָם הֵמָּה

עַתָּה כְּשָׁנִים עֶשֶׂר,

אוֹ מִבְּלִי הָיָתָה,

אוֹ מִבְּלִי נוֹדָעָה,

לֹא נִמְצְאָה עַלְמָה אֲשֶׁר חָטָאָה.

שלום הֵן אַחֲרִישׁ אֵפוֹא, וּמַר לִשְׁאוֹלָה

אֵרֵד בְּאֶבְלִי, מִבְּלִי תּוֹחֶלֶת.

הוֹי אַהֲבַת נַפְשִׁי, לְבָבִי סֶלָה!

אִם דַּבְּרִי רָע, הַחֲרֵשׁ אָמוּתָה;

וִיסַפְּרוּ מַכְאוֹב-לְבָבִי אֵלֶּה

סַלְעֵי מְרוֹם הָרָיִךְ,

אוֹתָם אֲשֶׁר לִמַּדְתִּי

תֵּת אֶל שְׁמֵךְ הַדָם; וְיוֹם וָלָיְלָה

יַגִּיד כְּאֵבִי, בַּהֲמוֹת הָרוּחַ,

כָּל עֵץ פְּרִי; כָּל עוֹף בְּהָרֵי קֶדֶם

יָשִׁיר מְאוֹר פָּנַי אֲשֶׁר הִפַּלְתִּי;

וּבְהַחֲרִישׁ כָּל-אֵלֶּה

לֹא יַחֲרִישׁ מוֹתִי, וְיַגִּיד מָוֶת

כָּל עַצְּבוֹתַי לָךְ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי.

שמעי שָׁלוֹם, יְדִיד נַפְשִׁי, דְּמָעוֹתֶיךָ

חִצִּים שְׁנוּנִים אֶל-לְבָבִי הֵנָּה;

אַךְ לֹא כְּבָר אָמַרְתִּי

כִּי אֶתְּנָה נַפְשִׁי לְהוֹעִילֶךָ?

דֹּם, וַאֲנִי אֵלֵכָה

עַתָּה. וְאֶרְאֶה מָה עֲשוֹת אוּכָלָה.

ענין ב

עדה לבדה

[עדה] הוֹי הָאֱוִיל שָׁלוֹם, חֲסַר-לֵב נָעַר,

מִכָּל פְּתָאִים פֶּתִי.

גַּם בַּהֲמוֹת שָׂדַי וְחַיְתוֹ אָרֶץ,

הַרְחֵק מְנַדֵּיהֶם, לְבַד יִקְרָאוּ

לִמְקָרְבָם טוֹב עָיִן;

וּלְבָבְךָ יִבְחַר (פְּלִיאָה דַעַת!)

עַל אוֹיְבָיו מוּת, בַּל-אֱהוֹב מִי מָוֶת

יִבְחַר לְבַד עָלֶיךָ.

אַךְ מִי, עֲדָה, תַּרְשִׁיעִי?

שָׁלוֹם? הֲלֹא אוֹתָךְ, אֲשֶׁר תַּשְׁחִיתִי

עַל שׂוֹנְאֵךְ אַפָּיִךְ.

הַיַּחְסְרוּ אֵלַיִךְ

מִסְפַּר עֲפַר אַרְצֵךְ יְדִידִים עָתָּה?

הֵן אַתְּ, עֲדָה, הֵן אַתְּ (אֱמוֹר אֶחְפֹּצָה),

אַתְּ יַעֲלַת-הַחֵן, אֲשֶׁר מִּקֶדֶם

יִלְטֹש יְפִי עֵינָיִךְ

חִצִּים לְקַשְׁתּוֹת חֵשֶק.

הֵן הִיא עֲדָה אָנֹכִי

הָאוֹמְרָה מֵאָז (וְלֹא שָׁנִיתִי):

"זָהָב נְחֹשֶׁת הוּא בְיַד אִישׁ בַּעַר,

"כִּי כַּחֲזִיר מִיַעַר,

"עֵת לַחֲבוֹק אַשְׁפָּה, יְטַמֵּא נָזֶם;

"בִּידֵי כְסִיל נִבְלָע מְחִיר לָנֶצַח".

הֵן אֵין לְנָשִׁים חָיִל,

אֵין כָּל גְּבוּרָה, אֵין מְשׁוֹל וָנֵזֶר,

כִּי הַגְּבָרִים הֵם אֲשֶׁר יִגְבָּרוּ;

רַק זֹאת לְבַד חוֹנָנוּ

לִמְשֹׁל בְּלֵב וָלֵב, בְּחֵן וָיֹפִי.

אִם מִבְּלִי נֶעְבֶדֶת

גַם-נַחֲלָתָן זֹאת נְשֵׁי-אִוֶּלֶת

שִׁכְמָן לְהַטּוֹת, תַּעֲזֹבְנָה סֶלָה,

הִנֵּה אֲמָהוֹת רַק הֲלֹא תִהְיֶינָה,

נִבְזוֹת לְכָל נִבְזֶה אֲשֶׁר אִישׁ יֶהִי.

"מַה-טּוֹב מְלֹא בֵיתוֹ לְיֶלֶד לֶחֶם,

"כִּי לֹא אֲכֹל יֵדָע? וּמָה יוֹעִילוּ

"כָּל אוֹצְרוֹת מִצְרָיִם

"אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ הֵם, וְלֹא יוֹדֵעַ

"כִּי אוֹצְרוֹתָיו הֵמָּה?

אֵשֶׁת תְּבוּנָה זֹאת לְחֹק לָהּ תָּשֶׂם,

בַּל תֶּחֱלֶה עַל-אִישׁ, וְאֶת-דּוֹדֶיהָ

תּוֹקִיר וְלֹא תַשְׂבִּיעַ;

"כִּי הַאֲרֵךְ, יָשִׁיב לְזָרָא שׂבַע.

כֵּן אֶת-בְּתוּלוֹתַי כְּבָר לִמָּדְתִּי;

אַךְ גַּם אֲנִי נֶהְפָּכְתִּי

בַּל אֵדְעָה אֵיכָכָה,

כִּי שֻׁדְּדוּ נַפְשִׁי וְלִבִּי פֶתַע

מִזִּיו פְּנֵי שָׁלוֹם. וְלוּ חָלִיתִי!

אַךְ עוֹד מְעַט מֵתָה כְּבָר אָנֹכִי.

מַה-תַּעֲשִׂי אֵפוֹא, עֲדָה, הַפָּעַם?

מַה-תֹּאמְרִי? מַה-תַּחְשְׁבִי" תֵּלֵכִי

בִּבְכִי לְרַגְלָיו? תֵּזְלִי? תַּשְׁפִּילִי

הַדְרַת גְּאוֹן יָפְיֵךְ לְרַגְלֵי גָבֶר?

אַךְ מָה? לְדוֹר דּוֹרִים שְׂרוּפַת חֵשֶׁק

תִּכְלִי בְחַבְלֵי עֹנִי?

הוֹי צָר וְאוֹיֵב עַז וְאַמִּיץ, חֵשֶׁק!

כֵּן חשְׁבִים עָלֶיךָ,

לֵאמֹר: יְהִי עַבְדֵּנוּ, -

כַּלֵּה בְחֵמָה בָם בְּנֵי קַשְׁתֶּךָ,

מֶמְשַׁלְתְּךָ הוֹדִיעַ.

הִנֵּה עֲדָה פֹה, מֵאֲשֶׁר הָיָתָה

מֵאָז גְּבוֹהָה, שָׁחֲחָה תַּחְתֶּיךָ.

אַךְ תֶּחֱזַק לָנֶצַח

הוֹי, שׂנְאִי, מִמֶּנִּי?

לֹא תֶחֱזַק, כִּי אֵין מְאַמֵּץ כֹּחַ,

לֹא-יִרְעֲצוּ אוֹתוֹ כְּשֶׁבֶר נֵבֶל

נִכְלֵי לְבַב אִשָּׁה; וּמַה גַּם אָתָּה!

ענין ג

(רם, זיפה, שלומית, ענה)

רם זִיפָה, יְקַר כִּסְאִי, אֲשֶׁר אָהַבְתִּי,

הִנֵּה כְאַיָּל עַל אֲפִיקֵי מָיִם,

כֵּן תַּעֲרֹג אֵלֶיךָ

בִּתִּי שְלוֹמִית.

שלומית כֹּה יְהִי.

רם אַף אָנִי

מַהֵר חֲתֻנַּתְכֶם, בְּנִי, נִכְסָפְתִּי.

"כִּי יוֹם בְּיוֹמוֹ יֵלֵךְ,

"יוֹם מִבְּלִי יָשׁוּב; וְאֵין אִתָּנוּ

הֵן הַזְּמָן חָצִיר, אֱשֶׁר בַּבֹּקֶר

"יָצִיץ, וְיִמַּל עָרֶב;

"הַשְׁקֵט וְשָׁלוֹם, רֶגַע,

וּשְׁאוֹן קְרָב מִשְׁנֵהוּ;

עַתָּה יְהִי חַיִּים, וְעַתָּה מָוֶת.

הִנֵּה לְמֶרָקָה הֲלוֹךְ חָפַצְתִּי,

יָמִים אֲחָדִים שָׁם לְבַד אֵשֵבָה;

אַךְ, אַחֲרֵי שׁוּבִי, אֲלֵיכֶם אֵפֶן,

אוֹשִׁיבְכֶם מַהֵר שְׂמֵחִים בָּיְתָה.

זיפה מַלְכִּי לְעוֹלָם יֶחִי!

שָׁלוֹ יֶהִי צֵאָ

אַף בּוֹאֲךָ שָׁלוֹם; וְגַם אָנֹכִי

אֵלֵךְ לְסִין עִירִי, אֲשֶׁר נִקְרֵאתִי

מֵאוֹהֲבַי שָׁם.

שלומית לֵךְ, וְלֹא תָשׁוּבָה.

רם אַתָּה, עֲנָה עַבְדִי, לְכָה אִתָּנוּ.

ענה כֵּן אֶעֱשֶׂה; אַךְ טֶרֶם

(אִם לֹא לְמַלְכִּי יִחַר)

דָּבָר בְּאָזְנָיו נָא אֲדַבֵּר עָתָּה.

רם דַּבֵּר וְאֶשְׁמָעֶךָּ

ענה בִּגְדּוֹל בְּעַפְעַפַּי תְּנוּמָה אֶמֶשׁ

וַתַּהֲלֹךְ נַפְשִׁי בְאִישׁוֹן לָיְלָה

מִבֵּין שְׂעִפֵּי יוֹם חֲלוֹם חָלָמְתִּי.

רם הֵן הַחֲלוֹמוֹת רַק חֲלוֹמוֹת הֵמָּה,

כִּי שָׁוְא לְבַד אִתָּם; אֲבָל הַגִּידָה.