לזכר פסיה אברמזון
רחל
|
יחד היינו על שפת כּנרת ובשדותיה יחד
עבדנו. שנים רבות עברו מאז
והשכיחוּ מלב כמה פרטי הוַי. כמה
קוי אופי. ורק צוקי-זכרונות של
יום-חג או יום-איד מזדקרים פה ושם בודדים. בראשונה לא השגחתי בה כלל,
ב"ילדה". היא נראתה כבת
ארבע-עשרה. נוכה, פנים לה עגוּלים
תינוקיים, אף סולד ושתי צמות קצרות מרקדות על כתפיה. אותו יום עבדנו בגן הירקות, למטה. זוכרת אני איך הגיעו לאזנינו צריחות
עמומות, איך נשכה הבְּטֶחָה:
"אסון", איך רצנו למעלה אל החוה. שם נודע לנו: רוח מערבית חזקה הִפריחה סחבה בוערת עד הגורן שלנו והבעירה
אותה. הגורן!
תלוליות זהב אלה, ברכת אדמתנו, הלא בחרוף נפש נעמוד עליכן בפני צר! עשו כל אשר היה לעשות: חרשו מסביב וערמה[1] הבוערת; כיסו את הערמות השכנות בשקים רטובים; בשרשרת ארוכה עמדנו
והעברנו מיד אל יד דלי מים מן הברז שבחצר החוה אל הגורן. פתאום שמעתי שקשוּק אופנים וראיתי עגלה[2] עולה משפת כנרת, בעגלה שתי חביות-מים ופסיה נוהגת בפרדות בעמידה. הבהמות הנבעתות נחרוּ, השתוללוּ, סירבו
להתקדם. הא מתחה את המושכות בידיה
הקטנות האמיצות, לא נבוכה, לא נכנעה.
היום כאז עודני רואה אותה:
קוממיוּת, ראשה מורם ובעיניה הגבוּרה. תר"ץ |