מגלת קדם
לאסף הלוי איש ירושלים
רחל
|
איש-ירושלים. אכן, אין להטיל ספק בירושלמיותו
של אסף הלוי. כי איפה, אם לא בפנה
נדחת זו, נשתמרו תום-רגשות והשקפת עולם אידאלית שכאלה? ה"שאלות הארורות" לא יצקו את רעלן
לתוך נשמתו, סערות-מרד איומות לא כווהו במגען, והריהו יושב לו שטוף-זהרה של שמש-מולדת וחורז חרוזים
לכבודה. ואנו, מפונקי דקות חולנית
של נפש בת-דורנו טפוחי מעוף-הרעיון ותהומות-ההרגשה, מסתכלים בתמהון בצמצום,
בבהירות ילדותית זו, ויהי הפייטן עצמו בעינינו כעין "מגלת-קדם"... יש, אמנם, גם לאדם מודרני שאיפה
לפרימיטיביות; אך שם היא באה מתוך
הרכבה של כוח אלמנטרי ותרבותיוּת יתרה;
מה שאין כאן. ומה יש כאן? – אהבה לנוף-מכורותיו, שהיא
נוגעת עד הלב בפשטות בטויה הילדותי, יש הבנה לרוחה של אגדה ערבית. ויש אשר תעלה מבין דפי-הספר נשימת ארץ
קדומה באויר-הרחמים שלה, בכספי לילותיה, "ביריעת דינור עוטפת
שפולי-רקיעים". לשונו העברית היא למדי ואף עשירה. אך היא כמעט משוללת תמונות,
צבעי-דמיון, השאלות פיוטיות. שירים אחרים מוצלחים הם מאד לפי שלמות סגנונם
וחן-המקום, כגון:
"השבב". על
אחרים נסוך חוט של הומור נעים.
כזה הוא השיר "אפותיקי": חולה במחלת-יבשה אנכי. תר"פ |