מסדה
פואמה מאת יצחק למדן, הוצאת
"הדים", תל-אביב, תרפ"ז
רחל
|
נער עברי נמלט מרוסיה לעלות ארצה ישראל. הנהו בין שומרי חומותיו של המבצר
האחרון. מתענה בענותן, מתיאש
וכושל, מבקש שכחה בשכרות מחול על מרי ההתפכחות שאחריה, נאבק במראות-תמול מפתים,
כורע, גובר ומעודד: "חזק, חזק ונתחזק!" אלה הם חוטי המסכת. ידעה יד הפייטן לרקום עליה רקמת דמיון ואת תוגת-חיי-יחיד
לרומם לידי סמל של גורל העם. סמליות היא ביטויו הטבעי, האורגני של יצחק
למדן, עד כי אינך משגיח בה כמעט.
אולי גורמת לזה בהירותם של הסמלים הללו. לא פרשת-שבילים בלב יער, לא אורות לילה מתעים, אלא דרך
המלך. נהרה. ועוד סגולה אחת: עבריותם. מרשרשים הם בקרקע התנ"ך ויונקים לשד קדומים ממקור לא
אכזב זה, גושרים גשר נאמן ומקרבים רחוקים. אופינית לה לפואֶמה גם צניעות הצער. זו
הצניעות האפרתית, הכובשת את היצר:
לזעור, לספוק כפים. כי הרי
גם בלאו הכי נוקב הצער עד תהום. תרפ"ז |