חֲלוֹם בַּלָהוֹת

הוּצֵאתִי לִסָּקֵל, יָשְׁבוּ הַדַּיָּנִים

וְדֹם הֵנִידוּ רֹאשׁ.

אָרוּר, אָרוּר אֲשֶׁר הִרְבִּיץ חַטָּאת

לְפֶתַח לֵב אֱנוֹשׁ!

נָשַׁךְ אָבָק לוֹהֵט רַגְלַי הַיְחֵפוֹת

כֹּחִי הָלַךְ וָדָל;

קוֹצֵי צָבָר חִוְרִים לְאֹרֶךְ הַנָּתִיב

וְשַׁחַק מַחְשֶׁה מֵעָל.

וְכֹה אֶצְעַד, אֶצְעַד, וְיֵשׁ אֶפְנֶה

וְאַחֲרַי אַבִּיט, אַמְתִּין:

אוּלַי הוּנַף סוּדָר בִּידֵי אוֹתוֹ הָאִישׁ

עַל סַף בֵּית-דִּין?

תרפ"ז