מֶרֶד

כָּעוֹף בְּכַפּוֹ שֶׁל שׁוֹחֵט פִּרְפַּרְתְּ בְּיָדִי,

גַּאֲוָה זְדוֹנָה.

חָסַמְתִּי אֶת פִּיךְ,

הִדַּקְתִּי הַדֵּק הֵיטֵב הַקְּמָטִים עַל גֵּוֵךְ

וָאֶצְחַק לְאֵידֵךְ:

הִגַּעְתִּיךְ!

נָקַמְתִּי מִמֵּךְ הַפְּרָחִים שֶׁעָקַרְתְּ בְּאִבָּם,

הַסְּיָגִים שֶׁגָּדַרְתְּ נְתִיבִי,

הָעוֹלָם שֶׁהִכְהֵית צִבְעוֹנֵי קַשְׁתּוֹ.

רִבְצִי בְּחֶשְׁכַת זָוִיתֵךְ עַד שׁוּבִי,

עַד שׁוּבִי מֵאִתּוֹ!

תל-אביב, תרפ"ו