עֵץ אַגָּס
יַד אָבִיב
בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה... אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל
חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס
מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר
זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר
וְאֵינוֹ.
הֵן תָּבִין: לֹא
יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ
הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת
הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב
מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ
זֵר פְּרָחִים
עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!
ירושלים,
תרפ"ה.