סדר של כלבים
י"ל פרץ
|
אל הבעל-שם-טוב היה נוסע אחד ה"עולים", יהודי שמקרוב נתעשר, ומובן מאליו – פגע רע. איני מתיירא כל-עיקר לקרוא בשמו: יבוא ויחנוק
אותי... "יענקל מקוֹנסקא-ווֹליא"...
פרא-אדם! הבעל-שם בעצמו, אותו המזג הטוב והנוח לכל
הבריות, היה מקמט את מצחו, כשנראה ה"גביר"... עלה לגדולה, קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו,
והוא מתייהר, ורודף אחר הכבוד; רוצה הוא דוקא להבחר בעירו לגבאי-ראשון של
ה"חברה-קדישא"... ותיכף אחר הקלפי, כשלא עלה בגורל, התעבר בהרב
ובהקהל; והעיר – עיר של "מתנגדים", ולמען הכעיסם – קפץ ונסע אל
הבעל-שם... לוּ עשׂה כדבר הזה אדם פשוט, היו יורדים
לחייו. אך מי ידין עם הגביר
התקיף? שׂמים יד לפה – והוא נוסע... והעיקר – אדם גס ומבוהל, והדיוט קופץ תמיד
בראש: רוצים להתפלל – כבר כבש את ה"עמוד";
"עברי" – הניחו לו! לברך ברכת-המזון, כבר הכוס-של-ברכה על כף
הגביר!... ונופל תמיד לתוך דברי אחרים. מסיחים בדברי-תורה – והוא קופץ
לפתע-פתאום: – סוסה קניתי לי, רבותי, – "צפיחית
בדבש"! וממצמץ בשׂפתיו, כאילו אכל מאכל-תאוָה. ופעם אחת בלבל את כל המסובין אל השולחן בדבר השוט
לסוס. – לשוֹט, רבותי, גוּלת זהב טהור! וקבלתיו
במתנה מיד שומר-הסף; של הגראף פּוֹטוֹצקי... מי שלא ראה שוֹט כזה... ומשתקים אותו על-כורחו בקושי. ועל כל אלה – קמצן שבקמצנים! לשם נוי – קופסת-זהב לטאַבאַק בכיסו. להתהדר בה, הוא מוציאה כפעם בפעם,
מבריק בה, מקיש באצבע ומתופף: יראו וישמעו! – וסוגרה, ואינו מריח... חס הוא על
הוצאת האבקה! ושולח איש מן הצד את ידו אל הקופסה – הוא סוגרה במהירות נפלאה,
ולוחץ את האצבעות. אי אפשר היה, פשוט, לעמוד במחיצתו! – –
– – – –
– – – –
– – – –
– – – –
– – – –
– – ופעם אחת – בא הגביר שלנו בחול-המועד של-פסח,
נתעכב, ונשאר לשבות. והוא מיסב עם
אנשי-שלומנו... מה יעשׂה לו אדם משלנו, אם הבעל-שם אינו רוצה להכלימו – יושב
הוא... והבעל-שם מתחיל לדבר בענין תפלה. ומבאר, איך התפלות עולות ומגיעות
למחוז-חפצן – אל הכּס! ומפרש, שאין התפלות עולות בבת-אחת ולא בצוותא
חדא... שלפעמים אחת התפלות מתמהמהת בדרך.
נחשלת במעופה ומתעכבת... ושיתכן, ששנים יתפללו זה אחר זה, הראשון
"ותיקין" והשני בין הערבים על-פי סוד – ותפלת השני מקדמת... שהכל תלוי
בצחות ובזכות התפלה... ואחר-כך התחיל לבאר, שלכּול תחת השמש יש גוף
ונשמה, וכן גם לתפלה: התיבה שלה היא הגוף, והכוָנה שלה – הנשמה... אשרי האיש,
שכונותיו מרובות, ותפלתו עולה בבחינת אור צחצחות, בלי תערובת חול וגשמיות, ואין
לכל הרוחות שבעולם ולכל המניעות והמכשולים שום שליטה עליה... והיא עולה נכחָה
כעתר ענן-הקטורת... ואוי לו לבן-אדם שיש לו רוב מלים ומעט כוָנה, לפי שתפלתו
מסורבלת גשמיות, וכבדה היא ואינה יכולה להתנשׂא במהירות... ותפלה כזאת – אמר – משתרבבת באויר. נגררת על גבי הגגות, נאחזת בענפי
אילנות... ולפעמים רוח-רעה אוחזת בה וזורקתה לתוך בורות, שׂיחין ומערות... ובכל-זאת – אמר – אין תפלת-חנם! סוף-כל-סוף,
התפלה מגעת; נמשכת היא לשרשה... אבל צריכה לחכות, עד יעבור זעם. ובשעת-הכושר, כשהשמים טהורים ואין
נשׂיאים ורוח, היא מתנשׂאת לאט-לאט ועולה ברחמי ה'... וזה הוא – אמר – הסוד של "כי הנה לא ינום
ולא יישן שומר ישׂראל"... אין לו פנאי, כביכול... התפלות אינן באות בבת-אחת
ולא במועדן. יש מוקדמות ומאוחרות:
התפללו ה"ותיקין", אחריהם באו ה"מתנגדים" ושפכו שׂיח,
ואחר-כך – ה"חסיד" והכה בכותל והעיר... והתפלות המאוחרות על-ידי
מניעות ומכשולים, הבאות בערבוביא... ואותן התפלות שנפגמו וצריך היה הצדיק
לתקנן... ומדת-הרחמים עסוקה תמיד... עומדת על המשמר! וכאילו שכח הבעל-שם-טוב את השבת ואת המועד,
ונאנח, כמעט בשברון-מתנים: וכי יתפלל איש ישׂראל ולבו אל הדגן, ואל
החטים... כמה וכמה אֵיפות דגן, כמה וכמה כּוֹר חטים מעיקים על התפלה, איך יכולה
היא לעלות ולהתעלות? ובפרט כשאדם מתפלל – והרהורים רעים במוחו. הכל נשמר לשרשו, וההרהורים הרעים
מושכים אל שערי-שאול, רחמנא ליצלן... וכעבור מאה ועשׂרים שנה, אדם זה מת ונפטר מן
העולם, ועולה למרום ליתן דין-וחשבון.
ומעמידים לפניו את המאזנים, לשקול את מעשׂיו בפלס. ובא הקטיגור וזורק מלא-חפנים לתוך
כף-החובה. והסניגור עומד על
כף-הזכות בידים ריקניות, אין לו כלום... והנשמה צוֹוחת ככרוכיא: – רבונו-של-עולם, הלא שלוש פעמים ביום
התפללתי, איה תפלותי? ולמען תראה הנשמה, שאין עול במשפט, מוציאים
אותה מן הבית-דין לחוץ, ופותחים לה שער השמים, ומצוים לה להשקיף ארצה. ומשקיפה היא ורואה, והנה תפלותיה
מתפלשות בעפר ובסחי, רחמנא ליצלן... ותיכף נזכר הבעל-שם ששבת של חול-המועד היום,
וביקש להפיג את צערנו, ואמר בשׂמחה: – אבל בשׂורה טובה יש לי בשבילכם! קבלתי ידיעה
ש"הסדר" שלנו עלה בלי שום עכּוּב, חס-ושלום! ושהתקבל בסבר פנים יפות
מאד! ובאותו רגע קפץ ההדיוט ושאל: – וה"סדר" שלי, רבי? רוצים לקרעו כדג, אבל הבעל-שם עונה לו
בניחותא: – עוד לא בא לשם... פגום הוא ה"סדר"
שלך וצריך תקון... – ומאין הרבי יודע? – לפי שהוא מחזר על פתחי ומבקש תקון... וההדיוט מאמין ואינו מאמין, ושואל: – ומתי תפתח לו, רבי, את השער? – עוד היום – ענה הבעל-שם – תיכף אחרי
ההבדלה... ופנה אל אנשי-שלומנו: – בואו כולכם ותראו... – –
– – – –
– – – –
– – – –
– – – –
– – – – –
– ומאותה עיר-המתנגדים בא להסתופף בימי החג
בצל-קורתנו גם מלמד אחד... לה"בעלי-בתים" שלו אמר, שהוא נוסע אל
זוגתו, לכפר פלוני... וכשבא הגביר התחלחל המלמד: ההדיוט ישוב הביתה
ויספר... והמתנגדים יכלו בו את כל חמתם: ימרטו את שׂערות פאותיו וזקנו וירדו
לחייו... והתחמק המלמד ורץ אל האכסניה ונחבא שם אל הכלים, והוא מחכה בכליון-נפש
ליציאת "הגביר"... אנשי-שלומנו מרחמים עליו ומביאים לו
"שיריים" מן השולחן ומעט יין להשיב נפשו, וכדומה... ואחרי המעשׂה הלכו אל המלמד ההוא ושאלו את פיו
על-דבר התנהגות הגביר ב"סדר" שלו... והמלמד ירק: – היכא תמצי? – פשוט! אותו הגביר אינו יושב בתוך אחיו בטבור
העיר. בפרוַר-העיר קנה לו בית,
קרוב לחצרות ה"פריצים", שיש לו עסקים עמהם, – שמא יקדמנו אחר! מתיירא
הוא מפני הלסטים, ומגדל כלבים... והכלבים עזי-נפש, ואין איש יהודי בא בצל קורתו,
וזה אמנם כל חפצו של הקמצן... וכך הוא מתנהג בערבי שבתות וימים טובים: אין לו
פנאי לגמור "עלינו" – הכרס נושׂאת אותו... ובמרוצתו הוא עובר לפני
השמש ומצווה לו: – שמע-נא, בריון, שלח לי אורחים, שלח כמה
שתרצה!... בערבי-פסחים מוסיף היהיר: כל דכפין! והיה השמש שולח לו אורחים, והאורחים רצו אחריו
ולא השׂיגוהו... וכשבאו לפני ביתו – כבר היו הדלתות ותריסי-החלונות סגורים,
והכלבים נובחים וחורצים לשון... והאורחים קוראים – ואין שומע, ואין עונה... וכי
נועז איש לגשת – כבר בגדיו קרועים ורגליו פצועות... מעצמו מובן, שחדל השמש משלוח
עוד. אבל הוא עושׂה את שלו:
"שלח כמה שתרצה... כל דכפין..." אם כן, נראה מה יהיה ב"סדר" שלו! – –
– – – –
– – – –
– – – –
– – – –
– – – –
– – אחרי ההבדלה, החדר כבר מלא מפה אל פה... יושב לו הגביר בין הצפופים, קצת מבויש, קצת
מפחד, קצת מלגלג, – פניו משתנים ככרום. הבעל-שם מצווה לסגור את הדלתות והתריסין;
עושׂים כך, והגביר מתרומם – מתחרט הוא, רוצה לצאת... מעצמו מובן, שאין מניחים לו. יד שלוחה מאחוריו אוחזת בערפו ומושיבה
אותו בחזרה על הספסל. אבל כשציוָה הבעל-שם-טוב לכבות את הנרות, אימה
חשכה נפלה עליו, וכעגלה ערופה צוַח: – איני רוצה! בשום אופן איני רוצה... מעצמו מובן, שמשתקים אותו... והבעל-שם-טוב גחן ולחש דבר-מה באזני השמש, וזה
קרא באפלה בנגון של קריאה לתורה: – יעמוד ה"סדר" של הגביר
פלוני ממקום פלוני... ותיכף ומיד נשמע ה"סדר" באפלה: – "עבדים היינו"... הקול קול הגביר. ובאותו רגע: – "האַוּ-האַוּ-האַוּ!" – קולות
הכלבים. וכן להלן: "לפרעה במצרים" –
"האַוּ-האַוּ-האַוּ!" – "כל דכפין – האַוּ-האַוּ!"... ------------- ברוך שפּטרנו! – הגביר נעלם באפלה, ושוב לא
חזר. |