מעשה בשני חָרָשים*
י"ל פרץ
|
התחלה המעשׂה היתה הרבה, הרבה שנים קודם לזה,
וסוף המעשׂה לא היה עדיין; ומי יודע מתי יהיה קץ הפלאות... ושני החרשים אמנים נפלאים הם, נשרים, גאונים,
יוצרים! וקסם נפלא בידי שניהם להעלות את הגולם, לתת
נשמה לפועל כפיהם – לעץ ולאבן! ובכל זאת שונים היו זה מזה תכלית שנוּי. שׂמחת החיים היתה סוד נשמתו של האחד, שׂמחת
החיים כמו שהם; שׂמחת החיים העליזים, המבריקים והסואנים, והמשכרים ככוס חמר
משומר! ולכל מעוף עינו התנשׂאו גלי החיים, התעופפו
ריחות כל בשׂמים, צוחו כל צבעי הקשת; והתלקחו המאורות במרומים, ועיני נשים יפות
– מתחת! ותראה הגבורה בכל הדר גאונה, והאהבה בכל עצמת כשפיה – – – וייצר – כנוח
עליו הרוח – גבורים מחלקי שלל גויים עצומים; עלמות גלויות עינים; מחוללות בין
חרבות וכידונים; אלילים חמוצי בגדים, כדורכים בגת; אלילות קופצות מן הקצף שעל
פני הים... ונגרף, ונשטף העם אחרי היוצר, ויפזר לו זהב
וכסף, ואבנים טובות, ופרחי תפארה – – ואל השני השתאו אך מתי מעט. אך יחידי סגולה עמדו על פועל כפיו,
ואמר זה לזה: של נעליך! כי עומק התוגה של החיים היה סוד נשמתו של
השני. וגם הוא לא שנא את החיים,
אך לא יכול להתמכּר להם ולעבדם, כי ערגה נפשו אל פתרון החיים, אל סודם; אל
הגרעין, שבתוך הקליפה, המברקת; אל הרוח, שבתוך האופנים; אל הרצון – רצונו של
עולם! וייצר – חוזים ונביאים, מלכים מנגנים בכנור,
ובעלי עינים כלות ונטויות למעלה, למעלה ושואלות: מדוע? שלָמה? – – – ו"המתי-מעט" לא נתנו להיוצר העשיר
לישון. ביחידי הסגולה התקנא. וכטוב לבו ולב תלמידו ביין, יצאו
בחצוצרות ולפידים, ויתנפלו באישון הליל על בית העני ועל מקדש-עבודתו, וינצחו
אותו ואת פועל כפיו ואת היוצר לקחו שבי... – – – פה תשב ובקולי תשמע, ואת אשר אצוה – תחצוֹב! – – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– –
–– – – ועברו ימים ונשכח היוצר העני, ואם זכרוֹ איש –
ואמר: – זה כילה את נבואתו, והיה למחקה, לעובד עבודה
זרה... לא לו היה ה"יפהפיה עם הגביע" ולא לו ה"עולות מן
הרחצה!" וכיוצא בזה... והאומלל צועק: אבל, התירו את כבלי! ואין שומע.
– – – – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– – –– –
–– – – ואין זה, חס ושלום, קבלה! ואת המעשׂה בשני חרשים זוכר אני בשעה שאתם,
מורי וחברי, מתוַכּחים על דבר ישותה של קוּלטוּרה עברית. |