בשעת-נעילה
י"ל פרץ
|
השמש שוקעת; ה"עולם" מתכנס
ל"נעילה". סובב, סובב מכירי בחצר, עד שפגשתיו: – מה לך פה? והוא עונה, ועינו העורגת נטויה אל בית-הכנסת: – מושכת... ממעמקים היא מושכת. טבועה, כסויה חציר, לחָה – ומושכת... ואני מצחק: – המסורת; החיה, שמתחת לאַדני ההכרה...
ה"חוזר ונעור"! מצחו מתקמט ומתכסה צל, עיניו נעשׂות אפורות
ביותר, והאישון, כמדומה לי שנסתר, כמדומה לי שהפכוֹ אל תוכו, לבחון, לדעת...
ואחרי רגעים: – לא, אין הדבר כן... אבל... מרגיש אני את
עצמי כנעזב... כאילו נתיתמתי פתאום.
אני בעיני כדבר האָבד, מאין דורש ומבקש אותו... דבר שנפל בשוק מן הכיס,
ולא הרגישו; שבו הביתה, ואין שואל... נשימתי נעשׂית כבדה. – הלא שם עמי! אלה שהתכנסו שם – אבותי הם:
אחי, אחיותי, קרובי ומכירי... בכל ימות השנה אין מפריד בין הדבקים, מפרפרים אנו
כולנו ברשת אחת, בקור-עכביש אחד... והנה בא יום ונתפרדה החבילה... הם הלכו להם,
התכנסו למקום אחד, שם הם מתפללים, מנחמים זה את זה, בוכים ומקוים, ושׂמחים יחד!
ואני האחד נשארתי... ואני רוצה לנחמו: – לא האחד... והוא מפסיק בקוצר-רוח. הוא יודע. יש אחרים שפרשו... הלא מהם הוא, מהמונם... אוכלים הם ושותים,
ואחרי אכוֹל ושתוֹ, שלחו לקרוא לעלמות... – הלא מפני המפלצת הזאת ברחתי! ובקול רועד: – הפנים ירוקות... בלי ספק המאור גרם: המרזח
הוא במרתף. הם מצחקים, והצחוק –
צחוק של שוטה בטוח... והם מחוללים, ואני רואה, עלי-שלכת אני רואה... מפל עץ
וענף... הסתיו שעקרם, מנשב ומנשב בהם, והם מנַתרים סביב העץ, סביב הגזע, ושׂמחים:
מחוללים הם... עלי-שלכת מחוללים מנשימת הסתיו... והוא אוחז בידי וצועק: – הלא זה כרת! ה"קדיש" של נעילה בוקע ועולה מן
החלונות. ואני אוחז בו: – בוא! הוא קופץ ממקומו: אינו יכול בשום אופן. – יש... – הוא מגמגם – יש דבר, והוא נעלה על
העם, נשׂגב מן הלאום, וקדוש ממנו... יש... יש... דבר... ואני מנסה: – האמת? ומפיו נזרק כחץ: – האלהים! אני משתומם: – אתה והאלהים? אתה מאמין? והוא עונה בחפזה: – איני יודע! יודע הוא אך זאת: שה"מקרה" – שטות,
ה"יצירה מאליה" – שטות יותר גדולה. "התפתחות" – דבר מתוק, שזורקים לתוך פיו של תינוק
שואל ומפציר: החָנק והנַח... – מעולם לא הזכרת את השם... – איני מזכיר... בכל ימות-השנה איני מזכיר גם
בפני עצמי, מודה אני – מיראה... ובפני אדם – על אחת כמה וכמה: חלוּל הקודש! מן
הנשׂגב העליון, מן הסמל של הקדושה הגבוהה כוָנים עשׂו להם... אלילים כרתו להם מן
העץ... איש לפי פרנסתו, לפי חפצו, תאוָתו ומאוַייו... אלילים קטנים זוחלים...
תולעים... נשמע: "פתח לנו שער בעת נעילת
שער!"... ואני אוחז ומפציר בו: – הכּנס ושפוך שׂיח לפני אלהיך... – אי אפשר! את אלהיו אין מהללים ואין משבחים; אליו אין
מתפללים, ממנו אין מבקשים, אינו רוצה ואינו יכול להבזות את אלהיו... – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – וננעל השער בלעדי שנינו. |