אֶל בַּת שִׁירָתִי/ מרדכי צבי מאנה

 

בִּדְמִי לֵיל קַיִץ עֵת קוֹלֵ אֶשְׁמָעָה,

אָז יִתַּר לִבִּי, שַׂרְעַפַּי יִפְרֹצוּ;

אָז רֶגֶשׁ מִמָּרוֹם נַפְשִׁי נִמְלָאָה,

אָז לָשִׁיר אִתָּ כָּל חוּשַׁי יַחְפֹּצוּ.

 

אָז אֶשְׁכַּח תַּרְדֵּמָה, אָעִיר הַנֵּבֶל,

וּבְחֵיקֵ, אֲהוּבָה, נַפְשִׁי אֶשְׁפֹּכָה;

אָז אָסִיר שִׁכְמִי גַּם לִבִּי מִסֵּבֶל,

וּלְנֶגֶד מִקְרֵי הַחַיִּים אֶשְׂמָחָה.

 

אִם קוֹלֵ, שִׁירָתִי, אָזְנִי שׁוֹמַעַת,

אִם נֶגְדִּי יוֹפִיעַ שַׁחַר הָאָבִיב,

וִיקַר הַטֶּבַע אִם נַפְשִׁי יוֹדַעַת,

כִּי חַיִּים וָעֹנֶג תִּשְׁלַח מִסָּבִיב.

 

אִם נַפְשִׁי חַפָּה מִבְּלִי חֵטְא וָרֶשַׁע

אִם דָּמִי בִי טָהוֹר וִיחַדֵּשׁ כֹּחִי –

לָמָּה זֶה אֶתְאוֹנֵן: אָבְדָה כָל יֶשַׁע?

הֵן נָעִים חֶבְלִי וּמְאֻשָּׁר אָנֹכִי!

 

בימי האביב, תרמ"ד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה