זכרונות קוֹטיק – מבוא

בין זיכרון להיסטוריה: יחזקאל קוטיק וספרו "מיינע זכרונות"

לתוכן הענינים

מִכֹּל תַּנְחוּמוֹתָיו אֵל הוֹתִיר לִי שְׁתָּיִם:

זִכְרוֹנוֹת מַדְאִיבִים עִם דִּמְעוֹת עֵינַיִם.

וְגַם יְמֵי עָנְיִי וּנְדוּדֵי גָלוּתִי

לֹא מָחוּ מִלִּבִּי זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתִי,

הַחֲתוּמִים בְּנַפְשִׁי וּנְשׂוּאִים עִמָּדִי,

כַּחוֹתָם עַל-לִבִּי, כַּחוֹתָם עַל-יָדִי[1]

א. שירת העיירה

"אין זה רק ספר - זה אוצר, גן, גן עדן מלא פריחה ושירת ציפורים." "אני משוגע מתענוג!". "יצירה שהיא פשוט מונומנטלית... הכרחי שכל בית, שיש לו עניין בעבר היהודי, ירצה להתהדר בספר זה." אלה הן רק מקצת מקריאות ההתפעלות ששלום עליכם וישראל אֶלְיַשֶׁב ("בעל-מחשבות") - שניים מן האישים החשובים ביותר בתחומיה של הסיפורת והביקורת ביידיש בראשית המאה העשרים - קידמו בהן את הופעת "מיינע זכרונות" (=זיכרונותי), הכרך הראשון מזיכרונותיו של יחזקאל קוטיק (1921-1847), שראה אור בוורשה בשלהי שנת 1912.

הספר "מיינע זכרונות", שתרגום חלקו הראשון (מתוך שניים) מוגש עתה בפני הקורא העברי תחת הכותרת "מה שראיתי...",[2] הוא אכן מן היפים והחשובים שבספרות הזיכרונות היהודית.[3] התיאורים הפנורמיים של בני משפחת המחבר, של ילדותו ונעוריו, של קהילת קאמֶנִיץ דליטא שבה גדל, על שלל אתריה, מוסדותיה וטיפוסיה, אלה שבמחיצתם חי ושאותם ראה בעיניו ואלה שעליהם רק שמע - אינם רק ביטוי לכשרון כתיבה וסיפור, אלא מהווים גם מסמך תרבותי אותנטי מן המעלה הראשונה ומקור לא אכזב לחקר תולדות יהודי תחום המושב במאה הי"ט.

דמויותיהם הצבעוניות של הסבא-רבא, הסבא והסבתא, האב והאם, המחבר עצמו, גיסיו, דודיו ואחייניו,[4] הם ציר האורך הכרונולוגי שסביבו נטווית עלילת הזיכרונות. ואכן, לכאורה אין זו אלא סאגה משפחתית הנפרשת על פני ארבעה דורות ומתארת את עלילותיה של משפחה יהודית פשוטה, אף כי אמידה ובעלת השפעה, החיה את חייה בעיירה קטנה. אך זוהי רק כסות עיניים ואמתלה לתלות עליה גלריה מגוונת של דמויות ואישים, צבעים וקולות, טעמים וריחות, שזיכרונו של קוטיק הצליח לשמר ולתאר בתמימות נעדרת חנופה ובאהבה נעדרת נוסטלגיה.

קוטיק משחזר ימים של שמחה ואבל, של חרדה ותקווה. נישואי ה"בהלה" של ילדים וסגולות מאגיות לגירוש דיבוק ולעצירת מגיפה, מוסדות הקהילה וה"קהל", היחסים בין היהודים לבין השלטון הרוסי מזה, ובינם לבין הפריצים הפולנים מזה, פרנסות היהודים וחיי היום-יום, "נעלמים" ו"קנטוניסטים", גובי מסים וחטפנים, תקיפי קהל ובעלי בתים, רבנים וצדיקים, חוכרים ומוזגים, סוחרים ופשוטי עם, חסידים ומתנגדים, מגידים וחזנים, בעלי מופתים ומכשפים, למדנים ועמי ארצות, מאמינים ואפיקורסים, שדכנים ובדחנים, מורים ומלמדים, מלשינים וגנבים - כל אלה ועוד רבים אחרים מתוארים בידי קוטיק בכשרון, בחיוניות ובתנופה.

קאמניץ ליטבסק - עיירת הולדתו של קוטיק, שסביבה נרקם הציר האופקי של הזיכרונות - היתה קהילה קטנה ושולית ברוסיה הלבנה. לכאורה זו קהילה "בלתי חשובה", לפחות מנקודת מבטו הקרה והפורמליסטית של ההיסטוריון. אך מנקודת התצפית האישית של קוטיק היא הופכת להיות מעין מרכז העולם. וכמו בּוּצַ'אץ' שבגליציה - שהפכה ביד האמן של ש"י עגנון ל"עיר ומלואה", למיקרוקוסמוס שהכול מתרחש בו, הן בציר הזמן הן בציר המרחב - כך גם קאמניץ בכתיבתו של קוטיק: כל האירועים החשובים בתולדות יהודי מזרח אירופה מתקשרים אליה ואל תושביה בדרך כלשהי ומשתקפים באמצעותה במין אספקלריה מצוחצחת; ואין הדברים אמורים רק באירועים היסטוריים כגון גזירות הצאר ניקולאי הראשון, ביטול ה"קהל", שחרור האיכרים הצמיתים או מרידות הפולנים בשלטון הרוסי, אלא גם בשאלות הקיום היסודיות ביותר של יהודי מזרח אירופה בעת החדשה: התערערות העולם המסורתי והסדר הישן לנוכח רוחות הפרצים של הזמנים החדשים, התמורות הכלכליות שליוו את המעבר מחברת מעמדות פיאודלית לחברה טרום-קפיטליסטית, המאבקים החברתיים והתרבותיים בין חסידים, מתנגדים ומשכילים על תמונת העתיד היהודית, התמוטטותן של הסמכויות המסורתיות - זו הדתית וזו המשפחתית - וצמיחת מקורות סמכות חדשים, ועוד ועוד. הכול מתרחש בעיירה קטנה אחת, שאינה אלא בבואה לחייהם של היהודים במאות עיירות אחרות בכל רחבי מזרח אירופה.

וכך, מבלי משים, מעוררת הקריאה בזיכרונותיו של קוטיק הרהורים על גורלה, דרכיה ופיתוליה של כתיבת ההיסטוריה: כיצד עשויה קהילה, שההיסטוריוגרפיה "הרשמית" מעולם לא ייחסה לה תשומת לב מיוחדת - לא לרבניה ולמנהיגיה ולא לאירועים שנתחוללו בתוכה - להפוך לבבואה של התרחשות היסטורית. אכן, גם כך נכתבת היסטוריה. היא נסמכת בעיקרה על מורשת ספרותית ותיעודית שנשתמרה במקרה. "הסיפור" שרוקם ההיסטוריון אינו אלא שילוב מחוכם, שיטתי וביקורתי של "סיפורים" ודימויים, של תעודות ועדויות, ששרדו והגיעו לידיו. סופרים ומתעדים מוכשרים, שהנציחו את עלילותיהם שלהם או של אחרים, היו למקור ראשי לעיצוב דימויי העבר שלנו וקבעו לדורות את מדרג החשיבות שההיסטוריונים מעניקים לאירועי העבר. זכתה קאמניץ, שבנה, יחזקאל קוטיק, ינציח את קורותיה בזיכרונותיו, ובכוח כשרונו יצליח להפוך גם אותה למקום "חשוב" במערך הידע והדימויים שבידינו אודות העיירה היהודית במזרח אירופה.[5]

ב. קאמניץ ליטבסק וסביבתה

העיירה הפולנית לשעבר קאמניץ ליטבסק ((Kamieniec Litewski,[6] השוכנת בשולי אזור הביצות והיערות הגדול המכונה פּוֹלֶסְיֶה ((Polesie,[7] נמצאת היום בתוך גבולותיה של בְּיילוֹרוּס, היא רוסיה הלבנה. היא ממוקמת כשלושים וחמישה ק"מ מצפון לעיר המחוז בריסק (Brzesc Litewski; Brest), מאה שבעים וחמישה ק"מ מדרום לגרודנה, ומאה חמישים וחמישה ק"מ מצפון-מערב לפינסק.

קאמניץ נוסדה במחצית השנייה של המאה הי"ג ושמשה שקעה בראשית המאה הי"ח. היא הוקמה על הגדה המזרחית של נהר לשנה ((Lesna, מיובליו הגדולים של נהר הבוג ((Bug, בלבו של מפגש גבולות ותרבויות. מנקודת מבט כלכלית שכנה העיירה בצומת דרכים חשוב - הן בתוך מלכות פולין-ליטא, סמוך לדרך המלך המקשרת בין קרקוב, בירת פולין שבדרום, לבין וילנה, בירת ליטא שבצפון; הן במסגרת נתיבי המסחר והכלכלה שקישרו בין פולין-ליטא שבמערב לבין רוסיה המוסקבאית שבמזרח. מן הבחינה האתנית, רוב אוכלוסייתה הלא-יהודית של העיירה לא היה פולני אלא ביילורוסי ואוקראיני.[8] קרבתה של קאמניץ לאתרי הציד שביער בּיילוֹוייז'ה הענק ((Puszcza Bialowieska, וכן שריד ארכיאולוגי חשוב מימי הביניים שנשתמר בתוכה (מגדל צבאי שכונה "סְלוּפּ"), הפכו את העיירה גם לתחנת מעבר ומקום כינוס ותיור למלכים, אצילים ובני החברה הגבוהה.[9]

בימי מלכות פולין-ליטא נשתייכה קאמניץ מן הבחינה המנהלית לפלך (Wojewodztwo) בריסק ולמחוז (Powjat) בריסק, ועד לראשית המאה הי"ח אף התגורר בתחומה מושל המחוז (הסְטַרוֹסְטָה). בדצמבר 1795, מיד לאחר חלוקתה השלישית של פולין, חולק מחדש האזור שסופח לרוסיה בצפון-מזרחה של פולין. המערך המנהלי הרוסי בליטא התחלק אז לשני פלכים (או גוּבֶּרְנִיוֹת - Gubernia): וילנה וסְלוֹנים; קאמניץ נכללה בתחום פלך סלונים. באוגוסט 1796 הוקמו במסגרת פלך סלונים שמונה מחוזות (או אוּיֶזְדִים - Uyezdi[10]), וקאמניץ צורפה למחוז בריסק. כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1796, אוחדו שני הפלכים למה שכונה "הפלך הליטאי", שבירתו היתה וילנה. בספטמבר 1801 שוב חולק הפלך הליטאי המאוחד לשני פלכים: וילנה וגרודנה. זה האחרון, שהעיר גרודנה היתה למרכזו האדמיניסטרטיבי, היה זהה, פחות או יותר, לשטחו של פלך סלונים הקודם על מחוזותיו, ובמתכונתו זו נשאר, כמעט ללא שינויים,[11] עד שנת 1915, שעה שחזית מלחמת העולם הראשונה הגיעה לאזור. בתקופת רוסיה הצארית - התקופה המתוארת בזיכרונותיו של קוטיק - השתייכה אפוא קאמניץ למחוז בריסק שבפלך גרודנה.

על קהילה יהודית מאורגנת בקאמניץ שומעים לראשונה במאה הי"ז: העיירה מוזכרת בפנקס מדינת ליטא כחלק ממערך הקהילות המכונות "הגבולין והסביבות ק"ק בריסק".[12] לפי נתוני מִפקד האוכלוסייה שנערך בשנת 1847, היה מספר היהודים בקאמניץ 1,451, מהם 645 גברים ו806- נשים.[13] אולם נתון זה בוודאי אינו מדויק, ויש להוסיף עליו מספר לא ידוע של "נעלמים", שהתחמקו מן הרישום מחשש לגיוס ולמיסוי.[14] בשנת 1897 כבר נרשמו בקאמניץ 2,722 יהודים, מתוך אוכלוסייה כוללת של 3,569 איש,[15] ובמילים אחרות: בסוף המאה הי"ט היו כשבעים ושישה אחוז מכלל אוכלוסייתה יהודים.

גם לגבי היהודים היתה קאמניץ מעין "עיירת גבול", שבה נפגשו ונתערבו יסודות אופייניים לעולמם הדתי והתרבותי של יהודי ליטא ושל יהודי פולין. העימות החריף בין הלמדנות הליטאית "המתנגדית" ועולם הישיבות לבין כוחם המושך של הצדיק ושל החצר החסידית - הוא רק אחד מן הביטויים של אותו מפגש. הווי חברת המעמדות הפולנית התערב בהשפעות האבסולוטיזם הנאור של השלטון הרוסי החדש - שפתו, מוסדותיו ועולם מושגיו. העוינות, המתיחות ושיתוף הפעולה, שנרקמו בין רכיביה השונים של האוכלוסייה - פריצים פולנים, פקידי שלטון ומשטרה (שרובם פולנים), צמיתים ביילורוסים ואוקראינים, כמורה קתולית ופרבוסלבית, והיהודים, שאם לטוב אם למוטב מצויים היו בתווך - לא נעדרו אף הם בשל קרבת הגבולות.

קאמניץ שבין שתי מלחמות העולם, שנכללה באותה עת במסגרת הרפובליקה הפולנית העצמאית, לא נבדלה בגורלה ההיסטורי ממאות רבות של עיירות יהודיות אחרות במזרח אירופה, עיירות שנודעו בשם, שגם הפך לימים סמל תרבות, זהות וגעגוע - השטעטל. זו היתה עיירה קטנה ונחשלת מן הבחינה הכלכלית, אך תוססת ומלאת חיוניות מן הבחינה החברתית והתרבותית. חמש מאות המשפחות היהודיות, שאכלסו את העיירה עד החורבן הנורא של ימי השואה, הטביעו את חותמן על קאמניץ, שבה היו רוב גמור. לצד מאות תלמידיה הצעירים של ישיבת "כנסת בית יצחק" (ישיבה זו נוסדה בשנת 1897 בסְלוֹבּוֹדְקָה שבקוֹבְנָה ועברה בשנת 1926 - לאחר טלטולים שונים - לקאמניץ),[16] ידעה העיירה פעילות לאומית וציונית ערה, תנועות נוער, פוליטיקה מקומית, תרבות חילונית, ספורט ועוד.[17]

בשנת 1939 כבש הצבא הרוסי את העיירה והשליט בה את ידו החזקה של השלטון הקומוניסטי. ב22- ביוני 1941, עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה הנאצית, נכבשה קאמניץ ללא קרב. בתוך ימים ספורים נרצחו כמאה יהודים ביער פרוסקה הסמוך. היהודים שנותרו רוכזו בשני רחובות, מעין גטו לא מגודר, ושעון חייה של הקהילה החל לתקתק לקראת סופו. חלק מן היהודים הועברו לגטו פּרוּזָ'נָה ומשם נשלחו לאושוויץ. אלה שנותרו בקאמניץ נספו במחנה המוות טרבלינקה. רק מתי מעט ניצלו מן התופת.[18] קאמניץ דליטא היהודית, עיירתו האהובה של קוטיק, נכחדה מעל פני האדמה.

ג. יחזקאל קוטיק: האיש וזמנו

יחזקאל קוטיק נולד בקאמניץ בח' בניסן תר"ז (25 במרס 1847) למשפחת פרנסים וחוכרים אמידה. עד לנישואיו, בגיל שבע-עשרה, ידע חַצְקֵל - כך כונה ביידיש - חיים ללא דאגות. הוא קיבל חינוך מסורתי ב"חדר" ואצל מורים פרטיים, אך לא היה זה חינוך ראוי לשמו, והמורים שנשכרו עבורו לא הלמו את כישוריו (דבר זה זקף קוטיק לחובת השקפת העולם החסידית של אביו). בשנת 1865 - בד בבד עם ראשית התרוששותה של המשפחה בעקבות הזעזועים הכלכליים והחברתיים ברוסיה (שחרור האיכרים בשנת 1861, דיכוי המרד הפולני בשנת 1863 והפגיעה האנושה במעמד אצולת הפריצים הפולנית) - נשא קוטיק לאישה את לִיבֶּע, נערה יתומה מפינסק, שאותה ראה לראשונה ביום חתונתו.

בעוד שסבו של קוטיק, וכן כל בני משפחתה של אמו, היו "מתנגדים" נלהבים, שבזו לחסידות ולמנהיגיה, הנה אביו, שחונך אף הוא כמתנגד, עבר לאחר נישואיו תהליך של "המרה" והפך לחסיד נאמן ופעיל של הצדיקים מקוברין ומסלונים. יחזקאל, שספג בילדותו את האווירה החסידית, נמשך תחילה אף הוא אל עולם קסום זה, אך בבגרותו, עוד קודם לנישואיו, החליט כי עולמה של החסידות איננו עולמו והפך למתנגד. התנגדותו הנסתרת נחשפה מיד לאחר נישואיו, ויצרה קרע חמור בינו לבין אביו, קרע שלא נתאחה לעולם וליווה את קוטיק כצל כל ימיו.

לאחר נישואיהם ניסו בני הזוג להתפרנס כבעלי חנות, אך נכשלו כישלון חרוץ. בתוך כך (בשנת 1868) נולד בנם הבכור אברהם - לימים סוציאליסט פעיל - וקוטיק החל במסכת ניסיונות מתסכלים לרכוש השכלה ולמצוא פרנסה ראויה. לתקופה זו - ילדות, בחרות ועלומים - מוקדש חלקו הראשון של ספר הזיכרונות, הוא הכרך שלפנינו.

מכאן ואילך יהיו הכישלון, האכזבה וההחמצה למוטיבים העיקריים בפרשת חייו. בחלק השני של זיכרונותיו מגולל קוטיק את תלאותיו כראש משפחה צעיר המבקש לפתח את כשרונותיו הטבעיים ולממש את תשוקתו להשכלה, אך מוצא את עצמו נשלט בידי גורמים ואירועים חיצוניים שהוא מתקשה להתמודד עמם. אופי רך, נישואים מוקדמים, לחצי פרנסה וקונפליקטים משפחתיים מונעים ממנו להגשים את שאיפותיו. לקוטיק, שגדל כנער חסר דאגות כלכליות, נדמתה עד אז העיירה הקטנה קאמניץ כלב-לבו של העולם. היציאה מן הקן הבטוח והיציב, שבו חיה משפחתו זה דורות, אל חיי הצער והנדודים בערי תחום המושב, נמשלה בעיניו לנטישתו של גן עדן. אין זה מקרה שלאור נסיבות חייו ומזלו הרע ראה קוטיק את עצמו יותר מכול כמעין פרוטוטיפ של היהודי הגלותי הקלסי, גלגול מובהק של מנחם-מנדל, גיבור סיפוריו של שלום עליכם:

אני יהודי גלותי אמיתי, נע ונד, יהודי עם חבילה גדולה של צרות, מחפש פרנסה, מלמד, חוכר, שוכר אחוזה, חנווני, יינן, מנחם-מנדל, הפונה אנה ואנה ואינו מגיע לשום תכלית.[19]

הנה אפוא בקצרה תיאור קורותיו של יחזקאל קוטיק כפי שהן מצטיירות מן הכרך השני של זיכרונותיו: נסיבות הזמן, שהוזכרו לעיל, כפו גם על אביו, משה, לעזוב סביב שנת 1867 את ביתו ואת עסקי החכירה העירונית הכללית שניהל (חכירות מסוג זה נתבטלו לאחר דיכוי המרד הפולני של שנת 1863) ולמצוא את פרנסתו כחוכר אחוזה זעירה. הוריו של קוטיק עברו, בחוסר רצון גמור, להתגורר ב"יישוב" בשם וַאכְנוֹבִיץ', רחוקים ומנותקים מחיי קהילה יהודית ומחיי החברה החסידית, שהיו כה מרכזיים בעולמו של האב. קוטיק עצמו נשאר לפי שעה בקאמניץ - בשלב זה עדיין לא היה מסוגל לראות את עצמו כ"יישובניק" החוכר אחוזה או בית מרזח. חלומו היה רכישת השכלה והרחבת אופקים, אך כל מאמציו לממש שאיפה זו הושמו לאל. עוד בסוף החלק הראשון של הזיכרונות הוא מספר על תכניתו ללמוד בישיבת וולוז'ין ולחלופין ללמוד רוסית כדי לזכות במשרת "רב מטעם הממשלה" - אלא שאביו הכשילו פעם אחר פעם. הוא ניסה את מזלו בבריסק ובביאליסטוק ונכשל; התחיל לעבוד כמלמד בוורשה וכשל גם בכך.

לבסוף, בראשית שנות השבעים מצא קוטיק את מקומו בכפר קטן במחוז ביאליסטוק בשם מַקַרוֹבְצִי, סמוך לעיר קריניק (Krinki), שם גר קרוב משפחתו, סנדר רוזנבלום, במחיצת פריצה פולנייה שהתאהבה בו ומסרה לו את רכושה. קוטיק קיבל מהם בחכירה מחלבה ובית מרזח ועסק בקנייה ובמכירה של חלב, חמאה, גבינות ויינות. בראשית דרכו זכה העסק שניהל להצלחה בקרב האיכרים והאצילים המקומיים. הוא עבד קשה, חסך כסף ואת זמנו הפנוי בילה בקריאת ספרי הגות וחקירה, בשיחות מענגות עם שכניו - יהודים וגויים - ובתהייה על קנקנם.

במעמדם החברתי של ה"יישובניקים" חלה בשנות השבעים של המאה הי"ט תמורה משמעותית - שוב לא היתה זו בושה גדולה ליהודי לצאת מן העיר ולהתגורר בכפרים או ביערות. ההתפתחויות החברתיות והכלכליות החדשות, ובראשן בניית רשת מסילות הברזל, פתיחת שערי הגימנסיות בפני יהודים, יזמות מסחריות חדשות והגידול הדמוגרפי של יהודי תחום המושב - קיצרו בצורה משמעותית את המרחקים בתוך האימפריה הרוסית, ובד בבד גם צמצמו את הפער - הפיזי והמנטלי - שבין חיי העיר והעיירה לבין חיי הכפר והיער. רבים מיהודי ה"יישובים" זכו לשגשוג כלכלי, ותחושות הנחיתות שהיו להם כלפי תושבי הערים נעלמו לגמרי.

ובכל זאת, בין ה"יישובניקים" הפשוטים ועמי הארצות נחשב קוטיק ליוצא דופן - גם יחסן וגם למדן. הוא ייסד מניין בביתו, ובשבתות הגיעו אליו שכניו היהודים שהתגוררו באחוזות סמוכות. לפופולריות שלו ושל המניין שבביתו הוסיפה העובדה שקוטיק היה חתום על עיתונים עבריים כגון "המליץ" או "המגיד". היהודים המקומיים, שהשתוקקו לידיעות טריות מן הפוליטיקה העולמית והיהודית, הפכו אפוא את בית המרזח שניהל למעין מועדון חברתי.

חיי הכפר אכן קסמו לקוטיק, וכאמור הוא אף עשה חיל במלאכתו. אלא שהצלחה כלכלית לא עניינה אותו. הוא מעיד על עצמו כי צבירת הון מעולם לא הכתיבה את דרכו ותמיד הסתפק במה שיש לו. הוא לא ידע, ואף לא רצה לדעת, כיצד לרמות, לשקר או ללכת בגדולות:

רק חיים רגועים רציתי. בנחת, בענווה, בלי עושר מיותר. שאוכל לקרוא ספר, לעסוק קצת בצורכי הכלל ולהתמסר לעניינים רוחניים. יתר על כן, תמיד שנאתי אותם אנשים המתמסרים לחלוטין לעסקיהם, מקמצים, חושבים רק על כסף ושום דבר אחר אינו מעניין אותם.[20]

קרבת ה"יישוב" לקריניק, ובמיוחד לגרודנה, הביאה אותו מפעם לפעם אל העיר הגדולה - שם רכש ספרי השכלה והתוודע למשכילים ולבני האינטליגנציה היהודית החדשה. בשלב מסוים העביר קוטיק את "עסקיו" אל לבו של יער סמוך ועסק גם במכירת עצים לבניין. לאחר הולדת בתו חלתה אישתו בשחפת. הוא נטרד בעסקי תרופות ורופאים ובינתיים הוזנחו בית המרזח והמחלבה. בלבו של קוטיק התעורר יצר הנדודים והוא החליט לעזוב את מקרובצי. החלטה זו שמה קץ לפרק התום והאושר בחייו.

באותה עת חכר עבורו סבו אחוזה קטנה בשם קוּשֶׁלייֶוֶה (בין קוברין לפרוז'נה) ומְסרה לו במתנה. אלא שהפריץ הפולני הוליך שולל את הסב, וכך היתה "מתנה" זו לאסון חייו של קוטיק - האחוזה הנידחת שכנה בלבו של יער עד, באזור ביצות טובעניות ושוממות, שזאבי טרף, נחשים ארסיים וחזירי בר משוטטים בו. קוטיק ובני משפחתו נאלצו לחיות בקרב כפריים גסים ולהתחיל להתמחות בעבודות חקלאיות. מתקני האחוזה ובית המגורים היו הרוסים לחלוטין, שדות האחוזה היו אדמות זיבורית צחיחות, פרות לא יכלו לרעות בהן, ומאומה - לבד מקש - לא יכול היה לצמוח שם כראוי. בנוסף לכך, מזג האוויר הטחוב ותנאי האקלים היו בלתי נסבלים והרסו את בריאותם. בחורף שלגים כבדים, רטיבות וטחב; ובקיץ שריפות יער בלתי פוסקות, שכילו גם חלק ממבני האחוזה המוזנחים. קוטיק ורעייתו היו מתוסכלים ומדוכאים עד עפר: איש לא גר בשכנותם ולא בא לבקרם, ידידים לא נמצאו להם - בדידות נוראה הקיפה אותם. חוויית המגורים בקוּשֶׁלייֶוֶה היתה כישלון צורב, והנחילה להם מפח נפש בל ישוער.

קוטיק, שמצא עצמו עובד בשדה מבוקר עד ערב, שקוע מעל ראשו בחיי הכפר והאיכרים, הבין עד מהרה כי עשה מקח טעות. הוא התגעגע לספרים, להשכלה, לחיים רוחניים ולשיחת רעים. הוא חשש לעתיד ילדיו, שיגדלו כבורים ועמי ארצות בין גויים המתעבים אותם בסתר ובגלוי, וביכה את מר גורלו. ובינתיים חלו אישתו וילדיו במגיפת הטיפוס. הרופאים לא יכלו לסייע במאומה, וכיוון שאיש לא בא במחיצתם הסתגרה המשפחה החולה לבדה. במשך חודש ימים היטלטלו בני הבית בין חיים למוות, בין תקווה ליאוש, שבסופם נפטר בנו התינוק.

שלוש שנים חיו בני קוטיק ביישוב שכוח האל, חסרי אונים ואובדי עצות. לבסוף, בהיותו כבן שלושים, מטופל בשלושה ילדים (שני בנים ובת), החליט קוטיק לעשות שינוי רדיקלי בחייו. הוא הבין כי לאחד שכמותו מוטב להיות עני בעיר מאשר גביר בכפר, והצטרף לזרם המהגרים, שנטשו את הפלכים הצפון-מערביים של האימפריה, מוכי הבצורת והרעב. את הדרך סימן לו גיסו החסיד, אהרן ציילינגולד, שהיגר לקייב כמה שנים קודם לכן וניהל שם אכסניית אורחים על גדות הדנייפר. הוא הזמין את קוטיק להצטרף אליו, והלה - נלהב ותמים כדרכו - מיהר לקפוץ על המציאה החדשה שנקרתה לפניו. קוטיק מכר את נכסי האחוזה, ממנה שש להיפטר, ובשנת 1876 או 1877 עבר עם בני משפחתו לקייב.[21]

קייב היתה בתקופת אלכסנדר השני למרכז יהודי חשוב. העיר הגדולה תפסה מקום נכבד בכלכלתה המתעוררת של האימפריה הרוסית, ובשל כך הפכה ליעד הגירה מועדף בקרב יהודים בליטא, באוקראינה וברוסיה החדשה. אף שרשמית הורשו להתגורר בעיר רק יהודים מסוג מסוים - סוחרים עשירים ומשרתיהם, משכילים מדופלמים או בעלי מלאכה - בכל זאת הצליחו גם חסרי מקצוע רבים כקוטיק להתיישב בה, תוך שהם חיים בחשש מתמיד מפשיטות של המשטרה.[22] קוטיק קנה חנות מכולת קטנה באחת השכונות הנוצריות של קייב והעביר את משפחתו לדירה סמוכה. ברחוב שבו גרו היו הם היהודים היחידים, וקוטיק שוב החל לחוש בטעם הכישלון שליווה את כל חייו הבוגרים. הנערים הגויים הקטנים נהנו להציק לילדיו, החנות לא הצליחה והפרנסה היתה בדוחק ובצמצום.[23] קוטיק החל לתור אחר מקורות פרנסה חדשים - הוא החליף חנות, עסק במסחר בפירות יבשים, שכר דירה כדי שיוכל להשכיר חדרים בתוכה, עבד כמשגיח במאפייה - אך לא מצא את סיפוקו ותסכולו הלך והחריף. הוא החליט לנדוד שוב ולנסות את מזלו בחארְקוֹב, שם גר דודו הלל פריד, שהתעשר מעסקי מסילות הברזל.

בחארקוב שהה קוטיק כמה חודשים והועסק בעבודות שיפוץ בתים ובמשרדי תחנת הרכבת. הוא גר בבית דודו, הקבלן העשיר, ואגב כך נחשף לסגנון חייהם חסר הדאגות של בני החברה היהודית הגבוהה, שספגו כבר לא מעט מן התרבות הרוסית. גם כאן לא השתלב קוטיק - מנהל העבודה הציק לו וירד לחייו. הוא החליט לנדוד שוב, והפעם הזאת למוסקבה. גם בעיר הגדולה נכזבה תוחלתו - הוא לא מצא עבודה, והחליט לשוב אל משפחתו בקייב.

קוטיק ניסה עתה להתפרנס מעשיית יין צימוקים ומכירתו. להפתעתו צלחה דרכו ויינותיו נמכרו יפה. לראשונה זה שנים רבות החל קוטיק לחוש ביטחון - גם האקלים הפוליטי, מנקודת מבטו המצומצמת, נראה מעודד ומבטיח. אלא ששמחתו לא האריכה ימים. מתחת לפני השטח תססה האימפריה. גילויי אנטישמיות הופיעו בכל החוגים, תאי מהפכנות וטרור היו בכל מקום. ב1- במרס 1881 (13 במרס לפי הלוח הגרגוריאני המקובל בידינו) נרצח הצאר האהוב אלכסנדר השני בידי אנשי ה"נַארוֹדנאיה ווֹלַיה" (=רצון העם). הרצח זעזע את רוסיה כולה ושינה מן הקצה אל הקצה את היחס ליהודים ואת מעמדם.

רוח רעה של שנאה והסתה, שלובתה ברחוב וגם בעיתונות, נישאה באוויר. לאחר שניתן האות בפרעות שנערכו ב15- באפריל ביהודי יליזאווטגרד ובכפרים סמוכים, הגיע גם תורה של קייב. היהודים ידעו בדיוק מה מצפה להם, וקוטיק מיטיב לתאר את אווירת האימה המתוחה ששררה ערב האסון הממשמש ובא: "כך בוודאי מרגישים כבשים כשמובילים אותן לשחיטה."[24] ואכן, ב26- באפריל נערך פוגרום ביהודי קייב ופרבריה. המהומות נמשכו שלושה ימים, ובני משפחת קוטיק ההמומים התחבאו במחסן עצים ובעליית גג, צופים בפחד במתחולל בעיר - בהרג, באונס ובשוד. תיאוריו של קוטיק את מצבם הנפשי של היהודים המסתתרים כעכברים, את ההשפלה, היאוש וחוסר הישע, הם מן המרשימים והמזעזעים מסוגם.[25]

בעקבות הטראומה הקשה החליט קוטיק לעזוב את קייב ולשים פעמיו לפולין. באוגוסט 1881 הגיעו בני המשפחה אל עיר הבירה ורשה,[26] עיר שלא היתה זרה לו לחלוטין, שכן בשנת 1867 בילה בה מספר חודשים ואף עבד בה כמלמד נערים.[27] בעצם אותם הימים הגיעה אליו הידיעה המרה על מות סבו הנערץ, מנהיגה הכוחני של קאמניץ, שהמשיך להתגורר בה במשך כל אותן השנים. בנקודת זמן זו, ראשית הפרק הוורשאי בחייו, נחתם הכרך השני של הזיכרונות.

כפי שיתברר להלן, קוטיק השלים את הכתיבה של כרך שלישי, שבו התרכז בתקופת חייו הראשונה בוורשה, וככל הנראה גם תכנן לכתוב כרך רביעי. הכרך השלישי אבד ואיננו, ועל כן אפשר לשחזר רק חלק צנוע מקורותיו בוורשה מצירוף כתביו האחרים, ידיעות בעיתונות, זיכרונות מאוחרים, ומשהו מזיכרונות בנו אברהם. אך נקודת מבטו האישית והייחודית כל כך תחסר לנו ולספרות הזיכרונות היהודית.

בוורשה, שאף היא הפכה בשלהי המאה הי"ט למרכז הגירה גדול, הגיע קוטיק אל היציבות שלה השתוקק כל חייו. הוא בלט מיד בפעילותו כעסקן ציבור, ואת מרצו השקיע בעיקר בקרב קהילת המהגרים היהודים מליטא. קוטיק הכיר, כאמור, את ורשה מביקור קודם, וכבר אז נוכח בשנאה הגדולה שרוחשים יהודי פולין ליהודי ליטא. הליטאים, שנבדלו בדיאלקט היידיש שבפיהם, במנהגיהם ובאופיים, אכן סבלו בוורשה מבידוד ומנידוי חברתי. כינויי הגנאי הנודעים - "ליטוואַק-חזיר" או "ליטוואַק צֶלֶם-קאָפּ" - ראשיתם בתקופה זו, גרס קוטיק.[28] "כאשר יהודי ליטאי עבר ברחוב נאלווקי" - כתב א' ליטווין (שמו הספרותי של שמואל הורוויץ) - "היו מאות ילדי חסידים פולנים רצים אחריו וצווחים בלעג: 'ליטוואַק-חזיר, טשי!... טשי!... טשי!'"[29] קוטיק, שהוגדר בפי ליטווין כמי שמייצג "היסטוריה חיה של הנדודים הפנימיים של יהודי רוסיה",[30] פעל אפוא ללא לאות בקרב ה"קולוניה" הליטאית, והיה לדבק המאחד את חבריה.

חברת המהגרים הליטאית בוורשה הורכבה ממהגרים "חדשים", הן אלה שהגיעו היישר מעיירות ליטא הן יהודים ממגורשי מוסקבה (1892-1891), ומ"ותיקים" - דוגמת קוטיק - שבאו בעקבות הפוגרומים של שנות השמונים ולאחר נדודים קודמים. ביתו של קוטיק היה למרכזם החברתי של אלה כאלה - אבן שואבת לאורחים מזדמנים ולסוחרים בדרכם. קוטיק, כפי שיתברר להלן, אף ייסד מניין תפילה "ליטאי", שהצטיין באופיו הייחודי, וסביבו נתארגנו מפעלי צדקה ועזרה הדדית. הוא היה הרוח החיה בבית כנסת זה, נאם שם והטיף להתנהגות דתית ומוסרית ברוח התקנונים והקונטרסים הדידקטיים שפרסם.[31]

לפרנסתו ניהל קוטיק מסעדה חלבית זולה, במרכזה של ורשה היהודית צפופת האוכלוסין, ברחוב נאלווקי 31. היה זה מעין בית קפה (ביידיש: קאַוויאַרניע; בפולנית: kawiarnia), שלימים הפך בית ועד ומרכז חברתי ותרבותי תוסס לאינטליגנציה הצעירה, לסופרי יידיש בראשית דרכם ולעסקני תנועת הפועלים (שבה היה מעורב מאוד בנו בכורו אברהם). וכך תיאר את המסעדה המו"ל שלמה שְׁרֶבְּרֶק:

את הסופרים האידישיים אפשר היה לפגוש גם בבית משתה אחד ברחוב נאלווקי; זו היתה מסעדה לא יקרה ביותר, ובעשרים קופיקות היה אפשר לאכול שם ארוחת צהרים לשובע. שם היו סועדים בעיקר אנשי המסחר העניים; מתווכים, פקידי משרד, ופעמים נזדמן לשם גם איזה מורה. אפילו עתון "הצפירה" היה נמצא שם על השולחן. ונדמה לי, כי זו היתה המסעדה היחידה, בה היה עתון זה. היו יושבים שם שעות על שעות, היו קוראים את העתון, אנשים היו מתודעים זה לזה, משוחחים, פעמים הכל יחד, וביניהם כאלה שנפגשו פה רק בפעם הראשונה בחייהם... שם היו גם מדברים על החידושים הספרותיים של הסופרים, על מאמרי השבוע ועל הליכותיהם של הסופרים עצמם, על פרישמן, נחום סוקולוב, פרץ, על "ציונות", עניינים עירוניים שונים ועניינים כלליים של עם ישראל - כל אלה היו שם תמיד שיחות היום.[32]

המשורר אברהם רייזן, שהיה בין ידידיו של הבן אברהם, עמד אף הוא על ייחודו של המוסד. כשנכנסו לחצר הפנימית - כתב רייזן - מיד בלט לעין בית הקפה של קוטיק בדלת הזכוכית שלו. ההמולה היתה גדולה כמו בכל בית קפה אחר, אבל בכל זאת, האופי היה שונה. לכאן באו זבנים ופקידים של בתי מסחר מרחוב גֶנְשְׁיָה(Gesia) הסמוך, סופרים מתחילים ומורים לעברית, ציונים ובונדיסטים, אנשי פפ"ס (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית) ובלתי מפלגתיים. מין ערבוביה פוליטית וחברתית, שכמקובל הציתה מלחמות ופולמוסים על כל עניין. גברת קוטיק, "הגבוהה והשמנה", לא אהבה את הוויכוחים - אף שהיו מתונים ורגועים יחסית - וברוגז היתה תמיד ממהרת להסות את הנצים, מפחדת שהצעקות תמשוכנה תשומת לב משטרתית בלתי רצויה. ואילו קוטיק, גם הוא גבוה, בנוי לתלפיות ובעל הדרת פנים, היה סבלני הרבה יותר. לדברי רייזן הזניח קוטיק את עסקיו, ולמגינת לב אישתו התמסר לפרסום קונטרסיו וספריו, שאותם הדפיס על חשבונו. הוא התגאה בספריו, והטיף כל העת, ברוח הדברים שפרסם, להתנהגות מוסרית ולמידות טובות. סיבה נוספת לאווירה הרגועה יחסית ששררה בבית הקפה היא, שהמקום שימש גם מועדון קריאה. קוטיק דאג שיהיו במקום עותקים מכל העיתונים היהודיים החשובים - במקום מיוחד על הקיר היו תלויים אפוא עותקים של עיתונים בעברית, ביידיש, בגרמנית וברוסית.[33]

דמותו הציורית של קוטיק זכתה להארה מעניינת גם בידי הסופר א' ליטווין, שפגש בו בעשור הראשון של המאה העשרים, ועל כל פנים קודם לפרסום זיכרונותיו. ליטווין הדגיש את היסוד העסקני באישיותו של קוטיק - ייזום וביסוס של חברות לעזרה הדדית לעניים ולנצרכים, בעיקר למען יוצאי ליטא, שחשו עזובים ונטושים בוורשה. קוטיק יכול היה לנצל את מערכת ההכרויות שלו כדי להתקדם בעסקיו הפרטיים ולהיות לסוחר גדול - סיפר ליטווין - אבל הוא לא רצה בכך. "הוא חי בעולם אחר, צודק ויפה יותר," ומה שהעסיק את מחשבותיו היה אך ורק כיצד אפשר לעזור לעניים ולחלשים.[34] ואכן, קוטיק עצמו כתב כדברים האלה באחד מפרסומיו: "כל חפצי בחיים הוא לראות אותם [=את בני עמי] בהיותם שלוים, שקטים ומאושרים מבית ומחוץ."[35]

מוקד פעילותו הארגונית והתעמולתית של קוטיק היה, כאמור, בית הקפה שניהל. רווח גדול לא היה שם - כתב ליטווין - אבל מצד אחר גם לא הוצאות רבות, "אוכל לכל הפחות יש שם ומרעב לא ימות אפוא." היה שם גם מכשיר טלפון - מצרך נדיר בוורשה של ראשית המאה - ובאמצעותו טיפל קוטיק בענייני הציבור שהעסיקוהו.[36] באישיותו נצטרפו לא רק מרץ וכשרון ארגוני, אלא גם תמימות אידיאליסטית ורצון עז ונלהב לעזור לחלשים. בזכות תכונותיו אלה שכנע רבים לסייע לאגודות שייסד. הוא הכין את התקנות של אותן חברות ואגודות והצליח - ללא כל הכשרה משפטית - לרדת לפרטי-פרטים. את התקנות הדפיס בקונטרסים קטנים (פירוטם מובא בנספח ג), שחילק חינם לכל באי בית הקפה.

נטייה זו ל'ארגון ותעמולה' בלטה בקוטיק עוד בילדותו, ובזיכרונותיו הוא מספר על פעלתנותו בתחום זה: הוא ארגן חברת נערים בקאמניץ לשם קנייה משותפת של מסכתות הש"ס, אלא שהחברה נתפרקה לאחר שהוא נפל למשכב; הוא הוביל הפגנות מחאה נגד שמש בית הכנסת; עמד בראש קבוצת צעירים שהתארגנו לייסוד קולוניות בארץ ישראל ועוד.[37]

חברת "אחיעזר" היתה החברה הראשונה שייסד בוורשה.[38] היא נוסדה בשנת 1888 על ידי שבעה חברים שבראשם עמד קוטיק, ומטרתה העיקרית היתה סיוע לחולים. בתוך זמן קצר הצטרפו ל"אחיעזר" אנשים רבים, וכעבור שנה כבר היו בה שש מאות חברים. החברה לא הסתפקה בכך. חבריה ייסדו בית כנסת מיוחד, תחילה בבית פרטי ואחר כך ברחוב דז'יקה ((Dzika 38. בית הכנסת נוהל בידי קוטיק, שברוח ביקורתו על מרכזיות "הכבוד" בחיים הדתיים קבע בו מנהגים מיוחדים. הוא ביטל את העליות המכובדות לתורה, הטיף כנגד הפחד העממי מפני עלייה לתורה בזמן קריאת התוכחה, שבה נזכרות הקללות האיומות שימיט האל על עמו אם לא ישמע בקולו (קוטיק עצמו נהג לעלות אז לתורה), וכן ביטל את מקומות הישיבה המכובדים בבית הכנסת.[39] החברה התפתחה והתרחבה, אך לאחר כחמש שנים התגלעו בתוכה מריבות והיא התפרקה. כעבור שנתיים, בשנת 1896, לאחר שפקיד מסחר בחנות שבשכונת פּוֹבוֹנְזְקִי ((Powazki מת מרעב, הוקמה החברה מחדש על ידי חבורת צעירים שהתקבצה סביב קוטיק. הפעם כבר הכין קוטיק תקנות מיוחדות, שאותן אף הביא לדפוס.[40] בני החבורה שוב ייסדו בית כנסת, הפעם ברחוב גנשה 31. בשנת 1901 קיבלה החברה רשיון ממשלתי וקבעה את משרדיה ברחוב קארְמֶלִיצְקָה ((Karmelicka 27, שם פעלה לפחות עד שנת 1914. "אחיעזר" החלה לפעול גם בתחומים אחרים באמצעות חברות-משנה שעסקו בעזרה ליתומים ולעניים ובהפעלת בתי תמחוי בוורשה ובאוֹטְווֹצְק. לצד התרחבות מרשימה[41] פרצו שוב סכסוכים פנימיים, שעוררו בעיקר עסקנים "פולנים", שאופיה ה"ליטאי" של "אחיעזר" לא נשא חן בעיניהם. בסופו של דבר נתפלגה החברה, ו"הפולנים" יסדו חברה חדשה בשם "ביקור חולים הכללי".

במאמציו למען הכלל ראה קוטיק מילוי חובה אנושית ויהודית. הנה לדוגמה פעילותו לייסוד חברת "עזרת חולים", שהיתה אחת מחברות-הבת של "אחיעזר": "להטבת חיי בני אדם יש הרבה שלוחים" - כתב בשנת 1902 - "לא אך חכמים גדולים ועצומים, אבל גם אנשים פשוטים יעזרו פעמים רבות לתקן את הענינים, אשר תקונים דרושים להם... הנה, למשל, עתה באתי אנכי להעיר על ענין נחוץ ונכבד אחד את לב אחי בני עמי, היהודים יושבי הכרך הגדול ווארשא, שיש בו שמונה מאות אלפים תושבים ובתוכם בערך מאתים וחמשים אלפים יהודים, אשר להם אני דואג."[42]

קוטיק נוכח לדעת, כי עשרות חברות "ביקור חולים" הפעילות בוורשה אינן מסוגלות לפתור את הבעיות האמיתיות של החולים - הרופאים המעטים אינם זמינים, חסר ציוד רפואי בסיסי, ובינתיים נמקים החולים ובני המשפחות משוועים לעזרה שאיננה מגעת. קוטיק הציע לפתור בעיה זו באמצעות "תחבולה קלה" - ייסוד חברה שתסייע לאלתר לכל חולה, "בלי הבדל דת ולאום": "החברה הזאת דורשת אך מעט עמל, כל איש יעסוק בה אך מעט, יעלה אך מעט כסף לקופתה, יקדיש אך מעט עת לה, ואז ננצל כלנו מהצרות הרעות והגדולות."[43]

תכניתו היתה פשוטה: בכל שכונה יהיה מרכז רפואי, ובו ישהו בתורנות רופאים, חובשים ומיילדות, שיהיו מוכנים להגיש עזרה מיידית. המרכז יהיה מצויד בתרופות ובמכשור רפואי, בטלפון ובספרייה רפואית. כדי שהעזרה הרפואית תגיע מיד, המליץ קוטיק "כי רופאיה יסעו על 'דו-אופנים'... אשר יהיו נכונים בבתים ההם לעת הנחוצה."[44] הצלחתה של החברה תלויה, כמובן, במספר חבריה - כל חבר יתחייב לשלם דמי חבר שנתיים; ללון פעם בשלושה חודשים בביתו של חולה, ופעם בשלושה חודשים להיות בתורנות; לצרף חבר נוסף ולעסוק בהתרמות לחברה. הרופאים, הרוקחים, החובשים והמיילדות יקבלו משכורת נמוכה יחסית, ובתמורה למאמציהם יהנו הם ובני משפחותיהם מטיפולים רפואיים עד להחלמתם המלאה (שלא כנזקקים, שאינם חברים, שיוכלו ליהנות רק מטיפול רפואי ראשוני חינם).

בפעילותו הציבורית של קוטיק - כך כתב ליטווין - היה גם צד טרגי. לאחר שנתבססו האגודות שיזם, מיהרו הפעילים להתנער ממנו. אישיותו הדומיננטית והטרחנית ונטייתו הכפייתית להתערב בפרטים קטנים הפריעו לעושים במלאכה. בנוסף, התרחקותו מפרסומת אישית ומכיבודים הכעיסה את הגבאים, שעסקו בצורכי הציבור כדי להתכבד באמצעותם. דוגמה למתיחות שנוצרה בין קוטיק לבין הפעילים האחרים אפשר למצוא בפרשת הקמתה של "חברת מושב זקנים". קוטיק גילה שבוורשה רבתי, על כרבע מיליון יהודיה, אין אף לא בית זקנים אחד. כדרכו השקיע ברעיון את כל כוחותיו, כתב תקנות מפורטות והצליח להקים חברה לתפארת, שהונה העצמי היה כשלושים אלף רובל. אלא שלבסוף אף לא הוזמן לאסיפת היסוד של החברה. דעת הקהל היהודית סערה, והדבר השפיע גם על הגבאים - שקוטיק בעצמו מינה! - שבושו בעצמם וצירפוהו שוב להנהלה.[45]

"החייל האלמוני של המוסדות ההומניטריים בוורשה" - כך כינה אותו העיתונאי צבי פרילוצקי, עורכו הראשון של "דער מאָמענט".[46] ואילו הסופר הירש-דוד נומברג ראה בו "איש מקורי ויצירתי, שמתוך מאה ואחד רעיונות שהוא הוגה - מאה הם דמיוניים ורק אחד בר מימוש."[47] פרילוצקי סיפר בזיכרונותיו כי בדחף בלתי נשלט ובאנרגיה בלתי מצויה לא פסק קוטיק מלנסות ולשכנע את הבריות בנחיצות תכניותיו. בניסיונותיו אלה אף מצא את הדרך לחוגי המתבוללים בוורשה והצליח לגייס אישים רבי השפעה כגון ד"ר הנריק נוסבוים והבנקאי אדולף פרץ.[48]

אין לנו מידע מדויק באשר להתממשות תכניותיו: כמה חברות ומפעלי חסד שיזם אכן הוקמו בסופו של דבר, מה היה אורך חייהם, כיצד תפקדו, ומה היתה מידת הצלחתם. הדבר מחייב מחקר נוסף החורג ממסגרת זו. על כל פנים, בנקרולוגים שנתפרסמו לאחר מותו הוסכם כי "במשך עשרות השנים האחרונות לא היתה בוורשה כל חברה, כל הסתדרות לשם צדקה, שלא נוסדה ע"י האינציאטיבה [שלו] או בהשתתפותו הקרובה."[49] נראה שמכל החברות שיסד או שביקש ליסד פעלו בצורה ממשית ולאורך זמן רק שלוש: "אחיעזר", שהיתה כאמור בין חברות הצדקה הראשונות בוורשה ואשר תפקדה כמעין ארגון גג בנוסח חברות "צדקה גדולה", ושתי חברות הבת שלה: "עזרת חולים" ו"עזרת יתומים".[50]

יש לזכור כי פעילותו של קוטיק היתה כרוכה גם בסיכון מסוים. בוורשה, שנשלטה עד תום מלחמת העולם הראשונה בידי האדמיניסטרציה הרוסית, נחשדה כמעט כל פעילות ציבורית ב"חתרנות". גם ארגוני צדקה נחשבו בלתי חוקיים, ופעולות רבות אכן נעשו במחתרת.[51] אין זה מקרה שבכל הצעות התקנונים שפרסם קוטיק הודגש בכותרת, כי הוא מקווה "להשיג על זה את רשיון הממשלה הרוממה".[52]

בשנת 1909 דבק בקוטיק "חיידק" חדש. הוא הגה תכנית לפתרון מצוקת הדיור של רבים מיהודי ורשה, שסבלו משכר דירה גבוה, מצפיפות רבה ומתנאים סניטריים קשים. הוא פרסם קונטרסים מיוחדים שבהם שטח את רעיונותיו,[53] אך לא הסתפק בכך. הוא ביקש להקים שכונה מיוחדת, שבה יוכלו יהודים לרכוש את דירותיהם במחיר סביר ולממש עקרונות של שיתוף וצדק סוציאלי. הוא שכנע את עורכי העיתון היהודי החדש "דער מאָמענט", שנוסד בוורשה בנובמבר 1910, כי התגייסותו של העיתון למפעל מסוג זה תועיל גם לתפוצתו. מערכת העיתון, שביקשה לרכוש לעצמה במהירות קהל קוראים ולא בחלה בשיטות פרסום זולות, נענתה לאתגר. בקיץ 1911 אותרה קרקע מתאימה ביערות מילוסנה (Milosna), אתר קיט כעשרים ק"מ ממזרח לוורשה, והעיתון רכש שם חלקות קרקע.[54] במודעות צעקניות שנתפרסמו מדי יום בעיתון הוכרז על מבצע מיוחד: בכל יום יודפסו בעיתון תלושים מיוחדים ואחת לשבועיים יוגרל מגרש במילוסנה בין הקוראים שיצברו חמישה-עשר תלושים. המגרש יינתן בחינם ועליו יוכלו הזוכים לבנות לעצמם בתים פרטיים. העורך צבי פרילוצקי אישר בזיכרונותיו שיזמה זו, שמאחוריה עמד קוטיק, אכן העלתה את תפוצתו של העיתון. המבצע נמשך כמה חודשים, אך ככל הנראה התכנית הגדולה להקמת "קולוניה" יהודית במילוסנה לא יצאה לבסוף אל הפועל.[55]

על תכנית כושלת אחרת שרקם קוטיק סיפר הסופר הירש-דוד נומברג. קוטיק ביקש להביא להקמת מה שהוא כינה "משכן" או "פאָלקסהויז" [=בית עם]. הוא כינס את ראשי החברות היהודיות בוורשה וניסה לשכנעם להקים מבנה גדול שבו ישוכנו משרדיהן של כל החברות וכן יהיו בו אולמות להרצאות, לקונצרטים ולתערוכות בנושאים יהודיים. ראשי החברות, שסברו בטעות כי קוטיק מבקש לאחד את כל החברות לחברה כללית אחת, נבהלו ונסו על נפשם...[56]

בשנת 1912 השתנו חייו של קוטיק. הוא נענה ללחציו של בנו אברהם והחל להעלות על הכתב את זיכרונותיו. הוא כתב כאחוז בולמוס. כעבור ארבעה חודשים בלבד סיים את כתיבת הכרך הראשון ומסרו לפרסום ללא כל שהיות. הספר הופיע בוורשה בשלהי 1912 וזכה להצלחה מיידית. קוטיק התיישב מיד לחבר את החלקים השני - שהופיע בוורשה בשלהי 1913 - והשלישי, שלא נדפס מעולם וככל הנראה אבד.

בשנים 1914-1913 שקע קוטיק, רובו ככולו, בכתיבת הזיכרונות, בהתייחסות לתגובות הרבות שקיבל על ספרו ובמיוחד בקשר יוצא הדופן שנרקם בינו לבין הסופר שלום עליכם. ידיעותינו על חייו משנת 1914 ואילך מועטות ונראה שבתוך זמן קצר חלה ונפל למשכב.^56א

ב13- באוגוסט 1921, בצהרי יום השבת, תשעה באב תרפ"א, נפטר קוטיק בוורשה - לדברי העיתונים היהודיים, לאחר מחלה ארוכה וקשה. הוא היה בן שבעים וארבע במותו.[57] למחרת, בשעה שתיים בצהריים, יצא מסע ההלוויה מביתו שברחוב מוראנובסקה ((Muranowska 11[58] אל בית הקברות היהודי בוורשה שם הספידו מ"א הרטגלס, ממנהיגי התנועה הציונית בפולין.[59] המהדורה השנייה של זיכרונותיו, שאותה הכין לפרסום בשנתו האחרונה, הופיעה בברלין, על שני חלקיה, כמה חודשים לאחר פטירתו.

ד. התקבלות הזיכרונות

1. "אני משוגע מתענוג": יחזקאל קוטיק ושלום עליכם

עם פרסום הכרך הראשון, בשלהי שנת 1912,[60] עוררו הזיכרונות התלהבות רבה בקרב קוראי ספרות יידיש. איש לא העלה על דעתו שקוטיק, שנודע עד אז כעסקן קשיש, מושך גם בשבט סופר. ההפתעה היתה אפוא גדולה. "איפה היית עד עכשיו?" השתאה שלום עליכם, שלא הכירו קודם לכן, ולא מעט בעידודו התמסר קוטיק לכתיבת החלק השני של זיכרונותיו. ייתכן שהקרירות שבה נתקבל החלק השני מצדו של שלום עליכם, שאותו העריץ קוטיק ושאל חוות דעתו התייחס כאל גזר דין, היא שגרמה לו לגנוז את כתב היד של החלק השלישי ואף את שישים וחמישה העמודים הראשונים שכבר נדפסו, שאף מהם לא נותר זכר וכנראה אבדו לעולם.

מסכת יחסיהם של קוטיק ושלום עליכם ראויה לתשומת לב מיוחדת, שכן בפרק זמן קצר יחסית ניהלו השניים - שעד אז כלל לא הכירו זה את זה - התכתבות אינטנסיבית שרק חלקים ממנה נשתמרו.[61] הסופר הגדול, ששכב אז על מיטת חוליו, חשף בפני קוטיק את פרטי מחלתו ואת השינויים במצבי רוחו, שיבח את כתיבתו ועודדו להמשיך ולכתוב את קורותיו. ואילו קוטיק ראה בתשומת הלב שהוענקה לו את הכבוד הגדול ביותר שזכה לו מימיו וסיפר לחברו לעט על דרכו בכתיבה ועל מטרותיו. ליחסים אלה גם היתה השפעה מסוימת על דרכו הספרותית של שלום עליכם בשנת 1913, ועל כן ראוי לבררם בקיצור.

שלום עליכם קיבל לידיו עותק מן הכרך הראשון זמן קצר לאחר שהוחל בהפצתו. מתברר כי קוטיק, ששלח עותקים ראשונים מספרו לשלום עליכם, לשמואל ניגר, מבקר הספרות החשוב, ולידידו המשורר אברהם רייזן, התבלבל מעט. העותק עם ההקדשה לניגר נשלח בטעות אל שלום עליכם (שניהם שהו אז בשווייץ), ואילו זה שנועד לרייזן (ששהה אז בארה"ב) הגיע לידי ניגר. שלום עליכם, ששהה אז בבית מרגוע ליד העיר השוויצרית לוֹזאן (Lausanne),[62] לא יכול היה להתאפק, החל לעיין בספר, וכעבור ימים ספורים, ב6- בינואר 1913, הביע בפני קוטיק את רשמיו הראשונים.

במכתבו הודיע שלום עליכם לקוטיק על הבלבול במשלוח העותקים, והתלונן, אגב כך, על המו"לים, שאינם דואגים לכריכה נאותה של הספרים; הוא נכשל בניסיונותיו לקרוא בספר בלי לפגום בדפים המחוברים, ולבסוף - מרוב חשק שתקף אותו לקרוא - החליט לחתוך את הדפים, אף שידע כי הדבר יגרום להתפרקותו של הספר. בדרכו ההומוריסטית הביע שלום עליכם את ביטחונו, שגם את ניגר יתקוף בוודאי היצר הרע והוא ינהג בצורה דומה בעותק שבידיו. "יש לי חשק לקרוא בספרך" - הוא כותב לקוטיק - "מפני שלבי אומר לי שה'זיכרונות' שלך שייכים לסוג הספרים שעליהם אמר גוגול, כי לו כתב כל אדם ברצינות וביושר את הביוגרפיה שלו, אזי היו בידינו ספרים טובים לרוב. עיינתי בכמה דפים וזה מצא חן בעיני... היום אני מסיים את הרומן שלי [='דער בלוטיקער שפּאַס'], אומר 'ברוך שפטרני' ונוטל לידי את הזיכרונות שלך."[63]

לא יצאו יומיים, וב8- בינואר 1913 מיהר שלום עליכם וכתב לידידו ניגר שגר אז בברן:

מזמן לא נגרמה לי הנאה שכזאת מספר, כמו מה"זיכרונות" של יחזקאל קוטיק. זוהי כרוניקה משפחתית, שאי אפשר להגזים בחשיבותה ההיסטורית. ממש ליקקתי את האצבעות. לא יכולתי להינתק מן הספר. אני מבקש ממך, כתוב לי מיד מיהו היהודי הזה, מניין הוא? מה עיסוקו? כתוב לי כל מה שידוע לך עליו. האם עיינת בספר הזה? ומה אתה אומר? הרי אתה מבקר ומבין בזה יותר ממני. אינני בטוח בעצמי. נראה לי שזה כפתור ופרח - הייתכן שאני טועה? אני מבקש ממך, כתוב לי מיד![64]

בתוך יומיים סיים שלום עליכם את קריאת הספר. הוא קרא בו, כעדותו, בלי להפסיק, ומיהר לכתוב לקוטיק (11-10 בינואר 1913). איגרת מרשימה זו, שבה קד שלום עליכם קידה מופלגת של כבוד והערצה לכשרונו הספרותי של בעל הזיכרונות, הובאה לדפוס בידי קוטיק עצמו בפתח המהדורה השנייה של הזיכרונות והיא מתורגמת בשלמותה גם בפתח מהדורה זו.[65] בהתרגשות כנה ובחמימות העיד שלום עליכם על העונג שנגרם לו, על פרצי הצחוק שנתחלפו בדמעות, על הזדהותו עם הדמויות ועל התפעלותו מכשרון התיאור והשחזור של קוטיק, וכדבריו: "אני וצרור הדמויות והתמונות שעמי, שרבות מהן הכרתי ורבות דמיינתי, אומר לך בלי שום חנופה או ענווה מזויפת - לעומתך ילד עני אנוכי, קבצן!"

את מכתבו סיים שלום עליכם במשאלה, כמעט בתחינה, שקוטיק ימשיך ויכתוב:

אני באמת מתגאה, שהספרות העממית הצעירה שלנו ביידיש נתעשרה בספר כמו ה"זיכרונות" שלך. האם תמשיך לכתוב את ה"זיכרונות"? היהיו הכרכים הבאים שמנים ומוצלחים כמו הכרך הראשון? מוצלחים - בזה אני בטוח; שמנים - אינני יודע. אני חושש שהם כבר יהיו רזים ודלילים יותר. היהודים הללו כבר אינם! כלומר, הם ישנם, אבל איש אינו מבחין בהם...

...ענה לי, בבקשה, אם יש לך מעט זמן בשבילי, האם אתה ממשיך לכתוב עוד "זיכרונות", מאיזו תקופה, באילו חוגים תעסוק, האם זה הולך כל כך חלק כמו שהיה עד עכשיו, והאם אתה מזכיר גם את המשפחה? יש שם טיפוסים שאתה מוכרח לחזור אליהם, לספר ולספר. שמור על בריאותך ועירנותך, וכתוב!

בעצם אותו היום, ב-10 בינואר, שיגר שלום עליכם עוד מכתב לניגר, ושוב חזר וביטא את התפעלותו מן הזיכרונות - "אני משוגע מתענוג!"[66]

ב-13 בינואר כתב שלום עליכם מכתב נוסף לקוטיק. באותו יום הגיע לידיו עותק מן היומון הוורשאי הנפוץ "דער פריינד", שבו פרסם "בעל-מחשבות" - כינויו של המבקר הספרותי רב ההשפעה איזידור (ישראל) אֶלְיַשֶׁב - ביקורת חיובית ביותר על ספרו של קוטיק. שלום עליכם שיבח את טעמו הספרותי האנין של "בעל-מחשבות", שהתלהב כמותו מן הספר, והביע את ביטחונו שבעתיד עוד יכתוב מחקר שלם או ביקורת מפורטת יותר "על ספרך, או על ספריך. הלא ידוע לנו שאתה כותב חלק שני לספר! אמן! הלוואי!" "תשובה ממך עדיין לא קיבלתי" - התלונן שלום עליכם - "ובינתיים מונח אצלי הספר, ועליו מקושקשות בשוליים הערות שמהן חשבתי לעשות 'מטעמים', והנה 'בעל-מחשבות' כבר חטף וקדם לי..."[67]

ובינתיים הגיעה תשובתו של קוטיק, שנחתמה בט"ז בשבט תרע"ג (23 בינואר 1913). קוטיק, שהיה המום מן התשבחות שהעתיר עליו שלום עליכם, השיב תחילה בענווה כי הערכתו והכרתו של שלום עליכם מוגזמות ביותר. הוא עצמו כלל לא שיער שזיכרונות של יהודי פשוט כמותו יש להם ערך כלשהו, עד שפעם אחת סיפר לבנו ולאחד מחבריו על כמה אירועים מחייו, והם המריצוהו לכתוב. הוא החל בכתיבה בחורף תרע"ב (1912/1911) וסיים את מלאכתו כעבור שלושה-ארבעה חודשים. "כעת אני עובד בפרך על החלק השני... פה תוצג תמונתו של יהודי גלותי אמיתי... וזה אני עצמי." בהמשך ציין כי בדעתו להקדיש את החלק השלישי "לוורשה ולעסקני הציבור שבה. זה צריך להיות כך, שכן זוהי ה'חבילה' שלי, המומחיות שלי, וכל החברות הנמצאות בוורשה, כמעט את כולן ייסדתי אני. בתוכן התפוררו חלקים מנשמתי." "עוד תשובה ממך, זה מה שהייתי רוצה" - התחנן קוטיק בפני הסופר הנערץ - "היום שבו אקבל ממך מכתב יהיה עבורי יום חג."[68]

את מכתבו הבא, שנחתם ב-28 בינואר, כבר כתב שלום עליכם מבית חולים פרטי בברן, אליו הובהל כעשרה ימים קודם לכן בשל מחלת כליות פתאומית.[69] "חוששני שמכתבי זה יהיה בגדר יום טוב שהופרה שמחתו: אני כותב לך מכתב זה מבית חולים שאליו הגעתי כדי למות... [אמנם] כבר כמה ימים שאני חש הרבה יותר טוב, ונדמה לי שעוד אוכל לסיים [בטרם אמות] את האוטוביוגרפיה שלי, שהתחלתי בכתיבתה בשנת 1908." ובהמשך: "מה יהיה עתה? אינני יודע... אני בצרות צרורות. ובכל זאת אני כותב וכותב. בעיקר אני רוצה לכתוב את כל תולדות חיי." הוא מספר לו כי בז'נבה התפללו רבים לשלומו, ומציין בהומור, כי ברור לו שאין דמיון בין בית הכנסת הזה והתפילה שנערכת בו לבין בית הכנסת בקאמניץ. "כתוב לי מכתבים, קשישא" - הוא מסיים את המכתב - "וגמור את ספריך!"[70]

חוקרי שלום עליכם תהו על הסיבות שהניעוהו לחדש את כתיבתו האוטוביוגרפית דווקא בשנת 1913, ברומן "פונעם יאַריד" (=מן היריד; או בשם שהעניק לו י"ד ברקוביץ: "חיי אדם"). אף שהתחיל כאמור במלאכה זו עוד בשנת 1908, ופרגמנטים אוטוביוגרפיים מצויים ביצירתו כבר מראשיתה, נהג להצהיר - וכך בפירוש כתב באחד ממכתביו משנת 1912 - שהוא דוחה את כתיבתו זו לעת זיקנה, ולפי שעה הוא עדיין נער הנמצא בראשית יצירתו. "לא יצאה שנה והוא ניגש לכתיבת הביאוגראפיה שלו. מה אירע? כלום היתה בו הרגשת-פתאום כי קץ 'נעוריו' קרב? מנין באה לו הרגשה זו?" - תהה ידידו ומבקרו ש' ניגר.[71]

ייתכן, וזו השערה הזקוקה לביסוס, שרעננותם וחיוניותם של זיכרונות קוטיק, שכזכור הגיעו לידי שלום עליכם בדיוק כאשר סיים את הרומן הארוך "דער בלוטיקער שפּאַס",[72] שימשו מאיץ לפנייתו המחודשת אל הכתיבה האוטוביוגרפית. השוואת "פונעם יאַריד" אל "מיינע זכרונות" של קוטיק מחייבת עיון נפרד, אך קווי דמיון ושוני מסתמנים בבירור, ודי בציטוט גרגיר מראשיתו של הספר, שממנו מסתמנת עקיצה כלפי סוג כתיבת הזיכרונות שבו נקט קוטיק:

ראשית כל חייב אני לספר לכם על אבות גיבורנו, על אביו ועל אמו. בואו והחזיקו טובה לי, שפותח אני רק באביו ובאמו, ולא באביו-זקנו ובאבי-אביו-זקנו, כמו שנוהגים שאר הביוגראפים לרגל מלאכתם.[73]

ונשוב אל המכתבים: ב-5 בפברואר שיגר שלום עליכם - עדיין מבית החולים בברן - גלויית דואר קצרה לקוטיק, שהציע לבקרו בשווייץ כדי שיוכל לקיים מצוות ביקור חולים (מכתבו של קוטיק לא נשתמר). הוא דחה באדיבות את הרעיון ("זה יותר מדי רחוק ויקר"), והוסיף: "זהו יום רע עבורי! אבל אל תצטער. אם אחיה, בוודאי אבוא לבקרך בבית הקפה ונשתכר קצת!"[74]

גלויות הדואר הבאות מברן (11-8 בפברואר) אף הן נעות בין פסימיות ("אתמול כבר חשבתי שזה הסוף...";[75] "היה לי לילה רע מאוד, אוי איזה לילה!")[76] לבין תקווה ("ושוב לא טוב - אבל תקוות, תקוות!").[77] כשהוא חש מעט בטוב, הוא פונה לכתיבת האוטוביוגרפיה, "ומתגלגל לפעמים מרוב צחוק. כמו ילד: אומר בעצמו איזו שטות וצוחק ממנה."[78]

לבסוף החליטו רופאיו של שלום עליכם שאין צורך לנתחו וציוו עליו לנסוע לעיירת הנופש האיטלקית נרווי ((Nervi, ליד גנואה. בדרכו לשם, ב-1 במרס, הוא נמצא בווינה ומדווח על כך באופטימיות לקוטיק בשתי גלויות (2-1 במרס).[79] למחרת, ב-3 במרס, הוא משגר גלויה נוספת, הפעם מ"העיר הכי יפה בעולם" - ונציה.[80]

מכאן ואילך הואט מעט קצב ההתכתבות. ייתכן שקוטיק חשש להטריד את שלום עליכם המחלים בנרווי והמתין לאות מצדו. והנה, בפסח תרע"ג, חידש שלום עליכם את הקשר, וזו הפעם היתה בפיו הודעה מעניינת במיוחד, הקשורה בעבודתו הספרותית. הוא החליט לשלב ביצירתו את ידידו החדש, בשמו המפורש, וביקש לשם כך את רשותו. באותם ימים החל שלום עליכם לפרסם בעיתון הוורשאי "היינט" את סדרת הפלייטונים השנייה שלו על מנחם-מנדל, גיבורו הוותיק והאהוב.[81] הוא אמנם קיווה כי תכניתו לשוב ולבקר בפולין ולהיפגש עם קוטיק תצא לפועל בקרוב, אך בסת