אִמִּי / נפתלי הרץ אימבר
נְשָׁמָה טְהוֹרָה
מִכְּבוֹד אֵל אֲצוּלָה,
תִּשְׁכְּנִי
בָאוֹרָה,
וְלִבָּתִי אֲמֻלָּה.
בְּצֵל שַׁדָּי
מָרוֹם תִּשְׁכֹּנִי,
וַאֲנִי בְחַיָּי
קוֹדֵר בָּעֹנִי.
יָבֵשׁ מְקוֹר
עֵינַי,
נִסְתַּם מַעְיַן דִּמְעוֹתַי;
בִּלְעָדֵךְ – מָה
הִנֵּנִי?
לְאַל כָּל חֲלוֹמוֹתַי...
יִדְמוּ מֵיתְרֵי
עֻגָבִי,
בַּל יִתְּנוּ קוֹלָם.
קִבְרֵךְ – לְבָבִי,
וּבִטְנִי – הֲרַת עוֹלָם – –