תל-אביב

בנימין זאב הרצל
תרגם נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

ספר ראשון

I.

ד"ר פרידריך לאֶווענבערג ישב תפוש ברוב שרעפיו בתוגה עמוקה אצל שלחן-השיש העגול בבית המשתה אשר הסכן הסכין מכבר לבקר בו.  בית המשתה ההוא היה בית משתה וויני ישן ברחוב אָלזערגרונד, והוא היה יוצא ובא בבית המשתה הזה שנים רבות, מאז היותו תלמיד בית מדרש המדעים.  כפקיד מדקדק בשעותיו היה שב ובא יום יום בשעה החמישית אחרי הצהרים.  המלצר החולה לבן-הפנים קדם את פניו בענוה.  לאֶווענבערג ברך מדי עברו בקידת-ראש את הגזברית חורת הפנים, בלי דבר עמה דבר.  אז ישב אצל שלחן-הקריאה העגול, וישת את הקופי שלו, ויקרא במה"ע, שהמלצר שקד בחריצות גדולה להגיש אליו.  ואחרי אשר כלה לקרוא את מה"ע לימים ולשבועות, למהתלות, ולמדעים מיוחדים, קריאה שאָרכה תמיד שעה ומחצה, החל לשוחח עם אוהביו, או לחלום בהקיץ.

זאת אומרת:  לפנים היו אלה שיחות, ואולם עתה היו אך לדברי חלומות, כי שני החברים הטובים, שהיו מבלים עמו יחד במשך ימים ושנים ערבים אין-מעשה ורב-ענג, בבית המשתה של בירקענקרייז, מתו בירחים האחרונים.  שניהם היו בכירים ממנו לימים, ולפי אשר כתב אחד מהם, היינריך, במכתבו האחרון הערוך אליו, בטרם ירה כדור מות לגלגלתו, היה הדבר מתאים ומקביל אל סדר הזמנים, שהם היו דרושים לצאת לפניו ולעזוב את ארץ החיים.  השני, אָסוואֵלד, נסע לבראזיליא, למען עסוק שם בישוב קולוניסטים יהודים, וזה מקרוב הכריעתהו שם הקדחת הצהובה, וימת.

הנה כן קרה ויאת הדבר, שפרידריך לאֶווענבערג ישב לבדו זה ירחים אחדים אצל השלחן הישן, ואחרי אשר חדל לטפל בגליונות מה"ע רבים, העמיק מחשבות ויחלום לבדו, בלי בוא בדברים עם איש.  הוא היה עיף, ולא בקש מכירים חדשים, כמו כבר חלפו ימי נעוריו ויהי לשב וישיש, שכבר באה עתו להפטר מחברת בני האדם.  הוא ישב, ועיניו היו נשואות אל האֵר הקל, שהיה פרוש כצעיף על ירכתי האולם.  מסביב לשלחן הקוּביא עמדו צעירים אחדים, ומקלות ארוכים בידיהם, וכל עצמותיהם אומרות תנועות-דחיפה.  הם לא היו נעדרי ענג, אף כי מצבם לא נבדל ממצבו שלו: הם היו רופאים-מתחילים, דקטורים לחכמת המשפטים, אשר זה עתה קבלו תעודותיהם, מלומדי-טחניק, אשר זה עתה באו מספסלי ביהמ"ד.  הם השלימו את הלמודים הגבוהים, אך עוד לא היה להם כל מעשה לעשות את תורתם אומנותם.  רובם היו יהודים, ובשעות, שאז לא שחקו בקלפים, או בקוביא, היו מתאוננים תמיד על "העת הזאת", אשר בה קשה לאדם למצוא חית ידו.  אך עד כה ועד כה היו מבלים את "העת הזאת" בשחוק אין קץ.  לאֶווענבערג היה מתעצב על חדלי-מחשבות אלה, ובאותה שעה היה גם מתקנא בהם.  הם היו באמת ככל האביונים בלי כל מטה לחם, ונבדלו רק בזאת שהם היו אביונים עם תעודות בתי מדרש גבוהים.  הם היו חללי התקופה אשר אז נחה הרוח על המפלגה התיכונה בין היהודים לחנך את בניהם לחכמה ולמדעים גבוהים.  גזרה נגזרה, כי הבנים היה יהיו לאנשים אחרים.  הלאה מן המסחר, מן העסקים!  אז החלה תנועת המונים המונים של הדור הצעיר אל התעודות הגבוהות, אל בתי מדרש המדעים, ואחרית דבר היתה, כי מספר הצעירים שהשלימו חק למודם עלה עד לבלי די, והם לא מצאו אחרי כן כל ענין לענות בו, ולחיות חיים דלים לא יכלו.  כן גם נבצרה מהם מזמה להסתפח על הכהונות ועל הפקודות כחבריהם הנוצרים, ויהיו אפוא כמו מוטלים בשוק.  ולהגדיל את אֵיפת ענים היה בקרבם רגש-כבוד והכרת-עצמם, ויהיו מתגאים ומתרברבים בתארי חכמה שהיו נותנים להם את תור המעלה, בלי כל משען לחיים.  אלה שהיה מעט הון בידם יכלו לאָכלו לאט, או היו הולכים ומכלכלים את נפשותיהם מכיס הוריהם.  אחרים היו אורבים ל"שדוך הגון", בתקוה משחקת לפניהם, להיות לסמוכים על שלחן חותניהם, ועוד אחרים יצאו חוצץ למלחמת תחרות עזה מאד ולא תמיד נקיה מסיגים, במקצעות עבודה אשר בהם קוו להשיג ארחות חיים ענוגים.  וכן הגיעו הדברים עדי הראות המחזה המוזר והמעציב, כי אלה אשר לא חפצו להיות סוחרים ככל הסוחרים, כאשר היו ל"אקאדימיים", עשו עסקים שונים:  עסקים במחלות נעלמות או במשפטים אסורים.  מהם גם היו לסופרי מכ"ע ויסחרו בדעת הקהל.  עוד אחרים התגוללו באספות עם, סבבו, כחנונים, בפתגמים כוללים חסרי ערך, למען עשות להם שם, ולמען חתור לתוך עניני כתות מדינה, למצוא בהם תועלת.

ולאֶווענבערג לא אבה ללכת באחד הדרכים האלה.  "אתה גבר לא יצלח לחיים" אמר לו אָסוואַלד האמלל בטרם נסע לברזיליא, והמלים האלה התמלטו מפתחי פיו בחימה וביגון – "יען כי נפשך מואסת דברים רבים.  אדם צריך לבלוע הרבה, כמו, למשל, תולעים, חלאָה.  זה משמין ומחזק את האדם, והוא אז מגיע לאיזו מטרה.  אבל אתה הלא חמור ענוג אתה.  "לכי לבית המקלט, עוֹפליה!"...  כי אדם הגון אתה, לא יאמן לך איש, יען כי אתה יהודי...  ומה אפוא?  האגורות האחדות של ירושתך תלכנה להן בטרם תתם עבודתך על שרה המשפטים, ואז יהיה עליך לנסות עוד דבר-מה שאתה מואס בו – או להתּלוֹת.  אבקשך, קנה לך חבל, כל עוד לא כלתה הפרוטה מכיסך.  עלי אל נא תשלך את יהבך.  אחת, יען כי לא אהיה פה, ושנית, יען כי ידידך אני".

אָסוואַלד נסה לפתותו לארוח עמו לחברה לברזיליא.  אך פרידריך לאֶווענבערג לא יכול לגמור בדעתו ללכת.  הוא לא גלה לחבריו את סבת מאונו הנעלמה.  הסבה היתה סבה יפה:  קוסמת עם תלתלי זהב ככתם פז, בריאה נחמדה ונפלאה מאד.  הוא לא נועז להזכיר את שם אֶרנסתינה אף באזני שני רעיו אנשי סודו.  הוא ירא פן יהתלו בו, והכאיבו את לבו הרך והענוג והרגש אל הדבר הזה.  ועתה הנה שני הרעים הטובים האלה אינם עוד, ולוא גם חפץ להמלך בהם, לבקש את עצתם ואת עזרתם, לא יכול לעשות זאת.  ועצה ועזרה היו דרושות לו מאד, כי הענין רע וקשה.  הוא חפץ לשער בדמיונו, מה היו השנים האלה אומרים, לוא לא הלכו להם, אך היו יושבים עוד איש על מקומו אצל השלחן העגול.  הוא עצם מעט את עיניו ויחלום את השיחה.

"ידידי, נפשי קשורה בנפש אחת –, הנני אוהב..."

"נער אמלל!" יאמר היינריך.

ואָסוואַלד יאמר:  "אולת כזאת נאה לך ואתה נאה לה, פרידריך אהוב".

"זאת היא יתר מאולת, ידידי האהובים, זה כבר הוא שגעון שנתבּכר יתר מצרכו, כי ה' לאֶפפלער, אביה, הלא ימלא פיו שחוק עלי, כאשר אבוא אליו לשחר את פניו לתת לי את בתו לאשה.  הנני אך עוזר לעורך דין ומשכרתי ארבעים פלאָרין לחדש.  אין לי דבר, זולתי זאת.  הירחים האחרונים השלימו את תבוסתי.  יודע אני, כי זאת היתה סכלות להראוֹת כה גלוי בפני כל אדם.  אך חפצתי להיות בקרבתה, לראות את חן הודה, לשמוע את קולה הנאוה.  המאות האחרונות שנותרו לי מירושתי אזלו.  עלי היה לבקר בימי הקיץ במקום הרחצה, מקום שם היא ישבה, וגם את בתי התיאטראות ומקהלות הנוגנים.  גם היה עלי ללבוש יפה, למען חדור אל המקומות, ששם היתה היא יוצאת ובאה, ועתה כבר הוצגתי כלי ריק, והנני אוהב אותה כאהבתי אז, ועוד ביתר עז".

"ומה אתה אומר לעשות?" ישאל היינריך.

"הנני חפץ לאמר לה, כי אני אוהב אותה, ולבקשה, לחכות לי שנים אחדות, עד אשר אכונן אָשרי בחיים".

ובחלומו בהקיץ הוא שומע את צחוק לעג אָסוואַלד:  "כן, חכות!  אין אֶרנסתינה לאֶפלער כה סכלה לחכות לאיש נפוח כפן, עד אשר יבּול ציץ יפיה.  הלא הצחוק הוא!".

ובאמת נשמע קול צחוק בקרבת פרידריך לאֶווענבערג, ויבהל ויפקח את עיניו.  ה' שיפמאן, פקיד-שלחן צעיר, שהתודע אל פרידריך בבית לאֶפפלער, עמד לפניו, ויצחק מקירות לבו:

– "הנני רואה, כי אֵחרתּ, אדוני הדקטור, ללכת לשכוב אמש, ועתה כבר חטפתך שינה".

– "לא ישנתי", השיב פרידריך במבוכה.

– "אך גם היום נאריך שבת.  הלא תלך היום לבית לאֶפלער!" – ובלי שאול ישב שיפמאן לצד פרידריך אצל שלחן הקריאה.

פרידריך לא אהב את הנער, אך נשא וסבל את חברתו, יען כי יכול לדבר עמו על אדות אֶרנסתינה, ויש אשר יכול לדעת מפיו, לאיזה תיאטרון אֶרנסתינה הולכת, כי היו לה' שיפמאן דברים שבצנעה עם הגזבריות בבתי התיאטראות, ויכול היה לקבל כרטיסין גם בעת אשר רבו הקופצים מאד, ואיש זולתו לשוא בקש לקנות כרטיס.

ופרידריך ענה:  "כן, נקראתי גם היום לבוא לבית לאֶפפלער" וה' שיפמאן אחז מכ"ע בידו ויקרא:  "ראה זה חדש הוא!".

– "מה חדש?".

– "ההודעה הזאת!".

– "האמנם אתה קורא גם את ההודעות?" אמר פרידריך ושפתיו סלסל צחוק קל.

– "האמנם?  ראשית, אני קורא את ההודעות.  זה הוא הדבר הנכבד מכל – חוץ מלוח מחירי השטרות".

– "כן?  ומעודי לא קראתי את רשימת מקח השטרות!".

– "כן...  אתה אדוני...  אבל אני!  די לי להעיף עין קלה על רשימת השטרות, ואודיעך את כל מצב המדינות באירופא כולה...  וסמוך במדרגה לשער זה שער ההודעות.  לא תוכל לשער כמה יש במחלקה ההיא.  הפוך בה והפוך בה דכולא בה.  הרי זה כמו שאני יוצא לשוק.  שם יש המון ענינים ואנשים עומדים למכירה.  רצוני לאמר:  – למכירה, באמת, הכל עומד, כל מה שנמצא בעולם, ורק המחיר הוא לפעמים גבוה, ואין להעפיל לעלות אליו...  כשאני מתבונן בין ההודעות, מהר יודע לי, מה יש לעשות ולקנות.  טוב שידע אדם הכל ושלא יצטרך לדבר-מאומה.  אבל פה אני רואה זה ימים אחדים הודעה, אשר לא אבין בה דבר".

– "ההיא כתובה בשפה זרה?"

– "ראה, ראה נא פה, אדוני הדקטור!" –שיפמאַן הראהו את העלה וירמוז לו על הודעה קטנה, וזה היה תוכנה:

"יבוקש איש משכיל ונואש, נכון לעשות בחייו את הנסיון האחרון.  הצעות תשלחנה נא אל N.   O.   Body במערכת".

– "הדין עמך, השיב פרידריך, זו היא הודעה נפלאה.  איש משכיל ונואש!  אולי יש למצוא כאלה, אבל הפתגם האחרון עושה את הדבר קשה מאד.  עד כמה יהיה אדם נואש, למען עשות את הבחינה האחרונה בחייו!".

– "גם לא נמצא האיש המבוקש ולחנם ידרשהו האדון Body.  הנני רואה את ההודעה בכל יום.  אך נכספה נפשי לדעת מה טיבו של Body זה המבקש אנשים כאלה".

– "אין זה איש".

– "מה פירושם של דבריך:  אין זה איש?"

"N.   O.   Body – קְרא בנשימה אחת Nobody – פירושו בשפת אנגליא:  אין איש".

– "כן!  כן!  ולא עלה על דעתי לשער כי זאת היא אנגלית.  טוב שידע אדם הכל, ולא יהיה צריך לדבר...  אבל השעה עוברת.  ועלינו למהר, לבל נאחר לבוא לבית לאֶפפלער.  היום עלינו לכוון את השעה".

– "מה יום מיומים?" – שאל לאֶווענבערג.

– "צר לי מאד!  לא אוכל לגלות לך.  אני איש סוד...  אבל תוכל לדעת מראש, כי דבר מה יבוא שם בהיסח הדעת.  מלצר!  אחפץ לשלם!"

"דבר עתיד לבוא בהיסח הדעת?" – פרידריך חש פתאום מעין רגש פחד.

בעזבו בחברת שיפמאן את בית המשתה ראה במגרעת הקיר אצל הדלת נער קטן כבן עשר שנים.  הנער משך את כתפותיו למעלה בבגדו הדק ואת זרועותיו אמץ אל בשרו וברגליו בוסס את השלג, שהביא הרוח לזוית מכוסה זו.  רקידת רגלי הילד עשתה כמעט רשם מצחיק.  אך פרידריך ראה כי הילד האמלל קופא מקרח בנעליו הקרועים.  הוא שלח ידו לצלחתו ולאור המנורה הבוערת הוציא מפרוטותיו שלש פרוטות וימסרן לנער, והנער קבלן וישב בלחש:  חן!  וירץ לו.

– "מה?  התומך אתה בידי הקבצנים בחוץ?" – שאל שיפמאן בזעם.

– "לא אאמין, כי הקטן הזה מתגולל בשלג של טבת לשם תענוג...  גם נראה לי, כי מילדי העברים זה".

– "אם כן יפן אל הקהל, או אל חברת כל ישראל חברים, ואל יעמוד בקרנות בתי המשתה!".

– "אל נא תרגז, אדוני שיפמאן, הן לא נתת לו דבר".

– "אהובי הדקטור – השיב שיפמאן בעוז – הנני חבר לחברה כנגד העוני והקבצנות.  קצבה לשנה זהוב אחד".

 

II.

לאֶפפלער ומשפחתו גרו במכפלה השניה של בית גדול ועשוי לדַיַרִים רבים ברחוב גונזאגא.  בתחתיים היה בית המסחר הגדול לסחורת אָריג, ועליו נקרא שם:  "מאָריץ לאֶפפלער ושותפו".

בבוא פרידריך ושיפמאן אל המסדרון, ראו על פי המעילים ואדרות החרף הרבות שהיו תלוים שם, כי היום רב מספר הנאספים ממספרם בכל יום.

– זה הוא כמו בית מסחר בגדים – העיר שיפמאן.

בטרקלין היו אנשים אחדים, שכבר נודעו לפרידריך מתמול שלשום.  אך זר היה לו האיש הקרחַ, שישב לימין אֶרנסתינה אצל הפסנתר, ויאר פניו אליה בצחוק חן, כאלו מודע היה לה מכבר.

העלמה הצעירה הושיטה את ידה ברצון לארח הבא.

– אדוני ד"ר לאֶווענבערג, הרשני נא להציגך!  זה הוא האדון ליאופולד וויינבערגער.

– סגן הראש של בית המסחר:  שמואל וויינבערגער ובניו בברין – השלים אביה אחריה, לא בלי הדר ותשואות חן.

שני האנשים הושיטו את ידיהם איש אל אחיו עליזים ושמחים, ופרידריך ראה בעת הזאת שלא במתכוון, כי סגן הראש של בית המסחר בברין הוא זוֹגדָס מְעַוֵת הראות ו"רואה החדר והעליה כאחד", וכף ידו לחה ורטובה מאד.  הדברים האלה לא היו רעים בעיני פרידריך, יען כי הם גרשו את הרעיון הראשון שהבריק בקרבו כחץ ברגע בואו.  אֶרנסתינה ואיש כזה – לא, היה לא תהיה!  בתמונתה שנראתה לעיניו עתה, גבוהה, רבת חן, וראשה הנאוה נטוי מאד, הרהיבה את עיניו.  אך הוא אֻלץ להנזר מעט לאחור, כי ארחים חדשים באו, וגם לקראתם יצאו בעלי הבית לקדם את פניהם בברכה.  אך האדון ליאופולד וויינבערגער מברין החזיק מעמד בסרבנות לימין אֶרנסתינה.

ופרידריך חקר את שיפמאן.

– זה האדון וויינבערגער הוא, כנראה, מודע ובן-בית מאז.

– לא! – השיב שיפמאן – הם יודעים אותו זה אך ארבעה עשר יום, אך זה הוא – בית מסחר יפה מאד לסחורת אָריג.

– מה הוא יפה מאד?  בית המסחר, או האריג? – שאל פרידריך עלז ושקט בידעו, כי האיש, שהכירו אותו זה אך ארבעה עשר יום, הן עוד לא היה לחתן.

– גם זה גם זה – השיב שיפמאן – שמואל וויינבערגער ובניו מקבלים בהלואה כמה שיחפצו בעד למאה...  זה הוא לעילא ולעילא...  בכלל, הכל יפה פה היום.  הבט נא שמה:  זה האיש דל הבשר, ועיניו כה זכוכיות, הוא ממלא מקומו של הבארון גאלדשטיין.  הוא אדם רע-המראה, אבל הוא אהוב מאד.

– מדוע?

– מה מדוע?  יען כי הוא ממלא מקומו של הבארון גאלדשטיין...  היודע אתה את האיש עם זְקַן-הלחיים, ששיבה זרקה בו?  גם את זה לא תדע!  אבל אי מזה באת?  זה הוא רב-סרסרים לאַשנר, אחד מענקי הבירזא.  זה מצחק באיזה אלפים שטרות כמו לאחר יד.  עתה הוא, במקרה, עשיר גדול.  מי יתנני כמהו!  היהיה לו עוד דבר מה בשנה הבאה – לא אדע.  היום מתנוססות על אשתו אבני השהם הגדולות בגדולות, והנשים האחרות מתקנאות בה.

הגבירה לאַשנר ישבה באחת זויות הטרקלין בחברת גבירות עדויות עדי רב, ותשוחחנה ברגש רב על דבר צניפים.  שאר האגודות עוד היו קרות-רוח, כמו לפני משתה הערב.  גם היו כאלה אשר כמו השתוממו מבשורת פתאום ומן החדשה אשר לא שערו שתמהר כה לבוא חיש קל, היא החדשה שעל אדותיה רמז שיפמאן בשיחתו בבית הקופי.  הם התלחשו, ויעמידו פניהם כמסתירי סוד.  פרידריך חש את נפשו במצב לא נעים, ולא ידע מה.  בחברה הזאת היה החלק אשר לקח והמקום אשר קבע לעצמו דל מאד, סמוך ודומה למקומו של שיפמאן.  בימים אחרים לא עלה הרעיון הזה על לבו, יען כי בכל פעם היתה אֶרנסתינה קרובה אליו, ובה כל מעיניו, ולא עלה על לבו כל רעיון אחר.  אך הפעם לא נשאה אליו עין ולא דברה אליו דבר.  אין זאת כי אם האדון וויינבערגער איש ברין הוא בעל שיחה ערבה ומושכת את הלב.  ועוד אחת חש פרידריך כדבר שדכא את רוחו.  הוא ושיפמאן לבדם לא לבשו את הבגד קצוץ הכנפים או את ה"סמאָקינג", אך באו עוטים בגדי בקוּר פשוטים.  הדבר הזה הבדילם גם במראיהם החיצון כחלכאים אשר בחברה זו.  האח, מה אּותה נפשו לצאת, אך הוא לא מצא און לו לעשות כן.

והטרקלין הגדול כבר היה מלא מפה אל פה, והנאספים כמו עוד חכו אל בוא פנים חדשות.  אז פנה פרידריך אל אחיו לצרה ושאלה בפיו.  ושיפמאן ידע להשיבו, כי אך זה עתה שמע את דבר הגבירה בעלת הבית שדברה בלחש.

– מחכים אך לגרין ולבלוי.

– מי היה? – שאל פרידריך.

– מה?  האין אתה יודע את גרין ואת בלוי?  שני הפקחים אשר בווין!  הן אין אספה, אין חתונה, אין סעודה שלפני החתונה, או כל מה שיהיה, בלי גרין ובלוי.  יש אומרים:  גרין הוא הפקח, ויש אומרים:  בלוי.  גרין עושה את מהתלותיו יתר בלשון נופל על לשון;  ובלוי אוהב יתר לצחק על האנשים, על כן קבל בלוי הרבה יתר מכות לחי, אבל זה אין מעכב.  לו יש מששת ימי בראשית פנים עשויות לכך.  אין לחייו מאדימות כאשר יכו עליהן...  בחברת נכבדי היהודים חביבים שני האדונים האלה מאד.  אך איש לא יוכל לדבר את רעהו לשלום, ולא נפלאת היא, כי הלא בני אומנות אחת המה.

ותנועה קלה נראתה בטרקלין.  האדון גרין בא:  אדם רזה וארוך וזקנו אדמדם ואזניו סרוחות ובולטות מאד מן הראש.  האדון גרין היה קורא להן:  אזנים פגומות, יען כי הסחוּסים לא היו משוקעים כצבט, אך שטוחים ומרוקעים לחוץ.

ואמה של אֶרנסתינה נגשה לקראת הגחכן המפואר בתוכחת חן:

– מדוע אך זה עתה באת, אדוני גרין?

– לא יכולתי לאַחר עוד יתר מאשר אֵחרתי – השיב בלעג.  אלה אשר שמעו, צחקו כמכירים טובה.  אך על פני הגחכן נפל צל:  בלוי בא.

האדון בלוי, בעל קומה ממוצעת, כבן שלשים, פניו גלוחים חלקים, ועל חוטמו הכפוף מאד משקפים-צובטים.

– הייתי בתיאטרון הוויעדעני – אמר – בחזיון שנערך בפעם הראשונה, ואחרי המראה הראשון יצאתי.

ספורו עשה רשם, נשים ואנשים התקבצו מסביב לבלוי, שהוסיף להודיע:

– למראה הראשון לא היתה מפלה, וזאת הפליאה את לבות כל הרואים.

והגבירה לאַשנר קראה אל אישה באַדנות:  מאָריץ, מחר אלך לראות.

ובלוי הוסיף לאמר:  אוהבי האנשים שכתבו את התורף התענגו מאד.

– האם כה טובה היא האוֹפיריטא?  שאל שלעזינגער, ממלא מקומו של הברון גאלדשטיין.

– לא!  כה רעה היא! – באר בלוי – הן ידידי המחבר מתענגים אך אם החבור הוא רע.

וילכו אל השלחן הערוך.  לשכת האכל הגדולה היתה הפעם צרה מהכיל את הארחים הרבים, וישבו צפופים ורחוקים מאד, ואֶרנסתינה ישבה אצל האדון וויינבערגער, ופרידריך ושיפמאן הצרכו לשבת בקצה השלחן.

בתחלה רבו קשקושי הקערות וצלצלי כלי האכל מן השיחה והאדון בלוי קרא אל חברו מן העבר השני של השלחן:

– גרין, אל נא כה תרים את קול אכילתך.  אין אדם יכול לשמוע את קול דגו בשבתך עמו במסבה.

– לא לך לאכול דג, כי אם ירך כבש (נייד-האממעלקיילע, לשון נופל על לשון בש"א מקנא:  ניידהאממעל).

אוהבי האדון גרין צחקו על המהתלה הזאת, ואוהבי האדון בלוי מצאוה תְּפלָה.

אך עיני הנאספים הוסרו מאת שני הבדחנים האלה בהשמיע איש בא בימים, שישב אצל הגבירה לאֶפלער, את דבריו בקול רם:

– אצלנו, במיהרן, המצב משתנה לרעה.  בערי השדה הקטנות חיי "האנשים שלנו" תלואים להם מנגד.  אם האשכנזים זועפים, הם מנפצים את חלונות היהודים.  אם הטשחים מרי נפש, הם פורצים בבתי יהודים.  האמללים החלו לצאת מן הארץ, אך אין הם יודעים אנה יפנו.

– מאָריץ, צעקה ברגע ההוא מרת לאַשנר, הנני חפצה ללכת מחר אל הבורגתיאטר.

– הניחי לי עתה – ענה הבירזיאני – ד"ר ווייס מספר עתה איך הוא מצב הדברים במאֶהרין.  בי נשבעתי, לא תאר ולא הדר.

שמואל וויינבערגער, אביו של האדון ליאופולד וויינבערגער, התערב אף הוא בשיחה:  אדוני הד"ר, אתה, בהיותך רב, הסכנת לראות את הדברים כהים מאד.

ווייס רואה תמיד שחור (לשון נופל על לשון) – קרא אחד הבדחנים, אך המהתלה היתה כקול קורא במדבר.

ושמואל וויינבערגער הוסיף לאמר:

– בבית חרשת המעשה אשר לי שלום לי מסביב, ואין מגור.  שערורה כי תקרה, הנני קורא לשוטרים, או אני הולך אל המצביא הראשי.  אשר אך יראה האספסוף את הרמח, מרדות תבוא בלבו.

– אבל הלא זה מצב רע מאד, העיד הרב ווייס בנעימה.

ועורך הדין ד"ר וואַלטר, ששמו פייגעלשטאָקק לפנים, העיר: 

– כבר לא אדע מי אמר זאת:  הכל יש לעשות ברמחים, אך אַל לשבת עליהם.

– כבר רואה אני – אמר לאַשנר – כי כולנו נְצֻוֶה לשאת את הטלאי הכתוּם.

– או לצאת מן הארץ – העיר הרב.

– אבקשך לאמר לי לאָן – שאל וואַלטר – האם במקום אחר טוב המצב מפה?  גם בצרפת החפשית יד האנטישמיים על העליונה.

אך ד"ר ווייס, רב עני מעיר קטנה במאֶהרין, אשר באמת לא ידע, לאיזו חברה התגלגל ויפול עתה, נועז להעיר בענוה:  זה איזה שנים יש תנועה.  קוראים לה:  ציונית.  היא נכונה לפתור את שאלת היהודים על ידי ישוב אדיר.  כל אלה, שכבר נלאו לסבול, יצאו לארץ הורינו העתיקה, לפלשתינא.

הוא דבר במנוחה גדולה, ולא ראה כי פני האנשים אשר מסביב התעַותו לצחוק, ויהי נפעם מאד, בשמעו כי בהוציאו מפיו את השם פלשתינא התפרץ מפיהם קול הצחוק.  והקול היה בלול בכל טעמי הנגינה.  הנשים כעכעו בלחש, הגברים נערו וינהמו וירעימו בצחוק.  אך פרידריך לאֶווענבערג לבדו מצא את פרץ הלעג הזה עז ושובב מאד לנכח האיש הזקן.

והאדון בלוי כון את רגע השביתה הראשון בצחוק-המקהלה להשמיע את הדבר הזה:  לוא היתה באוֹפיריטא החדשה אך מהתלה אחת כזאת, כי עתה נצלנו.

וגרין צעק:  אני אהיה לציר בווין.

שאון צחוק חדש.  אחדים צעקו:  גם אני, גם אני!

אז אמר בלוי בתום:  אדוני, לא יתכן!  אדמה, כי ממשלת אוסטריא לא תקבל צירים יהודים רבים כאלה.  לכו ובקשו לכם כהונות אחרות.

אך הרב הזקן היה נבוך מאד, ולא נשא עיניו מן הקערה אשר לפניו, בעת אשר גרין ובלוי התנפלו על הענין ויכרסמוהו בנפשם שבעם, וידושו את הערוגה הזאת הלוך ודוש אותה עד אין קץ.  הם חלקו את הממלכה החדשה, ויתארו את פני הענינים לעתיד לבוא.  ביום השבת תהיה הבירזא סגורה.  לאנשים שהביאו תועלת לארץ המולדת, או לבירזא, יתן המלך את "אות הכבוד של דוד", או את אות הכבוד של "חרב הבשר".  אך מי ימלוך?

– הבארון גאָלדשטיין ולא זולתו – קרא הבדחן בלוי.

והאדון שלעזינגער, ממלא מקומו של השלחני המפואר הזה, העיר ברוח מרה:  אבקש לבלי הכנס את גופו של הבארון לבית גאָלדשטיין אל המשא והמתן הזה – למצער, לא בפני.

כמעט כל הנאספים נענעו לו בראשיהם.  האדון בלוי המחודד היה פורץ לפעמים פרצים כאלה ועושה מעשים שלא כשורה.  סחוב את הבארון גאָלדשטיין הלום וטפל בו ברוח בדחנות – זאת היתה באמת יתרה מן המדה.  אך האדון בלוי הוסיף לאמר:

"לשר המשפטים יהיה האדון ד"ר וואַלטר.  אצילות תנתן לו עם התאר:  לבית פייגעלשטאָקק.  וואַלטר אציל לבית פייגעלשטאָקק!

קול צחוק נשמע.  פני עורך הדין אדמו לשמע שם אביו, ויאמר אל הלץ:  זה כמה לא היתה כף זרה בלחייך, אדון.

וגרין, המומחה בלשון נופל על לשון, אך זהיר מחברו, לחש לשכנתו צרוף אותיות, שמהן יצאה המלה אָהרפייגעלשטאָקק (אָהר-פייגע – מכת לחי בש"א).

והגבירה לאַשנר חקרה:  היהיו בתי תיאטרות גם בפלשתינא – ולא, בל אלך שמה!

– אין ספק, גבירה נכבדה, השיב גרין, בעת מערכות חג בתיאטרון של החצר בירושלם תהיה כל האיזראעליטע (לנע"ל:  עליטע – מבחר החברה) נאספה.

והרב ווייס העיר בהכנעה:  במי אתם מצחקים, אדוני, הלא בנפשכם!

– לא, אך בכובד ראש נדון על עצמנו, השיב בלוי.

– הנני מתגאה במה שאני יהודי, השיב לאַשנר, כי לוא גם לא התגאיתי, הלא אעפ"כ יהודי הייתי.  לכן טוב לי שאתגאה.

ברגע הזה יצאו שתי הנערות המשרתות להביא קערות חדשות ובעלת הבית העירה:

– כשהמשרתים פה, טוב לבלי דבר על עניני היהודים.

ובלוי השיב חיש קל:  סלחי גבירה רבת החסד.  לא ידעתי, שמשרתיך אינם יודעים, שאתם יהודים.

אחדים צחקו.

– ידעו או לא ידעו, העיר שלעזינגר ברגש גאון – אבל אין כל צרך לתלות את הדבר כפעמון גדול.

ויין שאמפאניה הובא.  שיפמאן דחף באַמתו את שכנו פרידריך לאֶווענבערג:

– עתה יפרוץ הדבר!

– מה יפרוץ? – שאל פרידריך.

– העוד לא גלית זאת?

לא, פרידריך עוד טרם גלה זאת.  אך ברגע משנהו כבר באה ההתגלות.

האדון לאֶפלער הכה בסכינו אל זכוכית כוסו ויקם.  דומיה מסביב.  הנשים הפנו את שכמיהן אל מסעדות כסאיהן.  החַיְכן בלוי הביא מהר עוד נתח אחד לתוך פיו וילעוס, בעת אשר אבּא לאֶפלער דבר.

– ידידי הנכבדים מאד!  מה טוב חלקי ונעים גורלי, כי בשורה משמחת בפי.  בתי אֶרנסתינה באה בברית האירושין עם האדון ליאופולד וויינבערגער מברין, סגן הראש של בית המסחר:  שמואל וויינבערגער ובניו.  יחי זוג הארושים, יחי!

– יחיו!  יחיו!  יחיו!  כל הנאספים קמו.  הכוסות צלצלו.  אז החלו ללכת מסביב לשלחן, אל ההורים, אל החתן והכלה, לברך.  גם פרידריך לאֶווענבערג הלך בדרך הזה, אף כי ענן רבץ למול עיניו.  רגע עמד לפני אֶרנסתינה, וביד רועדת הגיש את כוסו אל כוסה.  היא הביטה אליו חיש קל, אך מהר הסבה את עינה.

אז עלתה רוח הנאספים והמסובים.  ברכה אחרי ברכה נשמעו.  שלעזינגר נשא נאום נהדר.  גרין ובלוי עלו לתכלית שלימות כשרונם;  גרין צרף אותיות ויעקם מלים בברכתו עוד יתר מאשר הסכין, ובלוי עשה רמזים שונים שדוקרים את פלוני ואת אלמוני.  החברה היתה עליזה מאד.

פרידריך שמע ולא שמע את כל הדברים האלה, כמו מרחוק, ויחש את נפשו, כאלו היה נתון בתוך ערפל, שבו אין לראות דבר ואין לשאוף רוח.

המשתה בא אל קצו.  פרידריך הגה רעיון אחד:  להמלט, הרחק הלאה מכל האנשים והנשים האלה.  הוא היה בעיניו כמו למותר בבית הזה, בעיר הזאת, וגם, בתבל.  אך כאשר חפץ להעלם בלחץ הקל שהיה שם אחרי המשתה ולצאת בהחבא, חסמה אֶרנסתינה את הדרך לפניו.  וקולה היה נעים, בעצרה אותו:

– עוד לא אמרת לי דבר, אדוני הדקטור!

– מה אגיד לך, עלמה כבודה, אֶרנסתינה?...  הנני מברכך...  כן, כן – הנני מברכך ברכת אֹשר רב לברית האירושין הזאת.

אך אז כבר חש החתן אליה, וישם את זרועו, כבוטח ברכושו, על מתניה, וימשכה אליו.  ובת צחוק רחפה על פיה.

 

III.

בצאת פרידריך לאֶווענבערג לאויר ליל החרף, שם לפני נפשו את השאלה, מה היה נמאס יתר:  הכרת פני האדון וויינבערגער מברין שענתה בו כי הוא יודע שאֶרנסתינה היא לו ובוטח ברכושו זה אשר רכש, או הצחוק הקל על פני העלמה הצעירה, שנראה לו מכבר כה מלא חן.  אֵיך?  זה רק ארבעה עשר יום ידע "סגן ראש בית המסחר" את היפה, וכבר יכול להניח את כף ידו המזיעה על מתניה.  מה נתעב המסחר הזה!  זאת היתה הריסת דמיון יפה.  סגן הראש הוא, כנראה, בעל כסף, ולפרידריך אין כסף.  בפמליא הזאת, מקום שם מבינים אך ערך תועלת ותענוג, הכסף הוא הכל.  ובכל זאת עליו לשים פניו רק אל חברה זו, חברת בעלי בתים יהודים.  עליו לחיות עם האנשים האלה, ובעונותיו הרבים! גם מיד האנשים האלה, כי אך הם יוכלו להמציא לו עבודה, כאשר יהיה לעורך דין, או אם יצליח איש, והיה ליועץ למשפטים לאיש כלאַשנר, כי הנה אין להרקיע לשחקים ולחלום חלום, כי הבארון גאלדשטיין יקרא לאיש לשים את המשרה על שכמו להיות ליועץ לו!  הן החברה הנוצרית, או בעלי ברית נוצרים, שיבואו למסור את דיניהם, הן הן מטרות שאין להשיגן.  ומה אפוא לעשות?  או להתאים ולהקביל אל תכונת החברה של לאֶפלער, לחזות כמהו את חזון החיים השפלים, להגן על עסקי אנשי ממון, ואז, אחרי ימים ושנים:  פתוח לשכת עורך דין ויכול לשאת עין לאָרש עלמה אשר אחרי עבור ארבעה עשר יום תתן ידה ולבה לאדם מן השוק ראשון ראשון שבא.  או, אם כל אלה הם לזרא, אז אך טוב היות האדם לבדו, גלמוד ועני.

צולל במחשבות כאלה בא שנית עד הקופי בירקענקרייז.  כי מה יחל לעשות עתה בביתו ובחדרו הצר?  השעה היתה העשירית.  הישכב עתה?  כן, לוא ידע, כי אין תקומה ואין יקיצה מן הַשֵׁנה...

לפני פתח בית הקופי כמעט כשלו רגליו על גוף קטן.  בפתח על המדרגות רבץ נער, ופרידריך הכירהו.  זה היה הנער אשר לו נתן איזה אגורות לפני שעות מעטות.  

וידבר אליו קשה:  מה?  העוד הפעם באת לבקש נדבות?

והנער השיב בקול רועד מקור:  הנני מחכה לאבי.  ויקם ויקפץ וַיְעַמֵּל את זרועותיו, למען התחמם.  ופרידריך היה כה נדכה, עד כי נחומיו לא נכמרו לילד הקופא מקרח.

הוא בא אל הלשכה המלאה עשן, וישב על מקומו הקבוע אצל שלחן הקריאה.  בשעות ההן היה מספר הנאספים בבית הקופי אך מעט.  אך בזויות היו משחקים מאַחרים אחדים, שפרידתם איש מרעהו היתה קשה, וינסו לשוב ולצחק, ובכל פעם היו אומרים כי זאת היא הפעם האחרונה ולא יוסיפו עוד, ובכל פעם הוסיפו עוד.

פרידריך ישב מספר רגעים, ויבט לפניו בלי ראות דבר, ואז בא איש רב-דברים אשר ידעהו ויגש אל השלחן.  ופרידריך בקש מנוס לו בגליון מכ"ע, ויעמד את פניו, כאלו קרא.  אך כאשר שם עיניו אל הגליון, וירא את ההודעה, שעל אדותיה דבר אליו שיפמאן לפני שעות אחדות:

"יבוּקש צעיר משכיל ונואש, הנכון לעשות בחייו את הנסיון האחרון.  לשלוח הצעות אל N.   O.   Body בבית המערכת".

– מה נפלא הדבר!  עתה מתאֶמת ההודעה הזאת אליו.  הנסיון האחרון!  החיים היו עליו למשא גם בלעדי זאת.  בטרם ישליכם אחרי גוו כידידו האמלל היינריך, הלא טוב טוב לו כי ינסה לעשות עמהם דבר.  אז קרא למלצר וידרוש ממנו כרטיס-אגרת, ויכתוב עליה את המלים המעטות האלה:

"אני שלךָ.  ד"ר פרידריך לאֶווענבערג IX, האַהנגאססע 67".

ובעת אשר סגר את הכרטיס נגש איש אליו מאחוריו ויקרא:  משרקות לשנים, נושאי מכנסים, כפתורים לכתנות, אולי יואיל אדוני?

ופרידריך הניס את הרוכל הסרבן במלה עזה.  והרוכל נסוג אחור בהביטו בחרדה אל המלצר, ובפחדו, פן יציאהו זה החוצה.  אז נחם פרידריך על אשר הפחיד את האיש העני ויקרא לו לשוב, וישלך מטבעות אחדים אל קופת הרוכלין שלו, והאיש הקריב אליו את סחורתו:

– אין אני מבקש נדבות.  עליך לקנות דבר מה, ואם לא – לא אוכל לקבל מתנת חנם.

למען הפטר ממנו לקח פרידריך כפתר-כתנת מן הקופסא.  אז הודה האיש לפרידריך חסדו וילך לו.  ופרידריך הביט אחריו בקר רוח, בגשתו אל המלצר, ובתקעו לידו את המטבעות אשר אך זה קבל, והמלצר הוציא מסל ככרי לחם ישן, ויתנם לרוכל, והרוכל מלא בהם את צלחתו. 

ופרידריך קם ממקומו למען צאת.  בעמדו לפני פתח בית הקפי ראה עוד הפעם את הנער הקודח מקרח, ואולם עתה נלוה עליו הרוכל ויתן לו ככר לחם יבש.  הנה כן היה זה אבי הנער.

– מה אתם עושים פה?  שאל פרידריך.

– הנני נותן לו את ככרות הלחם למען ישאם אל ביתי, אל אשתי.  זה הוא "פדיוני" הראשון היום.

– האמת נכון הדבר?  חקר פרידריך.

– מי יתן והיה לא-אמת, כמו שהוא אמת – השיב האיש באנחה – בכל מקום מגרשים אותי החוצה, בחפצי לסחור.  אין לו ליהודי כי אם להשליך את גוו אל הדאָנוי.

ופרידריך אשר זה אך עתה מצה חשבונו עם החיים, ראה פה פתאום מקרה שהביא לידו לעשות דבר, להביא תועלת לאיש.  זאת היתה פניה חדשה לרעיוני לבו:  הוא זרק את מכתב-הכרטיס אל הקופסא למכתבים, ואז הוסיף ללכת עם שניהם, ויאזן לספורי הרוכל.

– מגאליציא באנו הלום.  בקראקא ישבתי אני ושלש משפחות עמי בחדר אחד.  חָיִינו מן בלימה, ואומר בלבי:  מצבי לא יוכל להיות רע מעתה, ואבוא הלום עם אשתי וילדי.  פה לא רע המעמד משהוא שם, אך גם לא טיב משם.

– כמה ילדים לך?

והרוכל החל לאנוק דרך הלוכו:  "חמשה היו לי, שלשה מתו עלי מאז אני יושב פה.  ועתה אך זה לי, וגם ילדה קטנה שעוד לא נעתקה משדים...  דוד, אל נא כה תמהר לרוץ!

והנער הסב פניו אליו, ויאמר:  אִמא היתה כה רעבה, כאשר נתתי לה את שלשת הקרייצער מאת האדון הזה.

– כן!  האתה היית האדון הטוב?  אמר הרוכל ויקד אל כף יד פרידריך לנשקה.

ופרידריך משך חיש קל את ידו ממנו, ויאמר:  אבל איזו מחשבה עלתה על לבך?  הגד נא בני, מה עשתה אמך עם שלשת הקרייצער?

– קנתה חלב בעד מרים – השיב דוד הקטן.

– מרים היא ילדתנו השניה – באר הרוכל.

– והאֵם הוסיפה לשאת רעב? – שאל פרידריך, נפעם מאד.

– כן, אדון – השיב דוד.

ולפרידריך היו עוד זהובים אחדים בצלחתו.  אם יש לו איזה זהובים, או אין לו – אחת היא, כי אם כה ואם כה, הלא גמר את חשבונו עם החיים, ולאנשים האלה יכול להקל את העוני המר, לוא גם לעת קצרה.

– איה מקום משכנכם?  שאל את הרוכל.

– ברחוב בריגיטענאויער.  יש לנו חדר – אבל כבר העיד בנו בעל הבית, כי לא יוסיף לתת לנו מעון.

– טוב הדבר, אך אבקש להוכח לדעת, אם כל זה אמת.  הנני הולך עמכם לביתכם.

– במטותא ממך, השיב הרוכל, התענג לא תתענג, אדוני רב החסד.  הננו שוכבים על תבן...  חפצתי לסור עוד לבתי קופי אחרים, אך אם אתה מבקש זאת, אלך לביתי.

וילכו דרך גשר אוגארטען בואכה מגרש בריגיטטען, ודוד, אשר הלך עתה לימין אביו, שאל בלחש:

– אבא, הרשות לי לאכול פת לחם?

– אכול, השיב הזקן, וגם אני אקח פת קטנה, ועוד יִוָתר בעד האם.

ואז נשמע קול הלעיסה אשר לעסו האב והבן את המאפה הישן שהוציאו מכיסם.

ויעמדו לפני בית גבוה וחדש.  הבית נדף ריח בנין אשר זה מקרוב נגמר.  הרוכל משך בפעמון.  איש לא ענה.  כעבור רגע משך שנית בכפתר הנחשת ויאמר:

– השוער כבר ידע מי בא, ואיננו נחפז.  יש שאני עומד פה שעה רצופה.  זה הוא בן אדם עז.  יש שהנני מפחד לבוא, אם לא אוכל לתת לו חמשה קרייצער דמי נעילה.

– ומה אתה עושה אז?  שאל פרידריך.

– אז אני מתהלך עד הבקר, עד שפותחים את השער.

ופרידריך אחז את הכפתר וימשוך בעוז פעמים אחדות.  אז נשמע שאין מאחורי השער.  צעדים מתנהגים בכבדות, צלצלי מפתחות, ודרך הבקעים נראה אור.  השער נפתח.  השוער אחז מול פניהם את המנורה ויצעק:

– מי זה כה קורע את הפעמונים, מי?  חלאַת היהודים?

והרוכל הצטדק במרך לב:

– לא אני עשיתי זאת, אך האדון הזה!

והשוער גדף:  עזות כזאת!...

– כרגע דום!  קרא אליו פרידריך בקול נגיד ומצוה, וישלך לרגליו מטבעת כסף.

כשמוע השומר את צלצל הכסף נכנע, ויאמר:

– לא כונתי אל כבוד מעלתך.  אך היהודים האלה!

– דום – שנה פרידריך – והאר לי דרך המדרגות!

השוער השתחוה, וירם את מטבעת הכסף:  כתר שלם.  זה הוא, בל"ס, אדון גדול.

– מעוני במכפלה החמישית, אדון רב החסד – אמר הרוכל – ואולי ישאילנו האדון השוער חתיכת נר.

– לליטוואק לא אשאיל דבר, קרא זה, אך אם כבוד מעלתך חפץ בחתיכת נר...

ויוצא את הנר מן המנורה ויתננה לפרידריך, ואז נעלם הלך ונהם.  ופרידריך עלה עם ליטוואק ודוד במדרגות העולות אל המכפלה החמישית.

ובאשרם כי לקחו נר, יען כי לילה הקיפם מסביב.  גם בחדר בעל חלון אחד, אשר היה בו המעון, לא נראה אף נר, אף כי האשה, שהיה לה משכב ערוך על מצע תבן, ישבה ערה...  פרידריך ראה באפלה הבהירה של אור הנר, כי לא היו כל כלי בית בחדר, לא כסא ולא שלחן ולא מלתחה.  על קרש החלון עמד לנינים אחדים וקדרות שבורות.  מראה העוני הנורא מכל מורא.  האשה אחזה ילדה קטנה ומיללת על חָזֶהָ הרפה, ותבט אל הבאים בחדרה: 

– מי זה, חיים?  אנקה בפחד.

– אדון טוב – הרגיע אותה אישה.

ודוד נגש אליה:  אֵם, הא לחם, ויתן לה לחם.

ותשבור את הלחם ותבצע פרוסה ביגיעה ותגישנה אל פיו.  היא היתה דלה ורזה ונחלאה מאד, אך על הפנים אשר עששו, עוד נכרו עקבות יופי שעבר.

– פה אנו שוכנים, אמר חיים ליטוואק בצחוק מר – אבל אין אני יודע אם עוד מחרתים יהיה המעון הזה לנו.  כבר הודיעו לנו, כי עלינו לצאת.

והאשה נאנחה.  דוד ישב אצלה על התבן וידבק אליה.

– וכמה דרוש לך, למען תוכל להותר פה? – שאל פרידריך.

– שלשה זהובים, באר ליטוואק – זהב וחצי שכר דירה, והשאר גברת הבית נושה בי.  מאין אקח שלשה זהובים עד מחרתים?  ואז נשכוב עם הילדים בשוק...

– שלשה זהובים – יללה האשה בדומיה ובלי תוחלת.

פרידריך שלח ידו אל צלחתו.  שמנה זהובים היו בכיסו, ויתנם אל הרוכל.

– אֵל צדיק!  האפשר הדבר? – קרא חיים, ודמעות נזלו על לחייו – שמנה זהובים!  רבקה!  דוד!  האֵל עזר לנו!  יהי שמו מבורך!

גם האשה רבקה היתה כמוכת שממון.  היא קמה ותכרע על ברכיה ותזחל אל הפודה והמציל.  בזרועה הימנית אחזה את העולל הישן בטפוחיו, ובשמאלה תפשה את כף יד פרידריך, למען נשקה.

הוא נער את כפו מהנשיקה וַיֵחָלֵץ מקבל את הברכות:

– אל נא תעשו מעשים זרים כאלה!  לי הזהובים האחדים האלה הם לא-דבר – אם יש לי או אין לי.  דוד יאיר נא לי ברדתי.

האשה נפלה על משכבה ותגעה בבכיה מרוב שמחה.  חיים ליטוואק החל ללחוש תפלת עברית.  פרידריך יצא בלוית דוד.  כאשר היו במכפלה השניה, עמד דוד, ובידו הרים את הנר, ויאמר:

– האלהים יַעֲשֵׂנִי לאיש חזק.  אז אשלם לך.

לב פרידריך פג מן הקול ומן המלים האלה ששמע פתאום מפי הנער הקטן.  דבר-מה אמיץ וּמְבֻכָּר מאד היה בו.

– כמה מספר שנותיך?  שְׁאָלָהוּ.

– אדמה, כי עשר, ענה דוד.

– ומה אתה חפץ להיות?

– הנני חפץ ללמוד, ללמוד הרבה מאד.

בלי משים התאנח פרידריך – ואם חושב אתה, כי זה מספיק?

– כן!  השיב דוד – שמעתי, כי מי שלמד, נעשה חזק וחפשי.  האל יעזור לי, שאוּכל ללמוד.  אז אלך עם אבותי ועם מרים לארץ ישראל.

– לפלשתינא?  שאל פרידריך כשתומם – ומה תעשה שם?

– זאת הוא ארצנו, שם נהיה מאושרים.

הנער היהודי העני לא נראה בדמות מעירה צחוק אף במאומה, בהציעוֹ את שטת עתידותיו בשתי מלים ברורות וחזקות.  ופרידריך זכר את בלוי ואת גרין שהקדיחו את תבשילי בדיחותיהם על הציונות.  ודוד הוסיף:

– וכאשר יהיה לי לשלם לך, ושלמתי.

– הן לא לך נתתי את הכסף, כי אם לאביך – העיר פרידריך בצחוק קל.

– מה שנותנים לאבי, נותנים גם לי...  אנכי אשלם, גם הטוב, גם הרע...

דוד אמר זאת באמץ, ויעגל את אגרופו מול פתח חדר השוער, ששמה הגיעו עתה.

ופרידריך שם את ידו על ראש הנער:

– יושיעך אלהי אבותינו!

וישתומם בעצמו על דבריו אחרי אשר יצאו מפיו.  מימי ילדותו, מאז היה הולך עם אביו אל היכל התפלה, לא ידע פרידריך דבר על אדות "אלהי אבותינו".  אך הפגישה הנפלאה הזאת עוררה בקרבו את הישן ואת הנשכח, ובמשך רגעים חש געגועים חזקים אל האמונה הנמרצה של ימי העלומים, אשר אז היו לו שיח ושיג בתפלות עם אלהי האבות.

השוער בא בכבדות.  ופרידריך אמר לו:

– מהיום והלאה אל תעיז לנגוע לרעה באנשים עניים אלה – ואם לא, אז אני אָדוֹן עמך.  ההבינות?

ואחרי אשר למלים האלה נלותה עוד הפעם נדבה, הסתפק הגס ללחוש:  "הנני מנשק את כף ידיך, אדון רב החסד!".

ופרידריך הושיט לדוד את ידו ויצא החוצה.

 

IV.

במכתב שהגיע אל פרידריך מאת N.   O.   Body על פי ההודעה במה"ע הודיעוהו, כי מקום הַמוּעָדָה הוא בבית מלון לאצילי עם ברחוב הרינג.  לשעה הקצובה הלך פרידריך שמה וידרוש לְשֶׁכֶן מר קינגסקורט, ויורוהו אל אולם אחד במכפלה הראשונה.  בבואו שמה יצא איש גבה קומה ובעל כתפות רחבות לקראתו:

– האתה ד"ר לאֶווענברג?

– הנני.

– קח לך כסא, דקטור.

וישבו שניהם, ופרידריך התבונן בשים לב אל האיש הזר, ויחכה למוצא שפתיו.  מר קינגסקורט היה כבן חמשים, זקנו גדול ומעט שיבה זרקה בו, ושערות ראשו צפופות ושחומות, וכמו חוטי כסף התבוללו בהן ועל יד רקותיו כבר הפך לבן.  הוא העלה קטרת סיגרה בנחת. 

­– המקטיר אתה, דקטור?

– לא עתה – ענהו פרידריך.

מר קינגסקורט השיב בזהירות קשת עשן מפיו, ויבט אחרי הַקַיִים של העשן הַמִתְאֲבֵּך, וכאשר נמוגו כלם, אמר, בלי הבט אל הארח:

– מדוע אתה שבע חיים, אדוני?

ופרידריך השיבהו במנוחה:  על אדות הדבר הזה לא אוכל לענותך.

אז הביט אליו מר קינגסקורט ויניע ראשו, ויסר את האפר מעל הסיגרה ויאמר:  יקח זאת בכור שטן!  הדין עמך.  אין הדבר הזה נוגע אלי...  כאשר נכרות ברית, אז – יש יום וספרת לי כל אשר עמך.  לפי שעה אך אספר לך מי הנני.  שמי קאֶניגסהאָף.  הנני אציל אשכנזי.  בימי נעורי הייתי פקיד צבא, אך אדרת פקיד היתה צרה מֵהִתְכַּנְסִי בה.  לא אוכל לסבול, כי ישלט בי רצון זר, לוא גם יהי טוב מאד.  במשך שנים אחדות יכולתי שאת את המשמעת.  אבל אחרי כן אלצתי לסור הלאה.  לולא סרתי, כי אז התפוצצתי לרסיסים, ואעולל רעה לאחרים...  יצאתי לאמריקא ואסב את שמי לקינגסקורט, ואעבוד עבודת פרך במשך עשרים שנה, ובזעת אפי ובדמי רכשתי רכוש, ואז לקחתי אשה...  מה דעתך על זאת, דקטור?

– אין דבר, מר קינגסקורט!

– טוב אפוא!  ואתה הנך רווק?

– כן, מר קינגסקורט...  אבל אמרתי בלבי, כי תודיעני מה הוא הנסיון האחרון אשר תאמר להציע לפני.

בעוד רגע, דקטור...  אם נשב יחד אספר לך דבר לאשורו, איך החלותי לעלות, עד אשר רכשתי לי את המיליונים.  כי אמנם יש לי מליונים.  ומה תאמר?

– לא מאומה, מר קינגסקורט.

– הכל תלוי בזריזות, דקטור!...  כל מה שאיש יחפץ בכל אמץ לבו, אותו ישיג.  רק שם באמריקא ראיתי, כי אנחנו, האירופיים, הננו אספסוף עצלים וחסרי רצון.  יקחני השטן!  קנצי למלין:  הצלחתי.  אבל אחרי אשר הצלחתי, החלותי לחוש בלבי, כי בודד הנני.  והנה יד המקרה עשתה זאת, כי איש מבית קאֶניגסהאָף הסכיל עשה דבר אולת – הוא בן אחי.  ואקח אלי את הנער בעת אשר אמרתי לשאת אשה.  כן, חפצתי לבנות לי בית, נוה, לקחת אשה, ולתלות עליה עדי עדיים, ככל איש תרומות, שהעשיר פתאום.  נפשי אותה בילדים, למען דעת למי כה הרביתי עמל.  אמרתי להחל בערמה גדולה ולשאת עלמה עניה.  היא היתה בת אחד מפקידי.  אני הרביתי מכבר להטיב לה ולאביה.  היא לא השיבה פני ריקם.  חשבתי כי זאת היתה אהבה.  אך באמת היתה זאת רק הכרת-טובה, או מרך לב.  היא לא נועזה להשיב פני ריקם.  אז ערכתי לי בית, ובן אחי ישב עמנו.  אתה תאמר, כי זאת היתה אולת – איש זקן בין שני צעירים, ונקל היה לראות מראש כי הם יפגשו.  ואמנם במהרה אחרי ההתגלות קללתי את נפשי כקלל את החמור.  אך לולא בא הוא, אזי בא איש אחר תחתיו.  קצני למלין:  שניהם רמוני.  כאשר נודע לי הדבר היתה תנועת ידי הראשונה לאחוז בקנה הרובה.  אז אמרתי אני עם לבי, כי אך אני אשמתי, ואז נתתים לברוח לנפשם.  התועבה היא יצר לב האדם, וכל הזדמנות היא סרסרית לדבר עברה.  כשאין איש רוצה להכשל בבני אדם, אז טוב שילך לו מנגד.  ראה, זה היה שברי.  אז התגנב אלי הרעיון לשים קץ לחיים הנאלחים על ידי כדור עופרת.  אך רעיון נוסס בלבי, כי עוד היום גדול לשים קץ לחיים.  אמנם לאולת חשבתי להוסיף לצבור זהב.  לא חשתי בלבי כל תשוקה לרכוש עוד, וחיי המשפחה היו חלום.  אז נשאר לי כנסיון אחרון רק לשבת בדד, אך לא לשבת בדד באפן דל ושגור, כי אם באפן גדול ויוצא מן הכלל – לבלי דעת עוד דבר על אדות בני האדם ועל אדות מלחמותיהם הנבערות ועל אדות טומאתם ושקרותם.  נפשי אותה את הבדידות הגדולה, הנכונה והעמוקה, בלי רצון ובלי כל עמל, תשובה שלמה אל הטבע!  הבדידות הזאת היא גן העדן, וממנו גורשו בני האדם בעונם, והנה מצאתי את המקום הגלמוד הזה.

– פן אפוא מצאת?  שאל פרידריך, בלי דעת עוד אל מה ירמזו דברי האמריקאני.

– כן, דקטור!  כליתי את עסקי, ואברח עוד הפעם מפני מיודעי.  בניתי לי אניה טובה, ועמה יחד, כמו שאומרים, נתעלמתי מן העין.  במשך ירחים רבים נדדתי הנה והנה על שבעה ימים.  דע נא, כי אלה הם חיים נפלאים.  האם לא תחפץ באלה?  או כבר נסית?

– לא נסיתי עוד, השיב פרידריך, אך נפשי אותה מאוד!

– טוב אפוא, דקטור!  החיים באניה הם החופש.  אך עוד אין הם הבדידות.  הן לא יסע איש בלי מלחים, כן גם אין להמלט מלסור פעם בפעם אל אחד חופי הים לאסוף שם פחמים.  ואז עוד הפעם מגע ומשא עם בני אדם, וכל מגע ומשא מטמא.  יודע אני אי אחד בים הדרומי, ששם יוכל אדם לחיות בדד.  שם אחפץ לחיות.  האי הוא אי-סלעים קטן בקבוצת האיים קוקס-אַרחיפל.  קניתי את האי ההוא, ואצו לאנשי ראראטונגא לבנות לי שם בית.  הבנין הוא כה נעלם בין הסלעים, עד כי עוברי אניות בנסעם הלום והנה בקרבת החוף לא יראוהו.  מראה האי הוא כמו מכבר – אי ריק מאדם...  הנני יושב שם בחברת שני עבדים:  אחד מהם הוא כושי אלם, שכבר עבדני באמריקא, והשני הוא טאהיטי, שמשיתיו מן המים בחוף אווארוא ברצותו לשים קץ לחייו, כי היה חולה אהבה.  עתה הנני נוסע במסעי האחרון לקנות לי את כל הדרוש לשארית ימי חיי, ספרים, כלי חקירת הטבע וכלי נשק.  המזונות מובאים אלי בידי הטאהיטי מן האי הסמוּך.  הוא נוסע יום יום עם הכושי אשר לי בסירה איליקטרית;  ואם עוד דבר מה דרוש לי, הכל יש לקנות בראראטונגא כמו בשאר ארצות תבל...  התבין?

– כן, מר קינגסקורט!  אך לא אדע, מדוע תבאר לי זאת.

– מדוע, דקטור?  יען כי הנני חפץ לקחת עמי בן-לויה לבלי שכוח את הדבוּר, ולמען יהיה עמי איש אשר יסגור את שמורות עיני כאשר אמות.  התחפץ?

פרידריך החשה כחצי רגע, ואחרי כן אמר ברוח נכון:  כן!

וקינגסקורט הניע ראש כשבע רצון ויוסף לאמר:

– אך עלי להעיר את אזנך, כי הנך מקבל עליך חובה לכל ימי חייך, ועל כל פנים לכל ימי חיי.  בלכתך עמי לא תשוב עוד.  עליך לנתק את כל החוטים.

ופרידריך השיב:

– אין דבר קושר אותי.  הנני עומד לבדי, וכבר שבעתי חיים.

– איש כזה דרוש לי, דקטור!  באמת אתה עוזב את החיים בלכתך עמדי.  לא תוסיף שמוע מטוב ועד רע בתבל.  הנך מת בעד התבל, והתבל מתה בעדך.  הימצא הדבר חן בעיניך?

– הדבר הזה מוצא חן בעיני.

– אם כן נחיה בשלום יחד.  טעמך טוב בעיני.

– אך דבר אחד עלי לאמר לך, מר קינגסקורט:  הנני יהודי, האין זה דבר מעכב?

וקינגסקורט צחק:

– השאלה מעוררת צחוק.  אתה בן אדם.  עיני הרואות זאת, גם אדמה כי איש משכיל אתה.  אף שבע חיים הנך, וזה אות, כי טעמך טוב.  וכל שאר הדברים הם חסרי ערך במקום ההוא אשר שמה אנו הולכים...  ואם כן אתה רוצה?

וקינגסקורט פשט אליו את ידו, ופרידריך אחז בה ויניענה בחזקה.

– ומתי תהיה נכון למסע, דקטור?

– בכל שעה.

– טוב אפוא, ובכן, נניח:  מחר.  מחר אנחנו נוסעים לטריסט.  שם עומדת אניתי על העגן...  אולי תחפץ עוד לקנות דבר פה?

– לא אדע מה לקנות.  הן אין זה מסע תענוג, אך פרידה מן החיים.

– אבל בכל אופן, דקטור!  אולי דרוש לך כסף לקנינים.  דרוש ככל אשר תדרוש.

– חן, חן!  אין לי צרך, מר קינגסקורט!

– האין חובות לך, דקטור?

– אין לי דבר ואין אני חייב דבר.  חשבוֹני חָלָק.

– האין לך קרובים או ידידים, ואולי תחפץ להניח להם דבר מה?

– אין איש!

– טוב אפוא!  ובכן נסע מחר!...  אך אולי תסעד עמדי היום.

וקינגסקורט צלצל בפעמון.  העבדים ערכו את השלחן באולם ויביאו ארוחה טובה.  במשך השיחה קרבו לבות שני האנשים איש אל רעהו, ואחרי אשר הראה קינגסקורט את פרידריך אֵמון-רוח בספרו לו כל אשר אתו, חש פרידריך את הצרך לספר לו גם הוא את קורותיו, ויספר בקצרה ובשפה ברורה, וכאשר כלה לספר אמר האמריקאני:

– עתה הנני מאמין, כי לא תברח מפני אחרי אשר תבוא אל האי.  אהבה נכזבה, צער-העולם ויגון-הנעורים – שלש אלה דים להטות לב איש צעיר לפרוש מן החיים, רצוני לאמר:  מן החיים עם בני האדם.  כי גם אם ייטיבו לעשות לבני אדם – הם סובבים בכחש את מיטיביהם ויענום.  אנשי החסד הם סכלי הסכלים.  האם לא תאמין?

– הנני מאמין, כי העושה חסד נהנה בשעת מעשה...  וכרגע עולה דבר מה בזכרוני.  הצעת לפני כסף, אם חפץ אני להניח דבר מה למיודעי, – והנה יודע אני משפחה אחת דלה מאד מאד.  אם יהיה רצון לפניך, הנני חפץ לעזור לה.

– זאת היא אולת, דקטור.  אך לא אוכל למנוע אותה ממך.  הן גם בלעדי זאת חפצתי לתת לך כסף לסדר את עניניך, ועשה בו אפוא כחפצך.  היהיו לך חמשת אלפים זהובים די צרכך?

– די והותר, השיב פרידריך, וגם רעיון יפה הוא לי, כי פרידתי מן החיים איננה בלתי בעלת תכלית.

 

V.

חדר משפחת ליטוואק נראה יומם יתר דל מבליל.  בכל זאת מצא פרידריך לאֶווענבערג את העניים האלה צוהלים ושמחים בבואו אליהם.  דוד ליטוואק עמד לפני קרש החלון, ועל הקרש היה ספר פתוח, והוא קרא בו בעת לעסו את לחמו המשוח בחמאה.  האב והאם ישבו על התבן, ומרים הקטנה שעשעה בגבעולים.

וחיים ליטוואק מהר לקום בראותו את פני איש חסדו.  גם האשה חפצה לקום, אך פרידריך לא נְתָנָה.  הוא מהר לכרוע על ברכיו ויחלק בידיו על היונק, אשר צחק אליו מתוך בלואי הסחבות.

– מה שלומך היום, מרת ליטוואק?  שאל פרידריך.

ולחנם חפצה העניה לתפוש את כף ידו ולנשקה.

– טוב לי היום מאתמול – השיבה – יש לנו חלב בעד מרים וגם לחם בעדנו.

וחיים הוסיף בגאון:  גם שכר מעון שלמתי.

ודוד הניח את לחמו מידו וישלב את זרועותיו ויעמוד ויתבונן אל פרידריך.

– מדוע אתה מביט אלי בעינים חדרות, דוד הקטן?

– לבל אשכחך לעולם, אדון!  פעם אחת קראתי על דבר איש אשר עזר לאריה זקן.

– אנדרוקלוס – לחש פרידריך בצחוק.

– הוא הרבה לקרוא בספרים, דוד שלי – אמרה האם בקול רך.

ופרידריך קם וינח את ידו על ראשו הסגלגל של הילד ויהתל:

– האתה האריה?  לפנים היה ליהודה אריה...

ודוד השיב כמעט בעקשות:

– מה שהיה ליהודה הוא שיהיה לו.  עוד אלהינו הזקן חי.

ומרת ליטוואק קראה ביליל:  אף כסא אין לנו להושיבך עליו, אדון רב החסד!

– אין צרך, אשה יקרה.  חפצתי אך לראות מה שלומכם – וגם להביא לכם הברכה.  אתם תפתחו את המכתב הזה רק אחרי אשר אצא מפה.  יש בו מליצה טובה אשר תביא לכם תועלת בחיים.  עליך לכלכל את נפשך היטב, למען חנך את הילדה היפה הזאת להיות לאשה ישרה כמוך.

– מי יתן וייטב לה ממני – אמרה האשה באנחה.

– ואת הנער הטוב הזה תתני ללמוד דבר מועיל.  הבה לי ידך, הנער!  הבטיחני כי תהיה לאיש.

– כן, הנני מבטיחך.

"מה נפלאות הן עיני הנער" – חשב פרידריך בלבו, בנענעו את הכף הקטנה.  אז הניח את המכתב הגדול על קרש החלון ויאמר ללכת.

– סלח נא אדון רב החסד – אמר אליו חיים ליטוואק בעמדם אצל הדלת – האם זה הוא מכתב מליצה אל ראשי הקהל?

– כן הוא – השיב פרידריך – המכתב הזה יתן את חִנְךָ גם בעיני ראשי הקהל.

וימהר לצאת, וירד בחפזה מהמדרגות כאלו רדפוהו.  לפני השער עמדה המרכבה המיחלת לו, וימהר לבוא אליה ויקרא אל הרכב:  מהר לנסוע!

והסוסים משכו.  זה היה המועד האחרון להמלט, כי אחרי רגע מהר דוד לרדת ולצאת מן השער החוצה, וכאשר לא ראה עוד את איש החסד געה בבכיה.  פרידריך ראה זאת דרך החור אשר מאחורי מרכבתו, וישמח מאד על אשר הצליח להמלט מנסכי שלמי התודה.  אין ספק, כי רוח והצלה עמדו למשפחה זו בחמשת האלפים.

ובבית המלון חכה לו קינגסקורט בצחוק רחב:

– העשית אפוא את המעשה הטוב, דקטור?

– לך הצדקה לאמר כי זה הוא המעשה הטוב שלך, מר קינגסקורט, כי הלא בכספך נעשה!

– לא, לא!  כנגד היחש הזה הנני מוחה בכל תקף.  אני נתן לא נתתי אף פרוטה להיטיב לבני האדם.  אין אני מתאונן עליך, כי הסכלת לעשות טוב – אני לא אסכיל עוד.  הכסף היה נתון לך, ולך הצדקה לעשות בו כטוב בעיניך.

– יהי כן, מר קינגסקורט.

– כן!  לוא אמרת לי, כי אתה חפץ להיטיב לכלבים, לסוסים, או לשאר בעלי חיים מהוגנים, כי עתה עמדתי לימינך.  אך בני אדם, לאו!  אל תציע לפני את המין הזה!  זה הוא מין גרוע שבגרועים.  כל חכמתו אך בזאת שהוא נבל שבנבלים...  זה מקרוב קראתי במה"ע, כי עדינה זקנה הנחילה את הונה לחתולים, ותכתוב בספר צוואתה את רצונה האחרון, לחלק את ביתה לתאים ערוכים בעד החתולים, וגם להפקיד עליהן עבדים ומשרתים ועוד.  והכותב במה"ע הוסיף אולת משלו:  אין זאת, כי אם שוטה היתה האשה ההיא.  בור כזה!  לא שוטה היתה, כי אם פקחית גדולה.  זה היה אות זעם למין האדם, ומה גם לקרוביה הבזוים, השפלים, הצמאים לירושתה.  לבעלי חיים – כן!  לבני אדם – לא!  ראה, הנני יכול להשתתף ברעיונות הגבירה הזקנה ההיא, ה' יחונן עפרה!

זה היה מחמד עניני שיחתו של קינגסקורט, ובענין הזה הגה ברוחו הקשה.

פרידריך לאֶווענברג סדר את עניניו קלי הערך.  ביום המחרת כלה לסדר הכל.  לבעלת בית המעון אמר, כי הוא יוצא את העיר לעלות על ההרים, ותתחלחל האשה מאד ותקרא:  בימי החורף!  האסונות כה רבו!

– טוב מאד – ענה פרידריך בצחוק עצב על שפתיו – אם לא אשוב בעוד שמנה ימים הרשות בידך להודיע לשוטרים, כי אבדתי, יען כי אז בלי ספק אהיה טמון ושמור היטב בנקיק סלע, ומעט רכושי פה הנני מנחיל לך.

– אל נא תדבר דברי עון כאלה, אדוני הדקטור!

– הלא אך מתלוצץ אנכי!  קרא.  

במסע הערב עזב את ווין בחברת קינגסקורט.  הוא לא סר עוד לבית המשתה של בירקנרייז ולא ידע כי דוד הקטן חכה לו שם לפני הבית בערב בערב.

בחוף טריסט התנודדה אניתו הנהדרה של מר קינגסקורט על פני המים.  שני האנשים קנו עוד כמה דברים בעד נסיעתם הארוכה, ובאחד מימי דצמבר הבהירים הורמו העוגנים, והאניה הפליגה בים לפאת נגב ולפאת קדם.  בעת אחרת היה חופש הים משפיע על נפשי אשר רב, אך עתה הביא לו המסע רק הרוחה קטנה למשא יגונו.

אמנם קינגסקורט היה אדם המעלה, ומזגו היה טוב מאד אף כי אהב להתפאר כי שונא הוא את בני האדם.  הוא היה איש רעים להתרועע ובעל לב רַגָשׁ.  מדי ראה ראה את פרידריך סר וזעף, היה עמל ויגע להחיות את רוחו ולשמחו ולנחמו, ויהי נוהג עמו כמי שנוהגים עם ילד חולה, ואז היה פרידריך אומר:

– כאשר יראונו אנשי אניתנו, אז תהיה להם דעה כוזבת על אדותינו.  הם יאמרו בלבם, כי אני האדון ואתה הארח, ואני קראתי לך למען אבלה את עתי בחברתך.  הוי, מר קינגסקורט!  יכל יכלת למצוא חבר עליז ממני!

– אהובי!  לא היתה לי ברירה! – היה קינגסקורט משיב בכובד ראש ובצל זעם – אני חפצתי באיש אשר ימאס בחיים, והאנשים האלה אינם עליזים.  אך אני אני אעלה לך ארוכה.  בעינים אחרות תחל להתבונן, כאשר אך נעזוב מאחורינו את כל המון האספסוף הזה.  אז תהיה גם אתה לבן אדם צהל כמני, עד שנבוא אל המנוחה והנחלה על האי!  יקחני בכור שטן אם אשקר!

האניה היתה מרווחת מאד וערוכה בכל פלאי הוד האניות העשויות באמריקא.  לפרידריך היה אולם-משכב, אשר לא נפל ביפיו מאולם-המשכב אשר לקינגסקורט.  אולם-ארוחה אחד היה להם, והוא היה כלול בהדרו, ומדי ישבו בערב בערב אחרי ארוחתם לאור מנורת החשמל אשר על מכסה האניה וישוחחו, עברו השעות במהרה כעל כנפי רננים.  קינגסקורט היה מתאמץ תמיד לשמח את לב פרידריך.  גם אוצר ספרים נבחרים היה באניה, אך השעה לא היתה פנויה לקרוא בספרים, כי ימי המסע עברו בתמורות שונות.

האניה עברה בשטף הגלים לפני האי כפתר, ואז הציע קינגסקורט פתאם את ההצעה הזאת:

– הגד נא, דקטור, האין אתה חפץ לראות עוד הפעם את ארץ מולדתך בטרם נעזוב את הישוב?

– ארץ מולדתי? – גמגם פרידריך – התאמר לשוב לנסוע טְרִיֶסְטָה?

– חס ושלום!  קרא קינגסקורט – הלא ארץ מולדתך לפנינו, פלשתינא!

– האם כן כונתך?  אבל טועה אתה.  אין לי כל יחס אל פלשתינא.  מעודי לא הייתי שם.  אין היא נוגעת אל לבי אף במעט.  אבות אבותי כבר עזבוה זה אלף ושמנה מאות שנה.  מה אלך לבקש שם?  אדמה, כי אך לאנטישמיים יאתה לאמר, כי פלשתינא היא ארץ מולדת היהודים...

אך בעת אשר דבר את הדברים האלה עלה זכר דוד ליטוואק על לבו, ואז הוסיף לאמר:  מלבד האנטישמיים הגיד לי כזאת גם נער יהודי קטן, כי פלשתינא היא ארצנו.  האמרת להתל בי, מר קינגסקורט?

– יקחני בכור שטן אם עלה רעיון על לבי להתל בך.  אני אך לתומי דברתי.  באמת לא אבין לרעכם, יהודים.  אני הייתי מתגאה מאד בדבר כזה, לוא הייתי יהודי, ואתם מתביישים.  אם כן מדוע מתפלאים אתם, כי יבוזו האנשים לכם – ולא אני בכלל.

– מר איש קאֶניגסהאָף, אולי אנטישמיי אתה – שאל פרידריך בלב רגז.  זאת היתה הפעם הראשונה אשר קרא לו בשמו האשכנזי בלי משים.

אך קינגסקורט צחק ויאמר:

– אל נא תרגז בני!  הן לא היתה לך, כמו שאומרים:  שום נפקא-מינה מזה, שאני צורר-אדם בכלל.  ואם כולל אני גם את בני ישראל בכלל זה – הנה על זאת תחרד.  הנחם, דקטורוני, אין אני שונא את היהודים ברב או במעט משנאי את הנוצרים, את המושלמנים ואת עובדי האש.  כלם יחד אינם שוים פרוטה.  אבין לְרֵעַ נירון קיסר הזקן הטוב:  צואר אחד – וחתוך אחד.  או לא:  באופן אחר – טוב, כי תרבות הנבלים תשאר בחיים, ואיש את אחיו יענה עד מות.

ופרידריך נתפייס מהר, ויאמר:  אמנם אולת היתה בי.  הן המופת הנאמן המעיד, שאין אתה אנטישמיי, הוא זה, כי קבלתני. 

וקינגסקורט אמר:

– הנה זוכר אני מקרה אחד אשר קָרַנִי עם איש מבני אמונתך מבני ארצך או – יקחני אפל! – קנצי למלין:  עם יהודי.  המקרה הזה היה במחנה.  היה לנו שם אחד המתנדבים.  כהן היה שם הנבלה...  סלח נא.  כהן זה היה בעל רגלים עקומות, כאלו נברא מששת ימי בראשית בעד חיל הפרשים.  מעשה – בבית למוד הרוכבים.  צויתי את הנערים ההם לקפץ על פני הגדר, כלומר:  אני חפצתי, אבל הם לא חפצו, או לא יכלו.  אף היה הגדר גבוה מעט.  והנה התנהגתי עמהם, כמו שנוהגים עם חזירים כאלה.  אז ידעתי עוד לקלל, יקחני אפל!  מני אז שכחתי...  רמזתי להם בסגנון הפרשים, כי הם בעיני עדת נבלות.  ובכהן התעללתי יתר מבכולם.  אתה הנך בלי ספק רוכב-חליפות (בש"א:  וועכסעלרייטער – וועכסעל – חליפות, וגם שטר חוב).  פני היהודי אדמו כדם, והוא הוסיף לרכוב, אך פתאם נפל מעל סוסו, וזרועו נשברה.  הדבר הזה נשך את לבי רגע.  למה היה רגש כבוד לנבלה ההיא?

– החושב אתה, שאין רגש כבוד ליהודי?

– לא!  אבל אתה מעוות את המלים, עוד בטרם תתמלטנה מפי...  ועוד, אם באמת יש רגש כבוד ליהודים, מדוע הם נותנים את האחרים להתקלס בהם?

– ומה להם לעשות, מר קינגסקורט?

– מה?  זאת לא אדע.  אבל עליהם לעשות דבר מה, כמו כהן שלי בבית הרוכבים.  הן מאז והלאה נהגתי בו כבוד.

– יען אשר שבר אזרועו?

– לא!  אך יען הֶרְאַנִי את רצונו...  אני, לוא היתה נפשי תחתיכם, הייתי מנסה לעשות דבר מה, גדול ועז, למען אנוסים יהיו גם הצוררים להשתומם.  שונאים, אהובי, יעמדו לעד.  המון בני האדם מכלכלים את נפשותיהם בשנאה, מן העריסה עד הקבר.  ולכן, באשר כי אין יכלת לכלות את השונאים, חובה לכבש אותם...  ככל מה שאני מוסיף לחקור בזה, מתחזקת בלבי הדעה, כי ענין גדול הוא בזמן הזה להיות יהודי, ודוקא בגלל אשר כל העולם עומד כנגדם.

– הוי, אין אתה יודע את טעם הדבר.

– אין הטעם ערב – זאת אני יכול לשער...  ומה על דבר פלשתינא העתיקה?  הראה נראה אותה, בטרם נִפָּטֵר ממשפחות האדמה?

– אחת היא לי, יהי כן, מר קינגסקורט.

והאניה אחזה דרכה אל מול יפו.

 

VII.

הם בלו ימים אחדים בארץ היהודים העתיקה.

יפו עשתה בלבם רשם לא נעים.  אמנם מקומה על ים-התכלת היה נהדר מאד, אך הכל היה כה מלא עזובה.  היציאה מן האניה בחוף הדל היתה קשה מאד.  הרחובות היו מלאות ריחות רעים, לא נקיות, לא סדורות, על כל צעד עוני מזרחי רב-הצבעים.  תוגרים עניים, ערביאים מגואלים, יהודים מפחדים חנו הנה והנה, כולם עצלים, כמו פושטי יד, וגם אובדי עצות.  ריח רקבון כריח העולה מן הקברים שׂם מחנק לנפש העובר.

על כן מהרו קינגסקורט ופרידריך לנסע.  ויסעו במסלת הברזל הרעה לירושלם.  גם על הדרך הזה נראו לעיניהם תמונות מלאות עמל וצער עמוק.  כל אדמת המישור היתה חול וטיט.  השדמות הדלות נראו כאדמת חררים שנצרבה.  כפרי הערביאים עטו קדרות, וליושביהם היו פנים של שודדים.  הילדים שעשעו בעירום גופם ויתפלשו בעפר חוצות.  וממרחק נראו הרי יהודה חשופי יער.  אז נסעה הרכבת דרך עמקי הסלעים.  מורדות הסלעים היו ערומים, ואך מעט עקבות ישוב אשר היה, או אשר הוא.

– אם זו היא ארצנו – אמר פרידריך ברוח יגון – כי עתה נפלה גם היא כנפול עמנו.

– אמנם היא כולה נמאסה – ענה קינגסקורט – ובכל זאת יש לעשות בה הרבה מאד.  ראוי לטעת יערות.  לארץ דרושים רק מים וצל, כי אז עוד נכונות לה עתידות גדולות.

– אך מי יביא הלום את המים ואת הצל?

– היהודים – אלף אלפי שדים!

ולילה היה בבואם ירישלימה, ליל ירח נאוה מאד.

– חזיז ורעם!  מה יפה הוא!  צעק קינגסקורט.  העגלה שבה נסעו מבית הנתיבות אל בית המלון נעצרה בפקודתו.  הוא קרא אל העבד:

– שב אתה על מקומך, ואמור לרכב לנסוע אחרינו לאט.  אנחנו נלך מעט ברגלינו.  דקטור, התחפץ?...  מה שם המקום הזה?

העבד השיב בענוה: 

– עמק יהושפט, אדוני רב החסד.

– יקחני השטן!  אם כן זה נמצא באמת?  עמק יהושפט!  ואני אמרתי אך כן ספרו הקדמונים.  פה התהלך אדוננו וגואלנו.  מה אתה אומר על זה, דקטור? – אבל שכחתי!  ובכל זאת הלא גם בלבך יעורר המקום הזה רגש, האין זאת?  החומות הישנות האלה, העמק הזה...

"ירושלם" לחש פרידריך בקול אט רועד כמדבר אל נפשו.  הוא לא ידע לפתור לנפשו את החידה:  מדוע כה נגע אל לבו מראה תחומי עיר לא-נודעה לו מתמול שלשום.  האמנם אלה הם זכרונות מימי הילדות הראשונים?  תפלות אשר הגה פה האב?  קדושת הפסח אשר נשכח עלתה כזכרון רחוק על לבו.  אחד מפתגמים עברים מעטים אשר ידע צלצל בקרב נפשו:  לשנה הבאה בירושלים!  וירא, והוא נער קטן מתהלך לימין אביו אל בית הכנסת.  הוי תּמה האמונה, תמו ימי הנוער, מת האב – ולפני עיניו מתנשאות חומות ירושלם, והירח שופך עליהן את קסם אורו.  דמעות רתחו בעיניו.  הוא לא יכול לעצור בנפשו.  הוא עמד מלכת, ופלגי דמעות ירדו עיניו. 

קינגסקורט חנק בגרונו הרבה קללות של שדים, אשר הסכין בהן, ויצו לרכב לעמוד, והוא בעצמו נסוג מעט אחור מפרידריך, לבלי הפריע את קדושת צערו. 

באנחה התעורר פרידריך מחלום הקסם.

– סלח נא, אדוני קינגסקורט – אמר כמתבייש – סלח, כי עצרתיך.  לבי היה, ועיד הוא כה נפלא עתה בהרגשתו, ואין אני יודע בעצמי מה זאת.

אך קינגסקורט הושיט את זרועו לתמוך את האיש הצעיר, ויאמר אליו בקול רך:

– אח, פרידריך לאֶווענבערג, אהב אהבתיך!

וכן התהלכו בליל הירח הגדול נוצרי ויהודי חבוקי זרוע בעיר ירושלם הקדושה והעתיקה...

לא כה נהדר היה מראה ירושלם יומם.

צעקה, צחנה, מבוכת צבעים לא-ברורים, תערובת אנשים לבושי קרעים בחוצות הצרות, אביונים, חולים, ילדים רעבים, נשים מיללות, רוכלים צועקים.  זו ירושלם המעטירה בימי קדם לא יכלה להעמיק לנפול משנפלה.

קינגסקורט ופרידריך התבוננו אל המגרשים המפוארים, אל הבנינים ואל החרבות.  הם באו גם אל רחוב הכותל המערבי הנוגה ביגון.  מראה האביונים המתפללים בגלל השכר פעל בקרבם פעולה מרגיזה.

– הרואה אתה, אדוני קינגסקורט, אנחנו באמת תַּמְנוּ לִגוֹעַ.  מממלכת היהודים לא נשאר שריד בלתי אם רגב חומה.  וגם אם אחתור בחדרי נפשי עמוק עמוק לא אמצא דבר אשר יְשַׁתְּפֵנִי עם הרוכלים הקטנים והדלים האלה, העושים סחורה באבל עם.

הוא אמר זאת בקול רם, בלי שים לב, כי גם אחרים יכולים לשמוע את דבריו.  מלבד האביונים המתפללים ומוליכי האורחים עמד שם עוד איש אחד בקרב המון העם, והוא לבוש בגדי אירופא.  האיש הזה ענה אשכנזית צחה בהברה זרה: 

– אדוני, לפי דבריך הנך יהודי או מזרע היהודים.

– כן, השיב פרידריך משתומם מעט.

– אם כן שא נא לי – הוסיף האיש הזר לאמר – אם אנסה לתקן את שגיאתך.  מן העם היהודי נשאר יותר מן האבנים אשר בחומה הזאת ויותר מן קוטפי המלוח, המוצאים את חית ידם פה ממלאכה לא-יפה.  חלילה לך לשפוט את משפט עם היהודים בימינו לפי האביונים, או לפי העשירים.

– לא עשיר אנכי – השיב פרידריך.

– רואה אני את אשר הנך.  אתה זר לעמך.  אם תבוא באחד הימים אלינו לרוסיא, וראית כי עוד יש עם יהודי.  עוד יש לנו מָסֹרֶת חיה, עוד מפעמת בקרבנו אהבה אל ימים עברו ואמונה לימים יוצרו.  אצלנו נשארו הטובים והמשכילים נאמנים לדגל היהודים כתור עם.  אין אנו חפצים להחשב לעם אחר, הננו כאבותינו.

– זה דרך ישר – קרא קינגסקורט.

פרידריך משך מעט את כתפיו, וידבר עוד, מפני דרכי נמוס, דברים אחדים עם האיש הזר, ואחרי כן הלכו.  בבואם אל קצה הרחוב ובנטותם הצדה הביטו עוד הפעם מאחריהם.  היהודי הרוסי עוד עמד שם.  הוא צלל בתהום תפלה בלי דברים על יד הכותל המערבי.

בערב ראוהו שנית בבית המלון האנגלי ששם ישבו.  הוא ישב אצל השלחן עם עלמה צעירה שהיתה, כנראה, בתו.  אחרי הסעודה נפגשו באולם הגדול.  השיחה שהחלה לפני הצהרים שָבָה נמשכה.  הרוסי קרא את שמו:  ד"ר אייכענשטאס.

– אומנותי רופא עינים, וכן גם בתי.

– איך?  האם העלמה היא דקטור?  שאל קינגסקורט.

– כן, היא למדה מפי, ואחרי כן הוסיפה ללמוד בפאריז.  עתה היא עוזרת על ידי.  היא מלומדת מאד, סאַשאַ שלי!

פני העלמה הד"ר האדימו לשמע התהלה.

– אבל אבי – אמרה כמוחה.

ד"ר אייכענשטאַס החליק בידו את זקנו הארוך, שכבר זרקה בו שיבה:

– אמת נתנה להאמר, גם אנחנו לא באנו הלום לשם תענוג בלבד.  הננו עוסקים ברפואת מחלות עינים.  הוי, כי רבו המחלות האלה פה.  הסחי והעזובה לא ינקוּ את הדבקים בהם.  הכל פה עזוב ושומם, וכמה היה הכל יכול להיות יפה פה.  הן הארץ היא ארץ סגולה.

– הארץ הזאת – ענה פרידריך כמכחש – הן הספור הישן ע"ד החלה והדבש כבר עבר ובטל!

– הוא לא עבר ולא בטל – קרא אייכענשטאַס ברשפי רגש – אך האנשים דרושים להיות, ואז הכל יבוא על מקומו.

– לא!  לא!  אין לקוות לאנשים כי יעשו זאת – חוה קינגסקורט את דעתו בכל תקף.

דקטור סאשא פנתה אל אביה בדבריה:

– הציעה נא לפני האדונים לבקר את המושבות.

– איזה מושבות? – חקר פרידריך.

– המושבות העבריות שלנו – השיב הזקן – הגם זאת אין אתה יודע, אדוני הדקטור?  הלא זה מעשה נפלא בקורות היהודים בשנים האחרונות.  בהרבה ערים באירופא ובאמריקא נוסדו חברות, והן נקראו בשם "חובבי ציון", ומטרתן לעשות פה את היהודים, בארצנו העתיקה, לעובדי אדמה.  גם נדיבים שחדו מכספם.  כבר יש איזה כפרים של יהודים.  אדמתנו שבה לתת פריה.  בקר נא את המושבות האלה בטרם תעזוב את ארץ ישראל. 

וקינגסקורט נהם:

– זאת נוכל לעשות אם יש לך חפץ, לעווענבערג.

פרידריך הניע את ראשו מהר.

ביום המחרת הלכו בחברת אייכענשטאַס וסאַשאַ אל הר הזיתים.  לפני עלותם עד במתי ההר עברו בקרבת בית נהדר, אשר בנתה לה גבירה אנגלית.

– הרואה אתה, אמר הרוסי, כי יש לבנות ארמנות יפים על האדמה הישנה?  זה היה רעיון נשגב – לשכון פה.  זה הוא גם חלום מחמדי.

– או למצער, לבנות פה בית מרפא לחולי עינים, הוסיפה סאַשאַ לאמר בשחוק צח.

ממרום הר הזיתים השתאו אל העיר רבת הגבעות ואל סלעי ההרים ההולכים ומשתרעים עד ים המלח.

פרידריך צלל במחשבות.

הדבר ברור, כי ירושלים היתה לפנים יפה מאד!  אולי על כן לא יכלו אבותינו לשכוח את העיר הזאת!  אולי על כן לא נכרתה התשוקה מלבם לשוב ולשוב.

אייכענשטאס היה כחולם:

– על לבי עולה זכר רומי.  על גבעות יש לבנות עוד הפעם עיר התבל, עיר הוד.  תאר נא בנפשך את המראה אשר יהיה אז פרוש לעיני העומד ומתבונן מן המקום הזה, מראה תפארת ויתר הדר מאשר על הדזאניקולו!  אח, לוא זכיתי עוד לראות כזאת בימי! 

– אנחנו לא נזכה לראות – ענתה סאַשאַ ביגון.

וקינגסקורט התפלא חרש על הדמיונות האלה, וכאשר שב להיות לבדו עם פרידריך, אמר:

זה הוא צמד נפלא, האב הדוקטור עם הבת הדוקטור.  הנה אנשי מעשה, וכה מתעתעים!  אני שויתי בנפשי את היהודים באפן אחר.

ביום המחרת נפרדו שניהם, ויעשו כעצתם ויסעו אל המושבות, ויראו את המקומות:  ראשון לציון, רחובות ואחרים, שנראו להם כנאות שדי במדבר.  הרבה ידי חרוצים, כנראה, היו עסוקות, בטרם הושבו החיים לאדמת תלאובות זאת.  הם ראו שדות עוטפי בר, כרמים מלאים גפנים וגנות צומחי תפוחי זהב.

– כל זה נברא במשך עשר-חמש עשרה שנים האחרונות – באר להם ראש המושבה רחובות, אשר אליו יעץ אייכענשטאַס לפנות.  אחרי התלאות ברוסיא בראשית שנות השמנים החלה התנועה הזאת.  אך יש מושבות שיושביהן הגדילו לעשות ממנו.  כן למשל המושבה קטרה.  היא נוסדה על ידי סטודנטים.  הם עזבו את תלמודם וילכו לחרוש ולזרוע.  אכרים כאלה אין בעולם זולתם, מלומדים חורשים וזורעים. 

– זו היא חתיכה יפה!  קרא קינגסקורט.  אך תמהונו גבר עוד יתר כאשר צוה ראש המושבה רחובות את הנערים הצעירים לעלות על הסוסים ולרכוב.  מעין "פַנְטַסְיָא" ערבית הוצגה לעיני הרואים.  הנערים הרחיקו לעוף על סוסיהם אל השדה, ושם התפלשו עם סוסיהם, וישובו בתרועה וישליכו את כובעיהם או את כלי נשקם אל האויר ויחטפום בעת רכבם, ובאחרונה רכבו בשורה אחת וישירו שיר עברי.

קינגסקורט היה נפעם. 

– אבל שוד ורעם!  הלא רוכבים הנערים האלה כבני השטן!

אך לפרידריך לא היה חשק לראות את התגלות רוח-החיים, ויהי שמח בעזבם את המושבות למען שוב ליפו.

האניה היתה נכונה לצאת.  בימי כסליו האחרונים עזבו את חופי הים בארץ ישראל, והאניה הפליגה לפורט-סעיד.  בחוץ הזה ישבו שני ימים, ומשם נסעו הלאה דרך תעלת הזועץ.  ביום האחרון לחדש דצמבר לש' 1899 באו אל ים סוף, הוא הים האדום.  פרידריך היה עוד הפעם מדוכא מאד בנפשו.  כל מחזה אשר מחוץ לא פעל בקרבו.

אחרי בוא השמש קרא לו קינגסקורט לעלות על מכסה האניה.

– היום, דוקטור, נבלה עתנו בנעימים.  ראה נא את המָני, גם צויתי לשום בקרח הרבה לגיני יין.

– מה יום מיומים, אדוני קינגסקורט?  שאל פרידריך.

– האין אתה יודע זאת, בר-נש?  היום האחרון של השנה!  זה לא דבר קטן הוא בלוח השנים, אם, בכלל, יש איזה ערך ללוח השנים.

– לנו אין כל ערך לדברים כאלה – השיב פרידריך בליאוּת – לנו תחל עתה תקופה בלי לוח השנים.

– אמת, אמת, ואף על פי כן זה הוא יום מצוין.  בחצות ליל נשליכהו הימה, אל ים סוף, אל ים סוף שלכם.  וכשתעבור השנה, שנענשנו לחיות כה, נחל לחשוב מחשבות ע"ד איזה ענין גדול!...  גם אצוה למסוך לנו משקה טוב.  זה הוא עוד הדבר הנכון שבנכונים בעמק הבכא הזה.

וכן עשו.  הַמְבַשֵׁל שבאניה הערה את כל כשרונו, גם היינות היו נבחרים.  קינגסקורט גבור משקה לפני אלהים, שתה פי שלש מפרידריך, ובכל עת השתיה נשארה דעתו ברורה וצלולה, אך חברו הצעיר חש בקרבו כמו ערפל עולה וכבחלום שמע את הדברים בעת אשר מורה-השעות הכה שתים עשר:

– חצות ליל – קרא קינגסקורט ברעם קולו – מוּתי מאה!  הנני מריק כוסי למותך.  מה היית?  קלון, דם, נבלה והשכלה.  הגע נא את כוסך בר-נש, גבר, בן דורי!

– לא אוכל עוד – גמגם פרידריך בלשונו.

– דור קטן!...  הלא פה עליך להתיצב על בהונות רגליך.  הנה מקום מופת.  פה עשה משה הזקן שלכם אחד ממעשיו המצוינים...  הם עברו ברגל.  העת היתה עת רדת המים, והבהמה פרעה הלך לתוך השטף.  אין קסמים!  אבל זה דרך הטבע שבדבר הוא מפליא את לבי!  כה קרוב הדבר וכה נשגב!  אבל ראוי לראות את הדבר הקרוב וגם לאחוז בו.  זכור נא מה דלה היתה העת ההיא ומה הגדיל משה הזקן שלכם לעשות.  לוא בא זה עתה וירא את מסלות הברזל ואת הטלגרפים ואת הטלפונים ואת המכונות ואת האניה הזאת עם שרבובה ועם נברשת החשמל, כי עתה לא הבין דבר מכל אלה.  שלשה ימים רצופים היה אז עלינו לבאר לו כל דבר, אבל אחרי שלשת ימים היה יודע ומבין הכל.  ויודע אתה, מה היה עושה אז?  הוא היה מצחק צחוק נורא, צחוק עברה וחימה שפוכה!  יען כי אין האנשים יודעים עתה מה לעשות בכל המצאותיהם המפליאות.  במצב כל יחיד לבדו יש לראות, כי האנשים הם רעים, אבל במצב בני האדם כולם יחד יגלה, שבני האדם הם רק סכלים, סכלים, סכלים, סכלים!  מעולם לא היתה התבל כה עשירה, ומעולם לא היו בה אביונים כה גדולים.  אנשים מתים ברעב, בעת אשר הדגן שאין צרך בו יעבש תחת מגרפותיו.  כשאני לעצמי – אחת היא לי.  ככל אשר יוסיפו למות, כן ימעט מספר המכזבים והבוגדים וכפויי הטובה.

ופרידריך ענה בכבדות:

– אל נא תאמין, אדוני קינגסקורט, כי ייטבו האנשים כאשר ייטב מצבם.

– לא!  לוא כן האמנתי, כי עתה לא נסעתי אל אי שומם, אך ישב ישבתי בקרבם.  אז אמרתי להם איך עליהם להחל לעשות, למען ייטבו.  אף לא היה עליהם לחכות אלף, או מאה, או גם חמשים שנה.  בדעות, בהמצאות ובתקונים, הקיימים היום, ביום האחרון לירח דצמבר לש' 1899, היו בני האדם יכולים לעזור לנפשם.  אין צרך באבן החכמים ואין גם צרך למצוא תחבלה לסדר את המגדל הפורח באויר.  כל הדרוש כבר נמצא לתקן עולם.  ויודע אתה, בר-נש, מי מסוגל להראות את הדרך?  אך אתם, אתם היהודים!  ויען כי מצבכם רע ממצב כל זולתכם.  אין לכם מה לאַבד.  אתם יכולים לעשות ארץ נסיונות בעד כל בני האדם – שם, ממולנו, מקום שם בקרנו עתה.  על האדמה העתיקה.  עליכם לברוא ארץ חדשה.  תּל-אביב! 

זאת שמע פרידריך לאֶווענבערג אך כבחלום.  הוא נרדם, ובחלומו נסע בים האדום אל העתיד.

 

ספר   שני:

חַיְפָה  בשנת  1923.

 

I.

אנית  קינגסקורט הפליגה שנית בים האָדום,  אך לאחור. 

שערות ראשו וזקנו של קינגסקורט הלבינו כשלג.  גם פרידריך,  מדי התבונן אל המראה בתא-אניתו יכול היה לראות את חוטי הכסף הראשונים על רקותיו.

הזקן קרא לו לעלות אל המכסה: 

– הלום,  פריטץ,  בוא נא הלום!

– מה חפצך,  קינגסקורט?    אומר ביצאו.  

– יקחני בכור שטן אם אבין זאת.  מעת נסענו פה בים האָדום,  ראיתי אך מעט אניות קיטור לנוסעים,  אך אניות משא רבות.  האין אתה זוכר איך היתה זאת לפני עשרים שנה,  בשנת 1902?  הן אז היתה פה תנועה!  הנוסעים להודו המזרחית,  האניות החיניות!  האניות הדלות אשר אנו פוגשים היום הולכות אך לגדות הים שבאפריקא ולמאדאגאסקאר.  שאלתי את המלחים לשם כל אניה עוברת.  אין עוד הודים-מזרחים,  יאפאנים וחינים בים הזה,  בלתי אם אניות משא.  האמנם אבדו לאנגליא – חזיז ורעם – אחוזותיה בהודו?  ומי לקחן מידה? 

– שאל נא את רבי החובלים,  אם נוגע הדבר אל לבך! 

– לא אשאל דבר,  אך נחכה עד בואנו לאירופא.  אין אני תאב לדעת,  ואולי אתה תאב לדעת,  פריטץ הקטן.  

– לא קינגסקורט,  לי אחת היא.  במשך עשרים שנות שבתנו יחד באי ההוא נהפכו לי כל הדברים אשר מחוץ לאי לדברים אשר אין לי בהם חפץ.  אין אוהב ואין מודע לי עוד.   מה איפוא אחקור ואדרוש? 

וקינגסקורט ישב בהסבה על כסא רך ויעשן סיגרה האבאנית: 

– אמנם לא הרע לך האי אשר לנו,  פריטץ!  מדי אזכור איך שפו עצמותיך,  עצמות נער יהודי ירקרק,  ואיך צפד עורך על עצמותיך אז,  ומדי אראך עתה – אשמח.  עתה הנך קשה כארז.   אדמה,  כי בין הנשים תהיה עתה בחזקת סכנה להן.  

– יצאת מדעתך לגמרי,  קינגסקורט!  השיב פרידריך בצחוק.  לכבודך אבקש לשער,  כי אין אתה סוחב אותי לאירופא למען השיא לי שם אשה. 

קינגסקורט התגולל מרוב צחוק:   בהמה בצורת אדם!  להשיא אשה!  הן לא תחשבני לתבנית-שור כזו!  ומה אעשה עמך אחרי אשר תשא אשה?

– אולי זו היא תחבלה דקה להפטר ממני,  כי הלא כבר שבעה עינך מראות אותי – די והותר.  

– הנה פרש מכמרת לצוד את חנופתי!   קרא הזקן,  ויוציא את רוח עליצותו במלות גדופים כמנהגו.  – נלא יודע אתה,  פריטץ הקטן,  שאין אני יכול לחיות עוד בלעדיך.  הן כל מסעי היה רק לשמך,  למען תסבלני עוד שנות מספר. 

– שמע נא,  קינגסקורט,  יודע אתה כי אין אני יכול לנוול את פי,  ועל כל פנים אין אני יכול לנוול את פי כמוך.  אבל זה הוא,  גם אם אפנק שפתי,  דבר... 

– דבר חמור?

– מעין זה!...  כי מתי הראיתיך אות לאי-סבלנות?   מאושר הייתי על האי שלנו,   מאושר בתכלית האושר.  עשרים שנה אלה עברו לי כחלום.  האם לא אתמול דרשת במקום הזה את דרשת הפטורין שלך אל הזמן?  גם חשב לא חשבתי לעזוב את אי הברכה אשר לנו ועתה הנך חפץ להתעות אותי לחשוב,  כי בגללי אתה נוסע לאירופא.  בוש והכלם,  איש זקן,  להעלות תואנות כאלה על שפתיך.  אתה תאב לדעת מה מצב הדברים שם עתה.  אתה חפץ לבוא שמה – ולא אני.  הטוב במופתים המעידים,  כי כל העולם כקליפת השום בעיני,  הנה הוא זה,  כי זה עשרים שנה לא נגעה ידי בגליון מכ"ע. 

– הגם בזאת תתפאר?   לא היה לנו מכ"ע על האי שלנו – הן זה היה לי כלל גדול לבריאות:  אַל מכ"ע!  

– האמנם?  לפני שנים אחדות באה חבילה שלוחה מקאראטונגא.  החפצים הארוזים בה היו כרוכים בגליונות מכ"ע אנגלים וצרפתים.  אף כי כבר עברו עליהם ירחים,  או שנים – לי היו חדשים.  מספר השנה היה אז 1917.  ואני זה חמש עשרה שנה לא שמעתי דבר על אדות התבל.   אך אני לקטתי את הגליונות אחד לאחד ואשרפם יחד,  ועוד אתה בחלומך,  כי אני משתוקק לשוב.  

והזקן שרק בפיו דרך-חירות:

– הנה אם אחזתני בִּשְׁקָרַי אודה על פשע.  כן,  חפץ אני לדעת מה היה לתבל הזוֹללה,  האם בני אדם נבלים וסכלים כאשר היו.  

– קינגסקורט אהובי,  התערב עמי,  כי נשמח בשובנו אל האי השקט.

– עם מי תתערב?  אנכי לא אתערב עמך,  יען כי דעתי כדעתך.  

האניה עברה דרך תעלת הזועץ.   בפורט-סעיד יצאו מהאניה.   החוף מלא תשואות מסחר ומובילי משא,  אך בשוקי העיר החרבים לא נראו עוד פני בני העמים השונים המטיילים בבגדיהם השונים והמדברים בשפות שונות,  כמו לפנים.  לפנים היתה פה פרשת דרכים לנוסעים מהמזרח אל המערב ומהמערב אל המזרח.   פה נראו המהודרים בין תרי הארצות לשם תענוג,  ועתה הציצו מבתי הקהוה המגואלים מלבד ילידי הארץ אך איזה מלחים חצים-שכּורים.

קינגסקורט ופרידריך נכנסו לחנות,  לקנות סיגריות.  הם דרשו מינים טובים,  והרוכל היוני השיבם באנחה:

– אין אתנו.  אין קונים עוד,  אין איש דורש מינים משובחים אך מלחים באים ומבקשים טבק-ללעיסה וציגאריטות גרועות.        

– היתכן – שאל קינגסקורט – ואיזה הנוסעים להודו,  לאוסטרליא ולחינא?

– הם תמו זה כבר.  הם נוסעים עתה בדרך אחרת. 

– בדרך אחרת? – קרא פרידריך – אבל איה היא הדרך האחרת?  הן אין הם נוסעים מסביב לצוק התקוה הטובה? 

והרוכל ענה בהקפדה:

– מתלוצץ בי מר.  הן כל ילד יודע,  כי אין נוסעים עוד לאזיא דרך תעלת הזועץ.  

ושני האנשים תמהו איש אל אחיו.  אז נהם קינגסקורט: 

– הלא יודע זאת כל ילד,  ואתה אל תחשבנו לבוערים-בעם,  שאינם יודעים את התעלה החדשה.

אז הכה היוני בכפו על השלחן בכעס:

– גשו הלאה!  בתחלה אתם מתלוצצים בי בדרשכם סיגריות טובות,  ואחרי כן אתם מתקלסים בי במהתלות אחרות.  הלאה! 

וקינגסקורט רצה לפשוט את ידו ולכבד את היוני במכה אחת,  אך פרידריך עצר בעד הזקן הנלהב. 

– אדמה,  כי שלא בפנינו קרה דבר-מה שאין אנו יודעים,  קינגסקורט.

– יקחני בכור שטן,  אם לא אחשוב כמוך,  אך עלינו לחקור דבר. 

בחוף נודע להם הדבר מפי רב החובל של אניית מסחר אשכנזית.  החבור בין אירופא ואזיא נעתק למקום חדש:  לארץ ישראל.  

– היש שם חופי ים ומסלות ברזל?  שאל פרידריך.

ורב החובל מלא פיו צחוק: 

– אם יש חופי ים ומסלות ברזל בארץ ישראל?  אדון,  אי מזה תבוא?  האם מעודך לא ראית מכ"ע,  או רשימת מסעות? 

– לא אומר שלא ראיתי מעודי,  אבל זה כמה שנים...  וארץ ישראל ידועה לנו בתור ארץ חרבה.  

– ארץ חרבה!...   טוב הדבר.  אם לזו אתה קורא ארץ חרבה,  לא אריב עמך,  אבל עלי לאמר,  כי הנך מפונק מאד.  

– שמע נא,  רב חובל – קרא קינגסקורט – אנחנו נספר לך דברים כהויתם.  הננו נערים בוערים והדיוטות.  זה עשרים שנה היו עינינו אך אל תענוגותינו.  ומה היה לפלשתינא הישנה?

– לוא אומר לספר כל זאת,  כי עתה יִדָרֵש לזה זמן ארוך מלמסע מפה לשם.  אם לא נחוץ אתה לדרכך,  סור נא שמה.  גם תמצא בחיפה וביפו את המהירות שבאניות ההולכות לכל חופי הים שבאירופא ובאמריקא,  לוא תאבה לצאת מאניתך ולנסוע בהן.

– לא,  כי את אניתנו לא נעזוב.  אך סור נסור שמה,  פריטץ!   מה דעתך?   הנבקר עוד הפעם את ארץ אבותיך,  עליהם השלום?

– הארץ הזאת איננה מושכת אותי יתר מאירופא.  אחת היא לי! 

וישובו לחיפה. 

היום היה יום אביב בבקר,  אחרי ליל הוד ורוך,  בראותם את גדות הים בארץ ישראל.  שניהם עמדו על גשר החובלים ויצפו כעשרה רגעים בשפופרותיהם אל הצד ההוא. 

– כמעט אוכל להשבע,  כי זו היא לשון הים של עכו,   אמר פרידריך.

– גם להפך אשבע – ענה קינגסקורט – עוד תמונת לשון הים ההיא לפני עיני.  לפני עשרים שנה היתה תהו ובהו.  אך שם מימין הלא זה הוא הכרמל,  ולפנות שמאל,  ממולנו,  עכו.

– איזה חליפות!  קרא פרידריך – נסים קרו במקום הזה. 

הם קרבו לבוא,  ועתה כבר יכלו לראות היטב בזכוכיותיהם הטובות.  במפרץ-הים בין עכו ובין מורד הכרמל עמדו אניות ענק על העוגן,  כאניות שכבר ראו בקץ המאה התשע עשרה.  מאחורי קבוצת האניות האלה ראו את תחום המפרץ המפיק חן.  לפאת צפון – עכו בתפארת בִּנְיָה מזרחית עתיקה,  חומות מבצר אמיצות,  כפות עבות ומגדלים דקים שנשקפו לאור תכלת הרקיע בבקר.  התמונה הזאת לא נבדלה הרבה משהיתה.  אך מפאת דרום לעיר התהלה המנוסה בנסיונות קשים וארוכים,  על יד קשת גדות הים – הוד חדש.  בתי קיץ לאלפים הזהירו בלבנוניתם בתוך ירקרק הגנות הצוללים בעתרת צמחים.  מעכו עד כרמל השתרע גן גדול,  וגם הר הכרמל היה נעטר בנינים יפים. 

כבואם מדרום כסה ההר מעיניהם את מראה העיר חיפה ואת מראה החוף,  ועתה הנה גם היא השתרעה לעיניהם.  אז החל קינגדקורט לקלל בחום לבו – עד אין קץ. 

עיר נהדרה שכונה לחוף ים התכלת.  שִׂכְרֵי-אבן כבירים היו תלולים במים,  ובסקירה ראשונה ראה כל מתבונן,  כי זה הוא החוף המרווח,  האיתן,  הבטוח והיפה בכל חופי הים התיכון.  אניות מכל המדות והתבניות,  של כל העמים והארצות,  חנו על העוגן ותצבאנה מסביב בחוף מבטחים זה. 

קינגסקורט ופרידריך היו כנדהמים.  מעל מפת הים שלהם,  שכבר עברו עליה עשרים שנה,  לא נראו עקבות עיר החוף הזה,  ועתה עלתה,  כאוב מארץ.  הנה כן לא על עמדה עמדה תבל במשך ימי שבתם באי.

ואניתם קרבה אל החוף להעגן,  ואז נסעו בסירה קטנה דרך מהומת אניות אל לשון הים,  ורק מלים בודדות השמיעו איש לרעהו.

אניתם קרבה אל שְׁלַבֵּי האבן של נד הנמל,  ויצאו,  ובמרחק צעדים אחדים אמר איש אחד לרדת בשלבים ההם אל סירת החשמל שחכתה לו,  ויהי בראותו אחד מהם ותתפעם רוחו,  ויתבונן בעינים מלאות תמהון אל פרידריך. 

והזקן ראה זאת וינהם:

– מה היה לאיש הזה?  האם לא ראה עוד שני אנשים מן הישוב?

ופרידריך צחק:

– אין לשער זאת.  האנשים בחוף הזה נראים כגדולים ממנו במעלת בני ישוב.  אולי מראנו בעיניהם כמראה אנשים שאבד עליהם כלח.  הבט נא למעלה!  ראה נא את ההמיה ברחובות כתנועת עיר גדולה!   ראה נא את המון האנשים הלבושים הדר.  חושב אני,  כי בגדינו אינם כדת היום.

הם צוו לאיש האניה הקטנה לחכות להם במקום ששם עמד,  ויעלו במדרגות אל הרחוב שקצֶהָ כבר ראו מתחת,  ולא שמו לב אל האיש הזה אשר כה התבונן אליהם.  אך הוא הלך אחריהם,  ויקשב וישמע אולי יבין את השפה אשר בה הם מדברים.   פעם נגש אליהם,  פעם נגע בהם,  ופעם נסוג אחור. 

– אדון!   קרא קינגסקורט בכח – מה אתה דורש מאתנו?

האיש הזה לא השיב דבר,  אך פנה אל פרידריך,  וישאלהו בקול מלא רגש וחום:

– האתה ד"ר פרידריך לאֶווענברג?

ופרידריך השתומם מאד לשמוע פתאום את שמו במקום הזה,  ויען:

– זה שמי.

אז חש האיש הזר ויתנפל עליו ויאמצהו אל לבו וישקהו.  ואחרי כן הרים את ידו וימח את הדמעות מעיניו. 

האיש הזה היה איש צעיר,  חזק,  גבוה,  כבן שלשים שנה,  פניו שזופי שמש,  זקנו שחור וקצר.

– ומי אתה?    שאל פרידריך,  אחרי אשר שב למנוחתו מן התמהון הראשון. 

– אנכי!   מי יודע אם עוד תזכרני?   שמי דוד ליטוואק.

– הנער הקטן מבית המשתה של ביקנרייז?

– כן,  אדוני הדקטור!  הנער אשר הצלת אותו ממות ברעב,  אותו ואת הוריו ואת אחותו.

– אח,  אל נא תעלה את הדבר על פיך – מחה פרידריך. 

– להיפך!  ענה – הרבה נדבר על אדות הדבר הזה.  עלי לשבח לך בעד כל אשר הנני ובעד כל אשר לי.  ראשית,  אורחי אתה ואם האדון הזה ידידך,  אז עליו לסור גם הוא עמך יחד אל ביתי. 

– זה הוא ידידי הטוב והיחיד בתבל,  האדון קינגסקורט.

____________

 

II

עוד טרם השיבו אל לבם מה קרה אותם נהלם דוד ליטוואק על שְׁלַבֵּי הַשֶׂכֶר,  ורק כאשר עלו ויתיצבו על רצפת מישור הרחוב החלו להתבונן אל מראה עיר הפלאות ואל תשואותיה ושאונה והמונה.

לעיניהם השתרע כר נרחב ומסביב עטרוהו כפות בנינים רמים ונהדרים.   בתוך התנוסס גן תמרים ושבכות גדרי ברשל מקיפים אותו עצי תמרים,  שהם פה כעצי השדה,  צמחו מימין ומשמאל בכל פנות הרחובות המגבילות את המגרש הזה.  עין ראי הכירה במהרה,  כי לעצי התמרים האלה היו כפלים לתושיה.   יומם היה צלם פרוש למחסה,  ובלילה זרעו אור יקרות,  כי מנורות החשמל היו תלויות בהם,  ונראו כפירות אור וזכוכית.   זה היה הדבר הנאה הראשון שהרהיב את עיני קינגסקורט ושעל אדותיו העיר את אזן פרידריך.  אחרי כן חקר לדעת מה הם הארמנות העוטרים את המגרש,  ודו ליטוואק השיבהו,  כי אלה הם בתי הפקודות של חברת מסע אניות ומסחר חוץ אירופיות ובתי שלחן למושבות.  לכן נקרא המגרש הזה בשם מגרש העמים.  ואמנם כן היה לא רק בבניניו,  כי גם במראה בני האדם אשר מלאוהו.

הארחים השתאו וישתוממו בהביטם אל ראשי ההומיות.  נראה היה לעינים,  כי זה מקום מקוה כל העמים:  בגדי הצבעונים של אנשי הקדם התבוללו בבגדי אנשי המערב.  חינים,  פרסים וערביאים התהלכו בקרב ההמונים הטרודים.  אמנם בגדי אנשי המערב נראו על פי רוב,  וגם כל קלסתר פני העיר הזאת יותר שהיה מזרחי היה מערבי אירופי.  המראה היה כמראה עיר חוף איטלקית גדולה.  תכלת השמים והים ובהירות הצבעים היו מעין הַרִיוְויֶרַא.  אפס כי הבנינים היו יפים וטהורים מבניני המקומות אש בהריווירא,  ותשואות הרחובות – אם כי היו מלאות רוח חיים,  לא היו כה מלאות מהומה.  סבת השנוי הזה – רוח המתינות של אנשי המזרח,  ועוד סבה אחת – כי בהמות למשא לא נראו ברחובות האלה.  לא נשמעו קול דהרת סוסים,  ולא קול דפיקת השוט או גַלגלים מתקשקשים.  רצפת הרחובות בתוך היתה חלקה כרצפת המפשעות אשר בצדי הדרכים,  והאוטומובילין רצו בלי רעש על אפניהם של שְׁרָף,  ולא נשמע קולם בנסעם,  בלתי אם קול תרועות קרני מסיעיהם המזהירים פעם בפעם את עוברי הארח.  פתאום ראו האורחים מסעות רצוא ושוב מעל לראשיהם,  ויביטו למעלה. 

– בני השטן,  מה זאת?  צעק קינגסקורט,  ויור באצבעו אל מרכבת ברזל גדולה שעופפה מעל לעצי התמרים,  ובעד חלונותיה נשקפו היושבים בה.  המרכבה היתה תלויה ותרחף על פני רשת של גשר ברזל כביר.

ודוד ליטוואק ענה:   זאת היא מסלת הברזל החשמלית המעופפת.  הלא ראית כמוה באירופא.

– זה עשרים שנה לא היינו באירופא.

– הן אין מסלת הברזל המרחפת המצאה חדשה.   הלא היא כבר נמצאת בשנות התשעים למאה שעברה בין בארמן ובין אילברפילד וגם שמשו בה.  אנחנו קבענוה בערינו תכף לישוב,  יען כי תנועת ההמון והמשא בדרך הזה היא יותר קלה ופחותת סכנה.  גם הבנין היה זול מבנין מסלות ברזל של רחובות או מעל לגגות.

  שא נא,  שא נא!   קרא קינגסקורט.  אתה מזכיר ערים!  אם כן יש עוד ערים כאלה בארץ ישראל.

– האין אתם יודעים זאת,  אדוני?

– לא,  ענה פרידריך,  אין אנו יודעים דבר.  עשרים שנה היינו כמתים.

– אמנם כמת חשבתיך,  אדוני הדקטור האהוב!  – אמר דוד ליטוואק,  באחזו בכף יד פרידריך ובחבקו אותו עוד הפעם.

– החקרת על אדותי?  וגם איך נודע לך שמי?  אדמה,  כי לא קראתי אז בשמי.

– כאשר לא אבית לקבל תודה,  דאב לבנו מאד.  אז אמרתי בלבי אולי אתה ארח קבוע בבית המשתה של בירקנרייז.  שם חכיתי לך הרבה לילות בביאה.  גם אבי. 

– העוד אביך חי?

– כן,  יהי שם ה' מבורך!  וגם אמי,  וגם מרים אחותי,  שראיתה בחתוליה...  אז עלה רעיון על לבי לשאול את המלצר ולתאר לו את מראה פניך,  וכאשר אך תארתיך הכירך ויזכרך היטב ויקרא לי את שמך,  אך מה דוה לבי,  באמור לי האיש,  כי נספית ברעה בעלותך על הר,  ומכתבי העתים כבר הודיעו כי מתָּ...  אמנם הרבה בכינו לך.   גם את נר הנשמה היינו מדליקים לזכרך מדי שנה בשנה ביום אשר בו הודיעו מכתבי העתים על דבר מותך. 

– נר נשמה?  מה זאת?  – שאל קינגסקורט.  

ופרידריך ענה:

– מנהג היהודים.  ביום שבו אדם מת,  לתקופת כל שנה ושנה,  מדליקים קרוביו נר לזכרו.  

– הוי,  הרבה הרבה יש לי לספר לך,  אדוני הדקטור האהוב!   אמר דוד ליטוואק – אך פה לא נעמוד.  ראשית,  אובילך לביתי,  שיהיה לך מהיום והלאה כביתך...  בואו נא,  אדוני!

– וסירתנו,  ואניתנו? 

אז פנה דוד ליטוואק אל איש כושי לבוש בגדי שרד,  שהלך אחריו באיזה מרחק,  וילחש לו פקודות אחדות,  ואז חלף העבד,  ודוד אמר אל ארחיו: 

– הכל נעשה,  הסירה תשוב אל האניה,  ובפרידריכסהיים יבואו לקבל את פקודותיך.  

– איה?

– בפרידריכסהיים.  זה שם ביתי.   הלא תבין לכבוד מי,  (הערת המעתיק:  פרידריכסהיים – מעון פרידריך).  בואו ונלכה,  אדוני,  זאת אומרת:  בואו ונסע.

בכל נעימותו היה גם מעין שלטון בדבריו ובמזגו.

וקינגסקורט לחש,  אך בלי תלונה:

– פריצי,  זה החל לפקד אותנו.  הבה נראה!

דוד ליטוואק רמז לאוטומוביל לבוא,  ויבקש את הארחים להכנס.  כאשר אמר להכנס אחריהם קרא אליו איש:

– מר ליטוואק,  מר ליטוואק!

ויסב את פניו:

– האתה זה?  מה בקשתך? 

– במכתבי העתים כתוב,  כי בעיר עכו תבוא היום לאספה.  האין נכון הדבר?

– זה עתה אמרתי לנסוע שמה,  אך עלי לבקש סליחה מאת האספה.  יש לי היום דבר נחוץ.  אך עוד אדבר שמה על ידי הטיליפון.

– או אולי תרשני לעשות זאת בעדך,  מר ליטוואק?

– כן!  אם תרצה לעשות עמי אות לטובה!

– אין זאת כי אם ארחים ראוים להתכבד באו אליך,  מר ליטוואק?   אמר האיש הזר ברמזו באצבעו אל האוטומוביל.

צחוק קל סלסל את שפתי דוד,  אך לא השיב דבר בלתי אם הניע ראשו.  אז קרא אל הַמַשִׂיק היושב באחורי האוטומוביל:   לפרידריכסהיים!

– הפנים האלה כמו ידועים הם לי – אמר פרידריך בנסוע העגלה – ואין זאת כי אם ראיתים בדמות אחרת,  בלי זקן השיבה ובלי משקפים על החוטם. 

– כן,  גם הוא איש ווין,  ואני המרצתיו פעמים רבות לספר על אדותיך.  אפס כי עתה לא חפצתי לתתו לגשת אלינו.  עתה לי לבדי הנך...  גם הוא היה ארח בבית המשתה של בירקנרייז.  ועתה מְצָא את החידה! 

וזכרון הבריק.

– שיפמאן?  – אמר פרידריך בצחוק.  היתכן?  הגם זה פה? 

– גם זה גם עוד יהודים רבים מארצות ומערים רבות באו. 

וקינגסקורט שהיה מתבונן עד עתה לימין ולשמאל שאל:

– אולי תאבה לאמר לנו,  מתי שבו היהודים לארץ ישראל. 

– אמנם זאת אגיד לכם.

  רעם ולהבים!  קרא הזקן.  הגרש גרשוכם מאירופא?

ודוד השיב בצחוק נעים:

– אַל לך לתאר בדמיונך את הדבר כמו בימי הבינים.   למצער,  בארצות שאור ההשכלה הגה עליהן.  לא זו הדרך.  הנתוח היה על פי רוב בלי שפיכות דם.  מקץ המאה שעבר ובראשית המאה הזאת העשתה הישיבה קשה מאד ליהודים במקומות מושבותיהם.

  הא!  הא!  בתחבלות גרשו?

– הרדיפות היו בסדרי הצבור ובארחות הכלכלה.  החרם החרימום במסחר,  הרעב הרעיבו את פועליהם,  בוז בזו להם במקצועות האומניות החפשיות,  ואין צריך לומר כי הנידום מן החיים המשוכללים.  השנאה  ליהודים נלחמה גם בכלי נשק ישנים גם בכלים חדשים.  עלילת הדם התחדשה,  ובעת ובעונה אחת האשם האשימו את היהודים,  שהם מטילים רעל במכתבי העתים,  כמו שהיו מעלילים עליהם בימי הבינים שהם מטילים סם המות בבורות המים אשר מהן ישאב העם.  הפועלים שנאו את היהודים בתור יורדים לחייהם,  מדי היו היהודים מהפכים עמהם בחררה,  ובתור מוצצי ליחם,  מדי היו קבלנים.  שנא שנאו את היהודים כשהיו עניים,  כשהיו עשירים,  וגם כשהיו בינונים.  קצף קצפו עליהם ברכשם כסף,  וגם בהוציאם כסף.  לא להם להיות עושים,  לא להם להיות אוכלים.  מכהונות המדינות נדחו,  בבתי הדינים נצבה השנאה לשטן על דרכם בכל פעם שהיו למו שם דין ודברים.  בכל מקום בחיי הצבור שבעו זדון וכלימות.  במעמד הזה היו לפניהם אך שני דרכים:  להיות לצוררי כל צבור מדיני עקוב מעול וממדחה כזה, או לבקש להם מקלט.  והדבר האחרון נעשה,  והננו פה.  נמלטנו. 

ופרידריך לחש:   תּל אביב!  (אַלטניילאַנד:  תל – חרבה עתיקה,   אביב – תחיה,  דבר חדש פורח,  והוא שם מקום).

– אמנם כן!  כִּוַנְתָּ היטב.  זה היה תל עולם,  תל חרבות נושנות,  ועתה הוא תל אביב וחיים.  על אדמתנו הישנה יסדנו מדינה חדשה.  ראה תראו אותה,  אדוני.

– השטן!  אבל זה היא פלא פלאים אימה!  יש פה לראות הרבה מאד.  לא חפצתי להפריעך בשטנתך היקרה על אירופא סבתא,  ועל כן לא שאלתיך על דבר בנינים אחדים שנראו לעיני כאשר עברנו על פניהם. 

– אַראֶה לכם הכל. 

– שמע נא,  אדם יקר ויהודי.  ראשית,  אתודה לפניך על דבר אחד,  פן תנחם על סבר פניך היפות.  הודוּי הוא – שאין אני יהודי.  ומה?  הלא תגרשני,  או,  כמו בארצות ההשכלה – בתחבולות;  מה? 

– אבל קינגסקורט!   – מחה פרידריך.

ודוד ליטוואק השיב במנוחה: 

– על פי אחת משאלותיך הקודמות כבר נודע לי שאין אתה יהודי.  יודע נא לך כי אני וחברי לא נשים פדות בין בני האדם.  אין אנו שואלים לדת איש ולמולדתו.  אך יהי נא איש בין אנשים,  וזה מספיק. 

– רבבות כדורי מות!   וכל יושבי המדינה הזאת כן יחשבו? 

– לא – הודה דוד בלי העלם – זאת לא הגדתי.  יש גם רוחות אחרות.

– כן,  זאת נבא לבי.  אוהב-אדם ביקר! 

– לא ארבה להלאותכם כעת בדברי מפלגותינו שבמדינה.  משפטן כמשפט הפלגות בכל הארצות.  אך זאת אוכל לאמר לך:   עיקרי האנושיות שמורים אתנו כבבת עין.  ואשר לדתות,  הנה אתה מוצא בארצנו על יד בתי מקדשנו בתי תפלות לנוצרים,  לישמעאלים,  למאמינים בבודא ולבראַמינים.  אמנם שתי הדתות האחרונות מצאו קן להם אך בערי החוף,  כמו,  למשל,  בחיפה,  בצור,  בצידון,  ובערים גדולות על יד מסלת הברזל,  ההולכת לנהר פרת,  כמו בדמשק ובתדמור.

ופרידריך השתומם:

– תדמור?  החיתה העיר פאלמירא שנית?

דוד נענע בראשו:   הן.

– אך את המראה הגדול בכל מראות השלום ועשתות שאנן בין בני הדתות תראו בירושלים.

– ראשי,  ראשי!  אָנק קינגסקורט,  איך אקבל כל אלה בפעם אחת?   

הם הגיעו אל מקום פָּרָשַׁת רחובות,  ששם היה מעצור עד ארגיעה לרגל הקבץ עגלות רבות,  ויעצר האוטומוביל.  אז ראו כמה מעלות למסלת הברזל המרחפת.  תחת שבילי הברזל הכפולים והעבים עפו הארגזים הגדולים בגבה על פני הרחובות,  בלי הפריע את ההולכים רגלי ובלי הכשל על ידיהם.

מהנקודה הזאת ששם נעצרו רגע בעל כרחם התבוננו אל רחובות רבות.  חליפות סגנון הבניה הרנינו את לבם.  משם והלאה נמשך המסע הלך ונסוע דרך רחובות מלאות חיים.  רוב בתי המעון היו קטנים ונאים,  כנראה בית למשפחה בית למשפחה,  כמנהג ארץ בלגיא.  אך בתועפות הדרם התנשאו בתי המשתה ובתי הפומבי,  וכל עין ראי הכירתם מהר.  ודוד ליטוואק קרא אחדים מהם בעברו:  בית פקידות הים,  בית פקידות המסחר,  בית ממציאי עבודה לדורשיה,  בית החנוך,  בית החשמל.  ארמון גדול ומלא חן,  ופניו מצוירים מעשה ידי אמן,  משך את עיניהם.

– זה בית פקודות הבנינים – אמר דוד.   פה שוכן שטיינעק,   אדריכלנו הראשון.  הוא רשם את תבנית העיר בהבנותה.  

– דבר גדול היה מוטל על האיש ההוא – אמר פרידריך.

– כן,  דבר גדול – השיב דוד – אך גם נעים מאד.  יכלת היתה בידו לשאוב ממקור שפע,  וכן גם כולנו.  מעולם לא נבנו ערים בעת קצרה ובהוד כמו בארצנו,  יען כי מעולם לא נמצאו אמצעים מלאכותיים כאלה.  הן גם באחרית המאה שעברה כבר הגיע כשרון המעשה למעלה רמה.  לנו היה אך להביא אלינו את ההמצאות הידועות,  ואיך עשינו זאת – עוד אוסיף לספר לך. 

אז באו אל מקום אחד בעיר,  ששם בתי המעון הקלים והיפים.  הדרך התחילה מגביהה והולכת.   הם היו עתה על הכרמל.   פה נראו היכלות נאים קטנים בתוך גנות נוזלי בשמים.  אצל איזה בתים נוים לפי טעם המאַורים ראו שבכות עץ קלועות על יד החלונות. 

ודוד הקדים לבאר להם בטרם ישאלו: 

– פה יושבים אנשי שם אחדים מהמרנים.  הנה עיניכם רואות עתה את ידידי רֶשיד-בּי.  

לפני שער הברזל של גן אחד,  שעברו לפניו עתה,  עמד איש יפה תאר,  כבן חמש ושלשים.   בגדיו היו שחורים,  כמדת אירופא,  ובראשו חבש פיץ אדום.  הוא קדם בברכה את פני האנשים כדרך יושבי המזרח,  בעשותו בימינו את הנענוע הרומז על הרמת האבק ונשיקתו.  ודו קרא אליו מלים אחדות בשפת תוגרמא,  ורשיד השיב בהברה אשכנזית צפונית: 

– אברככם התענגו נא בחברה  (איינע רעכט אַנגענעמע אוּנטער-האַלטונג).

וקינגסקורט שאל כמשתומם:

– מה טיבו של עובר ישמעאלי זה?

ודוד צחק:  

– הוא למד בברלין.  אביו היה אחד מאלה שמהרו להבין את תועלת כניסות היהודים.  הוא נטל חלקו בראש עסקינו ויעשר.  רשיד הוא גם חבר בחברתנו החדשה.

– חברה חדשה – קרא פרידריך – ומה היא?  

וקינגסקורט הוסיף:

– אדם אהוב!  עליך להורותינו דעת כאשר יורו לעגלים אשר זה נולדו.  אין אנו יודעים לא ישן ולא חדש,  לא חברה ישנה ולא חברה חדשה. 

– אבל,  השיב דוד – הלא  תדעו,  או ידעתם את החברה הישנה,  ואת החדשה שלנו אציג לפניכם,  כאשר נקח מועד חפשי באין מעצור.  עתה אין עתנו פנויה עוד.  בעוד מעט נהיה במקום שם תהיו כמו בבתיכם. 

והמראה הלך והתפשט,  רחב ונסב מסביב בדרך שֶהִתְעַוְתָה עקלתון הנה והנה.  עתה נראתה עיר חיפה והנמל,  לשון-הים עם זֵר הגנות,  ובקצה השני עכו ומאחוריה רוכסי הרים.  ועתה הנה היו בראש פסגת הכרמל.  מימין ומשמאל,  מצפון ומדרום השתרעו גדות-הים,  תפארת ארץ ישראל,  ולעיניהם פרוש היה שטח הים,  שטח אין סוף,  שטח תכלת וזהב.  ומסרקות-קצף לבנים שטו כעופות המֵיוָא הנה והנה על עבר הגדות אשר עין חום בהיר להן.

ודוד צוה לעצור את המרכבה,  למען ירוו הנוסעים מזיו המחזה.  הוא יצא מן המרכבה,  ושני הארחים אחריו,  ויפן אל פרידריך: 

– ראה,  אדוני הדקטור!  זאת ארץ אבותינו!  

ופרידריך לא ידע מדוע חמוּ עיניו מדמעות למשמע המלים האחדות האלה שהשמיע האיש הצעיר.  אכן זאת היתה רוח שונה מן הרוח אשר שלט בו אז זה עשרים שנה,  בלילה,  בירושלם.  אז ראו עיניו את המות לאור הירח,  ועתה ראה את החיים לאור השמש.  ויבט אל דוד.  איך שנה הנער היהודי אשר פשט יד לקבל נדבה!   בן חורין,  עליז,  רענן,  אמיץ,  נצב איתן על אדמתו.  עוד לא התמלטה אף מלה אחת מפי דוד על אדות עניניו שלו,  אך,  כנראה,  לא היה מצבו דל,  בישבו במקום נהדר כזה,  מקום היכלות וארמנות.  ואין זאת כי אזרח נכבד הנהו.  הלא קדמו אנשים רבים את פניו בכבוד,  מדי עברו.  גם אנשים כבירים ממנו לימים הקדימו בשלומו.  עתה עמד,  ופניו מאירות,  ועיניו מביטות מראש הכרמל על הארץ ועל הים.  ואך עתה הכיר פרידריך את האיש החפשי הזה,  כי הוא הנער הנפלא מרחוב הברגיטין בווין,  אשר אמר,  כי חפץ הוא לשוב לארץ ישראל. 

__________

III.

ופרידריכסהיים ארמון גבוה,  בנוי בסגנון המאורים,  ופרדסים סביב לו.  שלבי המדרגות,  ששם עולים אל הארמון,  לבנים,  ואריה חצוב באבן רובץ לפניהם.  ועוד הפעם עלה על לב פרידריך זכר דברי הנער הקטן,  בן הרוכל,  כאשר דבר על אדות ארי יהודה:   "אשר היה ליהודה,  יוכל לשוב ולהיות.  הן עוד אֵל עתיק חי!"  כן דבר הנער אז,  והחלום קם ויצא לפעולות...  

ויתן השוער אות בפעמון,  בבוא דוד ליטוואק בחברת ארחיו בשער-השבכה,  ויחכו שני עבדים על שלבי המדרגות לבואם. 

– אצוה לבקש את אשתי ואת אחותי לבוא אל האולם התחתון – אמר דוד לאחד העבדים האלה.  והעבד מהר לעלות על המדרגות המכוסות יריעות אל המכפלה הראשונה,  והעבד השני פתח לפני הבאים את דלתי האולם.  ויבואו לתוך לשכה גבוהה,  מכוסה כפות עגולות,  וכלולה בהדר מפעלי אמן וחשב.  הקירות היו מכוסים משי מראה-שושן,  רהיטי הבית קלים,  בנוים לפי טעם האנגלים,  בתקרה תלויה מנורת חשמל גדולה,  נוצצת מזהב ומבדלח.  אור היום חודר דרך הדלת וארבעת החלונות וזכוכיותיהם הגדולות כזכוכיות מראה.  דרך החלונות האלה נראו ערוגות דשאים וציצי חמד ומקלעות פרחים משתרעים הרחק הרחק עד גדרות השיש,  ומאחורי הגדרות נשקפה תכלת הים.  באולם עמדו משני צדי הדלת הראשית מנורות כסף בעלות שבעת קנים,  גדולות כקומת איש.  באחד הקירות תמונה גדולה,  ועליה איש זקן ואשה זקנה,  עטופים שחורים ופשוטים. 

– אבותי הם – העיר דוד,  בראותו כי עיני פרידריך נטיו אל התמונה הזאת. 

– הכר לא הכרתים – אמר פרידריך בצחוק קל – וזו מה?   שאל ברמזו באצבעו על התמונה המשוחה התלויה מעל למקום האח.  זאת היתה תמונת אשה צעירה,  גבוהה,  בעלת תלתלים שחורים,  כלילת יופי. 

– זאת היא תמונת אחותי מרים.  כרגע תראה,  הדמתה לה התמונה,  או לא. 

וכעבור רגע באו העדינות:   מרים ואשה צעירה פורחת בהדרה,  היא אשת דוד. 

– שרה!  מרים!  קרא בעל הבית בקול רועד קל    הנה זכינו לבקור מכל יקר,  לבקור אשר לא פללנו ולא יכלנו לקוות לו.  היום הזה הביא לי את השמחה הגדולה בכל שמחות חלדי.  לא תוכלנה לפתור,  ואף לא יעלה על לבבכן לשער את מי זכינו לקבל בביתנו    את האיש אשר חשבנוהו כמת,  את איש חסדנו,  את מצילנו!  

והעדינות הביטו בתמהון.

– אך הלא אין זה פרידריך לאֶווענבערג?   שאלה העלמה הצעירה. 

– הוא ולא אחר,  מרים!  הוא ולא אחר!   הנה הוא עומד לפנינו.

ותמהר לגשת אל הארח ותפשט לו את שתי ידיה,  ותקדם את פניו בברכה,  ועור פניה קָרַן מששון,  כאשר יקדמו פני אוהב מאז. 

ופרידריך חש רגש פלאים וחדוה,  בשמעו את קול המחמדים הזה קורא בשמו.  הוא חש את נפשו כנלכד בחבלי קסם במקום ההוד הזה,  בין האנשים הנהדרים האלה. 

– וזה הוא האדון קינגסקורט,  ידיד הדוקטור,  ועל כן גם ידידנו ואורחנו היקר!    ואז הודיע בקצרה איך פגש את האדונים בחוף ואיך הכיר כרגע את פרידריך.  כי בהיותו נער קטן שנן ללבו היטב היטב את חזות פני המציל,  ופני פרידריך שנו אך מעט.  למותר להגיד,  כי לא יתן את הארחים לסור לבית מלון,  אך עליהם לשבת פה. 

האשה שרה אמרה לצוות לנהל את הארחים כרגע אל חדריהם,  אך דוד קבל זאת על עצמו,  ויבקש את האדונים ללכת אחריו. 

– הבה נעלה!   חפצתי להציג לפניכם שם במעלה עוד איש צעיר אחד ששמו פרידריך,  יען כי השם הזה לא חזון יקר הוא פה. 

כן עלו כלם בשלבי המדרגות אל המכפלה הראשונה.  דוד עבר בראשם,  ויעמוד לפני הדלת האחרונה אשר במסדרון. 

– פה שוכן האיש הזה    אמר במלאו צחוק גיל את פיו ויפתח.

החדר היה לבן.  בתוך החדר ישב כמלך בגדוד על כסא הילדים ילד בריא ויפה.  הוא הסיר את הנעלים הקטנים מעל רגליו,  ויאמר להסיר גם את נקניקיו על ידי חכוך הארכובות אל דפנות הכסא.  לפניו עמדה אומנת באה בימים,  וקערה מלאה ארוחת חלב בידיה,  והילד הכה בכף על הארוחה,  והשעשוע הזה,  כנראה,  הִשְׂבִּיעָהוּ ענג יתר מן האכילה. 

– הטפש הזה הוא בני פרידריך    קרא דוד,  ובקולו צלצלה בפעם הראשונה גאוה קלה.

אך פרידריך-זוטר השליך את הכף.  זאת הסב זקנו הלבן של קינגסקורט.  הוא הריע,  ויפשט את שתי זרועותיו אל הזקן.  קינגסקורט הושיט את אצבעו,  והקטן אמצהו בכל כחו.

בני החבורה אמרו לצאת,  אך קינגסקורט עמד,  כנטוע במסמרות. 

ופרידריך הפנה את ערפו,  בטרם יצא.

– האם לא תלך עמנו,  קינגסקורט? 

– אין בר-נש זה נותן אותי ללכת!   השיב בחדוה.  ואמנם הוא נשאר עוד כשעה רצופה אצל פרידריך הקטן.

ברגע זה רוּקם הקשר בין הזקן קינגסקורט צורר-האדם ובין צעיר בית ליטוואק.  איש לא יכול לחקור את פרטי שיחותיהם,  יען כי פריטץ הקטן עוד לא יכול לדבר,  וקינגסקורט היה מכחיש,  בקללות כסוטה,  את דברי האומרים,  שהוא אוהב את הילד.  ואולם בכל זאת נתברר אחרי כן על פי הגדות המשרתים והמשרתות,  כי יש אשר קינגסקורט מתגנב בהחבא אל חדר הילדים,  מדי יודע הוא,  שאין שם איש,  וכי הוא מתענג ומצחק שם כילד אין דעת.  הוא היה מרכיב את הילד על כתפיו,  או שוכב פרקדן על הרצפה,  למען יטפס עליו הילד,  והיה מדי יבכה פריטץ-זעירא,  וכרכר ודהר קינגסקורט רקידות משונות.  ושר באזניו שירים אשכנזים ישנים,  והנעים ככל אשר יוכל את קולו העב.

ביום הראשון להתודעו אל הקטן היה קינגסקורט נבוך מעט בעת ארוחת הצהרים.  אך המסובין כה הרבו לספר ולשוחח,  וכה היו טרודים בשיחותיהם,  עד כי איש לא התבונן אל מבוכתו.

הם ישבו באולם-האוכל הרצוף לוחות עץ מחוטב,  ויסעדו היטב.  היינות ערבו מאד לחיך קינגסקורט,  ועל שאלותיו ענוהו,  כי כולם יינות ארץ ישראל,  ומקצתם גם יינות דוד מכרמו ומגתו.  הן בנטיעות הכרמים כבר החל ישוב הארץ בשנות השמנים למאה שעברה.  הטובות שבגפנות נִטעו וגם צלחו. 

מרים קמה ממקומה לפני תום המשתה.  ואחר צאתה,  ענה דוד על שאלת לאֶווענבערג: 

– כן,  מרים היא מוֹרה.  היא נותנת לקח בבית הספר התיכון לנערות.  היא מורה שפות אנגליא וצרפת.

וקינגסקורט נהם:

– האמנם?   האנוסה העלמה האמללה להתענות בהוראת-שעה?

זאת היתה כתלונה קלה,  ודוד ענה:

– אין היא עושה זאת בגלל פרנסה.  אודה לאלהים,  אין צרך לי להרעיב את אחותי.  אך עליה יש חובות,  והיא עושה אותם,  יען כי יש לה גם זכיות.  בחברתנו החדשה משפט אחד לגברים ולנשים. 

– חזיז ורעם! 

– נקל להבין,  כי זכות להן לבחור ולהבחר.  הלא עזר עזרו להקים את מוסדותינו;  רשפי רגשותיהן לבנין מפעלנו ולשכלולו החיו גם את הגברים,  ולעון פלילי היה נחשב לנו,  לוא אך בתור נדבה השלכנו להן את פרפראות סעודתנו,  או לוא סגרנו אותן בבית ההרמון. 

– בדרך אמרת לנו,  כי גם רשיד-בי הוא נמנה בחברתכם.  והנה דבר בית ההרמון אשר זכרת מעורר בקרבי שאלה.

– ואני פותר שאלה זו,  אדוני הדקטור.  אין איש אָנוס לבוא בברית חברתנו.  וכן גם אין כל נכנס חייב להשתמש בזכיותיו.  הדבר הזה הוא מסור אל לבו.  האם לא ידעת גם באירופא הישנה אנשים שלא היה להם כל עסק בבחירות,  ולא היו הולכים אל הקלפי,  ובעד כל מחיר לא היו מקבלים עליהם כהונת משמרת במדינה?   כן הוא הדבר גם בבחירת הנשים ובהבחרן בחברתנו החדשה.  אל נא תדמה,  כי הנשים חדלו להיות גבירות בית ומשפחה בינינו.  הנה כן,  למשל,  אשתי איננה הולכת לעולם אל אספה. 

והאשה שרה אמרה בצחוק קל: 

– בזה אשם אך פריטץ הקטן. 

וקינגסקורט חלם רגע על דבר חדר הילדים וילחש,  והוא נבוך מעט: 

– זאת אבינה.

– כן    הוסיף דוד לאמר:   היא היניקה את נערנו,  ואז שכחה מעט את זכיותיה שאין לשלול אותן ממנה.  בתחלה נמנתה במפלגת המתנגדים הקיצונים.  כן גם הכרתיה,  בתור מתנגדת.  עתה היא עושה התנגדות רק לי,  בביתי.  אמנם התנגדות נכנעה  (דיא אַללער-געטרייעסטע    מושג אנגלי)  מאד. 

וקינגסקורט הריע בצחוק:

– זו היא תחבלה יפה להפטר מהתנגדות.  דבר זה מישר מאד את הדוּרי המפלגות במדינה.

ודוד הוסיף לבאר:    

– ועוד לי להגיד לכם,  אדוני,  כי הנשים בינינו הן פקחות כל צרכן ואינן בטלות מעסקיהן בגלל עניני הכלל.  לא רק דרך נשים,  כי גם דרך כל בני האדם הוא,  לבלי דאוג הרבה לדברים שכבר  הושגו.  המעמד אשר אנחנו עומדים בו כבר הוכן במאה שעברה.  כבר היו בכמה ארצות בתי ועד ובתי נבחרים למקומות או לענפי עבודה,  ובהם נמנו גם נשים כבוחרות כנבחרות,  ותּראֶינה שם בעליל שהן פקחות וחרוצות.  הן לא הרבו לבלות זמן ולא הרבו לפטפט יתר מן הגברים.  ואמנם לא היתה כל סבה מוּצאת לבלי העזר בנסיון הטוב ההוא.  ועוד:   הפוליטיקא בינינו איננה עסק או אומנות,  לא לגברים ולא לנשים.  ידענו להשמר היטב מן המגפה הזאת.  אנשים שמנסים למצוא את לחמם מן הדעות שהם מודיעים,  תחת אשר עליהם למצוא חית ידם מעבודתם,  מתנכרים בינינו היטב,  ובמהרה יוסר המסוה מעל פניהם,  והם בזוים,  ואין אתם להרע עוד.  שופטים כבר חרצו משפט פעמים רבות בדינים על דבר עלבון כבוד,  כי אם יאמר אדם לחבירו:  "הפוליטיקא היא אומנתך",  דינו כדין מגדף את חברו. 

– ואיך אתם קובעים מקום לפקידים?   שאל פרידריך לעווענברג.  הן הבנינים שהראית אותנו מדי עברנו מראים,  כי יש גם כהונות בארצכם. 

– בלי ספק!   יש כהונות בשכר ויש כהונות כבוד.  כהונות של שכר נתונות לכל החכם מחברו והשוקד מחברו.  אנשים של כתות,  יהיו מי שיהיו,  אינם רצוים אף לאיש מאתנו,  ונהפוך הוא,  לפקידים משמשים בכהונות אסור לקחת חלק במשא ומתן של צבור.  אך לא כן משפט כהונות הכבוד.  בבחירת פקידים לכהונות כאלה יש לנו כלל אחד.  הרודפים אחר הכבוד – אנו מבריחים אותם מן הכבוד.  אנו עמלים למצוא את הנחבאים אל הכלים,  את הענותנים ושפלי הברך,  איש איש בקרן זוית,  ששם הוא מסתתר.  זאת היא ערובתנו,  שעניני כללנו לא יפלו בידי אנשים רודפים אחרי בצעם וכבודם.  הנה כן נשיא חברתנו הוא רופא עינים זקן יליד רוסיא.  הוא קבל את הכהונה בלי רצון,  יען כי אנוס היה לעזוב את עבודתו. 

– המצא בה רב תבואות?

– לא!  רב שמושו היה בין העניים.  עתה מסר את השמוש לבתו,  כי גם היא רופאה מפוארת.  עתה היא עומדת בראש בית מרפא גדול לחולי עינים.  היא עלמה ישרה,  לא נישאה לאיש,  ותקדש את חייה ואת תבונות כפיה לטובת החולים האומללים.  היא תוכל להיות למופת מאיר נתיב העלמות הבודדות אשר לא תחפצנה להיות לאנשים,  כמה תוכלנה להיטיב ולעזור לעם.  לפנים היו הבתולות הזקנות לבוז או למשא.  אך בינינו הן עובדות לטובתן ולטובת העם כלו.  כל מקצוע הצדקה הוא בידי העלמות האלה.  גם בזאת לא יצרנו חדשות,  רק הבאנו משטר במה שהיה.  בתי מרפא,  בתי החפשית לחולים שאין להם רפואה,  גנות לחנוך הילדים,  מושבות ונאות קיץ בעד בני העניים,  בתי תמחוי לצבור,  כל מוסדי החסד שכבר נודעו לכם מתמול שלשום באירופא היו לאחדים בארצנו ושלטון אחד נוהג בהם.  משטר המרכז הזה נתן לנו היכלת להושיע לכל עני ולכל חולה.  אמנם מספר המבקשים עזר בינינו הוא קטן ממספר מבקשי העזר לפנים בארצות אחרות,  יען כי המעמד הוטב,  אבל מבקשי עזר יש גם פה,  כי אין אנו יכולים לשנות את טבע בני האדם.  גם בינינו בני אדם נופלים על ידי רפיון,  עצלות,  אסונות בידי אדם ובידי שמים.  הננו עוזרים לחולים בפקדנו אותם,  לבריאים בתתנו למו עבודה,  כל זאת מצאנו,  אך קבענו ונתקן ונאסוף את הנמצא.  הלא ידעתם לפנים את סדרי לשכות המודיעין,  ששמה היו הפועלים המבקשים עבודה פונים.  בינינו יש הרשות לכל איש לתבוע עבודה,  ולרגליה גם לחם;  אבל לעומת זה חובה על כל איש לעבוד.  אין אנו סובלים את הפושטים יד לקבל נדבה.  איש בריא מבקש נדבה    ענשו עבודת פרך,  והחולה העני צריך אך לבוא לבית החסד,  ואין איש יוצא ריקם.  בתי המרפא המיוחדים כל אחד לבדו הנם מחוברים על ידי הטיליפון אל המרכז,  והמרכז דואג לדבר לבל יחסר מקום.  הלא לקלון יחשב,  כי ידד החולה מבית מרפא לבית מרפא,  כאשר היתה הקללה לפנים.  כי ימלא בית מרפא,  עגלות עומדות בחצר להוביל את החולים הבאים אל בית מרפא אחר. 

– אבל דמים מרובים דרושים לזאת    העיר פרידריך.

– לא!  שים נא לב,  כי על ידי החלוקה המסודרת הכל נעשה ביתר זול.   החברה הישנה כבר היתה עשירה כל צרכה מקץ המאה שעברה,  אך היא היתה מלאה מבוכה.  היא היתה כבית מסכנות מלא,  שאין למצוא בו אף כף המרק לעת הצרך.  האנשים לא היו סכלים ורשעים יתר ממנו    או,  אוכל לאמר,  אין אנו חכמים וטובים מהם.  סבת הצלחת חברתנו אחרת היא.  אנחנו יסדנו את חברתנו בלי סבל ירושה.  אמנם גם אנו מחוברים אל מה שעבר,  צריכים היינו להתחבר אל מה שעבר    האדמה העתיקה,  העם העתיק    אבל חדשנו את נעורי כל המוסדות.  העמים שקוֹרוֹתיהם לא פסקו אנוסים לנשא ולנטל משא שהרביצו עליהם קדמוניהם.   עין בעין יכולים אתם לראות זאת בכל מדינה ומדינה אשר בקרתם.  שם בראש ההוצאות    הנשך ושעוּרי הגביה של החובות המוטלים מכבר.  שם היו אך שני דכים:  או לפשוט הרגל בבוז,  או להוסיף לשאת את העוֹל הישן.  לא כן החברה החדשה,  היא התיצבה בפעם אחת על דרך טובה.  עוד אבאר לכם את הדברים האלה לפרטיהם.  עתה אשיב אך על שאלתך בדבר ההוצאות למלא את מחסורי בתי החסד.  אף כי בתי החסד האלה מספיקים בינינו לכל צרכינו,  ועזרה נמצאה בהם לכל המדוכאים ולכל החולים,  כלכלתם איננה קלה כמו לפנים.  הבנינים ואשר בהם הם עשוים מכסף הצבור,  עד כמה שאין סֶפק בנדבות-המקדש ובעזבונות הנהוגים בינינו היהודים.   ולצרכי המשרתים דאגנו בהטילנו חובה על החברים.  כל חברי החברה החדשה כאנשים כנשים חייבים להקדיש שתי שנים משנות חייהם לעבודת העם.  על פי רוב חלה החובה הזאת על שתי השנים משנת השמנה עשרה עד שנת העשרים לימי חייהם,  אחרי תום למודיהם בבתי הספר.  מדי דברי בלמודים,  אעיר את אזנך,  כי הלמוד בכל המדרגות,  ובית המדרש הגבוה בכלל,  הוא חנם לכל בני חברתנו.  והנה בשתי שנות עבודה חובה לצבור יש לנו מעין-מתגבר של כחות דרושים לנו לכל מוסדותינו ומעשי צדקתנו ולכל צרכי החברה.  ואולם בראש ההנהגה של הבתים עומדים פקידים שמקבלים שכר. 

– הנני מבין    אמר פרידריך    בצבאותיכם יש פקידים בשכר ואנשי צבא מתנדבים.

– מקבל אני את המשל,  אבל אין זה יותר ממשל,  יען כי צבא מלחמה אין בחברה החדשה. 

– אוי,  אוי!    התלוצץ קינגסקורט.

ודוד צחק:

– מה רצונך,  מר קינגסקורט?  אין דבר שלם עלי אדמות,  וגם חברתנו בכלל.  הן אין לנו מדינה  (Staat),  כהאירופים בזמנם.  הננו חברת אנשים אזרחים,  החפצים אך להשיג ארחות חיים על ידי עבודה ודעת.  די לנו לחזק את כח צעירינו גם בגֵוָם.  הננו מחזקים ומשכללים את בני הנעורים אשר בקרבנו מבשר ועד רוח,  למטרה הזאת מספיקות לנו חברות לחלוץ עצמות וליריה,  כמשפט ארץ שווייץ.  גם יש לנו צחוק של תחרות כמנהג האנגלים:  קריקט,  כדורי רגל,  שיט.  גם את הדברים המוסכמים האלה קבלנו,  אף צלחו בקרבנו.  לפנים היו ילדי היהודים חורי פנים,  חלשים ורכי לבב.  הביטו נא אליהם כיום הזה!  סבת החליפה הזאת היא קרובה מאד.  ואנחנו הוצאנו אותם מן המבואות האפלות לאור.  צמחים נובלים בלי שמש,  וכן גם בני אדם.  צמחים יש להציל אם מביאים אותם ונוטעים בתוך אדמה דרושה להם,  וכן גם בני אדם.  וכן היה!

ופרידריך לאֶווענבערג צלל במחשבות,  ויאמר:

– בשמוע את דבריך ובראות כל הדברים שכבר הראיתנו,  חושב אני,  כי לא חזיון הוא,  אך מעשה שהיה.  החלותי לשער את גדל חברתכם החדשה ואת ערכה.  בלי ספק עוד תשוב תבאר לנו את עניניה באר היטב.  הדבר הזה איננו מביא אותי במבוכה,  אבל דבר אחר יפעמני.  אשער,  כי תציג לפנינו דברים אשר לא יכּוּנוּ בתמהון יתר מן המדה,  כי סוף סוף,  גם אם לא ראינו אותם מצומצמים באחד,  הלא,  כדבריך,  ראינום מפוזרים ומפורדים,  זעיר שם זעיר שם,  לפנים,  בארצות אירופא.  אבל גם כשאני רואה,  שומע,  ממשש בידים     הבן לא אוכל.  איך נעשה הדבר הזה?  באיזה מלים אביעה לך את רעיוני?    שמע!  הבינותי את דבריך על אדות המעמד החדש לאשורם    אבל אין אני יודע איך נברא.  המעבר מהמעמד הישן,  שנודע לי היטב,  אל המעמד החדש,  הוא כחידה סתומה בעיני.  לוא יצא יצאתי עתה לאויר העולם,  כי עתה קבל קבלתי כל זה,  כמו שקבלתי כדבר טבעי את אשר מצאתי נכון לפני.  אמנם גם אז הייתי מוצא בכל אלה נפלאות רבות,  לוּא הבטתי בעיני איש אשר לא התבונן זה כעשרים שנה אל אשר לפניו.  לוא,  למשל,  היינו רחוקים מן הישוב משנת 1880 עד שנת 1890,  ובשובנו מצאנו פתאום את האור החשמלי ואת הטיליפון ואת העברת הכח על ידי חוט החשמל,  אף אז התפלאנו הפלא ופלא,  ונהי כנדהמים.  ואתה הן לא דברי אומנות חדשים שמתּ לפנינו,  ובכל זאת אני כחולם.  אני חסר את המעבר. 

– אף את זה אַראֵכם    אמר דוד.  תולדותי אספר,  תולדותי שאתה נטלת חלק בראשן.  אך לא פה ולא עתה.  הלא יגעים אתם מן המדע.  ראשית,  הנפשו!  בערב,  אם יהיה לכם חפץ,  נלך לאחד בתי התיאטראות,  לאופיר,  או לתיאטרון אשכנזי,  אנגלי,  צרפתי,  איטאלקי,  ספרדי. 

– רעם ומחולות!  צעק קינגסקורט    וכל זה נמצא פה?  כמו באמריקא בימי?  הן גם שם היו משחקים מכל הארצות.  אבל כי יש לכם כאלה גם פה...

– ומה פלא?  הן קרוב הדרך הלום מאירופא משהוא לאמריקא,  והאנשים היראים מפני מחלת הים,  הלא טוב טוב להם לבוא לארץ ישראל.  רשת מסלות הברזל של אסיה-הקטנה שהחלה להבנות במאה שעברה היא נכונה זה כביר.  נוסעים מקונסטנטינופול במסלת הברזל בלי הפסקות לדמשק,  לחיפה,  לירושלם או לבגדד.  לולא רגעי המספר הדרושים להעברה על הבאָספאָרוס,  הלא יכלו לנסוע גם בלי להחליף את העגלה מפטרבורג או מאדיסא,  מברלין או מווין,  מאמשטרדם,  מקאלאֶ, מפאריש,  ממדריד או מלישבונה לירושלם.  לכל מסלות-החפזון הגדולות שבאירופא יש חבור עם המסלה הירושלמית,  ולירושלמית עם המסלה המצרית והמסלות של אפריקא הצפונית.  מסלות צפונה ודרומה של אפריקא,  שקיסר אשכנז הגה על אדותיהן כבר בשנות התשעים למאה שעברה,  והמסלה הסיבירית עד גבול חינא משלימית את הרשת הזאת הפרושה על התבל הישנה.

– יקח בכור שטן!  זה מעשה נורא! 

– הן לא תשתומם על מסלות ברזל שראית בעיניך,  מר קינגסקורט.  דבר זה איננו יוצא מגדר הטבע.  המסלה מרוסיא לחינא כבר היתה נכונה במאה שעברה,  והמסלה הבגדדית החלה להבנות.  והמסלה מהנילוס עד הצוק של אפריקא הדרומית עלתה במחשבה.  הלא אך זה היה פלא,  כי ארץ ישראל,  שמקומה בטבור העולם,  בין אירופא ואסיה ואפריקא,  צריכה היתה לחכות,  ולוא נשארה בשוממותה,  כי עתה זה היה פלא. 

– לא, בעל בית נכבד!  על זה לא אתפלא.   אך    כי אתם היהודים עשיתם זאת.  הן לא תהיה בהקפדה עלי?  

ופרידריך העיר:

– אודה ולא אבוש,  כי גם אני מתפלא על זאת.  בטח לא בטחתי באחינו היהודים,  כי הם...

ודוד ענה במנוחה:

– אך ידנו,  יד היהודים מצאה זאת.  אך אנחנו לבדנו.  אך אנחנו יכולנו ליסד את החברה החדשה הזאת ואת המוסדות האלה.  אחד באחד התלכדו,  ורק על ידינו יכול הדבר להעשות.  צרות נפשנו היו דרושות לזה וגם נסיונותינו בכלכלה וגם הקוסמופוליטיזם  (אזרחות התבל)  שלנו.  אך די לנו ליום הזה.  הנפשו עתה,  ואחר    תשיחו.  מחר בטבריה אוסיף לספר לכם.

__________

 

IV.

לעת עתה לא עלה אף רעיון קל על לבות הארחים לשוב לאירופא.   אמנם פרידריך לאֶווענבערג העיר,  כי לפי הנמוס עליו להציע לפני ידידו את ההצעה הזאת,  יען לקינגסקורט אין כל ענין שימשכהו אל העם היהודי והליכותיו,  אך הזקן ענה בתקף,  כי חפץ הוא לשבת שם,  כל עוד יתנו אותם לשבת.  מעשה נורא,  מעשה אשר לא יעשה   הוא זה אשר קרה פה ליהודים,  ואם הוא,  הד"ר פרידריך לאֶווענבערג,  חושב את נפשו כזרה לעמו,  קינגסקורט איננו רוצח כזה. 

בקצרה,  כשבא איש החִבֵּל מן האניה,  הוגד לו,  כי פה יהיה מקום המנוחה.  צו נתּן לו לשלוח בגדי לבן ותלבשת פרידריכסהיימה,  ואנשי האניה יוכלו לראות מנוחה כי נעמה.

חדרי הארחים,  שאליהם הובאו,  היו סמוכים זה לזה.  קינגסקורט היה עומד בסרבלי כתנתו על מפתן דלת-החבור והיה עושה  "הגהות על צדי הגליון"  לכל אשר ראו ואשר שמעו עד היום,  ופרידריך ישב בכסא המסעד והביט כחולם אל דלתי היציע הנשקפת מול פני הים.  איש לא יכול לברוא לו אף בדמיון נוה נהדר מזה.  ומה נפלאים היו האנשים אשר התהלכו פה בנחלת שפר שלהם.  דוד היה עליז ואמיץ כח, בוטח בנפשו אך לא יהיר.  אשתו לימינו סמל אֵם צעירה ומאושרת,  והעלמה הנאוה והאצילה מרים,  השמה מעיניה בעבודה נכבדה,  לא כאשר נהגו בנות היהודים לפנים במשפחות עשירות.  אחרי עבור שנים רבות זכר עוד הפעם את ארנסתינה לאֶפלר,  שהיה אוהב לפנים ברוח עועים,  וממנה היו תוצאות לפרידתו מן החיים,  לפרידתו הקלה מאד.  היכול תוכל מרים להנשא גם היא לאיש באופן אשר נשאה ארנסתינה לאיש?   הוא לא ידע איך עלתה השאלה הנבערה הזאת על רוחו.  אך היא עלתה על רוחו מאליה.  ושעיפיו השיבוהו,  גם כן בלי אשר נמלך בהם הרבה,  לאמר:   לא!   זו היא עלמה אחרת,  וכל בני האדם האלה הנם שונים ונבדלים מבני האדם שהיו יוצאים ובאים בבית לאֶפלר,   אשר לזכרו זע פרידריך וירגז וישחק.  ועוד מחשבה אחת עלתה על לבו:  מי יודע אם תחת בָּרוֹח ממערכת החיים לא טוב ויפה ונבון היה לשאוף ולחתור ולהלחם למען הגיע אל מטרה. 

וכאשר היה תפוש במזמות האלה התאנח ויאמר:  קינגסקורט!   השאלה מתעוררת בלבי,  אם לא דרך נלוזה אחזה אניתנו בהובילה אותנו אל אי האושר הרחוק.  במה בליתי עשרים שנים יפות?   בציד,  בדיג,  באוכל,  בשתי,  בשינה ובשחוק האישקוקי...

– ובחמור זקן,  מה?  נהם קינגסקורט כנעלב.

– את החמור הזקן אתה מוסיף לא באשמתי    ענה פרידריך בצחוק.     בלעדיך הן לא יכולתי אף לא חפצתי להתקיים עוד.  בכל זאת חֲבַל על שלא הובאה כל תועלת.  הנה כה הרחיקו יושבי תבל ללכת,  ואנחנו לא לקחנו חלק,  ואין לנו כל זכות בדבר הזה.

– לאו!  השמעתם?  עשרים שנה למד בר-נש זה בבית מדרשי ועוד רעיונות כאלה בלבו.  אמור תכף,  כי חפצך להיות חבר בחברה החדשה הזאת. 

– אין אני אומר זאת,  יען כי עוד אין אני יודע אותה כל צרכי,  אבל טובה היא בעיני מהחברה שהיתה.

– טובה?  טובה?  געש הזקן,  בבקשה ממך,  הכנס נא בברית החברה החדשה.  הן אני אוכל לשוט לי הלאה ולראות את אשר אבחר. 

– אל נא תגעש,  קינגסקורט!  לא אֶותר פה לבדי בלעדיך. 

– זו היא הבטחה?

– על דברתי...  גם לא אכנס בחברתו החדשה של דוד,  לוא רק....

– מה?

ופרידריך צחק צחוק קל בהביעו את הרעיון הזה: 

– אכנס רק כשתכנס גם אתה. 

זה ימים רבים לא צחק קינגסקורט כצחקו עתה.  

– פריטצי,  חאַ  חאַ חאַ!  איזה המצאות של שגעון יש לך.  חאַ יאַ חאַ!   הביטה נא עלי כמו על חבר בחברה יהודית.  עלי,  על אדאלברט לבית קאֶניגסהאף, אציל פרוסי ונוצרי.  לא פריטצי,  זה הוא פלא פלאים,  זה פלא פלאים.  

– האצילות מדברת מתוך גרונך.

– והנה תכף נדקר.  הן בעיני הנך יוצא מן הכלל.

– ומה יש לך לטעון על דוד ליטוואק?

– לעת עתה לא מאומה.  הוא נראה לי כבחור-כהלכה...  

השיחה הפרעה על ידי בעל הבית שבוא לשאול אותם מה הם מבקשים,  הכבר גמרו בדעתם ללכת לתיאטרון,  או לקונצרט,  ובאיזה מהם יבחרו.  למען בחור,  שם לפניהם את רשימת התענוגות באחד ממה"ע. 

קינגסקורט הורה באצבעו על הגליון,  בלי קרוא: 

– העוד כל כך שקרים גדֵלים בעולם? 

– לא יותר משמבקשים הקוראים    ענה דוד.

– ובכן הרבה מאד    צפצף קינגסקורט. 

– זה הוא שונה מאד.  בכלל,  טובים וקרובים יתר אל האמת אלה מה"ע של החברות.

– איזה מכ"ע?

– אלה של החברות.   בסדר הכלכלה הנהוג בינינו נזקקו גם מה"ע להכנס אל המשטר הזה.

וקינגסקורט שסעהו בדברים:

– עמוד,  עמוד.  אל נא כה תמהר לדבר!  איזה סדר כלכלה נהוג ביניכם,  כאשר אמרת?

– סדר כלכלת שותפים.  אך אל נא תתאר בדמיונך חוקי ברזל משפטים מוצקים.  בכלל    אין דבר קשה,  אכזרי,  מוטל מראש,  מן הסבָרות אשר הגו המוחות    אך מנהג שאנן,  מוסכם,  בלי תקף ובלי כפיה.  היו חברות שונות לקנין ולכלכלה,  וחברתנו החדשה הוסיפה משלה אך זאת,  שהיא עזרה להצלחת כל החברות ההן על ידי אשר פתחה דלת בפני לָוִין,  וגם האיר את עיני המון העם.  בחקרי חכמי הכלכלה במאה שעברה כבר בארו את גדל תועלת החברות ממין זה.  אך בעולם המעשה היה קיומן קשה ועבודתן עליהן למשא.  על פי רוב היו החברים רפי כח,  ולא יכלו לחכות מקצר רוח עד אשר חברותיהם תצלחנה.  כן גם היתה לחברות האלה מלחמה מפנים ומאחור מאת בעלי עסקים,  אשר חשבו,  כי מהן יבולע למו,  ויתקוממו עליהן בגלוי או בסתר.  הנה כן כאשר קמו חברות לקנות בעד חבריהן צכי אכל נפש,  ראו החנונים של צרכי אכל נפש את החברות האלה כראות אנשים מסיגי גבולם ומהפכים בחררתם.  או בראות הסוחרים מוכרי כלי בית,  כי חרשי העץ העושים כלי בית אמרו לדבק טוב וייסדו חברה,  היו הם מתעצבים וחותרים תחת מוסדי חברה כזאת.  הנה כן פגשו החברות האלה מכשולים על דרכן מצד המנהג,  מצד התחרות והסכסוכים.  ואמנם דרך החברות האלה הוא דרך התּוך בין קנין היחיד ובין קנין הכלל.  האיש היחיד איננו נטול מחייו הפרטיים,  ואיננו נעדר החשק והיכלת לעבוד בעד נפשו ורכושו,  אך גם לו מגן וצנה להגן על עצמו מפני העשיר הבולע.  אין עוד העני אנוס להשתכר מעט ולשלם הרבה בעד מחסוריו.  הלחם לעניים איננו בינינו יקר מן הלחם לעשירים.  אין עוד מיקרים את שער צרכי המכּלת.  לוא אמרנו לעשות את התקון הזה בחברה הישנה,  כי עתה אבדו נכרתו רבבות אנשים מוצאים חית ידם מן המרכלת הממוצעת הזאת.  אך אנחנו פה לא נתַנו לרוכלים ממין זה להחל את מעשיהם,  אך בכניסתנו יסדנו חברות.  ועוד הפעם אתה רואה כי יתרוננו הוא בזה,  שהננו חפשים מעול הקלקלות הישנות.  אנחנו לא היינו אנוסים לחתור תחת מוסדי כלכלת איש יהיה מי שיהיה,  למען היטיב להמון העם.  

– אך מה"ע?   הוסיף פרידריך לשאול    הלא תחלת דברינו היתה על אדות מכ"ע.  איך יש לנהל מכ"ע בדרך חברה?   האם כולם קנין סופריהם,  וכיצד?

– פשוט מאד.  מה"ע של החברה הוא קנין החתומים.  דמי החתימה הם דמי השותפות של החברים,  וככל אשר יגדל קהל הקוראים,  כן תגדל ההכנסה מן ההודעות השונות,  וההכנסה הזאת היא לקוראים,  או לחתומים,  ולקץ כל שנה תחולק להם,  עד כי יש אשר החתומים מקבלים יתר משהכניסו,  וכבר היו מקרים כאלה. 

– פלאים,  פלאים!  צעק קינגסקורט    ובכן אדם מקבל מנה יפה בעד שקדו לקרוא במכ"ע!

– אמנם!   האם לא שמעתם מעודכם באירופא ובאמריקא איזה הכנסות יש למכ"ע גדולים?   אך הם הלכו הלך וזול,  אף כי ההוצאות לטלגרמות ולשכר הסופרים עלו למעלה.  מה"ע הגדולים הוזלו עד למטה מהוצאותיהם,  ובכ"ז לא פסקה ההכנסה מעלות במדה מרובה מאד.  הנה זאת היתה ראשית מנהג השבת ההכנסה לחתומים.  כזאת אתם מוצאים גם בינינו.  אך רוב ההכנסה יחולק לחברים.  המערכת היא הועד המנהל את העסק,  ויכולים אתם להיות בטוחים,  כי טוב לעובדים האלה,  הממלאים את גליונות מה"ע תנובת רוחם,  עתה מאז.  הלא מהם תוצאות לכל העסק ולכל ההכנסה,  וזאת מבין כל חבר,  ומעריכים את העבודה לפי ערכה.  בעד המאמרים הטובים,  היפים והמועילים,  המאירים באמת את עיני העם,  מחזיקים להם טובה רבה.  מה"ע אשר לנו עוזרים הרבה להשכלת העם.  מלמדים,  מפיצים דעת,  וגם מביאים ענג ושעשועים:  הם עומדים לשרת בעניני חבור הדרכים,  בעניני המסחר והאומנות לא פחות מלעניני המדעים ומלאכת  המחשבת.  וסופרי מה"ע עובדים ביתרון זריזות ובשובע שמחות ובנחת רוח,  בידעם,  כי מצבם איתן,  והחברה יודעת להוקיר את פעליהם איש לפי עבודתו וכשרונו.  הנה הם רואים את עבודתם כראות כהונה נכבדה,  שהם עתידים גם ליתן עליה דין וחשבון.

– זה נאה מאד    הפסיק פרידריך.  אך חושב אנכי,  כי מכ"ע כאלה הם נכנעים יתר לדרישות המון הקוראים.  המערכת,  אשר כל מעמדה תלוי ברצון הקוראים,  אנוסה להתאמץ להחניף לקוראים,  למען אסוף מחנה רב מהם.

– לוא כן היה,  ההיה זה דבר חדש?  האם לא כן היה גם בשכבר הימים?  היו עורכי מכ"ע שהיו מביטים ומשקיפים ברתת ובזיע אל דעת הצבור,  והיו עוברים על דבר זה בשתיקה ומפליגים ומגזימים דבר שני,  לפי אשר חשבו לעשות מטעמים לקוראיהם,  וגם לא ידעו היקלעו אל השערה ולא יחטיאו.  אך לא כן עתה.  באספות הנאספות מדי שנה בשנה נותנים דין וחשבון,  וקהל כל מכ"ע המסוּדר נותן קו ומשקלת למערכת לימים יבואו.

– אימה!    קרא קינגסקורט    אספות של מאה אלף חתומים!

– לאו דוקא,  העיר דוד.  החתומים בוחרים במאה או מאתים אנשי אמנה ומטילים עליהם חובה זו.  הדבר הוא בתכלית הפשטות.  במערכת מה"ע בעצמו עומדים אנשים על הפרק להבחר לזמן הקצר הזה.  לשטר החתום יש תּלוּש,  שמשמש ככרטיס הבחירה.  חמש מאות או אלף חתומים מוסרים את כרטיסי בחירתם לאיש אמנה אחד בעד האספה הכללית.  איש אמנה כזה נוהג להודיע במה"ע בעצמו:  אני אומר לעמוד באספה העתידה להיות על נקודה זאת וזאת,  וכל המסכים ימסור נא לי את כרטיסו.

– נאה,   אמר פרידריך    לקהל יושם לב היטב,  אך עוד אין אני רואה בזה תועלת בעד העם.  התנועות והרעיונות החדשים אינם עשוים להיות מובנים במהרה.  משפט הקהל כמשפט הילדים.  הילדים אינם חפצים,  על פי רוב ללמוד,  ואין לשים את הדבר תלוי בבחירתם,  והקהל איננו חפץ לקבל דברים חדשים לתקן,  לחדש או להעמיק את דעותיו.  אם אין אנשים יחידים עומדים בראש,  ואך העם ע"י תחבלות בחירה כאלה מנהל את דבר חנוכו,  הוא משולל הנהגה שכלית אשר תצלח אך על ידי יחידים בעל כשרון.

– לא נתתני לכלות את דברי,  אדוני הדקטור.  אני לא אמרתי,  כי מה"ע של חברות היא התבנית האחת.  הם רק תחת מה"ע הגדולים ההם,  אשר לרגל רוב קוראיהם והוצאותיהם והכנסותיהם לבשו צורת עסקי מסחר כבירים.  אך יש לנו גם מכ"ע,  שאנשים יחידים עושים ומנהלים.  גם לי יש מכ"ע כזה,  והנני משתמש בו לצרך המלחמה שאני נלחם כעת בקרב חברתנו החדשה.  ראש מתנגדי הרב ד"ר גייער,  מנהל גם הוא מכ"ע כזה,  אך מה"ע שלי לא יאריך ימיו יתר מן המחלקת שבגללה נברא.  לא כן גייער,  כי לחמו נמצא מן המחלקת הזאת.  כן יש עוד מכ"ע אחרים שעומדים ברשות יחידים ומשמשים למטרות כאלה.  מדי תנצנץ שטה חדשה,  הכל מוכן לפניה להגלות ולהתפרסם אל דעת הצבור.  אמנם,  כשתאמר להכריע את כף הנצחון לדעה חדשה,  תזקק למלחמה עצומה,  כמו לפנים.  עליך יהיה להראות בעליל את אמץ רוחץ,  את כח נפשך ואת סֻבָּלְֹךָ,  ועל זה אין להתאונן.  האמן נא לי,  כי על יד שותפותנו לא ירד מספר היחידים המצוינים בקרבנו,  ולהפך,  הוא עלה מעלה.  אין היחיד מֻדָק בינינו בקרב פלחי הריחיים של המדהבה,  ואין השווי של הַצַוְתָנִים כורת את ראשו מעליו.  אנו מכירים ומוקורים את התפתחות היחידים במדה שאנו מכירים ומוקירים את יסוד הכלכלה ואת קנין היחיד.

– נא,  ברוך השם!  אמר קינגסקורט.  ואני אמרתי,  כי בטלתם את דיני שלי ושלך.

– לוא כן עשינו,  כי עתה לא מצאתם פה את כל אשר כבר ראיתם ואת אשר אתם עתידים לראות עוד    אמר דוד.  לא!  משוגעים כאלה לא היינו.  לא בטלנו את המסמר המעורר לעבודה,  ליגיעה ולהמצאות.  איש לפי פעלו,  הכשרון הגדול מחברו מתן שכרו גדול,  היגיעה הגדולה מחברתה קציר פעלה יגדל.  העושר נחוץ הוא לנו כתחבלת פתוי בעד השואפים וכמזון בעד האמנות היקרה.  אני בעצמי הנני מאלה שרכושם רב.  הנני בעל אניות.  עסקי הוא ממין העסקים,  אשר מן ההכרח רק יחידים,  כמו לפנים,  או חברות בעלי מניות,  יכולים לעשות אותם.  זה הוא יתרון שטת השותפות,  שאיננה מבטלת את קיומן או את התיסדותן של תבניות אחרות.  בביתי,  למשל,  תמצאו תערובה נפלאה.  אני הנני בעל בית המסחר.  לפועלי יש חברה,  שנכנסת יתר ויתר,  בעניניה שיש לה עמדי,  ברשות עצמה,  ולא כנגד רצוני,  אך ברצוני ובתמיכתי.  בתחלת מסחרי,  ובראשית משאי ומתני עם הפועלים,  היתה להם אך חברה אחת,  והיא חברת קנין צרכי מכלת.  החברה הזאת רחבה ותהי לאוצר חשכון,  ועליך לדעת,  כי הפועלים שלנו,  גם בלעדי אוצרות החשכון,  הם,  בתקף היותם בני חברתנו החדשה,  מובטחים בכלכלתם לכל צרה שלא תבוא,  לחלי,  לזקנה,  ומשפחותיהם אחרי מותם.  אני תמכתים ברצוני ואעזור להם ליסד את אוצר החשכון אשר יסדו,  בתתי להם סכום מסוים.  ואני לא עשיתי זאת מנדבה,  אך מאהבת עצמי,  למען אוכל ךמכור היטב את בית מסחרי כאשר אחפץ להנזר מכל עסקי ולמכרו לזולתי אז אמיר את בית מסחרי בחברה של מניות,  ונקל יהיה לי להוציא את המניות.  על כן פועליהם הטובים שבאוהבי.  אין בינינו מחלקת על דבר השכר,  ולא כל מחלקת אחרת.  זה הוא יחש משפחה,  אך על פי רוח העת הזאת,  באפן ובסגנון חדש.  לוא בא אל הפועלים איש מחרחר ריב,  כי עתה לא הייתי אנוס לגרשו בכח,  כי הפועלים היו כופים אותו בצחוק לצאת.  הם יודעים את אשר לפניהם,  וכן אין מקום עוד למחלקת בעה"ב והפועל.

וקינגסקורט נהם בנחת רוח:

– עודך איש צעיר,  וכבר כה הרבית לעשות.

– אני קדמתי להחל.  אנחנו נמנינו בין הבאים בראשונה.  לא בזכותי תלוי הדבר,  או אך מעט תלוי הדבר בזכותי.  ההצלחה הכללית העלתני,  אך זאת אספר לכם בטבריא.  

– מדוע בטבריא?  שאל פרידריך.

– שם תודע לך הסבה,  יען כי בלי ספק לא ישער לבך מה החג אשר אנו חוגגים...   ועתה בחרו נא אדוני את תענוג הערב.  או אולי תבקשו לשמוע את הפרוגרמא ממה"ע המדובר?  ויקח שתי קליפות-שמע מן הקיר ששם היו תלויות,  ויגישן אל ארחיו. 

וקינגסקורט צחק:

– אדון רב החסד!  בזאת לא תאַים עלי.  זאת אני יודע.  מכ"ע טילפוני כזה כבר היה לפני חמש ועשרים שנה בבודאפשט.

– אני לא אמרתי להראותך דבר חדש.  אך גם המה"ע המדובר בזה הוא של חברה.

– אך בל"ס איננו מכניס,  כי הודעות אין לו.

– להיפך.  שכר המודעות האלה גדול מכולן.  ההודעות במה"ע הנדפסים אינן אונסות את הקורא לקראן,  ויכול הוא לעבור על פניהן,  אך בפני הקליפות של שמע האלה אין הוא יכול להגן על נפשו.   שמע נא,  אולי במקרה יש עתה הודעה כזאת.

הם לקחו את קליפות השמע ויגישון לאזניהם.  בתחלה שמעו הודעה על דבר שרפת בית מלאכת אניות ביוקוהאמא,  ואחרי כן הרצאָה קצרה ע"ד חזיון חדש בתיאטרון פאריזי,  והמקחים החדשים של צמר גפן בנויארק,  ועתה הריע הקול,  קול רם מבראשונה:

– אצל שמואל כהן יש להשיג את הטובות שבאבני חפץ במקחים שפלים.   אצל ש-מ-ו-א-ל כ-ה-ן.  הגלריה הגדולה 47.

ויצחקו בכל לבם.

ודוד הוסיף לאמר:

– יש שעושים זאת באפן מחודד מאד,  עד שהשומע לא ידע כי הסוף הוא רקלמא.  הכנסת המה"ע הזה היא גדולה עד להפליא.  החתומים משלמים שקל לחודש ומקבלים יתר משהם משלמים.  למה"ע הזה אין הוצאות,  לא נייר,  לא דפוס,  לא משלוח.   אך העיר חיפה והחברה החדשה שִעבּדוּ להן את העסק הזה.  גם עומד הוא תחת השגחה מיוחדת.  במרכז צופים פקידי החברה לבל יאונה כל דבר עון,  לא שקר,  לא ידיעות מרגיזות,  ולא דברים של פריצות. 

מלה אחת הפליאה את לב פרידריך:

– שעבדו?  האמנם יכולה חברה או עיר לשעבד לה עסק כשהוא נושא פירות?

– זה הוא מקרה מיוחד.  המה"ע הטילפוני צריך היה להניח באחד המקומות את הכבלים שלו,  והנה יש לנו ברחובותינו מקומות חלולים להביא שמה את כל צוּמות החוטים והקנים לגאַז,  למים,  לצנורות.  ותחת רצפת הרחובות מוליכות תעלות כל אלה לכל בית,  ובכל בית יש כניסה וקבול מתחת האדמה לקנים ולחוטים האלה.  אין צרך לנתוש את רצפת הרחוב כשחפצים לתקן דבר מה במעבה האדמה.  גם בזאת רואה אתה את ההבדל בינינו ובין כל אשר היה.  הערים הגדולות שהיו לפנים נבנו במקרה מבלי תבנית ערוכה מראש.  בכל פעם אשר רצו לקבוע גאַז למאור,  או מים לעבור בצנורות,  או חשמל,  אנוסים היו לקרוע את מעי הרחובות.  גם ידע לא ידעו איזה מצב נמצאים כל החוטים והקנים,  והדבר נודע להם רק כאשר קרה מקרה התפוצצות.  אך אנחנו כבר ידענו את תקוני הערים הגדולות,  ונבן את הרחובות עם חלל בתוכן במעבה האדמה.  ההוצאה היתה גדולה,  אך השבח גדול מן ההפסד.  כשתשים לפניך את קצבת חיפה לעומת קצבת פריז,  או ווין,  אז תראה כמה אנו משתכרים על ידי המקומות החלולים שיש לנו במעבה האדמה.  שם מונחים גם החוטים של המכה"ע הטיליפוני,  ועל כן חייב המה"ע ההוא לשלם    וההכנסה לעניני הכלל. 

וקינגסקורט הודה:

– זה הוא הדבר הראשון המפליא את לבי –:  שאתם משתמשים באבני היקר של שמואל כהן לרצפת הרחובות.  הלא אתם עם פקח מחודד!  על לבי לא עלה רעיון כזה. 

– טעם מר בתהלתך,  אדוני קינגסקורט!    אמר דוד בסבר פנים.  אך אולי עוד תשנה את משפטך לטובה,  כאשר יארכו ימי שבתך פה.

– נאה מאד!  ואני נכון להסכים,  בעיקר,  שהנני חמור זקן,  אבל מופתים אני מבקש!...   ועתה, בשם השטן,  הוליכני לתיאטרון. 

– לאיזה תיאטרון שתחפץ,  ליטוואק אהובי    השלים פרידריך.  

– אחרי אשר לא תחפצו לבחור,  אדמה כי טוב למסור את הדבר לבחירתן של הגבירות.

האורחים נענעו בראשיהם. 

__________

 

V. 

הגבירות כבר היו לבושות בגדי ערב,  ומרת שרה אמרה:

– אדמה,  כי האדונים לא יאבו לראות בתיאטרון פה את אשר הם יכולים לראות בכל עת בלונדון,  בפאריז או בברלין.  אמנם יש לנו עתה בעיר חיפה להקת משחקים צרפתים טובה מאד,  וגם להקת מנגנים איטלקים מן המובחרים שבהם,  בכל זאת אדמה כי מערכות המשחקים היהודים תמשכנה את לבם יתר.  

– היש משחקים יהודים?   שאל פרידריך בתמהון.

וקינגסקורט התלוצץ:

– האם לא קראת ולא שמעת מעודך,  כי התיאטרון התיהד כולו? 

ומרת שרה הביטה בסקירה אחת על פני מכתב העתי:

– בתיאטרון הלאומי עורכים היום משחק ביבלי:  משה.  

ודוד הוסיף לאמר:   זה הוא מפעל נשגב מאד.

– אך הוא כבד ביותר.  בבית הזמרה עורכים:  שבתי צבי.  בתיאטראות אחדים עורכים בדיחות ביהודית-מדוברת.  הן מלאות עליצות,  אך לא טעם.  אני מציע ללכת לבית הזמרה.  

וזאת היתה גם דעת מרים.  החזיון הזה הוא הטוב בכל חזיונות הזמרה מתבואת השנים האחרונות,  שהיתה רבה מאד.  אבל טוב למהר,  יען כי מסע חצי שעה לבית הזמרה. 

– הנמצא עוד מקומות?   שאל קינגסקורט.

ודוד השיב:

– אצל הקופה לא נשיג עוד כעת,  יען כי רוב החברים בלי ספק יבואו היום להשתמש בזכות חברוּתם.  אך לי יש תא מיום הוסד הבית.

– האמנם גם בית הזמרה הוא בית-חבר?    קרא לאֶווענבערג.

– זו היא חתימה,  פריטצי.  לזאת קוראים פה חברה,  והוא הדין כמו במה"ע של חברה. 

– הוא הדין    השיב דוד בצחוק    אל תתן לספר לך פלאים,  מר קינגסקורט.  אין כל חדש בינינו,  אפס כי נראה כחדש.  

הוא הוציא מצלחתו זוג נעלי-יד לבנים ויחל לשים אותם על כפות ידו.

נעלי יד!  וגם לבנים.  כאלה לא היו לא לקינגסקורט ולא לפרידריך.  באי השקט אשר בים השקט היו פטורים עשרים שנה מצעצועים כאלה.  אבל אחרי שהביא עוד הפעם המקרה לידם ללכת לתיאטרון בחברת עדינות,  חפצו להראות כאנשים מן הישוב.  קינגסקורט שאל,  היעברו בנסעם אל התיאטרון לפני חנות של נעלי יד.  לא!  בכלל, אין חנויות כאלה.  אז כמעט התקצף הזקן:

– הלהתל בי אתה אומר?  הלא בעצמך כבר משכת את קליפות העור האלה על בהונות ידיך.  או העושה אתה נעלי כף בעצמך?  אין זאת,  כי גם בחברת עושי נעלי כף נמנית.  

זאת היתה שגגה.  נעלי כף לא נמצאו לממכר בחנויות מיוחדות,  יען כי נמכרות היו בכל חנות גדולה לממכר תלבשת.

לפני סולם המדרגות של פרידריכסהיים עמדו שתי עגלות אוטומובילין,  בקום החבורה לנסוע אל בית הזמרה.  לעגלה הראשונה נכנסו מרת שרה,  מרים ופרידריך,  לשניה קינגסקורט ודוד.  הערב היה ערב יפה,  כערבים הנעימים שבארצות הדרום,  דומה ברוך אוירו וצבעיו אל ערב נחמד בגלילות הריווירא.  מתחת ראו את ים-האור של חיפה.  בחוף ומסביב לו עד בואכה עכו נראו שפעת נקודות לוהטות במראה המים הנשקפים.  אלה היו מנורות האניות הרבות.

בעברם לפני בית רשיד-בי שמעו קול נפלא,  קול אשה מזמרת.

ומרים אמרה:

– המזמרת שם היא אשת רשיד-בי.  היא ידידתנו,  בריאה מלומדת וחרוצה עד להפליא.  אנו נפגשות יחד לעתים קרובות    רק בביתה.  מנהגי המושלמנים אשר בהם מחזיק רשיד עוצרים בעדה מבוא לביתנו. 

 

– אך אל תחשוב,  כי המנהגים האלה הם למשא על פטמה    הוסיפה שרה לאמר:  הנשואים האלה הם נשואים של אושר שלם.  יש להם ילדים מרהיבי עין.  אך האשה איננה יוצאת מגדר חיי המשפחה הסגורים.  גם זה הוא בלי ספק מין מיוחד של אושר.  אני מבינה גם את הדבר הזה,  אף כי אני חברה שלמה ובעלת זכיות בחברתנו החדשה.  לוא זה היה רצון בעלי,  כי עתה נהגתי גם אני מנהג פטמה.

– יכולה אני לקיים את הדברים האלה    השלימה אחריה מרים,  בשימה בפנוק את כף ידה על כף יד אשת אחיה היושבת אצלה.  

ופרידריך צלל במחשבות,  ויאמר: 

– הבינותי יפה.  בחברתכם החדשה רשאי כל אדם לחיות ולתור את אשרו לפי דרכו.

ושרה השיבה:

– כן הוא,  אדוני הדקטור!   כל איש וכל אשה.

הנה באו עוד הפעם אל רחובות העיר העוטות אור כשלמה.  הם עמדו מנסוע לפני בית כביר.  מחלונות הבית שטפו כמו פלגי אור.  הזה הוא בית התיאטרון?   לא!  זה הוא בית סחורות שונות,  כדת פאריז. 

– הלא זה הוא כמו Bon Marche!   קרא קינגסקורט.

ודוד ענה בצחוק קל:

– זה הוא דוגמת  Bon Marche.  הן לנו יש אך בתי סחורות שונות.   חנויות קטנות אין.  

  מה?   האם את כל אלה המתם?   את כל הגנבים הקטנים,  הרוכלים הדקים השמדתם פעם אחת? 

– לא כן,  מר קינגסקורט!  לא היה לנו צרך להמיתם,  אחרי כי לא נָתַנוּ אותם להולד.

ופרידריך התבונן עם הגבירות אל אלפי סחורות הצבעונים והתכשיטין המונחים,  ויתערב בשיחה: 

– מה?   האסרתם את המסחר הדק?   הזה הוא החופש שלכם?  

– בינינו כל אדפ הוא חפשי,  ורשות בידו לעשות או לחדל מעשות כל מה שלבו חפץ    השיב דוד.  אנו מענישים רק בעד החטאים והעונות שבגללם היו מענישים גם בארצות הישוב הישן.  אין דבר שלא נאסר שם אסור בינינו,  ואין אנו חושבים את המסחר הדק לעון,  כי אם לדבר שאין הכלכלה דורשתו.  זו היתה אחת השאלות שחברתנו החדשה נזקקה לפתרן.  זה היה דבר נכבד,  ביחוד בתחלה,  יען כי המונים המונים מאלה אשר באו היו מוצאים את חית ידם מהמסחר הקטן.  גם אבי הטוב    הלא תזכור,  אדוני הדקטור    היה מוצא לחם צר מן הרכולה הנמכרת סחור-סחור,  וזה הוא המין הדל והקשה בכל מיני המסחר הקטן.  הוא היה מהלך עם ילקוטו מבית משתה לבית משתה.  

– ואתה לא תבוש,  כנראה,  לספר תולדותיך?   נהם קינגסקורט.

– אני?  חלילה לי מהכלם.  הלא בעדי התענה ובעדי עבד.  לוא בושתי,  כי עתה חדל אישים הייתי. 

– הושיט לי את ידך!   זה טוב בעיני!    וינענע בכל כחו את כף האיש הצעיר.  

ובלכתם אל המחלקה לנעלי כף הוסיף פרידריך לחקור:

– ואיך נצחתם את דבר המסחר הקטן בלי חק ובלי איסור? 

– פשוט מאד.  ע"י הדבר אשר אתה רואה פה:  על ידי בית הסחורות הגדול.  בימינו ימי מכונות הקיטור ומסלות הברזל מן הנמנע היה לעמוד ולהתקיים בלי שוקי הענק האלה ובתי המשלוח העצומים האלה עם ענפים וענפי ענפים בכל המקומות ששם יש צרך.  זה לא היה רעיון מבריק במוחו של אחד הסוחרים,  וגם לא מקרה אחד מילדי יום.  זה היה אונס של ברזל,  זו היתה תולדה מוכרחת ומחויבת מכל מסבות קורות העתים.   גם הכנת הסחורות אינה דומה עתה לאשר היתה אז.  גם היא נהפכה מהכנה מעט מעט להכנה בהמון,  ובשביל ההכנה בהמון נחוצה היתה גם המכירה בהמון.  נקל להבין כי הרוכלים הקטנים החלו ללכת הלך ודל במשך ההתפתחות הגדולה הזאת,  ויהי דמיונם כעגלונים בשעה שנוסדו מסלות הברזל.  אך העגלונים הבינו מהר את אשר לפניהם,  והרוכלים הקטנים בפקחותם המדומה,  לא מהרו להבין את מצבם לאשורו.  גם קשה היה מצבם ממצב העגלונים,  כי כל מסחרם היה רק הונם הקטן,  וההון הקטן הזה נמוג ואיננו,  כאשר אך החלו לשער את הרעה הנשקפת להם.  הם לא חטאו,  ובאין חמס בכפיהם נפלה עליהם הוה לא ידעו שחרה.  לא כן בינינו    וזה הוא המפתח לכל החידות    פה אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה,  מפני שלא היינו אנוסים לגדור פרצות,  כי פרצות לא היו לנו,  אחרי אשר כל מה שעשינו היה חדש,  ונחל לעשות הכל על פי המשטר החדש,  ואיש לא הסכיל ליסד לו חנות קטנה אצל בית מסחר גדול,  וגם לא הרהר איש לקחת צקלון מלא סחורה על שכמו ולחזר על הפתחים או לכתת את רגליו מכפר לכפר ומעיר לעיר,  בידעו,  כי יש בתי משלוח שמצודתם פרושה על כל המקומות,  וקרנים מידם לשלוח רשימות המחירים ומכ"ע עם הודעות,  ולכל מקום ששמה יבואו המה וצקלונם על שכמם כבר קדמו אחרים לבוא ולקחת את ברכתם.  המסחר הקטן ומרכלת סחור-סחור על הפתחים נהפכו למקור אכזב וסתום,  ועל כן חדלו בני המון עמנו לשים אליו את פניהם ולהשליך עליו את יהבם בבואם הלום.  לא כן באירופא הישנה.  היא היתה אנוסה תמיד לצרף תקון לתקון,  לסתום פרצות,  לשים טלאי על גבי טלאי,  מנהג חדש על גבי מנהג ישן,  ויש אשר במנהג הישן היו תלוים חיי רבבות בני אדם,  ותחשב זאת לאכזריות לשבור את מטה לחמם,  על כן היו הדברים האלה דברים יגעים וסבוכים במאד מאד.  כאשר החלו ליסד בתי ממכר כבירים צרו צעדי בני המפלגה התחתונה במפלגת הסוחרים.  ומה היה לממשלה לעשות?   היכל יכלה לסגור את בתי הממכר הגדולים?   וכמה הוא שעור גדלם,  אשר בהגיעם אליו יהיו טעונים סגירה?   או יוטל עליהם משא מסים לענותם בסבלותם?   לאוצר הממשלה יובא רק מעט,  וגם הרוכלים הקטנים לא יחלצו מצרה לרגל המס הזה,  וגם יש לשים לב אל הקהל הגדול,  והוא עצמו חפץ בבתי הממכר הגדולים,  כי נוח לוללכת אל הבתים האלה ולמצוא במקום אחד את כל אשר יבקש במחיר קטן וגם בלי אבד זמן רב,  והמחיר יוכל להיות קטן בתכלית הקטנות בבתי הממכר הגדולים האלה, יען כי העבדן,  בעל בית החרשת,  המוכר בהמון לקונים-בהמון,  מוריד בעדם את מחיר מעבדו.   קנצי למלין:  גם העושים גם האוכלים דרשו בתי ממכר גדולים כאלה.  בינינו לא הֻסַב נזק לאיש,  יען כי החלונו לעשות ולמכור ולקנות ולסדר כל ענינינו בעת ובעונה אחת,  ועל כן השתמשנו בשעת הכשר הטובה לבטל את המסחר הקטן ולהסב את כל בני עמנו העוסקים בו אל עבודה אחרת שיש בה תועלת. 

הגבירות הראו את קוצר-רוח בגלל אריכות דברי דוד,  יען אשר חששו,  פן יאחרו בני החבורה את מועד ראשית החזיון בבית התיאטרון,  אך קינגסקורט שם כל מעיניו בדברי דוד ויוסף לחקור בעת אשר כפות ידיו הגדולות והאדומות היו פשוטות אל מוכרת נעלי הכף הלבנים להדקם אליהן: 

– שאלה אחת יש לי על דבר החשבון הזה,  אדוני רב החסד!   עתה,  הנה עיני הרואות כי יש לכם בבתי הממכר תנועה רבה,  אבל הן כה לא היה תכף!   הן בנה לא בנו את ארמנות הסחורה האלה על קרקע,  ופתאם נהרו אליהם המונים המונים!   כזאת תוכל לספר לפריטצי הקטן שלכם,  ולא לנודד-במדברות קשישא כמני.

– לא!  מר קינגסקורט.  כן לא היה.  אך הדברים הלכו הלך והתפתח לפי טבעם.  כאשר החלה ביאת היהודים בהמון לארץ ישראל,  הלכה דרישת הסחורה הלך וגדל.  אז לא עשינו עוד שום סחורה כלל,  וצריכים היינו לכל מיני סחורה.  הדבר הזה ידוע לכל יושבי תבל,  יען כי נסיעת היהודים לא היתה בסתר,  כי אם בגלוי.  ויהי כאשר נודע הדבר הזה מסביב,  וימהרו בעלי בתי הממכר הכבירים בשאר הארצות ליסד סניפי בתיהם בארץ ישראל,  לבעבור מַלֵא את הצרך ההולך וגדול.  לא היהודים לבדם אחזו במקרה הזה למכור את שארית סחורתם ואת  "אבניהם שאין להן הופכין".  בתי ממכר של סחורה של אשכנזים,  אנגלים,  צרפתים ואמריקנים צצו ככמהין וכפטריות.  בתחלה היו רק סוכות ארעי של ברזל.  ואולם כאשר החלו הצרכים ללכת הלך והשתכלל הלך והסתעף למינים שונים,  וכאשר לא היתה עוד השאלה רק בדבר הנודדים הראשונים שבאו ושהחלו להתישב,  אז בטלו סוכות הברזל,  ותחתיהן נבנו בתי חומה,  והחברה זהירה מאד ולא בטלה ולא גזרה עליהם,  ולהפך,  החברה משכה עליהם חוט של חסד,  יען כי הביאו את התועלת הזאת,  שעל ידיהם נתפשטו מהר הסחורות ההכרחיות הנמכרות בזול,  וגם על ידיהם נגדרה הדרך בפני בני המון עמנו לבלי פנות אל המסחר הקטן.  לא חפצנו להיות עם רוכלים.  

– האמנם כן?   שאל פרידריך    האמנם אין רוכלים,  זולתי בתי הממכר הגדולים האלה? 

– אבל יש!    היתה התשובה.  הן אין בני אדם אצלנו מוגשים לחרצבות.  אין פה עריצות של מלכות,  ולא עריצות של בעלי כיס אחד.  איש עוסק במה שהוא רוצה.  במכירת היקרה והזלה שבסחורות,  התכשיטין והסחבות,  עוסקים יחידים.  ולא כולם יהודים.  יונים,  ארמינים,  פרסים עוסקים באלה יתר מיהודים,  ומה גם יתר מיהודים שהם חברי החברה החדשה.  

– אֵיך?  היש יהודים שאינם מנוים בחברתכם?

– יש    אבל עתה בא מועד ללכת.  

ודוד פנה אל המוכרת,  וישאל: 

– כמה מחיר נעלי הכף בעד שני האדונים? 

– ששה שקלים.

וקינגסקורט הביט בתמהון.

– בשם השטן!   מה זאת?

ודוד ענה בצחוק קל:

– זו היא פרשת הכסף שלנו.  אנחנו חדשנו את מטבעותינו העתיקות.  ערך השקל כערך הפראנק.  אחרי כי שקלים אין לכם,  הרשוני נא לשלם בעדכם.

וישלך מטבעת זהב על שלחן הקופה,  ויקבל הנותר איזה מטבעות כסף,  ואז יצאו.

וקינגסקורט אמר בענג ובהתול אל דוד בצבטו את זרועו:

– אבל את הממון לא בטלתם בחברתכם החדשה!   היכולתם לבטל את הממון?

ודוד כבר היה רגיל בסגנון הזקן,  וישיבהו בסגנונו:

– לאו,  מר קינגסקורט,  לאו!   לא יכולנו לבטל את הכסף.  ראשית,  יען כי אנו יודין נבהלים להון,  ושנית,  יען כי הממון הוא המצאה נפלאה,  ואלו לא היה,  צריך היה לבראו.

– בחור!   מלבי אתה מוציא מלים!   זאת אמרתי תמיד.  הממון הוא דבר טוב ויפה,  אך בני האדם קלקלוהו.

בכניסתם אל התא בתיאטרון כבר היו כמעט אחרי תום נגינת הפתיחה.  הגברות מהרו לשבת על מקומן.  ואז כבר השקיפו שמה רבים ממטה.  פרידריך וקינגסקורט היו כנפעמים למראה הוד בית הזמרה הזה.  ואמנם מלאכת הבניה ארכה חמש שנים,  והחברה החדשה נתנה משען כסף מאוצרה.  תיאטרון פשוּט נבנה במשך שנה אחת,  אם רק יש חברה לו. 

בתא הסמוך ישבו שתי גבירות לבושות הדר ועדויות בעדי עדיים יתר מדי.  אחת מהן באה בימים ואחת צעירה,  וביניהן איש בא בימים.  למראה בוא ליטוואק ומשפחתו ברכום ביראת הרוממות,  ופרידריך דמה לראות כי הקידה שהשיבה משפחת ליטוואק יותר שהיתה מחיבה היתה מאונס.  נראה לו,  כי הוא כבר ראה זה ימים רבים את האשה הבאה בימים וגם את האיש.

– מי אלה?    שאל את דוד בלחש.

ודוד משך את כתפיו:

– איש ששמו לאשנר עם אשתו ובתו. 

– לאשנר!  עשיר הבירה מווין.  ופתאם ראה פרידריך כמו חי את הערב בבית לאֶפלר,  בבוא ארנסתינה בברית התנאים.  הזכרון היה מעציב ומצחיק כאחד. 

– לאלה לא חכיתי פה!

– הם באו אחרי אשר ביתנו נשלם    הוסיף דוד לבאר.  הן יש למצוא פה את כל ההנאות שבערים הגדולות באירופא.  אבל אם אדם נקרא בשם לאשנר,  אז ימצא גם פה את הבוז אשר נחל שם.  אנחנו לא בטלנו את הממון,  מר קינגסקורט אהובי    אבל בינינו אין הממון הכל-יכול.  חברי החברה החדשה הם בני חורין עומדים ברשות עצמם,  וההכנעה והקלוּס שהיו נהוגים לפנים אל בעלי הכסף עברו ובטלו מאליהם.  האדון לאשנר יכול לאסוף כסף ולהוציא כסף כמה שיחפץ    איש לא ירים את כובעו לפניו.  כן,  לוא היה אדם הגון,  כי אז הנחלנוהו כבוד.  הדבר אשר אנו דורשים מאת כל איש הוא,  שיחוש את נפשו חבר לכל וערב בעד כל.  והאדם הזה גם דאג לא דאג להיות לחבר החברה החדשה.  על כן הוא נחשב כזר גם פה.  הרשות בידו לנהוג מנהג חירות ככל איש זר,  אך כבוד לא ינחל.  נקל לך להבין זאת.  

– שאלה:  אם אני מבין זאת!   השיב קינגסקורט ויבט בזלזול אל תא הגאוותן.

המסך הורם.  אז נראו מראות-עם באזמיר והעתיד להיות נביא בחברת מעריציו.  וקינגסקורט שאל את שכנתו מרים על דבר הנפשות המשחקות בגיא החזיון הזה.

והעלמה הצעירה השיבה בלחש: 

– שבתי צבי זה היה משיח שקר.  הוא עשה מעשהו בראשית המאה השבע עשרה בתוגרמא.  אז הצליח לחולל תנועה גדולה בין היהודים בארצות המזרח,  אבל אחרי כן כחש ביהודים ואחריתו נכרתה.

וקינגסקורט הסכים כמבין:

– הוא היה אפוא בעל-דבר גרוע בערכו.  אמנם זה ענין אשר יש לעשות ממנו חזיון זמרה.

הבמה תארה את המקום שלפני בית הכנסת באזמיר.  מפלגת הרבנים הכועסים על שבתי שרה שירי מקהלות של חמת נקם,  אחרי אשר משיח השקר וידידיו יצאו.  ועלמה צעירה חשה בנפשה געגועים אל שבתי,  ותעז לצאת אל ההמון הנרעש,  לשיר באזניו זמירה.  אז נתכה חמת האנשים על מליצת היושר,  ולולא שב הנביא ויחש לעזרתה כי עתה מרה היתה אחריתה מיד העם.  גם בקרב צורריו פעלה דמות מסית העם פעולה גדולה.  מרי הנפש נסוגו מפניו בזעם.  אז התנפלה הנערה לרגליו,  והוא הרימה ברחמים וישר עמה,  כנהוג בחזיון שיר,  זמרה של צמד.  ואחרי אשר תמה הזמרה נראה חותם המראה בכל הודו.  הרבנים הטילו את להט החרם בשבתי,  ובאחרונה הודיע הנביא את חפצו לעזוב בחברת אוהביו את אזמיר.  ותתחנן אליו הנערה הצעירה לקחתה עמו:   היא חפצה ללכת אחריו ולעבדו בכל מקום אשר שמה ילך,  והמסך נפל.

והחבורה הקטנה בתאו של ליטוואק הוסיפה לשוחח על דבר האַבִּיר הצבעוני של החזיון הזה.  

– הרמאי יצליח    אמר קינגסקורט    זאת אני יודע מראש.

ומרת שרה העירה:    הוא נראה בעצם ובראשונה כבעל דמיון,  ורק כאשר נהרו אחריו המאמינים אחז בדרך נלוז. 

ומרים הזכירה,  בצחוק קל על שפתותיה,  את פתגם גֶתֶּה:   כל בעל דמיון צלבו נא בשנת השלשים לימי חייו,  פן יהי הנתעה הזה לִמְעַוֵל כאשר יבוא באנשים. 

– ורק זה דבר נפלא    העיר פרידריך    שעושי מעשים כאלה מוצאים תמיד המון מקשיבים. 

ודוד השיב:

– לי נראה,  כי יש לזה סבה עמוקה.  העם לא היה מאמין במה שהנביאים האלה היו אומרים,  אך הנביאים האלה היו אומרים את אשר העם היה מאמין.  הם התכוונו אל כליון נפש העם.  או,  עוד נכון יתר יהיה אם אומר:   הם יצאו מתוך כליון נפש העם.  זה הוא הדבר.  כליון הנפש בורא את המשיחים.  וגם זכרו נא איזה מין זמנים דלים וחשוכים היו הזמנים אשר אז הופיעו שבתי והדומים אליו.  עמנו עוד לא היה מוכשר לחשוב מחשבות בעצמו,  ויהי נופל בשכרון למראה דמות אנשים כאלה.  אך בימים מאוחרים,  מקץ המאה התשע עשרה,  כאשר כבר השיגו כל שאר העמים מן הישוב את דעת נפשם וכאשר הוציאו את הכרת נפשם לאור גם במעשה,  אז התעורר גם עמנו הנדח לדעת,  כי האושר תלוי אך בכח עצמו,  ולא בפלאי בעלי מופת.  לא איש אחד,  אך רגש העם כולו,  הרגש שנעור,  יוכל להכין את מעשה הגאולה.  גם יראי אלהים החלו לראות,  כי אין עון וכחש בדעה הזאת.   Gesta Dei per Francos    היו הצרפתים אומרים לפנים;   מעשי האלהים על ידי היהודים!   אומרים יראי אלהים בינינו באמת,  אשר לא נתעו אחרי דברי רבני המפלגה המרגיזה והמסיתה.  ביד האלהים לבחור את הכלים אשר הוא חפץ בהם להוציא על ידיהם את מחשבותיו לפעולות.  כן החלו גם החרדים לחשוב בדעם כאשר נלוו על העובדים את עבודת הלאום בכל נפשם.

– הידד!   נהם קינגסקורט.

ברגע ההוא נשמע קול דופק על דלתי התא.  לקול דוד אשר ענה  "כנוס!"   נכנס איש שיבה לובש בגד קצוץ הכנפים,  וכולו משתחוה.  הוא היה האיש אשר פרידריך כבר ראהו על גשר האניה,  האדון שיפפמאן מבית המשתה של בירקנרייז.  

– הנני לוקח לי רשות,  מר ליטוואק    אמר בהצטדקות.  ראיתי ממטה פה מודע מימים עברו.  לא אדע,  היזכרני עוד האדון הדקטור. 

– בלי ספק,  מר שיפפמאן!   אמר פרידריך בצחוק קל ויושט לו יד. 

– פלאים!   לוא כן אחיה!   ובכן לא מַתָּ עד היום?

– כנראה,  לא.  ואתה הכרתני כרגע?

– על דברת כבודי,  לא.  אך איש עזר לי.  ולא איש,  כי אם אשה אשר ידעת מכבר.  עתה פתר נא את החידה,  איזו היא?    ועל שפתיו רחף צחוק מרמה. 

ופרידריך נבהל.  הוא שער,  אך לא נועז לקרוא בשמה. 

– נו,  האם לא תוכל לפתור,  אדוני הדקטור?   השכחת את ידידיך,  ואת ידידותיך מכבר? 

ופרידריך השיב ברוח קשה מעט:    אין אני יודע ידידים במקום הזה,  זולתי אלה פה. 

– ראש התיבה הוא ארנסתינא!   שרק שיפפמאן בנחת.  

– איך?   העלמה לאֶפלר? 

– לא!   אך מרת וויינברגר,  הלא תדע?   הלא היית בעל התנאים.  אמנם בפעם האחרונה ראיתיך אז,  ולא הוספתי לראות אותך,  אדוני הדקטור,  כי מהר אבדו עקבותיך. 

– כן,  כן.  אני זוכר.  והעלמה    מרת וויינברגר יושבת פה?

– ודאי!  הנה היא יושבת פה למטה,  אצלי.  הנני והראתיה לך    ויגש אל פרידריך ויט פיו אל אזנו וילחש לו:  ביני ובינך ישאר הדבר הזה בסוד,  שאין מצבה טוב מאד.  בעלה,  וויינברגר,  הוא  "שלומיאל"  (גבר לא יצלח).  בברין פשט את הרגל לנושים בו,  ואחרי כן היה סוכן מסחר בווין,  ובאחרונה בא גם הלום כאיש אשר לא יצלח לכל.  לולא פרשתי כנפי עליהם,  כי עתה מר להם מר.  ואתה הלא תדע,  כי הסכן הסכינו בשמלות משי,  בתָאי תיאטראות ובנשפי חשק.  עתה,  אלו לא שלחתי אליה לפעמים כרטיסי תיאטרון,  היתה יושבת בביתה כעוטיה.  כן הזמנים משתנים. 

לפרידריך נמאסה השיחה הזאת ויאמר לשים קץ לדברי שיפפמאן ויאמר:   אמנם אובה לראות את מרת ארנסתינא.  איה היא יושבת?

– בשורה שלפני האחרונה בקָצֵה.  כאשר תכף ראשך מעט וראית אותה.  ועתה הנני יורד.  כשתראיני על מקומי,  דע כי אצלי יושבת בתה,  ואצל בתה היא יושבת...  ענג מיוחד היה לי לפגוש אותך,  אדוני הדקטור.  הלא תשב פה אתנו,  כאשר אקוה.  הלא תשב פה ימים רבים? 

– לא אדע.  דבר זה תלוי בענינים שונים,  מר שיפפמאן.

– טוב איפוא.  אם תבקש לראות אותי,  לך אך לקרוא לי על ידי הטיליפון...  שלום לכם,  שלום,  גבירות ואדונים. 

וישמט מן הצד כלעמת שבא בעד הדלת שחציה פתוחה. 

– את זה לא אוכל לסבול    העיר קינגסקורט את פרידריך,  ופרידריך משך את כתפיו. 

והחלק השני החל.  שבתי נהג נשיאות בארץ מצרים.  על הבמה הוצג מראה משתה מחמדים ברוב עושר וגדולה,  בשירים ובמחולות.   אך פרידריך ראה וישמע רק מעט מכל אלה.  היא ישבה שם לימין שיפפמאן.  בתחלה נלכד בחבלי מקסם נפלא.  מראה ארנסתינה לאֶפלר נראה לו לכל פרטיו ושרטוטיו כמו לפני עשרים שנה.  הכרת הפנים הרכים והצעירים,  הקומה הדקה והרכה.  האמנם לא שנו עשרים שנה את מראֶה אף כחוט השערה?   אבל מהר הכיראת משוגתו.  העלמה הצעירה הזאת לא היתה ארנסתינה,  כי אם בתה.  מרת וויינברגר היתה האשה הבריאה,  הנובלת,  הלבושה בגדים מגונָנים יתר מדי,  היושבת על המקום הסמוך.  גם היא הביטה למעלה בסבר פנים מזמינות וקוראות לבוא,  ותניע את ראשה כאשר נענע גם פרידריך את ראשו.  

ברגע זה נהפך דבר,  שנתקיים עשרים שנה,  לעפר ואפר.  בעת שבת פרידריך גלמוד באי קינגסקורט היה מעלה על לבו פעם בפעם את זכר ארנסתינה בצער.  קצפו הראשון פנה מקום להרגשות רכות,  ובאחרונה צללה כל האהבה הזאת בצבעי-שושן שמחשיכים והולכים.  אך מדי חלם על אדותיה היה רואה אותה בתבניתה אז והנה ראה עתה פתאם את פעולת הזמן,  ויהי נדהם.  הוא חש בנפשו רגש כלימה וגם הרוחה.  בשל אשה זו היה לבו דוי.  היתכן?  

ומעשתונותיו אלה העירהו קול חם וחביב.

– המצא חן בעיניך?   שאלה מרים. 

– ברוך השם,  שכבר נגמר!   השיב בפזור הנפש.          

– איך?   המצאת את החלק השני כה גרוע הערך?

הוא היה נבוך:   לא!  לא כונתי אל החלק השני,  עלמה כבודה!   זכרתי דבר ישן שחשבתיו חי עוד,  ועתה נוכחתי לדעת:  כי כבר מת.

היא הביטה אליו בתמהון ולא הוסיפה לשאול.

ואדון זר נכנס אל התא,  ואלה מהחבורה שהכירוהו הציגוהו:   האדון ד"ר ווערקין,  מזכיר הנשיאות.  הוא היה איש דק,  זקנו הפך לבן מעט,  ובעד זכוכיות משקפיו נראו עינים מבריקות ומפיקות חכמה.  ד"ר ווערקין בא בברכה מאת הנשיא,  ובבקשה אל האדונים קינגסקורט ולאֶווענבערג לבוא אל תאו. 

קינגסקורט היה נבוך.

– אותנו?   מה טיבו של נשיא זה?   ואיך הוא מכיר נודדי מדבר כמנו?

– נשיא חברתנו החדשה.  הוא יושב שם ממולנו בתא הראשון.  הנה האיש ההוא,  בעל הזקן הלבן כשלג.

ויביטו ממולם.

– חזיז ורעם!  בעיני נראה כאלו הכרתיו.  אבל מאין?   אמר קינגסקורט. 

ופרידריך נזכר:   רופא העינים מירושלים    דקטור...

– ד"ר אייכנשטאם!   השלים דוד    זה הוא הנשיא אשר בחרנו. 

– והוא הכירנו אחרי עשרים שנה?   הוסיף קינגסקורט לשאול כמשתומם.

וד"ר ווערקין השיב:   בתו הכירתכם אדוני,  והיא העירה את אזן אביה.  

ודוד פנה אל המזכיר וישאלהו:

– היש לי רשות לבוא עמהם יחד,  אדוני הדקטור?

– פשיטא,  מר ליטוואק.  הנשיא מבקש לשמוע מפיך דבר על מלחמתך עם גייער.

ויארחו לחברה עם ד"ר ווערקין אל תא הנשיא. 

בטרקלין הקטן והמגוהץ שהיה נבדל על ידי מסך הדלת מן החלק הפתוח של התא חכה להם הנשיא הזקן,  והוא נשען על משענתו.

– מה נפלא הדבר,  כי אראה את פניכם,  אדוני האהובים,  האין זאת?   אמר הזקן בקול רועד מעט,  ויושט את ידו לראשון ואחריו לשני.

– כן יקחני השטן,  אדוני הנשיא,  אם פללתי.

– נשב נא,  אדוני האהובים,  כי לא ככחי אז כחי עתה.  הלא עיניכם הרואות!    אמר הנשיא בצחוק קל,  וישתקע בתוך נַקליט,  שהביא עבד.    כן,  כן.  לעמי העת הזאת היא עת טובה,  אך לי היתה העת ההיא טובה מעתה.   הלא יודעים אתם senectus ipsa morbus  (הזקנה בעצמה מחלה)...  אבל עלינו לקבל הכל באהבה.

אז הורה באצבע על העדינה שעמדה לימינו,  שהיתה לבושה,  בפשטות,  בגדי משי שחור:   בתי ד"ר סאַשא הכירתכם ותזכור את יום הכותל המערבי.  אח,  זה ימים רבים,  זה ימים רבים,  אדוני האהובים!...   כן,  כן,  הכותל המערבי! 

– האיננו עוד?...  שאל פרידריך    האם גם השריד ההוא חלף?

והנשיא הניע ראש ויבט אליו ויאמר:  שאלתך מעידה בך,  כי עוד לא היית בירושלם.  

ודוד נגש בענוה ויאמר: 

– לא,  אדוני הנשיא,  אך זה באו האדונים,  ואך מעט ראו עד היום.

והנשיא הניח בסבר פנים את ידו על זרוע דוד,  ויאמר:   שמח אני לראות אותך,  ליטוואק אהוב.  הנני שמח בך תמיד,  ומה גם עתה,  עמוד במלחמתך,  חזק ואמץ!   הדין עמך,  ואין הדין עם גייער.  מלתי האחרונה אל אחינו היהודים תהיה:   ידע הגר כי טוב לו בינינו.  ואתה ליטוואק,  היה כאשר הנך,  ואלהים יהי עמך!   אך מעט קט ראיתם בארצנו,  אדוני האהובים!  אבל,  הנה אתם יודעים אחד הטובים בנו.  מתגאה אני בדוד ליטוואק זה... 

ופני דוד אדמו ויורד את עיניו כנער,  ויגמגם:   אדוני הנשיא...  

– אל תקצוף עלי שאני מגיד שבחך בפניך.  הנני איש זקן,  ואין אני מבקש להחניף לך.  הנני אומר לכם,  אדוני הנכבדים הבאים מרחוק,  אני הנני הגל ההולך,  והוא    הגל הבא...  תן לי כוס תה,  סאשא!

התה הוגש לפי מנהג הרוסים.  כאשר הזכירו האדונים במשך השיחה כי עשרים שנה היו רחוקים מן הישוב אמר ד"ר סאשא:

– האם לא חבל לכם על העת אשר אחרתם?   הלא יכולתם לעזור לדברים גדולים ולהיטיב לאנשים רבים.  

– לאו,  לא חבל,  עלמה דקטור    שנינו צוררי אדם גמורים.  אין אנו חפצים להיטיב לאיש זולתנו    זו היא שטתנו הישנה.  האין זאת פריטצי?

– מתלוצץ אתה!    ענתה סאשא    מבינה אני את לצונך.  עשות טוב הוא אושר מאין כמהו.

ודוד אמר:   העלמה סאשא מדברת מתוך נסיון,  כי יודעת היא את האושר הזה.  היא מנהלת את בית המרפא לחולי עינים הגדול בתבל.  אם תתני רשות אוליכה את האדונים אל בית המרפא אשר לך כאשר נבוא ירושלימה.  שם כבר הושב לאנשים רבים אור עיניהם.  זה היה חסד גדול לארצות הקדם.  חולים באים מכל אסיה ואפריקא הצפונית.  הברכה היוצאת מבתי המרפא אשר לנו בארץ ישראל כנהר שאינו פוסק עורר אלינו אהבה בלבות עמים רבים,  יתר מתקוני המכונות וחרשת המעשה.  

והעלמה סאשא נסתה להקטין את ערך התהלה:   מר ליטוואק מפליג את ערך עבודתי הקטנה.  לא עשיתי דבר חדש.  אך יש לנו אדם גדול בארצנו,  והוא חוקר הבקטריות  (היצירים הקטנים מחוללי המחלות)  שטיינעק.  עליך לבקר את מוסד שטיינעק,  ואז תחרד מכבוד.

– הכבר התויתם לכם רשימת מסע,  אדוני האהובים?    שאל הזקן ד"ר אייכנשטאם. 

– ראשית,  אבקש להוליך את ארחי לטבריא,  אדוני הנשיא.  מחר אנחנו נוסעים אל הורי.

– לחג הפסח?   האין זאת?   אמר הנשיא.  ברך נא בשמי את הוריך,   ליטוואק!   וכאשר יבואו האדונים ירושלימה,  הביאם נא אל ביתי.  הנני בוטח בך. 

ויושט את ידו לאיש ואיש,  ויפרדו מעליו,  כי הנה נשמע קול כלי הזמר,  והחלק השלישי החל.

ובעברם דרך המסדרונות הריקים קרא קינגסקורט: 

– נראה כאדם הגון,  זה נשיאכם.  אבל הוא זקן וחלש מעט.  מדוע בקשתם אך את זה? 

– על זאת אוכל להשיב במלה אחת,  מר קינגסקורט    השיב דוד    בחרנו בו,  יען כי הוא לא חפץ.

– אח,  אח,  זה נאה מאד.

– כן,  כבר הורונו חכמינו:   כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו.

 

ספר  שלישי

הָאָרֶץ  הַפּוֹרַחַת

__________

 

I.

הבקר היה בקר יום אביב מלא חדוה בצאת החבורה מפרידריכסהיים לנסוע לטבריא.   לפני השער עמדה עגלת מסע כבירה עם מניע גדול.   כשנים עשר איש יכלו למצוא מקום בעגלה. 

– דרך ארץ!   צעק קינגסקורט,  והוא טוב לב    הלא זו היא תיבת נח.   כל בני האדם וכל המחנות יכולים למצוא מקום מרווח פה.

– רק אחד עשר יהיה מספרנו    אמר דוד. 

– אחד עשר?  ואני רואה רק תשעה    ספר קינגסקורט    כנראה אתה מונה את פריטץ הקטן כשלשה.   ואמנם לא רע היה הרעיון להוליך עמנו את הילד.  

ופריטץ הקטן הנשוא על זרועות אמנתו כמו הבין שמדברים בו,  ויריע וישלח את ידיו הקטנות אל זקנו הלבן של קינגסקורט. 

– בדרך ילוו עלינו עוד שני אנשים:  רשיד-בי והאדריכל שטיינעק    בארה שרה. 

עד כה ועד כה הביאו המשרתים הרבה תשמישי דרך וילקוטי יד אל העגלה וישימום מאחוריה.   אך סל של מזונות,  ובו צלוחיות וחלב בעד פריטץ הקטן,  ועוד מיני מזון,  הוצב על מקום גבוה.   לאחורי העגלה עלו המשיקים ועבד כושי.   על הספסלים הרבודים מפנים ישבו שרה ומרים ופרידריך.   קינגסקורט בחר לשבת במחלקה מכוסה על ידי זכוכית,  באמרו,  כי הוא רוצה להגן על עצמו מפני הרוח המנשבת,  ואולם באמת אך ציד היה בפיו,  והוא בחר לשבת שם,  יען כי שם נקבע גם מקום פריטץ הקטן.   הוא היה הראשון שטפס ועלה,  ויבקש שיתנו את הילד לחיקו,  ואחרי אשר נמצא פריטץ הקטן בחיק קינגסקורט לא זז עוד ממנו ולא רצה לשוב אל האומנת.   ודוד,  שנכנס באחרונה,  נסה להשפיע עליו בחומר גזרת אב,  אך לשוא.  

וקינגסקורט היה זועף מאד,  על כל פנים בדבר שפתים:  פרחח לא-תרבות כזה!  האם לא תלך לך מהר? 

ודוד בקש:  תנה אותו לי!  אם ייליל,  או לא! 

באמת גם לא הרפה קינגסקורט להוציא את הילד מחיקו.   הוא הושיב את הילד על ברכיו,  וידגדג אותו בחזה ותחת סנטרו,  עד שהרים הקטן קול צחוק. 

– בר נש כזה!  אבל גם אם יהיה קינגסקורט הזקן ללעג ולקלס לכל יושבי חיפה אין בכך כלום.   הן באָשרי אין איש מכיר אותי פה.  

העגלה נסעה החוצה.   העבד הכושי מאחורי העגלה תקע בקרן רקועי פחים נגינות מפיקות עליצות.   ופריטץ הקטן היה שבע ענג וימחא את כפותיו הקטנות.  

– ראה נא!  אמר קינגסקורט    הלא זה הוא כמעט כמו בימים אשר עברו    עגלות בית הדאר וחצוצרת הרכב.  

דוד העיר:  הוא תוקע בקרנו למען הודיע לרשיד את בואנו,  ולא נאלץ לחכות ולאבד זמן.  

ויסעו במסלת כרמל שכבר נוסעה להם וירדו לבקעה.   ואמנם רשיד-בי כבר עמד לפני ביתו נכון למסע.   הברכות היו מלאות חבה.   מאחורי שבכות עץ של חלון אחד במכפלה הראשונה נראתה כף יד יפה ולבנה,  כף יד אשה,  ותנופף מטפחת.  

ומרת שרה רצה מהר ותעל אל המסתתרת:  

– יברכך אלהים,  פטמה!   השב נשיב לך את בעלך בשלום בלי פגע.   היי בטוחה!  

ומרים קראה: 

– שקי נא לילדיך,  פטמה! 

והנה הובאו גם ילקוטי משאו הקטנים של רשיד לתוך העגלה.   והבי ישב אצל דוד.   עוד נענועי ברכה אל מול כף היד הלבנה בחלון,  והמניע תפף,  והעגלה נסעה.  

ופרידריך פנה אל שכנתו מרים,  ויאמר: 

– האמללה אנוסה להותר בביתה.

– היא אשה עליזה ושמחה בחלקה    השיבה מרים  – בטוחה אני שהיא חפצה באמת כי יתענג בעלה במסע הטיול הזה.   ואלו ידע,  כי עלבון הוא לה,  אז לא נסע עמנו.   שניהם טובים וישרים מאד.  

– בכל זאת משתומם אני על האשה החפצה להשאר מאחורי השבכה בבקר יום אביב כזה,  גבירותי.

– האין זאת?  אמרה שרה,  ופניה נהרו מחדוה    ימי אביב כאלה יש אך בארצנו.   נעימים החיים פה מבכל מקום אחר.  

גם פרידריך חש בנפשו,  כי כל קרביו מלאים אושר,  וגם לא ידע מדוע.   עוד הפעם היה צעיר וגא,  ויאמר להתלוצץ מעט בשכנתו.  

– ומה לבית ספרך,  עלמה כבודה?  כנראה,  תלית על היתד היום את חובותיך... 

ומרים צחקה: 

– אין הוא יודע דבר,  לחלוטין שום דבר על אדות היהדות!...  יודע לך אדוני,  כי היום החלו ימי החופש אשר לנו לפני הפסח.   הלא בגלל זאת אנחנו נוסעים לטבריא אל אחינו,  לחוג שם עמהם את הסדר.   האם לא הגיד לך דוד דבר? 

– אחיך רמז פעמים אחדות,  כי בטבריא יודש לנו דבר נדודי היהודים    האם זאת היתה כונתו?  אבל את נדודי היהודים ממצרים הלא יודע אנכי מימי ילדותי.  

– אולי היתה לו עוד כונה אחרת,  אמרה מרים,  והיא תפושה במזמותיה.  

העגלה באה עד מורד מסלת הכרמל,  אך לא אחזה דרכה אל טבור העיר,  כי אם נטתה לימין.   הם באו אל מגרש על גדות הים צומח עצים.   לפני ארמון קטן ונהדר עמדו מנסוע.   שם עמד איש בעל תנועות עזות,  ראשו מוּטה אל מול פניו,  ויתבונן בעד משקפי הצבט,  הנשמטים תמיד מעל חוטמו,  אל הבאים.  

– לוא היתה נפשי תחתיכם    צעק אליהם     כי עתה לא באתי.   זה חצי שעה אני עומד,  ורגלי כמסמרות.   לעולם לא אכוון את השעה.  

תחת תשובה הורהו דוד את לוח מורה השעות. 

– אין זה מוכיח,  רק כי מורה שעותיך הוא מאחר לנוע.   בכלל,  אין אני סומך על מורי שעות...  הנה קחו נא את לוחות תבניותי!  אך אל תמעכו.   כן קחו,  ועתה הנני נכון.     הוא הושיט לדוד ולמרים שלש מגלות גדולות אשר נשא תחת זרועו ויטפס,  והוא נושף באפו,  אל העגלה.   אך כמעט נעה העגלה ממקומה צעק שטיינעק תמרורים:  

– עמוד,  עמוד!  לאחור!  הלא שכחתי את צקלוני.

– שלח ישלחוהו לך עם הכבודה    הרגיעהו דוד.   הלא יודע אתה כי את המשא אשר לנו אני שולח לטבריא במסלת הברזל,  יען כי אנו נוטים מן הדרך. 

– זה לא יתכן    נאַק הארדיכל.   הן דרשתי בצקלוני.   עלינו לשוב. 

ואמנם אנוסים היו לשוב.   הצקלון הובא ויוטל אל העגלה.  שטיינעק שאף רוח,  וברגע אחד נח מזעפו.   אך שני צעקנים הראו את כחם אז ברֶוַח הצר של העגלה:  קינגסקורט ושטיינעק.   כזקן ההוא,  צורר בני האדם,  היה גם מנהג שטיינעק לדבר ברעם ורעש על דברים של מה בכך.   כמעט אך הוצגו איש לפני רעהו,  נהמו זה באזן זה כדובים,  ודוד ורשיד הקשיבו בשים לב.   אך פתאם שם קינגסקורט את אצבעו על פיו ויַמרץ גם שת שטיינעק להחריש.  

– אדוני שטיינעק    לחש הזקן    הן אמנם קולך היה רם מאד,  בכל זאת נרדם פריטץ הקטן    ובעת אשר בני החבורה צחקו הרים בזהירות גדולה את הילד שנרדם בחיקו,  ויניחהו על זרוע האומנת היושבת מאחוריו. 

– מר קינגסקורט    השיב שטיינעק בלחש,  והוא חש כמו עלבון    אדמה כי קולי לא היה רם מקולך.           

והמסלה אשר בה נסעו עתה נתנה לשני בני הנכר ענין לשאלות תמהון.   התנועה לא היתה פה גדולה כבעיר,  אבל היו גם שם אותות חיים למכביר.   נוסעים על דו אופנים ואוטומובילים נחפזו ורצו לפניהם.   על שביל רך בעד רוכבים לצדי מסלת המסע נראו הלום והנה רוכבים,  מקצתם לבושים בגדי פסים כדת הערביאים ומקצתם עוטים שמלות אירופא.   גם נראו גמלים בודדים וארחות,  שרידים קדמונים ויפים של תקופה שכבר עברה.   מסלת המסע היתה חלקה מאד,  והנסיעה עליה היתה נעימה.   מימין ומשמאל נראו בתים קטנים עם פרדסים,  משם והלאה שדות נעבדים היטב עוטים ירקרק חדש.   קינגסקורט השתאה בראותו,  כי מן החוטים המתוחים על  עמודים לאָרך המסלה סעיפים נמשכים לתוך הבתים השונים.  

– האלה הם חוטי טיליפון?    נמלך בנפשו    ומה טיבם של בני אדם היושבים פה? 

ורשיד-בי באר לו:  פה על פי רוב יושבים בעלי מלאכות הכפר הזה הוא כפר רצענים.   החוטים האלה מביאים אליהם את זרם החשמל בעד מכונותיהם הקטנות.   האם חדש הוא בעיניך?  

– לא!  זה כבר נודע ביָמָי.   אבל בעולם המעשה לא נתקיים אז דבר העברת הכח.   ואי מזה יבוא הזרם?

– יש חברות שונות של חשמל.   היושבים פה מושכים את הזרם על פי רוב מפלגי ההרים חרמון ולבנון ומן התעלה של ים המלח.  

– לא!  צעק קינגסקורט,  והוא משתומם. 

– כן!  שאַג שטיינעק. 

ודוד אמר: 

– בעלי המלאכות האלה חצים אכרים,  וגם לאומנותם האחת גם לשניה חברות להם.   מעבד ידם בתור בעלי אומנות הם מוכרים לבתי המסחר הגדולים,  לבתי המסחר הגדולים,  לבתי משלוח הסחורות,  ולא איש איש לבדו,  אך החברה מוכרת בעדם.   והם גם אגודות אגודות לעבודת האדמה.   ויש ביניהם סדרים שונים.   בקרבת הערים הגדולות פחותה אומנות הקרקע,  ולעומת זה רבה אומנות המלאכה,  ואומן כזה חורש וזורע לא יותר מן הדָרוש למחסור ביתו,  ויש גם שהוא זורע מיני זרועי גנה אשר עליהם רבו הקופצים בערים.   במקומות גדות הים אתה מוצא רבים מגדלים מיני קשואין ועדשים וקטניות כמו בגלילות הריוויֶרַא.   הננו שולחים צמחי גנה אלה במסלת הברזל לכל קצוי תבל,  לפאריז,  לברלין,  למאסקוי,  לס' פטרבורג.   שוב אתה מוצא גלילות ששם אתה רואה את ההפך,  שם עבודת האדמה עיקר והמלאכה טפל לה,  ואמנם היא מזורזת ומזוינת בכל הכלים והתקונים שנתחדשו בזמן הזה,  אבל איננה יתרה ממעלת מלאכת בית.   אלה הם כפרינו הפזורים על פני כל הארץ הפורחת.   למשל,  שם,  ממולנו בעמק יזרעאל.   אמנם אל נט תקוה למצוא קני עוני נאלחים כאלה שהיו קוראים להם לפנים כפרים.   עוד יביא המקרה לידינו היום לראות את הכפר החדש,  הוא הטפוס של כפר ההולך ומתפשט עתה גם בארץ ישראל המערבית גם במזרחית.  

הם עברו על גשר הקישון,  והעגלה מהרה לנסוע בין גנות עצי תפוחי זהב ולימונים כלילי הוד.   הפירות האדומים והכתומים הצהירו מבין העפאים.  

– יקחני בכור שטן,  הלא זאת היא איטליא!  אמר קינגסקורט.

– קולטורא היא הכל!  שאג שטיינעק,  כאלו רצה לשתק מתנגדים    אנחנו היהודים,  קולטורא הבאנו הלום. 

רשיד-בי צחק בידידות ובנחת: 

– סלח נא ידידי,  קולטורא זו היתה פה גם לפנים,  על כל פנים זעיר שם וברמז.   אבי אבי כבר נטע הרבה תפוחי זהב.    ויפן אל קינגסקורט ויור באצבעו אל פרדס מימין:  זאת יודע אני יותר מידידי שטיינעק,  כי פה גן אבי.   ועתה הוא לי.  

מראה העצים הנטועים היה מראה הוד.   על גזע הלימונים הפורחים תמיד נראו ציצים ופירות ירוקים וכתומים יחד.  

שטיינעק הרעים בקולו:  לא אכחד,  כי כבר קדמתם לטעת את הבאַיאירין שלכם,  אך רק עתה יכולים אתם להבנות מהם כראוי.  

רשיד-בי נענע בראשו:  זה נכון.   הכנסותינו עלו.   עזבון תפוחי הזהב מארצנו גדל פי עשרה בעת אשר זכינו לחבור על ידי מסלות מתוקנות עם כל הארצות.   הן הכל עלה לרגל בואכם.  

– שאלה אחת,  רשיד-בי!  קרא קונגסקורט.   אל נא יקצפו עלי האדונים,  כי הלא פקחים הם.   האם לא נהרסו יושבי ארץ ישראל לפנים על ידי הארחים הבאים?   האם לא אלצו לנסוע?   רצוני לאמר:  בכלל,  כי זאת אבין,  שיחידים אולי נהנו.  

– איזו שאלה!  השיב רשיד.   לכולנו היתה זאת ברכה.   נקל להבין,  כי ראשית לבעלי הרכוש,  אשר יכלו למכור את חלקותיהם לחברה היהודית,  או לא מכרון כי אם הוסיפו להחזיק אותן.   אני בחרתי למכור את קרקעותי לחברה החדשה,  כי כן מצאתי טוב לפני.

– האם לא הגדת לי,  כי הגנות שעברנו לפניהם לך הם? 

– כן!  אחרי אשר מכרתים לחברה,  שבתי ואקחם בחכירה. 

– אבל הלא טוב היה לבלי הוציאם מרשותך.

– אבל טוב טוב היה זה לי מאשר לא עשיתי כן.   אחרי כי חפצתי להיות חבר לחברה החדשה,  עלי היה לקבל עלי גם את עול חוקיה בדבר הקרקעות.   לחברי החברה החדשה אין רשות היחיד בקרקעות.  

– ופרידריכסהיים לא לך היא,  מר ליטוואק? 

– הקרקע לא לי הוא,  כי לקחתיו בחכירה אך עד היובל הבא,  כאשר עשה ידידי רשיד בקחתו בחכירה את הגנות.  

– היובל הבא?  אבקשך לברר את דבריך.   כנראה נשמט ממני הרבה מאד במשך שנות שבתי באי אשר לי.  

–שנת היובל    ענה דוד    איננה תקון חדש,  כי אם תקון ישן נושן שיסד משה רבנו.   אחרי שבע שמיטות,  וכל שמיטה שבע שנים,  נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמשים לבעלם הראשון.   אנחנו שנינו מעט את החק הקדמון.   בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה.   משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במדה לא-שוה.   אתה תראה,  כי גם שטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא.   ובעלות מחיר הקרקעות לא ילך השכר לכיס היחידים,  כי אם לכיס הצבור.  

ושטיינעק מהר לבטל טענה אחת,  אשר שער מראש,  כי אותה יטעון קינגסקורט:  אולי תאמר,  כי אין חפץ לאיש לעבוד ולהשביח קרקע שאיננו לו לצמיתות,  או לבנות עליו בנינים יפים.  

– זאת לא זאת אדוני!  זאת לא אגיד.   לבהמה כזאת אל לך לחשבני.   יודע אני,  כי בלונדון בונים האנשים את בתיהם על קרקע לא להם,  שהם לוקחים בחכירה לזמן תשע ותשעים שנה.   הלא הוא הדבר...  אך חפצתי לשאול אותך בּי אהובי,  מה היה מצב התושבים הקודמים אשר לא היה להם רכוש,  ואיך פעלה ביאת היהודים ביניהם?   רצוני לאמר:  בין המחמדנים הערביאים.  

– מר קינגסקורט,  השאלה הזאת נפתרת מאליה,  השיב רשיד.   אלה שלא היה להם רכוש,  זאת אומרת:  אלה שלא היה להם מה לאַבּד,  יכולים היו אך להרויח.   ואמנם הרויחו:  מקום לעבודה,  מזונות,  הצלחה.   לא תוכל לשער בנפשך דלות שפלה מן הדלות שבכפר ערבי בארץ ישראל בקץ המאה שעברה.   האכרים היו יושבים באהלי חמר קטנים,  שלא היו ראוים גם למושב בהמה.   הילדים היו שוכבים ערומים ונעזבים ולא טפוחים בחוץ ויגדלו כאשר תגדלנה הבהמות.   כל זה נשתנה עתה.  האנשים נהנו מן המוסדות הגדולים העומדים וקיימים בעד טובת העם,  אם אבו או מאנו,  אם באו בברית החברה החדשה או לא.   כאשר החלו הבאים להחריב את מקומות יון הרפש בארץ,  לחפור תעלות,  לטעת עצי התות,  השתמשו בתחלה בפועלים מילידי הארץ,  המוכשרים לעמוד בעבודה זו ואינם כה עלולים להלכד בפח המחלות,  וישלמו להם שכר טוב.   הביטה נא שמה אל השדה!   זוכר אני בימי ילדותי היה כל זה יון מצולה.   החברה החדשה קנתה את הקרקע הזה בזול ותהפכהו לעידית שבעידיות.   השדות הם לבני הכפר הצח ההוא אשר אתה רואה שם על הגבעה,  זה הוא כפר של ערביאים    אתה רואה את בית המסגוד הקטן.   העניים האלה אשרו הרבה יתר,  יכולים הם להחיות את נפשם בכבוד,  ילדיהם בריאים משהיו וגם לומדים דבר מה.   אף דבר אחד מאמונתם וממנהגיהם לא נעצר מהם,  אך שלומם והצלחתם השגו חיל.  

– אמנם נפלאים אתם המחמדנים!  האין אתם רואים את היהודים כראות אנשים זרים שפרצו אליכם? 

– נוצרי,  מה זרים דבריך אלה!   השיב רשיד בנחת.   התחשוב לשוֹדד את האיש שאיננו נוטל דבר כי אם מביא?   היהודים העשירו אותנו,  ולמה נקצוף עליהם?  הם מתהלכים עמנו כאחים,  ומדוע לא נאהבם?  מעודי לא היה לי בין בני אמונתי אוהב טוב יותר מדוד ליטוואק זה.   יכול הוא לבוא אלי ביום או בלילה ולדרוש ממני כל אשר ידרוש ולא אמנע ממנו.   וגם יודע אני,  כי הנני יכול לבטוח בו כבטוח איש באחיו.   הוא מתפלל בבית אחר לאֵל העליון על כולנו,  אך בתי אלהים אלה עומדים זה בצד זה,  ואני מאמין תמיד,  כי תפלותינו בשעה שהן עולות הן מתחברות ממעל ואחרי כן הן מתנשאות עוד למעלה עד שהן מגיעות אל אבינו שבשמים.  

רשיד דבר בסגנון פשוט,  והסגנון הזה נגע אל לב כל בני החבורה וגם אל לב קינגסקורט.   אכן הוא עוד פקפק:  

– אמנם,  אמנם.   נכון מאד,  יפה מאד.   דברים ראויים להשמע.   אבל אתה איש נאור.   אתה למדת באירופא.  אך לא כן העם היושב בערים ובכפרים,  רוב העם.  

– הם עוד יותר ממנו,  מר קינגסקורט.   סלח נא לי אם אומר לך,  כי הרבה למדתי בארצות המערב חוץ מן הסבלנות.   אנחנו המחמדנים התנהגנו עם היהודים זה מכבר היטב מכם הנוצרים.   בעת אשר נראו הקולוניסטים היהודים הראשונים בארצנו,  בקץ המאה שעברה,  כבר קרו מקרים,  שערביאים מריבים היו בוחרים ביהודי לשופט,  או שהיו פונים אל ועד אשר במושבה יהודית לבקש ממנו עצה או עזר או משפט.   וכל עוד לא תהיה יד הד"ר גייער על העליונה במה שהוא אומר לעשות,  תכון הצלחת ארצנו.  

– מה גייער זה שעל אדותיו כבר שמעתי פעמים ושלש?

ופני שטיינעק אדמו פלדות,  ויצעק:  זה הוא כומר ארור,  צבוע,  מסית וגונב את דעת אבינו שבשמים.   הוא אומר לקבוע בינינו את אי הסבלנות,  זה הבליעל!   אני ודאי הנני אדם שקט,  אך מדי אראה בן אדם זה,  כמעט לרצחו נפש אוכל.  

– ואתה אפוא הסבלן    צחק קינגסקורט.   עתה אוכל לשער מה משפט לאי-סבלנים שלכם. 

ודוד התלוצץ ויאמר:   הם מדברים ביתר נחת. 

והעגלה עזבה את המישור ותשקשק מזרחה לאדמת גבנונים.   כתפות ההרים היו מכוסים נטעים בכל מקום.   אף שעל אחד לא היה ריק ופנוי.   במורדות הזקופים נראו שדרות כבימי ממשלת שלמה,  פה צמחו ענבים,  רמונים ותאנים.   אגודות אגודות עצי יער היו לאות עד כמה נתנו יושבי הארץ את לבם להצמיח עצים על האדמה החשופה.   על רכסי ההרים הקטנים נשקפו עצי תאשור ותדהר ממול תכלת הרקיע.  

עתה באה העגלה לתוך בקעה נחמדה,  ומראה הבקעה הפליא את הנוסעים הפלא ופלא בעתרת פרחיה ותפארתם.   כיריעה מאירה בצבעים לבנים וצהובים ואדומים וירוקים היתה הבקעה פרושה בהוד שפרירה לעיניהם.   ופלגי הבשמים אשר נזלו מסביב העירו את המחשבה בקרבם,  כי הם צוללים בים של ריחות נעימים.   רוח מנשבת נשאה את גלי האויר הניחוח,  ושני הארחים היו כנלכדים בחבלי קסם למראה הפלאות הזה אשר לא עלה על לבם וגם לא ידעו שחרו.   אך פשר דבר הוּגד להם מהר,  כי זה מקום מטעי פרחים למעשה נטפי בשמים וריח.   כל מיני הפרחים היקרים גדלו פה בהמון.  כל הבקעה הזאת היתה כגן אחד.   לקצה הדרך נשמעו ברכות האכרים לליטוואק,  לרשיד או לשטיינעק,  וזה היה לאות,  כי רבו מכיריהם מאד מאד בקרב העם הזה.   כן באו אל המקום הנקרא בשם סֶפוֹרית,  ושם עמדה העגלה בפעם הראשונה.   על המגרש אשר לפני בית התפלה היוני יצא דוד ויבקש את ידידיו לחכות לו רגע,  כי עליו לבקר חיש קל בבית הכהן הנוצרי היוני.   ויבוא לתוך הבית הנאוה והקטן ששם משכן הכהן.  

ובני החבורה עזבו גם הם את התיבה להתהלך צעדים אחדים עד קצה הגבעה,  מקום שם חרבות בית תפלה הרוסי.   משם  נשקף מראה מלא יפעת חן על כל הבקעה הפוריה עד הכרמל.   ומרים ספרה כי פה עמד לפנים בית תפלה נוצרי,  ושמות יואכים ואננא נקראו עליו ובית התפלה היוני החדש הוא לנוצרים רוסים יושבי מושבה שנוסדה בקרבת ספורית,  והכהן הוא ידיד דוד,  ודוד קורא לו לבוא עמו אל הסדר אשר בטבריא.   אז נראה דוד ביצאו,  ואחריו יצא גם הכהן הנכבד,  ויביע את דאבון לבו,  כי לא יוכל לנסוע עם בני החבורה,  אך בוא יבוא אחרי הצהרים במסע החשמל דרך נצרת לטבריא,  ובלי ספק יקדים לבוא אל הורי ליטוואק עוד לפני החבורה.  

ויפרדו מעל הכהן,  והעגלה נעה לפאת צפון.  

__________

 

II. 

ויורידו את לוח הזכוכית המבדיל בין המחלקה הראשונה והתיכונה אשר בעגלה,  לבעבור הקל את השיחה בין כל בני החבורה.   ביצאם מספורית,  אלצו לעמוד אצל גדר מסלת הברזל בהראות מסע אשר בא מרחוק.   והנה עף המסע בחפזון לפאת נגבה.   והארחים השתוממו בראותם,  כי הרכבת היא חסרת ארובת עשן,  ויוגד להם,  אחרי עבור העגלה על פני השבילים,  כי הכח השליט פה וברוב מקומות ארץ ישראל במסלות הברזל הוא כח החשמל,  בזה היה יתרון לישוב בארץ הזאת מכל ארצות הישוב הישנות.   דוקא,  בגלל אשר הכל היה עזוב ומשמים פה עד קץ המאה התשע עשרה,  על כן היתה יכלת ליסד פה את מבחר התקונים החדשים.   כמשפט בנין הערים כן גם היה משפט כל הבנינים האחרים כמסלות כתעלות מים,  כעבודת האדמה כחרשת המעשה.   הן בוא באו היהודים מכל הארצות ויכל יכלו להביא ממיטב תבונת כל העמים,  והנאורים אשר באו הלום מבתי מדרש המדעים הגבוהים ומבתי המדרש לאומניות שונות באו מזוינים ונאזרים בכל דבר חכמה ותושיה,  ודוקא, אלה בני ההשכלה,  העברים המלומדים הצעירים,  אשר לריק יגעו למצוא דרכם בחיים בארצות ששם פשה מחץ השנאה,  עד כי אלצו להיות לאנשים אובדי עצות ומשתוקקים להרוס ולחתור    אלה בני הנעורים המלומדים והנואשים היו לברכה גדולה לארץ ישראל,  כי הם הביאו הלום את המדעים החדשים בכל תוצאותיהם לעולם המעשה.   כן הודיע דוד.  

אז זכר פרידריך פתאם מלה אשר פעלה פעולה גדולה בקורות חייו,  ויפן אל ידידו וישאלהו שאלה אשר איש זולתם לא הבינה: 

– איש צעיר ונואש!  היודע אתה עוד,  קינגסקורט?  אין פלא,  כי יהודי בא.   בימים ההם גדלו בינינו רבים כאלה.   כולנו כן היינו.  

אך יותר שזכרונות פרידריך משכו את לב קינגסקורט לבבוהו ספורי דוד:  

– אמנם עם ערום שבערומים אתם    לנו הנחתם את הברזל הישן,  ואתם נוסעים במכונות חדשות.  

ושטיינעק צעק:  

     – ההיה לנו לקנות כלים נושנים?  ואנו יכולים לקנות בטבין ותקילין שלנו כלים חדשים!  ועוד,  כל אשר אתה רואה פה כבר נמצא בשנות התשעים של המאה שעברה באירופא ובאמריקא    במדה יתרה באמריקא.   האמריקנים עלו על יושבי התבל הישנה והסכלה.   אמנם למדנו מאת האמריקנים גם במסלות הברזל גם בשאר דברים.  

– לנו    השלים דוד    היה המעבר אל סדרי התנועה החדשה לא כה רב הוצאות,  יען כי לא היתה עלינו חובה לסלק חובות ישנים.   לא היינו אנוסים לסחוב חומר מתגלגל נמבזה ונמס עד שיסתאב ויפסל.   בעגלותינו נקבעו כל ההרוָחות, כניסת אויר צח,  אור בהיר בלילה,  אין מכת עשן ואבק,  ואין גם זעזועים,  אף כי הנסיעה היא נמהרה מאד.   יושבי העגלות למסע הפועלים אינם צפופים כמו לפנים.   אנו מקפידים על משמרת בריאותו של העם בדרך.   גם עליך לדעת,  כי המסע הוא בזול גדול בינינו.   בעד הנוסעים קבענו את שטת התעריף שנקבעה בארץ באדין בימי ממשלת הנסיך הטוב והחכם פרידריך.   דאגנו מאד להמציא עבודה לפועלים.   בינינו לא תמצא מקומות,  שבאחד מהם דרושים פועלים בתכלית הדרישה,  ובשני יש אנשים מבקשים עבודה ולא ימצאוה,  ובין מקום זה לזה עוברות ושבות עגלות במסלת הברזל,  והן ריקות,  יען כי מחיר המסע הוא גבוה.   מן הלבנון עד ים המלח ומגדוֹת הים התיכון עד הגולן והבשן נמשכים שבילי הברזל כמו רשת צנורות להוליך כח אדם.   אמנם גם הובלת המשאות בארץ ולחוץ לארץ היא גדולה מאד,  יען כי יש לנו חופי ים ובתי מסכנות לתבואת השדה וחבור עם כל מסלות הברזל באסיה הקטנה ובאפריקא הצפונית...  אך לא אדבר עתה על אדות כל תועלת מסלותינו לכלכלת המדינה.   הן הדברים האלה ידועים לכם אדוני,  אף כי זה עשרים שנה הייתם רחוקים מן הישוב.   כל זאת ידעו בני האדם על פי נסיונותיהם גם לפני עשרים שנה.  

ודוד הוסיף לאמר:  אך ידע לא ידעו את תפארת ארצנו היקרה.   אמנם כביר מצאה ידנו בעבודה ובעמל ובחריצות,  אך גם זולת מעשי ידינו היתה ארצנו מבורכת ורעננה ורב טוב היה צפון בה בידי שמים,  אפס כי כל סגולותיה היו כעצמים בבטן המלאה במשך שנות מאות למכביר.   איה ארץ כארצנו,  אשר בכל תקופות השנה כה קרוב האביב אל יושביה?  יש פה בארצנו אזור קר,  אזור חם ואזור ממוצע,  והאקלימים האלה הם סמוכים זה לזה.   בעמק הירדן דרומה אתה רואה תמונת נוף כמשפט האקלים אשר בקרבת הקו המשוה;  על גדות הים המלאות רוך תשבע נפשך ענג ודשן הריווירא הצרפתית והאיטלקית,  ולא הרחק משם במתי הלבנון ומול-הלבנון והחרמון המכוסה שיבת שלג.   ולכל אלה אתה בא במשך שעות מספר במסלת הברזל.   אכן אדני ברך את ארצנו! 

ושטיינעק מחה בהחבא דמעה מעינו.  

– כן,  אמר רשיד,  הנסיעה היא תענוג גדול בארצנו.   יש אשר אני יושב בעגלת האספקלריא ונוסע בלי מטרה הלום והנה אך למען השקיף בעד החלון.  

– בעל בית נכבד,  העיר קינגסקורט,  אדמה כי עליך היה להראותנו את מסלת הברזל.   אך חלילה לי לפגוע בכבוד תיבתך.   אמנם נוסעים היטב.  

ודו הצטדק:  מפני שתי סבות לא נתתיכם לנסוע היום במסלת הברזל.   ראשית,  יען כי בעגלת המניע אשר לי תיטיבו לראות את הארץ ואת יושביה.   שנית,  יען כי בימים שלפני הפסח רב מסע העם במסלת חיפה-נצרת-טבריא.   אמנם גם התשואות ההן,  גם הערבוביה ההיא של כל העמים,  גם המסע ההוא של עולי רגל למקומות קדושים לנוצרים הן מלבבות ומושכות את העינים במאד מאד.   אבל ראשית חפצתי להראותכם את חיי הצבור אשר בנו.  

– ואיך פתרתם את השאלה על דבר המקומות הקדושים?    שאל פרידריך.  

– הדבר הזה לא קשה מאד,  השיב דוד.   במאה שעברה התעוררה השאלה הזאת לרגל התנועה הציונית,  ואז חשבו יהודים רבים כמוך אדוני הדקטור,  כי שאלה זו לא תמצא פשר.   והנה אני רואה,  כי הדעה הנושנה הזאת עוד קשורה היא בלבך,  יען כי זה ימים רבים לא ראית את הנעשה בארץ.   בתחלה,  התברר הדבר כבר לפני חמש ועשרים שנה,  על פי דברי החכמים יודעי העתים ושרי המדינות,  כי הפחד הזה דכא רק את לב היהודים היראים מפני קול עלה נדף.   המקומות הקדושים לנוצרים כבר היו זה שנים ודורות רבים אחוזות צמיתות בידי אנשים לא נוצרים.   כאשר זה דורות לא היו מסעות צלב,  כן גם השתנו הדעות על דבר השאלה,  אם יש להניח מקום קדוש לנוצרים ברשות אנשים שאינם מבעלי הדת הזאת.   גוטפריד הבויאָני ופרשיו הטובים חשבו זאת לקלון,  כי פלשתינא בידי המשלמנים.   ואיה ראית עקבות רגש כזה בין הפרשים והגראַפים באחרית המאה התשע עשרה?   והממשלות?   הנועזו להציע לפני בתי נאמניהן לקיים בידיהן מכסת כסף לגאולת הארץ הקדושה מידי המושלמנים?  ועוד עליך לזכור,  כי כל מלחמה כזאת עתידה היתה לסכסך את הממלכות לא רק בתוגרמא,  כי גם אשה ברעותה.   כל מסע צלב כזה לא היה מסע הצלב כנגד חצי אגן הסהר,  כי צלב כנגד צלב.   כן הכירו העמים וידעו,  כי אך טוב לכל להחזיק את המשטר העומד על עמדו.   ואמנם זאת היתה רק בגלל התועלת.   אך בלעדי זאת היתה עוד סבה גבוהה,  שיסודתה ברוח.   איש לא שם לב מי הוא בעל המקום הקדוש.   בעלי הדת המעריצים באמת את המקומות הקדושים החלו להבין,  כי טוב ונאוה שלא יהיו אלה ברשות איש יהי מי יהי,  אך יהיו רשות כללית.   הדבר הוא דומה אל דעת הרומאים,  שהניחו ליסוד מוסד במשפטיהם  res sacrae,  extra comercium  זאת היתה הדרך הטובה והבטוחה בדרכים לעשות את המקומות הקדושים לנחלת כל המאמינים.   בבואך לנצרת,  לירושלים או לבית לחם,  תפגוש בארחות עולי רגל,  העוברים איש במסלתו בשלום,  וחימה אין להם.   גם אני,  אף כי כל לבי נתון ליהדותי,  מתבונן בלב רגש אל המראות ההם.  

– זכר לוּרד אשר בהרי הפירינאים עולה על לב המבקר את בית לחם או את נצרת,  אמר שטיינעק.   גם שם כה רבה התנוענ,  כה עצום מספר בתי המלון החדשים ובתי המקלט וזבוּלי הנזירים.  

השיחה נמשכה בין הנוסעים עד בואם אל המישור.   משם והלאה השתרעה שפלה ארוכה,  צומחת בעתרת שפע חטה ושעורה,  דוחן וכוסמת,  שומשומין וטבק.   פה ושם כפרים מזהירים כעצם השמים לטהר וחצרים בודדים בעמק ועל כתפות ההרים.   כרים וגאיות הפיקו עליצות במראה דשן אדמתם,  ועליהם מקנה וצאן רועים כדָבְרָם.   הלום והנה נראה ברק ברזל המכונות הגדולות העשויות לעבודת השדה.   תחת קרני שמש האביב עשתה כל תמונת הנוף הזה פעולה מלאה חדוה ושלוה בלב הרואה.  

ויעברו דרך מקומות קטנים אחדים,  ויציצו לתוך חצרות נאים אשר לאכרים היושבים שם,  ויראו את האנשים ואת הנשים בעבדם עבודתם,  ואת הילדים בשעשעם במצחקם,  ואת הזקנים אשר שבעו צחצחות זיו השמש בשבתם לפני הבתים.   הם התפלאו לראות כי מספר עוברי ארח הולך וגדול ככל אשר האריכו לנסוע.   גלוי היה,  כי כולם שואפים אל מטרה אחת,  וכנראה,  היתה המטרה הזאת אחוזה משתרעת שם על ההר לפאת נגב.   הנוסעים מהרו להעביר את עוברי הארח,  את האנשים ואת הנשים שקדמום בברכת שלום ובקריאות הידד.   נמצאו גם אחדים שהביטו זועפים כמתאוננים.   ומאחורי עגלת המניע גברה התנועה עוד יתר.   מדי עברה העגלה יצאו מכל חצר אשר בחצרות האכרים אנשים שאחזו דרכם ללכת,  ומקצתם רצו.   יש גם אשר עלו על סוסים וימהרו לרכוב אחרי העגלה.   כן גם היו אנשים אשר עלו על דו-אופנים ויחתרו להשיג את עגלת המכוֹנה.   ארחי דוד שערו,  כי יש מחכים לכל הכבודה הזאת.  

ואמנם כן היה.   האחוזה שאליה נהרו נקראה בשם  "כפר חדש".   היא התנוססה בתפארת עשרה,  ביפי המקנה,  בהוד הקמה ובמבחר הסדרים אשר בשדות.   לפני בית הקהל הכלול בהדרו חכה חבר אנשים,  ובהגיע עגלת המניע הריע קול אדיר וחזק מפיות אנשים למאות,  קול קורא הידד! 

– הידד הוא כמו  Hoch  באשכנזית,  אמר רשיד אל קינגסקורט ברדתם מעל העגלה.  

  כן שערתי,  כי זה הוא Hoch  או Nieder     צפצף הזקן.  

הם לא יכלו לבוא מהר אלהבית,  כי להקת ילדי בית הספר יצאה לקראתם ותשר שיר בשפת עבר,  שיר ברכה לקדם את פני הבאים בתודה ובקול זמרה,  ועליהם היו לשמוע את השיר הזה מעוּמד.   ופריטץ  הקטן היה עוד הפעם עלז מאד וילוה בקול בלי מלים את שיר הילדים,  בשכבו בחיק אומנתו.  

אז יצא ראש הקהל פרידמאן,  אכר איתן כבן ארבעים שנה וישמיע דברי ברכה קצרים,  וביתר אהבה קדם את פני ראש המפלגה ליטוואק ושטיינעק.   הוא דבר במבטא שפת היהודים הרוסים המדוברת.  

– רעם ותמרות עשן!  נהם קינגסקורט לאזן דוד העומד אצלו,   לא ידעתי כי ראש מפלגה אתה.  

– רק דרך אגב,  לשבועות אחדים,  מר קינגסקורט.   אין זאת אומנותי.  

ועוד אכר נגש,  וגם הוא אדם כביר,  ופניו שזופים משמש.   הוא גלגל כנבוך את כובעו בין כפות ידיו הקשות ויאמר בקול לא-נכון:  

– מר ליטוואק ומר שטיינעק,  הרשוני גם אותי להשמיע דבר.  

אגרופים אחדים נטו אל מול הנואם בהיסח הדעת להזיזו משם.  רבים צעקו: 

– אל ידבר מענדיל!  לא לו לדבר.  

אך מענדיל עמד עשוי לבלי חת,  ועקשותו גדלה כאשר נסו להפריעהו.  

– אדבר!  

אז התחולל שאון.   היה לא תהיה    צעקו הרבים.   ורעי מענדיל זעקו:  כן,  כן,  ידבר!  

ודוד השקיטם בתנועת כפו אשר הרים למעלה: 

– ידבר!  

ומענדיל אמר בלעג אל אנשי ריבו:  אתם רואים!   מר ליטוואק הוא חכם מכם החמורים.   והנה הדבר אשר חפצתי לאמר הוא רק זה,  כי לא בשם כל הקהל דבר פרידמאן.  

שאון חדש: 

– כן,  כן!   הוא ראש הקהל!   ומענדיל הוסיף לאמר בלי שים לב אל הצועקים: 

– רשות לו לקבל את האורחים.   כן,  זו חובתו ויעשנה.   בזאת דבר בשם כולנו יושבי חפר חדש.   אין אנו גסי רוח כנגד ארחינו.   אבל אין לו הרשות לקדם את פני הארחים כתור מנהלי מפלגה.   אצלנו בכפר חדש יש עוד מפלגה אחת,  שאיננה המפלגה של מר ליטוואק.   זאת היא אשר חפצתי לאמר לכם,  מר ליטוואק ומר שטיינעק.  

הסערה שככה בעת אשר דבר מענדיל את דבריו,  גם קרוב היה לשער,  כי רבים רצו את הדברים המבדילים בצדק בין הכנסת ארחים ובין דברי מפלגה.  

– האמנם כן    חקר קינגסקורט את שטיינעק    האמנם באנו הלום לארץ אויב?

– כרסם לא ירכסמונו    השיב שטיינעק.   הלא על כן באנו להחזירם למוטב.   אני אני אתקן את גלגלותיהם הכפריות...  למען השם,  איה דרשתי?   ויבדוק בצקלונו שהגיש לו משרתו:   דרשתי איננה!  

מרת שרה צחקה:  הלא בילקוטך היתה הדרשה.  

– אך עתה זכרתי,  כי היא מונחת בקופסא.  

ומרים אמרה:  דבר נא כאשר עם לבך בלי הכנות.  

אך שטיינעק העוה פניו כנואש.   הוא לא צלח לדרוש דרשות בלי הכנות.  

ובהמון האכרים נפתחה מסלה,  "רב שמואל בא"  קראו רבים,  ויפנו לו דרך בכבוד.  

רב שמואל היה איש זקן הולך שחוח ונעים המזג.   הוא אחז בכף דוד ויחבקנה ויברכהו בכל לבו.   גלוי היה,  כי אין לבו הולך אחרי מענדיל והעקשים.  

ומרים ספרה לארחים בלט מי הוא הרב בעל הזקן הלבן הזה.   הוא בא אל הארץ עם הנודדים הראשונים,  בעת אשר המישור הרענן הזה היה עוד שומם כולו,  והמישור אשר מאחורי גבעות הצפון היה מלא רפש וחלאה,  ובדרום היה עמק יזרעאל בקלקלתו הישנה.   רב שמואל היה רועה ומטיף לאנשי כפר חדש,  שרובם באו מרוסיאויחלו לעדור את הארץ בעמל כפים ובזעת אפים.   הוא היה וגם נשאר רב הכפר,  ויחזק את מעמדו בקהלתו,  אף כי קהלות גדולות היו קוראות לו לבוא להסתפח על כהונותיהן,  כי כבד כבדוהו כל העם בגלל מעשיו וחכמתו.   החלק המזרחי של הכפר הזה,  מקום שם ביתו הקטן של הרב,  נקרא בשם גן שמואל,  ובימי החג,  מדי הטיף הרב שמואל בבית הכנסת שבכפר חדש,  היו אנשים חרדים באים מרחוק לשמוע את מדברותיו.  

וראש הקהל פרידמאן צוה להגיש לארחים משקה-קבלת-הפנים וגם לחם.   במגרש מאחורי בית הקהל נטעו אהל גדול מאד.   על עמודים גבוהים וענפי עצים מתחו יריעות בד הספנים לפרש צל,  ושמה הלך העם.  

וסדן-עצים הוצג לשמש כבמת נואמים,  ובקרבת הבמה הוכנו כסאות לרב שמואל ולארחים,  ולנשארים היו ספסלים ומקצתם עמדו.  

ופרידמאן דבר בראשונה ויבקש את השומעים לבל יפריעו את הנואם,  גם אם אין דעתם כדעתו.   כבוד כפר-חדש דורש זאת מאת העם.   אז נתן רשות לארדיכל שטיינעק לדבר,  ושטיינעק עלה על הבּמה,  וישתעל פעמים אחדות,  ויחל לדבר,  ויהי בראשונה ככבד פע מעט,  אך מדי הוסיף לדבר שטפו דבריו כזרם עוז:

חברים יקרים!  לי קרה אסון...  בדרך...  הנה אבדה לי...  דרשתי.   הכינותי לי דרשה בעדכם,  היא היתה דרשה טובה ויפה,  ועליכם להאמין לי,  כי לדעת אותה לא תוכלו.  

אנשים אחדים צחקו,  ושטיינעק הוסיף לאמר:  

בחברתנו החדשה הגענו עד מקום מולד תקופה נכבדה    תקופה נכבדה,  לא אגיד לכם דבר זולתי זה:  תקופה נכבדה.  

הנואם מחה את הזעה מעל פניו.

– ומה התקופה הזאת,  ידידי האהובים?  אבל בטרם אפנה אל התקופה הזאת,  אבקש לשוב אל זכר ימים עברו.   מה היו ימים עברו שלכם,  שלנו?  מה?  הַגֶתּוֹ! 

קריאות:  נכון מאד! 

– מי הוציאכם מן הגיתו?  מי? 

ומענדיל קרא בקול חזק:  אנחנו לבדנו! 

קריאות:  מנוחה,  מנוחה! 

אך שטיינעק הלך הלך והתלהב: 

– מי זה:  אנחנו לבדנו?  מה?  המענדיל,  או איש זולתו? 

ומענדיל הוסיף לצחוק:  העם! 

– אבקש לבל הפריעני מה?  יכול אני לקבל ולקיים את המלה שנזרקה מפי מענדיל.   העם,  כן!  פשיטא,  העם,  אבל העם לבדו לא יכול לעשות זאת.   עמנו היה מפזרבכל הארצות,  אגודות אגודות קטנות ואובדות-עצות,  בטרם היתה יכלת בידו לעזור לנפשו,  נחוץ היה לקבצו.

ומענדיל סאן עוד הפעם:  

– כן,  כן,  המנהלים.   כבר אנו יודעים זאת!  

אז השמיע פרידמאן את רעם קולו:  כרגע תדום מענדיל!    אבקשך מר שטיינעק,  הוסיפה נא לדבר!  

– כן,  כן,  אוסיפה לדבר.   מענדיל אומר:  המנהלים.   אדמה,  כי כמתלוצץ דובבו שפתיו את המלה הזאת,  אבל נכון הדבר.   ומה היה אז גייער המסיתכם עתה?  זאת אגיד לכם,  דקטור גייער שלכם היה רב שונא ציון.   אני אני ידעתיו.   גם אז היה צורר לנו,  אך הוא שם מסוה אחר על פניו,  מסוה שונה ונבדל כולו.   רק בדבר אחד לא שנה.   אני אגיד לכם את אשר היה,  את אשר הוא ואת אשר יהיה.   הוא הרב המבקש את התועלת הסמוכה שבסמוכות.   כאשר גמרנו אמר להרים פעמינו לבקש את עמנו ואת ארצנו,  קללנו הרב ד"ר גייער קללה נמרצת.   כן,  הוא שם אותנו לסכלים ולנוכלים.  

ואיש צעיר כבן חמש ועשרים שנה נגש אל הבמה,  ויאמר בסבר פנים יפות: 

– סלח נא,  מר שטיינעק!  זה לא יתכן.   הלא נודע תמיד,  כי אנחנו היהודים הננו עם ככל העמים,  ופלשצינא היא ארץ שרשנו,  ואם כן לא יעלה על הדעת,  כי ד"ר גייער היה מחליט את ההפך.  

– אבל כן עשה    צעק שטיינעק ומפיו יז קצף.   הוא כחש בעמנו ובארצנו.   הוא היה קורא בתפלות את השם ציון,  ולשומעי דבריו באר בלשון תהפוכות,  כי לא זאת ציון,  אך השם הזה שאול הוא מאת ציון לענין אחר.   הכל הכל נקרא בשם הזה,  זולתי מה שהשם הזה הוא שלו.   ציון בכל מקום,  זולתי    בציון! 

אנשים אחדים צעקו:  לא,  לא!  זאת לא אמר גייער,  זה לא יתכן!  

אך רב שמואל קם וישען על משענתו בידו האחת ואת ידו השניה הרים.   ותהי דומיה מסביב.  

– אמת הדבר,  אמר הזקן.   היו רבנים כאלה.   אולי היה גם גייער אחד מהם.   זאת לא אדע,  בזאת עלי להאמין למר שטיינעק,  אבל היו רבנים כאלה,  היו כאלה...   וישב עיף על מקומו.  

ושטיינעק הוסיף כסער מתחולל: 

הרבנים של התועלת הסמוכה מררו את חיינו,  והם עושים זאת גם עתה.   אז,  בימים הקשים,  לא חפץ כי ידובר על דבר ארץ ישראל,  ועתה הוא חובב ארץ ישראל יתר ממני.   הוא האוהב ארץ מולדתו,  הוא בן עמו,  ואנחנו אוהבי בני הנכר,  ואולי גם בני הנכר בארץ ישראל.   כן!  הוא חפץ להפרידנו מן הצבור.   הוא עורר שנאה ביניכם ובינינו.   הוא סוקר בעיניו,  אך לטש ילטשן אל התועלת הסמוכה.   לפנים,  בגתו,  היו העשירים בעלי הזרוע בקהלה,  אז היה מטיף לפי טעם העשירים.   לעשירים היתה אז דעת הלאום וארץ ישראל לא לפי טובתם,  וכן היה מטיף.   אז היה אומר תמיד,  כי חלילה לעם היהודים לשוב.   אז היה הדבר הזה שואה ואיד ליועצי המסחר,  לחלפנים.   אז המציאו הוא וחבריו את האגדה על דבר הַמַלְאֲכוּת הנתונה על שכם היהודים למלאותה.   היהדות נוצרה למען תת לקח לעמים.   על כן חייבים אנו לחיות בנדודים.   לוא לא שנאו ולא בזו אתנו העמים,  בכלל,  דַּיָּם ללעג לנו בגלל החוצפה הזאת.   וציון לא היתה ציון!  אבל באמת לא אנחנו נָתַנּוּ לקח,  כי אם קבלנו לקח,  יום יום,  קבלנו וקבלנו,  לקח דמים וכאב אנוש.   עד אשר קמנו ועד אשר מצאנו דרך לעבור גאולים.   אמנם אז בא גם האדון ד"ר גייער אחרינו,  הוא וחוצפתו,  הוא וצביעותו.   ופנים אחרות עתה    יהי שם ה' מבורך!    לקהלות היהודים.   לא העשירים לבדם מחוקקים את החוקים,  אך כל העם.   הנשיאות בקהלה איננה עוד גמול בעד עסקים טובים,  כמו לפנים.   אין אנשים נבחרים לרגל עשרם,  כי אם לרגל ישרם וחכמתם.   ועל כן בא מועד לשית בחלקות להמון העם.   עתה נחוץ למצוא דרך להורות להמון עם את התועלת הסמוכה,  ועל כן משמיעים את הקול כנגד בני הנכר.   אל יקובל לא-יהודי לחברה החדשה.   ככל אשר ימעט מספר אנשים היושבים אל השלחן הערוך,  כן תגדלנה המנות לאיש ואיש.   המאמינים אתם,  כי זאת תועלתכם הסמוכה?  אבל שקר הדבר.   הארץ תדל ותשם,  אם תאחזו בדרך נבערה כזאת.   אנחנו לא נזוז מן היסוד,  כי כל איש אשר שמש שתי שנים בעבודת החברה החדשה כחק,  אם היו דרכיו ישרים במשך שתי השנים,  יקובל לחבר ויהי בן מי יהי ובעל איזו דת שתהיה.   ועל כן אני אומר לכם,  כי חובתכם להחזיק בדבר שעל ידו גדלנו:  בחופש הדעה,  בסבלנות,  באהבה לכל בני האדם.   אך אז ציון היא ציון!  אתם תבחרו איש אל הקונגרס.   בחרו באיש אשר לא יבקש את התועלת הסמוכה,  כי אם את הקבועה.   ואם תבחרו באיש מאנשי גייער,  אין אתם ראוים שתזרח על ראשכם השמש היפה של ארצנו הקדושה.   כליתי דברי.  

הדברים לא פעלו פעולה חזקה,  אך פעמים אחדות עשו מלים אחדות רשם,  ואולם הדברים האחרונים כמו הכעיסו.   אך מאת איש אחד הפיקו רצון    מאת מר קינגסקורט    אבל הוא היה אך ארח בכפר חדש.  

__________

 

III. 

– החפץ עוד איש לדבר?  שאל פרידמאן היושב ראש.  

  אני אני,  צעק מענדיל,  ובתנועה אחת עלה על הבמה, 

– האדון הארדיכל שטיינעק דרש באזנינו דרשה.   אפשר לומר,  שהדרשה היתה נאה,  גם אפשר לומר,  שהדרשה לא היתה נאה.   אני אומר,  שלא היתה נאה. 

ופרידמאן שסעהו בדברים.  

– אתה מענדיל!  אל תשלח את לשונך לגדף איש!  היה לא תהיה כזאת. 

אך מענדיל השיב: 

– לגדף?  מי מגדף?  הוא גדף אותנו.   הוא אומר,  שאין אנו ראוים שתזרח לנו החמה.   למה זה אין אנו ראוים?   בשביל שאין אנו חפצים לתת כל איש להכנס?  מי התענה ומי חרש את הקרקע?  אנחנו!  מי סקל ויעזק? אנחנו!  מי החריב את הרפש,  חפר את התעלות,  נטע את האילנות,  מי הזיע וקפא בקרח,  עד שכל זה נגמר?  אנחנו,  אנחנו,  אנחנו.   ועתה פתאם לא יהיה כל זה לנו?  לא,  אין אלה דברים כלל.   אנו באנו, ואז לא היה פה כלום,  כלום.   עתה זה הוא מופת האחוזות.   בזה יש זעת אפינו ודמנו ויגיע כפינו.   כל מה שדבר ע"ד התועלת הסמוכה והקימת,  לא אבין.   אפשר שאתם מבינים יתר ממני?  ואשר להד"ר גייער    הדבר מוקשה.   גם מה שדבר מכבר,  מוקשה בעיני.   אבל עתה הדין עמו,  וזאת אני יודע.   מה שעשינו לנו בידינו,  צריך להיות שייך לנו,  ולא נתֵּן ליטול ממנו,  ויבוא מי שיבוא.   כן!  ויותר אין לי להגיד.  

ואותות רצון קל נשמעו בהמון,  אך כנראה עצרו האנשים ברוחם מהשמיע את תשואות החן בקול רם,  מפני כבוד הארחים. 

אחרי רדת מענדיל צעד דוד ליטוואק אל במת המדברים.   פניו הפיקו קשט תום וכובד ראש,  בפתחו את פיו בקול טהור ונשמע עד למרחוק:  

ידידי!  אתם תשמעו לי.   יודעים אתם,  כי עצמכם ובשרכם אנכי.   כמכם עבדתי בשדה לימין אבי.   הצלחתי לטפס ולעלות מעט למעלה,  אבל יודע אני את דאגות איש השדה ואת ששונו.   יודע אני את נפשכם,  ובכל זאת הנני אומר לכם,  שאין הדין עם מענדיל.  

ראשית,  אין איש חורש מזמות לקחת מידכם דבר מכל אשר לכם.   לוא נועז איש לשלוח ידו לקחת את אשר לכם,  כי עתה עמדתי לימינכם ואלחם בעדכם עד הרגע האחרון ברגעי חיי.   לא,  אין כל מחשבה והגה קל לשלול מאתכם דבר,  או להסיג את גבולכם אשר הצבתם לכם במשפט.   פרי עבודתכם לכם יהיה וגם ינוב.   השאלה היא שונה ונבדלת מן הדברים אשר הגידו לכם האנשים.  

כונת מענדיל רצויה,  אבל הוא טועה.   ראשית,  טועה הוא בחשבו כי כל מה שאנו רואים פה מעשה ידיכם הוא.   אמנם ידיכם עשו זאת,  אך לא רוחכם הרה והגה את כל אלה.   אמנם,  ברוך אדני,  כי אין אתם בוערים כאכרים שהיו לפנים בארצות אחרות.   ואולם בכל זאת אין אתם יודעים את הצור אשר ממנו חצבה הצלחתכם.   כי מה הוא כפר חדש?  הרואה אותו בפעם הראשונה,  ולא ידע את קורות הוסדו,  ישתומם או יגיל על המראה,  כי במסלה העתיקה אשר סללו ידי הרומאים הקדמונים לטבריא,  במקום הנקרא ואדי רומאני נוסד הכפר היפה הזה הפורח כחבצלת.   נסעתי היום עם שני אנשים אשר באו מארץ רחוקה,  ואהי גא ושש באשר יכולתי להראותם את כל הודנו והדרנו,  את שדותינו שעליהם פורחת אתה השעורה,  את מקומות המרעה ואת עצי השדה,  את פרדסינו הירקרקים,  את בתינו היפים,  את בקרנו ואת צאננו,  את מכונותינו,  את תעלותינו ואת האגמים והבצות אשר רכשנו.   הנני מדבר בשם כלנו,  אף כי לי אני אין אף צמד שדה במקום הזה.   כל זה רכושכם וחילכם,  אך אני חש את נפשי פה כבן בית,  על כן אני מדבר בשם כולנו.   ואם ישאלני איש:  מי העלה את כל הכבודה הזאת כאוב מארץ במשך עשרים שנה?  תשובתי ערוכה בפי כתשובת מענדיל,  אין נגרע דבר:  אנחנו,  אנחנו,  אנחנו!

כן,  אבל איככה היה כדבר הגדול הזה?  הבוא באנו ונעבוד בידינו,  כדבר מענדיל?  בידינו הכבדות שלא הסכן הסכינו מתמול שלשום בעבודת חריש וקציר?  איך יכולנו לעשות פה את כל החיל הגדול הזה אשר לא עשה איש לפנינו?  הן לא השיג פה איש דבר בעמלו עד אשר באו האכרים האשכנזים הפרוטסטנטים באחרית המאה התשע עשרה וייסדו פה מושבות.   וכחרוצים האלה עשינו גם אנו.   אף עָלינו עליהם על גפי מרומי כשרון המעשה,  ואיככה היה כדבר הגדול הזה?  

אמת נכון הדבר:  אתם עבדתם בכל רשפי נפשכם הלוהטת לארץ הורינו.   לאחרים היתה האדמה הזאת ארץ תלאובות,  לנו היתה פוריה,  יען כי הפִרֵינוּ אותה באהבתנו.   זאת כבר הראו אנשי מושבותינו המפוארים לפני שלשים שנה,  ובכל זאת היו המושבות ההן דלות וקלות בערך הכלכלה,  יכן כי דרך מיסדיהן לא היתה נכונה.   אלה שם ממולנו יכול יכלו בכל מכונותיהם החדשות לבנות אך את הכפר הישן,  ולכם הכפר החדש.   והדבר הזה לא מעשה ידיכם לבדו הוא,  ידידי!    

ולמהתלה תחשבו זאת,  כי תשמעו מפי,  כי כפר חדש לא בארץ ישראל נבנה,  אך במקום אחר.   הוא נבנה באנגליא ובאמריקא,  בצרפת ובאשכנז.   הוא נבנה על מוסדי נסיונות,  ספרים וחלומות.   הנסיונות שלא עלו יפה ביד אנשי מעשה,  או ביד בעלי דמיון,  דרושים היו למען תת לכם לקח טוב,  ואין אתם יודעים.  

היה היו לפנים אכרים לא נופלים מכם בחריצות כפים,  ובכל זאת היה עמלם לריק.   האכר אשר הזה לפנים לא ידע את אדמתו הנתונה לו,  הוא לא ידע מה רב טוב צפון באדמתו,  כי היה נבער מדעת,  ורעיון לא עלה על לבו לבדוק ולבחון את האדמה בחינה חימית,  הוא אך עָבֹד עָבַד בזעת אפים,  הרבה לעבוד יתר מן הדרוש לתועלתו,  או יש אשר היתה עבודתו שלא במקומה או שלא בכלים ראוים לה.   האכר אשר היה לפנים לא יכול לעבוד לפי משפט הַחֲשָׂכון,  יען כי ערפל היה חתולתו,  וראה לא ראה מהלך שלשה צעדים ממנו והלאה.   מדי היה כסף דרוש לו להשביח את השדה,  היה מתגלגל ונופל לידי נושכי נשך,  עד כי שכר עבודתו לא לו צמח.   הוא לא היה מובטח מן הברד ומן הערוב.   לחנם חתר בכל מאמצי כחו להשקות את האדמה החרבה,  או להחריב את האדמה הרטובה כי לא יצליח בעבודה הזאת אדם-לבדו.   בשנת בצרת תקפהו העוני,  וקציר ברכה לא העשירהו,  יען כי לא ידע את הנתיב העולה אל שוק התבל.   יש אשר כח עבודתו היה מעט,  ויש אשר היה עודף על הצורך.   הוא לא יכול לתת את ילדיו הרעבים ללמוד,  וכן גדלו בחשכה ובבערות כאבותיהם מדור דור.   וכאשר נגמרו המסלות החדשות,  והחיבור הוקם,  אז חשב כל איש,  כי התקונים האלה יהרסו את האכר מעמדתו והעלו עליו קרץ.   בארצות החדשות ששם יש קרקע בתולה נפלה עבודת האדמה ביד בעלי הנכסים הגדולים,  המכונות העשירו את העשיר ואת הדל רוששו.   עבדוּת חדשה קמה בארץ.   האכר החפשי אֻלץ להתמכר לעבד,  ובניו נדדו כעבדים לבית חרשת המעשה.  

סדרי הישוב הישנים התפוררו תחלה בעומק אשיותיהם במפלגת האכרים,  ואנשים ישרים רבים התאוננו,  חקרו,  בחנו,  בקשו דרכים לתקן את הקלקלה.   כל תחבולות המדע והנסיון הוצאו חוצץ.   דבר אחד היה ברור לכל איש.   בתקופת המכונות חובה על כל איש לשום משטר אחר בעבודתו ולפלס אותה על פי חקי הטבע החדשים.   המאה התשע עשרה היתה מאה צולעת.  

בראשית התקופה הנפלאה ההיא נחשבו בעלי הדמיון הנבוכים כאנשי מעשה והממציאים בעלי התקונים הגדולים כמשוגעים.   נפוליון הגדול לא האמין,  כי אניית הקיטור של פילאַן היא ראויה לטפל בה.   לעמת זה משך פוּריה הַמְבֻלְבָּל המונים אחריו בהשמיעו את מזימותיו המוּזרות לכונן מקום מעון ועבודה למאות משפחות.   סטיפינזון,  מיסד מסלת הברזל,  וקאבה החולם על דבר ארץ דמיונו איקַרִיָה היו בני דור אחד.   כן אוכל לקרוא לכם שמות אנשים רבים,  ואולי תשמעו אותם בפעם ראשונה.  

וכל העם מסביב הקשיב רב קשב למלים האלה,  אשר יותר שהיו נאוּם,  היו פרק-במדע,  עתה,  ברגע ההפסקה,  קם מענדיל ממקומו ויקרא בסבר פנים יפות,  אך בקול רם:  חזור אל הענין!  מה לכל אלה ולכפר חדש שלנו?  

ודוד השיב במנוחה: 

– יש ויש לאלה ולכפר חדש שלנו הרבה מאד!

על כל מכונה חדשה נלוה בתקופת המאה התשע עשרה חלום סוציאליסטי חדש.   המאה ההיא נראתה לי תמיד כבית חרשת גדול,  שיש בו כלים טובים ומתוקנים,  ובני האדם אינם יודעים איך לשמש בהם כראוי.   מארובות בית החרשת היו תמרות עשן עולות עולות אל שמי התכלת,  והתמרות הנמוגות,  המעופפות,  המעורבות האלה היו מציגות לעינים את הבטחות הסוציאליסטים.   ומדי הבט הביטו האנשים הנאנחים למרום,  לא היו רואים את שמי התכלת אשר לפנים,  אך את ענני העולם העתיד לקום,  את העננים שנוֹלדוּ מעשן בית החרשת.  

היו גם עננים מראה שושנה.   כמו למשל,  הענן המפואר של האמריקאני ביללאמי.   הוא הביט מאחור מפסגת שנת 3000 על שנת 1887 ויתאר חברה יקרה,  חברת בעלי כיס אחד.   בחברה ההיא רשות לכל אדם לאכול כאות נפשו מן השלחן הערוך לכל.   הכבש רועה על יד הזאב.   נאה,  נאה מאד!  אבל אז אין הזאבים זאבים,  ואין בני האדם בני אדם עוד.   אחרי ביללאמי בא חכם דמיון המדינות הירצקא,  ויצג את דמיונו  "ארץ חפשית",  חלום קסמים נפלא כצלחת רב-מג המוציא ממנה כל חפצו.   אלה הם חלומות יפים,  או מגדלים פורחים באויר,  ואולם אין להוליך אותם למקום שאנו רוצים להוליכם.   החוזים היקרים האלה,  שלבם היה מלא אהבה לבני האדם,  שגו ברואה לרגל מכשלה אחת שרבצה לפתח חקר לבם.   המלומדים בכם    יודע אני כי יש בכפר חדש מלומדים,  כאשר היו זה שלשים שנה בקטרה    יבינו לרעי באמרי,  כי מתארי הדמיונות ההם נכשלו בדבר אשר לו יקראו  Petitio principii.   הם הניחו ליסוד מוסד,  דבר אשר עוד טרם התברר אז,  ועוד היה עליהם להביא ראיה על אמתתו,  והוא כי כבר נתבכרה דעתם ונפשם של הבריות די צרכם ליסד חברה חדשה.   אוֹ אולי היה הדבר ברור בעיניהם,  ויהיו חסרים אך את הנקודה הקימת אשר בה חפץ ארחימדס לתקוע את יתדו.   הם חשבו,  כי המכונה היא ראשית ואחרית כל בנין חדש.   אך לא!  ראשית ואחרית הוא הכח,  ורק הכח.   אמנם כאשר אך יש כח בידי,  אז אשימהו במכונות חדשות שבחדשות,  למען הוציא ממנו את התועלת הגדולה.   אך לנו היה הכח הזה.   מאין בא אלינו?  מן העשק והלחץ אשר נלחצנו,  מן התלאות אשר עברו על ראשינו.   זאת היא אשר קבצה את הנפוצים ותאמץ את הקשר ביניהם.  היו בקרבם לא רק עניים,  כי גם איתנים,  לא רק צעירים,  כי גם חכמים,  לא רק לוהטים,  כי גם נאורים,  לא רק ידים עסקניות,  כי גם מחות חושבים.   עם שלם נמצא יחד,  לא!  מצא את נפשו.   ואנחנו יסדנו את החברה החדשה לא בגלל אשר אנו אנשים טובים מאחרים,  כי אם בגלל אשר אנו אנשים פשוטים בעלי צרכים פשוטים,  צרך אויר וצרך אור,  צרך בריאות וצרך כבוד,  צרך חופש הקנין ובטחון הרכוש.   ויען כי אֻלצנו ללכת לבנות,  ונלך ונבן לנו את בית שנת 1900 ולא את בית שנת 1800 או את בית שנת 1600 או בית תקופה אחרת אשר קדמה.   כל זה הוּא ברור וקרוב מאד.   אין אנו ראוים לשבח גדול,  לא עשינו נפלאות,  אך עשינו את אשר נחוץ היה לעשות בימינו.  

ומענדיל רגז ויצעק: 

– חזור אל הענין!  חזור אל הענין! 

ודוד השיב בנחת: 

עוד מעט וכליתי,  כי אך את ראשיתכם חפצתי להראות אתכם.   לראשיתכם לא היה כל מקום וכל פתח-תקוה לולי עבודת הענקים שנעשתה בּמאה התשע עשרה.   יהודים בודדים לקחו בה חבל,  אך לא הם לבדם.   הדבר אשר יצא ממוצא יגיעות כל בני אדם בל יחשב לקנין עם אחד,  כי לכל העמים הוא.   האיש המכיר טובה,  או החפץ לדעת מקור כל דבר,  אולי ישאל לנתיבות עולם לדעת את שמות מאירי הנתיב וסוללי המסלות החדשות בארחות עולם.   לבני הגזע האנגלא-זאקסי,  ידידי,  נאוה תהלה ראשוֹנה במעלה,  כי בין האנגלים אנו מוצאים ראשונה את ראשית משטרי החברה אשר קבלנו ונשכלל.   גם החכמה האשכנזית הביאה את תרומת מַתָּנָהּ אל האוצר הזה.   מי בכם החפץ לדעת דבר לאשורו יקרא נא בספרים המדברים על דבר קורות אגודות הפועלים וכל אנשי המעשה באנגליא, באשכנז ובצרפת.  

ואכר צעיר הרים את ידו לאות,  כי הוא חפץ לדבר.  

פרידמאן ראהו ויקרא בקול רם: 

– מה חפצך,  יעקב? 

ופני האיש הצעיר האדימו,  כי בוש מעוז רוחו שהתעורר בו רגע,  ויען בענוה: 

– חפצתי אך לאמר למר ליטוואק,  כי בבית עקד הספרים אשר לנו יש ספר קורות חלוצי רוטשדייל.  

– תן את הספ למר מענדיל לקרוא בו    השיב דוד.   זה הוא ספר מודיע תושיה לרוב.   חלוצי רוטשדייל הישרים הרבו לעבוד בעדכם,  זאת אומרת:  הם הרבו לעשות בעד כל בני האדם בעת אשר עיניהם היו אך לטובת נפשם.   בלכתכם היום לחברות הקונים אשר לכם,  ושם תוצע לפניכם הסחורה המשובחת שבסחורות במחיר שפל,  לחלוצי רוטשדיל עליכם להודות.   ובראותכם כי כפר חדש שלכם הוא עתה צבור של עובדי אדמה שותפים מצליח ועושה חיל,  עליכם להודות למעונים האומללים בראהאליין באירלאנד.   גם הם שער לא שערו,  מה גדול המעשה זהם עושים בקנותם את הכפר החדש הראשון בתבל בעזרת בעל האחוזה מר ואַנדאליר.   כן,  שנים רבות עברו,  בטרם הבינו המלומדים שבמלומדים את ערך ראהאליין.   רוטשדיל וחברת הקונים אשר בה קדמו להתקבל על הלב מראהאליין שהיתה בנויה על יסוד שותפות העבודה.   ונקל להבין, כי ביסדנו את הכפר החדש,  לא עשינו כמקולקלים שומרי נושנות,  אך כמתוקנים עושי חדשות.   אין דבר פה בכפר חדש אשר לא היה בראהאליין לפנים,  ואך בזאת אתם נבדלים,  כי שם מר ואנאליר בראש,  ופה עומדת החברה החדשה בראש.  

עוד הפעם הרים האכר הצעיר את ידו,  וכאשר עצר הנואם רגע בדברו,  אמר הצעיר בענוה:  

– אולי תאבה לספר לנו קורות ואנדאליר וראהאליין,  מר ליטוואק?

– בכל לבי,  ידידי!...  בימים ההם היתה אירלאנד ארץ דלה,  ויושביה אמללים.   חוכרי הקרקעות היו המון חלכאים,  ויש גם אשר נהפכו לגנבים ולמרצחים.   ויהי שם בעל נכסים ושמו ואנדאליר,  והיו לו חוכרים אנשים מרי נפש ומתגעשים,  ובראשית שנת 1831 היה העוני גדול מאד,  והאכרים עשו תועבות גדולות בצר להם,  ולואנדאַליר היה פקיד קשה לב,  וישנאוהו החוכרים בגלל אכזריותו וירצחוהו נפש,  ומה אפוא עשה ואנדאליר?  הוא עשה דבר גדול!  תחת אשר היה עליו להכביד את אכפו על החוכרים,  התנוסס רעיון נפלא בלבו להיטיב להם,  ויקרא לכל הפוחזים אשר ביניהם להתאסף לבא אליו וייסד להם חברה ויתן לחברה הזאת בחכירה את אחוזתו ראהאליין.   מטרת החברה הזאת היה להשתמש בקרן קימת משותפת,  לעזור איש לאחיו,  לתקן את דרכי חייהם ולהיטיב לחנך את בניהם.   כל הכלים והרכוש אשר באחוזה נכונו להשאר עוד קנין ואנדאליר עד אשר תשלם החברה את מחירם עד תומו.   על כן היתה שומה על פי החברה לשים את שכרה למשמרת ולאגור ולקבוץ אותו על יד על יד.   החברים בחרו וַעַד,  ויהי מספר אנשי הועד תשעה,  ולכל איש היתה מחלקה אשר בה שלט:  לאחד עבודת האדמה,  לשני חרשת המעשה,  לשלישי המסחר,  לרביעי חנוך הילדים וכו'.   גם על עבודת יום יום השגיח הועד.   כל איש חייב היה לעזור בעבודה לפי כוחו.   השכר שהיתה החברה משלמת לחבריה בעד עבודתם יהיה קצוב כמדת השכר הנהוג במקומות ההם.   חובה היתה עליהם לשלם גם משכרם זה מסים קלים לקופת החולים ועוד כאלה.   הם היו למראה עינים שכירי יום של החוכר,  אך הם היו החוכרים בעצמם.   מר חאנדאליר החזיק לעצמו רק את זכות ההשגחה על כל המסה הזאת.   והמסה צלחה עד להפליא.   מר ואנדאליר קבל מראהאליין דמי חכירה ורוחים הרבה יתר מאשר לפנים.   והפועלים שהיו יושבים מכבר אל עקרבים במחסור ובכפן,  החלו פתאום לעלות ולהצליח,  ויעבדו בחשק לב ובכשרון.   הם ידעו,  כי לנפשם הם עמלים,  והדעת הזאת נתנה להם כח פלאות.   האנשים שהמיתו לפנים את משגיחם,  עבדו מן הוא והלאה בלי כל עין צופיה עליהם,  כי איש איש מהם השגיח על חברו.   כל עמל היחיד ומעשהו נכתב בספר,  ולקץ כל שבוע קבל איש ואיש כמה שהשתכר בעבודתו.   לא מדה אחת לשכרם.   החרוץ הרבה,  העצל המעט להשתכר!   

– טוב מאד!  צעק איש מקרב הקהל,  והנאספים צחקו מעט.  

ודוד הוסיף לאמר:  

במהרה התברר הדבר,  כי פועל ראהאליין עובד פי שנים מכל פועל זולתו בסביבות.   וסדנא דארעא חד היה,  והבריות שוות.   אך הם מצאו את האפן הגואל:  את שותפות עבודת האדמה!   השכר לא נתּן להם בכסף,  כי אם בשטרות,  ולשטרות היה ערך בחנויות ראהאליין,  וגם החנויות היו לחברה ההיא.   בחנויות היו אך סחורות משובחות במחיר לא רב,  כמחיר אשר בעדו יקנו סחורה בהמון.   כותבי קורות הדורות מספרים,  כי מחיר הסחורות היה שם מחצית המחיר.   לכל חבר היתה ערובה נאמנה כי לא יחסר עבודה וכלכלה בכל ימי השנה,  החולים והזקנים מצאו מחסה ומסתור.   במות איש,  לא נעזבו יתומיו לנפשם...  אך לא אובה לספר לכם בדברים ארוכים את אשר אתם יכולים לקרוא בספרים.   טוב כי אשלח לכם את ספרי אופנהיימר,  ייפרט,  הובר ועוד    לבית עקד ספריכם.  

עוד הפעם השמיע הפועל הצעיר הענו את דבריו:  

– מר ליטוואק!  ואיך התגלגלו הדברים בראהאליין מן הוא והלאה? 

ודוד השיב: 

– במשך שתי שנים עלתה ראהאליין כפורחת.   המעונות והרהיטים,  הבגדים והכלים,  המזונות וחנוך הילדים היו טבועים בחותם ההצלחה,  ומעידים בבעליהם כי דרכם צלחה.   העודף על דמי החכירה עלה משנה לשנה,  וחברי החברה היו בלי כל ספק ברבות הימים לבעלי האחוזה,  לולי משך מר ואנדאליר את ידו ממפעלו.   ואנדאליר אבּד את הונו בצחוק הקוביא בדובלין,  ויברח אמריקה.   והנושים באו וימכרו את ראהאליין,  וחברי חברת החכירה גורשו,  ואי האושר הזה טבע עוד הפעם בים עוני...  אך התורה שיצאה מראהאליין לא אבדה,  לוחות נשתברו ואותיות פורחות.   זכר נשאר לה בספרי הקורות,  וכאשר הולכנו את עמנו לאדמת הורינו החביבה יסדנו אלפי כפרים כראהאליין.   איש כואנדאליר לא היה חזק ונכון כל צרכו.   לדבר הזה דרוש היה קבוץ כביר,  והקבוץ הזה הוא    חברתנו החדשה.   היא בעלת הנכסים,  היא נתנה לכם אדמה לעבודה,  וממנה היו תוצאות להצלחתכם.   אך גם החברה חדשה לא מאליה נולדה,  ולא רק ממחות מנהליה יצאה,  אף לא מכיסי מיסדיה.   החברה החדשה מיוסדת על דעות שהן סגולות כל העמים מן הישוב.   היודעים אתם כעת,  ידידי היקרים,  את אשר אני חושב?  לעון פלילי אחשוב לגדור את הדרך בעד איש יהי מי יהי מבוא בברית חברתנו.   כי עומדים אנחנו על כתפות עמים נאורים אחרים.   כי יבא איש להסתפח עלינו,  כי יכיר מעבדנו וקבל את החובות,  כל הזכיות נתונות לו.   כל אשר לנו אחרים עזרו והכינו,  ועלינו לשלם את נשינו,  ולזאת יש דרך אחת:   הסבלנות השלמה בשלמות.   הפתגם הראוי להיות מרגלא-בפינו תמיד הוא:  אדם,  אחי אתה!  

הזקן רב שמואל קם וימחא את כפיו הרועדות,  וכן עשו אחריו הנאספים,  ויריעו לקראת דוד ברדתו מעל  הבמה,  אך מענדיל צעק בקול גדול: 

– אז יאכלו זרים את יגיענו.  

אז שב דוד לעלות אל מדרגות הבמה,  וירמוז אל הנאספים יתן אות,  כי עוד מלים בפיו: 

– לא,  מענדיל,  שגיאה היא!   הבאים אחריכם לא ירוששוכם,  כי אם יעשירוכם.   עושר כל ארץ    יושביה העובדים.   הלא אתם עדים.   ככל אשר ירב מספר הפועלים כן ירב הלחם,   כשהמשטר הוא נכון וישר כמו בינינו.   הן לא תתנו למאחרים-לבוא את שדותיכם הטובים ואת קניניכם אשר רכשתם במשפט.   אך כמו שהדבר טוב לכפר חדש בהוסד אחוזות חדשות מסביב לו,  כן טוב ומועיל הדבר גם לחברה החדשה.   כל איש חיב לעשות את הרכוש אשר אותו יאכל.  וכרבות הרכוש של היחידים,  כן ירב רכוש החברה.   הזקנים ביניכם אשר חזו מבשרם את קורות כפר חדש יודעים זאת היטב.   בתחלה ישבו פה כעשרים משפחות.   ושואל אני:  הצרו צעדיהן בבוא עוד עשרים,  עוד מאה משפחות?   שואל אני,  הֶרָשׁוּ או העשירו התושבים הראשונים?  

וכסער נשמעה תשובת הנאספים,  אשר זה אך עתה הבינו היטב את דבריו:  

– הדין עם ליטוואק!  עתה נחלת שפרה עלינו מכבר!  כן, שפרה עלינו!  

ודוד חתם את דבריו:  הנה לכם המענה הנכון.   מה שהיה הוא שיהיה.   כרבות מספר הבאים לעבוד,  כן תגדל הצלחתם.   על כן לא רק מאהבת רֵעִים,  כמצוה עלינו,  נקרא:  אדם, אחינו אתה!  גם לתועלתנו נקרא:  אדם,  אחינו אתה!   הזקנים ביניכם זוכרים את מראה המקום הזה לפני עשרים שנה:  תהו ובהו.   התושבים הראשונים תקעו יתדם במבחר האדמה.   הבאים אחריהם מצאו נחת באדמה נופלת מעט במעלתה,  אך גם הם הצליחו.   האדמה שעלתה בחלקם של הבאים אחריהם הלכה הלך ודל,  והם הפרוה,  ויסקלו אדמת צחיח ואבנים ויחריבו אגמי רפש,  כי אצל כל אחוזה קימת גם האדמה הדלה היא כאבן שואבת למשוך אליה פועלים,  ועתה כפר חדש הוא פרדס,  פרדס נהדר,  נחפה בירקרק חרוץ ונעימים החיים ליושבים בו.   אך כל נטיעותיכם תבלינה אם לא יהיו ביניכם אהבה ואחוה,  שלום ורעות.   שמרו אותם כבבת עיניכם.   זאת היא תקותי,  ועל כן אני קורא שלש פעמים ברכה לחיי כפר חדש ולאשרו!  

עתה היתה רוח הנאספים כאש.   הידד ליטוואק!  הידד כפר חדש!   קראו הגברים והנשים,  וישאו על כפיהם את הנואם וישאוהו במעגלה,  והוא עמל לריק להחלץ מידיהם.  

ביום ההוא נסבו לבות יושבי כפר חדש מאחרי ד"ר גייער.  

__________

 

IV.

וחבורת הנוסעים הלכה להתבונן אל סדרי עבודת האדמה בכפר חדש.   מר קינגסקורט השתעה ברב-ענין במלאכת תּחנוּת-הנסיונות החימיים ובבנין המכונות שהן קנין הצבור כולו.   ופרידריך לאֶווענבערג שהה בבית הספר לעם ובבית עקד הספרים של צבור,  הצלא ספרים מסבירים להמון העם את כל המדעים המועילים.   ומרים,  בהיותה מורה מומחה,  ידעה לבאר לו כל דבר אשר לא ידע.   בתחלה היה עלז ומשתאה,  אך בהוסיפו להתחקות על הסדרים הנאים והמתוקנים אשר בהם נערך דבר חנוך הדור הצעיר נפלו פניו ויאנח במרירות. 

– מה לך,  אדוני הדקטור?   שאלה מרים בידידות. 

– לבי עלי דוי,  עלמה כבודה!   אך עתה אני רואה,  כי אחרתי לעשות את חובתי.   עלי היה לעזור להקים,  וגם יכולתי לעזור להקים את בנין העם הזה.   אני הייתי אחד מבעלי הדעת,  וחובתי היתה לדעת מה ילד יום.   אבל טרוד הייתי אך בדאגותי הדלות והבזויות.   נמלטתי על נפשי,  ואבלה עשרים שנה באפס מעשה.   לא אוכל להביע לך כל אשר יעיק את נפשי.  אני    אני    בושתי! 

והיא חפצה לנחמהו.

– לא עלמה כבודה,  אל נא תנסי לנחמני.  אַתּ,  העלמה החיה ורבת הפעלים,  תוכלי להרגיעני רק מחמלה ולא מדעת.   חרפה לי בראותי את עצלותי,  את אהבתי לבשרי.   יהודי בעל דעת בדורי כמני חַיָב היה להקדיש את חייו לעמו האמלל.   מן המערכה הזאת ברחתי בקלון.   האשימיני עלמה כבודה,  אך בי גברתי,  אל נא תבוזי לי.  

– מה תדבר?  איך אוכל לבוז לך    השיבה בקול רם    ואתה מרים ראשי וראש כל בית אבי!  

– נפשי בשאלתי,  אל תדברי עוד אף מלה אחת על אדות הדבר הזה!    ענה.   אַת אך מכניעה אותי,  בעת אשר תאבי להללני.   הלא נפשי יודעת מאד,  כי לא נאוה לי תהלה.   יש חובת אנשי דעת,  כמו שהיתה מכבר חובת אצילים  Noblesse oblige.   חובה לעזור לשכלול בני האדם ולהרים את קרנם,  איש איש ככחו וכתבונתו.   בכל טוב לבך,  עלמה כבודה,  לא תוכיחיני לדעת,  כי לא אשמתי.  

– האם כבר עבר המועד?   השיבה.   הלא עוד תוכל לבוא בברית החברה החדשה.   קבע יקבעו לך מקום,  בו תוכל להראות כח מעשיך.   אנחנו מקבלים ברצון כל כח חדש.  הלא שמעת זאת מפי אחי.  ומה ישמחו לקבל אותך!  

– האמנם כן תאמיני,  עלמה יקרה?  השיב בחדוה    האמנם עוד לא עבר המועד?  האמנם אוכל להיות עוד לחבר נאמן ומועיל?  

– נכון הדבר    השיבה בצחוק חן.  

ובלבו התעוררו רגשי תקוה.   הוא חש את נפשו,  כאלו התחדשו עתה נעוריו,  וירא כי חיים חדשים נגלו כספר לפניו.   אך אז זכר ויתאנח.  

– לא,  עלמה כבודה.   זה הוא יפה יתר מדי.   לא אוכל  לעשות בכל תאות נפשי.   לא אוכל לשבת פה.   לא חפשי אנכי.  

אז חורו פניה מעט,  ובקולה נשמע כמו רעד קל: 

– האמנם לא חפשי אתה?  

– לא,  קשור אני לכל ימי חיי.

והיא אמרה בקול חסר-צלצל:   האוכל לדעת אל מי אתה קשור? 

– מר קינגסקורט!    ואז ספר לה את כל עניניו עם הזקן.   הוא חיב את נפשו להֵעָקד לקיגסקורט על דברתו-כבוד.   על כן לא יוכל לשבת בארץ,  רק ככל אשר יואיל ידידו זה לשבת שם,  והוא לא יאבה להאריך עד מאד את ימי שבתו.  

ופני מרים נהרו,  ותשאל: 

– ואם יתיר מר קינגסקורט את חרצובותיך? 

– הוא לא יעשה זאת,  אם לא אבקשהו,  אך אנכי לא אבקשהו,  כי בקשה כזאת אני חושב כמרד ומעל בזקן הנעלה הזה.   אין לי אוהב נאמן ממנו בתבל,  ולו אין איש זולתי.   מה אחריתו אם אעזבהו?  

– אבל גם עליו לשבת פה עמנו!   חותה מרים את דעתה.  

אך פרידריך,  לפי דעתו אשר ידע את הזקן,  חשב את הדבר הזה כדבר אשר לא יתכן באפן מן האפנים.   לוא גם ימצא המקום חן בעיני הזקן,  אז ישב פה עוד ימים,  עוד שבועות,  וסבב במדינה להתבונן אל כל הדברים הראוּים להֵרָאות,  אך אז יסע לאירופא באין מעצור.  

ובעת אשר הם נדברו יחד,  כלו הנשארים את תהלוכתם בסך.   בבית ראש הקהל פרידמאן נערך השלחן לארחים כדת האכרים,  בלי הדר ומוֹתרוֹת.   שם ישבו כשעה אחת אל השלחןוידברו על דבר קורות כפר חדש ועל דבר עתידותיו.   רוב הכַּפרים שבו אחרי האספה שהיתה לפני הצהרים איש לעבודתו ואיש אל המגרש אשר שם גר.   אך מעטים,  שמושבם היה בטבור הכפר,  עמדו פה בנסוע עגלת המניע.   הם הרימו את כובעותיהם וינופפו את מטפחותיהם,  בנסוע דוד עם הארחה אשר לו הלאה.  

מימין ומשמאל למסלת המסע שדות עבודים היטב,  נטיעות גפנים וטבק,  עצים ועצים.   אין אף מלוא שעל אדמה שוממה.   במרחק ידוע מן המסלה הראשית ראו מכונה קוצרת תבואת מספּוא.   פה ושם עברה על פניהם עגלה טעונה תבן ואספתא למאכל בהמה.   ומדי עברם בארה מרים לפרידריך את דרכי עבודת האדמה ואת אפניה,  דברים אשר נעלמו ממנו עד אז.   זעיר שם זעיר שם הציצו מתוך האדמה נצני הקיץ,  השומשמין והעדשים,  הדוחן והארז.   על שדות הבר פלחו מחרשות חשמליות את האדמה שהיתה עוד רטובה מגשמי החרף,  למען התקינה בעד זרעי החרף הבא.   הטבק זה עתה נטע נטיעה שניה מתוך ערוגותיו,  והפועלים היו טרודים בנכוש ובברור.   הכישות כבר היו בצמיחה שלמה,  והאכרים היו מביאים ענפי תות לסמוך עליהם את דליותיהן.   ויש אשר שמשו לתכלית זו בחוטי ברזל קלועים,  אך אלה שהיו נוטלים ענפי תות הניחו את הדליות בלי זמוּר,  למען יסתעפו גם ענפי התות היטב,  ולמען יהיה לציציהם מגן מקרני השמש די צרכם.  

שם החל הארדיכל שטיינעק לדבר,  ויגמור את ההלל הגדול על עץ העקולפטיס.   זה עץ-אוסטרליא המפואר,  שמביאים ממנו מינים למאות,  טעונים באניות לפלשתינא,  מאז החלה עבודת הישוב להעשות במדה גדולה.   לולא העקולפטיס,  החש לגדול,  והמחריב את אגמי הבצה כמו בכח קסמים,  וגם בלעדי זה רבה תועלתו ותפארתו  ­–  לולא העקולפטיס,  נמנע וחדל היה להחל לעשות דבר,   ומה גם להשיג ארחות חיים ותוצאות נהדרות כאלה.  

– כן,  אמרה מרת שרה בלעג קל,  ועל כן הפך מר שטיינעק את העקולפטוס הטוב אשר לנו לאבן.   קשוטי מחמדיו שהוא מקשט בהם את החומות הם כתבנית עלי העקולפטיס.  

כן נסעו להלאה,  ולבם היה מלא חדוה ויופי כיפה נוף זה.   אביב נחמד פרח מסביב למו.   כל שולי הדרך וקצות השבילים מכוסים ציצי חמד,  פרחי תכלת,  נצני הוד ארגמן וארחידֵיאות נהדרות.   במקומות אחדים היו בתוך השדות עצי שקדים ואפרסקין.  

עתה עברה המסלה דרך מנהרה מפליאת עין.   שם היו סלעים נקובים ככברה.   לפנים נלחמו פה גבורי יהודה ויעמדו על נפשם במלחמתם האחרונה.  

ודוד זכר את העת ההיא במלים אחדות שיצאו מן הלב.   ועוד היה עליהם לנסוע כברת ארץ קטנה להלאה,  ואז נטתה המסלה הצדה,  ולפניהם השתרע עמק כנרת,  ומאחוריו הים הנקרא בשם הזה,  רוחצים בפלגי אור השמש של אחרי הצהרים.   קול ששון תמהון התפרץ מפי פרידריך למראה ההוד הזה.  

על השטח הגדול של ים כנרת עברו אניות גדולות וקטנות,  ומדי עברן נהרו אחריהן השבילים אשר פלחו במים,  ומראיהם כשבילי נגה.   מפרשי האניות נוצצו וחלקי ברזל-עשת של סירות החשמל הבריקו.   על שפת הים בעבר השני,  ובכל מקום בתוך ירקרק הגבעות,  שעליהן יציץ נזרן נזר חרשה עבתּה,  נראתה לבנת נגה בתי הקיץ.   ופה היתה מַגדַלָא,  עיר מצער חדשה,  נוצצת,  אבן חן,  ובתיה כעדי עדיים.   אך הנוסעים נסעו בלי מעצור הלאה לטבריא,  על שפת הים נגבה.   לעיניהם היה פרוש מחזה גילת החיים,  כמחזה אשר יראה הרואה בהדר תקופת הארחים על  הריווירא בין קאן ובין ניצא.   כל מיני רכב קלים עברוּ,  ועליהם בני אדם לבושי הדר.   רובם עגלות מניעים,  בעלות תבנית נאה,  לשני נוסעים,  לשלשה,  וגם יותר.   אך גם עגלות רתומות,  בארח קדמון,  לסוסים או לפרדים,  נראו,  וביניהם התערבו בעלי דו-אופנים,  רוכבים על סוסים,  וגם טיילים מתהלכים על הדרך החלקה הסלולה על שפת הים בעד העוברים ברגליהם.   מראה העם היה כמראה קהל המון עמים אשר במקומות מעינות הישועה,  ששמה יבואו מכל קצוי תבל לבקש מזור ותעלה למחלתם.   עתה נודע לקינגסקורט ולפרידריך,  כי טבריא היתה לעיר חפץ בגלל החמים אשר בה,  ונהרו אליה מבקשי מרפא,  וגם יבואו לימי החרף מאירופא ומאמריקא להתענג בזיו אקלימה הנעים,  תחת אשר הסכינו מאז לנסוע לסיציליא,  או למצרים.   כאשר אך נבנו בתי המלון הגדולים הראשונים בטבריא,  החלו בני עמים שונים לנסוע שמה מכל עבר.   אנשי שווייץ בקיאים בעסקי בתי המלון הכירו בראשונה את חן המקום ואת מעלותיו ויאחזו בו ויעשו חיל.  

והעגלה עברה עתה לפני בתי מלון אחדים מאלה.   על הרובד ישבו עדינות ואלופים,  ויתבוננו אל תשואות המסלה ואל התנועה אשר על הים.   מאחורי החצרות היו מקומות מרווחים לצחוק הַטֶיניס,  ושם צחקו עלמות ובחורים לבושים לבנים בכדורים.   על מעקות אחדים עמדו להקות מנגנים אונגארים,   רומינים ואיטאלקים לבושים בגדי עמם.   כל זאת ראו בני החבורה אך מדי עברם,  כי המטרה היתה מהם והלאה.   הם עברו דרך טבריא לארכה מצפון לדרום ויביטו במעוף עין אל הרחובות,  ההולכות ומסתעפות כסעיפים מצמרת הרחוב הראשית,  ויראו מגרשים,  ועליהם בנוים ארמנות שאננים ונהדרים,  וגם חוף קטן ומלא חיים,  כתכונת חופי הים בארצות הקדם.   הם ראו בתי מסגוד נהדרים,  בתי תפלה לנוצרים קאתולים ולנוצרים יונים ובתי כנסיות ליהודים.   אז באו עד קצה העיר הדרומי,  ושם שבו ראו בתי קיץ ובתי מלון,  וכרמים ופרדסים עוטרים אותם ומפרידים ביניהם,  ומשם כמהלך חצי שעה עד צֻמַת בִּניָנִים:   שם חמי טבריא,  בתי רחצה גדולים וכבירים.   בחצי הדרך בין העיר ובין מקום החמים עמדה העגלה לפני שבכות גדר אחד מבתי הקיץ. 

– באנו!  קרא דוד,  בקומו ממקומו. 

הגדר נפתח,  ואיש זקן יצא על המדרגות,  וינופף בשמחה ובנחת את הכפא שעל ראשו,  וישאל:  

– דוד,  בני,  איהו? 

ופרידריך לא ידע את אשר היה לו.   גם פה,  בבית ליטוואק הזקן,  כבר חכו לו בכליון עינים,  כי מפרידריכסהיים בשרוּ להם במהרה את הבשורה הזאת על ידי הטיליפון.  

והזקן הנאוה והחפשי הזה,  המתהלך פה בהדרו כבן חורין,  היה הרוכל הדל,  אשר פרידריך רצה לתת לו נדבה בבית המשתה בווין.   מה גדלה ומה נפלאה התמורה!   והכל היה בלי נפלאות,  אך בארח תבל,  במנהגו של עולם.   ליטוואק וביתו נמנו בין הראשונים אשר באו,  ויקחו חלקם במעלות המושבות.   אך גם מוסר שדי היה בבית ההוא,  ואל מוסר שדי זה הובל פרידריך,  ראשית כל.   פה שכבה אם דוד ומרים,  והיא חולה.   במכפלה הראשונה,  על הרובד,  מקום שם פרוש מחזה הוד על פני השדות והעמקים,  ישבה,  ויותר מאשר ישבה    שכבה הזקנה בנקליט.

ותפרוש לקראת פרידריך את כפותיה הרזות והצהובות בקרבו אליה,  ועיניה המפיקות כאב,  הביטו באהבה ובתודה אין קץ אליו.  

– כן!  אמרה אחרי הברכות הנהוגות בקול גונח    כן,  אדוני הדקטור האהוב,  טבריא היא יפה,  וחמי טבריא הם טובים    אך צריכים לבוא הלום בעוד מועד.   לי כבר עבר המועד,  כבר עבר המועד!  

ומרים עמדה אצלה ותחלק בכפה על פניה:   אמא,  פניך טובים עתה מאד.   מי המרפא הטיבו לך,  ועוד תראי את פעולתם,  כאשר תשובי הביתה.  

ומרת ליטוואק השיבה בצחוק צער: 

– בתי האהובה!  הנני שמחה בחלקי.   הלא הנני כמעט בגן עדן.   שא נא עיניך,  אדוני הדקטור!  האין זה גן עדן?  

ופרידריך קרב אל מסעד הרובד וישקף החוצה.

מרחוק נראה ים כנרת בזהר יפעתו.   מאחוריו תבנית הגדות וההרים הגבוהים;  משם והלאה הירדן;   החרמון כענק שיבה סוכך על השפלים ממנו.   ומגדלה וטבריא,  ויערות ואלונים ופרדסים.   עולם מלא נער וכח.  

– זה הוא גן עדן    לחשו שפתי פרידריך בלאט,  ופתאם ראה ומרים עומדת אצלו,  ויאחז בלי משים בכפה וילחצנה בנחת,  כאלו חפץ להשיב לה תודה על אשר התבל עודנה כה יפה.  

זאת ראתה החולה בשבתה בהקליטה.   נפשה עלצה בקרה ולבה הלם פעם.  

  בָּנַי!  צפצפה בלי נשמע קולה,  ותצלול בתהום חלומות.  

__________

 

V. 

בבית הקטן אשר שכרו ליטוואק הזקן ואשתו לתקופת המרפא לא יכלו הארחים למצוא מקלט די צרכם.   אך מרים ישבה בבית אבותיה.   דוד הזמין לו ולידידיו חדרים בבית מלון אצל מעינות הרפואה.   משא כל חפציהם כבר הובל שמה,  ובנסעם אחרי קבלת הפנים אצל הורי ליטוואק אל מעונם הנכוֹן בעדם להטהר מאבק הדרך,  כבר היה הכל מוכן ומתוקן בעדם.  באכסדרת בית המלון קבלו עדינה באה בימים ושני אנשים את פניהם בכבוד.   דוד הציג את האנשים אשר לא הכירו איש לפני אחיו.   העדינה היתה אשה יהודית אמריקאנית,  מרת גוטלאנד.   היא היתה בעלת מזג כה רך,  עד כי כל איש אשר קרב אליה נלכד בחבלי קסמיה.   תחת השערות שכבר זרקה בהן שיבה עוד הפיקו פניה,  שֶׁעוֹרָן קָרַן נגה נפש טובה,  תפארת אהבה.   אחד משני האדונים,  עוטה מעיל שחור,  ושפת צואריו מהודקת ולק מקופלת,  כמשפט כהני האנגליקאנים,  היה הרֶיוֶוירֶינד אואיליאם ק.  הופקינס,  מטיף לבני הכנסיה האנגלית בירושלם.   זקנו הלבן ירד על פי מדותיו,  עיניו כען תכלת השמים לטהר,  וישמח מאד,  בשמעו כי קינגסקורט חשבהו ליהודי,  וקינגסקורט השתומם על השמחה.   והאיש השני בחברת מרת גוטלאנד היה אחי הארדיכל,  חוקר היצירים המשחיתים הקטנים  (הבאקטיריולוג).   פרופ' שטיינעק,  חכם עלז,  פזיז וטרוד.   הוא היה מדבר בקול כה רם,  כאלו דבר מעל קתדרא אל קהל תלמידים חרשים.   ריב בינו ובין אחיו התגלע תמיד אחרי שבתם חמשה רגעים יחד,  אף כי איש איש מהם העריץ את אחיו.   הארדיכל הציע לפני הארחים לבקר את מוסד שטיינעק,  את בית מחקרי אחיו,  הנודע לשם.   הפרופיסור נלחם אל ההצעה הזאת בידיו וברגליו ויצעק: 

– נכון אנכי,  התבין?  אבל אין דבר לראות בביתי.   אין הדבר כדאי.   בית גדול ובו חדרים רבים,  וארוות לחזירי הים הקטנים.  בכל חדר עומד איש,  וידיו מלאות עבודת הנסיונות.   זה הכל.   התבינו!   אחי מביא אותי תמיד במבוכה.  

ומרת גוטלאנד אמרה בצחוק קל: 

– האנשים לא יאמינו לך.   המוסד נודע כאחד הדברים הראוים לְהֵרָאוֹת.  

אז השמיע הפרופ' שטיינעק קול רעם צחוק,  עד כי רעשה כל האכסדרה.  

– לא נכון!  מיקרובים תחפצו לראות?  הסמן המובהק במובהקים למיקרובים הלא הוא זה שאין הם נראים בעין,  כי אם בכלי מגדיל הראות.   בכלל,  הלא ידועה שטתי.   אין אני מאמין במיקרובים.   מצד אחד אני עוסק בגדולם,  ומצד השני אני נלחם בהם.   התבינו?  

– לא!   נהם קינגסקורט עלז וטוב לב.     אין אני מבין אף מלה אחת.   נראה,  כי זה הוא כמו בית מבשלות חימי.   מה אתה מבשל שם,  אדוני הפרופיסור?  

וזה צפצף בנחת: 

    מגפה,  חולי-רע,  דיפתריה,  שחפת,  קדחת היולדות,  רעל כלבים שוטים... 

– בני השטן! 

ומרת גוטלאנד אמרה: 

– כלומר סמי תרופה לכל צוררי האדם האלה.   אך לא נוסיף לחקרהו,  ובלעדיו נבקר את מוסדו.   לארחים מצוינים לא נאסרה הכניסה.   הלא מצא נמצא איש אשר יארח לחברה אתנו.  

– עמוד!  קרא הפרופיסור.   אם כן אובילכם,  בשם ה',  בעצמי,  פו תפגשו את הטפש שבעוזרי,  והוא יַרְאֲכֶם את באצילוס הסטריפטוקוקין תחת באצילוס החלי-רע.   התבינו?  

– אף לא מלה אחת    הודה קינגסקורט.

והחבילה נתפרדה רגע.   הארדיכל הביא עמו לוחות תבנית לבנין בית מרפא שאמרו האנגלים לבנות אצל ירושלם,  וימסרם למר הופקינס,  ושניהם נדברו על אדות הענין הזה.  

ומרת שרה אמרה,  ראשית-כל,  לקבוע מקום הגון לפריטץ הקטן.   ודוד בקש חופשה קצרה,  יען כי עליו ללכת לבית מקלט הפראנציסקאנים להביא משם את האב איגנאץ,  אחד קרואי מועד הערב.   בני החבורה אחרו לשוב לבית ליטוואק הזקן לארוחת הערב.   מרת גוטלאנד קבלה על עצמה להוביל שמה את החבורה למועד הנכון,  ואז נסעה בחברת קינגסקורט,  פרידריך,  רשיד-בי והפרופיסור למוסד שטיינעק,  ויבואו שמה כעבור רבע שעה.   הבית היה מפאת דרום על שפת הים,  מאחורי כתף הר,  בנין בלי הדר,  ולא גדול מאד.  

הפרופיסור באר:  

– אין בית גדול דרוש למטרתנו.   מיקרובים אינם נוטלים מקום גדול.   ארוותי הן בבנינים הסמוכים,  ואותם עוד תראו.   דרושים לי סוסים רבים ובהמות אחרות.   התבינו?  

– אח!  אתה מרבה לרכוב על סוסים!  אמר קינגסקורט    והנוף פה יפה לרכוב לשוח בו.  

– מה אתה טוען על הנוף?   קרא הפרופיסור שטיינעק.   הסוסים והחמורים והכלבים,  בקצור כל תיבת נח שלי,  דרושה לי למעשה נוזל הזֶרוּם.   אני עושה סמי מרפא אלה הרבה מאד.   ארוותי מגיעות עד להלאה שמה,  מטה,  מטה,  מקום שם בית חרשת האויר.  

– מ...  מ...  מ...ה?   צעק קינגסקורט    אדוני מרעיל-הסוסים הנכבד,  הן לא תספר לי  "מעשיות"  שעושים פה אויר בבתי חרשת.   הלא יש אויר למכביר,  וגם לעילא ולעילא לנשימה.  

– מובן,  כי כונתי:  אויר נוזל,  מר קינגסקורט.   ההבינות?

– אמנם,  זאת הבינותי.   זאת כבר למדתי באמריקא לפני פרישתי מן הישוב.   ההבאתם אפוא הנה גם את חרשת המעשה הזאת?  

– זאת ועוד אחרות.   הכל!  אפילו יתרון ידוע יש לנו בהולדת הקור.  יען כי יש לנו ארץ חמה,  עכ"פ מפה ועד למטה לארך הירדן מסיקים פה כל ימות השנה את התנור כהוגן.   ההבינות?   כמו שיש בארצות הקרות הטובים שבתנורים,  תחת אשר באיטליא קופאים מקור.   כן גם ידענו להמסיך לנו קרח למדי לימי להט החום.   כאשר תבוא,  למשל,  באחד מימי החום,  לבית מעוננו,  וחַשְׁתָּ בבשרך קור נעים,  ונשאת עיניך וראית גלד קרח מקרר בתוך החדר.   הרוצה לשלם פרוטה קונה לו צרור פרחים בקרח ומעמידו על שלחנו הערוך.  

– זאת אני יודע    אמר קינגסקורט    את הבדיחות של פרחים רעננים בגלד קרח כבר חזינא בתערוכה הפאריזית בש' 1900.  

– וגם לא רציתי לספר לך חדשות.   לקחנו כל הנמצא.   מחוללי הקור הם מן ההכרחיות,  ולרגל התחרות הוזלו מאד.   מי שאין לו הון רב איננו יכול  כבעל ההון לנסוע הלבנונה לימי החום.   הלא כן גם באירופא.   אך המדעים אלפונו להבריא ולהנעים את החיים בכל מקום שאנו יושבים עליו בארץ.   ההבינות?   נטענו פה את כל מיני האומניות על ידי צעירינו המלומדים ועל ידי בעלי ההון שלנו הנוחים לתת הונם לכל תקון.   הלא יודע אתה גם מימיך,  כי חרשת המעשה ערבבה את כל העמים.   כן היה גם פה.   באדמתנו היו אוצרות גנוזים,  וייחלו אך לידי עובדים.   האומניות החימיות נראו פה בראשונה,  יען כי הן קלות להטלטל.   מר קינגסקורט,  האם לא למדת,  במקרה,  חימיה בימיך באחת האוניורסיתאות?  

  לאו,  במקרה לאו! 

– כי אז יכולת לשמוע,  מה דברו כבר אז בסוד חכמים על דבר ערך ארץ ישראל.   רשיד-בי,  שנסמך לדקטור חימיי באשכנז,  יגיד לך זאת.  

ורשיד אמר בענוה: 

– אתה הפרופיסור מביא אותי במבוכה,  בבקשך,  כי אוציא בפניך את קט-ידיעותי.   ועוד:  כבר ידע זה עשרים שנה כל תלמיד החימיה כי אדמת ארץ ישראל צופנת עושר אשר אין חקר לו.   עמק הירדן והככר אשר מסביב לים המלח הלא היו לדוגמא שהזכירוה לתלמידים בבתי הספר.   חימיי אשכנזי כתב בסוף המאה שעברה על דבר ים המלח:   "זה עמק המים העמוק מן שטח הים הוא רבץ חול של הרכבות נפלאות שאין על עפר משלן".   כאשר תראו,  אדוני,  את משטר כחות המים שלנו,  ונוכחותם לדעת כמה אנו משתמשים בחילוק-הרום בין הים התיכון ובין שטח ים המלח השפל והעמוק ממנו.   אבל זה ענין אחר לענות בו עוד.   חפץ אני אך לאמר לכם,  כי מי ים המלח הם נוזל מלח מצומצם,  וכמהו נמצא אך בשטאסספורט.   הלא שמעת את דבר מכרה הקאלי במלחי השטאסספורטי השליט בכל שוקי העולם.   עתה נצחנום על ים המלח...  

– פלאי פלאים!    צעק קינגסקורט.  

– אין כל פלא,  השיב רשיד בצחוק קל.   הלא היה הדבר כה קרוב וכה קל להעשות.   הן מה שהיה אפשרי להעשות בשטאסספורט הוא אפשרי להעשות גם על ים המלח.   אמנם מימינו אלה הם עשירים מכל מים זולתם.   בלי משים זוכר אדם את ההגדות העתיקות על דבר האוצרות אשר צללו בנבכי מים.   הילדים חושבים כי אוצרות כאלה הם רק טבעות זהב ומטבעות מצלצלות.   אך גם מתכיות ים המלח הן זהב.   אין נוזל רב הַבְּרוֹם כמהם.   הלא יודעים אתם מה יקר ערך הברום.   וכמה אנו מצמיחים באזור הפורה ההוא בארצנו שהיה לפנים תהו וישימון!   בעמק הירדן ובים המלח יש מיני שידים,  אשר מהם עושים את המשובח שבאַספאַלטים שבעולם.   החימי האשכנזי אילשנר כבר נבא בימיו,  כי לפי תכונת האדמה בודאי יש בה גם נפט,  ואמנם נמצא הנפט.   גם גפרית ומיני פוספאטים יש לאין קץ,  וערך הפוספאטים בתור זבל מלאכותי הלא נודע,  ואמנם מתחרים הפוספאטים שלנו עם התוניסים והאלגירים,  והשגתם קלה מאלה שבפלורידא באמיריקא,  ועל כן השבחנו את עבודת אדמתנו,  אבל ירא אני כי דברי הארוכים ילאו את מרת גוטלאנד... 

– לא ולא    השיבה הגבירה בנעימה.

והפרופיסור הוסיף:   בחיינו החדשים יש חבור בין חרשת המעשה ובין עבודת האדמה.   ההבינות?   כל זה מצטרף.   נחוץ רק המדע וחפץ המעשה למען צרף.   אני בעצמי,  כמו שאתה רואה אותי,  אף כי הנני רק חמור מלומד,  בכל זאת אני עושה דבר מה גם לחרשת ולאדמה.  

– אם תוכל לבאר לי זאת,  מְגַדֵל מיקרובים,  נכבדי!  

– כבקשתך    השיב שטיינעק בנחת.   דבר ידוע היה בתורת הבאקטיריות שריח הגבינות השונות ומיני הטבק השונים מקורם במיקרובים כאלה.   לכן עמלנו במוסד הזה לחולל את הקטנים האלה ולהמציאם לעושי הגבינות והטבק.   גבינות ארצנו מכריעות כעת את מבחר גבינות שווייץ וצרפת.   ובעמק הירדן החם יצמחו ירקות קטרת שאינם נופלים מטבק האַוואַנא.  

וינהל את ארחיו דרך הלאבוראטוריות שהיו כתבנית מוסד פאסטייר בפאריז.   עוזריו הרבים לא פסקו מעבודתם בבוא הארחים,  ויעבדו איש וכלי מחזהו בידו,  וישיבו על כל שאלה בקצרה ובנעימה.   אך אחד השיב בקורטוב של גסות:  

– הנח לי,  אדוני הפרופיסור,  אין אני פנוי כעת לשאילתות כאלה,  פן ישמט הבריון הזה מידי שנית.  

– הדין עמו.   הבריון הזה הוא באציללוס.   התבינו? 

אז הביאם לחדר עבודתו.   החדר היה ערוך בפשטות כחדרי עוזריו.  

– זה מקום עבודתי.  

– ובמה אתה עוסק?  חקר פרידריך.  

ועיני הפרופיסור הביטו כעיני בעל חלומות:  

– בגילוי אפריקא.  

הארחים חשבו,  כי לא שמעו היטב,  או כי החוקר הוא,  עפ"י מקרה,  מְבֻשָׂם-קצת.  

וקינגסקורט שנה אחרי פרידריך בצחוק של חשד:

– אתה אומר:  בגילוי אפריקא? 

– כן,  מר קינגסקורט.   אקוה למצוא רפואה למאלאריא.   אמנם פה פטרנו מהר את המאלאריא ע"י תחבלות ההחרבה,  ע"י התעלות,  ע"י עצי העקולפטיס[S1] .   אך לא כן הדבר באפריקא.   שם אין מקום לתקונים האלה,  באין כניסת המונים.   האדם הלבן,  הנוטע,  הולך שם לאבדון.   אפריקא תפתח לישוב רק כשתבטל המאלאריא,  אך אז יפתחו מקומות אין קץ לאנשי אירופא הצפופים,  ואך אז יהיה מוצא להמונים עניים.   ההבינותם?  

וקינגסקורט צחק:

– התחפץ אפוא לטעת את האנשים הלבנים בארץ השחורה?  אתה המכשף!  

אך שטיינעק השיב בכבד ראש:  

– לא רק את הלבנים,  גם את השחורים.   עוד יש צרת האדם,  ורק איש יהודי יחושנה בכל עומקה,  והיא שאלת הכושים.   אל תצחק מר קינגסקורט!   זכור נא את תועבות סחר העבדים.   בני אדם,  ולוא רק בני אדם שחורים,  נחמסו,  נשבו,  נשכרו.   צאצאיהם גדלו במרחקים,  שנואים ובזוים,  בגלל צבע עורם השחור.   לא אבוש להגיד זאת,  לוא גם יצחקו לי:   אחרי שזכיתי לראות שִיבַת היהודים,  אבקש להכין גם שיבת הכושים.  

– טועה אתה,  אמר קינגסקורט,  אין אני מצחק.   גם נשגב הדבר בעיני,  רעם יפוצצני!   אתה מראה לי אופקים,  שלא ראיתי גם בחלום.  

– על כן אני עוסק בגילוי אפריקא.   נָוֶה יהיה לכל בני אדם.   ואז יהיו טובים איש לאחיהו.   אז יאהבו וגם יבינו איש את אחיו.   ההבינותם?  

ומרת גוטלאנד הביעה בקול רך את אשר חשבו שלשת הנשארים:  

– אדוני,  הפרופיסור שטיינעק    יברכך האלהים.  

__________

 

VI. 

מהדרת הכבוד אשר חשו הארחים בבקרם את מוסד שטיינעק שבו טובי לב.   בעברם לפני מוסד הרחצה הציע לפניהם רשיד-בי לרדת מהעגלה ולסור אל גן המרפא לשמוע אל נגינת הלהקה.   וירדו מעל העגלה ויבואו אל בין השדרות,  ושם התהלך המון רב לשוח,  התהלך והאזן למנגינות הלהקה.   ומראה ההמון היה כהמון העם אשר יקהל במקומות הרחצה בכל הארצות:  טיילים ועדינות לבושות הוד.   יש מהם אשר ישבו תחת התמרים על כסאות רקועי פחים נכפפים,  וישגיחו אל העוברים,  וימחאו כף,  וידברו חלקות איש אל אשה,  כמנהגו של עולם.  

וקינגסקורט שמח על המציאה ויאמר בהתולי נעם: 

– סוף סוף,  הנה הן:  היהודיות עם אבני היקר!   ואני כבר נכסף נכספתי לראות אותן.   אמרתי כל זה מקסם כזב,  ואולי אין אנו כלל במדינת היהודים.   אך עתה הנני רואה כי נכון הדבר.   הנה כובעי הנוצה המשוטטים,  הנה בגדי משי צבעונים בהירי הגַוָן,  הנה יהודיות-התכשיטין.   אל ירע הדבר בעיניך,  מרת גוטלאנד.   הן לא באלה חלקך.

אך מרת גוטלאנד לא קצפה,  והפרופיסור שטיינעק הרעים קול צחוק: 

– אין אנו נעלבים,  מר קינגסקורט.   לפנים יכולות היו הערות כאלה להרעימנו,  ולא עתה.   ההבינות?   לפנים נחשבו הנערים המטיילים השחצנים המתקשטים והיהודיות נושאות אבני החן כנושאי דגל עמנו.   אך עתה יודעים כי יש יהודים אחרים.   עתה רשות בידך להתקלס בכנופיה הזאת כנפשך שבעך,  נכרי יקר!   כאשר יפנה יום,  אמלא אחרי גדופיך.  

החבורה הקטנה והמצחקת עוררה תשומת לב בקרב הקהל,  בעברה בין השדרות הראשיות.   כנראה,  ידע כל העם הזה את הפרופיסור,  ועל כן רקעו את צואריהם לראות גם את הנכרים אשר בחברתו.   למען המלט מסקירות התאוה האלה נטה שטיינעק עם חבריו אל משעול הצד,  אך גם שם נלכדו בתוך חברה אחת,  אשר אמרו להשמט ממנה.   שם ישבו בתוך קשת סבכים המון עדינות וגברים תפושים בשיחה מלבבת.   אחד מהם קפץ ויחש בשמחה גלויה אל פרידריך ויקרא אליו בקול רם:  

– אדוני הדקטור,  אדוני הדקטור!  היודע אתה במי אנו מדברים עתה?   הלא בך,  אך בך!   הנני נוטל רשות ממך.  

האיש העלז הזה היה שיפפמאן.   הוא משך את פרידריך לתוך העוגה שלו,  ויציגהו לפני החבורה בשטף מלים,  ויצג לו כסא,  ויושיבהו כמעט בכח.   כל זה נעשה כה חיש,  עד כי לא היה סִפֵּק ביד פרידריך לעמוד על נפשו.   ולמרבה בהלתו ראה לימינו את אהובת נפשו מנעוריו,  את ארנסתינא לאֶפלר.   היא ברכה אותו בשקירת עין ובמאור פנים עוד טרם החלה לדבר,  והוא לא מצא מלים.   עד כה ועד כה מהר שיפפמאן אל שטיינעק וגם אל שאר בני החבורה אשר ידע,  ויאלצם לגשת,  כחנוני המושך בכח קונים אל חנותו.   כנראה,  לא היה הפרופיסור חומד לקבל את ההזמנה,  אך קינגסקורט אמר,  כי אין לעזוב את פרידריך לבדו,  וחובה לעמוד לו בשעת דחקו.   ושיפפמאן צחק בחן על דברי החיבה האלה הנשמעים לכמה פנים,  ואז הביא כסאות,  ויקב את שמות בני החבורה שלו:   מר,  מרת והעלמה שליזינגער,  מר ומרת ד"ר וואלטר,  מרת וויינברגר,  העלמה וויינברגר,  מר גרין,  מר בלוי,  מר וויינברגר.  

ופרידריך ראה וישמע כל זאת כבעד הערפל.   עתים עברו עלו לפניו.   הוא חזה את נפשו עוד הפעם בנשף-התנאים בבית לאֶפלר.   הנה החברה הארורה אשר ממנה נמלט על נפשו.   כלם זקנו ולא שֻׁנוּ.   אך שתי הנערות הצעירות היו דור חדש.   הרכה שהביטה אליו בעיני תמהון    צלם דמות ארנסתינה.   מהשיחה מסביב שמע אך המולה רפה ובלולה.   כה נפעם היה מהזכרונות.   אך בהערך שאלה אחת אליו,  התעורר.  

מר גרין,  הלץ,  דבר אליו: 

– אדוני הד"ר לאֶווענברג!  האתה מוצא קורת רוח פה?  האין מלים בפיך?  או אולי רב יתר מדי מספר היהודים?   

בני החבורה צחקו.   פרידריך השיב בנחת:  

– אודה,  כי אתה הראשון שעורר בי את הרעיון הזה.  

– נאה,  נאה מאד,  הֶ הֶ הֶ הֶ!    נהק שיפפמאן,  ושאר בני החבורה ענו אחריו בצחוק.   אז שם פרידריך על לבו,  כי דבריו נחשבו כאחת המהתלות שהיו שגורות בין בני החבוּרה.   מר גרין היה רגיל בתשובות עזות יתר,  ולא חשב את תשובת פרידריך לעלבון,  ומר בלוי,  הלץ השני,  מלא אחרי דברי פרידריך לעשות שפטים בבן אומנותו:  

– גרין מסוגל היה להפוך גם פה את יושבי הארץ לאנטישמיים. 

– מהתלותיך מזקינות והולכות    אמר הד"ר וואלטער    הן,  ב"ה,  אין עוד אנטישמיים בעולם.  

– לוא ידעתי זאת ברור    השיב בלוי    כי עתה יסדתי לי את העסק הזה.  

קינגסקורט לחש לאזן שטיינעק היושב אצלו: 

– אהובי הפרופיסור,  דומה אני,  כי לא טוב לך לספר לאדונים האלה את רעיונך על דבר הכושים,  פן יתקלסו בך!  

–אין זה מעשה לסתור את רעיוני    השיב שטיינעק גם הוא בלחש    החבורה הזאת היתה מתקלסת בתחלה גם ברעיון הלאום העברי.  

אך פרידריך פתח במה שסים ד"ר וואלטער: 

– הנכון הדבר שהשנאה ליהודים רפתה? 

– מה פירוש:  רפתה?  קרא מר שליזינגער    אמור:  בטלה!  

– בנידון זה    העיר בלוי בשחץ.    אין איש יכול להודיע לך פרטים כה ברורים כהד"ר פיינלשטוק.   הוא עשה כרב חובל:  עזב את האניה באחרונה. 

עורך הדין קצף.

– אתה מר בלוי,  אני אתפוש באזניך והגדתי לך את שמי.   שמי וואלטער,  זה שמי לעולם!   שים לב!  אף כי מעודי לא בושתי בשם אבי הישר,  כנודע.   לפנים אנוסים היינו להכנע לפני הצוררים,  פן ירמסונו.  

– ועתה אין הדבר הזה נחוץ עוד?   חקר פרידריך.

– לא.   וגם נכון הדבר שהשמיע מר בלוי בדברי חדודיו הקהים.   זה מקרוב באתי הלום.   אך זה אמת,  כי לא באונס,  אך ברצון באתי.  

– הכל הולך אחר הסוף,  סוף יהודי תמיד יהודי    נער מר גרין,  ומר בלוי לחש לאט:  הוא בא לרגל חוסר מבקשי עצתו.  

אז החל ד"ר וואלטער לספר בדרך ארוכה מה פעלה יציאת היהודים מאירופא.   הן הוא,  הד"ר וואלטער,  מראש ידע,  כי התנועה הציונית תביא ברכה גם ליוצאים גם לנשארים.   הוא היה אחד מהראשונים שהכירו את תועלת הרעיון הזה,  ואף כי תנאיו ויחוסיו לא הרשוהו אז לעבוד בגלוי,  מסייע היה בענוה ובהשקט לשגשג הרעיון הלאומי.   לאות מעיד על זה ספר,  כי בלשכתו ספח על אחת כהונות הסופרים צעיר יהודי,  ולא גרשהו גם כאשר נודע לו שהוא הולך לאספות ציוניות.   גם לקופה הלאומית נתן את נדבתו הקטנה,  אחרי אשר כבר היו כמה מליוני לירא שטרלינג באוצר,  וכבר היה ראוי לסמוך עליו.  

ומר בלוי המתלוצץ מצא מקום להנקם מעט בעד עלבונו.  

– נדבה קטנה?   "שערפליין"?  שא נא לי,  אדוני הדקטור,  כי אשאלך,  אם זאת היה מטבע חדשה?  

האדון ד"ר וואלטר לא נתן את מַפְסִיקֵהוּ להזיזו,  וימשוך את כתפותיו ויבט על השואל הבטה של זלזול ויוסף לספר.   היום הכל יודעים,  כי אלה אשר באו לפלשתינא מצאו פה נוה גדול ובטוח.   אך גם ליהודים שנשארו במקומות מגוריהם רָוַח.   מעת אשר חדלה או רפתה התחרות מצד היהודים לא הוסיפו מנדיהם להתנפל עליהם.   בארצות המלאות יהודים,  או,  כמו שהיו נוהגים לאמר,  המיוהָדוֹת,  הורגשה הֲקָלָה נכבדה בחיי הצבור.   הן נגעה היציאה בתחלה אל פלגות העניים והחלכאים,  אבל פעולתה השפיעה מהר על הפלגה התיכוֹנה ועל העשירים.   בתחלה נסעו אלה שלא היה להם מה לאַבּד.   היציאה היתה ברצון,  ויצא יצאו אך אלה שקוו להיטיב על ידיה את מצבם.   חסרי עבודה,  מתיאשים מתקותם במקומותיהם נסעו אל המקום ששם כר נרחב לעבודה ולתקוה.   הדבר היה קרוב אל הדעת.   הן בפלשתינא היה מקום למצוא לחם,  ולוא תצלח כל העבודה אשר החלו האנשים לעבוד    לרכוש גם רכוש.   והחפש המושך את הלב!   אין גדר לרגל הדת או האומה.   אלו לא היה כח מושך אחר כי אם זה לבד דיוֹ.   אבל הנה חבר חברו יחד גם כל חברות הצדקה אשר ליהודים מכבר.   לחברות האלה היה עמל ויגון תמיד בטפלן בבני בריתן שהיו נודדים מארץ לארץ,  דוויים וסחופים.   לפנים היתה כל מכת מדינה שפגעה ביהודים בארץ אחת    למכת היהודים בכל התבל.   מִדֵי לא יכלו העניים שבעניים למצוא חית ידם ויצאו בדרך עצב להתגלגל תחת שואה היו מְשַׁתְּפִים בצערם ובצרתם את קהלות בני בריתם הרחוקות שברחוקות.   נתן נתנו לעניים נודדים,  ולא הספיקו.   הון כביר נפזר בלי יכלת לבחון בכל נתינה ונתינה אם היא קולעת אל השערה או לא.   וממוצא כל הנתינות האלה לא נושעו העניים ולא סר העוני,  אך להפך,  הנתינות האלה גִדְלו מפלגה של מחזרים על הפתחים ותפתחנה אומנות בזויה של קבצנות.   הרעיון הציוני פנה מקום אשר עליו יכלו כל חברות הצדקה להתאחד.   הקהלות בכל הארצות החלו לתמוך קהלה קהלה את בניה העניים שהלכו להאחז בארץ ישראל.   כן נפטרו מן המקבלים המוטלים עליהן למשא,  והדבר הזה לא עלה בדמים מרובים כשטת שלוח העניים למרחקים,  שהיתה נהוגה לפנים,  אף היתה בזה ערובה נכונה,  כי רק למבקשי עבודה,  להגונים,  יצמח עזר.   כל איש אשר רצה לעשות מעשה טוב מצא בפלשתינא מקום לעשותו.   מי שהעיד על נפשו,  כי גם בפלשתינא לא ימצא טרף לנפשו,  העיד על נפשו שהוא עצל וגבר לא יצלח,  ולאלה לא שמו הקהלות את לבן.  היו בשנים הראשונות אנשים שחשבו,  כי מושבות של דלים כאלה לא תצלחנה.   אך מה נבערה היתה הדעה ההיא זאת ידע הוא,  הד"ר וואלטר,  וגם אחרים הרואים את הנולד,  מראש.   הן למיום הוסד תבל היו המושבות החדשות נוסדות אך על ידי נגועי כפן.   לשׂבעים אין כל סבה להרחיב את גבולות הישוב.   הפוריטאנים שנרדפו על דתם יסדו מושבות באמריקא.   מבקשי[S2]  המזל נאחזו בהודו ובאפריקא הדרומית.   ואיה מושבה שבה נאחזו הפחותים שסבבני אדם כאוסטראליא,  זו אוסטראליא הגדולה,  השתולה עתה בנוה,  בגאון שלות השקט.   בראשית המאה הי"ט היתה ארץ גזרה למשלחת פושעים,  ואחרי עבור עשיריות שנים היתה למדינה עצומה, ובאחרית המאה כבר נחשבה כאבן חן בעטרת ממלכת הבריטים.  

כאמור,  צחקו ד"ר וואלטער ורעיו הנאורים על הטענה,  שאין עניים יכולים ליסד ישוב.   הדבר שעשו אסירי עני ופושעים,  תרבות אנשים רעים וחטאים באוסטראליא,  אינו דין שיצלח ביד חלוצי העם העברי,  ההולכים להציל את פליטתם ואת כבודם,  לגאולתם ולפדות נפשם.   והמעשים אשרו את דעת וואלטר    על זה הוא מעיר עתה בלי התגאות.   לעבודת הישור העצומה והאדירה נדרשו כחות כשרון רבים,  פקידים,  סוללים,  מהנדסים,  יודעי דת ודין ופקידי מסחר.   ופתאם נפתח שם שדה עבודה בעד עודף הצעירים המלומדים היהודים,  שדרכם ירט לנגדם בארצות האנטישמיות.   תחת אשר לפנים היו הצעירים האלה,  ביצאם מוסמכים מבתי מדרש גבוהים למדעים,  לאומניות ולמסחר    כאובדי עצות,  המון כהונות ופקודות נפתח לפניהם בשפעת העסקים והמלאכות של צבור ושל יחיד בארץ ישראל,  ועל כן לא היו עוד לצנינים לחבריהם הנוצרים.   היהודי חדל מהיות מתחרה מהפך בחררה ומוטל על חבריו למשא,  ולאט לאט כבתה השנאה מחמת קנאה וכלכלה.   ועוד:  מעת אשר לא הרבו היהודים לדרוש עבודה על אחת שבע,  החלו האחרים להכיר את מעלותיהם.   כן הלכו הענינים הלך וטוב.   בארצות ששם החלו למאן לתת את היהודים לצאת,  נחה רוח חדשה על דעת העם.   חקה אחת ומשפט אחד נתנו ליהודים לא רק בכתב החקים,  כי גם בפעל,  בדרך-ארץ.   בחיים ובמנהג.   גזרות לא היו יכולות להמריץ את היהודים לעזור כל צרכם בעבודת האמנוּת והמדעים,  המסחר ותקון הדרכים ושאר ענפי חיי האדם.   אך יד האהבה חוללה זאת.   אך כאשר באו היהודים הנרדפים הנה והנה אל המנוחה ואל הנחלה בארצם,  יצא שווי הזכיות לפעלו בכל מלואו בארץ וארץ.   אלה אשר יכלו וגם חפצו להתמזג בגוף לאום זר    יכולים היו לעשות זאת באפן גלוי,  בלי מרך לב וכזב.   היו אנשים אשר חפצו לקבל את דתי העמים הסובבים אותם;  עתה יכלו לעשות זאת,  בלי עורר את החשד,  כי רוחם מלא רמיה והם רודפים אחרי משרה או אחרי כבוד.   ואלה אשר חשו את נפשם בכל דבר,  זולתי בדבר הדת,  חברים עם שאר האזרחים,  יכולים היו לקוות כי ערכם יֻכַּר כמחזיקים בדת של המעטים.   כי סבלנות מיוסדת היתה ותהיה תמיד אך על  "שמור לי ואשמור לך",  ורק כאשר הראו היהודים,  בהיותם פה הרבים,  שהם סבלנים ונוחים לאחרים,  החלו גם האחרים למוד להם במדה זו בארצותיהם.  

– ועל כן    חתם ד"ר וואלטר את פרקו הקטן בסקירת חן הצדה אל הפרופיסור שטיינעק    על כן אני מעריץ את דעות מפלגת ליטוואק-שטיינעק ונלחם בעדן.  

ומר בלוי הוסיף בחדודו:  

– אדוני הפרופיסור,  אל נא תשכח להודיע זאת לאחיך.   אם הד"ר וואלטר עומד לימינכם,  זה אות,  כי הרבים עומדים לימינכם.  

ופני עורך הדין אדמו מחימה:  

– מה רצונך,  אדון?  מה?  מה? 

– אין דבר    השיב הבדחן ויעמד פני תום.   מעולם לא ראיתיך במקום אחר,  זולתי במחנה הרבים,  ועל כן תשיש בך כל מפלגה.  

– אם רצונך בחדודיך הנבערים לאמר,  כי אני מחליף את דעותי,  אך צחוק הוא בעיני.   כל איש נבון ברבות הימים יוסיף דעת.   העיקר הוא:  אחרי אשר נוכחתי לדעת דבר,  אחזיק בו ולא ארפנו.  

  כן,  כו    ענה מר גרין,  בחככו את בדל אזנו בין אצבעו ואגודלו    כשיש דעה להד"ר וואלטר הוא מחזיק בה בכל עוז,  לבלי חת.   אבל כשאין לו עוד הדעה ההיא,  או כשהמיר אותה באחרת,  אז הן לא יסכיל להוסיף להחזיק בראשונה.  

מר שליזינגר,  שהיה מכובד עוד בצבור זה,  בשיעור ידוע,  כבא כחו של הבארון גאלדשטיין,  העיר כפוסק בין החולקים: 

– מה זאת,  אדוני?   האם באספת עם אנחנו פה?  יודע אני אך שני דברים:  עסק ותענוג.  

– שַׁפִּיר!  קרא קינגסקורט    וראשית:  העסק.

– הלא רואה אתה,  כי כן חושב גם הזקן הזה    חתם שליזינגר.   השעת עסקים עתה?   לא!  אם כן הניחו לנו! 

– אתה מכוון תמיד אל פיטם המסמר,  מר שלזינגר!    החניף שיפמאן,  ויפן אל קינגסקורט ואל פרידריך בהערה בלחש אשר נקל היה לשמעה:   לא בכדי הוא זוכה לבטחון הבארונים לבית גולדשטיין.   הוא בא כח האדונים האלה ביפו.  

– שטן ותפת!  מה אתה אומר!    השיב קינגסקורט,  ופניו הפיקו תמהון.

ושליזינגר הביט על כל סביבותיו כגברא רבה,  שמראים אותו לעם.  

עד כה ועד כה שבו העדינות לשיחתן הראשונה על דבר המגבעות הפאריזיות החדשות.   מרת לאשנר היתה ראש המדברות.   היא היתה קונה את כל קשוטיה ברחוב de la Paix  בפאריז.  

ומרת ארנסתינה וויינברגר רמזה לפרידריך להקריב אליה את כסאו,  ותשוחח בלחש:  

– כן!  וזאת היא בתי!   איך התחלפו הזמנים!  ומה היא בעיניך?  יפה או מכוערת? 

– כמוה כאמה    ענה בלי מחשבות.  

– אם כן מכוערת?  אתה,  רשע!   וסקירת עין מלבבת עפה אליו.    

רוחו זעף מאד בראותו את האשה הנובלת והמבקשת חן.   כן מראה סבות יסורינו הגדולים אחרי עשרים שנה.   אין אדם מבין איך יכול היה להאָנש.   אוי על העת שעברה!  

והיא לא שערה מכל אשר אתו ותוסף לשרוק.   מה דעתו עתה?  הישב פה,  או ישוב לאירופא?  אם ישב פה,  הלא יבקש גם לעשות לו בית,  לקחת אשה.  

– אני?    אמר כמשתומם    אני,  בשנותי?   אחרתי לעשות את הדבר הזה,  כאשר גם אֵחרתי עוד לעשות דברים נכבדים מזה.  

– עתה לא ישר הנך    השיבה מרת ארנסתינה וויינברגר.   עוד לא הגעת לשנים כאלה...   מראה פניך כמראה צעיר ממך.   נשמרת לנפשך היטב על האי הבודד...  חכה נא,  אשאל ליניק כמה מספר שנותיך.   פיפי,  הגידי נא,  כמה מספר שנות האדון ד"ר לאֶווענברג.  

והיניק,  העלמה פיפי וויינברג,  הביטה אליו רגע,  ואחרי כן הורידה עיניה מטה ותצפצף: 

– תחלת השלשים,  אמא.  

– אך לא,  עלמה אהובה,  אם כן לא היטבת לראות אותי. 

– אבל כן!   השיבה בצפצוף.   הלא ראיתי את אדוני זה מקרוב בבית הזמרה,  בהיותך עם מרים ליטוואק.  

– דרך אגב    אמרה ארנסתינה    הטובה בעיניך מאריאננא ליטוואק?  כונתי לא,  הטובים בעיניך פניה.   הן היא נאו מאד.   אך שיחה ועניניה.   היא מתגאה מעט במלא חובותיה.   היא כמו מורה.  

ופרידריך קצף: 

– גברתי רבת החסד,  עד כמה שאני יודע אין היא כמו מורה,  אך היא מורה באמת.  ברוח אמונים היא עושה את חובתה לשמה.  

– ראו נא,  איך אתה מגין על העלמה ליטוואק!  התלוצצה ארנסתינה.

– ידידי נותן לי אות    אמר פרידריך בקומו    עלינו להפרד.  

ויברך את החבורה וילך עם ידידיו.   וקינגסקורט חבק את זרועו ויאמר לו: 

– פריטץ,  הגד נא את החידה,  מה חשבתי בכל עת שבתי בחברה הנאה הזאת!  

– לא פתרון ולא חלום.  

– כי בא לנו מועד לנסוע.   הן לא נאבה למצוא קצנו אצל בא כח הבארונים לבית גולדשטיין.   או האומר אתה לעמוד על העוגן פה?  

– למה תשאל,  מר קינגסקורט,  ויודע אתה כי לך אני,  ואלך עמך אל כל אשר תחפץ.  

ויעמד הזקן מלכת,  וילחץ את כפו.  

______________

 

ספר   רביעי

פסח.

I.

וחג הפסח הוכן בבית הזקן ליטוואק.  ויהי ערב,  בשוב הארחים.  הכהן הרוסי מעיר ספורית כבר בא זה שעה רצופה.  והנה בא גם דוד בחברת האבא הפראנצישקאני איגנאץ.  הפראנצישקאני היה איש בריא ודשן,  בעל לחיים מאדמות,  וזקנו הצהוב יורד על פי מדותיו.  מוצאו היה מעיר קולוניא על נהר הרינוס,  וזה כחמש ועשרים שנה ישב בטבריא.  ועוד מבטאו הקולוניאי היה שמור בפיו.  האבא הטוב הזה היה מדבר אך אשכנזית,  ועל כן היו הפאָפ הרוסי והאנגליקאני מר הופקינס מתיגעים מאד לשוחח עמו בלשונו.  

שלחן הסדר נערך באולם-המזונות בקומה התחתונה.  על מצע-הצחר המכסה את השלחן הוצגו כלי אכילה לעשרים ארחים.  דוד הראה לכל ארח את המקום אשר נועד לו,  והוא לקח את מקומו לקצה השלחן אצל אביו היושב ראש.  אך הכסא לימין הזקן נשאר פנוי,  כי הוא נועד בעד האם החולה,  והיא לא יכלה לבוא אל הסדר.  לשמאל הזקן ישבה מרת גוטלאנד. 

וחזון-התערובות הנאוה,  הסדר,  החל.  הכוס הראשונה נמזגה,  ובעל הבית קרא את הקדוש,  אשר בו יברך המקדש את האלהים על כל הטוב:

"ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג המצות הזה זמן חרותנו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים". 

אחרי תום הקדוש,  שתו את הכוס הראשונה.  קינגסקורט היה אך מתבונן.  אז נטתה אליו מרת גוטלאנד ותלחוש אליו אנגלית:  

– עשה כמו שעושים האחרים.  כן הוא המנהג. 

וקינגסקורט חנק בקרבו שדים אחדים.  אך הוא היה בעל דרך ארץ די צרכו לחקות את המנהגים הזרים לו,  כמעשה כל המסובין.  גם הכהנים הנוצרים לא הוציאו את עצמם מן הכלל. 

אז נטל בעל הבית את ידיו לתוך אגן כסף שהושיטה אליו מרים,  ויקח מקערת הסדר הערוכה לפניו חתיכת פטרזיליא ויטבלנה במי מלח ויברך ויאכל.  אז הוגשה הפטרזיליא לאיש ואיש מהמסובין,  וכל איש נטל ואכל,  וקינגסקורט עשה הַעֲוָיה מגחכת,  שעוררה צחוק קל על פני מרת גוטלאנד.  אז ניטלו הביצה והזרוע מעל קערת הסדר,  והקערה המכוסה הורמה:

– הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים...

גם פה היתה מרת גוטלאנד למאור לקינגסקורט הנבוך.  בהראותה לו באצבע את ההעתקה האשכנזית בספר ההגדה אשר לפניו.  אז נמזגה הכוס השניה,  ודוד,  הצעיר בגברים,  קם וישאל את ארבע השאלות:  

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?   שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה    הלילה הזה כולו מצה.  שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות    הלילה הזה כולו מרור...  "            

ואז החלו המסובין להשיב: 

"עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". 

וכן הלכה החגיגה הלך והמשך,  חציה תפלה וחציה שיחת מסבה ומשפחה,  מעוררת הדרת כבוד בלב כל איש חש מה נכבד ומה נשגב.  כי החגיגה הזאת היהודיה ביהודיות היא כבירה לימים בקורות עולם מכל שרידי מנהג וסדר שנשארו לפליטה מימי קדומים.  כמו עתה כן היה הסדר נערך זה מאות רבות,  רבות בשנים,  ותבל שנתה מני אז,  עמים שקעו,  נבלו,  אחרים נצצו,  עלו על הבמה,  תבל נושבת גדלה,  חלקים חדשים נגלו בין היַמים,  כחות איתני טבע אשר איש לא שערם באו להנעים ולהאדיר את החיים    רק העם הזה עוד ישנו כמאז,  ועודנו שומר את חוקיו,  נאמן לעצמו וזוכר את צרות אבותיו.  עוד הוא מתפלל לה' אלהיו במלים בת אלפי שנים,  עַם העבדות והחופש    ישראל!  

אחד היה בין המסובין,  קורא את דברי ההגדה בכונה ובדבקות של בעל תשובה.  הוא היה בעיניו כמוצא את נפשו שאבדה לו ולפעמים שמו תעצומות רגשותיו מחנק לו,  עד כי היה עליו להבליג בכל עז לבל ישמיע קול נאקת נפש.  כמעט שלשים שנה עברו מעת אשר שאל כנער את שאלות מה נשתנה.  אז באה  "הדעת",  הפרישה מכל אשר ליהודים,  ואחריה הקפיצה לתוך החלל הריק,  באין עוד כל אחיזה ותפיסה בחיים.  בעת הסדר הזה היה בעיניו כבן שגלה מעל שלחן אביו. 

אחרי עבור החלק הראשון של החגיגה,  והארוחות הובאו,  קרא אליו קינגסקורט ממול השלחן:

– פריטץ,  לא ידעתי,  כי אתה למדן כה בקי בלשון עברית. 

– אודה לך, כי גם אני לא ידעתי    היתה תשובתו    אך כנראה,  אין שוכחים גרסא דינקותא.  

ובעת שיחות הסעודה נשמע וחזר ונשמע שם איש,  אשר קינגסקורט ופרידריך לא הכירוהו עוד:   מיסטר יוסף לוי.  שני האחים שטיינעק קראו לו אך בקצורו האנגלי Joe  במבטא    "טשאָה". 

– עָוֶל גדול הוא שאין טשאָה פה!   אמר האדריכל בקול רם.

– כן,  מלא אחריו אחיו    אין החגיגה שלמה באין טשאָה פה.  ההבינותם?

– לאו ולאו,  השיב קינגסקורט    וזה כל זמן הסעודה אתם מעוררים כסף-הדעת בקרבי בדברכם על אדות איזה טשאָה. 

– הוא איננו יודע את טשאָה!  צעק האדריכל ויחזק בצלעותיו מרוב צחוק.

– זה הוא מקום חָלָק בהשכלתכם,  אדונַי!    אמר הפרופיסור.  כל אדם חיב לדעת את טשאָה.  לולא טשאָה לא אחד בנו לא היה יושב באשר הוא עתה.  טשאָה עשה את הדברים הגדולים שבגדולים על ידי תחבלות קלות מאד.  טשאה הוא בריה מחוכמת.  יש לו מעלה יקרה מזהב,  יקרה מפלאטין,  יקרה מאַראן,  יקרה מכל יקר.  

– בשם השטן!   ומה היא המעלה הזאת?

– השכל הישר והפשוט!   ההבינותם?  

– החלותי להבין,  אך אחפץ גם לראות את איש הפלאות הזה.

והאדריכל קפל את כפותיו,  ויקרא בעדן בעליצות: 

– טשאָה,  טשאָה! 

אך מרת גוטלאנד רמזה אל הצעקן לשתוק,  ואז אמרה: 

– ידיד אהוב,  גם אתה בקולך הרם לא תוכל להרים קולך עד שיגיע אליו,  אפס אם תטרח אל הטיליפון כן יהיה נקל לך.  עליך אך לבקש שיחברוך עם מרשיליא.  טשאָה הטוב שלנו בא היום אחרי הצהרים למרשיליא.  הוא מברך את כולכם בשלום.  זה מעט דברתי עמו ע"י הטיליפון. 

– מה    מה?    צעק האדריכל    לפתע פתאום?  ובלי הגד מלה? 

– כן,  הוא גמר בדעתו פתאום זה ימים אחדים    הוסיפה מרת גוטלאנד להודיע    הלא יודע אתה את טשאָה.  נודע לו,  כי עַבְּדָן בליאון המציא מכונה חדשה.     זאת אני צריך לראות    אמר ויסע עוד ביום ההוא לאירופא,  ואחרי כי מה"ע שם קדמו לבשר ע"י הטיליגרף את בואו,  מסתמא חונים עליו כדור המון עבדנים,  סוכני מכונות וסוללים.  כן משפטו תמיד בבואו לאירופא. 

רשיד-בּיי העיר:  

בעלי ענפי אומניות שונים מחכים לו תמיד.  עסקים לו עם אנגליא,  אשכנז,  צרפת,  והרבה מכולן עם אמריקא.  אם לא ישוב הלום ואם לא ילך לונדונה,  ודאי יסע מחר לאמריקא.  לגבי יוסף לוי אין לראות לעולם את הנולד.  אך זה ידוע,  כי הוא עושה תמיד את הראוי.  הוא גומר עסק של חמשה מיליון דולאר ביתר מהירות משזולתו קונה בגד.  האמריקאנים מעריצים אותו.  הוא ממהר להזמין,  משלם במיטב ואיננו טועה לעולם.  

– חזיז ורעם,  אדון זה טוב בעיני!   נהם קינגסקורט    ומה הוא פה? 

– המנהל הראשי לפקודות חרשת המעשה    אמר דוד    אמנם אין משרה שיוסף לוי לא יהיה ראוי לה.  זה בר נש מבין כל מה שבן דעת ובעל רצון עז יכול להבין.  שכלו שנון מאד,  וכעין הבזק הוא משיג פשר כל דבר.  ובקבל יוסף לוי דבר על עצמו, הוא מובטח שישיג מטרתו.  שערתי בנפשי,  כי האדם הגמור הזה יקח את לבכם,  אדוני    עכ"פ תשמעו אותו מדבר אחרי הסעודה,  באין גופו פה.      

– התאמר להגישנו אל הטיליפון?   שאל קינגסקורט.  

– אין צרך    השיב דוד בצחוק קל.  הדבר יהיה קל יותר.  ולא רק אתה,  כי גם הדורות הבאים ישמעו את דבריו.  אמרתי בלבי תמיד,  כי טוב לקבוע את קולו של הַמְצַּוֶה שֶסִּדֵר את יציאת היהודים.  לכן בקשתי את יוסף לוי לדבר לתוך הפונוגרף את ההרצאה ע"ד ישוב ארצנו.   הלא ידעתם,  אדוני,  זה עשרים שנה את ההמצאה הנאה הזאת.  אני נתתי להרבות העתקות גלילי הדנג שעליהם דבר טשאָה את הרצאתו.  איזה מאות מהם נתתי לחג הפסח לבתי הספר,  ואנחנו נתענג היום בפעם הראשונה במערכה הזאת. 

קינגסקורט מצא את הדבר חד וחלק:

– פלאי פלאים!  רעיון טוב היה בך,  איש-עתיד,  נכבדי!   גם בלעדי זאת נמלכתי כל העת הזאת בנפשי,  ואשאל:   איך היתה ההעברה.  הנגמר הוא לעינינו.  אבל איך נעשה?   זה עיקר.  גם אנו האירופיים פחותי הדעת כבר ידענו עוד טרם הצגנו כף רגלנו על אדמת פלסתינא,  שיש מסלות ברזל,  חופי ים,  אוטומובילים,  טילי-פונו-פוטו-גראפים ועוד גראפים.  אבל איך נטעתם כל אלה פה?   זאת חפצתי לדעת.  

– טשאָה יספר לכם את הראשית,  אחרי שאנחנו הראינו אתכם האחרית    השיב דוד    וליל הסדר הזה היה בעיני כשעת הכשר לזה.  אנו קוראים היום בהגדתנו המעשה בחכמים שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה.  אנחנו צאצאי ר' אליעזר,  ר' יהושע,  ר' אלעזר בן עזריה,  ר' עקיבא ור' טרפון.  וזה ליל בני ברק שלנו.  הישן חפץ ללבוש צורה חדשה.  בתחלה נגמור את הסדר כחק אבותינו מעולם,  ואחרי כן תופיע העת החדשה בתמונתה.  עוד הפעם היתה מצרים ועוד הפעם יציאה טובה.  אמנם היא נעשתה בדרך אחרת,  נאותה לרוח הדעת ולמצב האומניות במאה העשרים.  העמים צריכים היו להתבגר בפוליטיק של יסוד מושבות.  תחת אניות התרן צריכות היו אניות הקיטור הגדולות לבוא.  בקצור:   רכוש 1900!   צריכים היינו להיות לבני אדם חדשים,  ובכל זאת לבלי בגוד בגזענו העתיק.  וגם משען העמים ומושליהם דרוש היה,  כי בלעדי זה חדל ונמנע הדבר מלהעשות. 

– האל הושיע    אמר ליטוואק הזקן,  ויצפצף מלים עבריות.  

ריווירינד הופקינס הזכיר את חבריו הכהנים את מחלקת חג הפסחא לנוצרים לפנים,  בהעירו,  כי הנה הושמו המעקשים למישור,  ועתה יכולים הנוצרים להתאסף באחוה בבית יהודי לחג פסחו,  ואין איש מכלים דבר,  כי הנה האביב בא לבני האדם.

– אמנם קם ויחי    אמר הכהן הנוצרי היוני הספוריתי. 

__________

 

II. 

וברכת המזון נאמרה,  ואחרי חסל הסדר כהלכתו,  עברו הנאספים הטרקלינה,  מקום שם נכון היה הפונוגראף עם ספור טשאָה.  הכלי היה נודע למר קינגסקורט,  אך מתוקן על ידי מכונה אבתו-מאטית,  מתנועעה מאליה,  שגללה את גלילי הדנג זה אחרי זה.  כן יכול היה כל הספור להאמר,  בלי הפסקות.  וכאשר חפצו השומעים לעשות הפסקה,  או לשוב ולשמוע,  היה דים לשים אצבע לעצור את המעגילה או להשיבה לאחור.  כל בני החבורה ישבו על כסאות או על ספות,  ודוד ישב אצל השלחן הקטן,  ועמד את קנה-הקול אל מול השומעים,  ויגע בכפתור קטן בכלי ויאמר: 

– הדִבֵּר עתה לידידנו טשאָה לוי.

בפונוגרף נשמעה רגע נחרה כל שהיא,  ואחרי כן נשמע קול גבר,  קול חזק: 

– נאספים נכבדים!

עלי להודיע לכם ע"ד מסעות היהודים החדשים.  כל הדבר היה פשוט מאד.  אדמה,  כי נותנים לזה חשיבות יתר מדי.  בהכנה מדינית לא הייתי צריך לעסוק.  המזל גרם.  אין אני פוליטיקי,  לא הייתי ולא אהיה לעולם.  חובה הוטלה עלי ואמלאנה.  חברתנו נוסדה בשם:   חברה חדשה לישוב ארץ ישראל.  היא עשתה חוזה עם ממשלת תוגרמא ע"ד הישוב.  תנאי החוזה ידועים לכל.  כשנשאלתי לפני גמר הטשאַרטער,  הנוכל לשלם לקץ כל שנה את הסכומים הגדולים שהתחייבנו לתוגרמא,  אמרתי:  הן,  בלי פקפוק.  בעת חתימת הטשארטר נצרכנו לסלק לממשלת תוגרמא במזומנים ב' מליון לירא שטערלינג.  על זה נוסף המס השנתי חצי מליון לי"ש לשנה במשך שלשים שנים ורבע ההכנסה של חברתנו החדשה לאוצר תוגרמא.  אחרי תום שלשים שנים הראשונות נחַלק,  כידוע,  את הריוח הנשאר עם ממשלת תוגרמא,  אם לא תבחר היא בהכנסה קבועה    הסך הבינוני מהכנסותינו השנתיות במשך עשר שנים האחרונות.  ממשלת תורגמא חיבת להודיע לנו זאת בשנת השבע ועשרים לחתימת ספר החוזה שלנו.  אמנם כבר אנו יכולים לשער עתה,  שממשלת תוגרמא תבחר עתה במחצית ההכנסה,  מפני שעי"ז תשתכר יתר.  בעד המסים האלה קבלנו את רשות ההנהגה העצמית בגלילות הנועדים לישובנו,  וממשלתו העליונה של השולטן סוככת עלינו. 

והנה נדרשו סכומים גדולים,  וספקות התעוררו,  התצליח החברה החדשה כן.  הארץ היתה דלה מאד,  והתושבים היו עתידים לבוא מקרב דלת העם אשר לנו בכל הארצות.  אמנם היו כמה מוסדות גדולים לטובת הלאום העברי.  הכנסותיהם עלו בש' 1900 עד שנים עשר מליון.  אך הלא חוץ מהתשלומים לתוגרמא,  עוד היו סכומים דרושים למקנה קרקעות,  להושבת עניים,  לעבוד הקרקע,  לנטיעות,  לתקון האדמה.  ומאין מוצא לכסף?   בועד שלנו היו רכי לב שפחדו פן יתפורר כל הבנין.  אני וידידי נחלנו את הנצחון על הפחדים האלה.  הצלחנו להוכיח,  שיסדנו את חשבוננו לא על היש והנמצא לבדו,  כי גם על המוכרח לבוא,  לפי אשר יורה השכל.  התוצאות המוכרחות לבוא עתידות לחזק את מפעלנו שפעלנו בעד העתיד.  בעוד עשר שנים יהיו הנערים שנוביל שמה    לאנשים.  כשיהיו לנו אנשים לא נחסר דבר.  ואת האנשים נביא שמה בעצמנו,  נחנכם כפי שאנו צריכים ונשתמש בהם כפי הנחוץ לנו ולהם,  כלומר אל הקבוץ.  כן עושים בארץ קטנה שבקטנות,  בעם קטן שבקטנים.  אך היהודים שכחו אלפ"א בית"א של עממות זו. 

ועוד דבר אחד נוסף,  שלא ידעו היהודים שלנו,  אף כי הראוהו יום יום במקצועות אחרים:   חשק המעשים החדשים!  אביא דוגמא אחת:   כשנגלה הזהב באחרית המאה הי"ט בקלונדייק השוממה נהרו רבבות שואפי הון אל קרח אלסקא.  אין אני מדבר ע"ד מחפשי הזהב,  כי אם ע"ד הקבלנים שנלוו עליהם.  פתאום הובלו שלחנות,  כסאות,  כתנות,  בגדים,  מזונות,  יין,  רופאים,  מורים לקלונדייק;  בקצור    כל מה שבני אדם צריכים ושאינם צריכים לו הובלו שמה,  יען כי איזה בני אדם מצאו שם ממון בתבנית מצומצמת.  הבאים אחריהם אך מקצתם היו מחפשי זהב.  הם לא חתרו אל השכר הספון באדמה,  כי אם אל זה שכבר יצא לאור.  הם רצו ליהנות מן המוכן.

הפרופיסור לא יכול להתאפק הפעם מקרוא:  ההבינותם?  אך אחיו שרק לו בעוז,  עד כי נכלם וידם.  והפוניגראף הוסיף לאמר:  

– בחרתי בדוגמא זרה \ו,  להראות איך כל הזדמנות-לעסק גוררת אחריה עוד הזדמניות אחרות כשיש חשק למעשים.  כל איש מעשה יודע זאת מהנסיון,  בלי הצטרך לתורת הפרופיסור לכלכלת המדינה.  באמת נמנינו,  אנו היהודים,  מכבר בין בעלי חשק מעשה חרוצים.  אך לעתידותינו לא שמנו לב.  מדוע?   יען כי לא היו ערובות בטוחות    אך משבאו הערובות,  הלא אנוסים היינו להראות בארץ זו לכל הפחות כל כך חשק מעשה כבארצות אחרות. 

על כן לא דאגתי פן לא יאסף הכסף.  כשהארץ נכונה והכניסה תפתח,  יאסף כל סך נחוץ.  וע"כ השיבותי הן על השאלה אם נוכל לקבל עלינו את התשלומין לתוגרמא,  ולא פחדתי פן יגרע אוצרנו.  זה לא היה נסיון,  כי אם סמך על מעשים ישנים ונסיונות ידועים בכל העולם. 

הטשארטר נחתם.  סלקנו את התשלומין.  כשנמסרה לי מאז הנהגת הישוב התניתי לי תנאי,  לבלי יתפרסם עוד הטשארטר.  לא רציתי כניסת מהומה.  כניסת מהומה היתה עלולה לחולל מבוכות.  הדלים שבדלים היו מתנפלים,  החולים והזקנים היו נסחבים ובאים.   היה היו לנו רעב ומגפות.  יש חזיון צרפתי עתיק,  ושמו:  פחד השמחה.  גם אני פחדתי מפני שמחת היהודים העניים.  צריך הייתי להכינם בזהירות.  צריך הייתי להכין גם את עצמנו. 

נשיאות החברה החדשה נבעה.  הנשיאות מינתני למנהל לחמש שנים.  אז נִתַּן לי להוצאות ראשונות א' מליון ל"ש.  אחד מסוללי חשב,  כי זה מעט...  

– מעט ממעט!  קרא קינגסקורט וירמוז בעוז:   סתום נא את הארגז הדופק! 

ודוד שם מעצור לפונוגראף.

– אם רצונך לבאר לנודד-מדבר כמני כל שרש דבר,  עליך לבאר לי כראוי,  כי בלעדי זאת לא אבין את כל טשאָה ואת הטילי-פונוגראף שלו...   מה טיבה של חברה זו?   ההיא החברה שבכפר חדש?   ומה טיבה של נשיאות זו?   ואי מזה בא הכסף,  גם אם לא רב הוא? 

ודוד הניע בראשו: 

– אני מבין את כל השאלות האלה.  אמנם טשאָה לא ידע שעליו לספר גם דברים שהילדים יודעים.  החברה החדשה שהיתה אז,  וזו הקימת עתה חברה אחת הן,  ובכל זאת שונות הנה.  בתחלה היתה חברת מניות,  ועתה היא חברת שותפין.  חברת השותפין היא יורשת חברת המניות. 

– ההבינות?   קרא הפרופיסור.

– לאו!  הנתנו את כספם במתנה?   אם כן זו היא אך אגדה.

– מר קינגסקורט,  מהר יוברר לך,  כשתבחין בין החברות ותכונותיהן.  יש לנו שלשה סוגים.  המוסדות שבסוף 1900 היה להם הון של 12 מליון ל"ש,  חברת המניות שנוסדה ע"י עשירי לונדון חובבי עניננו בקרן קימת של עשרה מליון לי"ש אחרי שהובטח הטשארטר וחברת התושבים השותפים.  בראש האחרוים עמדו ציריהם בקונגרסים.  המנהלים האלה הניעו את ההמונים רק אחרי אשר התפרו עם חברת המניות ע"ד שותפותם העתידה. 

– אתה מפליא אותי,  בן-מלך מן האגדה.  הירצו בעלי מניות נבהלים-להון בדבר כזה?  

– לא נבהלים להון היו,  מר קינגסקורט    השיב דוד.  הם היו סוחרים נאמנים,  שהסתפקו בריוח הגון.  הפשרה בין ההון והעבודה היתה ישרה.  הכסף לבדו,  העבודה לבדה לא יכלה לכבוש את המעשה הכביר.  אנשי הכסף צריכים היו לבטחון כספם,  ואנשי העבודה לבטחונם.  לולא הותנה הדבר מראש,  כי עתה באו מעקשים ברבות הימים.  או היה העם מקפח את זכות בעלי המניות,  או היה לעבדים להם.  שתים אלה נמנעו ע"י ההתחיבות,  שיש רשות לחברת השותפין לפדות את מניות החברה החדשה אחרי עבור עשר שנים.  כסף הפדיון נקצב עפ"י ההכנסה הבינונית של חמש שנים האחרונות בתוספת חמשה למאה.  וגם הותנה,  שסכום הפדיון לא ימעט מסכום המניות עם הרבית. 

ופרידריך שאל:

– אבל איך מצאו התושבים הדלים סכומים כאלה לפדיון המניות?  

– לא כן,  בני    העיר קינגסקורט.  עתה כבר ברור הדבר בעיני.  כשהצליח הישוב,  לא היתה עוד דאגה לתושבים בדבר כסף.  יכולים היו לקבל גם בהקפה. 

– נכון מאד    אמר דוד    כשהחליטה חברת השותפין לפדות את המניות אספה את הכסף הנחוץ בתור מלוה בת 4%.  בזה לבד כבר עשתה החברה עסק טוב.  הריוח הגמור מהשנה החמישית עד העשירית היה בערך בינוני מליון לי"ש לשנה.  עשרים מליון דרושים היו אפוא לפדיון המניות.  בהתחיבות תשלומי רבית מתאימה אל הריוח אשר עד אז,  יכלה לפי זה החברה לקבל בארבעה למאה מלווה של חמשה ועשרים מליון.  הנה כן,  נשאר לה אחרי פדיון המניות חמשה מליון ריוח. 

– בריות נפלאות!   קרא קינגסקורט כמשתומם    אבל איך העשירה חברת המניות? 

– ע"פ רוב,  ע"י הקרקעות שקנתה    ענה דוד.  עלית מחיר הקרקעות באה לרגל העובדים,  וע"פ יושר,  הוסב גם הריוח להם.  הנך רואה עתה איך יכולנו להעביר את נחלת הקרקעות אל השותפין.  הכל היה לרכוש החברה שנקראה מני אז:   החברה החדשה. 

והאדריכל שטיינעק קרא: 

– אולי לא נעים הדבר לארחינו שהשתמשנו בסדרים כה פחותים כמניות וכדומה,  אבל לא היתה עצה אחרת. 

– טועה אתה    השיב קינגסקורט    בחשבך אותי לשור-פר כזה.  הלא באמריקא גרתי.  חברת מניות היא כלי שיכולים לתת בו את הטוב ואת הרע.  כן יוכל אדם לאמר שצלוחית היא רעה מפני שיכולים למלאה רעל או סחי נוזל.  גם חברות ישוב כאלה היו למכביר לעולמים.  היו פחותות מאד ומעולות מאד.   החברה ההודית-המזרחית לא היתה גרועה.  בחברתכם החדשה אני מוצא אפילו צד יושר.  זה דבר השותפין...   אבל הנני רוצה לדעת,  מה היה להלאה.  שוב נא ודפוק את הארגז! 

__________

 

III. 

ודוד שב ויקבע את הפונוגרף,  ומן הקנה נשמע עוד הפעם קול יוסף,  בשנותו את המלים האחרונות:  הנשיאות מינתני למנהל לחמש שנים.  אז נתן לי להוצאות ראשונות א' מליון לי"ש.  אחד מסוללי חשב,  כי זה מעט...  אבל זה הספיק בעד ההתחלה.  אִזַנתִּי את התכנית.  הימים היו ימי סתיו.  אחרי ימות הגשמים חפצתי לפתוח את היציאה המסודרת.  ארבעה ירחי עבודה היו לפני,  ולא שעה אחת לאַבד.

ראשית כל,  קבעתי את לשכת המרכז שלי בלונדון ואפקד בעד המחלקות הנכבדות ראשים שידעתי או שהוצגו לפני כתור מומחים.  סמים למסע אדם,  ריבּנץ למשא הכבודה,  שטיינעק לבנינים,  ווארשאווסקי לבנין מכונות,  אלאדינו לבנין קרקעות,  כהן וברונסטון למזונות,  הארבורג לזריעה ולנטיעות.  לליאונקין נתתי את מחלקת החשבנות,  וּוועלנר היה מזכירי הראשי.  הנני קורא שמותיהם כסדר עלותם בזכרוני.  עוזר ראשון ומהנדס ראשי היה לי פישר,  וחבל על שאבד לנו במותו.  הוא היה אדם יקר,  נהדר,  מלא רוח.  לעולם לא נוכל להספידהו די צרכו.

הדבר הראשון היה,  ששלחתי את אלאדינו לארץ ישראל לקנות קרקעות ככל אשר יוכל.  הוא היה יהודי הישפניולי,  יודע ערבית ויונית,  איש אמונים פקח,  ממשפחת האצילים שראשיהם מגיעים עד גרוש היהודים מספרד.  לפני פרסום הטשארטר היו מחירי הקרקעות ממוצעים.  יכול הייתי לבטוח,  כי אלאדינו המחוכם לא ילכד בפח הסרסרים הערומים שבערומים.  קנין הקרקעות נעשה,  כמובן,  על חשבון מיוחד של החברה החדשה.  שני מליון לי"ש נקצבו לזה.  חמשים מליון פראנק היו הון עתק בערך אל מקחי הקרקעות אז בפלשתינא.  ואחרי כי בעת חתימת הטשארטר התניתי תנאי עם ממשלת תוגרמא שגזרות אסור הכניסה תעמדנה לע"ע עד עת מצוא,  בטוח הייתי,  כי לא יבוא שטף המונים לסחוף את כל אשר אטע.  

מַפַּת ארץ ישראל מחולקת לממדיה היתה שמורה בלשכתי,  ואלאדינו לקח עמו את העתקתה המדויקת.   על המפה היו רבעים רבעים רשומים במספרים,  ואלאדינו הבטיח להודיע לי ע"י הטילגרף את סמני המספר של הרבעים שקנה.  כה ידעתי בכל יום כמה ואיזה קרקעות כבר יש לנו,  ויכולתי לתת פקודותי. 

בעת ההיא שלחתי את חכם הנוטעים הארבורגר לאוסטראליא לקנות עצי תות.  גם מלאתי את ידו בלי סך מוגבל לקנות את כל נטיעות גדות הים התיכון שימצאן כשרות לתועלת ארץ ישראל וליפיה.  אלאדינו והארבורגר נסעו יחד למרשיליא,  ושם נפרדו.  אלאדינו נסע באניה ראשונה לאלכסנדריא,  והארבורגר נסע אט במורד  הַרִיוְויֶרַא,  ויזמן אצל הגננים ואצל סוחרי הצמחים הזמנות שונות לאביב הבא.  בכל יום הודיע את מעשהו לריבנץ.  כעבור שבוע בא הארבורגר באניה יוצאת מניאפול לפורט-סאיד,   ואשמע דבר על אדותיו רק אחרי בואו מליבורנה. 

גם שלחתי מהר את בונה המכונות ווארשאווסקי לאמריקא לקנות כלי עבודת האדמה,  מכונות,  כל מיני מַנִיעִים מִטַּלְטְלִים,  מעגילות לישר הדרכים,  וכדומה.  ככל עוזרי כן גם ווארשאווסקי קבל צו ממני לבלי דקדק בפרטי פקודותי,  אך לעשות כאשר יורה הנסיון המעשי.  לא דרשתי הודעות ארוכות.  אך כל דבר חשוב צריכים היו להודיע לי תכף על ידי הטיליגרף.  כל מי שראה איזה דבר חדש,  מסוגל בעדנו,  חייב היה להודיע לי מיד ע"י הטיליגרף.  כן קבלתי במשך הזמן כמה הערות נפלאות.  מפעלנו צלח יען כי הגיע יותר ויותר למרום קץ התקונים החדשים.  לווארשאווסקי לפני נסעו אמרתי אך:  אל תקנה ברזל ישן!  ויבינני.  

לווארשאווסקי היתה עוד פקודה.  עליו היה לסדר את שיבת הנודדים מאמריקא.  ערך מיוחד נתתי למפלגה זו.  אלה היו אנשים שכבר נתקו את עצמם פעם אחת בעוז רוח מהחיים הדלים וישלימו חקם בבית הספר הטוב של חיי אמריקא.  נויארק היתה בסוף המאה הי"ט המרובה באוכלסי יהודים.  אמנם פליטי אירופא המזרחית לא יכלו להתקיים יפה שם בהמונים כאלה.  הם לחצו איש את אחיו,  ויפלו אפוא מן הפחת אל הפח.  גם שם היתה היציאה מעשה גאולה כבאירופא המזרחית.  היציאה לפלשתינא צריכה היתה להסתדר גם כן באפן הזה.  לווארשאווסקי נתן צו לקרוא לראשי האגודות הציוניות המקומיות למשא ומתן בצנעה.  למען מנוע פזיזות מוקדמת היה עליו לאמר להם:  חברה בעלת הון נוסדה ותקבל זכיות בפלשתינא ליסד שם עבודת אדמה וחרשת מעשה.  עובדים חרוצים וגם סתם עובדים יהיו דרושים בירח פברואר.  הכינו לי רשימות מהמנוים באגודות מקומותיכם.  הפרקים:   שֵם,  מספר השנים,  מקום המולדת,  העבודה עד היום,  מצב המשפחה,  מצב הרכוש.  בין הפועלים שאינם מלוכדים כל צרכם דין קדימה לרווקים,  בין בעלי המלאכות    לנשואים.  כל אגודת מקום מקבלת על עצמה את האחריות המוסרית בעד מנויי רשימתה.  האגודה שבניה נמצאו לא כשרים מאבדת את זכותה להוסיף לשלוח מנוים.  חובת כבוד היא לכל אגודה לבחור את הכשרים באמת.  עליכם מוטל למצא אותם:  ע"י בחירה,  או ע"י מינוי מטעם ראשיכם.  צריכים אתם לדעת איש איש מבני מקומותיכם וחבריכם. 

כזאת,  מלה במלה,  צויתי להודיע גם לאגודות הציוניות המקומיות ברוסיא,  ברומיניא,  בגאליציא ובאלגיר.  לתכלית זו שלחתי אל לעאנקין לרוסיא,  את ברונסטון,  שהוא בן-בית ביאססי,  לרומיניא,  את כהן לגאליציא ואת סמיט לאלגיר.  ליאונקין שב אלי לונדונה כעבור שלשה שבועות,  והנשארים קדמו לבוא כעבור שבועים ימים.  הם קבעו בכל מקום אנשי אמנה שלהם לחליפות מכתבים.  מובן,  כי כל זה צריך היה להעשות בפשטות ובדיוק ועוז.  הודעתי לכל הארצות שלשכתי תעסוק רק עם הסניפים המיוסדים.  לולא זאת היינו טובעים בים של דיו.  ראשי האגודות המקומיות בחרו בועד משותף לגלילות גדולים,  וראשי הועדים המשותפים יסדו להם מרכז מדינה,  ורק עם המרכז הזה היתה לשכתי עוסקת.  צריך הייתי רק לרשימת האגודות המקומיות לגלילותיהן,  לארצותיהן. 

להקל לעצמי את ההשגחה התמידית תקנתי לי תקון קטן.  צויתי להכין לי מחטים עם ראשים של זכוכית,  בעלי צבעים שונים:   תכלת-חום,  תכלת בהירה,  צהוב,  אדום,  ירוק,  שחור,  לבן.  על מפות גדולות של הארצות המיוחדות,  המתוחות על קרשים,  תקעתי את המחטים האלה.  כל צבע הראה את מדרגת הכנתה של האגודה.  פירוש הלבן,  למשל,  שיש שם אגודה נכונה,  שעוסקת בחבור רשימת הפועלים;  ירוק    עובדי אדמה;  אדום    פועלי חרשת;  צהוב    בעלי מלאכות לעצמם;  תכלת בהירה    צעירים בעלי כסף ליסוד אחוזות;  תכלת-חום    אגודות לעבודת אדמה שכבר נוסדו עם קרן קימת משותפת,  ומבקשים רק חלקת קרקע בהקפה;  שחור    האגודות המקומיות,  שהשלוחים על ידיהן לא הוחזקו כשרים;  כן גם היו צבעים מעורבים במחטי ירוק-אדום,  תכלת-צהוב,  ועוד.  אלה הם פרטים קטנים,  אבל הם עזרו לפשטוּת העבודה.  ע"י שֵירות ידיעותי ומַפּוֹתַי יכולתי לפקח במשך שנים בכל יום על מצב תנועתנו עד פרטי פרטיה.  המפות והטיליגרמות האלה לווּני לכל מקום.  אח"כ נוספו גם מחטים עם סמני מספר לסַמֵן את מסלות הברזל ואת האניות.  ידעתי בכל שעה כמה הולכים בדרך,  ואיה הם.  כשהייתי בעצמי בדרך,  שלח לי איש ימיני וועלנר מלונדון פעמים בכל יום את כל הטיליגרמות שבאו.

רבים חשבו לפנים,  כי תקות היציאה תשחית אנשים רבים.  איש לא יאבה לעבוד או למלא את חובותיו,  אם יקוה לנסוע.  הנסיון הראה את ההפך אחרי כי האגודות קבלו רק את המובחרים שבמובחרים,  נולדה בכל מקום תחרות להיות מן המעולים הרשימה היתה לספר הכבוד של הקהלות.  מי שרצה להיות נבחר לנסוע לארץ הקדושה,  חיב היה לעמול באמונה.  כן באה עי"ז גם פעולה טובה מן הצד;  מודה אני,  שלא קויתי לזה גם בחלום.  ובכ"ז הלא נקל היה לראות זאת מראש.  לא אחד מהאנשים שאינם מהוגנים הִתְיַגַע יתר מאשר עד אז,  וירב חריצות.  בתים רבים הוסיפו עי"ז אמץ,  עצלים רבים נהפכו לחרוצים.  וכמו שהתרוממו בפנימיותם,  כן גם דקדקו בחובותיהם החיצוניות.  בהודעה לאגודות נאמר בפירוש,  כי רק אלה שיביאו תעודות יושר מאת בתי הפקודות של ממשלתם יקובלו.  בעד ארחי ופרחי לא היה לנו מקום.  הממשלות,  שידעו היטב את כל הנעשה אתנו,  תמכונו בעל כרחן. 

בשבועות הראשונים,  אחרי שלחי את אלאדינו,  את ווארשאווסקי ואת האחרים,  עוד הייתי עם הסולל הראשי פישער עם שטיינעק ועם וועלנר בלונדון.  אז הונחו היסודות לכל ההצעות הַטֶחְנִיוֹת הגדולות.  הרבה מהן כבר נתקיימו עתה.  מקצתן הוכרחנו לבטל;  עוד אחרות נתקיימו באפן גדול משקוינו.  אין אני אומר שעשינו דברים שלא היו כמהם.  הסוללים האמריקאנים,  האנגלים,  האשכנזים והצרפתים כבר קדמונו.  אבל במזרח היינו החלוצים הראשונים של התּרבּוּת הזאת. 

את שטיינעק צויתי להכין תכניות בתי מעון לעובדים ובתי תחניות.  תבניות אחדות שהוצאותיהן מועטות,  צריכות היו להספיק בתחלה.  העיקר היה למהר לעשות.  מן הנמנע היה לשים בתחלה לב אל היופי.  המעשים הגדולים של שטיינעק ביסוד המקומות החשובים באפן רצוי למטרתם ביופי,  ולפעמים גם בהוד,  באו אח"כ.    בתחלה דאגנו רק למעונות.  בהצעתו הזמנתי בצרפת חמש מאות בתי עץ עפ"י שטה חדשה.  הבתים האלה נטועים כאהלים,  ובמשך שעה  הם בנוים וסתורים.  הבאַראַקין האלה עֻתְּדוּ להיות מובאים בחצי פיברואר למרשיליא,  ששם יקבלם ריבנץ.  אחרי שהוכנו התכניות לתבנית הבתים,  צויתי לשטיינעק להמציא את החמר לבנין ואת הבונים במהרה ובזול לפי ראות עיניו.  שטיינעק נצטוה לכונן תכף את בית פקודות הבנינים,  ואני מלאתי את ידו לעשות ככל חפצו.  אמרתי לו:  לך מהר שמה!   תשובתו הפליאתני בתחלה,  הוא השיבני:   קודם-כל,  עלי ללכת לשווידין ולפינלאנד. 

עתה שִתּקה תרועת צחוק מפי שטיינעק את הפונוגראף.  הזכרון כה פעמהו,  עד כי לא עצר ברוחו מלצחק.  ואחיו כהה בו:  

– עצור ברוחך!  אתה מפריע אותנו! 

ודוד צריך היה לקבוע את המעגילה שנית,  עד כי המלים האחרונות נשמעו עוד הפעם...   הפליאתני בתחלה.  הוא השיבני:   קודם-כל,  עלי ללכת לשווידין ולפינלאנד...  הן לא זו הדרך לפלשתינא!  אבל נמהר הייתי במשפטי.  לשווידין נסע לקנות עצים;  לשוויץ,  לאוסטריא ולאשכנז לשכור צעירים שהשלימו למודם בבת"ס  הטחניק.  

כעבור ששה שבועות היתה לו לשכת הבנין הראשונה פתוחה ביפו,  עם מאה סוללי בנין וציירי בנין,  וביניהם נמצאו גם מצוינים.  השמועה ע"ד צרך אמני טחניק יהודים פשטה ע"י אגודות הסטודנטים בכל בתהמ"ד הגבוהים.  גם הלום ראינו את אשר יכולנו לראות באגודות המקומיות.  התקוה למצוא עבודה בארץ ישראל חזקה את חשק עבודת הצעירים.  הם לא בלו זמנם בדברי הבאי מדיניים או בקלפים.  אך דאגו להיות מהר לבעלי מעשה. 

העצים שקנה שטיינעק בשווידין והברזל מאשכנז ומאוסטריא מסר לריבניץ הממונה על הובלת המשאות.  ריבנץ בא בדברים עם חברות מסלות הברזל ואניות הקיטור.  הוא היה מומחה גדול בתעריף,  ובמשך ירחים אחדים גמר את המוטל עליו.  עתה אין זוכר את גודל מעשהו, מפני שעתה רבה תנועת האניות בין חופי יַמֵנו ובין אירופא.  אבל בשלש,  ארבע השנים הראשונות,  צריך היה לחדוּד  ולבּוּן מיוחד למצוא דרך ההובלה בזול.  ריבנץ השתמש בהזדמניות נפלאות,  באניות ספרדיות,  יוניות,  אפריקניות-צפוניות.  חושד הייתי בו תמיד,  שהוא עוסק בהובלה כמו בספאָרט,  בתענוג מיוחד.  הוא היה מוביל ומעביר את מה שהיה מעביר בנסיעות נפלאות שבנפלאות ובקפנדריות.  אבל למועד הנכון היו תמיד במקומם,  ואז הוברר,  כי בחר דרך ארוכה להפטר ממס הָרֵבֶץ.  בידו היתה האניה כבית מלאכה שט.  גם לו היתה במחלקתו הרבה מפות עם מחטים מְגֻוְנָנִים,  שפירושם היה:  תבואה,  קמח,  צוקר,  פחמים,  עצים,  ברזל וכדומה.  כשחפצתי לדעת את מצב החמר,  צריך הייתי לבוא אך אל לשכתו,  ובמשך רגעים אחדים ראיתי כל מה שיש לנו.  הוא קמץ לנו עי"ז סכומים  לאין חקר. 

אף זה היה רעיונו,  לבוא בדברים עם בתי הממכר הגדולים באנגליא,  בצרפת ובאשכנז עוד לפני ראשית היציאה.  בבתי הממכר האלה היתה סחורה ישנה לרוב,  ובעליהם שמחו למצוא קונים,  ולנו היתה הֲקָלָה גדולה שלא היינו צריכים לדאוג,  איה ימצאו התושבים החדשים מטות,  שלחנות,  מלתחות,  כרים וכסתות,  קדרות,  קערות בגדים ונעלים.  הספוק הזה לעצמו הוא ענין קשה.  בחרנו להניח זאת לבעלי הממכר הגדולים ההם להתחרות ולעשות עסקים.  אמנם לא קונים עשירים מצאו בין הנודדים העניים.  הם לא יכלו לקנות במזומנים,  כי אם לשלם לשיעורים.  אך ערובה היתה להם מאת החברה שתשלם בעדם בנכיון משכרם,  אם לא ישלמו בעצמם.  בדרך זה הוזלו הסחורות האלה עד תכלית הזול האפשרי.  התחרות היתה חפשית,  וגם נמנע הדבר שבעלי בתי הממכר יעשו יד אחת.  תנאי התנינו מראש,  כי באפן זה לא תשלם החברה. 

כן עשינו בשנים,  שלשה ירחים הראשונים את השוק הראשון.  בשעה שהאגודות המקומיות טרחו בבחירת המסוגלים שבמסוגלים פתחו סוחרים אנגלים,  אשכנזים וצרפתים את סניפי בתי ממכרם בחיפה,  ביפו,  ביריחו ולפני שערי ירושלים.  יושבי הארץ הביטו בתמהון בְּהֵרָאות חזיונות המערב האלה,  ובתחלה לא ידעו פשר.  במכתב שנון מתאר שטיינעק את תמהון בני המזרח.  "כגמלים כבדי ראש הם עומדים ומסתכלים"  כותב ידידנו.  אך ילידי הארץ החלו מהר לקנות,  וקוני בתי הממכר האלה באו מדמשק ומארם צובה,  מבגדד ומלשון הים הפרסי.  כן נראו עוד לפני ראשית עבודתנו עקבות תחית המסחר.  אחרי העסקים הטובים בירחים הראשונים החלו בעלים אחדים לעשות את הסחורה בארץ ישראל עצמה,  לקמץ את הוצאות המשלוח.  זאת היתה ראשית חרשת מעשנו. 

אחרי כן נשמעה תלונה כנגדי,  שעזרתי ליחידים להעשיר.  גם במכ"ע נאצוני.  אחת היא לי.  מן הנמנע היה לעשות באפן אחר,  ואי אפשר לעשות כרצון איש ואיש.  צריך הייתי להשגיח רק איש מפקידי החברה החדשה לא ישתכר יתר מן הראוי לו.  על זה שקדתי    זאת יודה כל איש.  גם ידוע,  כי לי אין הון.  אבל כי השתכרו קבלנים חפשים שכר רב,  זה היה אך רצוי לעניננו.  כל מקום ששם מוציאים זהב מן האדמה,  בני אדם רצים שמה.  איך רוחצים את הזהב אחת היא.  אין אני בז לתורת המוסר והרגש,  אבל צריך לשים לב גם אל המצב החמרי.  

עוד הפעם אני מדלג אל קורות שבאו אחרי כן.  אחרי נסוע שטיינעק,  היה לי פנאי לבחון את הצעות פישער אהובי.  הצעותיו לבנין רחובות,  לתעלות מים,  למסלות ברזל,  לחופי ים,  היו הצעות מופת.  האדיר במפעליו,  התעלה המחברת את הים התיכון עם ים המלח,  עם ההשתמשות בהבדל רום השטח,  כבר היה מוצע לפני אז.  סולל שוויצי,  נוצרי,  שמרוב התלהבות לציונות נתגייר ונקרא בשם אברהם,  עזר לו.  פישר הענו היה קורא לעוזרו זה:  אבי הרעיון ומחוללו.  המפות הנפלאות של ראשי מטות הצבא האנגלים,  וביחוד המפה הבולטת של ארמסטראָנג,  שיצאה לאור ע"י חברת האנגלים תרי פלשתינא,  היו לנו לעינים.  אז יעצתי ליסד החברה הראשונה למסלות ברזל.  מובן,  שהמסלה הדלה מיפו לירושלים לא הספיקה.  ראשית נחלט לבנות מסלה מיפו דרומה לפורט-סעיד,  וצפונה דרך קסריא,  חיפה,  צור,  צידון לביירוט,  עם חבור לדמשק.  אח"כ    המסלה החדשה לירושלים,  מסלת הברזל של עמק הירדן עם סעיפי מזרח ומערב על ים כנרת ומסלת הברזל הלבנונית.  ההון נאסף ע"י ווארשאווסקי באמריקא וע"י ליאונקין ברוסיא.  ריבות היו לי עם מנהלי המחלקות בדבר ערובות הנשך    אבל דעתי הכריעה.  היום כל זה הוא מעשה ישן נושן,  והמסלות הן קנין החברה החדשה. 

סמוכה לשאלת הובלת המשאות היתה שאלת הבהמות.  הן חפצתי לכונן עבודת אדמה גדולה.  צריך היה לא רק לקנות עדרי בקר וצאן,  אך גם להביאם לא"י ולכלכלם שם.  משא ומתן קשה היה לי בענין זה עם הממונה ברוהנסטון.  הצעותיו לא ישרו בעיני.  יראתי לקבל את עצתו לקנות עדרי אלפי שורים בארצות הדוניי ולהובילם בדרכים רחוקות בים וביבשה,  וברוהנסטון האיץ בי,  כי היום קצר.  ואני אמרתי טוב לקנות במצרים,  אך גם בזה מצאתי מכשולים. 

בירחים הראשונים לא יכולתי לזוז מלונדון.  אך פעם אחת עשיתי טיסה קטנה לאשכנז,  ואתבונן שם אל המחרשה החשמלית.  הייתי כאיש נדהם למראה ההמצאה הנפלאה.  המחרשה החשמלית היא בעיני הדבר הגדול בגדולים שנתנה לנו המאה הי"ט.  עתה מתוקנת היא יתר משהיתה.  אך גם אז כבר מצאתיה טובה מאד.  מהר קניתי כל המוכן בבית חרשת המעשה ההוא ואעש הזמנות כמה שיוכלו להספיק לי עד פברואר,  ואודיע ע"י הטיליגראף לווארשאווסקי לנויארק:   קנה מחרשות חשמליות כמה שתוכל עד פברואר    ובשובי לונדונה קבלתי ממנו תשובה כי קנה שלש מאות. 

המציאה הזאת הקלה מעט את דאגותי.  עוד אני זוכר את הרגע המבדח עם ברוהנסטון.  אמרתי אליו:   אהובי    מיותר אתה לי בדאגותיך ובטרדותיך    אין אנו צריכים עוד לשורים!    אך בצחק כל הסובבים אותנו הכרתי,  כי נכשלתי שלא במתכוין בלשוני,  ואמהר ואתקן את הטעות,  וברוהנסטון התרונן,  וכמהו כל אשר אתנו.  אמנם ידידנו ברוהנסטון לא נעשה מיותר.  עוד הרבה היה עליו לעשות,  אף בהגרע מספר השורים.  עוד להרבה סוסים,  פרות חולבות,  צאן,  עופות,  ומספוא כשעור הזה היינו צריכים.  שלחתיו להולאנד,  לשוייץ ולאונגארן לקנות את הדרוש. 

תחת שורים נצרכנו לפחמים בעד המחרשות.  דבר זה נמסר לריבנץ.  אז עוד לא היו פחמי אסיה מצוים כמו עתה.  ריבנץ הצליח להשיג באנגליא במשך כ"ד שעות ע"י חליפות תלגרמות את כל מתכנת הפחמים.  אז עוד לא היה לנו כח המים של תעלת ים המלח.  עתה הן אין אנו צריכים לפחמי אנגליא,  לחרוש אדמתנו,  גם הלוקו-מוביל בצדי השדות היה לנו לדבר נושן.  עתה אנו מוליכים את הכח ע"י החוטים מאשדות הירדן,  מתעלת ים המלח או מֵיִבְלֵי הלבנון וּהחרמון על פני כל הארץ אל המחרשות.  תחת הפחמים יש לנו מים. 

זה היה בעיקרו התקו...  

פה הפסיק הפרופ' שטיינעק פתאום,  ודוד עצר את המעגילה. 

– עלי להעיר הערה אחת    אמר הפרופיסור    זו היא הערה כתובה בסגנון סופרים.  אל נא תקצפו!   היודעים אתם מה כל זה ששמענו עד עתה מאת טשאָה הנעלם?   חד גדיא החדש.  ההבינותם? 

קינגסקורט,  כמובן,  לא ידע זאת.  חד גדיא חד גדיא    הוא הספור האחרון בס' ההגדה,  חציו לצון חציו רמז,  ואתא שונרא ואכל לגדיא,  ואתא כלבא ואכל לשונרא וכו'  ואתא הקב"ה.     

– כן    העיר הפרופיסור    ואתא פחם ושרף לתורא,  ואתא מים וכבה לפחם...  

וליטוואק הזקן אמר: 

ועל הכל    האלהים    עד הגדיא. 

__________

 

IV. 

השעה היתה מאוחרת,  והשומעים יָגעו.  ועל כן נחלט לדחות ליום אחר את יתר דברי הפונוגרף. 

החבורה יצאה. 

הלילה היה ליל ירח בהיר בשחקים,  והטיול ממעון הקיץ של ליטוואק לארך גדות הים עד בית המלון היה טיול מְעַדֵן ומשובב נפש.  קינגסקורט הלך בראש עם הפרופ' שטיינעק,  הלך ושאל הלך ושאל.  לאט לאט התעורר בו הרגש לענין-היהודים הזה,  אף כי מסר וחזר ומסר מודעות,  כי רק בגלל הגאוניות של חרשת המעשה החדשה הוא שם לבו לזה.  לבריות,  יהיו יהודים או אינם יהודים,  לא יוכל לשים לב.  הוא יהיה תמיד צורר בני האדם,  ואולת היא בעיניו לאהוב את הָרֵעַ,  שאיננו ראוי להיות נאהב.  אבל כקבלנות ענקית טובה בעיניו יציאת היהודים הזאת,  וגם יחפץ לשמוע את יתר דברי הפונוגראף.  

יתר ארחי הסדר התהלכו צמדים,  או לשלשה,  הלך ושוחח.  באחרונה התהלכה מרת שרה עם פרידריך.   הוא היה נמוג בדמעות,  ולא הביע לחברת טיולו אף מלה אחת.  כמעט כבר הגיעו אל מטרתם כאשר שננה לשונה לעקצו בגלל דומיתו.  אז התעורר ויאמר:

מה נפלא הליל!   הירח על ים כנרת    וכל הנפלאות האלה,  שהן כה טבעיות.  גם אני חפצתי לשאול את שאלת הסדר:   מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?   כבר אני משער:   על ידי החירות.  זו היא החירות הקדושה שעל ידיה נהיה לאנשים...   אח,  מרת שרה,  אשרי מי שיוכל לחיות ולעזור פה. 

– האתה לא תוכל? 

– לא!  קינגסקורט אומר לנסוע מהר. 

– מה?  השיבה בצחוק    זה יתוקן.  שניכם נתונים ברשותנו.  אתה כמציל משפחתנו,  והוא כידידך.  בקרוב אקבע פה את ישיבת האדון לאֶווענברג    בבקשה,  אל תמחה!   הן גם לי המשפט לדבר דבר.  וגם את המְנַהֵם הזקן אדע לקשור בעבותות אהבה. 

ופרידריך קרא בקול עליז: 

– התחפצי להשיא לו אשה? 

– לוא חפצתי,  כי עתה יכולתי.  יכולתי,  למשל,  להשיא לו את מרת גוטלאנד,  או את מרים אחות בעלי. 

– זו מהתלה אכזרית יתר מדי כנגד הזקן. 

– אין גבר    השיבה בכבד ראש    זקן מדי לקחת אשה.  זה יתרון זכיותיכם לעולם,  למרות שווי זכיותינו עמכם.  ועוד:   עבותות אהבה אחרים לי לקשור את מר קינגסקורט שלך.  הוא מתרפק באהבת פריטץ הקטן שלי.  הלא זאת רואה כל איש,  ואין פלא,  כי אמנם אין ילד נחמד כפריטץ שלי.  

ופרידריך ענה אחרי קול-אֵם זה: 

– אמנם הוא יפה מאד.  

– ויותר שהוא יפה,  הוא חכם,  ויותר שהוא חכם,  הוא טוב    אמרה ברגש    הנני אומרת לך,  כי אחרי אשר כה הסכין להשתעשע עם הילד,  לא ירפה ממנו. 

צחוק קל סלסל את שפתי פרידריך כשמעו את דברי התום מפי האשה הנבונה,  ולא רצה לשלול ממנה את אמונתה,  כי הזקן לא יוכל להפרד מן הילד.  ואמנם    הוסיף פרידריך לחשוב בלבו    הילד הוא באמת נחמד מאד.  באחד הימים ראה פרידריך את הזקן  זוחל על ארבעתים,  והילד רוכב עליו. 

הזקן נכלם מעט,  ויקם ויאמר אל פרידריך:  הנער הזה יהיה לפרש,  ואל הילד פנה ויאמר:  ועתה לך אל אומנתך,  פן אכך. 

והילד ידע,  כי אך התולים עם הזקן ויוסף להלחץ אליו,  ולא עזבהו,  וכאשר רצה הזקן להפרד ממנו צרח בקול מר,  ואז העמיד הזקן את פניו כמתנדב,  בגלל השלום,  ויוסף לשעשע את הילד.  

כי הוא בא בימים,  ולא ידע את העריצות ואת הקסם של ילד קטן.  הוא לא שער,  כי עולל כזה,  שאֹדם חכלילי שפוך כזהר השמש על פניו הקטנים,  רב כחו לצודד נפש איש.  ויען כי לא שער דבר,  וגם לא יכול לעמוד על נפשו היתה עַבדותו מַצחיקה מאד.  פריטצי הקטן קרא לזקן את השם אָטטאָ.  הבלשנים שבחברה זו מצאו פשר,  כי יסוד השם הזה הוא:  "היה האָטטא",  הן ההברות הראשונות שהחליפו ביניהם אדאלברט לבית קאֶניגסהוף,  המכונה קינגסקורט,  ופריטצי ליטוואק.  אם כה ואם כה,  מר קינגסקורט היה לאָטטאָ. 

כל עוד היה פריטץ הקטן בעולם המעשה,  לא יכול אָטטאָ לעסוק ולטפל באיש זולתו.  רק אחרי אשר העריץ הרך,  בעל הלחיים החכליליות,  נרדם אחרי ארוחת הצהרים,  יכול היה קינגסקורט לדרוש לשמוע את שאר ספור יוסף לוי.  לא כל הנאספים אתמול באו גם היום.  מרת גוטלאנד שעמדה בראש חברת נשים מבקרות חולים,  טרודה היתה באחד מבתי המרפא.  הפּאָפ שב לצפורי.  גם האבא איגנאטיוס לא יכול לבוא.  האחים שטיינעק הבטיחו לבוא מהר,  אך הלא יוכל הפונוגראף לשנות ולשוב לשנות את הדברים.  ועל כן יוכלו גם אלה אשר יאחרו לבוא    לשוב ולשמוע. 

דוד צוה להביא את הפונוגרף אל הטרקלין שבמכפלה הראשונה,  הסמוך אל החדר אשר בו שכבה אמו החולה.  מצבה היה טוב מעט מאתמול.  אפשר היה להביאה על הכסא המגולל.  היא ישבה,  ועל פניה כעין הדנג שחוק-צער,  ואזניה היו קשובות כאזני האחרים.  לימינה ישבה מרים על הדום כסא,  ופעם בפעם חבקה את כף אמה.  הזקן ליטוואק הרויח לעצמו בנקליט גדול,  וכן גם קינגסקורט.   רשיד-בי עזר לדוד בתקון הכלי,  ואחרי כן ישב על מקומו שאנן.  מר הופקינס הטוב ישב עם פרידריך בקרן זוית.  פרידריך יכול היה להשקיף מעל לראשי הנאספים בעד החלונות על פני הככר עד ההרים אשר מעבר לים.  ובינו ובין תמונת הנוף תבנית מרים מופעת,  והיא עוטה אור כולה. 

דוד קרע את המעגילה וקול יוסף לוי שב אל המלה האחרונה בספור מיום אתמול:   זה היה בעיקרו התקון הראשון.  

ותהי רוח החיים באפנים.  שמועות טובות באו מאת אלאדינו על דבר הקנינים הטובים שהצליח לקנות.  שטיינעק הודיע,  כי בחדש מאֶרץ יפתח בחיפה בית משרפות לבנים ובית מלאכת שיד ע"פ תקונים חדשים.  ווארשאווסקי וליאונקין בשרו,  כי רוח טובה שוררת בכל האגודות המקומיות.  ברוֹנסטוֹן וכהן כבר קבלו ערובות להשיג את המקנה לימי האביב הבאים. 

וחובתנו היתה לזכור לא רק את העניים הגמורים,  כי גם את אלה שיש להם הון רב או מעט,  והם חפצים לנסוע לארץ ישראל.  לא נכון היה הדרך לעזור לאלה באפן שנעזרו העניים,  ע"י המצאת עבודה,  או ע"י תמיכה.  בעדם ראוי היה למצוא ישע אחר.  החזקתי בדעתו של הכדיב ישמעאל המצרי.  כל מי שהתחיב לבנות בית בהוצאות שלשים אלף פרנק לכל הפחות,  היה מקבל מאת ישמעאל את הקרקע חנם.  גם אני עשיתי כן,  אך תנאי התניתי כי לשנת החמשים ישוב הקרקע אל החברה החדשה.  הלא גמרנו בדעתנו לשוב לשים בארץ את היובל העברי העתיק.  הכל יודעים איך הצליח הכדיב בעצתו הישרה לבנות את קאהירא בצבי תפארתה.  גם בינינו דמתה פעולת החק לפעולתו שם.  כמעט אך הודיעו אנשי האמנה אשר לנו את דבר ההנחה הזאת,  ומהר באו מכל הארצות הודעות המונים המונים מאת החפצים לבנות.  אז אִזן המזכיר הראשי וועלנר עם הסולל הראשי פישר את התקנות בעד החפצים לבנות.  תבניות חיפה,  יפו,  טבריא ועוד מקומות אחרים כבר היו נכונות בכלליהן לפני צאת שטיינעק.  גם המציא ארדיכלנו טפוסים רבים לבתי אזרחים.  העתקות התבניות האלה,  ועל כל אחת מחיר העבודה,  שֻלחו אל החפצים לבנות,  וגם נאמר להם,  כי אין הם חיבים לחקות אך את התבניות האלה.  ביום 31 מאֶרץ,  בראשית ירח האביב,  נועדה החלוקה הראשונה של הקרקעות.  בעת החלוקה הזאת נועדו לקבל קרקעות כל אלה שבקשותיהם נתקבלו עד היום ההוא,  אך מראש הותנה,  כי החפץ בקרקע לבנין יכנס בתור חבר לחברת התושבים,  וסלק לאוצר החברה החדשה במזומנים או בשטרי ערך את שליש הכסף הדרוש לבנין,  וגם יבא בעצמו או ע"י שליחו ליום החלוקה.  כסף הפקדון הזה רשאי היה לתבוע שישיבו לו אחרי תום הבנין.  

אז צויתי לוועלנר לתקן תקנות בדבר חלוקת הקרקעות לבנין.  ביום ראש חודש האביב נתנה הרשות ביד פקיד החברה החדשה לבחור בכל מקום ששם נמצאו חפצים לבנות    ועד של שלשה,  של חמשה,  או של שבעה אנשים,  נבחרים מן הבאים.  לחלוקת הקרקעות קדמו אלה שחפצו להקדים לבנות.  וכשחפצו בעת אחת היה דין הקדימה לאגודות גדולות לפני הקטנות.  באחרונה באו היחידים.  וכשכל התנאים היו שוים,  הכריע הגורל.  לאגודות נִתּן משפט הבכורה,  כדי לעזור לכונן היטב את יסוד הישוב ע"י אנשים שכבר היו חברים ויתלכדו.  לרגל הדבר הזה התחברו גם היחידים לאגודות,  והאגודות הקטנות התחרו יחד ותהיינה לגדולות לבל יגרע חלקן.  כן נמנעו ריבות בתוך חירות גמורה.  גם נקבעו תקנות לחלוקת המקומות בין חברי האגודה.  המקבל עליו בשעור גדול את מסי המקום קבל גם כמדה זו קרקע יתר.  מסי המקום נועדו לתקון המסלות,  לתעלות,  למאור,  להספקת המים וכדומה.  החקים הישרים האלה לא פגשו כל מכשול.  על פקיד החברה היה לכתוב תעודה,  והועד היה חותם.  התעודה שֻׁלחה עוד ביום ההוא אל לשכת זכיות הקנין של הנהגתי הראשית בחיפה.  אם היתה עשויה עפ"י החקים ולא נשמע שום ערעור היה לה תקף,  וכעבור שבוע קבל מי שהתעודה כתובה על שמו שטר אפותיקו.  כשהיה ערעור,  בקרה נעשתה במקום ששם נכתבה התעודה.  למטרה זו יסדתי בתי פקודות נוסעים,  שהיו כסניפים להנהגתי הראשית בחיפה.  בכל בית פקודות כזה היו שני פקידים יודעי דין ומזכיר אחד.  לבית פקודות כזה נתנה רשימת המקומות שמשם באו הערעורים,  וחובתו היתה לנסוע ממקום למקום ולחקור חקירותיו.  התוצאות הוטלו ע אלה שנמצאו חייבים בעברת דין.  בעד לשכת זכיות הקנין צויתי לוועלנר להביא לי חמשים יודעי דין מוסמכים וד"רים צעירים לחכמת המשפטים מארצות שונות.  צריכים היינו ליודעי דין בעלי לשונות שונות.  יען כי חליפות המכתבים היו גם כן בשפות שונות. 

רוב המכתבים היו הידיעות,  שהוצרכנו לשלוח לשואלים אותנו בדבר עסקים שונים שיש לעשות.  במקצוע זה עבדו יודעי הדין שתחת וועלנר שכם אחד עם המחלקה הטֶחנית שתחת פישר.  הודענו במה"ע בכל הארצות כי מבקשי עסקים,  החפצים ליסד איזו חרשת מעשה באחת מארצות גדות הים התיכון,  והון בידם,  יכולים ליהנות עצה ותושיה בדבר אפני העבודה,  ולעת הצרך גם כסף בהקפה לצרכי מכונות.  כל פוסתה הביאה לנו חבילי  חבילין של מכתבים מאלה שהגיעו אל מערכות מה"ע שבהם הודענו את הודעתנו.  התשובה היתה קלה,  כי רוב השאלות נגעו אך אל הארץ:  איזו היא.  בעד השאלות השוות הספיקו תשובות שוות,  שהכינותי לי בדפוס.  ועל הסופרים היה אך לכתוב את האדריסין.  אך במהרה נמצאו בין רבבות כותבי המכתבים גם איזה מאות בעלי הצעות נכבדות.  ולא רק מבין היהודים.  בתחלה היו הרוב לא יהודים, וביניהם אשכנזים פרוטסטנטים ואנגלים,  מפני שהם העסקנים החרוצים שבחרוצים בישובו של עולם.  בעריכת התשובות לא שמנו לב אל העם ואל  הדת.  כל הרוצה לעבוד את אדמת ישראל היה רצוי לנו.  לשכת הטחניק ולשכת המזכיר שלחו את תשובותיהן בתום ומישור.  מובן,  כי בטרם נכנסנו בעסקים עם איש,  הקדמנו לחקור על אדותיו אם ראוי הוא לכך.  לראוים עשינו את כל ההנחות האפשריות.  דורשי העסקים שפנו אלינו לא נזקקו לשלם שכר למוד כאלה הפונים אל אחרים.  מאתנו נודע להם איה כבר יש תחרות יתרה,  ואיה איננה עוד.  עסק החברה החדשה דרש,  שכל העסקים הסמוכים אליה יצליחו.  ע"כ שמשנו את בעלי העסקים החפשים כאלו היה זה עסקנו שלנו.  מהשאלות והתשובות האלה של לשכת המזכיר הלונדוני התפתחה מעט מעט המחלקה אשר לנו לסטאטיסטיקת העבודה והעסקים.  עלינו לשבח הרבה למחלקה זו בעד התועלת שהביאה לנו.  מידה זאת לנו שעלינו למדרגה הנכחית:   חירות בלי עודף עבודה בבהלה,  סדר בלי לחיצת היחידים. 

אחרי אשר תקנתי דבר זה ועוד כמה דברים עסקתי בענין מצהיל...  

ברגע זה רמזה מרת ליטוואק החולה בידה לבנה,  ודוד עצר מהר את המעגילה ויחש אל אמו.  היא היתה יגעה ותבקש לשכוב במטה,  ודוד ומרים הסיעוה על כסאה לאט אל החדר הסמוך.  הכואבת האמללה קרצה בעיניה כמברכת ברכת פרידה את הנאספים.  אז נסגרה הדלת.   ליטוואק הזקן התאנח,  וגם יתר בני החבורה היו עצובים. 

__________

 

V.

אחרי רגעי מספר שב דוד,  וישאל את ידידיו היבקשו לשמוע את יתר הדברים,  ואחרי השיבם ברצון שב וינע את הפונוגראף,  ויוסף לוי שאינו-נראה אמר:  

...  עסקתי בענין מצהיל.  בעיני רבים היה הדבר הזה בתחלה אך תענוג וטיול,  וגם התלוצצו בי.  וזה הדבר:  אני בניתי את אניית החכמים, ואומר להשיב את היהודים השבים באניה הזאת.  חפצתי שֶבְּהֵרָאוֹת האניה הזאת על הים התיכון,  יהיה זה לבדו אות מראה,  כי עת אחרת באה. 

ההכנה לא היתה קשה.  עשיתי חוזה עם הפקיד הראשון של לשכת מסעות אנגלית,  ואודיעהו את מערכי לבי,  וכעבור ארבעה עשר יום הציע לפני את רשימת ההוצאות,  את תבנית הבנין ואת פתשגן כתב החוזה.  אז שכרתי את האניה החדשה והמהודרת האיטאלקית  "פוטורא" ההולכת בין ניאפול ובין אלכסנדריא.  האניה נועדה להיות נכונה בגינוא ביום החמשה עשר לחדש מאֶרץ ולהיות ערוכה בעדנו במשך ששה שבועות.  אחרי כן צויתי על פי רב-המסעות שלי להכין צידת חמש מאות נוסעים במבחר בתי המלון האיטאלקים,  המצרים,  האסיים-הקטנים והיונים.  לנוסעים היתה הרשות לבוא לאניה  "פוטורא" בגינוא או בניאפול כרצונם.  כרטיסיהם נתנו להם את זכות הנסיעה בכל מסלות הברזל האיטאלקיות והדירה בבתי המלון הראשונים במעלה.  לכאורה היתה הארחה כאחת ארחות הנוסעים לשם תענוג לארצות המזרח,  שכבר היו נהוגות אז.  אבל היא היתה יתרה מזו.  העדינות והגברים,  שקראנו להם למסע-האביב לששה שבועות להיות לארחינו בארץ הקדם,  נמנו בין אצילי הרוח שבארצות ההשכלה.  ועד של סופרים ואמנים נוסד לחבר את רשימת ארחי הכבוד האלה.  טובי העולם נקראו,  כמובן,  בלי הבדל אומה ודת.  הבחירים נקראו,  ויבואו ברצון לא רק לשם מסע האביב,  אך גם לפגישה נעימה עם הדומים אליהם.  על ה"פוטורא"  נפגשו משוררים ופלוסופים,  ממציאים ומגלים,  חוקרים ואמנים מכל המקצועות,  חכמי מדינה,  דורשי תורת כלכלה,  פוליטיקים וסופרי מכ"ע.  הכנות מספיקות הוכנו בעד הגופים והנשמות    כיד המלך.  רב המסעות המציא את כל המותרות שהיו מצוים במבחר מסעות הטיול שבימים ההם.  נחלט שארחי ה"פוטורא"  יתענגו במשך ששה שבועות ענג שאיננו פוסק ושאין כל פגימה עליו.  מלהקת הנוגנים,  שנגנה בעת הסעודות,  עד מה"ע של האניה שהיה יוצא לבקרים    דבר שלא נשכח.  והרכבת חבורת הנודעים היתה לערובה,  כי המה"ע הזה לא יהיה חסר דברים מושכים את הלב.  נסיעות ארוכות היו בקרבת גדות הים,  ובכל חופי הים היו טיליגרמות חדשות מכל העולם מיחלות אל ה"פוטורא".  כשעצרה האניה מהלכה באחד הנמלים,  נדפסו התלגרמות האלה במה"ע של האניה ביום המחרת בבקר.  אך מעולה מזה היה חלק-הספרות.  מאורעות היום ועלילותיו תארוּ על ידי עטי סופרים שנונים שבשנונים.  ביחוד נדפסו במה"ע ההוא שיחות הסעודה כצורתן,  והן היו אחרי כן לתהלה.  קרא קראו להן שיחות אפלטון החדשות.  על כל השאלות הנשגבות נדברו שם.  הנבחרים בגאוני הרוח אשר בין בני האדם הביא איש איש את  את רעיונותיו המעוררים.  אזכיר רק ענינים אחדים מאלה שעלו שם על שלחן חכמים.  דברו על דבר תקון צבור בני אדם לרוח חדשה,  על דבר החנוך ע"י האמנוּת,  על דבר תקון רכוש הקרקעות,  על דבר סדור מעשי הצדקה,  על דבר השגחה על פועלים,  השפעת האשה על עניני העם,  התפתחות הטחניק,  ועוד דברים של תועלת קימת.  שיחות  "פוטורא"  היו זה מכבר לסגולת ספרות העולם.  אני בעצמי יודע אותן רק מפי הקריאה,  כי לשמען לא זכיתי.  הן לא הייתי פנוי לקחת חלק במסע-הטיול האחד הזה,  כי טרוד הייתי.  זה כבר הייתי בחיפה,  כשעמדה האניה  "פוטורא"  על העגן בגינוא.  אך קרא קראתי אל מה"ע של האניה ההיא בנחת ובתודה שאין כמהן.  לא פילוסוף אנכי,  ומה גם בימים ההם לא היתה דעתי פנויה לדברים נאצלים מעולם המעשה.  אך יגעתי להחליף לרוח מעשה את מקצת השיחות מן ה"פוטורא".  כי לי נראה,  שמה"פוטורא"  דבר הרוח האנושי אל העם העברי,  בשעה שהעם הזה נגש אל עבודתו לכונן את חייו החדשים.  ראוי היה לשים לב אל התורות ההן.  ביחוד גדלו ותשגינה כאשר דרכו כפות רגלי ארחינו על אדמת פלשתינא.  אניית החכמים נסעה לארך גדות הים.  והחכמים נסעו,  נדדו,  אגודות אגודות קטנות בקרב המדינה,  ורב-המסעות שלי דאג להם להכין את כל הדרוש גם למסעות האלה לשוט בארץ...   לא כל החכמים עסק במקצוע אחד.  חוקרי האדמה לא רצו להתבונן במה שהתבוננו טחניקי-החשמל;  חכמי הצמחים לבדם והארדיכלים לבדם,  הציירים לבדם וחכמי הכלכלה לבדם.  האגודות המיוחדות סרו אל ה"פוטורא"  ותשובנה כחפצן.  רוח הרֵעות המרוממת ומשובבת הנפשות שעל ה"פוטורא"  השפיעה ענג כה נעלה,  עד כי האנשים לא רצו לעזוב את האניה.  קצתם ראו מכל הארץ אך את שטח מסלת הברזל לירושלים ואת העיר הזאת.  על דבר סופר שנון אחד יסופר,  כי הוא לא עזב את האניה.  הוא היה אומר:  האניה הזאת היא ציון!   ואחרי כן כתב ספר על דבר הארץ ויושביה. 

אמנם הוא יכול לדלות את ידיעותיו ממקור נאמן,  כי בני החבורה שנסעו לעברים שונים שבו הלוך ושוב אל ה"פוטורא"  ויביאו מלוא חפנים תמונות נאמנות ודברים צרופים ומזוקקים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם.  אז נמצא חמר חדש בעד שיחות הסעודה,  ודברי חפץ יקרים מאד נשמעו על אדות הארץ ועל כל אשר יש לעשות בה.  הרבה פעמים קראתי וקראתי בהדרת כבוד את החלק הזה משיחות הסעודה.   עוד היום אני יודע אותו כמעט מלה במלה בעל-פה.  האדיר בּרְשָׁמִים עשו בי עצות האמנים,  מסתמא בגלל אשר אינני אמן בעצמי.  אשר לתקוני עולם המעשה    הלא די היה דעת כל שהיא,  למען העתיק הלום את אשר כבר נבדק וינוסה במקומות אחרים.  אך מאת האמנים של ה|פוטורא"  למדתי את התורה הנשגבה כי ארצנו צריכה להיות מובנת ומפותחת ביפיה הטבעי.   יפה צריכה היתה להיעשות,  יפה בכל מקום,  יפה קודם-כל,  יען כי היופי ישמח לבב אנוש. 

אחד ממאורעותי המצוינים הוא,  כי מעודי לא ראיתי את ה"פוטורא"  כהוגן.  הכינותי את מסעו,  דאגתי לטובו,  זכרתיו תמיד ואלך בעצת חכמיו,  אך ראה לא ראיתיו,  ועכ"פ לא בפרוטרוט,  וכן היה הדבר. 

בבוא ה"פוטורא"  אל גדותינו,  טרוד הייתי בקרב הארץ.  פישר,  שטיינעק ואלאדינו קבלו את פני האניה בשם החברה החדשה,  בבואה לחוף יפו.  אני חפצתי לעמוד לפני ארחי,  אחרי כלותי את מעשי הנחוצים.  הימים ימי טרדות ועבודה,  ואני הייתי אז יומם ולילה בדרך,  הלך ונדוד ממחנה עובדים אחד למחנה עובדים משנהו.  פעמים רבות לנתי בעגלת-המניע הגדולה שלי,  שנשאתני ממקום למקום.  מובן,  כי אז עוד לא נודע נועם התקונים הנהוגים עתה.  מִדֵי ידעתי איפה אלין הלילה,  צויתי לטעת לי אהל.  אך לא תמיד נודע מראש,  למען יעד את המקום.  גם לתועלת היתה,  כי אבוא הלום והנה בהיסח הדעת,  לשים עין על עבודת המסלות,  על חלוקת הקרקעות ועל עבודת האדמה.  אמנם הצעות מפורטות ופקודות היו לכל דבר אבל חפצתי להוכח לדעת למראה עיני,  אם הכל נוהג כשורה.  חבור שאיננו פוסק היה לי עם המחנה הראשי בחיפה.  משם באו ידיעות שהמריצוני לשוב ולערוך שמה שאלות תכופות זו אחר זו.  עם כל דיוק האמצעיים והמטרה קרו כמה מקרים בפועלים או בצידתם,  שלרגליהם נחוץ היה להתערב מהר,  לשנות כמה שינוים,  או לתת פקודות חדשות שלא עלו על הלב מתחלה.  בחלוקת הקרקעות נסבכו לפעמים סירים סבוכים,  אשר רק אני לבדי יכולתי לחתכם.  בקרקעות החברה החדשה היתה אז עבודת השדה של אביב.  אמנם יסדנו את חברות עובדי האדמה המשתתפים כתבנית ראהאליין,  אך האנשים לא נסו עוד בזה, וצריכים היו לשלטון עליון,  ולפעמים גם לפקודה מגבוה.  הענינים לא היו כלל ענינים מורגלים ודרושה היתה להם תשומת לב מיוחדת.  לא אמנוּת מיוחדת היא לזרוע חטים ושעורים ושבלת שועל ואורז ולפתין,  אך פה נמצאו מכשולים רבים.  אנוסים היינו להלחם עם הקרקע הקשה והממרה.  האמצעים החדשים שבחדשים היו בידינו,  והרצון הכביר בכבירים,  וננצח את הקרקע,  ויהי לאוהב לנו.  העיקר היה ההסתדרות,  והיא כבר היתה נכונה וגמורה לפני תנועת היציאה.  יום עבודתם של האנשים שהיו תלוים בחברה החדשה היה שבע שעות.  אבל השעות האלה מלאו עבודה מצומצמת.  אלה סללו דרכים,  אלה חפרו תעלות,  אלה סקלו את השדות,  בטרם תעבור עליהם המחרשה החשמלית.  אלה בנו בתים,  אלה נטעו עצים וכן הלאה.  וכל איש ידע,  כי הוא עובד בעד כל העם,  וכל העם בעדו.  ברנה הלכו לעבודתם וברנה שבו אל המחנה.  אביב מהיר היה בהויה זו,  כמו שרואים בטבע,  עת יחלו העצים היבשים לעטות ירקרק,  וכל יום הגדיל את מהירות ההתפתחות.  אני החלותי,  ראשית,  להניח את רשת הטיליגראפים והטיליפונים.  אמנם עוד לא יכלנו להשתמש ב לצרך הכלל,  אך לצרכנו שלנו.  מחיפה יצאו הקרנים לארך שטח עבודתנו.  פקיד טיליגראפי היה נוסע תמיד אחרי באחת העגלות,  והחבור נוסד אפוא עם לשכתי בחיפה,  ועל ידיה עם המרכז בלונדון.  תמיד היה לי העיקר:  שֵירות-ידיעות טובה.  רק באפן זה יכולתי לפקד בני אדם וחמר בעין פקוחה על כלם.  אז כבר באו יום יום אגודות של חמש מאות,  של אלף,  של אלפים נודדים לכל החופים מיפו עד ביירוט.  ביום המחרת לבואם שֻׁלחו בלי התמהמה אל עבודתם.  לעבודת המסלות לבדה היו רבבות פועלים דרושים.  עוד רבבות לבנין בתי הצבור של חברתנו החדשה:  בתי פקודות,  בתי ספר,  בתי מרפא ועוד.  הוצאת הדברים האלה לפעולות לא היתה כה קשה,  כאשר אך היו ההצעות קבועות היטב.  בעד העבודה בדרכים,  במסלות הברזל ובשאר בניני הצבור היו פועלינו מקבלים לא רק את שכרם,  אחרי נכיון תשלומי השיעורים ששלמנו לבתי הממכר הגדולים בעד הסחורה שהיו פועלינו נוטלים משם לצרכיהם,  כי גם קנו יחד עם זה זכיות להם,  זכיות הקנין לישוב העתיד.  האיש שֶׁשֻׁלַח תכף לבואו מן החוף אל מיני העבודה השונים מובטח היה,  כי לימי הסתיו,  בשובו מן העבודה ימצא בית חדש בנוי בעדו,  ואז יוכל לקרוא גם לבני משפחתו לבוא הלום.  כאמור,  היה הדבר פשוט מאד,  אך נחוץ היה סוף מעשה במחשבה תחלה.  לשלטוני הצבא בממלכות הגדולות היו דברים קשים מזה במאה הי"ט.  עלינו היה להושיב עד ימי הסתיו אך חמש מאות אלף נפש אדם,  ועד הימים ההם כבר יכלנו ליחל לקציר חדש.  שלטוני הצבא במאה שעברה צריכים היו לפעמים לכלכל אלפים בני אדם בארץ אויב,  בעת שבות המסחר והפסק החבור,  ואנחנו היינו בארץ אוהב,  ולא רק בארץ אוהב,  כי גם על אדמת הורים,  ואנחנו לא הברחנו איש ולא הִלַכְנו אימים,  אך להפך,  מָשַׁכְנו הלום מסחר וחרשת מעשה.  האנשים שכלכלנו תכף לבואם,  במהרה בראו מיני מזונות לעצמם ולזולתם הבאים אחריהם.  בכל מקומות הארץ נבנו בתי חרשת שעתידים היו להגמר עד הטפחות לימי הסתו הבאים.  באמת הלא יכול כל איש אשר מוח בקדקדו לראות,  מה גדולה התקוה הנשקפה לכל בית חרשת בארץ הזאת.  הן יכלו לראות מראש,  כי הסחורה תמכר במקום העשותה להמונים המונים הבאים כמעין המתגבר,  וגם נקל יהיה לשלחה בזול באניות השבות בלי מִטְעָן.  גם יתר סגלות הארץ,  ארך גדות הים,  מקום הִמָצְאָה על פרשת דרכים בין אירופא ואסיה    כל אלה יחד משכו את בעלי החרשת הלום בעבותות תאוות זהב.  הקציר הראשון לא היה טוב,  אך גם לא גרוע מאש,  וכאשר שמתי עיני אחרי הקציר על כל הנעשה,  יכולתי לגמור בדעתי לבלי הפסק את הכניסה גם בימי הסתיו.  בתחלה אמרנו להפסיקה,  אבל,  הודות לה',  לא נצרכנו.  הודעתי זאת אז לכל מרכזי הארצות,  ויהי ששון בכל האגודות המקומיות.  מימי הקציר הראשון אני מונה את ימי נצחון חברתנו החדשה.  אחרי כן הלך הקציר הלך וטוב,  זְהַב היבול העתיק צמח בשפע מן האדמה,  אך כל הימים לא הרבינו לקצור כימי הקציר הראשון.  אז אספנו הגרנה לא רק את העמרים,  כי גם את בטחון אחינו בכל הארצות.  אך שנים עשר ירחים עברו מאז אספתי את ראשי המטות אשר לי לונדונה,  וכבר יכולתי לאמר לידידי במחנה הראשי בחיפה,  כי השנה הראשונה היתה טובה. 

בנין בית פקודותינו בחיפה כבר נגמר אז עד הגג,  אך בתוכו לא היה עוד ערוך.  אמרתי לקבוע את הישיבות בו בימי האביב הבאים.  אבל כבר יכלתי לאמר אז לחברי הנלבבים:  ביתנו נכון!   כונתי היתה על כל החברה החדשה.  עלינו היה אך להוסיף לשים לב,  לבלי דחות שום דבר,  אך לעשות כל חובותינו בדיוק נמרץ.  המכונה העמדשה ועלינו היה אך להחזיקה בתנועתה ובמהלכה הישר.   הפעלים הטֶחנים הגדולים נעשו,  והם:  תעלות המים אשר לנו.  תמכנו יתדותינו במסרת-עמנו,  שהיא ישנה מאד.  ברכות שלמה מעידות מה חרוצים היו אבותינו בעבודתם.  אמנם עלינו היה ליסד ברֵכות אחרות,  לא רק להמציא לירושלים ולשאר הערים מים יפים לשתיה,  כי גם לכח ולאור.  תעלת ים המלח ושאר הפעלים הטחנים מוכיחים,  שסוללי החברה החדשה לא נחו.  בראש כלם עמד תמיד המנהל הנהדר אשר להם,  פישר,  זכרונו לנצח.    

ועוד נהר אחד יצא מארצות תבל וישתפך על ארצנו להפרותה:  קרן קימת ואמנה.  עבודתנו המקבילה אל מטרתה,  הצלחתנו הראשונה    עוררו את הבטחון.  כקבענו על ידי חברות המשתתפים אכרים חדשים על הקרקע,  כן גם קבענו סדרי הלואה לעבודת אדמה.  בתחלה חשבו רבים,  כי אוצרנו יוּרק,  בתתנו לבאים להתישב בתי מעון וכלי עבודה,  שדות ומכונות,  סוסים,  פרות,  צאן ועופות,  עגלות ומיני מזון,  זריעה ומספוא.  הפקחים שבמתנגדינו חשבו מראש ויגידו למתי תכלה הפרוטה מכיסנו.   משפחה בינונית,  בת חמש נפשות עולה בהוצאות הישוב לערך שש מאות לירא שטרלינג.  לפי זה עולה אלף משפחות כאלה שש מאות אלף לי"ש,  עשרת אלפים    ששה מליון לי"ש,  והוא מאה ועשרים מליון מרק וכו'.  בעלי החשבון המובהקים האלה שכחו בשעת חשבונם רק דבר קטן אחד,  שהמתישבים הם שוים הרבה יתר,  וכי על כל דבר שוה-כסף נקל לקבל כסף בהקפה.  לחברה החדשה נקל היה למלא ולהשלים את חסרון אוצרה ע"י הלואות חדשות,  והשערים לא ננעלו לפניה,  ולהפך,  כל מלוה נתּנה לה מיד ויתר משדרשה.  בקצור:  ככל שהרבינו את מספר המתישבים הבאים,  כן נתרבה גם סך הכסף הבא לידינו.  כן הוא בכל מקום בעולם,  בכל מקום ששם יודעים לשלוט בנכסים כראוי    מדוע לא יהיה כן בינינו?   גם זה היה פשוט ומובן,  ככל דבר זולתי זה. 

אך רואה אני,  כי סרתי מתקופת העת,  שעל אדותיה אמרתי לספר.  הימים ימי בַּקֵר ה "פוטורא"  בארצנו.  ולי היה לדחות מיום ליום את נסיעתי ליפו.  שם עמדה על העגן אניית החכמים,  שנפשי כה נכספה לראות אותה.  ויהי היום,  ורבים מאנשי ה "פוטורא"  באו בעגלותיהם אל קרבת המקום ששם חניתי.  אני רכבתי אז על סוסי בשדה,  בעת אשר הם עברו במסלה החדשה,  ויתבוננו אל המעגילה הגדולה הַמְיַשֶׁרֶת את ההדורים בכח הקיטור.  ויביטו רגע גם על אנשינו בשעת עבודתם.  על כובעותיהן של העדינות עופפו צעיפי השמש של משי בהיר,  והמראה הזה היה יפה מאד,  אך לא קרבתי על סוסי אל העגלות,  יען כי הייתי מכוסה אבק ומזיע כולי,  ואירא פן יחשבוני לאיש רובץ עלי ארח.  אמרתי בלבי,  עוד אמצא שעת הכושר להתודע אל הבריות הנאות והנכבדות האלה ביפו.  אך מסבות אחרות באו.  ביום המחרת קראו לי ע"י הטיליגראף מקונסטנטינופול למהר לבוא שמה.  עלי היה לסדר דבר נכבד עם ממשלת תוגרמא.  הדבר היה נחוץ.  במהרה צויתי להסיק את אניתי בחיפה,  ואקרא לראשי המחלקות להתאסף.  אז נתתי את השלטון הראשי לפישר,  שידע כל אשר עמי,  ואסע מהר עם מזכירי לקונסטנטינופול. 

לא יכולתי אפוא לבקר את ה "פוטורא",  אך קויתי,  כי אמצאהו עוד אחרי שובי מקונסטנטינופול.  אמנם עלי היה למהר לשוב אל עבודתי,  אבל חפצתי להרשות לעצמי לשבת כחצי יום בביירוט,  למען התודע אל אנשי הסגולה ההם.  אניתי הטובה אך שוט שטה על פני הגלים,  בקשתי את רב החובל להחיש ככל יכלתו את הנסיעה.  ואולם אחרנו את המועד.  אצל האי קפריסין,  ששם עברנו בבקר לא-עבות אחד,  ראיתי מרחוק את האניה ההיא עוברת אל צד אחר.  כברק עופף הרעיון במוחי:  זה הוא ה "פוטורא"!  רצתי ואעל על גשר החובל ואתבונן בקרן-החזית.  אך סַפָּן בקי יכול להכיר אניה במרחק כזה.  לדאבון לבי,  לא היה רב החובל על הגשר,  כי אם בתאו.  עד שהיה סִפֵּק להבהיל הלום את רב-החובל חלפה האניה ממלוא-עיני.  מן הנמנע היה לרדוף אחריה על אסמכתא בעלמא.  ראשית,  מסופק היה הדבר אם נשיגנה,  ושנית,  אולי איננה ה "פוטורא",  ובגללה נאחר מן המועד למצוא עוד את ה "פוטורא",  אם עודנו בחוף ביירוט.  על כן לא סרנו מן המסלה.  אך בביירוט נודע לי,  כי כונתי אל האמת.  האניה שלפני קפריסין היתה ה "פוטורא".  

לבי דוה מעט על זה,  ומני אז נכספה נפשי לראות את ה "פוטורא"  בשובו עוד פעם.  כי כעבור חמש ועשרים שנה למסעו הראשון,  לו לשוב עוד.  אמנם לא האניה הישנה,  כי כבר עבר זמנה.  אניה נהדרה אחרת עתידה להקרא בשם זה.    וגם לא הנוסעים ההם,  כי מקצתם כבר הלכו לעולמם.  חפצים אנו לקרוא לא רק לאלה,  מהראשונים שהם עוד בחיים,  אך ליחידי סגולה אחרים מעולם הישוב. 

ולתקופת חמש ועשרים חמש ועשרים שנה נחפץ להביא אלינו כנסיה כזאת ולשמוע את משפטה.  לא נבנה  "כפרי פוֹטֶמקין",  מקסם כזב של תערוכה כללית.  הארץ כולה ראויה להיות למראה,  והכנסיה של ה "פוטורא"    שופטיה.  ואם ישובו,  ואלהים יעזור לי,  כי הפעם לא אאחר את המועד,  והם יוכחו לדעת כי יוסף לוי עשה את חובתו הפשוטה והקשה,  אז אתפטר ממשמרתי.  וכאשר אמות,  קברוני נא אצל קבר ידידי פישר,  שם במעלה הקברים על הר הכרמל הנשקף על פני ארצי היקרה ועַמִי היקר. 

__________

 

VI.

ספור הפונוגראף נגמר.  המלים האחרונות עשו רשם עמוק בלבות השומעים. 

קינגסקורט התנודד מאד ויאמר:

– נראה שהוא בן אדם מעולה,  בן אדם מעולה,  זה טשאָה שלכם.  חבל שאיננו פה.  חפצתי לחבוק את כף ימינו.  אך אקוה,  כי עוד נראה את פניו בטרם נלך...   בדבר אחד העיר מאד את כֹּסֶף-הַדַעַת בקרבי:   בדבר תעלת ים המלח.  מתי נזכה להסתכל בה,  בתעלה זו,  הנראה לי כאגדה? 

דוד הבטיח,  כי האות הזה יהיה אחרי חג הפסח,  אך את העת הזאת בלו בעליצות ענג בטבריא.  קינגסקורט היה אוכל מצה לתיאבון,  ופעם בפעם גדף את המיהדים אותו,  את האציל האשכנזי הנוצרי.  בחימה מיוחדת היה מגדף את עריצות פריטץ הקטן,  שסרבנותו גדלה מיום ליום.  כנראה,  חשב הנבל הקטן הזה,  שקינגסקורט הזקן אין לו כל ענין לענות בו לעת זקנתו,  בלתי אם להיות לסוסו של הגרגר הזה לרכוב עליו,  אך דוב-נוהם זה הרשה לעצמו את הטענות רק בשעה שפריטץ הקטן ישן,  וכל תאוות המרד חלפו,  מדי קרא הילד:  אָטטאָ!  כשהתעתדו בני החבורה אחרי חג הפסח למסעם ליריחו דרך עמק הירדן היו לקינגסקורט טענות שונות.  גם הילד צריך לראות מעט את הארץ,  ודוד הוא אב-רוצח אם יעזוב את פריטץ-זוטר לבדו,  ובשעת הדחק ימחול הוא,  קינגסקורט,  גם את תעלת ים המלח,  אם לא יסע פריטץ הקטן עמהם יחד.  סוף דבר:  הוא כה הרבה להפציר,  עד כי נדרשו ההורים לבקשתו לקחת את הילד עמהם.  אז העמיד קינגסקורט את פניו,  כאלו אין הדבר נוגע אליו;  לו אחת היא,  אך הוא התעבר על ריב הילד העזוב.  

עד כה וכה שבו הארדיכל שטיינעק ורשיד-ביי לחיפה.  רשיד חפץ לפקוד את נוהו,  אך הבטיח לפגוש אותם שנית יחד בירושלים.  ולפני הארדיכל היתה המלאכה מרובה להכנות ימי הקונגרס החדש הממשמשים ובאים.  לפי שהודיעו במה"ע ובמכתבים פרטיים עשתה מפלגת גייער יגיעות גדולות.  על כן חייב היה שטיינעק לעמוד על משמרתו בחיפה,  מקום שם נקבצו כל חוטי התנועה,  ובכל שעה שֻלחו דברי הפקודות והרמזים ע"י הטיליפון או הטיליגראף אל הועדים אשר במקומות שונים.  ולדוד היו עסקים לעסוק בהם בעבר הירדן בארץ הבשן,  בטרם יצא למסעו ליריחו.  הוא בקש את ידידיו לארוח אתו לחברה לארץ הבשן,  כי גם שם יש ויש דברים ראוים לְהֵרָאוֹת.  פרידריך לאֶווענבערג נדרש לו ברצון,  יען כי גם מרים והפרופיסור שטיינעק נלוו עליו.  אך קינגסקורט נשאר עוד בטבריא,  יען כי לא חפץ לתת את מרת שרה ואת מרת גוטלאנד לנסוע לבדן בעגלת-הַמַנִיַע.  האנשים הבינו,  כי זו היא אהבתו לפריטץ הקטן שהמריצתהו להשאר,  ולא עקצוהו בעקיפין יתר מדי בגלל בחרו לשבת בטבריא.  אחרי עבור שני ימים היה לבני החבורה להפגש יחד בעמק הירדן.  קינגסקורט התעתד לנסוע שמה בעגלת המניע עם מרת שרה,  מרת גוטלאנד,  עם הילד והמינקת ולחכות שם בבית המלון עד שוב הבאים מבשן. 

אניה מהודרת,  הולכת בכח החשמל,  חכתה בים כנרת להעביר את ארבעת הנוסעים אל העבר השני.  הנשארים לוו אותם עד האניה.  פרידריך לאֶווענברג הושיט את ידו לברך את רעהו הזקן בהפרדו ממנו. 

– היודע אתה פריטץ    אמר קינגסקורט בהטעמה של כעס    שאנו עושים כעת דבר חדש.  זה עשרים שנה לא עזבנו איש את אחיו אף ליום אחד.  בר נש,  אל נא תתע שם בתהו לא דרך!  פן יקחוך רעם וחזיזים...  ואַת עלמה כבודה,  אל נא תשתמשי בשעת הכושר הזאת לצוד את נפש הנער!   הוא אך בן שלש וארבעים.  המספר הזה הוא בחזקת סכנה.  ועתה בשם ה'!  להתראות בעמק הירדן!  

פני מרים וגם פני פרידריך אדמו לשמע בדיחת הזקן.  שניהם היו נבוכים בעלותם על האניה.  קינגסקורט סקר עיניו אל מרת גוטלאנד,  וישמח על אשר עלתה בידו להביא את פרידריך ואת מרים במבוכה. 

היום ההוא היה אחד מימי האביב הצח,  הנעימים מאד על פני ים כנרת.  במהרה פלחה האניה את הגלים הנעים מרוח קלה מנשבת בהם.  ארמנות טבריא הקטנים ובתי הקיץ אשר בה הלכו הלך וקטן,  וגדות המזרח הזקופות הלכו כלך וקרב.  נפלא היה מראה החרמון המכוסה שלג בצפון,  והאניות מכל המינים ומכל המדות שעברו פה ושם מלאו את הים תשואות גיל ורוח חיים.   כן עבר המסע אל העבר השני כחלום-יעוף.  בגדות העבר השני עמדה האניה במפרץ קטן.  לנוסעים היה רק ללכת צעדי מספר אל חצר המסלה החשמלית.  גם לא היה עליהם לחכות הרבה לרַכֶּבֶת שתובילם.  הם קבעו מקומם בעגלת-הטרקלין ויסעו לאל-קוניטרא.  שם היו עסקים לדוד ליטוואק.  המסלה הלכה הלך ועלה מעט,  כי אל-קוניטרא היתה גבוהה אלף מתּר מן הים.  בעיר הזאת היתה צומת גידי מסלות הברזל בעבר הירדן,  על כן היתה לתל תלפיות.  בהיותה בנויה בדרך בין צפת ובין דמשק מקומה גרם שהיתה חשובה מאד. 

בצאת דוד ורעיו מעגלת הטרקלין ראו על מסלול אחד,  מקום שם עמדה רכבת נכונה לנסוע לביירוט,  עגלה,  וממנה נשמעו קולות נערים.  הנערים היו מבני ארבע עשרה עד בני שש עשרה. 

– הם מסתמא נוסעים לטיול    חקר פרידריך. 

– כן,  לטיול קטן,  מסביב לכדור הארץ    השיב הפרופיסור שטיינעק בצחוק נחת. 

ומרים בארה לשומעים המשתאים,  מה משפט מסע הטיול הזה.  הפדגוגים קבלו מנהג נאה ומתוקן שהנהיגו נזירי הבינידיקטינים.  הבינידיקטינים הצרפתים כבר היו נוהגים במאה שעברה לשלוח לארצות נכריות שיירות של תלמידים תחת השגחת מוריהם.  שם למדו הנערים את השפות הזרות וגם למדו לדעת את המנהגים הזרים.  כן חברו להן יחד שנות הלמוד ושנות המסעות.  הצעירים האלה למדו יתר מבשנים שעברו,  ושכלולם היה לא רק מזוקק יתר,  כי גם הוצאותיו היו מועטות משהיו מכבר.  הצעירים הקדימו להתבכר כל צרכם,  והכסף שהוציאה החברה החדשה לצרך זה הושב לה מהר בנשך ומרבית.  בשיירות האלה נמנו רק טובי התלמידים מכל בתי הספר אשר בארץ,  יען כי אין להוציא הוצאות לחנוך נערים עצלים או חסרי כשרון.  זה היה גם זרוז טוב לתלמידים להוסיף שקידה.  לא היתה לתלמידים תאות-נפש יתר חזקה מלזכות בפרס המסע.  ידוע,  כי בשנים האלה שלטת תאוות מסע בנערים,  והתאוה הזאת לא נכבשה,  אך רסן הושם לה,  למען השתמש בה לתכלית מועילה.  משטר הושם במסעות השיירות מאלה.  במקומות רבים בארצות שונות,  ששם עוברות השיירות,  קבעה החברה החדשה בת"ס,  עם כל הדרוש לכלכלת הנערים.  ערי מצער קטנות בקרבת ערי הבירה של הארצות נבחרו למקומות תחנות,  כמו,  למשל,  אצל פאריס    ווערסאיל.  זה היה יפה לגוף ולנפש מהישיבה בערים הגדולות.  כל אחד מהבתים האלה היה נתון תחת השגחת מנהל,  שישיבתו היתה קבועה שם,  והשיירא עם מורי המחלקות שלה היתה נוסעת לדרכה אחרי עבר ששה ירחים.  דרך השיירה היתה מכוונת לפי פקודות מרכז השלטון של החנוך בירושלים.  הנערים למדו לדעת את העולם,  בלי אשר פסקו מלמודם. 

– והנערות?    שאל פרידריך בצחוק קל.

– הנערות אינן הולכות למסעות כאלה.  לפי דעתנו מקום הנערה בגדוּלה הוא סמוך לאמה,  אף כי למדה כל צרכה ועליה לעשות חובותיה בחברה החדשה. 

בעת אשר דוד גמר עסקיו התהלכה מרים עם פרידריך ועם הפרופיסור שטיינעק לשוח בעיר העליזה,  ויבקרו את השוקים.  אך לא הרבה מתמונות ארץ הקדם נמצאו בהם.  כי שם היו בתי הממכר שיסדו גדולי סוחרי אירופא.  הארחים מצאו מקום מנוחה בבית מלון אנגלי טוב.  פרידריך לא השתומם עוד על ההדר אשר ראה,  כי הוא כבר מצא את הדבר נוהג כשורה,  כי במקום שם יש סחר עמים,  משתדלים להנעים ולעדן את החיים ולהרבות את ההנאות בעד נוסעים רגילים באלה.  ארוחת הערב נערכה קודם זמנה,  יען כי הארחים גמרו בדעתם להשכים קום בבקר לנסוע אל המקום הנקרא בשם בית מסכנות הדגן. 

הבקר היה צח הצבעים.  הארחים נסעו בסעיף מסלה קטנה חשמלית אל נוף יפה ורב הקסמים.  פרידריך חש במקום הזה את רגשי האביב של שנות עלומיו הראשונות.  חיים חדשים נפתחו לו למראה כל העבודה המבורכת הזאת על השדות,  וגם    כמעט נועז לחשוב זאת אף בסתר לבו    קרבת מרים היפהפיה לא חסרה השפעה על עליצות נפשו.  מה ברוך טעמה,  ומה נפלאים ונעימים דבריה,  בבארה לו כל דבר שהיה סתום בעיניו.  דוד ושטיינעק היו ממלאים אחריה,  בכל פעם אשר היא לא ידעה פשר.  הנוף הזה של עבר הירדן היה כעין נד נצב בין המים.  פרידריך לא היה בקי בתקוני הטחניק,  כי גם בימי נעוריו לא ראה דברים כאלה על האָבנים,  ויהי רחוק מהם,  וטרוד אך בלמודי דת ודין שלו.  הוא דמה אל רוב הנאורים הבינונים בימיו.  עבודת בתי החרשת הסגורים וגם ה "פתוחים"  היתה לו כספר החתום.  בשם  "בתי חרשת פתוחים"  היה הפרופיסור שטיינעק בשיחותיו השנונות בעת המסע קורא לכל התקונים והאפנים הנפלאים של עבודת האדמה,   שנראתה לעיניהם מדי עברם.  והנוף הזה הוא נֵד בין מים,  יען כי פה יקָוו המים השוטפים מצפון ומדרום.  פרידריך חשב בתחלה כי שיחת חולין זו של תלמיד חכם היא הלצה בעלמא.  שטיינעק בודאי חפץ להתל בו,  יען כי ידיעתו כה פחותה בענינים האלה.  אך במהרה נמצא הפשר.  אמנם המים לא שטפו ממטה למעלה,  אך כח גליהם שטף.  גם בארץ תל-אביב מן הנמנע היה לשנות את חקי הטבע,  כמו גם את תכונות נפש האדם;  אך לרגל התרבות הכללית נחקרו כחות הטבע יתר מאז.  לא צריכים היו להעמיד את גלגלי הריחיים דוקא תחת המים היורדים במורד,  כמנהג הזמנים של פתיות.  פלג אשר שטף לעמק,  הרחק מפה כחמש עשרה או כעשרים מיל,  היה מניע את הגלגלים פה,  כי כחו הובא הלום ע"י חוטים,  כזרם החשמל.  בסוף המאה הי"ט כבר היתה ההמצאה הזאת מתוקנת כל צרכה.  באמריקא כבר נתבכרה אז.  מהניאגארא היו מעבירים את הזרם החשמלי על מרחק 162 קילומתר.  מהרי סאן-ברנארדינו היתה אז הולָכַת הכח לעיר לאָס אנגילוס בקאליפורניא הדרומית על מרחק 133 קילומתר.  אלה היו תקונים קלים מאד להעשות גם פה.  וכן מוליכם הלום את כחות הים מתעלת ים המלח הדרומית ומפלגי הלבנון והחרמון שבצפון. 

– המיסדים הראשים של תל-אביב    אמר דוד    היו טחניקי המים.  הובשת אגמי הבוץ,  השקאת השטחים החרבים ומשטר הולָכת הכחות    זה היה הכל. 

אחרי מסע שעה וחצי באו אל אחוזת המופת העומדת תחת השגחת חברת צדקה בעלת מליונים,  והחברה החדשה סוככת עליה.  מנהל העסק הכביר הזה הראה לארחים כל הנמצא בנכסי ההוד.  פרידריך השתומם ביתר על המרכז החשמלי שאצל בית מעון המנהל.  שם היו הקירות מסביב מכוסים כפתורים,  שקיעות,  סמני מספר ולוחות קטנים.  פקיד אחד ישב על שלחן הסופרים,  והיה נוטל בכל רגע לאזנו את קנה השמיעה הטיליפוני,  ושתי נשים לבושות בגדים פשוטים היו מגיעות ועושות פה ושם בלאט.  למראה הסדר הזה זכר פרידריך,  כי כזאת ראה לפניםגם בבית מרכז הטיליפונים.  המנהל באר איך מוליכם ומעבירים מפה על החוטים את הכח לכל מקומות האחוזה,  לפי מדת הצרך,  ואף לא רגע אחד יתר מן הצרך.  מפה משפיעים את הכח לא רק לעבודת השדה,  כי גם לחרשת המעשה אשר לצוקר,  לשכר,  למשרפות היין,  לבית הריחיים,  למלאכת העמילן ועוד כאלה אשר באחוזה. 

בכל הבתים אשר בקרו היתה העבודה רבה והטהרה מעין כמוה.  משטר גלגלי הענק של האחוזה הזאת לא חולל כל רעש.  פרידריך ראה מדי עברו חבורות חבורות של פועלים וכליהם על שכמם עוברים לפניו.  האנשים עברו,  ועיניהם נטויות למטה, מקצתם כזועפים,  מקצתם כמפחדים,  ושני משגיחים הולכים אחריהם.  המראה הזה היה זר מעט בעיני פרידריך,  אך במהרה נודע לו,  כי זו היא מושבה של ענש לפושעים. 

– האנשים שבים לאיתנם ברוחם ובגופם    באר המנהל    רובם מתרגלים בעבודת האדמה,  ואינם זזים עוד ממנה,  גם אחרי תום ימי ענשם,  או יש שאנו מושיבים אותם על הקרקע לעבוד את האדמה על גבול הארץ.  הכנסת האחוזה הזאת היא לישוב זה.  כעבור שנים אחדות,  כבר משלמים התושבים האלה.  אנו מחזירים אותם בדרך זה למוטב... 

כעבור ימים אחדים נפגשו הנוסעים האלה עם יתר בני החבורה בעמק הירדן,  כאשר הותנה,  ופרידריך ספר לקינגסקורט את מראה עיניו,  ואז נהם הזקן: 

– מובן,  כי במקום שם אינני שוטפים המים ממטה למעלה,  ובתי המאסר מלאים חופש. 

עתה נסעה תיבת המניע נגבה בעמק הירדן.  המסלה המתוקנה פעם קרבה פעם רחקה משפת הירדן.  הירדן היה מלא על כל גדותיו כבימי האביב,  הנוף מעבר מזה ומזה מלא לח וירקרק.  מקומות קטנים ונאוים,  ערים ומושבות הבריקו מעל הגבעות המזרחיות והמערביות.   פעם בפעם סערו רכבות מסלת הברזל של עמק הירדן סָעוֹר ועבור על פני הוסעים.  גם הדרך למסע העגלות הפשוטות היתה הומיה.  הימים ימי נסוע רוב בני הנכר מיריחו המהוללת בתור עיר מרפא לימי החרף.  החום כבר היה עז יתר מדי בעד האירופאים המפונקים.  נפגשו הרבה מרכבות כתיבת המניע של דוד ליטוואק.  המרכבות נשאו נוסעים עליזים,  עדינות ואדונים,  מרימים פעמיהם צפונה הלבנונה,  כי שם תחל התקופה עתה.  בסוף אפריל היו רבים באים לביירוט לנסוע משם באניות לאירופא.   אז נסעו במסלות הברזל של אסיה הקטנה לקונסטנטינופול בדרך היבשה.  אך למרות צאת הענוגים האלה נשארו חיים מלאים ובריאים בעמק הירדן הזה.  העמקים,  שכבר היו מפוארים בימי קדם,  משני עברי הנהר,  היו דשנים מאד.  הם היו מביאים קציר כביר.  הארז וקנה הנפת,  הטבק וצמר הגפן צלחו מאד.  אמני הטחניק של מים עשו פה נפלאות.  לא רק פלגו שטף הירדן ויסדרו את ארץ צָפָתו,  כי גם עשו מסגרי רגבים בעמקים להשתמש בכח המים,  וגם בכח מי הגשמים,  אשר לפנים בעת השממה,  היו הולכים לאבוד.  כל נטף היה על ידי הברכות והגולות האלה לברכה,  וכל גולה    בור סיד שאינו מאבד טפה.  כן שבה היתה הארץ הזאת לארץ זבת חלב ודבש!  וכל הברכה הזאת עלתה במעלתה על ידי היופי.  מתוך עפאי הפרדסים הירוקים ומן השדרות שעל כתפות ההרים הכסיפו חומות לבנות.  בתי שיש התנשאו.  האבנים היו מובאות מסביבות ים המלח.  לא היה קץ לתמהון פרידריך וקינגסקורט על כל ההוד והשפע,  היופי והעושר,  על כל עתרת נצני החמד ושדרות התמרים ותלפיות הבנינים ותועפות הערים.  ובבואם ליריחו הכלולה בהדרה עשר ידות על כל הערים אשר קדמו לה    לא שבעו עיניהם מראות. 

קינגסקורט מאן לרדת מעל העגלה לבוא לבית המלון.  הוא דרש במפגיע שיובילוהו מהר אל תעלת ים המלח.  לאָשרו נרדם אז פריטץ הקטן,  כי לולא זאת לא היה אָטטאָ יכול להרשות לעצמו דמיונות כאלה.  הנה כן נשארו הנשים עם הילד בבית המלון,  והגברים נסעו כברת ארץ קטנה לפאת העמק.  לפניהם השתרע ראי התכלת של ים המלח.   רעם משק ושאון כביר נשמע    מי התעלה המובאים בתעלה מן הים התיכון ונופלים במורד לעמק.  בדברים קצרים באר דוד את תכנית המלאכה.  נודע,  כי ים המלח הוא המקום העמוק בכל מקומות כדור הארץ;  שטחו שפל מים התיכון 194 מתר.  רעיון פשוט היה להשתמש בהבדל הענקי הזה של שני השטחים לעשותו למקור הכח.   לתעלה הזאת יש כח חמשים אלף סוסים. 

וקינגסקורט לא נתן את התמהון לשלוט בו,  ויערער כמו ברוח קרה: 

– תחנות הכח של אשדות ניאגארא   Company Niagara Falls Hydraulic Power  חוללה בימי כח ארבעים אלף סוסים. 

ודוד השיב: 

– אמנם לא נוכל להתחרות עם הניאגארא,  אף כי הוא גבוה רק חמשים מתר.   שם יש מים רבים.  אך אדמה,  כי יפה הוא מאד,  שבתחניות-הכח השונות בעמק הירדן ובתעלת ים המלח אנו מחוללים כח חמש מאות אלף סוסים. 

– באמת הדין עמך,  שר של מים    הודה הזקן    הדבר יפה מאד,  אבל אחת לא אבינה.  עתה באים אל כיור המים הזה הרבה יתר מים מאז.   ואיה המוצא?   ואם הַהִתְנַדפוּת היא שונה משהיתה? 

– השאלה איננה שאלת עם-הארץ    העיר הפרופיסור שטיינעק    אך לכם לדעת,  רבותי,  כי אנו מוציאים מים המלח שעור מים במדה שאנו מכניסים אליו.  אנו משתמשים במים המתוקים.  אנו מוציאים במשאבים את המים משם להשקות את השדות במקומות הצרך.   ההבינותם?  

– אמנם אבין    צעק קינגסקורט,  וצעקתו היתה נחוצה,  כי כבר היה השאון גדול,  מפני קרבת אֶשד המים    נערים ערומים אתם,  אין להכחיש. 

ויחנו לפני תחנות הכח.  מיריחו עד פה לא נשקף לעיניהם ים המלח כלו כמו עתה.  עתה השתרע לפניהם רחב ורחוק,  בעין התכלת,  גדול כנחל גנף.  על השפה הצפונית ששם עמדו,  רצועת ארץ קטנה היתה לימינם.  היא נמשכה מתחת לסלע שמשם נפלו מי התעלה במורד.  למטה היו בתי השֵׂכֶר ולמעלה בניני בתי חרשת.  מסביב לכל הים,  מלוא העינים,  בתי חרשת ובתי חרשת.  למראה קני הברזל שבעדם נופלים המים על גלגלי השֵׂכֶר,  זכר קינגסקורט את הבנינים שעל הניאגארא.  פה על ים המלח היו כעשרים קני ברזל איתנים כאלה,  שהיו בולטים מתוך הסלע במרחק קצוב זה מזה.  זקופים עמדו הקנים על בתי הנד,  ומראיהם היו כמראה המחתות העשויות לעשן הארובות.  אך הרעם מתוכם והקצף הלבן של המים הודיעו מה כביר נעשה בתוכם.  הנוסעים נכנסו לאחד מבתי הנד פרידריך היה כמשמים למראה אימת הכחות,  אך קינגסקורט,  כנראה,  חש את נפשו כבן בית על שדה המערכה של חרשת מעשה זו.  בכל כחו צעק הערות שונות,  אך מפני השאון לא שמע איש את דבריו.  אך הכרת פניו ענתה בו,  כי סוף סוף הוא שבע רצון.  ואמנם זה היה מעשה אֵלים אדירים,  עוז והדר בנפול המים מן הַיָעוֹת של ברזל אל גלגלי הנד להניעם תנועות איומות בכחן.  ומשם העבירו את הכח הטבעי השובב והכָּבוּשׁ אל מחוללי הזרם החשמלי,  והזרם נכנס לתוך החוטים ויעבור על פני הארץ,  על פני הארץ העתיקה החדשה,  ויפריחנה,  ויעש אותה לפרדס ולנוה לאנשים אשר היו לפנים עניים,  חלשים,  אובדי עצות ותועים... 

לקץ מצא פרידריך מלים: 

– הנני חש את נפשי כנטחן מן הגודל הזה.

– אותנו לא טחן הכח הגדול    אמר דוד    אותנו הֵרים.  

_________

 

ספר  חמישׁי

יְרוּשָׁלִַם. 

I

לפנים באו פרידריך וקינגסקורט ירושלימה לילה, מפאת מערב.  הפעם באו ביום, ומפאת מזרח.  לפנים ראו פה עיר נוּגה משתרעת על הגבעות האלה.  הפעם ראו עיר מלאה הוד ועוז עלומים.  לפנים היתה ירושלים מתה, ועתה התנערה ותחי.

הם באו מיריחו ויעמדו על הר הזיתים, על הר הפלאות העתיק, אשר משם פרוש המראה על פני הארץ מסביב.  עוד היה זה זבול קד/ לבני האדם, עוד התנשאו כמו רמים סמלי הדתות השונות של עמים שונים ודורות שונים, אך על אלה נוסף דבר חדש, איתן וּמְשַׂמֵחַ: החיים! ירושלם היתה לגו ענק, ותשאף חיים.  העיר העתיקה בין החומות שעליהן חופפת הדרת שיבה, כפי אשר יכלו הרואים לראות מעל המצפה הזה, שֻנתה אך מעט.  הם ראו את בית תפילת הקבר של הנוצרים.  את בית המסגוד של אוֹמַר ועוד כפּוֹת וגגות שהיו מכבר.  אך דברים נהדרים שונים נוספו.

הנה למשל, בנין ההוד המבריק ביפעת תפארתו.  הוא היכל השלום.  שלות השקט היתה בעיר העתיקה.

אך לא כן היה המראה מחוץ ומסביב.  שם נבנו חלקי עיר חדשים, מלאים מסלות ברזל חשמליות, רחובות רחבות ועל שני טוריהן מזה ומזה שדרות עצים, המון בתים, ןמפרידים ביניהם מִגְרְשֵׁי ירקרק חרוץ, גנית גדולים, בֻּלבַארים, בתי ספר, כִּפּות למסחר, בניני הדר ובתי משוש.  דוד נקב בשם את הבנינים המתנשאים על סביבותיהם.  זאת היתה עיר התבל.  כטעם המאה העשרים.

אך העינים הצופיות שבי ישבו בלי הפוגה אל העיר העתיקה אשר במרכז התמונה.  היא השתרעה לפניהם, מעבר לעמק הקדרון, עוטה אור השמש שאחרי הצהרים, ומעין רוח יום טוב היתה מרחפת עליה.  קינגסקורט כבר שאל את כל השאלות שיש לשאול וכבר קבל את כל התשובות מאת דוד.  עתה חקר לדעת שרש דבר על אודות בנין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זהר ובכתם פס; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב.  ולב פרידריך נפעם בשמעו מפי דוד את המלים:

זה בית המקדש.

לקבלת שבת צעדו כפות רגלי פרידריך על קרקע בית המקדש בירושלים.  דוד שכר בעד כל בני החבורה מעונות באחד מבתי המלון הנהדרים לפני שער יפו.  לפנות היום קרא דוד לידידו ללכת עמו אל ההיכל.  פרידריך לאֶווענברג הלך לראשונה עם מרים, ואחריהם הלכו דוד ושרה.  הם הלכו דרך הרחובות הנהדרים שבעיר החדשה, לעת הצהרים היו הרחובות האלה מלאות תנועה ורוח חיים מִפַעֲמִים בתעצומות עוזם.  עתה פתאם החלה התנועה הזאת לחדל וְלִגְועַ.  מספר העגלות הנוסעות נמעט מאד, והחנויות סוגרו בכל מקום.  השבת השתרעה לאט ובהדרת כבוד על העיר שהיתה עד עתה הומיה, ובשיירות שיירות נהרו החרדים אל בתי התפילה.  כי חוץ מן ההיכל הגדול היו עוד בעיר העתיקה וגם בעיר החדשה בתים רבים מקודשים לאל כביר אשר לא תשורנו עין, ואשר את רוחו נשא ישראל בכל התבל במשך אלפי שנים.

וכבר תקף את לבות העוברים בכך ההרהור הקודם לרגשי הרוממות, בבואם לתוך המנוחה השאננה שבעיר הקדושה.  כי מה שראו עתה בין חומות ירושלים לא היה עוד הסחי, השאון, הריח הרע, שלפני עשרים שנה.  אז אנוסים היו עולי הרגל של כל הארצות לחוש את נפשם נפגעים ונעלבים בפנימיותם, מדי ראו אחרי טלטולים ונדודים ארוכים את מטרת משא נפשם ומחוז חפצם.  כה נאלח היה המראה שנראה להם ברחובות המלאות התרשלות.  ועד שהגיע הנודד המאמין אל קדשי דתו אנוס היה לעבור דרך כל הנמאס והמגואל וחסר-הקדושה הזה.  אך לא כן היה המראה עתה.  הרחובות הגדולות והקטנטצ היו מרוצפות אבנים חדשות, שמורות היטב, חלקות ונקיות כנקיון רצפה בחדר טוב.  בתי מעון לאנשים מקרב העם לא היה עוד בעיר העתיקה.  כל הבנינים נועדו אך למעשים טובים או לתפילה.  בתי מקלט לעולי רגל מבני כל הדתות היו שם.  לנוצרים למושלמנים וליהודים היו בתי חסד שונים, בתי מרפא, בתי אסף לחולים שאין למו תקנה, והבתים האלה היו סמוכים זה לזה שורות שורות, אך מרובע כביר אחד לקח היכל השלום האדיר והנערץ, מקום היו שם אספות לאהבי השלום מכל הארצות, וגם למלומדים מכל ענפי המדעים.  העיר העתיקה היתה בכללה תל תלפיות של כל העולם כלו, וכל העמים ראו פה איש איש את נוהו.  כי פה קבוע היה הדבר אשר לכל בני האדם: הָעֱנוּתּ. 

ועל כן נקבצו פה כל אפני העזר אשר הורו והוגו מלבות מין האדם מהעולם ועד העולם כנגד הענות: אמונה, אהבה, חכמה.

חרדת קדש חרד כל העובר ברחובות האלה, תהי דעתו מה שתהיה על דבר הדתות, האנשים אשר פגשו איש את רעהו ברכו זה את זה בלי מלים, בידידות, שבת היתה בלבבות.

מרים ופרידריך עברו לפני איש זקן שהתהלך, נשען על משענתו, ותכף לו מרים, והוא נלוה אל הצמד ההולך מאחריהם, עח דוד ושרה, והם החלו להתהלך אט, בשימם לבם אל הזקן.

הזקן הזה – אמרה מרים בלחש אל בן לויתה – מצא גם הוא את שלמה בזה.  איעץ לך לבקש את אחי כי יספר לך פעם את כל ספור המעשה, איך מצא את האיש הזה ואיך הטה את לבו אחריו, הוא פגשהו בפאריז, מקום שם ישב לרגל  מסחרו, במקרה התודע דוד  אל מָאנְסְיֶה ארמאן אפרים.  הלא יודע אתה את נפש דוד.  הוא קונה לב כל איש בנעם הליכותיו.  גם לב העשיר הגדול מאָנסיה אפרים נמשך אחרי דוד יתר מאשר אחרי קרוביו, שחכו למותו לרשת את הונו.  מאָנסיה אפרים היה תמיד רק משתכר כסף ומוציא כסף לתענוגותיו.  והנה הגיעו לו ימי זקנה, ולא מצא עוד תענוגות, ובמוחו היגע לא מצא כל רעיון, לעשות בכספו, רק אחת ידע: הוא לא רצה להניח את הכסף ליורשים עליזים.  אז דבר דוד על לבו לבוא ירושלימה.  פה, הבטיח לו, עוד ימצא נחת בכספו.  הזקן בא, ודוד הוליכו אל היכל השלום.  הבנין הנהדר הזה היה ברבות הימים למרכז מפעלות חסד למכביר.  אין פועלים פה בגלל ארץ היהודים ויושביה, כי אם בגלל כל הארצות והעמים.  הן פתרנו בחברתנו החדשה הרבה שאלות קשות, שהדורות הקודמים נתקשו בהן, אבל יש עוד עֳנִי רב בתבל, ורק עבודה-בהתחברות יכולה להעמיד רוח והצלה, בהיכל השלום מצטמצמת עבודה כזאת.  אם באחד המקומות בתבל יקרה אסון: שרפות, שטף מים רבים, רעב, מגפות – מודעים הלום ע"י הטי;יגראף פה שמור תמיד הון רב במזומנים, יען כי פה מתכנסות הבקשות וגם הנדבות, סוד-מועצות גדול קבוע, חבריו נבחרים מבני כל העמים, והם מפקחים על יושר החלוקה, אך גם ממציאים, אמנים, מלומדים פונים הלום לבקש משען לעבודתם.  הפתגם המתנוסס עלשער היכל השלום מושך אותם הלום Nil humani a me aleenum puto (אין דבר אנושי זר לי).  ועוזרים פה לכל הרקאוי להעזר, והנה מצא פה האדון אפרים את הנחת אשר הבטיחהו דוד למצוא.  האדון אפרים מבקר בנחת את ישיבות הועדים שבהם מודיעים ע"ד הבקשות שבאו, והוא יוצא מהן תמיד טוב-לה.  הוא נותן לאט לאט  בנדבות את כל הונו, הוא מניח לעצמו אך את הפירות עד יום מותו, ואחרי כן יסב כל ההון לתועלת הרבים.ופרידריך אמר בצחוק קל, אם  יבצע את מעשהו, אז ישיג את המטרה, כי יתאבלו עליו קרוביו באמת.

ויעמדו לחכות מעט להולכים אחריהם, וישמעו באמור מר אפרים, בתוך שעול תדיר וקל: חמש מאות לירא שטרלינג נתתי לבית תעלה של ים בעד ילדים עזובים בלונדון, סך הכל ביום מאה אלף פראנק.  אין זה יום ביש – הא-הא-הא – לא יום ביש.  לוא כבר בא קצי כי אז אולי אִבֵּד אחד מבני אחי במרוץ הסוסים כסך הזה...  אך כן שבעתי, למצער, נחת – והם, בני אחי, יורשי – האֶ-האֶ-האֶ – יצחקו.  או אולי אך אני אצחק.  וגם הילדים הלונדונים הקטנים יצחקו, כשישאפו אויר צח – הילדים האומללים!

ויגיעו עד בית המקדש.

הוא שב ונבנה יען כי המועד בא.  הוא נבנה כמאז אבני שיר מרובעות, שהובאו ממכרה האבנים הקרוב, והאויר הִקְשה את האבנים מאד.  ועוד הפעם עמדו העמודים המוצקים לפני מקדש ישראל.  העמוד השמאלי נקרא בשם בועז; והימני בשם יכין.  באכסדרה החיצונית היה מזבח נחושת כביר מאד, וגם הכיור הגדול, שנקרא לפנים בשם ים של נחשת, אשר עשה שלמה.

שרה ומרים הלכו אל עזרת הנשים, ופרידריך עמד לצד דוד באחת השורות האחרונות.

כשנחלקו המקומות בבית המקדש – אמר דוד – בחרתי לי את האחרון האחרונים, ולא אמירהו באחר.

ובעזרה הנהדרת החלו זמירות וכלי ישיר להריע.  הקולו האלה עוררו פלאים את לב פרידריך ויתקפוהו ויפעמוהו, הם נשאוהו עד למרחקי חייו, לעתים אחרות בישראל.  המתפללים מסביב לחשו את התפילות הנהוגות, ועל לבי עלו חרוזים אשכנזים יפים: הנגינותהעבריות של היינריך היינה.  שם היתה בת המלכה שבת "אשר לה יקראו הנסיכה השאננה".  ההיכל החלו לשיר את הזמירה הישנה, שהיתה מצלצלת במשך מאות בשנים לעם מפוזר ומפורר לעורר בקרבו געגועים לארץ הורים, בבתי כנסת לאין מספר על כל כדור הארץ, זמירת ר' שלמה הלוי:

לְכָה דוֹֹדֵי לֵקְרַאת כַּלָּה...

והאשר כתב היינה באשכנזית:

    קאְמס געליבטער, דיינער האררעט

    שאְן, דיא ברויט, דיא דיר ענטשלייערט

    איהר פערשאמטעס אנגעזיכט!

כן, כמשורר באמת חש היינה את הרוח הפיוטית הצפונה במנת ח יי עמו, וכשרונו לשיר את השירים האשכנזים הפנימים שבפנימים לא עכבוהו למצוא גם את יפי הנגינות העבריות.  ופרידריך זכר עת הקלון אשר אז היו היהודים בושים בכל דבר יהודי.  הם חשבו, כי מראיהם יהיה יפה יתר, אם לא יתנכרו כיהודים, אבל אבל רק בזאת הראו רוח עבדים, או עבדים משוחררים.  ואיך יכלו להשתומם על הבוז אשר נחלו, בהראותם בעליל, שאינם מכבדים את נפשם.  זחל זחלו אחרי אחרים, ויזכו אל הענש הראוי להם; דחף דחפום, אך הם היו מוכים בסנורים, ולא לקחו מזה את הלקח הנכון, כי אם את הָפַכו.  אלה שהצליחו בעסקיהם, או שהיו למצוינים באפן אחר, עזבו את ברית אבותיהם.  הם הִתְיַגְעוּ להעלים את מולדתם ואת צור מחצבתם ככתם נאצה.  ואם אלה אשר מישראל מוצאם, וידעו אפוא מה שרש דבר נמצא בישראל, כחשו באביהם ובאמם, אך לבלי היות להם כל דבר מְשַתֵף אותם – אין זאת, כי אם הדבר היה חרפה ועון ודראון.  אמנם לא נמלטו גם הפליטים האלה, ויהי גורלם כגורל הבורחים ממקום מנוגע במגפה.  הם נשארו חשודים, ועל כן נאחזו ונלכדו בהסגר והחלט של קאראנטין, בימי הבינים נקראו היהודים המומרים בשם מאראנים.  והמאראניות היתה הקאראנטין של היהודים הנמלטים.

ובכל אלה ירדה היהדות הלך וירד.  היא היתה לדבר אשר אותו קראו האשכנזים הקדמונים בשם אֶלֶנְד, לאמר: אויס-לאנד, ארץ הנכר, מקלט המנודים, כל מי שהיה ב"אֶלנד" היה אמלל, וכל אמלל בקש לו קרן זוית לשכוב בה למעצבה.  כן העמיקו היהודים לרדת גם באשמתם שלהם גם באשמת אחרים.  "אלנד", גלות, גיטו! מלים בלשונות שונות בעד דבר אחד, היות מנואץ, ו אחרי כן נאץ את נפשו. 

והנה התנערו מן המפלה העמוקה הזאת, כל מה שהקיף את פרידריך הראהו איך היה הדבר.  מראה היהדות היה עתה למראה אחר,אך בגלל אשר היהודים חדלו להתבייש בה.  לא רק הקבצנים מבקשי העזר, הכושלים הראוה בגלוי לרגלה השתתפות חשודה, שהיתה מפני הצרך...  לא! גם החזקים, החפשים, המצליחים, שבו, ויקבלו יותר משנתנו, כי תמיד היו עוד בני האדם מהעמים האחרים מכירים טובה, מדי היו נותנים דבר-מה שיש לו ערך גדול.  ועם היהודים לא דרש מהם דבר, כלתי אם להתיאש מנסיון-השוא שהמריצם להיות לאחרים.  אך בית האב הוא מכיר טובה לבנו, גם אם איננו מביא דבר, בלתי אם את נפשו...

פתאום תפוש ברעיונות האלה, שהיו נרעשים מן הנגינות העבריות, ראה  ויבן פרידריך את ערך בית המקדש, לפנים, עת מלך שלמה, היה המקדש סמל עדוי זהב ואבני יקר לגאון ישראל ועוזו.  בכותרות נחשת, בעצי זית, ארז ותאשור היה המקדש עדוי, כטעם העת ההיא, למען יהיה תאוה לעינים.  אבל איך שהיה כל זה נהדר לפי דעות הימים ההם, בגלל הבנין הנראה והמוחש לא יכלו היהודים לבכות אלף ושמנה מאות שנה; על החרבות לא יכלו להתאבל על החומות ההרוסות – למשך זמן אלף ושמנה מאות שנה היה האבל הזה תמימות נפרזה.  אך לא! הם התאבלו על דבר לא-נראה, שהמקדש היה רק מצבתו.  ודבר לא-נראה זה חש פרידריך במקדש החדש בירושלים.  לבו רָחַב ורָוַח.  הנה עמדו הבנים השבים של עם אלהים העתיק וירוממו את נפשותיהם אל הלא-נראה.  הם עמדו כאבותיהם לפנים על הר המוריה.

דבר שלמה קם ונצב כמו חי:

ה' אָמר לִשְכּון בָּעֳרָפֶל.  בָּנה בָּנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךּ מָכוֹן לְשִבְתְּך עוֹלָמִים. 

התפלל התפללו, בדבקות פחותה או יתרה, בבתי תפלה רבים על כל כדור הארץ, ביפים ובדלים, בכל לשונות של הגלות.  אלהיהם הלא-נראה, הנמצא בכל מקום, היה קרוב אליהם או רחוק מהם בכל מקום.  ואם כל זאת, אך זהו בית המקדש.  מדוע?

יען כי אך פה בֻּכּרו לעדה חפשית, אשר בה  יכלו לפעול בעד המטרות הנשאות שבמטרות בני האדם.  הם ידעו בשכבר הימים את העבדות, ברדיפות, בלחץ, בגיטו, אחרי כן ידעו את החופש, כאשר נתנו להם עמי הישוב את הזכיות השוות במתנה.  אך ברחוב היהודים היו חסרי כבוד, נעדרי מגן, משוללי משפט, ובעזבם את הרחוב חדלו מהיות יהודים.  ושתים אלה היו דרושות אחוה וחירות, אך פה יכלו לבנות בית לאל כביר לא נראה, שהילדים מתארים אותו בדמיונם בתאר אחר אחר מן החכמים, ואולם הנהו בכל מקום בתור הרצון אל הטוב בכל יש ונמצא.

II 

באחד בשבת היו בחירות הצירים בכל הארץ.

במוצאי שבת נסע דוד לחיפה לנהל שם את הבחירות במרכזן.  כת נייער עשתה שתדלנות גדולה בכל מקום.  מה"ע שלו הביאו בגליונות מיוחדים ידיעות ידיעות ערוכות לחזוק לבות בני הכת.  גם התערבו שם עלילות.  באחד מכתבי הפלסתר האלה נואֵץ המנהל הראשי יוסף לוי, דברי בלע נכתבו ע"ד שלטון האדם הכביר הזה בהון החברה החדשה.  כותב המאמר הבטיח וחזר והבטיח שאיננו מאשים את אדון יוסף לוי, אפס כי טובת העם לנגד עיניו, וכחָס הוא על פרוטות העניים ועל קיום החברה היקרה לכל.  הכל נכתב בטעם מתוק ומתובל.  ביראת שמים, במראות התנ"ך.

עיני הפרופ' שטיינעק, שקבל את הגליון הזה לעיני קינסקורט אדמו מכעס, ואמרים בודדים התמלטו  מפיו כבידודים;

 – הוי בהמה! הוי כלב החזירים! הוי אתה, אתה, גייער!...  הנבל היודע היטב.  כי משאָה שלנו הוא התגשמות היושר, יודע הוא, כי משאָה התענה ויסתגף למען רומם את קרן החברה החדשה.  כי זאת יודע כל ילד, יודע כל העולם.  והפוחז הזה מעיז פניו לטמא בפיו הכוזב את שם משאָה.  והכל בשביל הבחירות – ההבינותם? לשם השפעה על הבוחרים, שיבחרו במתנגדים.  ההבינותם?

בכעס קרע את העלה, גוללהו לכדור וישליכהו בגעל נפש בעד החלון החוצה.

וקינגסקורט צחק: גם זאת שאלה: האבין? אבי מיקרובים אהובי, הן גם אני בתבל הייתי, הלא אדע איזה מין חיות הם בני האדם החביבים.  היודע אתה, באמת אומר, כי כמה מהדברים מהחברה החדשה שלכם לא האמנתי למרות מראה עיני.  כל הענין היה לי יתר מדי מראה בהן, ויותר מדי דמיוני.  אבל כשאני רואה שיש לכם גם בריות מנוולות בחנותכם, אז אני מתחיל להבין הכל.  עתה, אני נודד-מדבר קשישא, צריל להודות, כי כל זה אמת.

חוץ מזה לא רבו הדברים בחברה זו ע"ד הבחירות, אע"פ שקשה היה למנוע הדבור ממאורעות היום, שחדרו דרך כל החורין והסדקין.  הם נדו לדוד ליטוואק, על כניסתו בעובי הקורה; אך הלא בעוד מעט ינוח לו.  זה פעמים אחדות הודיע, כי מהר אחרי הבחירות ישוב לעבודתו.  אמנם רצה להבחר לציר ולעשות חובתו, אך הלא הקונגרס ימשך רק שבועות אחדים בשנה.

על פי הערת מרים כיון פרידריך וידידו את יום הבחירה הזה לתור להם מקום רחוק מֵעַסְקָנֵי המדינה – בית מלאכת אמן.  מרים ופרידריך נסעו עם הפרופיסור שטיינעק אל בית הצייר איזאקס.  בית האמן היה במקום שקט במזרח העיר החדשה.  שם היו אוצרות ממבחר האמנות.  איזאקס אהב חברת חכמים, והסעודות שהיו עורך בארמנו הקטן נודעו לשם בזכוך טעמן והדרן.

חומת בית האמן הפונה אל הרחוב, לא עוררה כל השערה ע"ד הַגֵהוּץ הַמְשַׂמֵח שבפנים.  לכן היה הרשם מרניןמאד בכניסת הבאים אל החצר החיצונית.  איזאאקס כונן לו נוה מרהיב נפש.  העזרה החיצונית, שגגה גג הזכוכית נשען על עמודי שיש דקים ו גבוהים מָכְתָּרִים בְּתִמוֹרוֹת מָזְהָבים, עטתה כולה יריעות גוֹבִּילִינִין עתיקות – פה עמדו חקוּיי פסלים עתיקים, חקויי ידי אָמן.  הארחים הובלו על ידי עבד אל החצר הפנימית אשר בתוך הבית, זה היה טרקלין בלי תקרה.  המכסה היה – תכלת הרקיע.  משלשת עברים היתה החצר המרוצפת לוחות-אבן גדולים מוקפת שדרות של עמודים, ועל העבר השני היה גדר שבכה נשקף אל הגן, ועתה היה הגדר פתוח לרוחה.  משם נראה הגן העמוק הרבה מן החצר.  הוא א היה גדול מאד, אך על ידי מערכת הערוגות שערכו ידי אמן נראה כעמוק הרבה יותר משהיה באמת.  מתוך ירקרק התמורות הבריק פה ושם השיש של תפארת פסל חן.  בחצר, בתוך, היתה באר זורקת מים, עם כיור גדול, והמים השמיעו המולה קלה.  נקלטים טובים, עשירים בתבניות וצעצועים שונים.  עמדו בזויות שונות.  שדרות העמודים הרחבות והגבוהות, שהקיפו את החצר, יכולות היו להתהפך לעזרָות סגורות בהעלות קירות הזכוכית מן העומק.  אך בימי החום היה הכל פתוח.  החצר הזאת עם העמודים היו טרקלין גדול אחד.  משדרות העמודים היו דלתות גבוהות וחטובות אל שאר הלשכות הבית.  מקצתן היו פתוחות, ובעדן נראה הוד סדרי הלשכות.  זה היה ארמון נסיך האמנות.

והדלת ההיא שנפתחה עתה היתה הדלת המובילה אל לשכת המלאכה.  אחרי שהודיעו לאיזאקס את שמות הבאים, יצא לקראתם בחברת זוג מבני המעלה, באשר היה נקל להכירם.  הפרופיסור שמיינעק הציג לפניו את פרידריך, ואיזאקס קרא את שם העדינה והאדון שהיו עמו; לורד סורבורג ולארי ליליאן אשתו.  הם התגוררו בירושלים, יען כי איזאקס תאר את פני הלאֶדי ליליאן.  האמן איזאקס היה איש בעל הדרת פנים, כבן ארבעים.  תנועותיו ודבורו היה בכבוד ובעליצות; נכר היה, שהוא רגיל להתהלך עם אצילי המעלה כמו עם אנשים שוים לו, ובכל זאת היה לפנים נער יהודי עני, ורק בחסד כשרונו עלה למדרגה שהוא עומד עליה עתה.

בנעם מדברו עורר איזאקס מהר רגש נחת וחדוה בין ארחיו.עבדים הביאו מטעמים לסעד לב, אז הדליקו האדונים סיגרות – ירקות בשמים נפלאים, שגדלו בפלשתינא, כאשר רמז אדוני הבית בצחוק קל, זה היה הדבר האחד אשר עליו הראה בגאוה גלוי.  קוראים למן זה: פרח הירדן.  נטיעות הטבק היו בעמק הירדן.

בעת אשר האדונים קטרו וישוחחו, הלאֶדי הנאוה אל מרים הידועה לה מכבר, מן הבקורים בבית הזה, ותלחש  לה דבר כמבקשת.  מרים נראתה במשיכת פניה ריקם, וכמו היא מַמְתֶקֶת תשובת-ריקם זאת על ידי צחוק קל, פרידריך חשב לִראות, כי בעת אשר השיבה מרים את פני הלאֶדי ריקם, הביטה אליו.  אחרי כן העיפה גם מרת ליליאן את עיניה עליו לרגע.  העדינות עמדו עתה אצל השבכה המזהבת, שתי קוֹמוֹת יופי, חמדה לעינים.  מרים, בעלת שערות שחורת ומעט שפלת הקוֹמה מן האחרת, נֵלְוְתָה במַרְאֶהָ היטב, וגם בתלבשתה הפשוטה.  על ידי האנגלית הגבוהה, צהובת השער, שתלבשתה היה מעשה ידי אמן חייט פאריזי.  פרידריך חש מעין רגש נאוה לא-ברור, בראותו את העלמה היהודיה, את בת הרוכל, עומדת במעמד כה עָנָו, ובכל זאת כה יפה ונכון אצל הגבירה בגדולה האנגלית.  ובסגנון ידידו קינגסקורט, שלא בפניו, הרהר בלבו:

– בשם השטן,! הנה אנו נכנסים לטרקלינים לתוך החברה.

אך הגבירה ומרים יצאו עתה מעדנות אל הגן, ופרידריך, אף כי נפשו אותה ללכת אחריהן, אנוס היה להשאר פה, יען כי השיחה היתה נטויה עתה עפ"י רוב אליו.  באר בארו לו דברים אשר עוד לא ידע! חלק האמנות והפילוסופיא בחברה החדשה.  אך עתה, כאשר דבר בענין זה האמן איזאקס בקולו המצלצל יפה, זכר פרידריך, כי עד עתה חסר היה את פשר הדבר הזה.  הוא ראה את המקדש ואת המכונות החשמליות, את העם העתיק, ואת הסדרים החדשים של השתתפות העבודה בארץ תל אביב.  אך מה היה לתביעות הרוחות המצוחצחים ביחס אל האמנות והמדעים? הן זאת היתה בשכבר הימים טענה נכבדה של המתכנים בשם בני אדם חדשים שטענו על התנועה הציונית.  הצג הציגו את הדעה על דבר תחית העם העברי כצעד-אחורנית, כבהלה, כמנוסה מן היופי ומן הדעת החדשה.  והנה שמע פרידריך מפי הציר איזאקס, כי אך תהו טענו.  בחברה החדשה לא היה מקום לסכלות, אף כי החפש היה נתון לכל איש לבקש את הטוב בעיניו.  עניני האמונה הוצאו מן השלטון של רבים.  החברה החדשה לא שמרה צעדי איש מחבריה, המתפלל הוא בבית התפילה לעברים, לנוצרים למושלמנים, או מבקש הוא "דבקות" לנפשו בלשכת האמנות או בקונצרת הפילהרמוניה, להתחבר עם הנצחי הטוב, כל זה היה מסור ללב איש ואיש.

האמנות והפילוסופיא מצאו מעון ומשמרת כבודה באקארימיא היהודית.  גם היא לא היתה עתה בדויה מלב, כי כבר קדמה לה האקאדימיא הצרפתית זה מאה שנים.  ההון הדרוש להקמת האקאדימיא הזאת נִיתַּן על ידי אמריקאני עשיר שנמנה בין הנוסעים באנית "פוטורא".  רוח ה"פןטורא" תהיה מרחפת תמיד על האקאדימיא היהודית; כן כתוב היה בחוקי התקנות.  מספר החברים היה ארבעים כבהיכל מאזארין, ובהפנות מקום על  ידי מות חבר, בחרו החברים הנשארים באיש חדש שהעטרה הולמתו.  החברים מקבלים שכר, להיות חפשים מדאגת פרנסה, ויכלו להגות איש בתורתו ואיש באמנתו, בלי דרוש תועלת לנפשו.  על כן היו גם ארבעים היהודים שבאקאדימיא חפשים מכל שֹׁבִינִיוּת (קנאה) לאומית.  בהוסד המוסד הזה נקבצו חבריו מן התַּרְבִּיות השונות, הישובים השונים והשפות השונות הִקָּבֵץ והתחבר אך על יסוד האנושיות.  כן בראה התחברותם רוח, אשר מן הנמנע היה להסירה ממלוכה, יען כי הם בעצמם בחרו את חבריהם, החק הראשון אשר חקק המיסד היה:

חובת האקאדימיא היהודית היא לבקש את הטוב שיעשויחידים בעד מין האדם.

נקל להבין, כי החובה הזאת לא היתה סגורה בגבולות הארץ.

ארבעים חברי האקאדימיא היהודית היו גם בעלי חברת כבוד היהודים, שנוסדה במשפט "לגיון הכבוד" של הצרפתים.  האות היה רביד צהוב בחור הכפתור.  פרידריך כבר ראה את הרביד הקטן הזה על בגדי רבים.  אך לא שם אליו לב.  מסתמא – הרהר – זה הוא יצר הרע של אותות כבוד, שכבר שלט מכבר.  בכל זאת עשו דברי האמן איזאקס דשם בקרבו (וגם האמן גם הפרופיסור שטיינעק היו נושאים את הרביד הצהוב) בבארו לו לאמר:

– אל לך להאמין, כי מסכלות או מהאות כבוד קבענו זאת.  גם הכבוד צריך למטבע עובר.  זאת כבר הכירו חכמי המדינות בחברה הישנה.  למה לנו לזלזל באמצעי זה, שאפשר להשיג על ידו טובה? אך התאמצנו מראש לרומם את ערכו, ע"י אשר הקשינו את השגתו.  המדרגות הגבוהות הן יקרות המציאות במאד.  ראש החברה הוא נשיא האקאדימיא, וכל מנהלי החברה הם אנשים שאין להם כל עסק פרטי, והם רחוקים ממפלגות המדינה וסכסוכיהן.  אם איש מצליח בעסקיו, אין אנו מְזַכִּים אותו בשביל זה.   הלא על כן היו אותות הכבוד בחברה הישנה ללעג ולקלס.  הרביד הזה, שהיה בלאו הכי כה מגכך, פירושו אצלנו: כי נושאהו עשה דבר להרים את המעמד הכללי.  והצבע עשוי הוא להזכירנו את הימים הרעים בקורותינו  ולעורר בנו רוח ענוה.  אנחנו הפכנו את הטלאי הצהוב, שהיו אבותינו אנוסים לשאת על בגדיהם, לאות הכבוד. 

– הבינות? קרא שטיינעק.

פרידריך הניע ראשו, תפוש ברע יונות.

ברגע ההוא הודיע העבד כי הרקטור מארקוס חפץ להכנס.

ואיזאקס קם מהר ויחש לקראת האדון הזקן;

– רוח נבואה נזרקה בך לכוון את השעה הזאת לבוא עתה, אדוני הרקטור! אמר איזאקס ויצג את הלורד ואת פרידריך –  האדון ד"ר מארקוס הוא נשיא האקאדימיא היהודית...  זה עתה ספרתי מעט לארחי האהובים ע"ד האקאדימיא.  לורד סורבורג כבר ידע את רוב הדברים, אך לאדון הזה, אף כי הוא יהודי, הכל היה חדש.

– היתכן? שאל ד"ר מארקוס.

פרידריך הודיע במלים מעטות את קרותיו, נשיר האקאדימיא שמע בנענועי ראש קלים ובצחוק חן, ואז אמר.

– לפני עשרים שנה.  כן, כן, עתה אבין את תמהונך.  ובכל זאת הכל כבר היה גם אז.  התזכור את דברי הקהלת: מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה.  יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעולמים אשר היה מלפנים.

– שא נא לי, אדוני הנשיא – צעק שטיינעק – אין זה פשוטו כמשמעו.  כל מי שהוא לא היה עוד, וכל מה שיבוא איננו עוד עתה לפנינו, לא אזכור עתה את קהלת, כי אם את סטוקטון דארלינגטון.  ההבינותם?

– מה זה סטוקטון-דארלינגטון? חקר לורד סורבורג – הכונתך על מסלת הברזל הראשונה בתבל אשר בנה גיאורג סטיפינסאן לפני מאה שנים?

– כן, אדוני הלורד! – ענה הפרופיסור – הן החלטנו לפני ימים אחדים באקאדימיא להציע הצעה לפני כל עולם הישוב; לחוג בש' 1925 את חג סטיפינסאן באפן הגון – ברגע אשר בו תמלאינה מאה שנה תשמיענה כל מכונות מסלות הברזל על כדור הארץ שלש שריקות חליל ארוכות.  זו היא חגיגת סטוקטון-דארלינגטון שאנו מציעים.  בכל העולם אנוסים יהיו בני האדם הנוסעים במסה"ב לזכור את סטיפינסאן, מביא העת החדשה...  הלא תודה, נשיאי הטוב, כי חכמת הקהלת נמעדה מן המסלה בין סטוקטון-דארלינגטון. 

וד"ר מארקוס השיב בנחת:

– ברצון, אהובי, אורח, יען כי לא חלקתי כלל, אני דברת רק על הוית הדברים בעת אחת.  זה רעיון מנוחתי, הרעיון המרגיע אותי.  על כן נעימים לי השנים.  הירחים או הימים אשר לי לבלות עוד לאור השמש.  אין אני אומר כלל, שאינם טובים בעיני.  נחמתי היא, שכל הדברים אשר היו – הנם, גם העתיד כבר נמצא עתה.  ואני יודע אותו: הוא הטוב.  על כן אני בא מן ההקדמות האלה אל החלטה נבדלת מזו שבא אליה קהלת, בן דוד, שהיה מלך בירושלם.  ואולי לזאת כון גם הקהלת אף כי אמר כי הכל הל ושאל מה יתרון מן העמל.  אמת, הכל הבל, כשאנו מתבוננים אליו מנקודת גופנו, אבל לא הבל הוא, אם אנו יכולים לבטל את גופנו במחשבה, אז גם חלומותי נצחיים הם, יען כי אחרים יחלמו אותם, כאשר אלך ואינני.  היופי והחכמה  לא יאבדו גם במות מחולליהם.  כמו שאין איש משכיל אשר לא ידע את חקי שמירת הכח, כן עלינו לשים לב, כי יש משמרת היופי והחכמה.  המתה אמנות היונים העליזים? לא, כי בעתים אחרות היא קמה לתחיה.  הכבו אמרות חכמינו? לא! הם הולכים ומאירים ככוכבי נגה, אף כי בימי האושר אין אורם נראה, כבימי הרעה.  ומה הדבר הלמד מזה? כי עלינולהרבות את היופי ואת החכמה בארץ הזאת עד רגענו האחרון, כי אנחנו הארץ, ממנה אנחנו באים ואליה אנחנו שבים, הלא זאת כבר הגיד הקהלת, ועליו אין להוסיף: הארץ לעולם עומדת.

אחרי דברי הד"ר מארקוס היתה דומיה קצרה.

איש איש צלל בנבכי מחשבות.  ובדומיה הזאת נשמע פתאום קול עלמה שָרה, קום חודר דרך חומות ודלתים, ואיש איש עצר את נשימתו לבלי הפריע את השירה הזאת.

– קול מי ישורר? שאל פרידריך בלחש.

– איך? האין אתה יודע זאת? – ענה איזאקס – העלמה מרים! – והאמן קם וצעד אל בין שדרות העמודים, ויפתח בזהירות בלי רעש דלתי לשכת הנגינות, ששמה נכנסו שתי העדינות.  עתה נשמעת השירה הנהדרת במלוא הקול.  מרים לא שערה, כי יש מקשיבים אורבים, ותשר לפני מרת ליליאן שירי שומאן, רובינשטיין, ואגנר, ורדי, גונאָר – נגינות כל העמים.  הנגינות היו כמעין המתגבר, ורוח חדוה לבשה את פרידריך בחברת אצילי הרוח הנבחרים האלה, המעדנים והמזככים את החיים בעלוי אצילותם, ביופי ובחכמה.  וכאשר החלה המשוררת לזמר את הזמירה, שהיתה אהובה לו מכבר, את שירת הגעגועים של מיניאָן:

"היודע אתה את הארץ מקום שם ינצו הלימונים..."

אז ענה פרידריך לנפשו בחצי לחש:

– זאת היא הארץ!

___________

 

III  

כחלום עפו השעות בבית הצייר.  לפנות היום נקרא הפרופ' שטיינעק אל הטיליפון.  קינגסקורט קרא לו לשוב מהר.  בעגלה, שבה נסעו עם הפרופ', אמר פרידריך:

– מרים! תודות לך כי הכרתיך מתוך השיר, אך עתה אדע, מי את.

פניה אדמו, ותדם.אך בבית המלון ששם חכתה כל החבורה הבהילתה חדשה מעציבה.

לפני השער עמד קינגסקורט, ראשו גלוי, והוא צועק בכל כחו לקראת הפרופיסור:

– חזיז ורעם! מדוע כה בעצלתים?

– מה זה קרה? שאל הפרופיסור במנוחה.

– מה קרה? הילד הקטן – פריטץ – חולה! אך חדל נא מלטפס הנה והנה, ובוא אל פריטץ!

ויבואו בחיפזון את חדר הילד.  פריטץ הקטן שכב במטתו לחייו הי חמות, בהריקו מקדחת.

"אָטטא!" צעק הילד אל קינסקורט הזקן.  ואָטטאָ נכנע מהר אל פריטץ הקטן, וישב למראשותיו על כסא, ומן הכסא הזה לא זז גם בימים הבאים.  כי אם היה שלטון פריטץ הבריא גדול על מר קינגסקורט, שבעתים גדל ממנו שלטון פריטץ החותה.

פרופ' שטיינעק בדק את הילד, ואחרי הבדיקה הניע את ראשו כחושש מאד.  אמנם הרגיע את מרת שרה שהיתה קרובה ליאוש, אך מאת הזקן קינגסקורט לא כסה דבר.  הילד היה חולה אנוש, דלקת גרון כבדה.  קינגסקורט נבהל, אך התאמץ לכסות את בהלתו בחבו.  ראשית כל קרא לפרידריך ויכנס עמו לחדר מיוחד ויקלל בנפשו שבעו.  מחלת הילד מפירה את כל העצות.  אין לעשות עתה כאשר חשב, ונחוץ הדבר לחרוץ אחרת.

  הבינותי, קינגסקורט – ענה פרידריך, דואג – תחפץ לנסוע, הנני ו נסעתי!

– אבל איך? – צעק קינגסקורט, ופניו היו מתולעים בארגמן – הן לא תבין עוד מאומה, הן השיח והשיג עם עלמה זוכבר לקחו את בינתך כולה.  הן זו היא השלימזל, כמו שאתם היהודים אומרים, שאין אפשר עתה לנסוע.  אדם בעל לב יפה אני בעיניך.  בתחלה אכל, שתה, התענג בתור ארח, ואחרי כן, כשצללים נטוים על הבית, לקח המקל והתרמיל והלאה! לא, אהובי ידידי, יכולאתה לעוף, אם אירופא מושכתך, אני אשב פה עד שיבריא פריטץ הקטן – מפני דרך ארץ גרידא.

אבל גסותו של האדון הזקן היתה הפעם מעֻשָׂה עוד יותר משהיתה תמיד.  חרדתו לילד גדלה משחפץ היה להראות.  הוא ישב כל הלילה בחדר הילד עם האם והאומנת.  וכמו שער הילד את השנוי שבא בנפש צורר-האדם הזה, נטפל אל הזקן יתר מאשר לכל זולתו.  שטיינעק השתדל לבאר דבר זה ע"ד הפשט: זקנו הארוך והלבן של קינגסקורט, או אולי התוליו וכרכוריו קנו את לב הילד.

אבל איך שיהיה, הדבר היה נכון, כי הילד לא רצה לזוז מאת אהבו הכועס תמיד.  במעלות הקדחת היה מאַמץ בכפו הקטנה את אצבעו של הזקן היושב אצל המטה.  אך מאת קינגסקורט קבל סמי רפואה; אך הוא יכול לישנהו.  לקינגסקורט לא היה אוצר גדול של זמירות הערש, ביותר שגורה היתה בפיו:

ווער רייסט מיט צוואנציג קנאפפען איין

צו היידעלבערג אים הירשען?

דאס איסט דער הערד פון ראָהאַדענשטיין,

אוֹיף רהיינוויין וויל ער פי – אַ – י – אַ – י – ירשען.

בזמירה זו היה מצליחמכבר אצל פריטץ הקטן.  והנה צריך היה הרהאָדענשטייני לבוא על סוסו תמיד להיידלברג.  זמירתו השניה של קינגסקורט היתה:

דער גאָסט דער אייזען וואקסען ליעסס

דאר וואללטע קיינע קנעכטע.

בשתי הזמירות האלה היה מישן את ידידו הקטן, החולה.

לדוד ליטוואק לא הודיעו על דבר מחלת הילד, לא רצו להחרידו, כי הלא עליו היה לבוא גם בלי ידיעה זו לירושלם.  הוא בא כמנצח ממלחמת הבחירות.  מלגת נייער המגדפת הוכתה כמעט בכל הגלילות שמהם נועזה להעמיד את אנשיה על הפרק.  ד"ר נייער בעצמו השיג רק בגליל אחד הכרעה קטנה, ועליו היה לגשת לבחירה מצומצמת באחד-בשבת הבא.  לעמתו נבחר דוד ליטוואק בשלשים ואחד גלילות.  הוא גמר בדעתו לקבל אך את ההרשאה מכפר חדש. 

אך בבואו בעליצות-רוח זו לירושלם, חכה לו הענן בחדר הילד.  שרה נפלה על צוארו בבכי:

– היינו מאושרים יותר מדי, דוד.  עתה נסה אותנו האלהים מאד אולי גבה לבנו, או קבלנו את הטוב בלי תודה.

הוא ענה בנחת ובכבד ראש:

– איך שיהיה נתופף על לבנו ונקרא לנפשנו לתשובה ולענוה, ובמחלה נלחם בכל כחנו.

וילחמו, בחירי הרופאים התאספו ערב ובקר להתיעץ.  כל אמנות המרפא שֻננה למען הציל את חיי הילד הקטן.  אך המחלה כמו לעגה לכלהיגיעות האלה.  היא הלכה הלך וכבד, הלך והסתבך.  באחד הערבים עזבו הרופאים את הבית, ופניהם זועפים, במנוד ראש, אך הפרופ' שטיינעק נשאר שם.  הוא וקינגסקורט לא זזו מחדר הילד החולה יחד עם ההאומנת.מרת שרה חלתה ותאנש נשבר רוח, מעצמת היגון ומיגיעות הלינה.  הרופאים אֻלצו לצאת עליה במפגיע לבל תעזוב את מטתה.  מרים ומרת גוטלאנד העירו עליה.  דוד ליטוואק קבע מושבו באחת הלשכות בין שני חדרי החולים, וילך פעם הלום ופעם הנה, לראו, אם הכל יעשב כמשפט.  ברוח נכון עשה את כל אשר היה לעשות, ופרידריך שהיה אורח לחברה לאיש עמוס הדאגות הזהיחד עם רשיד בי, אֻלץ להשתומם למראה מנוחת רוחו.  לקרובים שבאוהביו אשר באו לידע ולהודע, נתן דוד את הידיעות הדרושותברוח שאנן.  אבל לקץ עלה הדבר גם למעלה מכחו.  אז בקש אחד מידידיו לרדת ולקדם את פני הבאים באכסדרת בית המלון.  רשיד בי קבל עליו את הדבר הזה.  בין מכירי דוד נפוצה השמועה מהר, כי מעמד הילד החולה הוא קשה מאד, ומכל עבר באו אנשים לדרוש לשכנו ולחקור.  נשיא החברה החדשה שלח דברו בכל שעה לשאול לשלום החולה.  האהבה והכבוד אשר נחל דוד בין חבריו האזרחים נגלו עתה בכל הדר עוזם.  לפני בית המלון נקבצו המונים המונים משתתפים בצערו.  אך מעטים מהם ידעו את פריטץ הקטן, אבל דים היה לדעת כי הוא בן דוד ליטוואק.  רבים התפללו להצלת חיי הילד, אשר אולי י גדל, והיה לברכה.

ובמכפלה העליונה דבר דוד עם פרידריך, מדוכא, אך ברוח שאנן:

– הרואה אתה, ד"ר לאווענברג אהובי, זאת לא יכולנו לשנות משהיה.  כן היה לפני עשרים, וכן היה לפני אלפים שנה.  בהגיע השעה לאיוב, שהיה מאושר, עליו להבליג על היגון ולאמור: אדני נתן ואדני לקח.

ברגע ההוא יצא הפרופיסור שטיינעק מחדר פריטץ הקטן, וילחש:

– עוד לא הגיעה השעה 1

– אך תקוה רפה עוד צלצלה במלים האלה.  הפרופיסור הוסיף: לוא אך יוכל הילד להרדם.  שינה טובה תהיה אושר, ואולי גם הצלה.

– האין נהמת קינגסקורט מפריעה את מנוחת הילד? שאל פרידריך.

– לא, השיב שטיינעק – על קינגסקורט להוסיף לזמזם נגינתו, אם יאבה או ימאן.  בכל פעם שפריטץ מתעורר מתנומתו הקלה, אנוס הזקן לזמר.  הדבר הוא מרגיז נפש לשמוע, איך הוא עושה זאת.

– הוא אוהב את הילד אהבת נפש – אמר פרידריך.

אז החל דוד לבכות.  ומן החדר הסמוך נשמע קול קינסקורט:

דער גאָטט, דער אייזען וואקסען ליעסס,

דער וואלטע קיינע קנעכטע.

ואחרי כן עברה הזמירה אל רהאָרענשטיין "דער אייף רהיינוויין פי–א–י–א-י-ישען וואָטע".  אך העצבות של רהאָרענשטיין הרוכב בהיידעלברג "צום הירשען" הלכה בקרולו של קינגסקורט הלך וגדל.  ובחדר הסמוך שמעו העומדים פה בחרדה אם לא תחדל הזמירה כולה.

עתה – הפסקה.  לא נשמע עוד קול.  וברגע הסמוך נראה קינגסקורט בפתח.  עיניו היו מאָדמות מדם.  ואת אצבעו שם בחשיבות, על פיו:

– הס! הוא נרדם!...  קול בל ישמע בבית! מי שישמיע שם מחוץ, במסדרון, הרג אהרגנו.  הנני הולך לשבת במסדרון.  כאשר יתעורר פריטץ, קראו לי!

וכן עשה קינגסקורט.  הוא לקח כסא, וישב במסדרון לפני חדר הילד, ויער.  הוא הביט בהבטה כה מאַימת על העבדים ועל הארחים העוברים, עד כי נבהלו מפניו, ובקול נחר נהם, כי להם ללכת למקום אחר; פה יש חולה.

כן עברה שעה אחת, כן עברה השניה.  אז יצא פרידריך אל קינגסקורט המסדרונה, והזקן קם בבהלה מעל כסאו:

– הקרא לי הילד?

– לא, לחש פרידריך.  הוא עודנו ישן.  ברגע ההוא חש, כי תופשים בראשו.  קינגסבקר חבק את גלגלתו, וילחש לאזניו:

– פריטצי, אם יחי התולע הזה מחליו, אשאר פה, לעד.  הוני נודר בכל תקף.  קרבן זה אני מביא לרפואתו.  הנני נשבע בשמי אשאלברט לבית קאֶנינסהאָף.

שעה אחרי שעה עברה.  פריטץ הקטן האריך לישון.  הוא עבר בשנתו מן המחלה אל הבריאות, מן המות אל החיים.  ובקר היה.  והתקוה עלתה כעלות השמש, וכאשר נקרא קינגסקורט בבקר את מטת הילד, היו עיני הילד מבריקות, ויריע: אָטטאָ, אָטטאָ!

– בר נש כזה – נהם קינגסברג, וינס להעמיד פנים כזועף, יען כי בוש בפני פרידריך על מרך לבו בלילה.  ופרידריך אמר לו: עתה לך שכב, קינגסקורט! המנוחה דרושה לך! ואשר לדבריך שדברת אלי במסדרון, הרי אני כאלו לא שמעתי.

– לאו, אהובי ידידי! – השיב קינגסקורט בגאוה – אם כן אתה יודע רק את חֶצְיִי.  מה שנדרתי נדרתי...   אבל ראשית כל, יש בדעתי לישן שינה ארוכה.  אחרי כן נ ראה,איך נתקבל פה בחברה החדשה, כן, כן!

ופרידריך עוד לא ידע אם בלצון, או בקשת ותום ידבר הזקן.  הן כל תאות נפשו היתה להשאר פה, להיחות לחבר מועיל לחברה החדשה.  לעזור לכל המעשים הטובים אשר ראה – זה היה חלום מחמדו.  ועוד דבר אחד, אשר לא נועז לגלותו אף עם לבו.

אך קומסקורט עמד בדבורו.  תכף ביום הסמוך, באשר שב פריטץ-הקטן לאיתנו, וגם מרת שרה נרפאה מחרדת לבה, שהיתה מקור מחלתה, דרש קינגסקורט בעצמו להוציא את מחשבתו לפעולות.  הידע את השמחה שנתן בלב חברו? רשות היתה לשער כי כן הוא.  הן צורר-האדם המדומה הזה נלכד בקסם הילד.  אמנם לבלי התכחש לעיקריו היה מתאמץ לתרץ את יחוסו לנער הקטן.  אמנם נעים לו הקטן מאד.  אבל בנעימות חיה קטנה ונקיה מעון.  פריטץ הקטן איננו עוד בן אדם, ועל כן לא יחטא צורר אדם באהבו אותו.

– אני מוחל לך, קינגסקורט, את הנמוקים האלה – אמר פרידריך בצחוק – ודי לי הדבר בלי נמוקים.  מתי נשתדל להמנות בחברה החדשה?

___________

 

IV.

ויחליטו מהר לעשות.  הם אמרו ללכת אל הנשיא אייכנשטאס, שכבר הזמינם לביתו בחיפה.  להמלך בו, מה עליהם לעשות למען הכנס.  ויסעו לבית הנשיא.  הבנין דמה אל ארמונות הפאטריציים שהיו בגינוא.  סמוך לפניהם קרבה אל הארמון עגלת המניע וממנה יצאו שני אנשים באים בימים עם הפרופ' שטיינעק.  הפרופ' כבר עמד על המדרגות בראותו את שני ידידיו שנכנסו בדברים עם השוער, וירמוז להם, וכראות זאת השוער נתנם להכנס, אך ברגע הסמוך חלף שטיינעק.

קינגסקורט ודוד שאלו לד"ר וֶורקין, מזכיר הנשיא, ועבר הוליכם ללשכתו, ויבקשם לחכות.  הם חכו רגע בלשכה היפה, ואחרי כן קצרה רוח קינגסקורט.

– לא! זאת לא אעשה! שבע שנים לא אחכה בחדר החיצון.  דבר נא עם אחד העבדים, פריטצי! הן גם לא הודיעו את שמותינו.

– כנראה, אין פה עבדים כושים – השיב פרידריך בצחוק חן – אך סופר המכונה היושב שם יודיענו.

וסופר המכונה הודיע: ד"ר וורקין שוהה זה שתי שעות אצל הנשיא, ואומרים, כי הנשיא חלה פתאום.

– כן? כן? עת נפקחו עיני.  על כן כה נמוג שטיינעק לעינינו! ואולי יודע אתה, מוכניי הנכבד, מי שני האדונים שבאו עמו?

– כן, הם שני פרופיסורים לחכמת הרפואה מהאוניורסיתה הציונית.

– לפי דעתי, קינגסקורט – אמר פרידריך – אך טוב לנו לצאת.  נניח בזה את כרטיסינו בעד ד"ר וורקין, ונשוב, כאשר ירפא הנשיא מחליו.

כן עזבו את ארמון הנשיא בלי גמור את ענינם.  בירושלם עוד טרם נודע דבר המחלה.  התנועה בעיר החדשה סאנה כדרכה תמיד, קינגסקורט ופרידריך כבא ידעו אז את מוצאי העיר ואת מובאיה, ויסורו מן הבֻּולבארים, ויבואי לתוך גן חדש, נטוע כטעם הגננות האנגלים.  על השער ראו לוח גדול, ועליו כתוב: בית פקודות הבריאות לחברה החדשה.

וקינגסקורט השמיע קול צחוק רם.

– השטן! עוד הפעם עשו דבר יפה ממהנ שכבר נעשה? כנראה, זה הוא בבית פקודות הבריאות שהיה באשכנז.  בנוגע לזה אין אני צריל לשאול שאלות את ילידי הארץ.  כבר אני יודע לצאת ולבוא בתל אביב.  זה הוא באמת מעשה תשבץ – מיזַאִיק, מוזַאִית.  חדור טיב, מה?

– ככל חדודיך, מר קינגסקורט, לא טוב מהם – השיב פרידריך – אך לי נראה, כי עוד לא נבין את תל אביב עד עמקה, אם אך נשים לב לזאת, שכל התקונים כבר היו פה או שם בעולם הישוב, לפני עשרים שנה, בטרם נפרדנו ממנו.  אמת, הכל כבר היה.  כחות הטבע נחקרו כל צרכם, רצוני לאמר: כל צרכם לפי המצב הנכחי האֶפְשָרִויות הטחניות היו נתונות ונכונות.  איש מנאורי שנת 1900 לא היה משתומם על הדברים אשר ראינו פה.  כן, גם את מרת החסות על כלכלת העם יכול היה כל איש נאור מן העת ההיא לשער בלבו בלי תמהון.  הדעה כבר הכתה אז שרש בלבות טובי בני האדם, כי החברה חייבת לשים גבול ומעצור ליצרי תאות היחיד ותועלתו.  ואמנם הגבולות האלה פה אינם לוחצים, יען כי החברה משיבה ליחיד את אשר היא לוקחת ממנו.  גם סדרי חברות המשתתפים לסחור או לקנות כבר היו, ובכל זאת היו כל הדברים הישנים האלה לדבר חדש.  זה אות, כי תל אביב היא יותר, היא מוכרחת להיות יותר.  מן חבור פשוט של כל התקונים בטחניק ובחיי הציבור.

– מדוע? אני מוצא גם את החבור הזה לבדו נאה מאד – השיב קינסקורט.

– בתור יודע דין, בתור איש אירופי מאחרית המאה הי"ט, הנני שואל את נפשי: איך חברה זו מחזיקה להחזיק את הפלס, למען אשר מאזניה ישאו יחד.  רואה אני סדר בתוך חירות, ובכל זאת אין אני רואה בשום מקום שלטון-מדינה מציץ מן החרכים.

– כן, פריטצי, פה נטמנה הארנבת בתוך הפלפלין.  ידיעת הדינים והאירופיות מכהות מאד את גלגל עיניכם לדברים רבים.  אפשר להסתפק במועט השלטון המדיני.  לו היית וגם אהבת כמוני שם באמריקא, כי עתה ידעת זאת.  לא, אין זה מפליא אותי.  היודע אתה, לפליאה מה זו עושה בעיני כל הימים? העצים האלה! בינך וביני הם, למצער, בני ארבעים, בני חמשים שנה, ואיך השיגום ויאספום הלום?

הוא דבר בקול כה רם, עד כי איש שעבר אז במקרה שמע, צחק מעט, ויעמוד.  וקינגסקורט פנה אליו:

– רואה אני, שהנני מבדח את דעתך, עובר אורח נכבד! אולי יודע אתה פשר שאלתי?

– ודאי, אדוני, – השיב האיש – משמראתי בבית פקודות הבריאות, והנני יודע מעט את הענינים שעליהם אתה דן.  ידוע, כי אפשר לטעת גם עצים מגודלים.  בקולוניא, למשל, מקום שם גרתי לפנים, היה גן-עם, ששם נטעו עצים בני ארבעים שנה.  אמנם ההוצאה היא גדולה.  אבל לבריאות הצבור אין חסים פה על ממון.  אין דבר יקר בעד גני העם, הרבית משתלמת בדורות הבאים.  גם לא בכל מקום נטענו עצים ישנים ויקרים.  מאוסטרליא הובאו המון עתים רכים, וביחוד עצי התות.  הכסף נאסף בתחילה ע"י חברת הנטיעות, שאספה ממון בכל העולם, כאשר היה עוד העם היהודי נפוץ.  המתנדבים כבר דאגו אז לצל, שהם עתידים לשבת בו.

– חן, חן – השיב קינגסקורט – זו היא הלכה מרווחת עתה בעיני, ואם תחפץ להשלים את מדת טובך, הואילה נא והודיעני מי כל הילדים האלה אשר על מצעי הדשא?

הם עברו אז לפני מגרשי האחו, ששם שחקו המוני נערים במשחק האנגלים קריקט וכדור הרגל, והנערות – בּטֶנִיס.

והפקיד הציע את באוריו ברצון:

– הילדים האלה הם מבית הספר אשר סביב הגן הזה.  מביאים הלום את כל המחלקות והכתות מַסָח למשחק-האתליטים, שאינו נופל בערך תועלתו מתועלת הלמוד.

– אך, כנראה, אלה רק בני עשירים – שאל פרידריך – כי כלם לבושים יפה ונקי, כאשר עיני רואות.

– לא, אדון – השיב הפקיד – אלה הם כל פלגות העם, בבית הספר אין הבדל לא בבגדים, לא בשום דבר – זולתי בכשרון, ובשקידה.  אנו בחברתנו החדשה לא נעשה את מעשה הַהַשְוָאָה.  איש לפי פעלו.  לא בטלנו את תחרות העבודה.  אך התנאים שוים הם לכל, כמו במלחמה לשם פרס, או במרוץ התחרות, בתחילה הכל רצים להיות שוים, בתחילה ולא בסוף.  בחברה הישג יש אשר איש הצליח בעסק אחד, ומזה לבד היו תוצאות לילדיו ולצאצאי צאצאיו ליהנות מטוב החינוך הגבוה ולהיות כל ימיהם חסרי דאגה, ומן העבר השני אנוסים היו הנודדים לסבול לא רק בגלל פשעי אבותיהם, אך גם בגלל עסקיהם הרעים.  משפחה שנתדלדלה נפלה לתוך אספסוף העניים, ועוז ענקים היה דרוש להתנער משם...  אך בינינו אין הילדים מפסידים ואינם נשכרים בעד עסקי אבותיהם.  בעד כל דור חדש הכל מתחיל מבראשית.  על כן כל בתי הספר מן הבתים למתחילים  עד האוניורסיתה הציונית הם חנם אין כסף, וילדי בתי הספר עד תלמידי בה"ס התיכונים הגומרים את למודם חיבים ללבוש בגדים שוים.  אנחנו חושבים לדבר פורע-מוסר, כי יורגש בבה"ס הבדל מצב הונם של אבות התלמידים.  זה מקלקל הכל.  ילדי העשירים מתגאים ומתעצלים, וילדי העניים נעשים מרי נפש קודם זמנם...  אך שא נ א לי, כי אעזבך, חובתי קוראת לי.

ואחרי קידה של כבוד הלך לו.

ופרידריך וקינגסקורט התבוננו עוד בששון אל צחוק הילדים העליזים ו החרוצים.  קינגסקורט, שהיה רגיל מכבר בצחוק הקריקט וכדור הרגל, חש שהתאוה הישנה חזרה ונעורה בקרבו, ויעורר את רוח הנערים בהערותיו.  הוא חפץ לקפוץ ולצחק עמהם, אך פרידריך משכו בזרוע.

– נלך נא לראות את שלום פריטץ הקטן אתה אָטטאָ אכזר! ואולי באו ידיעות מאת הנשיא אייכנשטאמם.

וישובו לבית המלון.  פריטץ היה בריא אולם ישמח, ויקדם את פני אוהבו בזמירה, שאותה הכיר קינגסקורט עפ"י ההברה הנמשכת י-א-י-א-י בזמירתו על דבר הראָדענשטיינר.  עוד מעט הזקן והילד נכנסו בשיחה סודית.  אשר יתר בני החבורה לא הבינו.

אך מאת אייכנשטאם לא באו ידיעות טובות.  שטיינעק שלח אל דוד ידיעה קצרה: אין תקוה! בערב שב הפרופיסור, ורשמי פניו הודיעו מהר את אשר קרה.

– גדול היה במותו – אמר הפרופיסור שטיינעק – ישבתי אצלו עד הרגע האחרון.  הוא דבר על דבר המות.  הוא אמר, כי אין יסורין במיתה, אם התרגל אדם לחשוב על אודותיה לפני זה.  חש אני – אמר – איך הכרתי הלכת הלך וחשך.  עוד אני שומע את דבורי.  אבל גם שמיעה זו פוחתת והולכת.  אולי עוד אחשוב מחשבות, כמו בערפל, כאשר לא אוכל עוד לדבר.  כבר נפטרתי מעצמי – ןהכל על שאין אני יכול להפטר מאחרים, שהיו כה טובים לי בימי חיי.  אז ארכה שתיקתו, ועיניו כמו נטו למרחקים.  ואחר כך נשא את עיניו אלי עוד הפעם.  אוהבים היו לי – אמר – אוהבים רבים, אַים?...  אַים?...   הקץ הגיע.  הוא לחש עוד מעט, ואחרי כן דמיתי, כי הבטתו, הבטה של צער, אומרת לי: רואה אתה, כי לא אוכל לדבר, אבל עוד אני חושב.  וביגיעה אחרונה התאושש שנית, ויאמר את הפתגם שהיה שגור על פיו תמיד: ייטב נא לגר הגר בתוכנו...  אז קפאו עיניו, ואסגור אותן.

כה מת אייכנשטאס, נשיא החברה החדשה.

_______________

 

V. 

ביום השמיני אחרי קבורת ההוד שנערכה לעצמות אייכנשטאס היתה אספת החברה החדשה לבחירת נשיא.

הצירים, כארבע מאות, אנשים ונשים, כבר באו כמעט כולם בערב היום אשר קדם.  בהרבה בתי מועדה ובתי מלון היו וכוחים עצומים.  לפי מה שאפשר היה לשער לפי שעה, היתה כף המאזנים בבחירה מתנועעת בין הד"ר מרכוס, ראש האקאדימיה, ובין יוסף לוי, המנהל הראשי של החברה החדשה.  תקות שניהם, היתה כמעט שוה.  אם ימשכו אחריהם עוד בחירים אחדים מ ספר דעות, אז קרוב לשער, כי ההכרעה לא תהיה שלמה, ונחוץ יהיה לגשת לבחירה מצומצמת בין מרכוס ולוי.

ויוסף לוי עוד טרם שב ממסעו באירופא.  בכל שעה היו מחכים לו שיבוא.  היו אנשים שאמרו, כי הוא לא  יקבל את הנשיאות.  אחרים אמרו, כי שמועה זו הוציאו בזדון מעריצי הד"ר מרכוס.  בקיצור: התחוללה תנועה, כמו שנראה בכל מדינה בעת בחירה: תחבולות הכתות, שאין, ריב, דברי הדורים וגם קשט אמת וכובד ראש.  קינגסקורט התענג הרבה מאד.

אך ביום הבחירה בבקר בא דוד ליטוואק לחדר פרידריך, ופניו הפיקו יגון עמוק.

– עליכם ללכת לבדכם אל בית הקונגרס, אדונַי.  קבלתי פיליגרמא ההובאה לי לבוא לטבריא.  אמי...  ועיניו חשכו וקולו נשבר: מצב אמי הורע.  הנני נוסע עם מרים לטבריא, ואשתי עם הילד יבואו אחרי.

– אולי נסע גם אנחנו עמך – שאל פרידריך ברגש השתתפות בצערו.

– הן לא תוכלו להושיע.  כי אין איש יכול עוד להושיע...  לכו פה במנוחה את הקונגרס – ראוי לכם לראותו.  בנוגע לנפשי – כל זה לא יקח עתה את לבי.  יבחרו כטוב בעיניהם.

וקינגסקורט אמר:

– אחרי כן נארח לחברה עם אשתך ועם פריטץ הקטן לטבריא.

– חן! השיב דוד.  רק בקשה אחת לי אליכם: אל תגידו לאיש דבר על אודות נסיעתי.  יש רגעים, אשר אז גם האוהבים הם למשא.  בוא יבואו לדרוש ממני ידיעות.  הנני חפץ להיות לבדי...  שלום!

– אני מברך את אמך ברכת רפואה שלמה! אמר פרידריך.

דוד משך את כתפיו ביגון.

– הוי, יודע אני מה היא הרפואה השלמה.  שלום!אחרי נסוע דוד ומרים נסעו בני החבורה אל בית הקונגרס.  דגלי צחר תכלת וקצותיהם שחורים מפני האבל על מות אייכנשטאס רחפו, והמוני אדם נקבצו לפני הבנין האדיר.

העזרה ששם נועדה הבחירה להעשות היתה – אולם של שיש, רחב ידים, גבוה מאד, והאור שוקע לתוכו דרך זכוכית בגג.  הספסלים היו עוד ריקים, כי הצירים התהלכו בפרוזדרין, במסדרונים, ובלשכות הועדים.  בכל פעם בא איש אל היציע העליון להודיע חדשות, והחדשות העירו סערת דברים.

היציע העליון כבר היה מלא.  בתאים המיוחדים עלה מספר העדינות על מ ספר הגברים.  צבעים כהים נראו לרוב בתלבושת הנשים, כי ימי האבל טרם תמו.  אך בתא הסמוך לקינגסקורט ולפרידריך ישבו עדינות אחדות בבגדי צבעונים בהירים מאד ובכובעות צווחים-ככרוכיא.  הן היו העדינות וויינברגר האם ובתה.  לאשנר הזקנה והצעירה, האדון שלזינגר, אשתו ובתו, הד"ר וואלטר, שיפפמאן, אף לא  נפקד מקום גרין ובלוי הליצנים.  לוא היה מקום, כי עתה יצא פרידריך מפה אל תא אחר, אך מקום פנוי לא נמצא עוד.  גם לא רצה קיגסקורט לעזוב את השכנות הזאת שהבדיחתהו מאד.  הם שמעו כל מה שנדברו יושבי התא הסמוך.  לפנים, סמוך למסעדה ישבו העדינות וגם מר שלזינגר, בא כחם של הבארונים גאלדשטיין.

מר גרין המהודר אמר:

– זה הוא איפוא הקאנגעס? נראה לי יתר קאָן מן גרעס.  אע"פ כי גראֶססליך (נורא) הוא לאיש להיות קנדידט ולנפול בנופלים.

– שמענו כי מרכוס יפול בנופלים – אמר מר שיפפמאן.

– מאין אתה יודע זאת? שאל המורשה של הבארונים גולדשטיין.  באמת לי אחת היא.

שיפפמאן צחק כמסתיר סוד:

– לי יש  ידיעות.  צריך אדם לדעת, אבל שלא  יצטרך לשום דבר.

בלוי העיר בקנאה:

– שיפפמאן הכל יכול, והוא גם עושה עסקים בידיעות כאלה בבירזא.

– חפצתי לדעת – העיר הד"ר וואלטר – אם תקובל בחירה זו בעלית השטרות או בירידתן.

– זה פשוט – השיב שיפפמאן – לוי הוא מחדש חידושים, ותחת נשיאותו יגדלו העסקים, ע"כ תקובל בחירתו בעלית השטרות לעמת זה מארקוס הוא מתון יותר, ועסקים לא יהיו, ע"כ – ירידה.

– הפלא ופלא, שופפמאן! – אמר בלוי – לו יהיה לו במשך ארבע ועשרים שעות לא יותר מוח בקדקדי, מאשר לך, או אז תהיינה לי דאגות פרנסה כל ימי חיי.

ושיפפמאן לא מחל על כבודו,

– טוב שיש בקדקדך מוח יותר מבקדקדי, כי לולא זאת לא י כלת להשמיע את בדיחותיך על החתונות.

– ומי המה היושבים עם הצייר איזאקס? שאלה ארנסתינה ווינברגר את פרידריך היושב מעבר קיר התא, ראיתי, כי ברכת אותם.

– הלורד סודבורג ואשתו.

מרת לאשנר התערבה:

– נכר, שהיא גבירה! המגבעת עשויה בל"ס בפאריס.

הד"ר וואלטר לבש הוד:

– ביאת ארזים כאלה מוכחה, כי סדרנו פה מושכים עליהם גם את עיני המפלגות הגבוהות.

פרידריך נטה אל אזן קינגסקורט:

– בשמעי את דברי אלה, מתעוררת בי התשוקה לשוב לְאִיֵנוּ.

– הא, הא, הרהור תשובה!...  ואני הרחתי ללכת, אני יודע, כי אין גן-חיות בלי כלוב לקופים, וכן בגן-הבריות.

עתה החל האולם למטה להמלא רוח חיים.  צירים יחידים בקשו את מקומם; על המדרגות בין שורות הספסליים הערוכות בחצי גרן עגולה התקבצו אגודות אגודות.

מימין, בסבך של נשים נבחרות; נראתה מרת גוטלאנג נמנתה במפלגת ד"ר מארקוס.  מתנועותיו של האדריכל שטיינעק שעמד לרגל במת הנואמים ומקולו החד המתגבר על כל השאון בקראו: טשאָה, טשאָה, נקל היה לשער, כי הוא מוסר נפשו על יוסף לוי.

רשיד-בי בא אל קינגסקורט ואל פרידריך, ויבא את החדשות האחרונות מהמסדרונים: בחירת יוסף לוי היא בטוחה.  הוא עומד להבחר תכף במנין-הדעות הראשון.  הוא רצוי לכל יושבי הארץ, ורוב הצירים נותנים לבם לדעת הצבור.  מארקוס הוא מרוצה אך למפלגות בעלי הדעת.  גם הודיע רשיד, כי יוסף לוי שב היום בבקר ממסעו, ומהר יבוא אל הקונגרס.

– הראני נא, פחה אהוב, את האיש ההוא תכף בכניסתו, כנראה בר נש חד.  אחפץ לראות, איך יהיה מראה פניו בבאו למחנה הלוחמים האלה. 

בכלוב הקופים, כפי שהתלוצץ קינגסקורט, הוסיפו לדבר הדודים.  ככל אשר הוסיפה תמונת האספה עוֹז וגוֹדל, כן נפלה רוח היחידים בכלוב הקופים, כאלו היתה התכנסות האנשים החזקים והמשוחררים האלה לעלבון להם.

מר שלעזינגר, מורשה הברונים גולדשטיין, השמיע קולו:

– סוף סוף! עתה נראה למה היו עמלים.  האחד חתר להשיג מ שרה זו, והשני – אחרת.  עתה הנה היא.  עתה נפתרה שאלת היהודים.

הד"ר וואלטר כבר התבונן כל העת ההיא בתאוה למטה אל האולם, ששם, בעונותיו, לא היה מקום בעדו, וישב למורשה הבארונים גולדשטיין;

– סלח לי, אדון נכבד, שאתנגד מעט.  אין שום כעור בהשתדלות איש לְהִבָּחֵר לציר אחיו.  אמנם במקרים מיוחדים אפשר שיהיה כעור גם בזה, והנני מבין, כי איש כמוך ששמש בכהונה זה כשלשים שנה בבית גולדשטיין, הוא מחמיר בבחירת בני אדם הגונים.  אבל סוף סוף, מדוע לא  יהיה כדאי להשתדל בשביל כהונה בחברה החדשה?

– כשהדבר מכניס קימעא! השלים מר בלוי, ויוסף לאמר בראותו את צחוק- ההסכמה על שפתי שלעזינגר: אבל חושב אני, אדוני הד"ר וואלטר, כי עליך היה  להשכים קום, אם חפצת בכהונת.

פני הד"ר וואלטר אדמו מכעס, ויקרא אל המלגלג:

– זה כמה לא טעמת בלחייך טעם אגרוף זר.

אך שיפפמאן רדף שלום, בהביעו את מחשבות כל בני החבורה במילים אלה:

– חושב אני, כי כולנו אחרנו את המסע.  עוד הפעם הננו עומדים ומביטים בעד השבכה אל המקום ששם עומדים בני אדם חפשים.  זה היה גורלי מאז – בכל מקופ ששמה באתי פגשתי אך את שלעזינגר ואת לאשנר, את גרין ואת בלוי.  מזל ביש...

קול פעמון נשמע לאות שהנשיאות תופיע.  ביציע העליון השלך הס.  גם כלוב הקופים נאלם דום.

הצירים סערו מכל עבר אל האולם.

– האיש העומד שם הוא יוסף לוי – אמר רשיד בי ויור באצבעולמטה – בעל השפמים והקרחה על ראשו.  הוא מושיט עתה  ימינו לאדריכל שטיינעק.

ויראוהו, הוא היה איש דק הבשר, בעל קומה בינונית, פניו שזופים מאד, מהיר ואמיץ בתנועותיו.  הוא הושיט ימינו לרבים, כי הצירים התרוצצו לגשת אליו לברכו בשובו.  לרחוקים ממנו הניע ראשו בחן מרחוק וינופף את ימינו.  מראהו היה פשוט מאד, גבר שלא היה נבוך כלל, וגם לא התהדר כמו לאיזה חגיגה.

עוד צלצול-פעמון ארוך.  כל הנאספים ישבו על מקומותיהם.  מאחורי המקום הנשא של הנשיא נפתחו אגפי הדלת המזהבת, וראש הקונגרס בא עם כל פקידי הלשכה.

בתחלה קשר מספד יפה לנשיא הקונגרס המנוח, וכל הנאספים שמעו המספד מעומד, אז הודיע:

– נאספנו היום לבחור נשיא חדש.

אז הריע, לתמהון הנאספים, קול יוסף לוי, שישב בשורה השלישית במרכז:

– אבקש לדבר.

היושב ראש אמר:

– מר יוסף לוי ידבר.

המולה קלה עלתה מן האולם בצעוד יוסף בקלות אל במת הנואמים.  מה היה לו לדבר? הנה עלה:

– חברי קונגרס נכבדים! עלי להודיע רק הודעה אחת.  שלא בפני הואילו אחדים מידידַי להציע אותי לנשיאות, טרם שאלו את פי, אן טוב הדבר בעיני.

רעש קטן בין שורות מפלגת מארכוס: האזינו! האזינו!

האדריכל שטיינעק צעק:

– אל תפריעו!

טשאָה לוי שנה את דברו:

– עלי להודיע רק הודעה אחת.  כבוד גדול הוא לי.  אך לא אחפץ להטריח את הקונגרס בקריאת שמי, עפ"י סדר בחירת נשיא הקבוע בינינו חייב כל ציר, בהקרא שמו, לגשת אל הבמה ולמסור את כרטיסו.  התהלוכה הזאת נמשכת ארבע שעות.  אח"כ מונים את הכרטיסים, וזה נמשך עוד שתי שעות.  ואז אולי תהיה עוד בחירה מצומצמת.  לא אוכל לגרום אבוד זמן כזה.  חבל על הזמן, כי גמרתי בדעתי שלא אקבל את הנשיאות אם תפול לי להבל.

אז נעשו מעריציו: מדוע, מדוע?

– הסבות, קונגרס נכבד, הן פשוטות.  עוד אני חש בקרבי את הכח לעבוד, ואם רצוי אני לכם, תנוני נא להוסיף לעבוד.  כשתבחרו בי תתנו לי חופשה, ואדמה, כי אע"פ שכבר זרקה בי שיבה, אינני עוד זקן די צרכי לעזוב את עבודתי.  גם יגיד לכם ד"ר מארקוס את דעתי.  הגדתי לו את דעתי היום בבקר, יען כי, כאשר שמעתי, הוא עומד כקנדידאט כנגדי.  אמנם לא רחקנו איש מרעהו כידידינו...  (בדיחות).  האדון ד"ר מארקוס יגיד לכם את דעתו ואת דעתי באפן טוב ממני.  אשר לי – דעתי קבועה.  ידידי היקרים, חן בעד כונתכם! חברי קונגרס נכבדים.  אל תבחרו בי.

ומבוכה היתה באולם.  קריאות רגז, תלונה, חרדה.  לוי הוקף על ידי ידידיו שהסתערו אליו ברדתו מעל הבמה.  על שפתיו רחב צחוק חן ואת כתפיו משך.

– האיש הזה טוב בעיני – אמר קינגסקורט למעלה – אין הוא יכול לדרוש ולדריוש, אבל כנראה הוא בר נש מן המובחר.

אך לא כן נתבאר המקרה בכלוב הקופים.

– כנראה, הענבים הן חמוצות לו – שער בלי.

– הנאַציאָן שלו היא הרעזיגנאציאן (ההתיאשות) – העיר גרין בלשון נופל על לשון.

אך שיפפמאן אומר:

– ומה, מר שלעזינגער? הנה איש שאיננו חותר אל כהונה.  מה דעתך עתה?

– מה השאלה, מה דעתי? היודע אני, כמה מכניסה לו כהונתו הנכחית? מסתמא יכול הוא להתקיים.  הן הוא איש מעשה.  מי יודע, מה גמר עם מארקוס.  גם זה ראוי לדעת.

פרידריך שמע את ההערות האלה, ויהי נרעש, אף כי אך פעם אחת פגש את הד"ר מארקוס ואת יוסף לוי ראה זה עתה.  תאותו האחת היתה שקינגסקורט ורשיד בי ישמעו את התועבות האלה.  באָשו, כי טרודים היו במאורעות האולם.

היושב ראש צלצל בחזקה להקים את המנוחה בעד נשיא האקדימיה מארקוס החפץ לדבר.  לא בלי יגיעה עלה הד"ר על המדרגות המעטות, ויחכה עד אשר נחה רוח האספה, ביראו פן לא ישמעו הנאספים את קולו הרפה.  עתה היתה דומיה מסביב, ויפתח את פיו, ויאמר:

– קונגרס נכבד! ידידי לוי דבר בסגנונו החרוץ ע"ד קמוּץ הזמן.  אדמה, כי נשתמש היטב בזמנה של החברה החדשה, אם, ראשית כל, נבין איש את אחיו.  תחילה הָבֵן, ואחרי כן החלט.

אין אנו נאספים פה לבחור ראש מדינה (שטאאטסאָבערהויפט) כי אין אנו מדינה (שטאאט).

צבור אנו, בסדרים חדשים, אך למטרה כה עתיקה, עד כי אנו מוציאים אותה בס' מלכים.  שם נאמר, כי יהודה וישראל שכנו לבטח, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מדן עד באר שבע.

הננו, פשוט, צבור.  צבור גדול.  ובו הרבה חברות קטנות ממנו, למטרות שונות, וקונגרס זה, בעקרו, איננו אלא אספה כללית של הצבור הנקרא "חברה חדשה".  בכל זאת אנו מרגישים כולנו, כי הענין שבגללו נאספנו הוא יותר נכבד מעסקי התועלת של חברה לרכוש ולקנינים.  אנו נוטעים גנות ומיסדים בתי ספר.  אנו מתעסקים לא רק בתועלת המעשים, כי גם בחכמה וביופי אשר בהם.  מבינים אנו, כי גם אלה תועלת הצבור.  אנו מבינים, כי לצבור של בני אדם השאיפה אל השלמות (האידיאל) היא תועלת, שכר – נאמר בפירוש: דבר שאין להתקיים בלעדיו.  השאיפה אל השלימות מושכת אותנו.  גם זאת לא אנחנו גלינו.  אמת זו עתיקה היא כימי העולם.  מה שליחידים מים ולחם, זה הוא לקבוץ – האידיאל.  וציונותנו שהביאתנו הלום ועתידה להעלותנו מפה מעלה במדרגות הישוב המשוכלל, גם היא לא היתה אלא אידיאל בלי קץ, בלי קץ.

החושב איש, כי סרתי מהענין? לא, ידידים, הנני דן על הענין, על בחירתנו.  האיש שנעמיד בראש חברתנו חַיַב להיות רק שומר האידיאל.  החומריות איננה נוגעת אליו, אך מה שהוא אידיאלי.  הוא צריך להיות איש מנוחה, צדיק וענו, רחוק ממחלקת הדעות ילידות הרגע.  הן אנו בוחרים בו לשבע שנים.  ידידנו לוי סרב בבחירה, בגלל האמינו, כי במשך שבע שנים יוכל להועיל לנו יתר בעבודתו, אך גם אם אני מסרב בבחירה.  הנני זקן יותר מדי.  לא אאמין, כי עוד אחיה שבע שנים.  ובחירות דחופות ביותר לא טובות הן, מפני שהן מחרחרות את תאות  הכבוד באפן לא רצוי, ומביאות לידי קנאה איש מרעהו.  אל תבחרו בי, כי זקן אנכי.  אין לי עוד קלות הגוף, ואולי גם קלות הרוח.  אולי כבר אין אני מבין את שאיפות האנשים הצעירים, כי גם השאיפות חוזרות ומתחדשות, ויש החיות שאין איש כמני מבין עוד.

אך לוי ואני – לא נסתפק באמרנו: לא.  ההצעה היא מאת לוי, היודע לבחור, וזו מליצה נאה לה, ואני קבלתיה בכל לב.

האיש שנציע לפניכם עודנו צעיר.  הוא צעיר מלוי, הרבה צעיר ממני, הוא אחד מבני האדם החדשים שהפרו ושיפו את האדמה העתיקה הזאת.  לימין אביו הלך אחרי המחרשה, וגם אל שלחן הספרים ישב.  רוח נכון לו להבין את עניני הצבור, אף כי איננו נדחק לפנים.  אין אני רואה אותו עתה באולם.  אך אם הוא פה, אז יהיה הוא האחרון בין המביניםאל מי ירמזון מלי.  כי גדולה מדת ענונותו.  גם בעניניו שלו הוא חרוץ מאד.  מעיני התרומם באמונה וביושר, אך איננו איש תרומות (עמפאָרקאֶמטלינג).  ודוקא, בגלל אשר התנשא בכחו ובישרו משפל המדרגה, חביב הוא לנו.  בבחרנו אותו, נכבד לא רק את האיש היקר, אך גם נעורר את כל בני הנעורים ליגיעות  ישרות, ואנו עושים דבר גדול לעתידות חברתנו החדשה.  כל בן ויניציא רשאי להיות לרוג'י (ראש העיר).  כל חבר החברה החדשה צריך להיות רשאי לעלות לעליונה שבמדרגות. 

הֶמְיַת הרצון בבית גברה מאד.  רבים קראו: השם.  השם! מי הוא? ד"ר מארקוס הרים את ידו לאות, כי עוד לו להוסיף דבר.  אז היתה דומיה, והוא הוסיף לאמור:

"לא אחפוץ לקרוא את שם בחירנו מעל במת הנואמים, כי לא מן המדה היא זאת.  אבקש את היושב ראש להפסיק את הישיבה".

וכן היה.  הצירים קמו ממקומותיהם בתנועה רבה ובשאון.  מארקוס ולוי הוקפו, וכנסו בדברים עם הסובבים אותם, וקראו את שם בחירם, ואלה קראו את השם לעומדים סמוך אליהם, והעומדים סמוך לאלה שהיו סמוכים להם, והקרובים אל הרחוקים, ובתוך התנועה וההמון עף השם מפה אל פה בכל האולם, ויעל ויעף אל היציע עליון, שם – דוד ליטוואק.

– חזיז ורעם! – צעק קינגסקורט מלא רגש.

ופרידריך היה נפעם, וילחץ את כף אוהבו: ועתה הוא יושב אצל מטת אמו הגועת...  הנודיע לו ע"י הטיליגראף?

– לא נערי, לא כן נעשה.  לידידנו האמלל יש סערת רוח די צרכו אצל אמו, למה נעַנֵהו  עוד בדבר בחירות? וסוף סוף לא יבחרו בו, טוב שנסע ברכבת הראשונה לטבריה.  עד שאלה פה יגמרו את הבחירה, נהיה אנחנו שם.  אז נכנס ונשאל, פשוט: הפה גר נשיא החברה החדשה, מר ליטוואק?

ורשיד-בי הובא בסודם.  עליו הוטל להודיע מהר לטבריא ע"י הטיליגראף את אחרית הבחירה.  אבל עליו להעלים את מקום מושב דוד עד אחרי הבחירות.

בכלוב הקופים נתקבלה ההצעה ע"ד בחירת דוד בהרגשות בלולות גרין ובלוי עשו חדודים מבהילים.

– גרין אמר בלשון המשחקים: מר ליטוואק – זוכה בגורל.

בלוי הודיע: כשאולד שנית, אהיה גם אני לבן רוכל.

מר שלעזינגר, מורשה הברונים גאלדשטיין, העיר בזעף: ועתה הנני שואל אתכם, האוכל להכנס בחברה כזאת? וזו מִתְכַּנָה בשם: חברה חדשה.

– היודע אתה מה אנחנו? קרא פתאום שיפפמאן, בהרהרו הרהור תשובה – אנחנו – חברה יפה.

____________

 

IV.

 בבוא קינסקורט ופרידריך לבית המלון להוליך עמהם למסע את מרת שרה ואת הילד, כבר לא מצאום שם.  מרת שרה מהרה לנסוע אחרי אישה ברכבת הראשונה.  אך מהר הלך מסע חפזון אחר לטבריא, ואליו חשו הידידים.  בישבם ברכבת החשמלית  הביטו אל הנוף אשר מחוץ, ויתבוננו ברוחם אל כל אשר חזו עד היום בתל אביב.

קינגסקורט נפעם מאד, באמור פרידריך פתאום, במשך השיחה:

– אחפץ לשוב לאירופא.

– מה? בן מביש! הכבר היתה לך ארץ הוריך העברים הקדמונים לזרא?

– לא, קינגסקורט אבובי, הנני שמח על חפצך להשאר פה ועל אשר אוכל לנסות להיות לחבר מועיל לחברה החדשה.  אולי עוד תעמודנה לי ידיעותי בדת ודין מכבר להביאעל ידיהן תועלת כל שהיא.  או אולי אמצא עבודה באחד מענפי ההנהגה הפנימית.  אך אחפץ לשוב לעת קצרה לאירופא לראות, איך השתנו שם פני המעמד.   לא אוכל להאמין, כי במשל עשרים שנים לא חלו גם שם תמורות גדולות.  בראותי את הסדרים החדשים פה, הנני משער, כי גם שם נוסדו סדרים חדשים.  דברי האקאדימיי מארקוס העירו בי את הרעיון הזה.  הוא אמר: לא מדינה אנחנו, כי אם צבור גדול... 

– הצבור עם האידיאל בלי קץ – צפצף קינגסקורט.

– וזה הדבר אשר אני שואל את נפשי – הוסיף פרידריך לאמר בכבד ראש – אנו אין לפנינו בזה תשובה על הרבה שאלות מימים עברו.  אז דברו רבים על דבר המדינות לעתיד לבוא, אלה בערפלי דמיון, אלה בלצון, ואלה בחימה מסותרה.  בעיני האנשים שהתחשבו כבעלי שכל מעשי היו תמונות העתיד – קלס ואולת.  הם שכחו, כי אנו חיים תמיד במצב העתיד, יען כי היום הוא העתיד של אתמול.  ראה ראו את המדינה העתידה והנמנעת רק של חָרבות הסדרים השוררים.  לפי זה – חורבן העולם, אשר בו יוכלו אך פתי להאמין.  תחילה תהו, ואחרי כן דבר-מה, שעודנו מטל בספק, הייטב ממה שהיה, או לא.  אבל מארקוס זה אמר לי מלהשאיננה זזה מתוך זכרוני: הוית כל הדברים בעת  ובעונה אחת.  אין הישן צריך לצלול בבת אחת, בשביל שהחדש יקום.  לא כל בן הו בן שנולד אחרי מות אביו (פאסטהומוס).  עפ"י רוב חיים ההורים יחד עם בניהם, ואין עוד חברה ישנה בטלה מפני שחדשה באה.  מעת אשר ראיתי פה איך בונים סדרחדש בחמר ישן אין אני מאמין עוד לא בחורבן גמור ולא בהתחדשות גמורה.  מאמין אני בתקון החברה לאט.  גם מאמין אני כי אין זה נעשה בכונה.  אך במקרה, הצרך הוא באדריכל לחילוף רצפה, סולם, חומה, גג, צנור מים, מנוֹרה.  אין בני האדם נותנים את ידם כי אם כשהצרה דוחקתם, או כשההמצאה מנצחת, הבית בשלמותו נשאר כמו שהיה.  כן אני יכול לתאר בדמיוני גם את המדינה שתתקיים, אע"פ שתתחדש.  וזאת היא אשר אחפץ לתור גם באירופא...  כשנפתרנו אז מעולם הישוב, ראינו בכל מקום נצני חיים חדשים נוצצים.  מבין אני את יובל סטוקטון-דארלינגטון.  זאת היתה ראשית הכל.  זאת חגיגת מולדת עת חדשה.  אבל כמה היתה העת החדשה הזאת לצד העת הישנה, מְמַלְאָה אותה ומְלֵאָה אותה – והאנשים בעלי השכל המעשי לא חשו ולא ידעו.  ועד היכן הגיעו בני האדם עם המכונות ועם מסלות הברזל; לא רק לידי חבור-ארצות אחרים, כי גם לסדרי כלכלה אחרים.  הישן עוד היה חי, והחדש כבר נמצא.  חברות השתתפות הקטנים, וקנונית (קארטל) העשירים – שני המשטרים האלה כבר היו.  ומדוע לא תוכלנה גם החברות הקטנות להתאחד בהתאחדות בעלי בתי חרשת גדולים?

גם בשכבר הימים כבר קרה, שקבלנים נבונים קבלו עליהם ברצון לפקח על צרכי פועליהם ומשפחותיהם.  סמוכים לכל בית חרשת גדול היו בתי תועלת צבור לפועלים, וככל אשר גדלה החרשת, יכלו גם בתי תועלת צבור אלה ללכת הלך וגדל.  וקשרי בעלי החרשת הגדולים, לוא אך רצו, הלא יכלו להיטיב את מצב פועליהם יתר מן בעל החרשת היחיד, י ען כי הונם היה רב, ומשנבס מפני הסערות בעולם החרשת היה חזק.  זאת אני יודע גם מסיפוריך.  מר קינגסקורט.הן אתה הורית לי את ארחות הטרוסטים האמריקאנים.

– זה נכון, אבל אנה פניך מועדות?

– הנני חושב, כי בעל כרחם שנו בני האדם את דרכם בכלכלת המדינה, כשנתחברו אגודות המשתתפים הקטנים.  בתחילה היה צד רפיונם, כי הון מעט היה להם, אבל אחרי כן נראה יתר עוזם בזה, כי כקונים, כאוכלים (קונסומנטים), יכלו גם כן לשים יד אחת.  ובמדה שעלתה ההשכלה הכללית, עלה גם מספר החברות הקטנות האלה.ודומה אני, כי גם הטרוסטים הגדולים הביאו טובה.  יען כי הראו דרך לחבר את העבודה, ובעקבותיהם הלכו גם החברות הקטנות להעשות אגודות.  והנה כל החברה החדשה אשר ראינו פה היא רק קארטל של חברות קטנות, הצופיה על כל העבודה, על הצלחת כל העם, ו מרוב תועלת היא מכלכלת גם את השאיפה אל השלימות.  נפשי נכספה לראות, אם יש כאלה גם באירופא.

– הרצונך להגיד, כי חברה חדשה כזאת היא אפשרים גם במקום אחר?

– כן, זה רצוני לאמר: חברה חדשה בזו יכולה להתקיים בכל ארץ.  בכל מקום ששם יש חברות קטנות, וכח בידן להעשות אגודה אחת.  ועם זה אין המדינה צריכה להבטל; יכולה היא להתקיים ולהגן על החברה החדשה, המועילה לה, מפני שהיא מעודדת ומקיימת אותה.  זאת היא הוית כל הדברים בעת אחת אשר עליה דבר מארקוס.  ובזאת אני מאמין...

אז הגיעו לטבריא.

הם חשו מחצר המסלה לבית הזקן ליטוואק.  העבד אשר קבלם בביאה השיב במנוד ראש על שאלתם בדבר שלום אם דוד, ויושט לקינגסקורט טיליגרמא נחוצה, שבאה בעדו. 

קינגסקורט פתח את סגור הטיליגרמא.  ברמזו בעינו לפרידריך, ואמנם בה היה כתוב:

– דוד ליטוואק נבחר במספר 363 מן 395 דעות הקונגרס לנשיא החברה החדשה.  רשיד.

ויעלו במדרגות, ויבואו אל הטרקלין הסמוך לחדר החולה.

בטרקלין ישב הזקן עם מרת שרה, הדלת היתה פתוחה, והם יכלו להביט אל חדר היסורים.  הם ראו את אם דוד שוכבת במטה.  פני הכואבת הורו בכַּר שעליו נשען ראשה, אך היא חיתה עוד.  עיניה הענוגות היו נטויות ברוח אהבה אין קץ אל בניה שעמדו בקצה המטה וישוחחו עמה בלחש.  הרופא ישב לצד המטה, ועיניו נטויות אליה בשים לב.

בלי מלים מסר קינגסקורט את הטיליגרמא אשר קבל לליטוואק הזקן, ליטוואק לקח בלי רגש את הטיליגרמא, ו ידבק בה את עינין, ואחרי כן זע מעט ממקומו, וימח בכף ידו דמעות מעיניו וישב לקרוא, ואז מסרה לכתו, וקולו רעד:

– שרה, קראי נא לי זאת!

מרת שרה העיפה את עיניה על הטיליגרמא.  פניה אדמו כאש, דמעות פרצו מעיניה.  ואז קראה את הטיליגרמא לפני הזקן בקול חָנוּק.  אחרי כן קפצה ממושבה.  ותנופף את הגליון למעלה ותרמוז אל בעלה לבוא הלום.

דוד נגש על בהונות רגליו, וירא את פרידריך ואת קונסקורט עומדים ממול.  ויקד להם חיש, ויפן אל שרה ויאמר כמו בּהַקְפָּדָה קלה:

– מה קרה?

ואביו קם ויגש אליו בברכים כושלות:

– דוד, בני – דוד, בני!

האשה הושיטה לו את הטיליגרמא.  הוא קרא אותה במנוחה.  ויקמוט את מצחו.

– לא.  לא האמנתי כי רשיד יהתל בי בזה! אין לבי עתה להתולים.

– לא התולים אלה! הודיע פרידריך, ויודיע את הדבר אשר ראה ואשר שמע.

– לא, לא! אמר דוד – איך הגעתי לזאת? הן לא יתכן.  הן לא השתדלתי כלל.

– בשביל זה – אשר קינגסקורט.

– אין אני ראוי לזה.  מאה אנשים זולתי הם ראוים יותר.  וגם לא אקבל.  אבקשכם להודיע ע"י הטיליגראף למארקוס, כי לא אקבל.

אז אמיר אביו בעוז:

– תקבל.  דוד, אתה חַיָב לקבל בשביל אמך.  זאת תהיה השמחה האחרונה שתשמחנה.

ויכס דוד את עיניו.

ומרים יצאה מחדר החולה.

מה קרה פה? אמנו דואגת.  היא חפצה לדעת, מה קרה פה.

ויגשו אל מטת הגועת.

– אמא! – אמר ליטוואק הזקן – האדון ד"ר לאווענברג הביא לנו בשורה טובה.

– הכן? לחשה הכואבת, ופניה נהרו.  איה הוא? הנני חפצה לראות אותו, הקימוני נא!

הרופא הביא את פרידריך מן הטרקלין, בעת אשר מרים ודוד הקימו את אמם ויתמכו את ערפה הדק בכסתות.

והנה עמד גם פרידריך אצל המטה.  האם הביטה אליו באהבה גדולה ותצפצף:

– כן – אני שערתי זאת – אז – כאשר הייתם על המעקה – שם...  מחוץ...  ילדי! ותשלח את כפות ידיה למשש את האויר: מרים לא...  הגידה לי דבר...  אבל – אֵם – רואה זאת...  ילדי!...  תקעו כף...  ברכתי...  ברכתי!

וכן נתגלגל הדבר, כי תקעו פרידדיך ומרים כף.  אך הם עשו זאת בִּשְהִיוֹת ובמבוכה, עד כי זאת הפליאה את לבה.  אז הביטה בחרדה הלום והנה, ותצפצף!

– או אולי לא...  זאת...  חשבתם?

– האח.  כן!...  אמר פרידריך וילחץ באמץ את כף העלמה.

כן- אמרה גם מרים בלחש,

נכון הדבר, כי אֵם, גם אם היא רפת כח עד בלי תקוה, עוד רב כחה להביא אֹשר לילדיה.

אחרי היגיעה הגדולה הזאת תמכה את ראשה על הכסת, ועיניה סגורות,ואך שאף שאפה כל עוד רוחה בה.  אז פחד הזקן, פן תישן לנצח, בטרם תשמעףמה גדול בנה.

– אֵם! – צעק בקול רם, והיא פתחה עוד הפעם את שמורות עיניה, ובסקירת הַבָּטָתה נראה כמו תלונה על הפריעם את חלומה היפה, אשר חפצה לרקום עד מעֵבר לחיים...

– אֵם! קרא הזקן – עלינו להגיד לך דבר גדול.  היודעת את, מי היה לנשיא החברה החדשה?...  דוד בננו היה לנשיא החברה החדשה! אמא! דוד בננו!

אז כרע דוד כנער על ברכיו לפני אמו החולה, ויבך תמרורים על כף ידה החורת וההולכת ומצטננת.  והיא החליקה בכף ידה השניה ברוך אֵם את שערותיו, כאלו רצתה לנחמו מראש.

– אם! קרא הזקן עוד הפעם בחרדה – השמעת?

– כן! נָשְבָה הברה מפיה – בננו דוד– –

ועיניה סגרו.

____________

 

היא הובלה לקברות.

הקינות העבריות נאמרו, והרב הטוב שמואל מכפר חדש קרא את התפלות.  מספר לא נקשר.  דוד לא רצה בזאת.

אך בשובו מחצר הקברות עם אוהביו, ובישבו בבית האבל, קשר לה מספד בעצמו:

היא היתה אמי.  היא היתה לי האהבה והכאב.

האהבה והכאב נֻשמו בה, עד כי עיני מלאו דמעות, מדי הבטתי אליה.

לא אשוב לראותה עוד, והיא היתה אמי.

היא היתה ביתנו וארץ מולדתנו.  בעת אשר לא היה לנו בית ולא היתה לנו ארץ מולדת.

היא הקימתנו בהיותנו בצרה, כי היא היתה האהבה.

היא לִמְדַתְנו ענוה.  כאשר שפרה נחלתנו, כי היא היתה הכאב.

היא היתה בימים הטובים והרעים כבוד ביתנו וצבי עדיו.

עת הינודלים, ונשכב על מצע תבן, עשירים היינו, יען כי היא היתה לנו.

היא זכרה תמיד אותנו ולא את נפשה.

ביתנו היה רק חרך דל, ואוצר היה צפון בו.  יש ארמנות שאין בהם אוצר כזה.  כן היתה היא, האֵם.

היא היתה כואבת ענוגה.  הכאב לא השפילנה, אך הרים אותה.

לא אחת הבטתי אליה כאל היהדות בימי הרעה.  בה ראיתי את היהדות.

היא היתה אמי, ולא אוסיף לראות אותה לעולם.  לעולם – ידידַי!

לעולם, ועלי לסבול...

ואוהביו התבוננו אל שבר נפשו, וידמו.

לאט לאט באו רבים לבית האבל.  כל הקרובים אל דוד ליטוואק ואל ביתו באו.

ד"ר מארקוס החל להטות את השיחה לצד זה ולצד אחר.  נכר היה שהוא חפץ לתת לרעיוני דוד נטיה אחרת – אל החיים.  כל הדברים הפיקו רוממות ותום נעלה.

אז ערך פרידריך לאֶווענברג את השאלה, שהנאספים השיבו עליה, זה אחר זה לפי רוחו.

וזאת היתה השאלה:הננו רואים משטר חדש וטוב מאלה אשר היו לפניו בחיי בני האדם – בזכות מה היתה זאת?

הזקן ליטוואק אמר: בזכות הצרות!

הארדיכל שטיינעק אמר: בזכות העם ששב ויתחבר!

קינגסקורט אמר: בזכות חבור הארצות ע"י תקון הדרכים!

ד"ר מארקוס אמר: בזכות הדעת!

יוסף לוי אמר: בזכות הרצון!

פרופיסור שטיינעק אמר: בזכות כחות הטבע!

המטיף האנגלי הופקינס אמר: בזכות הסבלנות!

רשיד-בי אמר: בזכות בטחון האדם בכחו!

דוד ליטוואק אמר: האהבה והכאב!

והזקן רב שמואל קם בהוד, ויאמר: האל.

__________

 

חותם דברי המחבר.

...  ואם לא תרצו, אז הנה הדבר אשר ספרתי לכם הוא אגדה, ונשאר רק אגדה.

שיר למודים אמרתי לחבר.  יותר שיר מלמוד – יאמרו אלה; יותר למוד משיר – יאמרו אחרים.

כי עתה, אחרי שלש שנות עבודה, עלינו להפרד, ומכאוביך יָחֵלו כפרי האהוב, דרך שטנות וזיופים תסול לך ארח, כמו דרך יער אפלה.

אך כי תבוא אל בני אדם טובים, ברך אותם בשם אביך.  הוא חושב, כי גם חָלום הוא מַלֵא היטב את העת אשר נתנה לנו בארץ.  אין החלום כה נבדל מן המעשה, כמו שיחשבו רבים.  כל מעשה בני האדם היה לפנים חלום, ואחרי כן היה גם כן לחלום.

ווין  2 מאי 1902.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 


 [S1]במקור נכתב  "תות" ומעליו בכתב יד  עקולפטיס

 

 [S2]במקור נכתב  "מבקשו"  תיקנתי  ל  "מבקשי"