XXX

ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

רשימת הגהות:

מעונין/ת לקבל עדכונים מפרויקט בן-יהודה?

XXX

נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

מעונין/ת לקבל עדכונים מפרויקט בן-יהודה?

צִ'יבִּי

בּלה סֶנֶשׁ

תרגם אביגדור המאירי

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי. 

לתוכן הענינים

פרק רִאשון

מדליותיו של פּאל סַגָאי / מכונית, שעון, ריבונות / סרגלו של האדון המורה גאשפּאר / סגאי ילמד סיוף / הערות‑חשאין של פודינֶץ / ויכוח על הפּינג‑פּונג / נער חדש בכיתה. 

השמש המחייכת דהה בכיפת‑השמים הסתווית, פיזרה מסביבה את העננים הסמיכים, כדי לראות גם היא את המאורע.  פאל סַגָאי,תלמיד הכיתה החמישית בגימנסיה שברחוב‑הזכרון, עמד באמצע האולם ובפנים מסומקים סיפר לכיתה: 

"הקיץ זכיתי בשתי מדליות.  בהן צדקי.  הנה הן פה בכיסי במקרה.  הביטו:  של-כסף קטנה ושל‑אָרד גדולה". 

"הראה, הראה!”  צעקו מימין ומשמאל. 

וסילון שאלות מרוגשות נמטר על פאל סגאי, נער עגול‑פנים, אחד המכובדים ביותר בכיתה, בנו של יוז'ף סגאי, מנהל בית החרושת לבדים ומשי.

סגאי לא היה חביב על הכיתה – אך האהבה והכבוד לא תמיד עולים בקנה אחד.  הנה למשל, שפנפן היה אהוב על כולם, אך לא עלה על דעתו של מישהו לכבד את הזוֹטר שפל-הרוח ורך-הלב, המשמש מטרה למעשי קונדס:  להעמיד לו פּוקה מאחור, לפצח לו סנוקרת, לאכול את כריכיתו, למלוח את עורפו בחול, או לתחוב את כובעו בסל‑הפסולת ועוד מיני סְנָטים כאלה. 

בכובעו של סַגָאי איש לא העז להתעלל. 

ולא רק משום שכובעו של סַגָאי לא היה כיפת-התעמלות מרוטה כשל שפנפן, כי‑אם מגבעת-פאר ירוקה קרה, אלא משום שסגאי היה בכלל יצור עליון בכיתה, שבאמת אין דומה לו. 

סגאי היה לו שעון‑זהב.  אמיתי.  ומה פלא, אם התנהגותו האצילית, הבוטחת, הקוממיית והקשוחה, כולה אמרה כבוד בעיני כל הכיתה. 

סַגָאי היה בא לבית-הספר במכונית ורישומה היה ניכר בו גם כשהיה הולך ברגל.  ואפילו כשהיה מטייל במסדרון בית‑הספר. 

סגאי היה נשוא-פנים גם בעיני השמינית, ואין צורך לומר בעיני המורים. 

אינני אומר, שצודק פּודינץ בהערותיו, כגון דרך-משל, שהאדון המורה לחשבון בארנא נוהג בסגאי סלחנות רק משום שבכל יום ראשון סועד הוא על שולחן אביו ולא עוד, אלא גם גר באחד מבתי-סגאי, ושזה הוא המחפּה על חולשותיו של סגאי-הבן בחשבון.  אני לא הייתי מעז לומר זאת.  שכן מורה-לחשבון חמוּר כמו האדון המורה בארנא אינו נושא פנים לשום ילוד‑אשה בעולם.  וביחוד לא מתוך זוטרות כאלה:  שכר‑דירה נמוך וארוחות שמנות.  לא.  פודינץ זה הוא בכלל נקרןבמדותיהם של הבריות.  ושהאדון המורהבארנא הוא "אלמן, שאין מי שיבשל לו ברבורים אבוסים"?  ומה בכך?  תורת החשבון עומדת למעלה מכל הבלי העולם הזה.  פּודינץ אינו צודק.  אך עובדה היא, שגם האדון המורה בארנא וגם שאר המורים אינם מחמירים בסַגָאי כמו בשאר הכיתה.  ואם גם קרה, שנתנו לו ציוון לא טוב, הרי מעולם לא אמרו:  הסתלק למקומך.  וגם במקרה ביש ביותר לא אמרו לו אלא:  שוב למקומך.  וזה בכל‑זאת סגנון אחר לגמרי.  לא כן? 

או דוגמה אחרת.  האדון המורה גאשפּאר (טבע), שלדאבון-לבנו לא הגיע עדיין לשיטות-החינוך המתקדמות, ובעקשנות לא-מובנת עומד הוא דוקא על השימוש שלא-כדרכו בסרגל כמכשיר לחינוך – מעולם לא הצליף בו על קצה אצבעותיו של סגאי.  והרי אדם זה לא חס אפילו על כבודו של יאנוש מוֹלנאר, תלמיד כולו מצויין ותמיד ראשון בטבע. 

בשיעורי התעמלות למשל, היה האדון המורה אדמוֹב, שמבטאו לקוי קצת בהברה סלוֹבאקית ואת הפקודות היה צורח כשופר צרוד, לא רשם אף פעם את סגאי בפנקסו על שלא מצא בנפשו עוז להסתער על המַקפּצה (סגאי לא היה מסוגל בכלל לקפוץ, אפילו לשמונים סנטימטר לא הגיע), לא גער בו בגידוף נמרץ ולא אמר לו בסיגנונו הזר:  "זהו אינו התנהגות אלא מוגת‑לב", ולא היה מוליכו בבדל‑אזנו אל המקפּצה כמו למשל את קרקש, שגם ניסה פעם להשתלף מחובת הקפיצה, אף כי באמת לא מתוך פחדנות, אלא פשוט, משום שרגלו היתה כאובה עליו. 

וכאן שוב אינני מסכים עם פּודינץ, שהמורה אדמוב הוא סלחן כזה כלפי סגאי, משום השיעורים להתעמלות שבֶדִית שהוא נותן לו שלוש פעמים בשבוע אחרי הצהריים ואפילו הבטיח לאביו, שבשנה הבאה ילמד את בנו סיוּף. 

אם כן, לא במורים ולא בתלמידים ובחולשותיהם עלינו לחפש את הסיבה ליחסם היוצא מן הכלל אל סגאי, כי אם בו בעצמו;  ההיה בו מיסוד‑המפקד מלידה, עליונות כזו וקוממיות שאינה סובלת התנגדות, ופודינץ קבע – אף כי שוב בלי יסוד – שיותר משסגאי היה מפחד מפני המורים, היו המורים מפחדים מפניו. 

סגאי היה כעין ריבון בכיתה.  אך ריבון לא חביב כלל.  מעולם לא היה עוזר לחבריו בשום דבר, מעולם לא היה לוחש למישהו גם כשידע את התשובה, אף-על-פי שהיה יושב בקצהָ השמאלי של השורה ששום סכנה לא היתה צפויה לו שם.  ולעומת זה היה דורש מאחרים, שילחשו לו, ובכל בוקר היה מעתיק את החשבון ואת התירגום הגרמני ממחברתו של פאלי ואגוֹ, ואפילו לא ביקש קודם רשות לכך, אלא הוציא בפשטות את המחברת מתוך המגרה והעתיק את הכול. 

מדוע פחדו איפוא מפניו ומדוע כיבדוהו, בשעה שכולם ידעו, שמולנאר משכמו ומעלה ממנו בלימודים, שֶקָטָנו של קאטוֹנה עבה ממתניו בכוחו הגופני ושגרבר עולה עליו בהתעמלות פי-אין-חקר.  ומדוע היו מלגלגים על כולם ומקנדסים את כולם ורק לא אותו? 

בעיצומו של דבר אין סגאי זה יחידי בעולם, כמעט בכל בית-ספר ישנו סגאי שכזה, שחבריו מקבלים עליהם את עולו ובלי לדעת את הטעם לדבר מרכינים לו ראש.  וכל סגאי כזה יש לו חצר-מלכות שלמה, ממש שומרי-ראשו, המוכנים לשרתו ונלווים אליו בכל דרכיו ומעשיו תמיד. 

 

וגם עכשיו, כשסגאי עמד והתפאר בהצלחותיו המפוקפקות בפגרת-הקיץ, איש מהם לא השמיע הגה-התנגדות, מלת-ליגלוג והברת-לעג, אלא הסתכלו בהתפעלות ובהכרה במדליות שלו – ורק פּוֹדינץ ערב את לבו להעיר, שראשית:  להשיג מדליה בהתחרות האתליטית מטעם "זירת תלמידים בירחי פגרה" ("זיפת" בלשונו של פּודינץ), אין בזה מעשה רב!  בברֵכה ההיא אי-אפשר אפילו לטבוע.  שנית:  הַשֶל-כסף הקטנה אינה בכלל כסף, אלא ארד מצופה ניקל.  שלישית:  של האָרד היא בכלל אינה ארד, אלא ברזל מצופה ארד.  ורביעית:  בכלל לא בטוח, שבאמת סגאי זכה בהן, ומסתבר יותר, שקנה אותן מאת קֶרטס בעל השוק השחור של מדליות, וכל מיני פרסים אחרים.  –אלא שגם פּוֹדינץ לא הביע את דעתו זאת בגלוי אלא מפה לאוזן, אף על פי שהיה שונא אתסגאי בהחלט. 

(הערה:  גם פודינץ היה עשיר מופלג ויכול היה גם הוא לנסוע במכונית לבית‑הספר, אך כדי להדגיש אתגדלנותו המתרברבת של סגאי, היה נוסע דוקא בחשמלית). 

"היודעים אתם, איך שׂחיתי?”  סיפר סגאי, "כמו לִוויָתָן!” 

“מאה מטר?”

"מאתים, באלכסון הנהר"

"בליווי סירה?” 

“אי, איזו סירה!” 

“התמדת?” 

“מאה אחוז.  הייתי בכל כולי". 

"תירגלת קודם?” 

“מובן.  שבועיים.  היה שם מאַמן". 

"רוברט?” 

“כן.  רוברט". 

"גם השנה היה שם?” 

“גם השנה.  הוא לימדני שחיית תנופה". 

שפנפן התכופף וניפנף בידיו: 

"את זה?” 

“אי, לא כך", ענה סגאי והראה לו את הנכון. 

"והמדליה השניה?”  שאל גארא עבדו הנרצע של סגאי, שכגמול היה מסיעו יום‑יום הביתה. 

"הארד?” 

“כן". 

"זה פּינג‑פּונג.  פרס ראשון". 

זה היה יותר מדי.  פּודינץ לא עצר עוד ברוחו: 

"מה?  מאימתי אתה משחק פּינג‑פּונג?” 

“יותר משנה.  יש לנו בבית שולחן פּינג‑פּונג". 

פודינץ הביט בגארא, שהוא בן‑בית אצל סגאי.  – גארא התאדם.  ושתק. 

"לחינם אתה מביט בו", אמר סגאי.  "לא הראיתי לו את הפּינג-פּונג שלי – עד שלא אקבל פרס". 

גארא נשם לרווחה. 

"אך עכשיו תראה לי", אמר לסגאי. 

"אראה לך". 

"היום?"

"לא היום.  מחרתיים". 

כל הנערים הביטו זה בזה.  מחשבה אחת חלפה במוחם:  מחר יקנה לו אבא שלו את שולחן הפּינג-פּונג.  וכדי לטשטש את החשד, העביר גארא את השיחה לענין אחר:  איך בילה כל אחד את הקייץ.  הנערים התפלגו לכיתות‑כיתות ורעששיחה רמה מילא את האולם.  חויות, מאורעות, סיפורים, הרפתקאות, שכולם חיכו להזדמנות הראשונה להשתפך החוצה. 

– ופתאום נדם הרעש העליז, המחריש אזניים. 

עיני הנערים ניפנו אל הפתח, בו עמד נער זר-מוזר, בידו חבילת ספרים ועיניו תרות נבוֹכות בין הנערים וסביב. 

הנער הלבקן היה נמוך-קומה, אך בעל-אברים כהלכה.  רגליו טבעו בנעליו הכבירות, מלבושו היה מרופט ועל ברכי-מכנסיו הכריז טלאי גדול, שהנער טעה בודאי בבואו אל בית-ספר זה, השוכן כבוד ברובע העשיר ביותר שבעיר ושרק בני-טובים ומיוחסים או לכל הפחות בני-אמידים יש להם הזכות להיות תלמידים בו. 

כולם הביטו בחשדנות ואפילו בסלידה באורח בהיר-השער, שהתקרב אליהם בצעדים מהססים. 

סגאי ניגש לקראתו ותקע בו את קולו: 

"את מי אתה מחפש פה?” 

הנער הזר שאל בשקט: 

"זוהי הכיתה החמישית?” 

"כן.  מה יש?”  

"אני תלמיד חדש בבקשה", ענה הלה.  

סגאי מדד אותו במבטו מכף רגל ועד ראש: 

"אתה אומר ללמוד כאן?"

"כן בבקשה". 

"בחמישית-א'?"

"כן". 

"ואיפה למדת עד הנה?”  – חקר אותו סגאי, כבלש. 

"בגימנסיה שברחוב-העבודה". 

הנערים הביטו זה בזה וחשבו:  ארחי-פרחי מן הפרבר – איזה מין ברנש הוא זה.  אם גם משם פלטוהו.  – למה הוא בא פתאום הנה? 

הנער לא ראה את מבטי-האיבה, הניח במנוחה גמורה את חבילת-הספרים על הספסל הראשון. 

"בבקשה להסיר את זה מפה.  זהו מקומי".  אמר סגאי.  "כאן אי אפשר לפלוש!"

"סליחה", אמר הנער, ולקח את חבילת-הספרים שלו ובדחילה ובמבוכה נסוג אל הקיר. 

ברגע זה נשמע קול הפעמון.  כולם התיישבו במקומותיהם.  הכיתה חיכתה בשקט להיכנסו של האדון המורה יוזף בארנא. 

הנער החדש עמד על יד הקיר.  שם עמד בודד, מיותם, גלמוד, איש לא שם אליו לב, איש לא הביט בו. 

אותו אגל‑דמעה, שהופיע בזוית-עיניו ושוב נבלע, כדי שאיש לא יראנוּ – רק השמש עתיקת-הימים ראתה אותו, שמבטה היה מופנה ברגע זה מגובהי מרומים אל הכיתה החמישית. 

 

פרק שני

הדחליל / הנני / דלקת‑אוזן תיכונית / לא הורוביץ, אלא הורובֶץ / הכיתה מתחילה להסתחרר / כתם חוּם על מכנסיים אפורים / מזלה של האלמנה הורובץ / עכברי‑שדה / צ'יבּי. 

איך לתאר לכם נערים את דמותו של האדון המורה יוזף בארנא? 

אם אומר:  שערו היה כמו קש, עיניו נטולות ריסים, ראשו מחומש-צלעות, פניו צהובים, אפו זוית חדה ותחתו פאת-שפם אדומה-בוערת ולסנטר אין זכר – הרי כל זה לא די.  אותו צריכים הייתם לראות על הדוכן, איך הוציא לאט-לאט בתנועה שקולה ומדודה את פנקסו מתוך כיס מעילו והתחיל לדפדף בו.  אחר-כך הרים את עיניו מעל הפנקס והעביר את מבטו על כל הכיתה לאורכה ולרוחבה.  – אפילו מוֹלנאַר נרעד למבט זה – והלא מולנאר ודאי שיכול היה להביט ישר בעיניו של האדון המורה בארנא, מוֹלנאַר זה, שאפילו בשישית היו מעטים שידעו חשבון כמוהו, ורק פעם אחת קרה, שלא קיבל מצוין נקי לגמרי אלא רק טוב – אלא שטוב מידי המורה בארנא עולה על כל מצוין בעולם. 

האדון המורה יוז'ף בארנא – – –

תארו לפניכם את המורה, שאתם אוהבים פחות מכולם; המורה שעדיין לא גמרו את הצילצול והוא כבר מתיישב על הדוכן ושגם מעשרת רגעי ההפסקה נושך לכל הפחות ארבעה;  שלעולם אין לו הערת‑אגב עליזה-חביבה, תמיד קודר ותמיד חגיגי-מגוהץ;  מהיר להתרגז, ולעולם אינו שוכח שגיאה:  זהו האדון המורה יוז'ף בארנא, דחלילו של המוסד, שהכל פחדו מפניו ואפילו ילדו בן-הארבע של המנהל, שהיה בונה ארמנות-חול בחצר בית-הספר וכל תלמיד היה מתקנא בו, שכן אפשר לתאר, איזה גן-עדן יהיה מנת-חלקו כשילמד פה בגימנסיה. 

וגם מורה כזה ישנו בכל מוסד-לימוד בעולם, כשם שבכל בית-ספר יש גם מורה כמו אוסקר סאבּוֹ, המוליך את התלמידים לטיול ושהכיתה אוהבת אותו והוא אוהב את הכיתה.  ותהילה לאל שישנם גם מורים כמו פטר בּנצה, שלכתחילה אינו מכשיל תלמידים ושלחזור באשמתם על כיתה אחת פעמיים הוא מעשה-פלא ממש    ולא כמו יוז'ף בארנא, שאחוז הנכשלים אצלו מגיע לממדים המקפיאים את הדם.  וכמה שונה ממנו למשל האדון המורה אונגאר, שאין לו שיעור בלי בדיחה או האדון המורה הזקן מארכּוּס, שבסתיו שעבר מלאו לו שבעים שנה ושחבל שמצלצלים בשיעוריו ועליו להפסיק את האגדות שהוא מתבל בהן את לימודיו על יוון העתיקה. 

חרדה תוקפת למחשבה, מה אילו כל המורים היו דומים לבארנא. 

אותה השתיקה האילמת-הקפואה,שהכיתה חיכתה בה למורה בארנא, היתה דייה לראות, באיזו מידה הפיל אדם זה את חתיתו על הכול.  איש לא השמיע הגה-לחש, הספרים והמחברות היו מסודרים למופת, הכיתה עצרה את נשימתה ועיני הכול היו מופנות אל הפתח – עוד לפני שצלצלו, כשידענו שעוד רגע ויצלצלו, שהלא עם נקישת-הפעמון השניה כבר הופיע. 

צעדים נמרצים הלכו והתקרבו. 

"בא!”

דפיק‑דפק – הנערים מכירים יפה את קצב-רגליו הרם.  דפיק-דפק, גם הלבבות דופקים לקראתו בקול. 

כי מי יודע, מה צפון בעתיד הקרוב?  אולי מצב-רוחו קודר אפילו מן הרגיל?  איפה יתחיל בשאלותיו, האם באָלף, או להיפך, בתו?  ואולי דוקא באמצע, בכף, ואיך ימשיך, בסדר האלף-בית, או להיפך? –

או אולי יתרחש פתאום נס וברגע האחרון יתברר, שהיום יום הולדתו של המפקח הארצי ­– והנערים נשלחים הביתה? 

אלא שלדאבון-לב נדירים הם מעשי-הנסים, וביחוד בגימנסיה זו – ובכלל בכל בית-ספר שאנחנו לומדים בו. 

"בא!”

אמנם הכיתה ידעה, שהיום אין לחשוש לאסון, לא היה מבחן, שכן ביום הראשון אחרי הפגרה אפילו בארנא אינו רגיל לחלק ציוני-כישלון – אך מי יודע, הוא מסוגל לכול. 

המורה בארנא הופיע. 

כל הכיתה עמדה על רגליה. 

"בבקשה לשבת". 

הנערים הביטו זה בזה רגע:  הוא אמר "בבקשה לשבת".  אשתקד, בכיתה הרביעית, היה אומר "שבו!”

בארנא רשם את שמו ביומן הכיתה, אחר כך פתח בקולו הקר, המקפיד: 

"הקץ לפגרת הקייץ.  השנה היתה הפגרה ארוכה בארבעה ימים יותר מן הרגיל.  יכולתם להינפש כהלכה.  זמן ההילולה עבר.  מתחילה העבודה הרצינית.  אל תשכחו, שאתם כבר תלמידי הכיתה החמישית ולא בני כיתות נמוכות, שיש להתחשב בגילם ולנהוג בהם לפנים משורת הדין.  באראבאש, אל תזדוזז הנה והנה.  השנה נשתמש בספר הלימוד מסוג-ואגנר.  גארא, אתה מנוזל?  אל תענה לי.  ובזה אני מדגיש ומודיע ראשונה ואחרונה, שרק המהדורה השתים-עשרה היא המתאימה למטרתנו.  ואיש אל ישאל ממני מחר, אם המהדורה הארבע-עשרה – –

פה נתקע דיבורו פתאום.  רק עכשיו ראה האדון המורה בארנא, ששם על יד קיר‑המערב עומד מישהו. 

"ואתה, למה אתה עומד שם?”

מובן, שגארא היה מי שמיהר לקום ולבאר: 

"תלמיד חדש.  היום בא". 

"לא שאלתיך גארא.  נער חדש?”  קימט האדון המורה בארנא את בין-גביניו "תיכף.  ניקוב את השמות.  אבאדי". 

"הנני". 

"אאוּאֶר". 

"הנני". 

"באראבאש". 

"הנני". 

"בארדוֹש". 

"כן.  כאן". 

הכיתה ניתחלחלה רגע:  מה ייצא מזה?  מה פתאום "כן, כאן"?  – האדון המורה בארנא הרים את עיניו כמחפש את האומלל שהתבלבל במבוכתו, אחר‑כך נענע בראשו דווקא להסכמה.  מבוכה ממין זה נחת‑רוח היא לו. 

"צוֹבּוֹר". 

"הנני". 

"סאמק". 

"הנני". 

"פאראגו". 

גארא קם והודיע: 

"פאראגו איננו כאן". 

האדון המורה בארנא העגיל את גלגלי עיניו לרווחה: 

"זה יותר מדי.  נראה, שהפגרה לא הספיקה לו", אמר ורשם את שם הנעדר.  "אשים לב לכך". 

"נידר". 

"הנני". 

"איך אתה עומד?  הכבר יש לך מורה-בית?” 

“לא". 

"אל תבוא גם השנה בּתּירוצים הבּלים.  עליך לדאוג למורה-בית.  בבחינת-המשנה לא העברתיך אלא מתוך חנינה, צר לי על אביך הישר-באדם.  שב". 

"גאבּוֹר". 

"הנני". 

זה רגעים שכלהכיתה טרודה במחשבה אחת:  איך הוא קופץ בערבוביה ומבלבל את האלף-בית!  אפילו בזה אין לסמוך עליו עוד. 

"לורשי". 

גארא קפץ על רגליו: 

"לורשי חולה בבקשה!” 

“מאין לך?” 

“אתמול טילפן לפּודינץ, שחולה הוא ואינו יכול לבוא". 

בארנא מביט בפּודינץ. 

"כן, אדוני המורה, לורשי טילפן לי.  דלקת אוזן". 

"דלקת אוזן", חזר בארנא על דבריו בקול מנבא אימים ורשם בפנקס. 

"כן, אדוני המורה.  דלקת קשה מאוד.  מחר ינתחו אותו". 

"אהם", נהם האדון המורה בארנא נהימה, שפירושה:  מובן, דוקא בתחילת שנת-הלימודים מוצא הוא לטוב להיחלות.  מה אחרת אפשר לקוות מלורשי זה?  באמצע הפגרה לא עלה על דעתו לקבל דלקת-אוזן ולהינתח. 

"גארא". 

"הנני". 

"מה זה?!  מה אתה קופץ במקום כולם?” 

“אדוני המורה הואיל לקרוא את שמי". 

"אה, כן", אמר האדון המורה בארנא ואפילו לא חייך. 

"הורוביץ". 

"בֶץ, אדוני המורה הורובֶץ", נשמע מאצל קיר-המערב. 

ההבדל הוא כביר.  "הורובץ", בבית‑ספר זה, צריך להיות עשיר כקורח, או תלמיד גאון.  בלי אחד מאלה אין מקומו כאן באצילים אלה. 

האדון המורה בארנא שוב בודק את השם. 

"אה, כן.  – זה אתה.  בוא הנה". 

הנער החדש ניגש אל הדוכן, בארנא מודד אותו במבטו לאורכו ולרוחבו.  מבט-קפדן, בולש, אכזרי. 

וברגע זה קרה האסון.  מתוך חבילת ספריו של הנער נפל הקלמר ברעש איום.  דממה. 

"הרצועה", גמגם הנער והתכופף אחרי הקלמר.  ותוך תנועתו הפתאומית נפלו גם שאר הדברים.  הספרים, המחברות, הסרגל בטרטור מכעיס וצורם את האוזנים.  – הנער הסמיק והחויר, כל הכיתה הסתחררה סביבו, הקירות, הספסלים עם הנערים יחד עם האדון המורה בארנא;  מסחֶרֶת מוזרה, שבמקום סוסי-עץ ובחורים ובחורות – מורים ולוחות שחורים, המסתובבים במהירות עצומה והוא עומד באמצע וסובב על צירו כגולם ניפחד הנוטה ליפול.  – לבסוף התכופף לאסוף את חפציו, אך כמעט שנפל על פניו. 

"היזהר, שלא יתגלגל גם ראשך". 

גארא הבין מיד, זוהי בדיחה, ומוכן לשירותו של האדון המורה בארנא השמיע צחוק רם.  ואחריו גם אלה, שלא ירדו "לעומק" הערתו של בארנא.  אם גארא צוחק, ודאי שצריך לצחוק, אך ברגע הבא פרץ פתאום צחוק נוסף בשורה הראשונה והשניה:  כשהנער התכופף ומעילו נפשל למעלה, הציץ אליהם טלאי גדול של בד משובץ שחור-לבן. 

"חידת תשבץ", לחש מישהו והצחוק התפרע להחריד. 

בתחילה לא הבין האדון המורה בארנא, מהו צחוק פרוע זה – אך משהסתובב הנער לקבץ את החפצים המפוזרים, עלה גם על פיו חיוך נעווה. 

את הזה שמרו להם הנערים בלבם. 

טלאי כזה דומה לפתקה האדומה על דלתו של חולה מדבק;  בטלאי כזה מסמן אלהים את מכנסי נערים עניים, אולי כדי שבני-העשירים יראו מיד לנהוג בו על‑פי גורלו האומלל. 

על כל פנים סגאי חשב כך כשראה את אספלנית העניות על מכנסיו של הנער החדש. 

"ובכן, הבט – – זה – – הורובץ" – אמר האסון המורה בארנא והטה קצת ראשו במשופע, כדי להביט בנער מזויות-עיניו במבטו האיום ביותר, למה עליך לבוא דוקא הנה?  – –

"אנחנו בבקשה עברנו הנה" – –

"איפה גרתם עד עכשיו?” 

“ברובע הפועלים, ברחוב-השדה בבקשה – – וכעת עברנו הנה". 

"למה?” 

“קיבלנו כאן מישרה בבקשה.  ברחוב-תפארת מספר 17.  אנו כאן שומר-בית בבקשה". 

בדבריו אלה של הורובץ הורגש, שהוא גאה מאוד על מישרה זו.  הוא ראה את אושרה של אמו כשקיבלה את מישרת-השוער בבית גדול והדור זה.  אושר אמיתי היה זה, שבכל רחוב-השדה היו מסיחים בו במשך שבועות:  האלמנה הורובץ עלתה לגדולה...

אושר זה בא לה לאלמנה הורובץ כגמול מן השמים על שום שהיתה מכבסת שנים על שנים למישעי את כבסיהן של הגבירות במסירות לדוגמה, ואחרי שבעלה מת בשחפת, זכתה למשרה מצויינת זו. 

שם ברחוב-השדה היו בני משפחת הורובץ מרגישים עצמם כאזרחים אמידים, יום-יום היו אוכלים ארוחת צהריים וערב ואת בניהם הילמידו בגימנסיה. 

"בננו יהיה רופא", היה אומר האב‑הורובץ, שכל-מה שבריאותו הלכה ופחתה, הלך כבוד הרופאים וגדל בעיניו. 

את הנער הורובץ אהבו גם המורים וגם כל התלמידים בבית-הספר שברחוב-השדה.  מעולם לא הסתכסך עם שום אדם, כשמפקח-החינוך היה בא לבקרה בבית-הספר, היו בוחנים את הנער הורובץ ארוכות יותר מכולם ומובן מאליו, שהוא היה מכניס תמיד לפני שעורי-הטבע את פוחלץ בעלי-החיים ממחסן-הטבע, היה דואג לגיר וספוג ואוסף את הפרוטות לקניית המחברות בחנות מכשירי-הכתיבה.  והוא היה גם שומר על כדור הכיתה הקטן התפור מסמרטוטיות, שהנערים היו משחקים בו ברחבת גן-העיר שברחוב-השדה. 

נמוך-קומה, אך נער חסון ובריא היה וילי הורובץ, עליז וחביב, גלוי-שכל, זריז ומתמיד – תופעה נדירה וממש חידה בין ילדי רובע-העניים בדירות המשותפות, חוורי הפנים והחולניים. 

משניכנס היום אל הכיתה הזרה ומבטם היהיר, המבטל והמזלזל של ילדי‑השררות המפונקים פגעו בו – היה וילי בפעם הראשונה בחייו נפחד ונבוך וכשעמד שם על­‑יד קיר-המערב, לבו הרך הלם לו בחזקה מרוגש תחת כתונת-ההתעמלות האדומה.  בפעם הראשונה הרגיש אותה מרירות כאובה, שמאותו יום ואילך היתה מענה אותו לא פעם. 

והאדון המורה הזה – – כמה שונה מבטו ממבטו של המורה ויראג, מנהל כיתתו שם ברחוב-השדה!  זה, פה אפילו איננו מכירו עדיין, היום ראהו בפעם הראשונה, והנה – – כבר מיסרו במלים קשות כגידים. 

"אינני אוהב תלמידים, המחליפים את בית-הספר שלהם.  מבין?  תלמיד הגון גומר בבית-ספר אחד את כל שמונה המחלקות כולן". 

"אני בבקשה" – –

"כעת אני מדבר.  – – אינני אוהב את עכברי‑השדה הנודדים.  נא לרשום לך זאת". 

על פניו של וילי הורובץ היכה אודם-הבושה גלים. 

והאדון המורה בארנא המשיך: 

"אני לא לשם כך חינכתי את הכיתה הזאת משך ארבע שנים רצופות, שבחמישית יקלקלו את הישגי-עמלי.  זה לא בית-ספר של אורחים-פורחים כמו הגימנסיה שברחוב-השדה, נא לרשום לך זאת.  אני אדאג לכך, שמי שאינו ראוי לנו, יסתלק חיש מכאן". 

וקצת רך יותר הוסיף: 

"את זה אני אומר רק משום שאין אנו מקוים לרוב-טובה מן הגמנסיה שלכם ברחוב-השדה.  אך אם תדע לכבד את המקום הזה, יהיה בסדר.  – שם בספסל שלפני האחרון, על יד ביהארי יש מקום ריק.  לך ושב שמה". 

ביהארי קימט את מצחו בזעם כבוש.  בארנא זה נושא מתמיד טינה עלי בלבו.  דוקא על-ידי מושיב את הפירחח הזה!

”בן-שוער!”, אמר סגאי אחרי השיעור, "פרצוף פוחח מובהק". 

"אדון צ'יבי[1] מרחוב-השדה", אמר פּודינץ. 

ומאותו יום ואילך קראו לו בכיתה בשם צ'יבי. 

אותו רגע לא שיער לא פּודינץ ולא כל שאר נערי-הכיתה, כמהאנשים עתידים לשאת פעם את השם הזה על שפתותיהם בגאווה, בכבוד ובתהילת-ניצחון. 

 

פרק שלישי

­סגאי מארח בביתו את ראשי‑המדברים שבכיתה / חדריו של סגאי / סופרי‑מופת:  יוקאי, דיקנס, ז'יל וורן, קוֹנַן דוֹיל / נאום ההאשמה / מעדני מלך / פּירוֹשקה, או פּירי / הימים העליזים ברחוב‑השדה / שאלות עצובות / אוסף הבולים של פּוֹדינץ / מחליקיים / שבע הנקודות / "אוי" / ההגרלה / גארא מתנדב.

ביום ראשון אחרי-הצהריים נתכנסו ראשי-המדברים של הכיתה בבית-סגאי להתיעצות סודית.  מחמת חשיבות הענין וגם בסיכוי לליקוּקים  בא גם פּודינץ אם גם בניגוד להשקפת עולמו ביחס לסגאי.  צריך למצוא סוף‑סוף פיתרון לבעיית-צ'יבי המטרידה. 

משפחת סגאי גרה בכיכר-החירות, בארמון נהדר שלהם, בכל הקומה הראשונה. 

משרת הדור-מדים פתח לנערים את הדלת וחדרנית עזרה להם להסיר את מעיליהם.  מן המסדרון נכנסו לגן-חורף מפואר, המלא דקלים ופרחי דרום, ובאמצע מזרקת פעוטה, דמותה של מזרקת-העיר הכבירה שבככר החירות, בזעיר-אנפין. 

גם הורי פּודינץ גרו בדירה בת עשרה חדרים וגם שאר חבריהם היו בני עשירים, ולכל-הפחות בני אמידים, אך תפארת זוועושר זה שבבית-סגאי הפליאו את כולם. 

הארמון כולו שטוף זוהר, זהב וכסף ומשי, ניברשות-הדר, שטיחים רכים רבי גוונים, רהיטים מעשי ידי-אמן, תמונות מעשי אמנים מפורסמים ביותר ודיוקן מריה הקדושה עתיק ימים מן המאה השתים-עשרה – סגאי אומר שזוהי ירושת דורות במשפחה – פסילי גבישים וחרסית, ועל כולם אולם-למוסיקה מהודר ועל ידו חדר עישון ושיחה ומישחק אשקוקי וקלפים בכל הנוחות שבעולם.  ופּאל סגאי היו לו שני חדרים מיוחדים, חדר‑עבודה ועל ידו חדר-שינה כולו משי ובו ספריה קטנה. 

אמר המחבר:  אילו היה לי בילדותי חדר-עבודה כזה של פּאל סגאי, בחיי שלא הייתי זז מתוכו לעולם (חוץ מאשר לכדורגל כמובן) ואת משימות בית‑הספר הייתי מבצע לכל השנה בבת-אחת:  לשבת על יד שולחן אמריקאי כביר כזה ולפניך אצטבת הספרים, המחייכים בגב-זהבם ואתה יכול ברגע שחשקה נפשך להוציא כל ספר שתרצה ולקרוא עד עלות השחר – – –

שעות על שעות יכלו הנערים לעמוד ולהזין את עיניהם במראה הנהדר:  "איזה אדם מאושר הוא פּאלי זה!”  נאנחו כולם בלבם, כשצבא הספרים המסודרים למשעי עברו לנגד עיניהם. 

יוקאי – כל כתבי.  קרל מאי – כל כתבי.  – טולסטוי – כל כתבי.  – ז'יל וורן – כל כתבי.  אוי, קוֹנַן דויל – כל כתבי! 

כולם כל כתבי. 

אל אלוהים!  – הרהרו הנערים לב-אחד – כמה ימי הולדת, חגים ומועדים ובחינות מצויינות נחוצים לו לאדם עד כדי לאסוף ספרים אחדים – ופּאלי זה – – –

אחד מהם ראה את "נערי רחוב‑פאל" של פרנץ מולנאר בכריכת-זהב.  לא עצר ברוחו, הוציא את הספר ופתחו ופרץ: 

"אוי, עם חתימת המחבר!”

סגאי עשה צעד כלפיהו לקרעו כדג – אך כרגע גבר בו יצר ההתפארות:  שמח היה, שהלה ראה את החתימה: 

"אנו מכירים את מולנאר פנים אל פנים",  אמר בפשטות שביוהרה.  הוא רגיל לבקר אצלנו". 

איש לא ניסה לפקפק בדבר. 

"השאל לי אותו רק ליום". 

"להשאיל?”  אמר סגאי, "בחפץ-לב, אך אסור לי.  אינני רגיל להשאיל ספרים.  לא מתוך חשדנות חליליה, אך כך מקובל עלי.  הנערים יודעים זאת". 

מובן שהנערים יודיעים זאת.  ועוד איך!  יודעים הם, שסגאי הוא הקמצן הגדול בכל העולם כולו שלחינם מבקש מישהו טובה ממנו.  לא פעם קרה, שאחד הנערים אזל לו כסף-כיסו באמצע השבוע – אך לא פנה אל סגאי לעזרה, אף על פי שכולם ידעו, שכיסיו שלו מלאים כסף.  מלבד מה שהוא מקבל מאת אמו, יש לו המון דודים ודודות המפטמים אותו בכסף. 

משהתכנסו כל הנערים, העז ביהארי לפתוח בשיחה. 

"ובכן, מה תכניתכם בצ'יבי?  משום שלי כבר עולה שכני זה הנכבד על גדותי!”

כולם הביטו בסגאי.  – גארא, שהיה מקורבו של סגאי, גילה עוד אתמול לכיתה, שסגאי יש לו תכנית בענין זה. 

בחדר קמה דממה.  אחד מששים מאותה הדממה כשהמורה הבוחן מדפדף בפנקסיתו בין השמות. 

סגאי התחיל לדבר שלא כדרכו, בלחש ובחוסר-בטחון;  אך לאַט-לאַט הלך והתווקד עד לנאום ממש: 

"אני – – אנכי – – אינני רוצה לדבר – –  סרה – –  בצ'יבי זה.  יודע אני, שאם אדם הוא עני ואביון, בכל זאת בן-אדם הוא גם הוא, ואני בכלל אינני בז לאדם דל.  אך חושבני, שבכל זאת צדקתי, כשאני אומר, שכל אדם צריך להישאר בחברתו שבה נולד ובסביבתו שלו.  לא כן?  בכל זאת יש הבדל כביר בין הגימנסיה שלנו ובין אותה גימנסיה שברחוב-השדה.  לא כן?” 

“זוהי גימנסיה של פוחזים ריקים.  הקונדסים שבה מפורסמים בעולם", אמר גאבוֹר. 

"נכון", הוסיף סגאי, "בכל אופן מוזר מאוד, שקרוע-בלוי שכזה נידחק דווקא אל קירבנו.  הכיתה שלנו הייתה תמיד הנקייה ביותר, המסודרת ביותר והאצילית ביותר.  והנה בא פתאום בן-שוערים זה ומתיישב בתוכנו, וזה רק משום שאימו היא שוערת בבית קרובי הדוד באלינט!  לא כן?”

“ודווקא על ידי!”  זעם ביהארי, "בר-מזל כזה אני!” 

“והעניים הללו", המשיך סגאי, "מטבעם אינם נקיים, אינם מסודרים.  כל הכיתה עלולה ליפול מחר בשחפת!  לא כן?” 

“נכון מאוד!”  החזיקו אחריו הנערים. 

"אנו מצוּויים לעשות דבר-מה", קיטרג סגאי, "נער בן-עניים הגון ושקט היה אומר במקומו:  אני הנני תלמיד-חינם יחידי כאן בכיתה ועלי להיזהר ולהתנהג כראוי לכמוני.  – אך צ'יבי זה מהלך לו נטוי-גרון, ביוהרה כמו איזה נסיך.  עוד מעט ומישהו בינינו עלול עוד לכבדו ולנהוג בו ביראת-הכבוד.  אדם כזה מסוגל לשלוף פתאום אולר ולתקעו בגבנו, לא כן?”

אחריו פתח פּודינץ ואמר: 

"לפני ימים – היה כל-כך לא נעים.  זה היה ברחוב, הלכנו אל המוזיאון, בשורה, כל הכיתה, אתם זוכרים.  פתאום הרגשתי בדבר, שהכל מסתכלים בנו.  בחיי.  הסתכלו, איך בא פוחח זה אלינו?  כל כך התביישתי, בחיי". 

"גם אני התביישתי", אמר קרקש.  "ומה?  כשהלכנו ברחוב, אל המוזיאון, עבר פתאום דודי, הביט בנו.  ומה?  ראיתי, שחשב לו:  איזה כיתה!  שגם נער ממורטט כזה יכול להימצא בה?  ומה?”

בנקודה זו נתקעה ההתייעצות.  הופיעה החדרנית: 

"בבקשה לטרוח לפת-מינחה". 

תחת נברשת מפוארת לסמא עינים, על שולחן לבן, הטוב בכלי כסף וחרסינה רבגוניים – חיכו להם מעדני מלך.  עוגות שוקולאדה ואגוזים מצופות קצפת, כריכיות עמוסות ביצים ובשר מעושן, לחמניות דבש, תופינים, פירות מפירות שונים. 

מלבד האורחים ישבו עוד שתיים על יד השולחן, והן כבר חיכו להם:  המחנכת הצרפתית וחניכתה, אחותו הקטנה של פאל סגאי:  פּירוֹשקה, שלפעמים קראו לה גם פּירי. 

פּירושקה אך-זה מלאו לה עשר שנים;  היא תלמידת הכיתה הראשונה בגימנסיה, ובכן צעירה מכדי שתלמידי החמישית ישימו אליה לב.  לכל היותר עליהם להתייצג לפניה.  וכך עשו:  עמדו לפניה בשורה והתייצגו: 

"פּודינץ". 

"פּירי סגאי". 

השתחוויה, לחיצת יד. 

"גאבור". 

"פּירי סגאי". 

"גארא".  

"פּירי סגאי". 

וכן הלאה. 

וכל זה ברצינות חגיגית מאוד. 

אחר‑כך התיישבו במקומותיהם הנועדים להם. 

שתיקה נפעמת לרגע, שהיה נדמה כארוך מאוד.  היו ביניהם כאלה, שלא היו בטוחים בכך, שדיניו ומנהגיו של השולחן בבית-סגאי כדיניו ומנהגיו אצלם בבית.  לפיכך היו אורבים למעשי המחנכת ופּירושקה, שהן הפותחות בסעודה. 

שתי חדרניות לבושות שחורים וסינרים לבנים שימשו את האורחים: 

"מואיל תה, קפה, או שוקולדה?”, שאלו. 

"לחמניות חמאה?"

"מואיל מן העוגה?” 

“כריכית בשר, או ביצה?”

הסעודה עברה בשתיקה.  ורק לפני קינוח הסעודה, מנת הגלידה, פתח סגאי בשיחה, שכבר היתה שוטפת דרך חירות מאחר שהצרפתיה סיפרה בדיחה, וכולם צחקו בקול. 

ומובן, שהשיחה עברה אל הנושא העיקרי:  צ'יבי. 

פּירושקה הקשיבה זמן-מה לשיחה המוזרה, שכולה אומרת שנאה, תחבולות-קרב ובוז למישהו שהם קוראים לו צ'יבי.  אחר-כך שאלה: 

"מה פירוש "צ'יבי?  זהו שמו, צ'יבי?  האין לו שם הגון?”

גארא ענה, מוכן לשירותה: 

"שמו הורובץ, אך אנו קוראים לו צ'יבי."

"גם חבר‑כיתה עדין כזה יש לנו", אמר פודינץ. 

"אני ערב לכך, שלא יזכה זמן רב להיות חבר בכיתה", אמר אחיה סגאי. 

"גם ערובתי לכך", אמר גארא. 

"אתם רוצים לגרש אותו, את" – –

"צ'יבי". 

"את הורובץ?”, אמרה פּירושקה. 

"כן, ועוד איך!” 

“לא צר לכם?  – למה?  מיסכן!  מה עשה לכם?”

אחיה פּאלי גער בה בקטנה הנחמדת, הצוהבת ותכולת העיניים: 

"אל לך להתערב פּירי בדברים שאינך מבינה.  – הדבר הוא בכבודה של הכיתה ואנו נסדר את הענין גם בלעדיך.  – קחו עוד, חבריה, מן השוקולאדה עם הקצפת.  בבקשה". 

החבריה לא חסכה עמל ולקחו גם מעוגת-האגוזים ומכל הבא ביד – ובינתיים המשיכו לגנות את צ'יבי – שישב אותה שעה בתא-השוער האפלולי של הבית הכביר ברחוב‑תפארת וקרא בספר מרופט מספריית-ההשאלה.  ומשצלצלה הפעמונית, הניח את הספר, קפץ ומיהר אל המעלית, שהיה משמש לה משלוש אחרי‑הצהריים עד שמונה בערב.  אמו וגם שוערת-המישנה היו ישנות בשעות הללו, כדי שתוכלנה להיות ערות בלילה.  – ובימות החגים, כשהיה פטור מבית‑הספר, היה הוא ער בלילה עד אחת, ולפעמים גם יותר, ולומד או משרטט מפה וגיאומטריה, או שהיה קורא בספרות.  וכל הזמן היה מקשיב ואורב לקול הפעמונית, ומשנכנסו השרים והגבירות, שאחרו לחזור הבייתה מן התיאטרון, מבית-הקפה ומנשפי-החשק, היה מקדים להם שלום וגם מאחל להם ליל-מנוחה.  – וילי הורובץ הנער ידע לשמור על מקור פרנסת אמו. 

אך אותו זמן כבר לא היה אותו נער עליז שמקודם לכן, החי חיי‑חירות מאושרים.  שם ברחוב-השדה היו אוהבים אותו ומתפעלים מילדו של המכונאי, הורובץ, הנער-הארז הקטן, שהיה בחינת ילד-פלא ממש בין ילדי הפרבר החיוורים והרזים.  שהבל-פיו הקריר והטחוב של הסתיו היה מרטיטם במלבושיהם הדקיקים והקרועים, כאילו רועדים בפחד מפני המוות בלא-עת, ההולך וקרב אליהם בלא חמלה. 

בן פרחי‑התחלואים ההם היה וילי הורובץ הולך וגדל לפלא-אלוהים-ואדם, לשמחת כל רואיו וגאוותם ברובע העוני.  הבריות היו מספרים שם במושב-הפועלים על שכלו החריף של הנער ועל מעשי-הקונדס שלו העליזים.  ואחר-כך, משהחליט אביו, שוילי ייכנס לגימנסיה, והנער היה מצטיין בתפיסתו והתמדתו, הכל חשו לו עתידות גדולים, שוילי יהיה פעם מישהו שעליו יהיה גאוותו של מושב-העובדים. 

אך בעיקר אהבוהו מורי בית-הספר ותלמידיו. 

וכעת – – לא פעם זכר וילי-צ'יבי כאן בבית המפואר שברחוב-התפארת, בתא-השוער, תוך יגון וכיסופים את הימים ההם שעברו.  ובלבו הרך הלכו והתגבבו השאלות העצובות המרובות, השאלות העתיקות והחדשות לעולם, שהתחשרו עליו כעננים שחורים לפני הסערה: 

למה זה כך?  למה אמו שלו תמיד עמלה עד כדי עייפות ממוטטת, עובדת מבוקר השכם ועד מאוחר בלילה, שפחה חרופה, הנכנעת לכול, רועדת במטפחתה הדקה, בה בשעה שנשים אחרות מתהדרות במשי, בתחרים, בקטיפה, במרכבות-פאר, במכוניות מרהיבות-עין?  מה פירוש עושר ומה פירוש עוני?  מי זה גזר על אמו שלו ולמה גזר עליה, שתהא תמיד שרויה בדאגה ובתוגה השחורה – בשעה שאבן-טובה אחת, יהלום אחד מאלפי היהלומים המתהדרים מעל צווארי הגבירות, ביהלום אחד יחיד אפשר לגרש את כל דאגותיה המעיקות של לבה החולה! 

וכמעטהו החום של הלילה שהיה שורה על הארמון הרם, המלא זוהר וגיל – ירדה על לבו של צ'יבי מרירות היגון הקודר של גורלו שלו עצמו: 

מדוע יש לו לפּודינץ אוסף‑בולים נהדר ויקר שכזה ובו סידרת-הניאגארה המלאה ושאר הבולים הנדירים של מקסיקו עם דפוס‑המים המיוחד שלהם ומדוע אין לו‑לעצמו תקווה, שגם הוא יזכה פעם לספר-בולים גדול ועשיר שכזה? 

ובהרהרו כך – היה מגרש פתאום את השאלות מלבו, כמגרש זבוב מטריד:  מה פתאום?  אסור לאדם להזות דברים שלעולם לא ישיג אותם.  זה רק משפּיל וגורם יאוש! 

וגם בחלומו לא העז אלא פעם לראות עצמו בגן-עדן אושרו זה – וחיש מהר הקיץ – נער כמוהו אסור לו להשלות את נפשו בחלומות-שווא.

וספריו של סגאי, שלא פעם שמע את הנערים מספרים עליהם אגדות ממש;  ואוסף-הצמחים של ביעהארי;  והאישקוקי שלגארא, שכליו עשויים שן-פיל אמיתי – לחינם היה משנן לעצמו, שהקנאה והתאווה מעבירים את האדם מן העולם:  כיסופים פעוטים אלה – פעוטים?  כמה יוקדים הם!  – והמרירות והיאוש, שהלכו וצצו בו כפטריות-רעל, הרעילו את חייו יותר ויותר. 

חבריו לכיתה הולכים למעדניה, מטיילים בלבושי-חג באי-מארגיט, מדייגים, משוחחים צרפתית ולומדים לנגן, באביב משחקים טניס ובחורף טסים על פני הקרח וצוחקים מאושרים. 

כמה פעמים היה נעמד בלכתו ברחוב ומביט ארוכות אחרי הנערים והנערות, שעל כתפיהם מחליקיים מבריקים, או סוחבים אחריהם מגררות קטנות – כמה פעמים היה עומד נשען אל מעקה-הגשר בחורשת-העיר ומסתכל בכליון-עיניים, איך בני-גילו מחליקים, עפים ורוקדים על הקרח על פי קצב גלי-המוסיקה העולים ויורדים באור פנסי‑הקשת המרהיב עיניים. 

אותה החבורה שם בבית-סגאי, שאחרי סעודת-מלכים ישבו וחיבלו תחבולות-פגעים לצ'יבי, לא שיערו אף רגע, איזו תוגה תהומית אוכלת בלבו של שנוא-נפשם על לא-דבר, שנאת-חינם טפשית.  – אילו שיערו זאת, אולי בכל זאת לא היו עונים אמן חטופה כזו אחרי דברי-הרשע של סגאי, שהוציא את פסק-דינו: 

"את צ'יבי זה עלינו לגרש מן הכיתה!” 

“נכון, נכון!” 

“ילך לו לבית‑ספר שלו!” 

“נכון!”  – "נכון!”  – "נכון!”  – "יסתלק מבינינו!”

ולא היה אף נער אחד ביניהם, שפתח פה להגן עליו.  וסגאי, משראה את הצלחתו, הציע את הצעתו, שהיתה מוכנה בכיסו מבעוד יום, כתובה במכונה שאחת מפקידות אביו כתבה לו על נייר משובח בהעתקים אחדים. 

"הנה ההצעה.  היא המחייבת את כולנו.  אחרת לא נגיע אל המטרה!” 

“תקרא‑נא לפנינו, פּאלי!” 

“יקרא אותה גאבור". 

(גאבור היה המדקלם הטוב שבכל הכיתה). 

גאבור נטל לידו את הנייר, כיעכע וקרא: 

"סעיף אָלף:  אף אחד מחברי הכיתה לא ייכנס בשיחה עם צ'יבי.  חוק ולא יעבור!”. 

"סעיף בית:  גם משיחות רשמיות אתו יש להימנע.  חוק ולא יעבור!”. 

"סניף גימל:  איש מחברי הכיתה לא ימסור לידו את עבודותיו שבכתב.  ללחוש לו אסור לחלוטין.  חוק ולא יעבור!”. 

"סעיף הא:  כשפאלי סגאי יקבל באביב את הכדורגל שהובטח לו ובעקב זה יקומו גדודי הכיתה לכדורגל, הרי, אם צ'יבי יהיה עדיין בעבותות הכיתה, אסור לשתפו אף באחת מן הפלוגות הללו.  חוק ולא יעבור!”. 

"סעיף וו:  הכיתה מתחייבת לקנדס בהקדם האפשרי את צ'יבי באיזה 'אוי'[2] חוק ולא יעבור!”. 

"סעיף זין ואחרון:  את דבר ה'אוי' הזה וכן את כל ה'אויים' בכלל מחוייבת הכיתה להחזיק בסוד כמוס נורא.  חוק ולא יעבור". 

"כל חברי הכיתה חותמי על שבעת הסעיפים פה-אחד". 

גאבור גמר ונשתתק.  קמה דממה גדולה. 

איש מהם לא הפסיק את הדממה.  כולם הרגישו, שפסק-הדין אכזרי הוא. 

"ובכן?”, שאל לבסוף סגאי. 

"חמוּר", אמר פודינץ.  והוסיף:  "אך הדבר הכרחי.  אחרת יישאר בכיתה עד סוף כל הדורות". 

ושוב קמה דממה. 

"מה אתם מהססים?!"  קרא ביהארי, שכנו של צ'יבי בספסל.  "אני אחתום ראשון ומה?”. 

וחתם על ברית‑הרשע. 

ואחריו כולם. 

ומשחתמו, שאל פּודינץ: 

"מה יהא ה'אוי' הראשון?”

(המושג "אוי" היה מקובל כמעשה קונדס, שהקרבן קורא בשעת מעשה "אוי!”  אך אני הצלחתי לגלות את סוד מובנו האמיתי:  זה ראשי‑תיבות של "אגודת וותיקי יוקשים", שמטרתה לתת מכשול, מוקש לשנוא על חבריה). 

אחרי התייעצות ארוכה מצאו את ה"אוי" הראשון לצ'יבי:  ביום הרביעי, כשכל הכיתה חייבת למסור למורה את הרישומים הגיאומטריים – תוצאות שיעורי מחצית השנה – אחד מהם יעלים את רישומי צ'יבי. 

הרעיון היה של סגאי וכולם קיבלוהו פה-אחד. 

את התכנית עיבדו בדייקנות, לפרטיה.  – אחר-כך נתעוררה השאלה:  מי יבצע את ה"אוי"? 

נתברר, שאף אחד מהם אינו מעז לקבל על עצמו את הדבר.    בכל זאת פחדו מפני צ'יבי.  (איך אמר סגאי:  "הוא מסוגל לשלוף אולר") – אף כי איש מהם לא הודה בכך בגלוי. 

"אתה". 

"מדוע דווקא אני?  אתה!” 

וכך כולם. 

ולהצעתו של פּודינץ החליטו להטיל גורל. 

מתוך כובעו של סגאי נפל הגורל על גארא. 

גארא לא היה שמח ביותר למזל שלו.  הוא גירדד בעורפו ואמר בדאגנות: 

"ולא תצא מזה תקלה?” 

“מה אתה מפחד כל כך?”  הרגיע אותו סגאי, "הלא גם המורים גועלים אותו!” 

משראה גארא, שיאין לו מפלט מפני הגורל ושמוטב יהא גיבור מפחדן – אמר בגבורה: 

"טוב.  אני מתנדב.  סימכו עלי.  יהיה בסדר!”

ובאותן השעות, שראשי המדברים של הכיתה נמנו וגמרו לעשות "אוי" לצ'יבי – ישב צ'יבי בתא-השוער הצר והכין וצייר וייפּה את השירטוט הגיאומטרי שלו בעפרונותיו הצהובים, האדומים וכחולים, מעשה-ידו להתפאר. 

 

פרק רביעי

אחרי השעה הלטינית / רישומים גיאומטריים / בגידה / מכתבו של צ'יבי לאויביו / פאלי סגאי I / גארא מלווה את סגאי הביתה / מכונית וילדה בהירה / האדם האומלל בעולם / קומה שלישית שמונה-עשר / האדם המאושר בעולם / שוב בגידה !

 

בהפסקה אחרי השיעור הלאַטיני יצאה הכיתה כרגיל אל המיסדרון, ורק גארא נשאר בכיתה. 

סגאי עמד בפתח – על המישמר. 

"אפשר?” שאל גארא. 

"חכה". 

מבטו של סגאי עבר על פני המיסדרון, תר אותו יפה ומשנוכח, שצ'יבי איננו, הודיע: 

"האויר זך". 

גארא התחיל לחטט במגרתו של צ'יבי. 

"יש?” לחש סגאי בעצבנות. 

גם שאר הנערים התקרבו אל הפתח: 

"יש?”, "יש?”. 

גארא הוציא ממגרתו של צ'יבי את הרישומים:  גלילית עטופה בנייר כחול.  באמצע כתוב בכתיבה תמה: 

 

רישומים גיאומטריים

ספטמבר – יאנואר

וילמוֹש הוֹרוֹבץ

תלמיד הכיתה החמישית

 

גארא נטל את החבילה ופנה אל הנערים בלחישה: 

"לשרוף?”

איש לא ענה. 

ברגע זה הרגישו כולם את הרישעות האכזרית שבדבר. 

"לשרוף?”  חזר גארא ושאל בלחישה עצבנית. 

לבו של שפנפן חלחל בו:  בכל זאת.  – לעשות דבר שכזה.  – לזרוק אל תוך האש עבודה של חצי שנה. 

"לאן לתחוב?”

"על הארון, למעלה", – לחש מישהו. 

"שם יראו!”

בסל האשפה!”

"שם יחפש וימצא". 

"בתנור". 

"מלא זבל.  לא ייכנס!”

"יש!  תחת מדרגות הדוכן!”  – הציע בלחישה שפנפן. 

הצעתו של שפנפן נתקבלה.  מדרגות-הקרשים של הדוכן חלולות הן ואינן ממוסמרות אליו. 

העבודה הקדחתנית נגמרה. 

הפעמון מצלצל.  הנערים נכנסים ומתיישבים. 

נכנס גם צ'יבי וישב במקומו. 

נכנס גם האדון המורה. 

קודם היה מיבחן ואחר-כך הגיע תורם של הרישומים. 

"שימו את רישומיכם על הספסל". 

כל הנערים פיזלו אל צ'יבי.  זה היה קצת קשה, אך כל אחד מצא איזו תחבולה ואופן, איך להסתובב לרגע כמימרה ולראות.  מה יעשה?  – מה יהיה?  – מה יגיד למורה? 

צ'יבי הוציא במנוחה גמורה מתוך כיסו הפנימי של מעילו חבילה:  גלילית עטופה בנייר כחול.  צלם דמותה המדוייקת של החבילה המונחת שם תחת מדרגות הדוכן. 

"ראית?”  לחש פודינץ בעינים פקוחות לרווחה באזני סגאי. 

"כן". 

"מה זה?”

"בגידה!”  לחש סגאי לחישת שׂרף.  "יש בינינו בוגד!”

צ'יבי הביט סביבו בנצחון אילם.  שכנו, ביהארי, התאמץ בכל כוחו להעלים את השתוממותו ואכזבתו המרגיזה. 

אך גם אחרי השעור לא אמר צ'יבי אף מלה; לקח את כובעו ומעילו וחבילתו ובציפצוף עליז הלך הביתה. 

 

הנערים עטו אל מדרגות הדוכן, סגאי קרע ופתח את המעטפה הכחולה.  – בין הגליונות הריקים מצאו מכתב קטן.  כתב-ידו של צ'יבי בכתיבה תמה: 

כיתה נכבדה! 

ראשית:  תתבישו לכם. 

שנית:  דעו שלא אני הנני

צ'יבס פוחח סכינא

שלישית:  אני מודיע בזה,

שדוקא לא אתן לסלקו

מן הכתה.  ורביעית: 

דעו לכם שאם מישהו

מכם עלה על דעת שנית

לעולל לי דבר שכזה. 

ארוצץ את גולגלתו

מטומטמת.  בהן צדקי

וילמוש הורובֶץ,

או כפי שאתם מכנים אותו: 

צ'יבי

סגאי מסר את המכתב לשפנפן והוא קרא אותו.  הכיתה הקשיבה בשתיקה אילמת. 

"ובכן?” פנה גאבור אל סגאי, "מה דעתך?”

"יש בינינו בוגד", אמר סגאי קודר כולו והביט בפּודינץ. 

"אולי תעז לחשוב עלי?” קרא פּודינץ. 

"אני חושב מה שאני רוצה" ענה סגאי בקרירות מוחלטת. 

פניו של פּודינץ האדימו, כמעט כמו שער-ראשו.  אילו היה מישהו אחר מדבר אליו כך, היה מבליע לו מסטור הגון.  לא פעם ראו כתלי בית-ספר זה כתישות חמות, וגם כאלה, ששימען יצא בעיר – אך פּאלי סגאי לא ספג עדיין מכות.  ואף פוּקה לא העמידו לו.  סגאי היה מתהלך ביניהם כמו איזה נכרי נשוא-פנים, בן-מלך:  הוד-מלכותו פּאלי הראשון. 

"יש בינינו בוגד", חזר ואמר סגאי. 

"אני מוחה בכל תוקף!” פצץ פּודינץ. 

"אני לא פרשתי בשם", אמר סגאי. 

"אך בי הבטת!”

"אני מביט לאן שאני רוצה". 

הענין הלך והתקרב למשבר. 

גארא הזהיר את היריבים מפני הסכנה שבפירוד הלבבות.  אם יסתבכו אחד בשערות ראשו של השני, במקום לחזק את הברית נגד צ'יבי, יעלה הכל בעשן. 

חדלו פּודינץ וסגאי מן המריבה ושוב התחיל הדיון בבעיות צ'יבי ההולכת ומחריפה. 

"שירוצץ את גולגולתנו", כך כתב. 

"איך הוא מרהיב בנפשו עוז לדבר אלינו בסיגנון שכזה?!"

"כנראה, שמרגיש הוא את עצמו ברחוב-השדה!”

גארא הציע, למסור אותו לאדון המורה בארנא.  בעוון איום על הכיתה.  שיסלקו אותו מבית-הספר. 

ההצעה לא נתקבלה.  הנימוק:  אין פותחים פה למורים.  ביניהם עלול להימצא גם כזה, המסוגל להגן עליו. 

"אם כן, מה נעשה?”

הושמעו עוד הצעות; אף אחת לא נמצאה יכילה וקולעת אל המטרה.  לבסוף השמיע סגאי עצה המתקבלת על הדעת. 

"עלינו לאכול את פניו יום-יום ושעה-שעה, שירגיש את עצמו כמו בין עקרבים.  כל אחד מאתנו יעשה את חובתו הקדושה.  – ואחר-כך נראה". 

ובזה נפרדו. 

גארא ליווה את סגאי הביתה כמו תמיד.  הפעם ברגל; אותו יום לא באה המכונית לקחתו.  וכך הלכו בשתיקה, עמוסי תחבולות כנגד צ'יבי.  – לבסוף אמר סגאי: 

"גארא" –

"אתה מואיל?”

"ואני בכל זאת אומר" –

"שיש בינינו בוגד". 

"כן". 

גארא הירהר, אחר-כך אמר: 

"ואולי מקרה הוא?”

"איך מקרה?  איך זה עלה על דעתו פתאום, שאנו אומרים להסתיר את רישומיו?  דבר שכזה אין מוצצים מן האצבע.  מישהו גילה לו". 

"אך מי?”

"אחד שהיה אתנו יחד.  ברור". 

"פּודינץ?”

"הדבר יתברר.  ואז אוי ואבוי למלשין!”

את זה אמר סגאי בנעימה כזו, שגארא נרעד ממש.  אם סגאי כועס על מישהו, אין לקנא בו. 

קשה לקבוע בדיוק, מה היתה דעתו הכמוסה של גארא על סגאי.  אולי ראה בו כוח כול-יכול.  כעין יופּיטר אצל הרומאים וזיאוס אצל היוונים, או מנהל-החינוך העליון במדינה.  דבר אחד ברור:  גארא היה עבד נרצע לסגאי.  – דבאי יש לו נחת-רוח מהערצה משועבדת זו, וזה מעיד על אָפיו:  אדם בעל הכרת-עצמו אינו מקבל עבדות כזו ברצון. 

צ'יבי, אף על פי שהיה מרוצה מנצחונו הפעם, הלך הביתה בלב עצוב מאוד.  הכיתה אינה אוהבת אותו.  נערים יהירים אלה אינם רוצים בחברתו.  הם מנדים אותו.  וכל זה משום שיש להם היכולת להתהדר בלבושם. 

ובמחשבתו עלה:  מה אילו חזר לרחוב-השדה? 

אלא שלנסוע בוקר וצהריים בחשמלית מכאן עד בית-הספר ההוא, זה גוזל כמעט שעה שלמה והוא הלא עוזר לאמו בכל בוקר לפני לכתו לבית-הספר. 

ובהיותו שקוע כל כך בהרהוריו – כמעט שקיפח את חייו:  בעברו את הרחוב, עטה אליו מכונית וכמעט שדרסתו.  – הנהג עצר ברגע האחרון את המכונית ההדורה. 

"אוי!” נשמע מתוך המכונית קול זעקת אשה. 

במכונית עמדה ילדה בהירה, שהחווירה כסיד.  ושב לא ישבה אלא אחרי שהמכונית כבר התרחקה ממקום המעשה – ועדיין פניה מופנות לאחור – וכך הספיק צ'יבי לראותה היטב וגם להתפלא על חינה.  זעקת-האוי שפרץ מגרונה בחרדתה לחייו, באה לו כמרפא לפצעו האָנוש.  – רק עכשיו נזכר, שבשעת מעשה קרא אליו הנהג:  "אינך יכול להיזהר, קונדס!” ושהוא רצה למחות כנגד אי-צדק זה, שהלא הנהג מיהר שלא כחוק – אך משראה את הילדה העומדת חיוורת בתוך המכונית הפתוחה, בלע את כעסו, מהר אל המדרכה והביט אחריה בנשימה עמוקה. 

כמעט-קט – והוא וילי הורובץ, תלמיד הגימנסיה, כיתה חמישית, איננו בחיים.  מוטל באמצע הכביש ושוב אינו רואה את הילדה הנחמדה טובת-הלב שנבהלה כל כך לחייו.  ואמו עומדת על ידו ובוכה.  – והם, אויביו בנפש, די היה שגלגלי המכונית אינם נשמעים רגע לכוחו של הנהג – והשמחה במעונם.  נתפטרו ממנו.  וסגאי מאושר. 

וברגע זה הרגיש, שהוא האדם האומלל ביותר בעולם. 

איזה כוח סחט לו את דמעותיו אל עיניו.  – אך מיד נזכר וידע שתלמיד גימנסיה כיתה חמישית לא מן המידה הוא, שיפרוץ בבכייה כילד.  – ובבית מחכה לו אמו בכליון עיניים:  הוא איחר יותר מדי בהרהוריו, שהאיטו את צעדיו. 

"וילי, מדוע איחרת כל-כך?  מה קרה לך?”

ושוב רצה לבכות, אלא שפתאום ראה בעיני אמו ובזוויות-פיה אורח לא-רגיל:  חיוך עליז מאושר.  כרגע השתנה גם מצב-רוחו שלו, וכעת הוא שאל, אך בפנים יפות: 

"אמא, מה קרה?”

אמו נטלה מעל השולחן חבילה קטנה ארוזה יפה בנייר-משי והושיטה לו: 

"לך שלוח במתנה". 

"לי?”

"מן הקומה השלישית, דירה שמונה-עשרה". 

צ'יבי פתח בהתרגשות רבה את החבילה. 

בקומה השלישית גרה אלמנה זקנה בודדה, הלבושה תמיד שחורים, שלא פעם היתה שולחת אותו לחנות, להביא לה משם חבילות.  – והנה:  אושר שכזה!  אלבום-בולים כביר – – בכריכה אדומה מהודרת! 

יפה בהרבה מזה של פּודינץ. 

"זה-שלי?”  גמגם צ'יבי מאמין ואינו מאמין. 

"שלך.  שנים על שנים היה מונח אצל הזקנה.  האלבום היה של בנה, שמת בעודו נער.  הזקנה נוטה אליך אהבה.  מחר בבוקר תעלה אליה ותודה לה יפה". 

אני לא אנסה לתאר לכם את אושרו של צ'יבי.  כרגע ביטל בלבו את כל עולם-השקר הזה – מה לו כיתה ונערים ואויבים?!  כל המרירות שבלבו נמסה בן-רגע כאילו השמש יצאה מנרתיקה.  שם בחדרו הצר ישב על-יד שולחנו הקטן מול החלון וביד רכה זהירה בדק את הבולים השונים, הנדירים, היקרים ולטפם אחד-אחד, כבורר אבני-יקר מרהיבות-עינים. 

ובלילה נדדה שנתו מרוב אושר. 

עיניו היו פקוחות אל ליל-הירח הבהיר ובעיני-רוחו ראה כל הזמן את האשה הזקנה שבקומה השלישית.  – נים ולא נים ראה, שהוא נכדה – –

ומגל-הירח מחייך לו ממרומים. 

צ'יבי ראה והכיר:  זהו הירח שעל הבולים הטורקיים – –

 

למחרת הביא את אלבום-הבולים לבית-הספר.  הניח את הספר האדום ההדור על הספסל, פתחו והתחיל מדפדף בו. 

"ראית?”  לחש כעבור רגעים אחדים פּודינץ לסגאי. 

"ראיתי". 

"איך הוא מתפאר בו!”

"סמרטני!”

פּודינץ השתחף מקנאה וזעם, משך את סגאי, הצדה והסתודד אתו בהתרגשות אדומה. 

אחר-כך קראו גם לגארא.  השיחה היתה חשאית מאוד ורק גארא אמר לבסוף בקול רם: 

"אני לא אעשה זאת.  אותי אל תשתפו במישחק". 

אותו יום קרה בפעם ראשונה, שפּודינץ הלך יחד עם סגאי הביתה.  אך לא אל בית סגאי, אלא אל בית פּודינץ. 

בפתח השער לחצו ידים. 

"ולעת-עתה אף לא מלה!”

"אף לא מלה". 

סגאי הביט בו ארוכות, אחר-כך אמר: 

"בוא אלי ביום ראשון אחר-הצהריים.  נעוץ עצה". 

ושוב הביט בו. 

"אתה יודע, מה זאת קדושת-סוד?”

פּודינץ ראה בו, שמפקפק עדיין במסירותו – תקע לו כף ואמר: 

"הן צדק!  – וכעת אתה מרוגע"

"כן", ענה סגאי, ונפרד ממנו. 

אך אם לדבר בלב שלם – סגאי האמין עדיין בלבו פנימה, שפּודינץ היה הבוגד לפני ימים אחדים.  ולא הוא

 

פרק חמישי

תעודה / התקפת-צדייה / הר-החירות פולט לַבּה / נס-צליפה על כף-רגל המורה / דיו אדומה / מלשין-שקר / בן-תחרותו של פּודינץ / היד השחורה / לפני שיעור-התעמלות.

 

לא אייפּה את הקורות; אמסור את האמת הערומה כמות שהיא:  בסוף מחצית השנה נכשל צ'יבי באלגברה. 

התנהגות – מצויין

הונגרית – מצויין

לטינית – טוב מאוד

רישום במקום יוונית – מצויין

ידיעות הארץ – טוב מאוד

דת – טוב מאוד

אלגברה – לא מספיק

התעמלות – מצויין. 

זאת היתה תעודתו החצי-שנתית של צ'יבי.  תעודה לגמרי לא רעה – אך החשבון הרג אותו. 

אין לי כל מושג, מדוע שנא צ'יבי את החשבון במידה איומה כזו.  אפשר מאוד, שהגורם לכך הוא המורה בארנא, שמיד ביום הראשון קיבל אותו בסבר פנים מזפתות כל-כך.  פנים כמו אלה יכולות להדביש אפילו את טעמו של כדורגל.  – אך עלי לציין, שאיל היה צ'יבי זוכה בכיתה לקצת רצון טוב, היה ניצל מכשלון. 

עובדה היא, שעד יאנואר ענה צ'יבי חמש פעמים אצל בארנא, שתיים מהן היו כמעט טוב, אחת לא מספיק עם כוכב, פירוש:  על עברי-פי-פחת, ושתיים טוב עם כוכב.  גם בעבודותיו שבכתב היו אחדות כמעט טוב, אלא ששתיים מהן היו טוב נקי.  המצב לא היה איפוא חשוך-תקווה בחשבון, והכל היה תלוי בתשובתו של סוף מחצית השנה, ביאנואר. 

הדבר קרה במחציתו השניה של יאנואר; ביתר דיוק:  בעשרים ושנים בחודש.  – הכיתה ידעה, שיהיה מיבחן, אך צ'יבי חשב, בעוד זמן-מה יבוא תורו שלו.  אלא שהמורה בארנא שוב טרף את הקלפים והתחיל לא באָלף, כי אם בסוף והגיע עד הא.  וצ'יבי עשה את החשבון:  צריך להכיר את בארנא, כעת לא ימשיך בודאי הלאה, אלא מסתבר שיקפוץ קפיצה גדולה ויתחיל באָלף.  וכך בודאי ובודאי לא יגיע עד הורובץ. 

צ'יבי ישב איפוא במנוחה. 

אלא שחקר-לבו של האדון המורה בארנא ודרכי ההשגחה אין להם חקר.  הוא באמת חזר והתחיל באָלף לשמחתו הגולה של צ'יבי – אך מיד יצא מדעתו וקפץ ישר אל הורובץ. 

"סליחה, זוהי התקפת-צדייה!” היה מוחה צ'יבי כנגד העוול המשווע, אילו היה שוויון בין המורים ובין התלמידים בבית-הספר.  – וכך, באין ברירה, עלה צ'יבי בשתיקה, חיוור כסיד, על גרדום-הדוכן, ולבו המעונה ניבא לו רעות. 

"הורובץ", אמר בארנא שנית בקולו של המלאך דוּמה בחיבוט-הקבר, הבא לסחוב את האדם לבית-הדין של-מעלה. 

"כן", ענה צ'יבי כנאשם המודה באשמתו. 

"הורובץ", נשמע שלישית, "מצבנו רופף מאוד בחשבון.  כעת עלינו להראות את כוחנו.  – התכונַנו, הורובץ, התכוננו?”

לשון-שותפות זו – אמר צ'יבי בלבו – לשון-שותפות זו! 

"כן, אדוני המורה", השתדל צ'יבי לענות בקול בוטח – אך קולו, שבדרך כלל היה צלול ונעים, הצטרד פתאום. 

"אם כן, הבה, נראה", אמר בארנא והרהר רגע.  אחר-כך קם, נטל את הגיר ובאותיות נמרצות כתב על הלוח משוויה. 

"נא לפתור, בבקשה". 

צ'יבי ראה מיד, שחרב חדה מונחת על גרגרתו.  אף מלה לא היתה לו אל הענין.  ובמועקתו נטל את הגיר והתחיל לצייר ספרות, לתארן בקפדנות, באמנות-הציור, בכתיבה תמה, אחר-כך, כמי שאינו מרוצה ביפין האסתיטי, מחק אותן בספוג, ושוב צייר אותן.  – להשהות, למתוח את הזמן עד כמה שרק אפשר, למתוח עד קצה היכולת.  –אל-אלוהים, הלא אתה – אם רצונך בכך – אתה יכול להושיעני – אפילו לעשות נס – למשל, שתפרוץ דליקה בבית-הספר – או שהאדמה תרעד פתאום – שהר-החירות ייבקע לפתע ומתוך לועו תשתפך לבה שחורה – רעש וברקים – ובארנא זה יקשיב רגע, אחר-כך יאמר:  "נערים, עלינו להפסיק, הר-החירות הפך להר-געש, הלבה נשפכת, ימהר-נא כל אחד הביתה!” –

המורה כבר התחיל לאבד את סבלנותו. 

אך כעבור רגע – באמת קרה נס.  אמנם הר-החירות לא פער לועו, אך הדוד מישקא, משרת בית-הספר נכנס והודיע בקול צבאי: 

"האדון המנהל מבקש את האדון המורה בארנא, להואיל לרדת אליו לכיתה גימל אָלף". 

בארנא מיהר בצעדים זריזים ויצא מן האולם – אך בפתח עוד הפך את ראשו ואמר: 

"הורובץ, אתה תחשוב בינתיים.  – ואתה סגאי תשמור על הכיתה". 

כיתה גימל-אָלף היתה בקומה הראשונה – אמר צ'יבי בלבו – ועד שבארנא יחזור, יעברו לכל-הפחות חמשה רגעים ואולי גם יותר.  – הוא ניגש אל שולי הדוכן ופנה אל יוז'י ואגו: 

"עזור-נא לי". 

ואגו כבר פתח את פיו והתחיל לפרט לו את סיפרות הפתרון – אך סגאי גער בו: 

"שקט בבקשה!”

צ'יבי עמד ופניו אל הלוח, עמד רגעים על רגעים, אובד-עצה וחשוך-תקוה.  – הכיתה יכולה להציל אותו, אך כולם מילאו פיהם מים.  – שקט רצחני בכיתה.  – –

בארנא חזר. 

"ובכן הורובץ?  עדיין לא מצאת.  – אם כן די.  שוב למקומך". 

 

"אדוני המורה – – נא לתת לי עוד שאלה אחת – – אני – –"

בארנא נשאר קשוח: 

"זוהי שאלת-דרדקי", אמר באכזריות בארנאית, "אם מצליפים לו לאדם על כף-רגלו בחצות הלילה, יקיץ משנתו ויפתור משוויה זו בהעלם אחד.  לך שב". 

צ'יבי חזר למקומו.  גורל המיבחן החצי-שנתי נפל. 

 

בלילה שכב צ'יבי והרהר בכל הענין במרירות שאין לתארה.  בכל הכיתה לא נמצא איש שיתקומם על סגאי ויעזור לו בצרתו.  – נורא. 

ומשנרדם בקושי רב, קם בחלומו והלך אל בית האדון המורה בארנא, ובדיוק בחצות, כשהשעון היכה את השעה השתים-עשרה, ניגש אל מטתו, גילה את כפות-רגליו של האדון המורה בארנא והצליף לו עליהן.  האדון המורה בארנא הקיץ משנתו ובהעלם אחד פתר לו את המשוויה.  

 

אחרי אלה שינס צ'יבי את מותניו ובמאמץ כל כוחותיו התחיל ללמוד חשבון.  והתמדתו עשתה פרי.  בסוף חודש פברואר הצליח לתקן את ציוניו כמעט עד טוב מאוד.  – למורת-רוחה הגדולה של הכיתה. 

אני אין בדעתי להעלות כאן את כל שורת מעשי-הרשעות, שהכיתה המציאה בערמת-שטנים להכעיס בהם את צ'יבי, אך תארו-נא לעצמכם, מה שיכולים ארבעים ושנים נערים לסנוט באדם כשכולם מאוחדים כנגד אחד. 

פעם אחת כשהכיתה עברה אל אולם-הרישום, נכשל גאבור "במקרה", נפל ואגב דחף את צ'יבי, שהפיל מידו את בקבוק הדיו האדומה.  הדיו נשפכה וזירזפה בשלולית אדומה בעלת איים קטנים, על פני הרצפה.   אמנם תשפוכת יפה זו היתה דומה לים מלא איים, ממש דוֹדקנז בזעיר-אנפין, אך האדון בארנא לא היה לו חוש לשום דבר אחר מלבד היופי שבחשבון ולכן העווה את פניו למראה המפה האדומה הקטנה. 

"מי שפך את הדיו?!"

כאן עלי לציין, משך ארבע וחצי שנות קיומו של בית-ספר זה קרו לא פעם תאונות ממין זה.  די להזכיר את המקרה כששפנפן שיבר את החלון הגדול; או כשפּודינץ טבל מתוך קונדסיות בלבד את הספוג בדיו והטיחו בתנועת זורק-דיסקס כלפי התיקרה, וכתם-דיו נהדר הופיע על הסיוד הלבן החדש, מעשה שמש-בראשית לתפארת; או כשקאטוֹנא שיבר את רגלו האחת של חמור-הקפיצה "שלא יברח בלילה" – אלא שבמקרים כאלה היתה חובת-כבוד מוטלת על כל הכיתה, לא לגלות את עושה-המעשה בשום פנים ואופן.  ולא היה כוח כזה בידי חבר-המורים, שיכריח אותם לבגוד בחבריהם ולחלל את קדושת הסוד.  וכיתה הא-אָלף היתה תמיד גאה על ברית-גומלין זו, בה היתה עולה על כיתות אחרות, שתמיד נמצא בהן מלשין נבזה, המוכן למעשי-ריגול לטובת חדר-המורים. 

(צר לי לציין, שגארא היתה לו כעין נטייה כזו, אלא שלא מצאו לבו אפילו במחשבה לעמוד כנגד דעת הקהל של הכיתה). 

ואילו במקרה זה של צ'יבי, הרימו את קולם כעשרה מלשינים בבת-אחת: 

"הורובץ שפך!”

המורה בארנא שאל בקול מטיל אימה: 

"הורובץ?”

צ'יבי התגונן בגימגום: 

"לא אני – – – גאבור דחף אותי בכוונה – –"

"מי ראה?” שאל המורה. 

כנופיה שלמה של עדים קמו והעידו, שראו במו עיניהם, איך גאבור לא דחף את הורובץ וביחוד לא בכוונה. 

צ'יבי נענש, ולא "בעוון שפיכתו את הדיו", אלא גם בעוון הוצאת דיבה על חברו בכיתה.  האדון המורה בארנא רשם בפנקס-הכיתה: 

"וילמוֹש הורובץ הלשין בדיבת-שוא על חברו בכיתה ובעבור זה נוזף בידי נשיאות הכיתה". 

יכולתי להדגים לכם עוד מקרים דומים לזה; רדיפת צ'יבי היתה לחם-חוקם של כל חבריו.  בראש המרדפים עמדו שניים:  סגאי, אויבו הוותיק ביותר של צ'יבי, ופּודינץ אדום-השער, שאפו סולד וקולו צורח ומרתו משתפכת יום-יום בגלל אלבום-הבולים היפה של צ'יבי. 

כמעט כל תלמידי הכיתה היו אוספים בולים, אך רובם לא היו אלא חובבים-קופים סתם.  לא השקידה הדרושה לכך ולא מידה כלשהי של הבנה מקצועית לא היו להם, והלא בלי שניים אלה אין האספנות אלא מעשה-קוף בעלמא. 

אָספו של פּודינץ היה ראשון במעלה לא רק בכיתתו, אלא בכל המוסד כולו.  הוא היה אספן-בולים רציני:  חתם על עתוני-המקצוע ובורר מתוכם כתבות חוץ-לארץ מצויינות, כתבותיהם של אספנים אנגליים, צרפתיים, יפּניים, המוכנים להחליף בולים, והיה שולח להם סדרות שלמות של בולי-הונגריה חלף סדרות-חוץ נדירות שונות. 

ואף-על-פי שהדבר נראה כגוזמה – צ'יבי הלך ונעשה לבן-תחרות רציני לפּודינץ באספנות הבולים.  מתנת הזקנה היתה אוסף יפה ביותר וצ'יבי העלה בשקידה רבה את אוצרו למדרגה גבוהה מאוד:  מחליף בחריצות גדולה וגם קונה בפרוטותיו המעטות, שהיה חוסך לו משכר-השליחויות שקיבל מדיירי-הבית, והיה מטפל בבוליו בהבנה כזו, שכעבור שבועות

 

אחדים הצליח כמעט להכפיל את אָספו, וגם את ערכו העלה במידה ניכרת מאוד. 

באחד הימים שוב היו פני-הכיתה מוזמנים לארוחת-מינחה בבית-סגאי.  ואחרי דיון ארוך החליטו להשמיד את אוסף-הבולים של צ'יבי.  הם קיווּ שאם יצליחו בדבר, תישבר רוחו הקשה של "הסיקר העיקש הזה" ותמאס ליו מלחמת-שווא זו בכיתה שלמה וסופו שיחזור אל בית-ספרו שברחוב-השדה. 

את תכנית המלחמה עיבדו בדייקנות, לפרטי-פרטיה, שקלו את הכל בערמה – אך הפעם לא גילו את הדבר אלא רק לאנשי-שלומם הנאמנים עליהם ביותר ששוב לא יהא מרגל בתוכם. 

והנה התכנית השטנית שזממו:  ביום רביעי בבוקר, תוך כדי שיעור ההתעמלות יגנבו שניים מהם, אלה הפטורים מחובת התעמלות, יאנוש גאלי וסאבּוֹ השמן, מתוך מגרת-הספסל את אוסף-הבולים, שצ'יבי רגיל להביאו תמיד אל בית הספר להתפאר בו – ויקרעהו לגזרי-גזרים, אך בקפידה, שחותמות הדואר לא ישארו חלילה שלמים – ואת הפנקס עצמו יחזירו למקומו ועליו פתק באותיות דפוס: 

!  זהו מעשה היד השחורה !

פּחַד ורעַד

!  מפני היד השחורה של הכיתה !

ביום הרביעי בבוקר בשעה אחת-עשרה, כשהכיתה עמדה לרדת לשיעור התעמלות, קרה דבר מוזר: 

צ'יבי קפץ פתאום על דוכן-המורים, הרים את ידו הימנית וקרא בקול רם: 

"רגע אחד!”  – –

סגאי, שלבו ניבא לו לא-טובות, תר בעיניו וחיפש את פּודינץ – שכבר עמד בפתח ולקולו של צ'יבי עשה צעד חזרה. 

"מה אתה מצווה פה עלינו?!"  גער סגאי. 

"לטובתכם – הקשיבו לי!”

"פטפוטך לא מעניין אותנו!”

קולו של צ'יבי עבר לאיום: 

"מוטב שתקשיבו לי בטרם תאחרו את המועד!”

זה היה יותר מדי. 

"איך אתה מעז לדבר אתנו ככה.  !”  צעק סגאי. 

ומניה-וביה שינה את נעימתו בתנועת-ביטול: 

"לדידנו יכול אתה לדבר אל הקירות.  – בואו חברה!”

צ'יבי הנמיך את קולו והעמיקו בהתזת כל הברה: 

"על אוסף-הבולים שלי" – –

קמה דממה לרגע ארוך; אחר כך אמר סגאי: 

"מה?  מה קרה לך?”

צ'יבי שוב שתק.  הוא נהנה מן הרושם שעשה, כשראה, שברגע מדהים זה מרוכזת כל הסקרנות כלפיהו. 

"ובכן?”  שאל סגאי ביוהרה, אף בעל-כרחו. 

"אין לי הרבה לדבר", אמר צ'יבי, "רק זאת" – –

פה בלע אחת. 

"רק זאת", הוסיף וקולו רעד מהתרגשות, "שאני אשאיר את ספר-הבולים שלי פה למעלה במגרתי, במקומו הרגיל, אף-על-פי שיודע אני – – אני יודע את הכול". 

פני סגאי הסמיקו מדם. 

גארא נסוג קצת לאחור מן הדוכן.  מזה תצא תקלה. 

קולו של פּודינץ הצריח כצפירת סכנה: 

צ'יבי השתדל להישאר שקט: 

"מה אתה יודע?!  מה פירוש, אתה יודע אתה הכול?!"

"הכל ידוע לי, דומני שזה די.  יודע אני בדיוק כמו שידעתי את מזימתכם להעלים את הרישומים שלי.  – אך אני מזהיר ומודיע, שאם מישהו יגע בבולים שלי, תראו דבר שלא ראיתם גם בחלומכם הרע ביותר!”

פּודינץ קפץ על גבי ספסל וצעק: 

"איך אתה מעז להוציא עלינו דיבה?!  – אנו מצפצפים על האלבום שלך!  – מה אתה משקר פה תוהו-ובוהו!”

צ'יבי התחיל לאבד את סבלנותו: 

אני אינני רגיל לשקר.  ידוע לי היטב, שזממתם לגנוב את אלבום-הבולים שלי.  את מעשה-הנבלה הטלתם על יאנוש גאלי ועל פּטר סאבּוֹ.  והם גם התחייבו לכך.  בבקשה להכחיש אם יש לכם האומץ לכך.  בבית סגאי זדתם את המזימה הנתעבת הזאת". 

סגאי קפץ על הדוכן.  הוא לא היה אמיץ באמיצים, אך כמו תמיד היה בוטח בהופעתו גם עכשיו.  ובאגרוף קמוץ ניגש אל צ'יבי: 

"איך אתה מתחצף לדבר כך, אתה – – –  אתה" – –

"אני מציע לך, להיזהר בדבריך", אמר צ'יבי.  ניצב כארז. 

מצב-הרוח נמתח עד לגבול האחרון.  – סגאי התיז בפניו סילון של זעם: 

"אני אסלק אותך מכאן!”

ברגע הבא כרע סגאי על ברכיו לפני צ'יבי. 

 

פרק שישי

דין-וחשבון מהימן על כל המאורע.

 

איך קרה הדבר – קשה לתאר בדיוק מדוקדק, הלא כל אחד מעדי הראיה ראה את הענין בצורה אחרת וגם סיפרו לשאר התלמידים בנוסחות שונים.  – אך נדמה לי, שתאורו של מיקי קאטוֹנה הוא המהימן בכולם, שכן בעניני התכתשות ותרבֶצֶת הוא המומחה הגדול ביותר בארץ; בשטח זה יש לו זכויות שאינן מגלידות לעולם (כגון למשל הצלקת במצחו של גאבור, הנושא אותה כזכר-לחרבון לכל ימי חייו.  )

לפי דבריו של מיקי קטונא היה סגאי המתחיל:  הוא עשה את תנועת-ההתקפה הראשונה, תנועה הצופנת בקרבה כוונה של סטירת-לחי או הטחת-אגרוף. 

ועל זה חטף צ'יבי פתאום את זרוע יריבו ופיתל אותה אחורנית. 

"איך אתה מעז?!"  צעק סגאי צרוד. 

"כך אני מעז!”  ענה צ'יבי והוסיף לפתל. 

"לפתל זה נגד החוק!” נאנק סגאי, "זוהי התקפה בצדייה!”

"בבקשה", אמר צ'יבי בנימוס והרפה מזרועו של סגאי.  "בבקשה להתגונן!”

וכרגע נמצא סגאי בצבת מאחָז תחתי. 

הכיתה נסוגה במקצת אחורה והסתכלה במלחמת-הביניים.  אם לא בגלוי, הרי בחדרי-לבם פנימה ליחשש להם איזה רגש חבוי, שלא יזיק אם צ'יבי זה ירביץ קצת לסגאי, שהיה בבחינת "אל תגע בי", ושאפילו בהתכתשויות הכיתה הכלליות היה עומד שקט ומביט כמו משקיף צבאי נייטרלי, הבטוח מפני כל סנוקרת שהיא; יצור שלא מן העולם הזה. 

על היצורים שלא מן העולם הזה אין לנו ידיעות מהימנות, אך מסופקני אם גם משתמשים בשעת התגוששות בפוקת-רגל, כדי שידם תהא על העליונה:  כשסגאי הרגיש במפלתו, תחב לו לצ'יבי רגל שלא לפי כללי המאבק – וצ'יבי כמעט שהתמוטט.  אלא שמייד הציל את שווי משקלו והטיח את סגאי אל הדוכן בכוח כזה, שהסיפים רעשו בכיתה. 

"דלפן מטולאי!”  גנח סגאי בפנים יוקדים כפילפלת אדומה.  הוא רצה לקפוץ על רגליו, אך צ'יבי תפסו בצווארו והכריעו על ברכיו. 

 

הכיתה כמעט שקפאה לאבן.  לא היתה עדיין דוגמה.  – אך שוב הרגישו, שאיזה שופט-צדק משגיח ממרומים על הכיתה.  לכ אכזריותו של סגאי ועליונותו המתרברבת עלתה לפני עיני-רוחם ברגע זה.  הוא הושפל עדי ארץ. 

"הרף!  הרף ממני!”  גנח כמעט בקול יבבה. 

"בקש סליחה!”

"קדחת לך!”

"בקש סליחה!”

"אמסורך לאדון המורה בארנא!”

"בקש סליחה!”

"ישליכוך מבית-הספר!”

"בקש סליחה!”

נא לתאר את המצב:  צ'יבי עטור גאוות נצחון – וסגאי מפרפר אין-אונים בצבת-פלדה בלי לזוז. 

"אינך מרפה?”

"בקש סליחה!”

סגאי נשך את שפתו במצוקתו. 

"טוב.  הרף ממני". 

"בקש סליחה!”

סגאי נאנק – אחר כך לחש: 

"טוב.  מבקש סליחה". 

"בקול רם.  שכל הכיתה תשמע". 

זה היה איום.  סגאי נשבר: 

"אני מבקש סליחה!” אמר בקול רם. 

צ'יבי לא הירפה עדיין: 

"ובבולים שלי לא תיגע". 

"לא אגע". 

צ'יבי זרק אותו לחופשי: 

"תוכל לקום". 

סגאי קם; ניקה את בגדיו; אחר-כך אמר: 

"אדון הורובץ, מהיום והלאה אין לי כל רצון להיכנס אתו בדברים כלשהם.  זהו דיבורי האחרון אליו". 

"בבקשה, לזה יש לו זכות מוחלטת", אמר צ'יבי ויצא אל המסדרון. 

הכיתה עדיין עמדה ככפואת-שד. 

סגאי כמעט שפרץ בבכייה.  – פתאום קפץ כלפי פּודינץ וצעק: 

"פוי!  פחדנים!  אף אחד לא זז לעזרתי!  קודם מגלים את הסוד ואחר-כך מפקירים את האדם!”

"שוב אתה חושד בי?!"  אמר פּודינץ בקול-ענות מלחמה. 

סגאי שתק.  הוא הרגיש, שאין השעה טובה למריבה.  ובלבו עלתה לו ההכרה המרה, שעברו הימים הטובים.  בבת-אחת.  שכבודו שוב אינו אסור בנגיעה.  רק הפגיעה הראשונה קשה, השאר בא מאליו.  דממה גדולה קמה מסביבו. 

נשמע קול-הפעמון הראשון.  ואחריו קולו של המעמל: 

"הסתדר!”

הנערים מיהרו והסתדרו. 

גם צ'יבי נכנס אל השורה.  בינתיים, תוך כדי התרוצצות הנערים כל אחד למקומו הרגיל, עבר שפנפן על יד צ'יבי ובמהירות רגע לחץ לו יד: 

"טוב מאוד", אמר והביט סביבו, אם מישהו לא ראה. 

"קדימה!” פקד המעמל, והכיתה ירדה בצוותה אל החדר.  גארא צעד על יד סגאי:  

"מי זה יכול להיות הבוגד?”

"הנח לי!”  דחה אותו סגאי בחירוק-שיניים. 

 

פרק שביעי

האביב והמתמטיקה / תחרות כדורגל נבחרי הונגריה-צ'כיה / פוֹדוֹר IV / מאַב / כחולים ואדומים / פגיעה בכיתה ה' / אדמוב אינו יודע רחמים / צ'יבי אחורי השער / סגאי בועט בכדורגל, אך אין בזה ברכה.

האביב הוא אויבה בנפש של המתמטיקה.  – אפילו האדון המורה בארנא הוכרח להודות בלבו, שאין לו כל תקווה במלחמתו כנגד האביב.  לחינם כותב הוא על הלוח את המשוויות הנהדרות ביותר, לחינם מצייר על-ידן צורות חינניות בגירים צבעוניים שונים להקסים עיניים – האביב המחייך דרך החלונות הפתוחים מדהה ומכהה את הכל ויוצא מדוקרב זה עטור נצחון. 

התוצאות הן לכל-הפחות 0:10 לטובת האביב. 

כי מי זה כורה אוזניים להרצאת המורה בשעה שבני-אדם משירים מעל-עצמם את בגדי החורף, והעצים העירוניים עניי-הדם, הרועדים כל ימות-הכפור, לובשים בגדי-חג אביביים ירוקים לתפארת? 

הנה האביב – ולעת כזאת הולך ומיטשטש בלבו של אדם כל עיון מתימטי, לטיני, יווני והנדסי, כל מרחבי הגיאוגרפיה מצטמצמים ומתרכזים לשטח אחד קטן אך מרהיב-לב – למגרש הספורט, וכל המלחמות בתולדות האנושות מידחסות לקרב אחד נהדר – לתחרות הכדורגל הגדולה בזירה המילינרית[3] בין נבחרי הונגריה ונבחרי צ'כיה, ועל שער המבצר ההונגרי יגן האביר פודור IV, מה שיצויין כשגיאה אסטרטיגית גורלית, שהרי פודור IV הראה בתחרות-הסתיו האחרונה שבין הונגריה ובין איטליה קו-כושר איום לחמלה.  והמפקדה העליונה עתידה ליתן את הדין בפני משפט ההיסטוריה על שלא מינתה במקומו את באראבאש הקטן, שהגן על השער מפני גדוד-הדואר כמו אליל-יוון, וששוער טוב ממנו אין לתאר אפילו בחלום. 

אגב, דעה זו לא היתה אלא דעתו של חלק אחד בכיתה, בעוד שפלגה אחרת חושבת את וַינבי מן המֶ.  טֵ.  ק.  לשוער הגאוני ביותר בכל רחבי תבל.  מי אינו זוכר, איך הגן לפני שנתים בתחרות ההונגרית-צ'כית במחציתו השניה על "האחת-עשרה" המוטלת בסכנה.  זה היה מעשה-וינבי אמיתי.  – וארץ שיש לה וינבי שכזה, מעמידה בשער את פודור IV, שלכל היותר אינו אלא כדוראי ממדרגה שניה! 

האדון המורה בארנא יכול איפוא לדבר ולבאר כחפצו – הכיתה הרגישה הרגשה עמוקה ביותר, שחשיבותה של המתמטיקה היא כשלפוחית-כדור נקובה לעומת מאורעות הספורט, הקרבים והולכים על כנפי-האביב.  והרי בעיית פודור IV היא אגוז קנטרן, שאינו סובל היסח-דעת וכבר גרם לוויכוחים עזים ביותר בכיתה, שסופו של אחד מהם היה:  נזיפת חבר-המורים למיקי קאטונא, שאגב באורו לגארא (בן כת פודור IV) את עוצם גדולתו של וינבי, שיכנע אותו בתנופת דיותה אל פניו, ובכוח כזה, שאַפו זב דיו אדומה.  – אך הנזיפה הקשה לא המסה את לבו של קאטונא, המקבל באהבה את היסורים למען האידיאלים שלו. 

ומשהודיע המורה להתעמלות, אדמוב, שמישחקי אחר-הצהריים מתחילים – הוברר לכל באי-עולם, שהאביב בא. 

מישחקי אחר-הצהריים היו נערכים ביום שני, רביעי ושבת, אותו זמן עצמו התקיימו גם של כיתה הא-בית ושל חית-אָלף ובית. 

המישחקים נערכו על מיגרש מ.  אַ.  ב; זה היה מיגרש כביר-מידות שהשתרע מבית-הנבחרים ועד גשר מארגיט.  השם "מ.  אַ.  ב" פירושו, "מועדון אתליטי בודפשטי", שנוסד בידי חלק מתלמידי השמינית והשביעית ושהיה מסדר גם תחרויות שחייה; אך בעיקר היה מוסד בשביל כדורגל, ועל שמו נקרא המגרש בשם "מאַב". 

ודאי זכור לכם המגרש הנחמד של נערי "רחוב-פאל" בספרו של פרנץ מולנאר.  ובכן, "מאַב" היה מגרש כזה של תלמידי הגימנסיה ברחוב-הזכרון, אלא שמאַב היה מגרש ריק לגמרי, שעיריית הבירה מסרה אותו רשמית לרשות הגימנסיה במטרה, שהתלמידים יבלו בו את זמנם הפנוי במישחקים המפתחים את הגוף, בהנהלתו של האדון המורה להתעמלות אדמוב. 

מלבד המאַב היתה עוד אגודה ספורטיבית אחת פעילה על מגרש זה:  פלוגת "קֶנֶט", שפירושה "קבוצת נערי-טמפּוֹ" (אמנם בני מאַב אמרו עליהם שהם "קשקשנים נכים טמבלים", כשם שבני הקנט היו קוראים לבני ה"מאַב", "מחנה אפסים בועטים".  ) – סמלו של המאַב היה אדום, ושל הקנט – הכחול; שני הצבעים הללו הופיעו אצלם לא רק בדגליהם ומדי-הספורט שלהם, אלא גם על פניהם וגופם כתוצאה ממישחקיהם תמיד:  שתי הפלוגות היו אויבים צהובים זו לזו, שתהום היתה פעורה ביניהם.  תהום זו לא נתגשרה אלא לזמן קצר, בשעה ששתיהן יחד היו מצרפות מחבריהן פלוגה נבחרת משותפת נגד פלוגת הנבחרים של תלמידי הגימנסיות שברחוב-היוֹנים, רחוב-היין ורחוב-האֵבל. 

חברים באגודות הללו יכלו להיות רק תלמידי השביעית והשמינית, אך בפלוגת-המילואים יכלו במקרים יוצאים מן הכלל להיות גם מן הכיתה השישית. 

אלא שמיד בכיתה הראשונה נפלגו התלמידים לשני מחנות-אוהדים, ובתחרויות אחרי-הצהריים של המאַב והקנט היו גם האוהדים עונדים לעצמם סמלית אדומה או כחולה על חזיהם. 

צ'יבי היה מחסידי המאַב.  מדוע – אני חושש מאוד, שטעמו של דבר היה, משום שסגאי היה מאוהדי הקנט. 

הכיתה ראתה אי-צדק מוחלט בהוראתו החדשה של האדון המורה אדמוב, שלפיה רק תלמידי השישית, השביעית והשמינית, מותר להם לשחק בכדורגל, ולא גם לחמישית.  בשנה שעברה היו גם בני החמישית משחקים, עד שבאחת התחרויות קרה, שאַנדוֹר פּאַרטוֹש שבר את רגלו במישחק, וכשאביו בא לבית-הספר להתאונן, פייס אותו המורה להתעמלות אדמוב בזה, שאסר על החמישית לְכַדֵרֶגֶל – מה שלכל הדעות עוול משווע, שהלא גם תלמיד השישית יכול לשבור את רגלו, ולא עוד, אלא אפילו של השמינית, אם הוא גולם שכזה. 

החליטה החמישית ושלחה אל המורה אדמוב משלחת בראשותם של סנטפאַל וסגאי – אך אדמוב התעקש ולא הסכים.  וכך היתה החמישית משחקת במישחקי אחר-הצהריים בכדור-יד, אך בלי חשק כלשהו; וברגע שהמורה הלך, מיד הפסיקו את כל מיני מישחקי-הילדים ועמדו להתבונן בתחרויות מאַב-קנט. 

קמפוֹן הכדורגל היה במחציתו של המיגרש הקרובה לגשר-מארגיט, זה היה חלקו הטוב ביותר של כל המיגרש.  פה לא היו לא אבנים ולא קזזות ולא גומות.  אחרי שערם של האדומים היה מקום נרחב למסתכלים, שם עמדה החמישית באין-מפריע. 

גם צ'יבי היה עומד שם ביניהם ומבטו היה צמוד ועוקב אחרי הכדור, שפעם היה רץ על הקרקע במהירות הבזק ופעם עף כלפי השמים – עונג מיוחד לעין-רואה. 

כמה מאושרים הם המתרוצצים סביב הכדור!  – קופצים אתו אילך-ואילך, מערימים על יריביהם, מוליכים אותם  שולל  ימינה,  שמאלה כדי לירות את הכדור בתנופת-עוז ישר אל תוך השער! 

"הידד!  קדימה!”

"לאצי טֶרֶק נושא את הכדור!”

"זה גול בטוח!”

"כן, אך גם דֶרֶש שם!  רואה?!"

"בכל זאת!”

"שד משחת!”

"איך שהוא אוחז בכדור!”

"חכה-חכה!”

"הביטו!”

המסתכלים מרוגשים עד היסוד. 

"הֶנדס!” צורח פּודינץ. 

"לא נכון!  לא היה הנדס!” מוחים אחרים. 

"כן היה הנדס!”

"גם אני ראיתי, איך שנגע בידו!”

גם השופט הרגיש בכך, הוא שורק ומפסיק את המישחק. 

השופט הוא תלמיד השמינית בבית-הספר הריאלי, אך אין הוא נקי לגמרי ממשוא-פנים.  ידוע, שהוא נוטה כלפי הקנט. 

"בוז לשופט!”

צועקים חסידי מאַב. 

"דרש!  דר- -ש!”

דרש  זה כבר אינו יודע גבולות.  אלף רגלים לאדם זה!  איך הוא מולל!  הביטו, הביטו! 

"אש, אש, אש!” מעודדו ההמון – ודרש בועט בעיטה כבירה – השוער לא הספיק. 

"גול", "גול", "גול"! 

מי זה ישער את גאוות-לבו של הצד האחד ואת צער-יגונו של הצד המוכה?  – "גול!” – המלה הזרה מילאה את חלל האויר.  – הלאה, נקם ושילם! 

אך הנה הכל נדם פתאום:  הכדור מוטל בשקט באמצע הזירה.  עדיין עומדים הלוחמים במנוחה כביכול, אך הכל מרגישים, שקרב מכריע יתחולל כאן.  התוצאה היא לעת-עתה 2:  2.  כעת בא הקרב בעד הגול המכריע. 

השופט שותק. 

האדומים כאילו עייפו קצת.  לקצה כוחם הגיעו.  אך השוער שלהם הוא בחור בבחורים, מתגונן בגבורה.  והכחולים מסתערים על השוער בכל הכבוד.  – לפעמים עובר הכדור הרחק אל אחורי השער, ואשרי בן החמישית שנפל בגורלו לבעוט בו פנימה! 

צ'יבי כמעט שפרחה נשמתו מכיסופים.  אילו יכול לבעוט פעם, רק פעם אחת בעיטה כהלכה!  לבעוט "נר", לבעוט סימן קריאה!  שהכדור ימריא לגובה מיגדל - - איזה אושר! 

פעם עף הכדור אל מעבר לתחום, צ'יבי רץ אחריו לבעוט בו חזרה.  – אך קרוב למקום הנפילה שם עמד סגאי, שהקדים אותו. 

סגאי חטף את הכדור בידו, רצה לבעוט מתוך זריקת ידיים.  צ'יבי הביט בו בקנאה עמוקה.  גם שאר חברי הכיתה הבחינו בדבר וגם המשחקים הביטו שמה –

כבוד הכיתה הוטל על הקלף. 

גם סגאי הרגיש בזה וגם צ'יבי רצה ברגע זה, שסגאי יבעט בעיטה יפה, שהכיתה לא תהא ללעג בעיני הנערים המבוגרים. 

קודם אירה נר, אמר סגאי בלבו – וזרק את הכדור לכדי חצי מטר ובעט בו - - אך הפעם לחמלה גדולה וכללית.  הכדור הסתחב כדי מטרים אחדים ואחר-כך כאילו נדבק אל הקרקע. 

הנערים המבוגרים חייככו – והכיתה הסמיקה כולה.  - -

אותו לילה חלם צ'יבי חלום מוזר כביר:  כל הכיתה עומדת יחד במגרש מאַב, וגם תלמידי כיתות אחרות היו שם, אך במספר עצום, כמספר חלוקי האבנים שם – וכולם מביטים בו.  והוא עומד בתוך מחנה-התלמידים העצום, בתווך, ובידו הכדור.  – לבסוף בעט אחת.  – הכדור שרק באויר וכחץ מקשת המריא וטס השמימה כשהוא משאיר אחריו זנב-אור מלמטה ישר למעלה-למעלה.  – קהל-הנערים עומד ופני כולם מוסבים אל-על – והכדור עף ועף - - פלא נהדר ומחריד כאחד.  – השמש כבר הולך ושוקע ולאט-לאט מופיע הירח מאחורי בית-הנבחרים ועולה מעלה-מעלה עד לאמצע כיפת הרקיע – והכדור עף ועף כעת ישר אל הירח - - הנה – אוי!  – הוא מתנגש בירח – הירח נזרק ממקומו – ושניהם יחד צונחים מטה – שני הכדורים זה על יד זה – ונופלים ישר אל אמצע המגרש - הנה!  – גם הירח אינו אלא כדורגל נהדר, חדש, מרהיב עיניים - - הראוי להתהדר בו בתחרות בינלאומית, לעיני כל העולם - - -

 

פרק שמיני

מכנסיים ארוכים / שלטונו של סגאי מתערער / הכדור / שתי פלוגות / צ'יבי הולך קודר הביתה / למות!

צ'יבי נזכר בהרהוריו, שבדיוק לפני שנה נכנס אל הכיתה, בדחילו, בביישנות-גולם. 

וכעת, אחרי פגרת-הקייץ שוב נכנס ומצא את כל הכיתה יחד. 

שנה עברה מאז, אך כלום לא השתנה – מלבד הלוח שעל דלת הכיתה:  "כיתה IV-א", ומלבד העובדה, שרק שפנפן לבוש עדיין מכנסיים קצרים והשאר כולם ארוכים, אף-על-פי שגם הוא כבר היו לו ארוכים, אלא שאמו לא הוציאה אותם מן הארון, רק לימות-החג.  ומלבד כל אלה עומד סגאי גם היום באמצע דוכן-המורים ומספר על חוויותיו בפגרת-הקייץ, והנערים מקשיבים לו ביראת-הכבוד, בדיוק כמו לפני שנה. 

צ'יבי ישב שקט למקומו ולפני עיני-רוחו עברו כל מאורעותיה של השנה שעברה. 

כמה עבר עליו, כמה סבל מאז, כמה מזימות ותחבולות זממו וחיבלו כנגדו!  – אך בחשכה קודרת זו האירו לו שני המכתבים האלמונים – בכל זאת יש גם מי שדואג וחרד לשלומו. 

שני המכתבים כתובים ביד מישהו אחד.  – מי הוא בעצם אלמוני זה, שלבו זז בקרבו והתחמץ למראה מזימות-הרשע, שכל הכיתה זָדָה עליו? 

צ'יבי לא שיער אף השערה רחוקה, אף כי סקרנותו עלתה על גדותיה – לא פחות מסגאי, המעורר כל הזמן את השאלה:  מי הוא אותו הבוגד? 

אותו מחזה גדול, כשהנחיל לסגאי תבוסה לעיני כל הכיתה, לא עבר בלא-כלום.  מאותו יום ואילך, אם כי הנערים לא התיידדו אליו ממש, אך את יחסי האיבה הגלויה שלהם אליו הפסיקו.  – וגם כבודו של סגאי כבר לא היה כקודם לכן.  פּודינץ וגם השאר, היו מדברים אתו לא פעם בנעימה אחרת לגמרי, מה שמובן בהחלט:  בן-האדם הכורע ברך לפני יריבו ומבקש ממנו סליחה – פגם שכזה אינו ניתן בנקל לתיקון גמור.  ואם הם בכל זאת שוב עומדים סביבו ומקשיבים לו כמקודם, הרי הסיבה לכך היא, שמסַפר הוא דברים מלאים ענין באמת. 

הקורא יכול להאמין לי שאין אני מגזים בדבר, אם גם צ'יבי לא יכול לעמוד בפני סקרנותו וגם הוא קם ממקומו וניגש קרוב יותר – אף כי לא לגמרי לצידם של שאר המקשיבים, אלא רק עד כדי שמיעה את פרטי סיפורו של סגאי. 

שפנפן – השקט והענוותן שבכיתה שהנערים גם קינדסו אותו לא פעם – לחש לו לצ'יבי: 

"יש לו כדורגל שלו.  מחר יביאוֹ למישחקי אחר-הצהריים". 

על זה דיבר סגאי בעיקר.  הוא קיבל מהוריו כדורגל.  כדור גדול, כהלכה.  ממש כזה שרגילים לשחק בו בהתחרות.  תוצרת משובחת ביותר.  חרושת אנגלית.  הוא איננו זוכר את השם.  מובחר ביותר.  עדיין לא נופח.  הנרתיק לחוד והשלפוחית לחוד.  וגם משאבה לכך. 

"מחר ננפח אותו", הודיע רשמית סגאי. 

"אני אנפחו" אמר סנטפאל, "גם אחי היה לו כדורגל.  אני מומחה לדבר".  

"אתה אחראי, שהגומי לא יתפקע?”

"היה סמוך ובטוח". 

"טוב.  אם כן מחר". 

"אחרי הצהריים". 

"ואירגון הפלוגות?”

"מן הראוי, שעוד היום" - -

"אבוא אליך", אמר פּודינץ. 

"בסדר". 

סנטפאל העיר: 

"שתי פלוגות בנות ארבעה-עשר.  ועל יד כל אחת מילואים אחדים". 

"מחר נתחיל באימונים, ומשהתקדמנו במישחק, נערוך תחרות עם השישית-בית". 

"ואחר-כך עם השביעית". 

 

למחרת אחרי-הצהריים הופיעה כל הכיתה על המגרש.  איש לא נעדר.  באו גם הפטורים מהתעמלות, אף כי שוחררו מטעמי בריאות מביקורים במישחקי אחר-הצהריים.  אפילו פרי טוקאץ היה שם, אף-על-פי שרגלו נתונה זה שנים במכונה.  ואפילו להלך היה מתקשה המיסכן. 

צ'יבי עמד שם בצד בשקט, בענווה.  גם הוא חיכה למאורע לא פחות מהם.  אף-על-פי שידע היטב, שלעולם לא יזכה לנגוע בכדורו של סגאי. 

סגאי ישב על גבי אבן ואת הנרתיק והשלפוחית שם בחיקו.  את המשאבת הניח על הקרקע.  משאבת חדשה, עשויה נחושת-קלל, המתנוצצת בשמש. 

"סנטפאל". 

"כן". 

סנטפאל כרע על הקרקע.  גארא נדחק אליהם אליהם: 

"אולי לעזור לך?”

צ'יבי עמד והירהר:  "איזה עונג - - להחזיק כדור שכזה.  ואת המשאבת.  אילו ניתן לי לכל הפחות לקשר את שרוכו.  – אילו בעט בכדור החדש, בכוח, בעוז, במרץ, שיעוף בגאון על פני כל המגרש". 

"אחוז היטב", הורה סנטפאל. 

"בבקשה". 

ברחבי המגרש היתה שורה דממה חגיגית.  – גם האוניות השטות בנהר-הדונאי הרגישו והבחינו מרחוק:  במגרש-המאַב מתארעים מאורעות חשובים מאוד, ומשהגיעו אל גשר-מארגייט, כאילו הרכינו את ראשי-מעשנותיהם לברכה, ומשעברו תחת הגשר ויצאו, שוב מיהרו לזקוף את ראשיהם לראות את סגאי ואת חבריו המאושרים. 

דמותו של הכדור הלכה והתעגלה, הלכה ולבשה צורה ולבסוף היתה כולה עגולה. 

"נהדר!” אמר שפנפן. 

סגאי עמד באמצע המגרש ובכף-ידו הכדור. 

רגע גורלי; רגע-בראשית לכדור. 

דממה גדולה. 

רק נשיפתה של טחנת-הקיטור הפריעה מרחוק את דממת-הדחילו שמסביב. 

"נערים!” פתח סגאי בקול חגיגי – אך ניבצר ממנו להמשיך.  קולו נחנק בהתרגשותו הגדולה. 

פּודינץ היה מרוגע ממנו בהרבה. 

"נערים" אמר, "אתמול צרפנו את שתי הפלוגות.  אפשר להסתדר וגם להתחיל" - -

ונקב בשמות, בשורה. 

וגם של פלוגת המילואים. 

את צ'יבי איש לא זכר.  אף כי כולם ידעו היטב, שצ'יבי הוא אחד העמלאיים המצויינים ביותר, בכדור-יד היה תמיד הראשון, רץ לתפארת, קופץ מן המשובחים – ומה עוד?  והנה, כאילו איננו בעולם. 

רגש מוזר רחש בדמו של צ'יבי.  רגש דומה בהרבה לרגעים שלפני מיבחן החשבון, אך חזק יותר.  מועקה גדולה השתררה עליו.  כאילו מפרפר תחת אבן-ריחיים גדולה. 

ההם התחילו במישחק.  – רגעים אחדים עוד עמד צ'יבי והביט, איך מטלטלים הם בכדור בלי כל תנופה.  אחר-כך, משנלאה מנשוא את צערו, פנה והלך לו הביתה. 

יודע אני, שתלמיד הגימנסיה כיתה שישית מן הראוי שיהא חזק בלבו ועומד בפני מהלומות הגורל, וגם צ'יבי ידע זאת – אלא שהדמעות נסחטו לפרוץ מאליהן. 

לאַט-לאיטו הלך לאורך המדרגות שעל חוף-הדונאו, אחר-כך ישב על המדרגה העליונה והסתכל בזרם הגלים. 

נסר-עץ צף על פני המיים השוטפים בעצלתיים.  צ'יבי עקב אחרי הנסר במבטו – עד שנעלם במרחקים האפורים. 

אילו הביאו פתאום גלי הנהר כדורגל, הצף לו יפה ומתקרב והולך אל החוף עד כדי לשלוח יד ולמשותו - -

מדוע לא ייעשה נס כזה? 

"למות", הבריק בו פתאום ברק שחור. 

אך ברגע הבא הבליח אור.  החלטה נחושה חישלה את לבו: 

"אני אראה להם לפרחחים הללו!” הרהר כמעט בקול – וירד במדרגות. 

אך בינתיים היה ערב, במדרון הר-החירות נדלקו האורות ויחד אתם גם מאורים מעל, ברחבי היקום. 

צ'יבי צעד ברגלי-מתכת הביתה. 

 

פרק תשיעי

המיגרש העזוב / חורף / שפנפן מאַתֵּה את צ'יבי בסתר / צ'יבי מתכנן תכנית נועזה / כסף!  / קפטן-כדורגל מאושר / סגאי מכין התנקשות / דאגות רציניות / המישאבת / מכתבו השלישי של האלמוני.

הכדור לא התעופף עוד על פני המגרש שאחורי הזירה בגאווה ובטיסה עליזה; פתותי-שלג רפרפו-רחפפו באויר הנה והלום עד שירדו על הקרקע הלבן כולו. 

הכספית שבמדחום הצטמצמה בקור, על חלונות הבתים צייר החורף פרחי-כפור לבנים יפים ועל הנערים פרחים אדומים לא יפים. 

על מגרש המאַב לארכו טאטא הסער במהירות עצומה, שעברה אפילו את מהירותו של רוביני, הרץ המצויין ביותר בבית-הספר שברחוב-הזיכרון, למרחקים קצרים. 

את מיתקני-השחייה שעל הדונאו סחבו מזמן על החוף, כדי שאורחי-החורף, גושי הקרח העבים יוכלו למהר ולשחות בלי עיכוב, הלאה, הלאה עד הים השחור, שם קיבלו בוודאי המנצחים שבהם מדליות-זהב גדולות. 

מגרש-הֶחְלֵק, מחליקיים, ההר המושלג, מיגררות!  – מי חושב בימים הללו על הכדורגל, הנח לו אי-שם בירכתי המגירה את מנוחת-פגרתו עד בוא האביב. 

הכיתה דנה והתווכחה בסוגי המחליקיים החדשים והישנים, הוויכוח הער התרכז סביב הבעייה, מה מושלם יותר:  מחליקיים חדי-חרטום או עגולי-חרטום.  – שעות על שעות היו מדיינים בלהט, בהתרגשות על עצם בעייתה של אמנות-המחליקיים, מה עולה על מה:  קֶפֶץ-קדטים, שפּודינץ עושה, או מספר שלושה וחמישה, שסנטפאל "כותב" על הקרח? 

רק צ'יבי לא שם לב אל כל אלה.  כל חושיו היו נתונים בתוך-תוכו של חודש יאנואר בבעייה אחת-יחידה:  מה יהיה, כשיתחילו בהתחרויות כדורגל באביב הבא?  – קשה היה לו לשכוח את סבלותיו העמוקים, להגליד את פצעיו האנושים, שפגעו בו בסתיו שעבר.  כמה פעמים היה עומד בשעתו בשולי המגרש בודד, גלמוד ומביט בעיניים לחות בנערים המשחקים עליזים ובועטים בכדור הנהדר. 

קרה פעם, שסגאי לא בא, אך את הכדור מסר לגארא לשם מישחק.  גם פּודינץ לא הופיע וגם אחרים היו נעדרים לפעמים (מבחן-ניסיון בהיסטוריה היה צפוי לכיתה), וכך לא היו הפלוגות שלמות.  האחת, זו שסנטפאל היה הקפטן שלה, חיפשה לה תקף-אגפּאי. 

צ'יבי עמד שם בצד – אך מובן שלא הציע את עצמו. 

שפנפן, שאף רגע לא גרע עין מצ'יבי, העז בקול חלש, בלי עוז: 

"אולי צ'יבי - -"

סנטפאל משך בכתפיו: 

"לא איכפת". 

אחר-כך פנה אל צ'יבי: 

"רוצה להיכנס אל הפלוגה?”

אלוהי כל-תבל!  איזו שאלה היא זו?! כל חלומותיו באו לו בהעלם אחד. 

 

זה היה מישחקו הראשון של צ'יבי בחייו.  אמנם שם ברחוב-השדה היה מכדרר לא פעם בכזה, כדור-סמרטוטים, שאפילו לבעוט בו כהלכה לא היה כדאי – אך אז הרי היה צ'יבי ילד. 

מבין חמשת הגולים בעט צ'יבי שלושה.  – אולי די לעת-עתה לציין זאת.  כל הנערים הכירו והודו בפה מלא, שצ'יבי הוא כשרון-כדורגל אמיתי:  מהיר, זריז ואמיץ, ואין ספק בדבר, שאחרי תרגילים מתאימים יעשה חייל.  ושפנפן אפילו העז להביע את הדעה, שצ'יבי עתיד להיות פעם גאוותה של נבחרת המוסד.  אמנם הכיתה ראתה בזה הגזמה, אך סגאי שמע בכל-אופן למחרתו מפי רבים, שצ'יבי הוא "חומר טוב ויעיל בהחלט, שאפשר ללוש ממנו דבר-מה". 

שפנפן הקטן, שהתיידד אל צ'יבי יום-יום יותר, השתמש אחר-כך בהזדמנות, כשהיה לבדו עם צ'יבי, ואמר לו: 

"צ'יבי - - - הורובץ - - -"

"יכול אתה לומר לי צ'יבי.  לא איכפת לי". 

"אל תכעס, אך התרגלתי, כולם מכנים אותך כך". 

"אינני כועס עליך.  בבקשה". 

שפנפן הקטן והרזה, ששמו היה טיבּוֹר לוי, ושתמיד היה כעין פחד שורר על פניו, החלש והבטלני בכל נערי הכיתה – היה מלא רחמים לנער חסון ובהיר-שיער זה, להורובץ, שכל הכיתה רדפה אותו בלי-הרף.  – שפנפן, שהתרגל לכך, שהוא הנקודה הקטנה והטפלה בכיתה ושלא היו מרגישים בו אלא כשהיה צורך במישהו להתעלל בו קצת – שפנפן הרגיש בנפשו כעין חובה פנימית, לקחת בחסותו את צ'יבי, הנרדף בלא-צדק.  הוא היה מאושר, שסוף-סוף יכול גם הוא לרחם על מישהו, והחליט לעשות דבר-מה, שצ'יבי יחזיק לו טובה כל ימי חייו. 

אחרי שהביט סביב, אם אין מישהו בקרבת-מקום, אמר לו: 

"הבט צ'יבי, אני יודע שהכיתה אינה צודקת בכעסה עליך.  אני הנני ידיד לך.  הבה, נהיה שנינו "אתה".  כשאיש מהם לא ישמע נאַתּה זה את זה.  כידידים טובים.  – טוב?”

"טוב", אמר צ'יבי, נגוע עד לבו עמוק. 

"אם כן סרבּוּס!”[4]

"סרבוס", ענה צ'יבי. 

"ובכן" – הוסיף שפנפן, "צרה גדולה ישנה כאן צ'יבי; אני אספר לך את הכול.  כל מה שידוע לי". 

"ספּר, ספּר". 

"היום, כשנכנס סגאי - -"

"אמרו לו, ששיחקתי בכדורו". 

"כן". 

"ומה אמר?”

"חכה רגע.  הנערים סיפרו לו גם זאת, כמה שהצטיינת.  סנטפאל אמר, שאתה מצויין בשביל הפלוגה, ושנחוץ לה איש-אגפיים".  - -

"ובכן?”

"ועל זה ענה סגאי, שזה אינו בא בחשבון.  שכל עוד הכדור הוא שלו, אתה לא תבעט בו.  בין-כך צר לו למדי, שבכלל ניתן לך לנגוע בכדורו, וכשיבוא הביתה, ירחץ את הכדור" - -

"כך אמר?”

"כך". 

"יותר לא אמר?”

"וגם יותר:  שכל עוד שהוא תלמיד הכיתה, אתה לא תהיה לא רק איש-אגף, אלא אפילו תומך-גב מילואים לא תהיה.  – לא, אני לא ראיתי את מחברתך" – גמר שפנפן בקול רם. 

סוף-פסוק מוזר זה היה הסוואה.  שפנפן ראה פתאום, שפּודינץ התקרב אליהם, ומיד הסיח את השיחה לענין אחר.  רק זה חסר לו, שהכיתה תדע על ידידותו עם צ'יבי! 

וסגאי קיים את דבריו באכזריות.  צ'יבי לא זכה לשחק עוד בפלוגות הכיתה. 

שפנפן היה אומר לו לא פעם: 

"דברתי אתו". 

"עם סגאי?”

"כן.  הוא אמר, שלא ירשה". 

"אם כן, לא צריך", אמר לבסוף צ'יבי בקול-נחושה, "אני אראה להם דבר, שעיניהם יצאו להם מחוריהן!”

שפנפן לחץ על צ'יבי, שיגלה לו את תכניתו.  – בתחילה שמר צ'יבי על הסוד, אחרי-כן פרץ: 

"גם לי יהיה!”

"מה?  כדורגל?!" השתומם שפנפן. 

"כן". 

"כעבור עשר שנים, מה?”

"באביב הבא". 

"אתה מתבדח.  בדיחה יפה". 

"תחייה ותראה.  אמור שאני אמרתי.  לאביב יהיה לי כדור.  בדיוק כזה של סגאי". 

 

כשצ'יבי אמר זאת בפעם ראשונה, עדיין לא חשב את הדבר ברציני-רצינות, אך כעבור רגעים הפכה האימרה הפתאומית להחלטה עקשנית מוחלטת:  כן, באביב יהיה לו כדורגל.  בדיוק כמו לסגאי, וגם הוא יארגן פלוגה.  מאלה שסגאי לא קיבלם אל פלוגתו.  מעלובי הכיתה.  משפנפן והדומים לו.  וגם מתלמידי הגימנסיה שברחוב-השדה יזמין אחדים.  פלוגה שתכה את פלוגותיו של סגאי.  את כולן. 

צ'יבי ידע, שכדור עולה בהון; אך יחד עם זה ידע, שבהתמדה ובחריצות אפשר לעבור כל מכשול בעולם. 

ומייד מצא לו תלמיד פרטי מתלמידיי הכיתה הרביעית לשעור-לטינית; שעה אחת ליום.  ופרוטות שכר-הלימוד היו קודש לכדור. 

בבית-מגוריו של צ'יבי היה בית-מסחר גדול.  הזקנה הטובה, שנתנה לו בשעתו את אלבום-הבולים, היתה שותפת לבית-מסחר זה.  ומובן מאליו, שהזקנה קיבלה את התייצעותו לעבודה באהדה רבה.  נער הלומד בבית-הספר מציע עצמו לעבוד בשעותיו הפנויות – מה אָהוד מזה?  – וכך היה צ'יבי יושב יום-יום משלוש עד ארבע ועוזר לפינקסן:  מחבר שורות-מיספרים אחת לאחת בלי-סוף.  – וגם משכורתו זו היתה קודש לכדור. 

ובאיזו עבודה היה צ'יבי מואס למען הכדור?  אפילו את חבילות הדיירים שבבית הגדול היה נושא בשמחה לאורך הרחובות ובלבד שיוכל לצרף את הפרוטות אל קופת-הכדור. 

ואמו, שראתה זאת והבינה לרוחו גם בלי שצ'יבי גילה לה את הסוד - - פיטרה אותו ממשמר-הלילה בתא-השער.  בנה הקטן, שעתיד להיות רופא גדול, אל יכלה את כוחותיו בחוסר-שינה.  עדיין היא עצמה כוחה במותניה.  – אמרה בלבה – ובימים יבואו, כשהעבודה תקשה עליה יחזיק לה, ירפאנה בנה ויחדש את כוחה בכל-עת. 

לפעמים היתה האלמנה הורובץ מתארת לעצמה, שאשה כמוה, שבנה רופא בעל-שם, המכיר את כל המחלות על בוריין, אשה כזו אינה מתה בכלל אלא כעבור רבות-רבות בשנים, משום שאין היא חולה כלל; סוף-סוף בנה, המרפא אנשים רבים כל-כך, על אחת כמה וכמה שיירפא את אמו-שלו ולא יתן לה לסוּף. 

לבסוף החליט צ'יבי החלטה רבתי ומכר גם את אלבום-הבולים שלו.  מובן, לא בבת-אחת, לא לאדם אחד, אלא קמעה-קמעה, בתחבולות שונות, כדי שישיג הרבה כסף.  – וכל זה לקופת-הכדור. 

ובחודש מארס היה כמעט כל הסכום בידו

ומובן מאליו, שנודע לה לכיתה דבר תוכניתו של צ'יבי לארגן פלוגת-כדורגל.  לא חלילה שפנפן גילה את הדבר.  על דעתו לא עלה.  אלא מה?  – ברית כרותה לכל סוד, שיתגלה באיזה אופן.  – והכיתה התחילה לחשוב ברצינות על מעשה זה.  המנודים מפלוגת סגאי דברו על כך באהדה גדולה ובצפייה רבה, ואילו סגאי ובני-בריתו היהירים ציינו את תכניתו של ה"סמרטאי הנקלה" כמעשה חוצפה חסרת-בושה, והחליט להפר את עצתו.  הם לא יתנו לו בשום אופן לבצע את זממו.  והתחילו מדיינים, מתייעצים ומתווכחים על הדרכים והאמצעים למעשי-חבלה שונים. 

ועוד הם מדיינים ומתייעצים ומתווכחים – והנה, בסוף חודש אפריל, בשעות המישחק הראשון אחרי-הצהריים – הופיע כדורו של צ'יבי. 

תוך כדי מישחקם, כשכולם נתונים ללהט-התחרות – הופיע צ'יבי והכדור תחת זרועו. 

אותה שעה היו שם כל נערי הכיתה. 

המישחק נפסק באמצע. 

מישהו מביניהם ראה את צ'יבי עם הכדור – והמשחקים קפאו במקומם. 

סגאי עמד כנציב-גבס, חיוור, כפוא-שד, לחינם התאמץ להיראות שקט, אדיש, קר-רוח.  החיוך שעל פניו היה נעווה ונבוך לחמלה. 

ולמרבה המבוכה והחרון השמיע פתאום שפנפן: 

"הוא בא!”

ומיד מיהר כלפי צ'יבי. 

צ'יבי הרגיש, שזהו הרגע הנהדר ביותר בחייו. 

המגרש היה כולו שטוף אור-שמש אביב; השמש יצאה ממש מנרתיקה, כאילו השתגעה פתאום ושכחה, שלא חודש תמוז היום. 

ונער לבוש בגדי-ספורט אדומים, צ'יבי, הלך והתקרב בשקט שבנצחון כלפי הכיתה ובידו כדורגל חדש-שבחדש – בדיוק כזה של סגאי; ואפילו גדול ממנו קצת. 

שמש-האביב, שפיזרה את העננים המתחשרים ממעל לבנין בית-הנבחרים, כאילו גרשה גם ענני-היגון הקודרים, שהאפילו את חייו של צ'יבי עד הנה. 

 

ומאותו יום ואילך הלכו והתרבו בכיתה כאלה, שהתחילו לחוות את דעתם בגלוי, שתעלולי סגאי עוברים כל גבול של סבלנות, ולא עוד, אלא היו גם כאלה, ששיבחו והיללו את צ'יבי לא רק כעמלאי מצויין, כי אם גם כנער בעל אופי לדוגמה. 

שפנפן למשל התחיל לאַתה את צ'יבי בגלוי, באזני כל הכיתה. 

בין כה וכה ופלוגת צ'יבי קמה וגם פתחה במישחק. 

אמת, הם הוכרחו לשחק בחלקו הגרוע של המגרש, החלק המלא אבנים וגומות, שהלא את המקום הטוב כבשו אנשי-סגאי לעצמם, אך גם בתנאים הללו הלכה פלוגת צ'יבי והתפתחה והתקדמה להפליא, וסנטפאל בעצמו הודה בגלוי, שאם יתחרו שתי הפלוגות זו בזו, הרי אין תקווה להכות את פלוגת צ'יבי – והלא סנטפאל היה משחקה הטוב ביותר של פלוגת סגאי:  חלוץ תיכוני. 

מיותר לומר, שסגאי לא הביט בחיבוק-ידיים בהתפתחותה של פלוגת צ'יבי ועשה את כל שביכולתו להכשילה.  כך השתדל לפתות את משחקיו הטובים של צ'יבי ולמשכם אל עצמו בתחבולות שונות, וגם את אלה, שלא נתן להם קודם-לכן לנגוע בכדורו – וביניהם גם את שפנפן, ושצ'יבי לימד אותם את אָלף-בית הכדורגל וכלליו.  ואם היו כאלה, שלא עצרו כוח לעמוד בפני פיתוייו ודברי-החלקות של סגאי ובפני שלמוני-השוחד שלו, כגון בולים נדירים, ספרים, כרטיסי קולנוע ודברי-חפץ אחרים שסגאי קנה בהם את לב בוגדיו של צ'יבי – בכל זאת עלינו לקבוע, שמצב-רוחה של הכיתה נשתנה לאט-לאט לגמרי:  בא קיצו של שלטון סגאי.  ואם עדיין לא לגמרי בגלוי, הרי שלא בפניו ובלחש נשמעו יותר ויותר הערות, שהטילו ספק, אם יש לו לסגאי הזכות להשתלט על חבריו בכיתה. 

יום-יום התרבו בכיתה כאלה שאהבו את צ'יבי, עד שסגאי ראה בעין, שהולכת ומתכוננת מרידה, שהוא יהיה בה הקרבן העיקרי. 

וכך החליט סגאי, לשבור את זרוע צ'יבי לחלוטין ולנסות על ידי כך להחזיר את עטרתו על ראשו כמקודם. 

ופעם לפני הצהריים אסף הצידה את נושאי-כליו הנאמנים לו ביותר. 

"גארא" - - -

"לרשותך", אמר גארא, מוכן לשרתו. 

"את הריקא הזה אין לנשוא עוד!” אמר סגאי בלחישת שׂרף. 

גארא הביט בזהירות סביב, אם מישהו אינו שומע.  הוא הרגיש יפה, שמצב-הרוח בכיתה נשתנה, וכאדם זהיר לא היה משמיע אף מלה אחת וגם לא ברמז שום דבר רע על צ'יבי.  אך יחד עם זה לא רצה לקלקל את יחסיו עם סגאי, ולכן לא אמר כלום, אלא נענע בראשו להסכמה.  שפת-רזים כזו היא על כל פנים נוחה מאוד, שכן אפשר לפרשה פירוש מתאים, מה שקשה לעשות בשפת הדיבור. 

"גארא", חזר סגאי ואמר. 

"מה יש?”

"נמציא-נא דבר-מה". 

"מה?”

"אי, כמה נטפשת פתאום!  דבר-מה נגדו". 

"נגד צ'יבי?”

"ומה?  נגד הפיל הלבן?” התרגז סגאי. 

"סלח לי, אך גאבור מחכה לי", אמר גארא בגמגום-מבוכה – ומיהר לדרכו.  ומה לו להתערב בדברים כאלה, בשעה שגם המורים כבר מתחילים להשלים עם צ'יבי – חוץ מאדון המורה בארנא כמובן. 

הנה – קבע סגאי בלבו בעוצב עמוק – גם על חברו המסור ביותר אין עוד לסמוך. 

ופלוגת צ'יבי, ובמיוחד צ'יבי עצמו, הלכו והתקדמו מיום ליום.  גם בני השביעית והשמינית, בעלי-הסמך שבהם, הודו בעובדה זו.  וזה מרגיז עד-דכא, שכן את פלוגתו של סגאי לא העריכו אלה אף במלה טובה אחת. 

וכך היה הכל הולך במישרים – לולא הדאגות החמריות, שפלוגת-צ'יבי היתה שרוייה בהן.  להחזיק את הכדור כתיקונו ולטפחו, שאלת המקטרנות, הסרטים, כיפות-הספורט והסמלים, כל זה עולה הון – ופלוגת צ'יבי היתה מפגרת מאוד בכל אלה אחרי פלוגת סגאי, שהתפארה באיפוד כזה, שגם הנבחרת האנגלית היתה משתבחת בו. 

אך הצרה העיקרית היתה שאלת המישאבת.  פלוגת-צ'יבי לא היתה לה מישאבת שלה, השביעית או השמינית היתה משאילה לה את מישאבתה כל פעם שהיה צריך לנפח את הכדור.  צ'יבי קיווה, שעד חודש יוני, יצליח לחסוך את הכסף למישאבת, כי הלא כל הפלוגה עזרה באוסף-הכסף. 

ובחודש מאי קרה, שהקפטן של הכיתה השביעית, באראבאש, ניגש ברחוב אל צ'יבי ואמר לו: 

"סרבּוּס". 

צ'יבי לא ערב את לבו להחזיר לו מיד ברכת-ידידות כזו לבאראבאש, שכבוד כביר נודע לו מכל המוסד.  הוא אחיו של באראבאש המפורסם, שמשך שנים היה השוער הגאוני בנבחרת פ.  ט.  צ.  בבודאפשט. 

"ראיתי את פלוגתך במישחקה", אמר באראבאש, "אתם חרוצים למדי.  לא איכפת לי, שבראשון בשבוע הבא נסדר תחרות-ידידות קטנה". 

 

צ'יבי מיהר ורץ מעלה על המדרגות שלושה שלבים בצעד אחד.  הפלוגה תשתולל בשמחתה!  איזו תהילה, איזו הכרה רשמית גדולה!  השביעית הזמינה את פלוגת השישית לתחרות! 

"חברה!” קרא צ'יבי - - אך פתאום נדם במבוכה. 

הנערים, שעוד לפני רגע ישבנו ודנו ביניהם בהתרגשות, נשתתקו בבת-אחת עם היכנסו של צ'יבי ובמבט מלוא שאט-נפש מדדו אותו במבטם מכף רגל ועד ראש, אחר-כך סרו הצידה מדרכו ונסוגו מקירבתו. 

"מה קרה פה?” שאל צ'יבי את שפנפן. 

"אני - - בבקשה - - אינני יודע כלום", ענה שפנפן והפך את פניו ממנו. 

דממה ארוכה ועמוקה. 

"מה קרה?!" שאל צ'יבי בהתרגשות מוסיפה.  "האם אי-אפשר לדעת, מה קרה?”

"אם אתה משתוקק כל כך לדעת, בבקשה", אמר בקול חריף פּודינץ, שבימים האחרונים כמעט שעשה שלום עם צ'יבי. 

"מובן, שתוכל לדעת", אמר סגאי בנעימת-לעג מעליבה, "אם רוצה אתה כל-כך, אגיד לך". 

שוב קמה דממה, רבתי כזו, שקולו של סגאי נשמע כקול רפאים: 

"מישהו אלמוני גנב ממני את מישאבת-הכדור שלי". 

המלים "מישהו אלמוני", אמר בנעימה רשענית כזו, בהדגשה אכזרית כזו, שדמו של צ'יבי זינק לו מרגליו אל פניו.  הפנים החביבים והמחייכים תמיד בערו פתאום באודם לוהט – וכרגע החווירו כסיד. 

"מישהו גנב אותה", חזר ואמר סגאי. 

"כפי הנראה יש גנב בכיתה", אמר מישהו. 

צ'יבי עמד ורעד מכעס, נרגש עד היסוד.  הוא ראה, שסגאי, וגם השאר, לא שחושדים בו, אלא פשוט מאשימים אותו בגנבה.  ומיד נזכר, שלפני שניים-שלושה ימים התפאר באזני גארא, שעוד מעט ותהייה לו מישאבת.  – ברור, שהם חושדים בו.  והנורא בדבר הוא, שאינם אומרים אף מלה אחת ברורה, אין איש רוצה להאשימו בגלוי, ובכל זאת – ההאשמה הזדונית בוערת בעיניהם, מרפרפת היא בצדייה פחדנית על שפתותיהם המשורבבות בבוז. 

למחרת לא החזירו לו הנערים שלום; וסגאי גם הודיע לאדון המורה בארנא את דבר הגנבה. 

בארנא אסף את הנערים אל חדר המורים וחקר אותם קשות.  איש מהם לא ידע להגיד ברורות, אך החשד הכללי הלך והופנה כלפי צ'יבי. 

ובשבת האחרונה לחודש מאי אמר האדון המורה בארנא לצ'יבי בזו הלשון: 

"הורובץ, ביום השני שלח הנה את אמך.  דבר חשוב לי אליה". 

כולם ידעו, מהו הדבר החשוב. 

ובאותו יום קיבל צ'יבי מכתב. 

על פי כתב-היד הכיר צ'יבי מיד, שהשולח הוא אותו הכותב האלמוני בעל שני המכתבים הקודמים: 

"אדוני מר הורובץ היקר, סמוך-נא עלי.  ידוע לי הכל על דבר המישאבת.  אל תירא". 

 

פרק עשירי

פני-הכיתה מופתעים / חלום / פירי שמה קץ לתעלוליו של אחיה / הכיתה מבקשת סליחה / כתב-יד מוכר.

ביום הראשון אחרי-הצהריים שוב היתה סעודת-מלכים בבית-סגאי.  ושוב היו שם יחד כל אלה, שסגאי ופּודינץ רגילים לכנותם בשם "פני-הכיתה". 

"רבותי, הפתעה!”, הודיע סגאי משהתיישבו כולם יחד.  "גם בארנא יהיה פה!”

יודע אני, שזה לא יאמן, ובכל זאת עובדה:  האדון המורה בארנא, אַקוֹש בארנא, המורה המחמיר שאינו יודע רחם, היושב על כס-החשבון הרם והנישא בגובה-מרומים, לא ישיגם תלמיד בן-תמותה – הואיל לקבל את הזמנתו של תלמידו סגאי ולרדת אל בין תלמידיו בני-העם, שלא אחד מהם נידון בפנקסו הפתוח לציון "לא טוב". 

הנערים כמעט שלא האמינו למראה עיניהם:  כמה חביב וכמה[5] יודע בארנא זה להיות!  – לאמו של סגאי נשק יד, לפני אביו השתחווה עמוק - - כמה שונה היה כאן מאשר בשעורי-המתימטיקה!  – וגם לנערים האיר פנים יפות (פירוש:  טובות!  ), עד כדי כך, שגאבור כמעט שביקש אותו לקרוא לפניהם את תוצאות המיבחנים במתימטיקה.  – וטוב שלא מלאו לבו לכך. 

מי מביניכם לא ראה פעם בחלומו הנועז ביותר, שבדרך נס התקשר ביחסי חברות עם המורה לחשבון והיה מדבר אליו בפשטות, ככה:  "שמע-נא בארנא".  או:  "מה שלומך בארנא?” ובלי כל גיהוצי-לשון קפואים.  ואחר ניגש אליו – רק בחסות החלום ירהב לב האדם עד כדי העזה כזו – ואומר לו: 

"אבקשך בארנא, אמור לי, מה תהיה מחר שאלת-החשבון, כדי שאוכל להכין אותה מראש, ולייתר בטחון תן וארשום את התשובה מפיך". 

מי מכם לא חלם פעם על יחסי חברות נחמדה כזו עם אלוהי המתימטיקה?  – אלא שלדאבוננו הרב, בחיי-המציאות רחוק הוא התלמיד מן המורה לחשבון מרחק כזה, שאפילו הופעתו של בארנא על-יד שולחן אחד עם תלמידיו היה כעין חזיון-חלום זר מוזר בהחלט.  איך ישב, ואכל כמו יתר בני-האדם, מעוגת השוקולדה לקח גם הוא פעמיים, וכשהחדרנית הקיפה את השולחן בפעם השלישית והמגש בידיה, אמר גם הוא:  "תודה, די" – ממש כבן-אדם חי, בעליל.  

ומובן מאליו, שהשיחה נתגלגלה גם על עניין המישאבת שנגנבה. 

"הורובץ זה", אמר בארנא, "חשוד עלי מזמן.  אני, עיני שלי אינה מטעה אותי.  מיד כשנכנס אלינו ראיתי, שזה חומר לא רצוי בשבילנו". 

ומשנשתתק בארנא, הוסיף סגאי: 

"צ'יבי זה הוא סתם גנ - -" אך פתאום נאלם, משום שאחותו הקטנה, פירושקה, הופיעה בפתח חדר השינה, נגשה פסיעות אחדות, אחר-כך הרימה את משאבתו של אחיה ואמרה: 

"פאלי, מצאתי את זה על גבי הארון הגדול למעלה.  האתה שמתּ שמה?  –"

סגאי קפץ ממקומו, הסמיק כפלפל אדום וגמגם משהו והרגיש דבר-מה, בערך זאת, שכעת טוב היה להרוג את פירי המנוּוולת ולקום ולברוח אל הג'ונגל, שלא יראה את השתוממותו של בארנא ואת מבטיהם של חבריו, שנשלחו זה אל זה כמדברים ביניהם. 

"אם כן - - ישנה", גמגם, "אינני יודע - - אני חשבתי, שנעלמה בבית הספר - - מי שׂם אותה שמה?  - - אולי - - החדרנית" - -

האדון המורה בארנא הביט בשעונו "ונבהל" ממש, כמה מאוחרת השעה, קם והלך כמעט בלי שלום. 

הנערים ישבו כמטומטמים, שוב הביטו זה בזה.  מישהו התחיל לחזור על דבר סגאי: 

"כן, ודאי החדרנית" - - אך חבריו קמו אחד אחרי השני, נפרדו מפירושקה והלכו גם הם. 

למטה בשער עמדו צפופים בצוותא: 

"זה לא יפה", אמר גארא.  דווקא הוא התחיל.  עבדו המסור של סגאי. 

"הוא אמר, שהחדרנית - -" אמר גאבור. 

"הנח!” אמר פּודינץ. 

"בהחלט לא יפה, לא ראוי לג'נטלמן". 

"ואתה מאמין, שהוא עצמו - - - ?”

"אני כן". 

"וגם אני". 

פּודינץ הרגיש, שאי אפשר לעבור על הדבר בלא-כלום: 

"צריך לעשות דבר-מה.  אי אפשר ללכלך את כבודו של אדם.  בכל זאת אדם" (זאת אומרת:  צ'יבי). 

גאבור הציע: 

"בין כך מוקדם עדיין ללכת הביתה, הבה, נלך אל צ'יבי ונסדר לו את הכל". 

אפילו פּודינץ אישר את ההצעה. 

אך שרכו דרכם אל רחוב-התפארת, ראו את צ'יבי, שהתהלך אילך ואילך בראש מושפּל, ביגון קודר לפני השער.  הוא עדיין לא סיפּר לאמו, איזו האשמה ניבזה טופלים עליו, אך ידע, שזמן רב אי-אפשר לו להסתיר את הדבר. 

"צ'יבי!” צעק פּודינץ מרחוק. 

מה שקרה אחרי-כן היה יפה באמת ונוגע עד הלב.  הכיתה בקשה את סליחתו של צ'יבי, אחר-כך סיפּר פּודינץ מה שקרה בבית סגאי; ותוך כדי סיפורו של פּודינץ הירהר צ'יבי במיכתבים האלמונים, אך רחוק היה מלשער את האמת. 

וכשהלכו ביחד ושוחחו על כל הענין, ראה צ'יבי, שפּודינץ מחזיק בידו ספר יפה מאוד. 

"אפשר לראות?”

"בבקשה", הושיט לו פּודינץ את הספר בשמחה.  סימן שצ'יבי מחק מלוח-לבו את כל הנעשה בו. 

" 'חוויותיה של ציליקה'?”

"כן.  ספר-מיקרא לנערות.  אחותו הקטנה של סגאי שלחה לאחותי". 

צ'יבי פתח את הספר ומיד סגר אותו כאילו נבהל מדבר-מה וכמעט שצעקה פרצה ממנו, כעין "אוי!”

"מה זה?” שאלו הנערים. 

"לא כלום - - נזכרתי ששכחתי דבר-מה - - אך טעיתי - - לא חשוב", אמר צ'יבי והחזיר את הספר. 

בשער הפנימי של הספר ראה כתוב:  "זה הספר שייך לפירושקה סגאי".  – את כתב-היד האופייני אי-אפשר היה לא להכיר.  ברור שזה כתב-ידו של בעל-המכתבים האלמוני. 

 

פרק אחד-עשר

האחריות בפני בית-דין ההיסטוריה / הג"ז והר"ז / אדמוב וקובאן באו לידי הסכם / הניצחון הוא שאלת כבוד / סנטאיבאני נושא נאום / הועד המכין / רוגז אישי וכבוד הכיתה / באלינט מביא ידיעות חשובות.

יאמרו מה שיאמרו תלמידי בית-הספר הריאלי שברחוב-הזיכרון, עובדה היא שאין להכחישה, שתלמידי הגימנסיה שברחוב זה עצמו, הזיכרון, שהשתתפו בתחרויות התעמלות וספּורט שונות, השיגו תמיד תוצאות נהדרות:  במירוץ-שליחים ובקפיצת-רוחק כמו בשחיית-גב ובמשיכת-חבל – אך לעומת זה צריך להודות, שהשתתפותן של פלוגות הגימנסיה בתחרות הבינמוסדית הגדולה בכדורגל לא היתה עטורה נצחונות גדולים.  – אלא שיחד עם זה אני מעז לקבוע, שהאחריות לכך בפני בית-דין ההיסטוריה מוטלת לא על התלמידים, אלא על המורה להתעמלות האדון אדמוב.  – מורה זה היה יותר מדי שמרן ומפגר בהשקפת-עולמו:  אדם המאמין עדיין בשיטה העתיקה האומרת, שרק התעמלות בכלים ותרגילים חפשיים מחסנים את האדם ולא הכדורגל.  חושבני, שמיותר להכחיש את הדעה הזאת שאָבד עליה כלח. 

אך אני חוזר ואומר:  חוץ מכדורגל היו תלמידי הג"ז (גימנסיה-זכרון) משיגים תמיד תוצאות טובות ביותר, והשמועה שתלמידי הר"ז (ריאלי-זיכרון) הפיצו, שכאילו הג"ז מפגרת מאוד בספּורט, אינה אלא דיבה רעה בלבד. 

לחינם היו לה לג"ז בעבר אנשי-ספּורט כגון טולדי, קאַלמאי, קיש II, פּוּדוֹק וקריסינגר (גם אם לא נזכיר את גירו, שלא למד בגימנסיה יותר משנה אחת), ולחינם הסתמך המוסד על כך, שאחד מתלמידיו, פאל סֶנטאיבאני היה מנצח בהמון תחרויות-ריצה ארציות ובעל יותר משלושים מדליות רבות-ערך – הריאלנים לא רצו בשום אופן להכיר ביתרונה של הגימנסיה, ולא עוד, אלא השמיעו על כשרה הספּורטי של הג"ז דעות מבישות כאלה, שכף-ידו של כל אדם ישר-לב מתקמץ לאגרוף לשימען. 

אפשר לשער, איזו התרגשות גרמה השמועה בכיתות הג"ז, שאדמוב בא לידי הסכם עם המורה להתעמלות של הר"ז האדון קוֹבּאן, ששני המוסדות יערכו התחרות בינמוסדית משותפת להתעמלות. 

סוף-כל-סוף!  – אחרי מריבות וסכסוכים, התכתשויות-רחוב, שרבובי-לשון ילדותיים ודיבות-קינאה, סוף-סוף יתמודדו שני בתי-הספר, המתקנאים זה בזה משכבר הימים.  יהיה הכל:  ריצה (למרחקים קצרים וארוכים), טיפוס, קפיצת-גובה, קפיצת-חמור, קפיצת-רוחק, תרגילים חפשיים, התעמלות מכשירים (פרס יופי), קפיצת-חבל, זריקת-משקולת, זריקת-דיסקוס, ריצת-שליחים, תחרות-שחייה מיוחדת ותחרות כדורגל גדולה.  נבחרי שני המוסדות יצאו אל הזירה וסוף-סוף תראה תבל ומלואה, כוחו של איזה מוסד יפה יותר? 

לבו של כל תלמיד הגימנסיה נמלא הכרה מוחלטת:  לנצח!  כולם הרגישו, שאין זו תחרות-התעמלות סתם כמו שאר התחרויות, כולם ידעו, שרק תשובה נמרצת אחת ישנה בעולם על התנהגותם הגאוותנית, על הערותיהם המזלזלות של תלמידי הר"ז:  נצחון בטוח ביתרון-כוח, שתוצאותיו יפורסמו בכל מדורי ספּורט הנוער שבשבועוני-הספּורט, וכך אי-אפשר יהיה להכחישן לעולם ועד. 

הנצחון הוא שאלת כבוד – את זה הדגישו כולם.  נורא אפילו להעלות על הדעת, שהר"ז יוכל לנצח חלילה.  אחרי בזיון כזה לא כדאי לחיות עלי-אדמות; עשר שנים רצופות היה אסון כזה ממרר את חייו של כל גימנסאי שברחוב-הזיכרון. 

בשנת התחרות הגדולה הזאת כבר היה צ'יבי בשביעית.  סנטפאל, שהיה איש-סודו של אדמוב בתור מעמל, הביא את הבשורה: 

"חברה, תחרות-ספּורט תהיה!”

"עם מי?”

"עם הריאלנים!”

"הו-הו!” "עצום!” המתה הכיתה. 

"בטוח?  אדמוב אמר?”

"בטוח.  הוא אמר!”, ענה סנטפאל והוסיף: 

"יותר פרטים אינני יודע עדיין". 

כעבור ימים אחדים הופיע בכיתה סנטאיבאני מן השמינית-אָלף (האתּליט סנטאיבאני, שכבר זכה בכמה וכמה מדליות), עלה על הדוכן, ומשהקיפה אותו כל הכיתה, אמר: 

"רבותי, וודאי כבר ידוע לכם, שתהיה תחרות-התעמלות" - -

"ידוע!  ידוע!” אמר גארא, אף כי איש לא מילא את ידו לדבר בשם הכיתה. 

"אני מקווה", הוסיף סנטאיבאני, "שמיותר להכביר מלים על חשיבותה של תחרות זו.  ברור לכולנו, שעלינו לאזר את כל כוחותינו הפעם.  תחרות-ספּורט אינה משימת-מבחן בבית-הספר; התחרות חשובה לא למוסד, כי אם לנו, התלמידים". 

"נכון!” הסכים גארא. 

"את התחרות עורך הנוער עצמו בהשגחת המורים להתעמלות.  כל כיתה עליונה, וכן גם השביעית-אָלף ממנה אל הועד המכין שלושה אנשים משלה - - -". 

"את מי?  את מי?” שאל שפנפן בשקט כמי שיודע, שאין תרכובת כזו של ועד, המביאה אותו בחשבון. 

"מובן מאליו, את שלושת הספּורטאים הטובים ביותר". 

איוושה מרוגשת עברה בכיתה ומתוכה נשמעו שמות אחדים: 

"סנטפאל!”

"קאטינא!”

"סגאי!”

"צ'יבי!”

על זה התייצבו גארא ושפנפן עמידת תרנגולים זה מול זה: 

"מדוע צ'יבי?!" צעק גארא. 

"יותר טוב מסגאי!” הטיח לו שפנפן, שכבר היה ידידו הגלוי של צ'יבי. 

"סגאי היה אתנו מבראשית!” טען גארא. 

"וצ'יבי הוא הכדורגלאי הטוב ביותר שלנו!”

כמו רבות בחיים, עמדו גם כאן זה כנגד זה זכות היחש מול הכשרון הרענן:  סגאי וצ'יבי. 

"רבותי", אמר סנטאיבאני, "יש לנו שהות עד מחר.  נא לדון ולשקול היטב את הדבר כראוי ולהודיע לי מחר, במי בחרה הכיתה". 

סנטאיבאני הלך – והכיתה הפכה בן-רגע לזירת-מלחמה של ויכוחים סוערים איומים.  – לבסוף קם פאלי ואגו, החלש בספּורט, אך נשוא-פּנים וחביב על כולם כתלמיד מצויין וחבר טוב, ומצא את הנעימה הגברית האמיתית, הראויה לעניין הרציני הגדול. 

"נערים".  פתח ואמר, "את הבעייה הזאת אין לסדר בקטטות; כאן אין להביא בחשבון את זה וזה האהוב עלינו יותר.  העיקר הוא כאן ההבנה והכשרון.  "

"נכון!” אישר סגאי מעל גבי הספסל. 

"אם כן, את מי אתה מציע?” קצרה רוחו של פּודינץ. 

"לפי דעתי", ענה סגאי, "בראש וראשונה את העמלן הטוב ביותר". 

"סנטפאל!” סאנה הכיתה. 

"נכון!  – ואת השחיין הטוב ביותר!” קרא גאבור. 

"סגאי!” קרא גארא. 

"ואת הכדורגלאי הטוב ביותר!” קרא פּודינץ. 

"צ'יבי!” השמיע שפנפן. 

"ובכן:  סנטפאל, סגאי וצ'יבי:  זה הצירוף המצוין ביותר", קבע ואגו, "ועלינו לוותר הפעם על כל יחס אישי רע למען כבוד הכיתה והמוסד גם יחד". 

כולם חיכו בסקרנות, מה יהיה דעתם של סגאי וצ'יבי עצמם, האויבים הצהובים זה לזה מדור-דור. 

"ובכן?” שאל גארא את סגאי. 

"אני - - אחרי כל מה שאדם זה עולל לי", ענה סגאי, "אינני יכול - -"

"כך אין לדבר!” הפסיקו ואגוֹ. 

סגאי משך בכתפיו בעקשנות: 

"עשו כרצונכם". 

"ואתה?”

"או אני, או צ'יבי". 

"וביחד לא?”

"לא". 

פאלי ואגו קרא אליו בקול רם: 

"התקבל על עצמך את האחריות, אם נאבד את המשחק בלי צ'יבי?! אתה יודע יפה, שבכדורגל הוא המצטיין ביותר!”

"אינני מכחיש". 

"ובכן, התיטול את האחריות על עצמך?”

סגאי שתק.  ברגע זה הבליחה בו המחשבה הנוראה:  מה יהיה, אם הר"ז ינצח - - -

"אבקשך ואגו - - נדון אחרי-כן בדבר" - -

בעשר הדקות שאחרי השעור הלטיני באו ואגו וסגאי סוף-סוף לידי הסכם.  ואחרי שואגו נשא-ונתן גם עם צ'יבי, הודיע את תוצאות ההסכם לכיתה:  מאחר שזה לטובת הכיתה בפרט והמוסד בכלל, מסכימים שני הצדדים, סגאי וצ'יבי לפעול יחד לתועלת התחרות הגדולה.  רוגזם הפרטי נשאר בעינו כקודם, אך עד עבור התחרות יפּגשו יחד בענינים רשמיים כאילו לא קרה ביניהם כלום. 

הכיתה קיבלה את סידור הדברים בקורת-רוח גדולה, וכולם כאיש אחד הרגישו בגודל הרצינות הגברית של הרגע ההיסטורי, בשעה שצ'יבי ניגש אל סגאי ומסר לו גליון-נייר ואמר: 

"בבקשה, אני רשמתי את המשחקים הטובים ביותר של הכיתה.  נא לבדוק". 

סגאי קרא את הרשימה ואמר: 

"אדוני חושב את גאבור שלנו לשוער הטוב ביותר?  האין טוב ממנו בשמינית?”

"למשל?” שאל צ'יבי. 

"ואדאס". 

"סבורני, שגאבור עולה עליו". 

"צריך לנסות.  כן.  את שאר הרשומים חשבתי גם אני.  מחרתיים נוכל לפתוח בתרגילי הריצה והקפיצה" - - -

הכיתה עמדה והקשיבה וקבעה בקורת-רוח, שעניין התחרות נתון בידי אנשים רציניים, שאפשר לסמוך עליהם. 

באלינט, שאחיו היה תלמיד בית-הספר הריאלי שברחוב-הזיכרון, סיפר, שגם שם בר"ז ישנה תכונה רבה לתחרות הגדולה. 

על דבר התכונה ההיא שם הביא באלינט פרטים מדוייקים, שאין ערוך להם בחשיבות הדברים.  הוא מסר בדיוק, על פי הדקות, איזה תוצאות השיגו שם בר"ז במבחן המירוץ, הקפיצה והשחייה, ואיזה שעורי-זמנים השיגו הרצים ומהו שיא מפעלם בקפיצת הגובה. 

לעומת זה אין ספק בדבר, שהם שם לא ידעו דבר וחצי דבר על ההכנות שבג"ז:  באלינט נדר נדר בקדושה, שהתוצאות כאן יהיו סוד כמוס עמו. 

"מה דעתך", שאל סגאי את צ'יבי יומיים לפני התחרות, "מה יהיו התוצאות?”

"לא היה לנו די זמן להתכונן", ענה צ'יבי ברוח נכאה, "חוששני, שלא נצליח". 

"זה יהה אָיום", אמר סגאי ונרעד למחשבה על אפשרות של תבוסה לג"ז. 

שניהם הלכו בדרך אחת הביתה.  שני שונאים בנפש, צ'יבי וסגאי – וכל הדרך שוחחו וגם התווכחו, כאילו לא רבו מעולם אף במלה אחת. 

אך זה רק בענייני ציבור בלבד. 

וענן דאגה אחת האפיל על מצח שניהם: 

מה יהיה כעבור יומים?  - -

                                        

פרק שנים-עשר

צ'יבי הפחדן  /  החידה הגדולה  /  בעיית פרי טוקאץ' המסכן  /  רודניאנסקי מנקע גיד  /  ואנדור הקטן במרכז העולם   /  סגאי שחיין-פלא  אוסטראלי  /  מרוץ עד סוף-העולם  /  שיא עולמי!

צ'יבי עמד בקרן הבריכה על גבי שולחן-הגלידה,  אחורי ההמון ובלב הולם התבונן במהלך תחרות-השחייה. 

בימים פּשוטים מנהג הוא לקהל, שיושב הוא על כסאות-הקייץ סביב שולחנות ונהנה מכל מיני-מתיקה בזוהר השמש ובחסות הצל.  עכשיו, לפני תחרות זו נשתנו סדרי-החברה,  הכיסאות והשולחנות בטלים ומבוטלים,  ההמון הסקרן נידחק קודם לראות ולראות,  אם גם לא ידוע בעצם מה רוצה הוא לראות לפני התחרות.  בעיקר מבלבלים הגדולים,  המבוגרים את הסדר,  אלה שבאו הנה להסתכל לא בעצם הספּורט,  אלא בבניהם הנערים, או בקרוביהם הקרובים והרחוקים, המשתתפים במאבק הגדול. 

שמש ירח-זיו קפחה בקרניה, בריכת השחיה רחבת-הידיים הבהיקה ברצי-כסף רוטטים – והתלמידים אנשי-התחרות הסתדרו נמרצים באמצע המגרש לבושים מכנסי-שחייה קטנים וחיכו לתורם.  מסביבם המון המסתכלים,  נערים ונערות,  הורים ודודים ודודות ודודנים ודודנות,  ואחיינים ואחיינות מכל המינים,  וביניהם תלמידי הג"ז וסמל לבן-כחול בדש-בגדם;  ולעומתם תלמידי הר"ז, הענודים סמלי-לבן-אדום,  כל אחד וצבעי המוסד שלו. 

צ'יבי מעביר את מבטו ותר בין ההמון, המתחיל לאט-לאט להתיישב ולהסתדר –  והנה:  שם יושבת גם פירושקה כולה לובן-צחַר, מנומר פה ושם ומחוטב אדום ולילָא.  בעצם צריך לגשת אליה לרגעים ולהודות לה על טוב-לבה.   הוא מהסס, מפקפק –  ואינו זז.  מה זה?  פחדנות?    צ'יבי התבייש במורך-לבו זה.    טוב שתשומת-לבו הופנתה אל האדונים המורים, שהופיעו בזה אחר זה, כמעט כולם.  כמעט    בלי האדון המורה בארנא,  מובן מאליו.  צ'יבי הרהר בכך, שישנם אנשים שאין להם ענין בספּורט.  באמת, איך זה?  הבאמת אין להם שמץ של חוש למפעל אנושי זה,  הנאדר במפעלי בן-האדם?  זוהי חידה ממש.  חידה גדולה עד כדי פלא ממש. 

וגם הנערים הפטורים מהתעמלות באו כולם.  פתאום ראה צ'יבי שם את פרי טוקאץ'     ולבו נמס בקרבו:  פרי המיסכן,  יושב הוא במעקה הקומה השנייה של בנין מוסד השחייה ומסתכל באשרם של אחרים    ואינו יכול אפילו ללכת כבן-אדם.  רגלו נתונה במכונה,  שעם קומו ולכתו משמיעה היא קול-חריקה.  יושב הוא ורואה, איך זוהר השמש מלטף בחיבה את גופם הערום והחזק של הנערים, את השרירים הנהדרים הנמתחים ואת הידיים והרגליים, העומדים מוכנים למאמץ אחרון גדול – והוא יושב מכוּוץ,  רחוק מכל,  כמנודה מכל חיי העולם הזה.    צ'יבי ראה גם מרחוק את אגל-הדמעה המתנוצץ בעיניו של פרי טוקאץ' לאור השמש    ולבו התחמץ בקרבו.  ושוב עלתה לו אחת השאלות הגדולות,  המוגיעות את מוחות הוגי הדעות מדור-דור:  למה היגון בעולם ומדוע לא כל בני-האדם זוכים חלק-כחלק באושר החיים?  למה ישנם בני-אדם אומללים, המסתחבים אל הקומה השניה ברגל נתונה במכונה ומשם, מרחוק עליהם להביט בתחרותם הגאה והמאושרת של נערים בריאים, עליזים וחופשים?    מי רוצה בזה,  שפראנץ טוקאץ' זה לא ירוץ לעולם אחרי כדורגל,  לא ישתובב על שדה-התחרות, לא יקפוץ בת-ראש אל תוך הברכה אף פּעם בחייו? 

כל המועקה הזאת חלפה במוחו ולבו של צ'יבי כהרף-עין,  כרגע,  אך רגע ארוך עד אין-סוף.  בעייה איומה היא בעיית פּרי. 

אך הנה קול הפעמון. 

עיניו של צ'יבי פנו אל הבריכה,  הוא הזקיף את ראשו וגופו,  נשם עמוקות, ידיו ורגליו נמתחו,  והכרת הכוח וּבַרְיוּת כל מהותו פעפעו בכל אבריו החסונים. 

בתוך ההמון עבר לחש: 

"מתחיל!”

באמצע הופיעה דמותו התמירה של סנטאיבאני על יד המורים להתעמלות אדמוב (ג"ז) וקובאץ' (ר"ז). 

סנטאיבאני קרא בקול רונן מתוך גליון-נייר: 

"אמברוש"

"הנני!”

"נא לעמוד הנה.  קאלמאר!”

"הנני!”

שניים אלה היו לבושים מכנסי-שחייה לבנים-אדומים. 

"ואנדור!”

"הנני!”

"רודניאנסקי!”

"הנני!”

אלה השניים היו הצעירים ביותר, תלמידי הכיתה הראשונה, אך התחרותם היתה חשובה לא פחות מכל שאר חבריהם.  כל נקודה יכלה להיות מכריעה בגורל המוסד    את זה ידע כל הקהל. 

"היכון!    הכל מוכן?”

צ'יבי שומע את קולו של שפנפן קרוב אליו: 

"אני כמעט מת מהתרגשות!”

"א–חת!”

דממת מוות.  גופו של ואנדור הקטן עף בתנופה קדימה.    אוי!   שלא יקלקל את הזינוק!     אך לא.  הוא שב לשיווי משקלו.   בסדר. 

"שת–ים!”

הגופות הצעירים מתמתחים,  מתארכים ממש מהתאמצות. 

"שלו–שה!”

שיכשוך-כישכוש גדול    ארבעה גופים טובעים,  כדי שברגע הבא שוב יעלו וילחמו בכל כוחותיהם,  זרוע על-יד זרוע,  רגל על-יד רגל בעד כל טיפת-יתרון. 

והקהל הומה: 

"קדימה!  קדימה!”

ומתוך קהל הנערים נשמע: 

"לאנדור!  לחץ!”

"אמברוש,  כבוש!”

קאדאאאר!  פּרוץ!”

"עשה אותם לדייסה!”

"קצץ אותם לפּתיתים!”

כעת,  כעת,  ימח שמו!”

"הך,  אל תחוס!”

אחד מהם כבר מפגר, ומיד מקבל את עונשו: 

"תרנגולת!  תרנגולת!”

אוי,  רודניאנסקי הושמט מן השורה    ומטפס ועולה מן המים.  ומבאר: 

"נקעתי גיד – –"

אך רק אמו מאמינה לו. 

אמברוּש שחה לו לאט קדימה, אף כי בלי כל תקוה.  אך מי שם לו לב?    ואנדור לבן-כחול וקאדאר לבן-אדום עושים ברגע זה את הסיבוב האחרון ובדיוק ברגע אחד חוזרים. 

נצחון אחד זה באמת אינו חשוב כל-כך    אומרות שתי הפלוגות היריבות בלבן.    אך בכל זאת, אפילו רק לשם סימן טוב כדאי לנו לנצח בסיבוב הראשון. 

"כעת,  ואנדור,  כעת!”

עדיין שניהם שוחים יחד.  לפעמים מצליח האחד לשלוח את ראשו קדימה, אך ברגע הבא דוחף השני את עצמו בפרפור-יאוש ועוברו. 

"קאדאר!  לא הצידה!  לא הצידה!”

לחינם כל עידוד וזעקה.  קאדאר    אמנם, רק בחצי דקה    מאבד את הקו ושוחה הצידה. 

"ואנדור!”  נשמע עידודם המנצח של הגימנסאים. 

קאדאר חזר אל הקו, אך לחינם.  בלָא ואנדור עשה מאמץ אחרון כביר והשיג את המטרה. 

פורץ ה"יחי!” את התלמיד הקטן, המעולף ממאמץ אחרון, מוֹשים מן המים ומרימים על הכתפיים. 

"יחי ואנדור!”

"היית טוב,  בּלָא!”

סנטאיבאני ניגש בעצמו ובכבודו אל ואנדור הקטן,  והמורה אדמוב טופח לו על שכמו הרך.  אביו של ואנדור,  אדם שמנמן בא בימים חוזר ואומר בגאוה: 

"בכלל לא הייתי מאמין בבני.  "

פני המנצח זוהרים מאושר: 

"ומה?!"

הוא פונה אילך ואילך באשרו.  ואיך לא יאורו פניו של גימנסאי כיתה-אָלף, כשהוא עומד במרכז מאורעות חשובים כאלה?  ברגע זה    זהו מרכז כל העולם כולו. 

ושוב מצלצל הפעמון. 

סנטאיבאני שוב נוקב בשמות.  תלמידים קשישים יותר מסתדרים בשורה. 

אחת!  שתים!  ש–לוש! 

מרחק קצר,  מרחק ארוך,  שחיית-חזה,  שחיית-גב,  התמודדות הכוחות לפי הכיתות. 

צ'יבי עדיין עומד על השולחן ורושם את התוצאות. 

כשהגיע תורה של השביעית, הלם לבו בחזקה.  הנה,  כעת!    קולו של סנטאיבאני: 

"דינש קוּבַיני!”

"הנני!”

"אנדור זולאטן!”

"הנני?”

אלה הם הריאַלָנים. 

"סנטפאל!”

"הנני?”

"סאגאי!”

"הנני?”

על פניו של סגאי יקדה התרגשות ברורה.  לחינם השתדל להישאר שקט,  לא הצליח.  כשעמד שם בשולי הבריכה, על יד חבריו,  הרי יותר משהשמש היתה שורפת את פניו,  שרפו אותן מבטיו הסקרנים והמעודדים של הקהל.    אל-אלהים,  אילו הוכפל כוח זרועותיו שבעתיים ברגע זה,  וכמו שחיין-פלא אוסטראלי ישאיר אותם אחריו! 

סגאי הרהר בכיתתו ובהערצת חבריו,  שאבדה.    אולי יצליח עכשיו להחזיר את עטרתו לראשו. 

צ'יבי הביט מרוגש סביבו מעל מרומי השולחן.  הוא הכיר את אחד מבני-תחרותו של סגאי,  את זולטאן הרזה והארוך וידע, שהלה יריב מסוכן.  ברגע זה שכח פתאום צ'יבי כמה חטא לו סגאי ואת כל הסכסוך שביניהם    ברגע זה היה נותן את הכול בעולם    ואפילו את כדורו,  ובלבד שסגאי ינצח.    וכשעמד על מידת-סליחתו זו ומסירותו לכיתתו    היה מרוצה מעצמו. 

"זֶנֶק!”

סגאי קפץ קפיצה נהדרת.  בן-רגע אחד השיג יתרון גדול ממטר וגם החזיק בו יפה.  – –

אך הנה, בסיבוב האחרון כאילו עייף.    סנטאפל וזולטאן הלכו והשיגוהו. 

"סגאי!  סגאי!”

"עשה מהם קציצות!”

"טמפו!  טמפו!”

לחינם.  הם כבר השיגוהו.  שלשתם בגובה אחד.  שלושה ראשים בקו אחד בדיוק.    סגאי אזר את כוחותיו    אך לחינם!    המטר האחרון    רק עוד שנייה וחצי    חבל    בכל-זאת    זולטאן נגע ראשון בקיר הבריכה! 

סגאי היה השני. 

"שני טוב!”  נחמו אותו חבריו. 

עייף ועצוב התלבט סגאי אל חדר הבגדים. 

גם צ'יבי נכנס אליו. 

"שחייה נהדרת שחית",  אמר צ'יבי,  בכל הכבוד עשית את שלך". 

סגאי לא ענה,  התלבש קודר והרגיש את עצמו כעין מצביא אחרי מפלתו. 

שוב צלצל הפעמון    וסגאי נשאר יחידי עם יגונו. 

כעבור רגעים אחדים שוב הופיע אצלו צ'יבי: 

"גם בזה ינצחו הם".  אמר בנעימה גורלית. 

"מה יהא עלינו?”,  אמר שפנפן,  כמו לעצמו. 

"בעצם אין המצב רע כל-כך",  אמר צ'יבי בשקט וברצינות רבה.  "הם עולים עלינו סך הכל בחמש נקודות;  אנו עוד יכולים לתקן בהתעמלות". 

"אך בכדורגל יזכו הם?”  העיר מישהו. 

"זה ברור",  נאנח צ'יבי. 

"ברור",  אישרו הנערים.  כולם ידעו, שפלוגת הכדורגל של ר"ז מצויינת. 

פּודינץ היה במצב-רוח בוטח יותר: 

"ואני אומר לכם,  שאנו נזכה גם בהתעמלות וגם בכדורגל!”

"אי,  מה!”

"נתערב!”

"במה?”

"במה שתרצה". 

"המפסיד יקנה כרטיס-לשכה באופּירה". 

"בסדר.  לשכה באופּירה". 

אותו לילה לא ישן צ'יבי אלא מעט מאוד.  כל הזמן ניטלטל במטתו בלי מנוחה.  מחר יהיה היום הגדול.    מי יודע, איך יפול דבר,  איך ומה יהיה? 

ומשנרדם לשעה קלה,  היה חולם מוזרות.  הוא משחק בכדורגל ופתאום מרגיש,  שהוא-עצמו הכדור,  שהריאַלנים בועטים אל שערו-שלו.  לחינם מתאמץ בכל כוחותיו לעוף חזרה,  למקום אחר,  אין הוא יכול לזוז.  כדור מסכן,  עף לאן שבועטים בו.  נושא המכתבים מביא לו מכתב,  הכתב ידוע לו היטב.  אדוני הנכבד,  את תחרות הכדורגל תפסיד 10:  1.  פתאום הוא רץ,  רץ,  רץ,  כבר הולך וקרב אל סוף-העולם.  שם עומד שופט-תחרות ובידו שעון.  מודד ומחכה לו. 

"שיא עולמי?”  צועק לקראתו השופט ועונד לו מדלית-זהב כבירה,  מטבע-כסף ועליו ראש מלכת-הצדק.  פניה מוכרים לו יפה.  המטבע מחממת לו את היד – – –

צ'יבי הקיץ משנתו לקרני השמש המחממות לו את ידו המונחת מעל הכסת. 


פרק שלושה-עשר

אנשים בלי חוש מוזיקלי-ספורטיבי  /  מקהלת מפטפטים כבירה  /  הם באים!  /   העתיד מנסה את כוחו   /   שפנפן רוצה להיבלע באדמה   /  צ'יבי על כתפי הנערים  /  הכיתה מתעלפת מהשתוממות.

 

כבר עמד צ'יבי על החידה המוזרה,  שישנם בני-אדם בעולם,  שאין להם כל חוש לספּורט.  בריות כאלה אינם הולכים לראות אפילו תחרות-כדורגל. 

אני מקווה,  שבני-אדם ממין זה לא יקראו את סיפורי זה,  כי איך אוכל לתאר להם את עוצמת התחרות הספּורטיבית שבין תלמידי שני המוסדות שברחוב הזכרון?  ובכלל,  איך לתאר לאנשים כאלה את כל אותה התנועה הרוחשת,  את רבגווניות הקהל המַכּה גלים,  שהשתפכה על פני הזירה הגדולה,  על מדרגות האצטדיון רחבות-הידיים,  שאלפי אנשים נעו שם,  חיפשו את מקומותיהם,  התרגשו,  קראו,  התרגזו,  צחקו,  רמזו שלום זה לזה ולבסוף התיישבו בצפייה רבה ועמוקה לבאות. 

וכמה דגלים! 

מעל עמודים גבוהים וחבלים מתוחים על הבימה התנוססו, רפרפו ונופנפו ברוח המצויה דגלים גדולים וקטנים בצבעי המדינה ובצבעיהם של שני המוסדות המתחרים, שיחד עם ראשי הקהל נעו הנה והנה. 

ועל האצטדיון אלפי נשים בתלבשותיהן המרטטות-הבהירות, שמרחוק היו נראות כשדה-אָחוּ עתיר-פרחים להפליא.  וההמולה המרוגשת בת אלפי קולות,  שהדה נישא למרחוק כאוושת ריבו-רבבות צרצרים והמיית נחיל-דבורים,  שהתמזגו לקול-שאון אחד מרהיב-אזניים. 

והזרם השוטף חי הולך ומתנמר,  הולך וסואן,  הולך וחזק לרגלי המידרון-הצבעוני על מרבד-הקטיפה הירוק    והכל מצפה למאורע הגדול – –

איך לתאר את כל זה לבן-אדם שאין לו חוש מוזיקלי-ספּורטיבי? 

"מים טריים!”

"מים חיים!  כוס בפרוטה!”

"שבועון-ספּורט!”

"רשימת המשתתפים!  שתי פּרוטות!”

"אני לא אתן לבני להשתתף בספּורט". 

"אני כן אשתתף". 

"שתוק,  אני ארביץ בך!”

"עדיין אינם באים". 

"כמה שילמת בעד הכובע הזה? 

"הבט, הזוג שם שוב התפּייסו". 

"מתי יצא זקן ממרה זה מבית האסורים?”

"מפה לא נראה כלום". 

"הוא לא יתפטר ממנה לעולם.  היא אינה רוצה גט". 

"אמאאאא!  אני רוצה שתקני לי חמור!”

"אתה בעצמך חמור!”

"מניפות בשביל ילדות!  כדאי לקנות!”

"מים טריים!”

"שכשך את הכוס". 

"בבקשה גברתי,  כמו יין טהור!”

"לכל הפחות כאן תני לי מנוחה!”

"באראבאש לא יהיה בתוך הנבחרת". 

"איך אינם מתביישים לשבת חבוקים בקהל!”

"זוג צעיר.  הוא שוב התחתן אתה,  בפעם הרביעית". 

"אדוני מגזים". 

"אני מגזים?  הם מגזימים". 

"הם באים!”

"בבקשה לשבת גברתי,  אני יכולה לעמוד". 

"השארי כאן חביבתי,  אני אמצא את מקומנו". 

"זוהי הסוואה.  אין לה מקום.  היא סוף-סוף תשב כאן". 

"סליחה גברתי,  זוהי רגלי שלי,  סליחה". 

"אין-דבר". 

"תראה, שזאדאר שוב ישים רגל לתַּקָף המרכזי!”

"השופט הוא טמבל". 

"אם תרשי לי גברתי,  אלווה אותך הביתה". 

"אני אלווה את אמא שלי הביתה". 

"בעד מונטנגרואי  דפוס-מים מציע לי סמרטוט-צ'ילי!”

"ההיצע של שבולת-שועל ירד פתאים". 

"יש לי שני קרונות סוכר". 

"אם תגיד עוד מלה אחת נגד השוער של מאב  – –"

"מי מפחד ממך?  הרי לך!”

"אינכם מתביישים להתקוטט?!"

"הוא התחיל!”

"לא נכון.  הוא התחיל!”

"לא חשוב מי התחיל,  חשוב מי יגמור". 

"מים טריים!”

"יין תן,  יין!”

"פה אין שולחן להשתטח תחתיו". 

"איזו חוצפה!”

"מה זה דיסקוס?”

"זוהי זריקה נגד אַנילין". 

צחוק. 

וכך הלאה,  וכך הלאה.  מלים,  משפטים,  הערות,  דיבות,  בכי-ילד,  בדיחות,  משא-ומתן מסחרי,  ויכוחים ומחמאות    הכל,  הכל משתלב,  מתערבב ומתמזג למקהלה אחת אדירה ההומה ועולה לשמים. 

 

קול חצוצרה.  לפני שער האצטדיון.  הפּטפּוט נפסק. 

"באים!”

קול החצוצרה הולך וחזק,  כאילו גדוד-צבא הולך ובא. 

בשער הגדול נכנסת התהלוכה. 

רעש,  מחיאות-כפיים סוערות. 

התלמידים משרכים את דרכם במעגל המקיף את הזירה.  נהר חי,  לבן ארוך  – –  ראש התהלוכה כבר הגיע אל קהל המסתכלים.  ושם,  השער הראשי עדיין שופך ושופך המון חדש פנימה. 

בראש התהלוכה נושא סנטפאל את דגל-המוסד הכביר.  על חזהו הרחב מבריקות בגאווה חמש-עשרה המדליות הנהדרות. 

באים המחצצרים והמתופפים ואחריהם שורה לבנה ארוכה,  כולם בבגדי ספּורט לבנים עם סרט כחול באלכסון מן הכתף הימנית ועד החגורה.  החצוצרות מריעות,  התופים מטרטרים בלי-הרף ודיפקוק הרגלים במיקצב מוזיקלי ערב לאוזן:  זוהי הלמות לבה הרמה של הגימנסיה שברחוב-הזיכרון. 

שמאלה    בֵּט! 

משהגיעו אל המרכז נפנו הפנים הנרגשים-הסמוקים פתאום שמאלה:  ברכת אנשי-התחרות לקהל. 

הנהר הלבן זורם אל הים הירוק ובהגיעו אל מיגרש-התחרות,  מחלק אדמוב יחד עם סנטפאל את השורה הארוכה לאברים.    קולות-פקודה רועמים    והגדוד מסתדר בסדר מופתי לשמאלה של הזירה. 

שוב קול חצוצרה.  הג"ז בא.  קול התופים והלמות הרגליים    אך כאילו הקולות פחות יפים,  המחצצרים כאילו קצרה נשימתם,  וכשמגיעים אל מול פני הקהל,  כמעט שאין לשמוע אותם. 

שוב מחיאות-כפּיים סוערות. 

רגעים אחדים וגם הג"ז הסתדר. 

מאחורי העננים הופיעה גם השמש במדי-אש לבנים מסמאים עיניים והביטה גם היא במראה-הפלאות. 

ועד מורי-ההתעמלות הזרים,  ועד-השופטים הנויטראליים,  כבר תפס את מקומו על הבימה.  עליהם להכריע, איזה משני המוסדות ביצע את מפעל התרגילים החפשיים בצורה יפה יותר,  חופשית יותר. 

בידי אדמוב משפך-הקול,  בו קורא הוא כלפי המתחרים. 

"הכון!”

כאילו האדמה נרעדה לרגע.  הדמויות הלבנות הקטנות זעו על הדשא הרך,  אחר-כך נצבו דום. 

"א–חת!”

אלפי זרועות התנופפו בבת-אחת השמימה.  זיע אחד מלוכד,  כאילו איזה נער-ענק משך בחוט נעלם את בובותיו.  ידיים נופפו,  רגליים הממו,  פנים נפנו כלפי שטיח-הדשא,  בו מנסה את כוחו עתיד עליז ומאושר. 

ומובן מאליו, שבעלי-מקצוע גילו גם פה, גם שם איזה חיסרון, איזה אבק-פגם, איזה צל של היסוס,  איחור-רגע,  או איזה כתם פעוט ביופי.  אך המון-המיסתכלים לא הרגיש בכמו אלה. 

אלא שאת שגיאתו הגורלית של שפנפן האומלל ראה כל העולם. 

זה קרה בתרגיל הרביעי.  שפנפן שכח, שלפקודה "שתים!”  עליו לקרוס    והוא במקום זה התמתח ופשט את זרועותיו (תרגיל חופשי חמישי).    אפשר לתאר את בהלתה של הכיתה ושל שפנפן עצמו:  לאורך כל המגרש כולם קורסים ורק שפנפן עומד במועל-ידים כסימן קריאה מחריד. 

"קרוס!”  לחש לו צ'יבי. 

שפנפן צנח על הקרקע  – אך ברגע הבא היה עליו לקום ולצאת מן השורה.  ושוב שגיאה:  במקום לצאת שמאלה,  יצא ימינה.  כעת לא ידע מה לעשות בכלל. 

"אל תזוז!”  לחש צ'יבי. 

שפנפן נשאר עומד בלי זיע.  רק שניות אחדות היה עליו לעמוד כך,  אך זה נידמה לו לאין-סוף.  הוא השתדל להתכווץ כפי האפשר לאפס    וחשב:  אילו נבקע הדשא תחתי ובולע אותי!    אל-אלוהים,  מדוע אינך עוזר באיזה נס מן השמים לתלמיד אומלל,  שבזיזה אחת קילקל את כל חייו?!

אחר כך עבר הכל במהירות כמו איזה חלום מעניין מלא תנועה.  החצוצרות הריעו,  משפך-הקול הצריח את התוצאות,  ריצה,  קפיצת-גובה,  משיכת-חבל,  התעמלות-מכשירים    ולבסוף תחרות כדורגל.  זה היה המסמר בכל המובנים –  ובו הציל צ'יבי את כבוד הכיתה שלו בניצחון מזהיר,  שהביא את ההמונים לידי השתוללות ממש:  הוא לבדו הרביץ ארבעה גולים,  ובארבע בעיטות אלה חרט באותיות זהב את שם כיתתו בפרט ואת שם הגימנסיה בכלל בתוך ספר-התהילה של המוסד ברחוב-הזיכרון. 

תוך רעש מחיאות-כפיים סואנות הרימו הנערים את צ'יבי והרכיבוהו על כתפיהם וכך נשאוהו סביב-סביב.  ההמון צווח,  רעש בידיים וברגליים ונפנף במטפחות.  הכל הביטו בחיוך של חיבה בנער השרירי רחב-השכם ואמיץ העיניים  – – –

ורק אשה אחת ענוותנית,  זקנה,  ישבה בעיניים לחות מדמעה:  אמא-הורובץ. 

חבורה גדולה ליוותה את צ'יבי הביתה.  וגם סגאי ביניהם.  איש מהם לא הרגיש בכך,  שצ'יבי וסגאי הולכים ומשוחחים כשני ידידים ותיקים    ולא רק בעסקי-ציבור,  כי-אם גם בענינים פּרטיים בהחלט. 

ולמחרת    זה רשמי!    אמר האדון המורה בארנא לצ'יבי בשעור המתמטיקה: 

"הורובץ,  שמעתי בקורת-רוח על הצלחתך הנהדרת אתמול.  וכעת עליך עוד להתאמץ קצת גם באַלגבּרה."

הכיתה כמעט שהתעלפה מהשתוממות.  מי מילל ומי פילל כזאת מפי האדון המורה בארנא?!

 

פרק ארבעה-עשר

 

סיכום קצר לכל מה שידוע ממילא לכל קורא ותיק, שיש לו מהלכים בספּורט.

אף מחצית שנה לא עברה    וצ'יבי היה משחק בפלוגת-הנוער של אחת מאגודות-הספורט הגדולות ביותר בבודאפשט. 

והשאר ידוע לכל.  כבר כתבו עתוני-הספּורט מאה ואחת פּעמים על הקריירה הספּורטיבית המופלאה הזאת,  שזינקה והמריאה בצעדי-ענק אל התהילה העולמית. 

עדיין גימנסאי    חדשים אחדים לפני בחינת-הגמר    וכבר אחד המשחקים הגדולים ביותר בפלוגה הנבחרת של הונגריה היה צ'יבי,  שלא מאס בשם-הגנאי שלו.  השם צ'יבי הלך והפך לאט-לאט לשם לטף ופינוק בפי הבריות    עד כדי כך,  שעלה על שמם של המדינאים הגדולים בארץ. 

אחרי-כן באו משחקי-אורח גדולים בחוץ-לארץ:  וינה,  פּרג,  פּריס ולונדון.  האנגלים השתדלו להשאיר לעצמם את צ'יבי שלמד שם באוניברסיטה וגמר את לימודי הרפואה שלו. 

משגמר את לימודיו,  חזר כרופא לבודאפּשט.  בתחנה חיכתה לו משלחת-כבוד    ונאום חגיגי לבבי: 

"חברנו היקר,  שהאדרת את כבודנו בעולם  – – –"

זה היה אדם גבוה ושמן:  ד"ר פאל סַגָאי. 

"סרבּוּס ד"ר צ'יבי!”  נשמע פתאום קול נעים,  אף כי לא חזק ביותר:  זה היה ד"ר טיבּור לוי,  גם הוא רופא    שפנפן-הכיתה השקט והרחמן. 

 

ועוד תמונה: 

חדר מרווח,  שכל רהיט ותמונה שבו מעידים על שלווה ונחת-רוח וטעם טוב.  ובחדר יושבת אשה זקנה ומתקנת גרביים:  אמא הוֹרוֹבץ בגלימת-קטיפה אפורה. 

ועל יד השולחן יושבים שניים,  גבר-גוץ רחב-כתפיים וחסון    פניו ידועים מתוך עיתוני-העולם המצויירים, וממולו אשתו:  אשה בלונדית יפה:  לשעבר פירושקה סגאי,  בעלת המכתבים האלמונים. 

ועל השטיח הרך משחק תינוק סגלגל-פּנים כולו חמדה.  הסבתא מדרדרת לו את פקעת-הצמר והוא מרים את רגלו,  בועט בחזקה בכדור-הצמר וצועק את המלה היחידה הידועה לו לעת-עתה מן העולם הגדול: 

"גוֹוּל!”

זהו צ'יבי II. 

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.  

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] צ'יבי – קיצור‑לטף אך גם כינוי‑זלזול של המלה "צ'יבּס", שפירושה פוחח, גונב‑תרנגולות, קונדס.

[2]לקנדס באוֹי:  לתת מכשול, להפּיל ברעה, להרע. 

[3] מגרש כדורגל שנבנה בשנת האלף להיווסד מדינת הונגריה. 

[4] מקור המלה הוא "סרווּס" (עבד בלטינית), עבדך, שהפכה למלת ידידות בין חברים, המדברים זה עם זה בלשון נוכח:  "אתה"

[5] כך במקור.  כנראה חסרה מלה.  [הערת פרויקט בן-יהודה]