בְּסִבְכֵי הַיַּעַר

מרדכי בן-הלל הכהן

לתוכן הענינים

א

אם אתם נוסעים לעיר הפלך לא מפני שיש לכם עסק בה, אלא רק להודע מכל החדשות המתהוות שם, בעולם הגדול, עצתי לכם לבוא רק עד כפר זַפְתִּיָה ולסור אל הפונדק העומד ממש על-יד דרך המלך, מאחורי שדרות-הלִבנֶה, שנטעו עוד בימי מלכותה של קתרינה השניה. מכאן עוד עשרים וחמש פרסאות עד דניפרובסק עיר-הפלך, וחוכר הפונדק, מוטל זפתן, יספר לכם את כל אשר אִוְתה נפשכם לדעת, ויכולים אתם, איפוא, גם להמנע מטלטול-דרך של נסיעה בת שתיים שלוש שעות וגם תקמצו בהוצאות סכום הגון. זפתיה היא התחנה הראשונה בדרך בצאתך מן העיר דניפרובסק והתחנה האחרונה בואך אל עיר-הפלך – ואם תאבה או תמאן, על זפתיה לא תפסח ואל הפונדק תסור. ואף אם שבעתים אתה אץ בלכתך או בשובך, הנה עגלונך לא ירפה ממך וידבר על לבך לסור למוטל, והסוסים בעצמם סרים מן הדרך אל שער הפונדק, וגם אתה סוף-סוף תשמח לחלץ את עצמותיך ולנוח שעתַים בחדר הנקי של הפונדק, והמיחם רותח למוּלך, ורבי מוטל זפתן מפטפט “על דא ועל הא”; ויש אשר תשמע מפיו דברי-חפץ לעניניך ותועלת לך מהם בעסקיך.

מוטל זפתן יודע את כל הנעשה בעיר ובסביבה. אם סרסור להלואות בא בסבך מעילות, שמעל במשך שנים, ופתאום ברח וימלט מן העיר, אז מפי מוטל תדע גם את שמות המלוים והלווים, שנלכדו ונפלו בפח-הנבל, גם את הסכומים האבודים לערך, גם באילו דרכים היה בוחר הפליט להוליך שולל את אלה אשר בטחו בו. מוטל יספר לכם את דבר היער, אשר קנה קוֹליָה רבינזון מאת הנסיכה, את כמות המתנה או השוחד – קראו לזה כחפצכם – אשר קבל האדון, שכנה של הנסיכה, שאומרים עליו, שהוא בידידות חשודה עם הנסיכה... שכר-הסרסרות עלה לאלף ומאתים רובל; מחצה מזה היתה עולה בחלקו של אהרן, מוכס הכפר, ואת המחצית השניה היה מקבל ישראל'קה מלך; והוא זקוק לכסף זה, כי חייב הוא להשליש את הנדוניה לבתו. אבל –הן אנו יודעים את קוליה רבינזון. הוא עמד והודיע, שבעסק זה יש לו עוד סרסור, איזה נחמיה צחקן, קרוב לו מצד אשתו, וגם הוא פקיד עובד ביערותיו; בדה דברים מלבו; לא היה ולא נברא, רק כדי לקפח את שכר-הסרסרות. ואחרי מריבות וקטטות ודין ודברים אצל בוררים ולפני הרב, פסקו לחלק את סכום הסרסרות לשלושה חלקים. וגם את זה סילק קוליה – עשיר נאה זה! – בשטרות שפרעונם חל בסוף הקיץ, לאחר ה”שיוט”, לכשישוב ממורד הדניפר. אבל זה לא כלום – מוסיף מוטל – השטר הוא שטר טוב, והמחותן של ישראל'קה מלך יסכים לקבלו ככסף מזומן.

וכך הולך לו מוטל זפתן ועובר ממעשה זה למשנהו, ממאורע למאורע. בשבתך אל השולן די שתכנס עמו בדברים, אך תפתח לו פה ותזמינו לכוס-תה – וכבר יריק לך מאליו את כל ידיעותיו. בינתים נחו גם הסוסים והגיעה שעתם למלא להם שבולת-שועל; נחת גם אתה מעמל הדרך ואזנך גם קלטה דברים, שלא יזיקו לך כי תדעם: “אין לך דבר, שאין לו שעה”.

– בשבוע שעבר – מספר מוטל, כשהוא עומד ויוצק לך כוס תה – התאכסן אצלי הנסיך מישצ'רסקי. הוא שב מדניפרובסק עם האשה החדשה, שהביא מפטרבורג. לא אשה היא זו, אלא “קונטראקט”; חופה וקדושין לא היו, כי יש לה בעל: גנראל או סגן-מיניסטר, והנסיך לקח אותה ממנו והתקשר עמה בכתב-חוזה אצל נוטריון. קונטראקט ממש. כך הוא עתה המנהג. הוא ימכור עתה את החורשה. כסף יהיה נחוץ לו.”האשה נקנית בכסף” רחלין כבר מסתובב בחצר הנסיך...

ולאחר שעה קלה הוא מוסיף ואומר:

- אבל מה נאמר ומה נדבר על “אודותיהם” אם גם “משלנו “ אינם טובים מהם. הנה יהודה אשכנזי, עורך-הדין, נותן גט-פטורין לאשתו מפני שמצא אחרת נאה הימנה: את בת-דודו. מעשים כאלה אצל נכדיו של רבי דוד'ל...אומרים, שכבר נגמר הדבר, שהחתונה תהיה אפילו מאוחרת קצת... ולא כלום. אין איש חולה ואין מעורר. הכל יודעים זה, הכל מדברים בזה. ספר לי זאת האדון מאקובסקי, ה”פריץ” מיבוֹשת. הוא נסע בשבוע זה לדניפרוֹבסק והתיעץ שמה עם יהודה אשכנזי זה בדבר מכירת היער של חצר-קאזימיר. מאקובסקי הוא “פריץ” עשיר, אבל, כנהוג, כסף אין. מה שקבל במחיר הדגן באביב שעבר כבר נאכל, ועתה אין במה להוציא את תפוחי-האדמה מן התלמים. את היער מיבושת, אמר לו יהודה אשכנזי, אין לו רשות למכור; האחוזה היא של ילדיו הקטנים, ירושה מאמם, והאב הוא אך אפיטרופוס עליהם, ובלי רשות הסינאט אסור למכור את היער. והוא מוכר את היער של חצר-קאזימיר, שהוא מקנת-כספו.

וכעין זה היה בפונדק זפתיה גם היום, בתחילת חודש אלול. בצהרים קרבה אל פתח-הפונדק עגלה רתומה לשלושה סוסים. זאת לא היתה מרכבת-כבוד של ה”פריצים”, אדוני-האחוזות, העשויה ברזל ועור נוצץ ופנסים לה משני עבריה ודוהרת היא על-פני קפיציה הכפופים, כי אם עגלת-צב כולה עץ, עגלת-סוחרים. ובכל זאת העגלה אומרת כבוד ומעידה על בעליה, שהוא אוהב לחיות בטוב ובנעימים. העגלה היתה משוחה בצבע חום על אופניה ועל כל חלקיה, וחוטים לבנים, ישרים ומסולסלים, עוברים בתוך הצבע. משני עברי העגלה כנפים לה ככנפי מרכבות-הכבוד ובקציהן שתי מדרגות קטנות לעלות בהן על העגלה. המושב הוא גבוה וכר-עור מונח עליו לכל ארכו ורחבו, וגם סינר-עור למכסה יש בה ליושב עד למעלה ארכובותיו. סדניה ברזל וגם כעין קפיצים יש לה מאחוריה. רתימת הסוסים כולה עור על רסניהם ומושכותיהם, ובתוך הקשת אשר מעל לראשו של הסוס התיכוני, ה”עיקרי”, היה תלוי גם פעמון מצלצל. הקול יפה לגרש את השעמום בדרך וגם טוב כי יטעו הנוסעים ויחשבו, כי הנה פָקיד-אדון עובר מרחוק, ויפַנו לך את הדרך לצדדין. ובקרבך אל העיר קושר העגלון את זוג-הפעמון – ונדם קולו והיה כלא היה. שלושת הסוסים כולם כאחד טובים. אמנם, אין הם מן המיוחסים, הורתם ולידתם לא בבית-גדוּל-סוסים, ו”פריצים” לא יתפארו בהם; אבל כולם במבחר שנותיהם, חזותם רחבה ואחוריהם מלאים, רגליהם רגל ישרה באין כל מגרעת בהן, ושתים-עשרה, חמש-עשרה פרסאות בשעה יעברו מבלי אשר ייעפו וזיעה לא תכסה את בשרם. ואם אץ אתה בדרך לשוב הביתה, או יקרך מקרה למהר ארחך כדי להקדים את המתחרה בך, או כי נוסע אתה בחודש האביב הרוסי והעגלה חוצה בוץ ורפש, אזי בטח-נא בסוסים האלה ולא יכזבו: בעתך תבוא למחוז-חפצך ועגלתך בבוץ לא תשקע. ואף העגלון חזותו מוכיחה עליו, שאינו מאכרי המקום, ילידי רוסיה הלבנה, הכחושים והצנומים, קצרי-הקומה ולבושי-הסחבות ונעולי נעלי-הגומי. זהו רכב כדבעי, חסון כאלון וגמיש בתנועותיו, מסתפר קומי וטבעת-כסף בתנוך-אזנו, והוא הנוהג בסוסים ומדריכם בדברים של טעם, אף גם יאכילם לשובע, והם אצלו תמיד בריאים ושלמים, רעמותיהם סרוקות ושער-זנבותיהם קשור בעניבה. כל עין רואה את הַשְּׁלִישִיָּה עם העגלה הזאת ועם העגלון היושב על דוכנו תאמר: אך זאת עגלת אחד הסוחרים העשירים אשר באחת מערי רוסיה הפנימית בפלכי קורסק או אורוֹל.

ואף אמנם האיש, אשר ירד מן העגלה, קבל את חנוכו המסחרי בסביבה של הפלכים האמורים. אלתר זיסקינד הוא בנו היחיד של מרדכי זיסקינד. שנים עשרות ישב האב בערי רוסיה הפנימית, במקום אשר נשא משרה אצל הקבלנים מאחינו על-יד בנין דרך-המלך, כביש-האבנים ומסילות-הברזל. משפחת-זיסקינד נשארה, אמנם, כל הזמן לשבת בעיירתו, עיר-מחוז קטנה בפלך קברותים, וכאשר גדל אלתר בנו היחיד, והאב ראה ונוכח, שאין התורה והלמודים נקלטים בבנו, לקחו אליו וידריכהו בפקודות-משרתו ויחנכהו במסחר ובעבודה. וכאשר כלו בניני המסילות, ומרדכי זיסקינד בדק ומצא והנה הונו רב לו בעיירתו להנחילו כבוד עשירים, שב אל מקום מגורי-משפחתו ויתאזרח שם, ויבנה לו בית, ויהי לסוחר-יער. המוציא והמביא היה הבן היחיד, אלתר, שכבר נשא לו אשה והוליד בנים. אלתר הוא הקונה את היערות מאת אדוני האחוזות, הוא, המכלכל את חטיבת העצים והובלתם אל חופי-הנהרות, הוא המנצח על מהלך הרפסודות והמצוה על פקידיו עושי-דברו, הוא גם המוכר אדנים לפקידות מסילות-הברזל והוא גם הנוסע בחדשי הקיץ לערי-הדרום במורד-הדניפר למכור את הסחורה. אפס את כתבי-החוזה למקנה היערות ואת שטרי-החוב מאת הסוחרים הוא כותב על שם האב, מרדכי זיסקינד – משום כבוד-אב. אלתר זיסקינד הוא עתה כבן שלושים וחמש, קצר-קומה, אך מבנה-גופו איתן, תוי-פניו ישרים, אודם קל מכסה את קצות לחייו ממעל ונכון הוא תמיד לקבלך בסבר פנים יפות. הוא יודע את ערכו, ערך סוחר, שחותמו בטוח וכתבו נאמן, אבל גם יודע ומכיר הוא את ערך יחוסו, שאינו רב מאוד, כי על-כן אינו סוחר-בן-סוחר, והוא נוח לבריות ומקדים בשלום כל מכיריו. לא רבה ולא גדולה השכלתו ועם דקדוקי השפה הרוסית ריב לו בכל אשר יכתוב, אבל לשונו ממהרת לדבר, מלים ופתגמים לא יחסרו לו, ומבטא-שפתיו צח ובהיר. בגדיו עליו תמיד נקיים וטובים, מקלו – תפארה ושמשיתו הגונה, נתונים בדרך בתוך כיס מיוחד, וצקלונו וחבילות חפציו מעשה-עור מחוץ למדינה.

– שלום עליכם, רבי מוטל, – אמר אלתר זיסקינד בבואו הביתה.

– עליכם שלום, רבי אלתר, – ענה בעל-הבית – האח, למעלתו מגיע “שלום-עליכם” מיוחד ומהודר: הן מעלתו שב מדרך רחוקה – מן הדרום, מן המורד.

– כן, שבתי עוד בראשית השבוע שעבר, – אמר אלתר בקצת גאוה, לאמור: ראה, איך אני מהיר לגמור את עסקי.

– אמרי אינשי: אם במהרה, אזי גם בטובה.

– ברוך-השם, – אמר אלתר.

– כן, שמעתי, – אמר מוטל – השנה היתה שנת-ברכה. הן יבול כזה, אומרים, לא היה שנים רבות. קבלו, אמנם, גם מחירים טובים. אולם חוששני, שהכסף לא ישאר בידי הסוחרים, כי אם אל ידי ה”פריצים”, אדוני-היערות, יבוא. כבר מסתובבים הסרסורים וכבר אצים-רצים הסוחרים לקנות יערות בכל מחיר.

– כבר? – שאל זיסקינד בתמהון.

– מטעם הזלדוביצים בודקים את יערות-הממשלה זה כשני שבועות. משה-ליב “יקטן” לן אצלי בשבוע שעבר. את משרתו אצל אברהם-חיים קניגסברג כבר עזב, או שלחו אותו – דברים בגו... והוא נספח עוד פעם אל אחת הכהונות אצל הזלדוביצים. הוא עובר וסוקר את היער, וגם לקח שני שומרי-יער מבני זפתיה שלי להלוך עמהם. הם סופרים עתה את החורשה הקרובה פה. עד השבת יגמורו.

– יערות-הממשלה אינם חביבים עלי, – אמר זיסקינד כדי להראות, שאין דברים אלו מעניינים אותו, ומוטב שמוטל ימצא לו שיחה אחרת – אין הברכה מצויה, רבי מוטל, בדבר המדוד והמנוי והקצוב. והממשלה הלא מודדת וסופרת כל עץ ושוקלת כל ענף קודם שתכריז על המכירה בתוך יערותיה.

– גם מאקובסקי מוכר את היער שלו, – מספר מוטל כמו לתומו.

– את זה שעל הנהר פרוניה?

– לא. עוד ירחק הזמן, שבו יוכל למכור את זה. עליו יש שעבודים ועקולים; מעשה באפיטרופסים וביתומים. עתה הוא מוכר את היער מן האחוזה שלו, שעל נהר-סוֹז'.

– וכמה שם? – שאל זיסקינד.

– כאלף דיסיאטין, – אמר מוטל – כמדומני, כך. ההובלה אל החוף קרובה; כחמש פרסאות המרחק הגדול ביותר. ליזר היבָשתי, חוכרו של מאקובסקי, הוא עתה בדניפרובסק. האדון שלח אותו למצוא כסף. בודאי יפנה אל המקום, שהכל פונים אליו, – אל שלמה הלוי. “מסכן” זה צריך למלא צרכי-כל.

אלתר זיסקינד חשב רגעים אחדים. אל השולחן כבר הביאה בתו של מוטל את המיחם. מוטל שאל את אלתר, אם יש לו תה וסוכר משלו, או יצוה והוא יגיש.

– תן משלך, רבי מוטל, – ענה זיסקינד – וקח-נא כוס גם בשבילך. משעמם לשתות יחידי.

– ושלמה הלוי – שאל זיסקינד את מוטל אחרי שתותם כוסות אחדות – האם יושב הוא כל הקיץ בתוך העיר? הן מן האביב לא הייתי בדניפרובסק וכשלושה חדשים עשיתי בדרום, ואינני יודע את הנעשה. אולי הלך לחוץ-לארץ?

– לא, לא נסע. גדולה היתה תאותה של האשה החדשה למשכו למקום המרחצאות החמים. הלא היא ילידת המקומות ההם. ובן שבעים, כשלוקח בתולה, צריך היה למלא את חפצה. ואולם שלמה הלוי הוא שלמה הלוי לעולם, וכאז כן עתה הוא קמצן נהרג על שוה פרוטה. ובכל זאת – להפטר בלא כלום אי-אפשר היה לו; יצאו מן העיר לגור במעון-קיץ, כחמש פרסאות מן העיר.

מוטל הפסיק שעה קלה, ואחר-כך כמו הרשה לעצמו לשאול:

האם גם על אדוני להתראות עתה עם שלמה הלוי?

בשאלה זו היה אבק של תמהון. שלמה הלוי היה אחד מן העשירים בפלך, מלוה ברבית, והאדונים בעלי-האחוזות והסוחרים הגדולים, ביחוד סוחרי-היער, היו תמיד מבעלי-חובותיו, משכימים ומעריבים לפתחו, לבקש הלואה או להאריך להם את מועדי-התשלומים. בעונה זו, בסוף-הקיץ, סוחרי-היער משלמים את חובותיהם, וסימן לא-יפה הוא לסוחר-יער, אם גם לאחר גמר השיוט ולאחר שהרפסודות נמכרו בערי-המורד הוא זקוק לדחות את תשלום-חובותיו, ואף כי לבקש הלואות חדשות. מוטל ידע את מצבו הטוב של אלתר זיסקינד, ומשתוקק היה לדעת פשר-דבר, למה ועל מה הולך עתה זיסקינד אל שלמה הלוי.

אלתר זיסקינד הבין את הרמז שבשאלה זו, וגם לא רצה, שתשאר בלבו של מוטל זפתן מחשבה רעה, השערה לא נכונה, ויאמר:

– כן, אני נוסע עתה רק אל שלמה הלוי. מן הדרום שבתי וצרור הכסף, מחיר רפסודותי, בידי עד אחר החגים, כפי השערתי, יערות חדשים לא אקנה; אני איני מן הלהוטים והנמהרים. ונוסע אני לדניפרובסק לשלם את חובותי לשלמה הלוי. חס אני על הרבית. למה יהיה הכסף מונח אצלי? – יהיה שלו לפניו. הוא בודאי ירגז – הוסיף זיסקינד בחיוך קל, שיש בו מעין גאוה של הכרת-ערכו: הנה תחת לשמוח , כשמשלמים לו את הכסף, המלוה עוד רוגז וכועס, כי על-כן בטוח האיש מאוד – אבל ירגז לו – ואנוכי לא אשלם רבית, אם הכסף מונח בידי באין צורך בו.

– בודאי, – הסכים מוטל – למה לשלם רבית באין צורך בכסף? – הן זהו נשך, כלומר נושך ומוצץ בין ביום ובין בלילה. אתה ישן – והרבית הולכת ומתרבה, צומחת וגדֶלה. הה, לולא

הנשך!... – גמר מוטל באנחה קלה. הוא זכר את ה”הטבה”, שהוא נותן לסוחר הפשתן בעד מאתים הרובל, שלקח ממנו בראשית הקיץ על-מנת להשיב בפשתן במחיר השוק פחות חצי רובל מכל “בֶּרקוֹבֶץ” *

כך הלכה ונמשכה לה השיחה בין אלתר זיסקינד ובין מוטל זפתן. אלתר השיג ידיעות מועילות בשבילו. שער-היערות עולה, ואם כי עוד טרם שבו הסוחרים מן המורד, בכל זאת כבר סוקרים ובודקים פה יערות למקנה. צריכים, איפוא, לבלי לדחות את המשא-ומתן עם ואסילבסקי בדבר היער שלו. שלמה הלוי יוכל לעזור לו, כי על-כן הוא נושה בו הרבה כסף. הנה הזלדוביצים אומרים לקנות “חלקים” מיערות הממשלה, ואם כן הם לא עוד יתחרו בו, בזיסקינד, במקנה-היער אצל ואסיליבסקי. טוב היה, אילו נודע לו מאת אנשיהם מספר העצים כפי הערכתם. זה אפשר. הוא ישלח את משה-ליב “יקטן” לסקור יער אחר, ואז יוכל להודע ממנו על-דבר ה”רשימה” ומספר העצים ביער ואסִיליַבסקי. “יקטן” יקח עשרה רובל ויתן לו את הרשימה... גם יער זה של מאקובסקי צריך עיון. מאקובסקי הוא מן האדונים, שלא ירבו במחיר יערותיהם. והיער הוא על נהר-סוז' במורד, במקום שמשם אפשר לשוט גם עד חֶרסון. אמנם, אין הוא אוהב את חרסון, את כל הסכנה הגדולה הכרוכה במפרצי הסלעים-ה”ספים” שעל-יד אשדות-הדניפר. אבל הן אפשר למכור את הסחורה על הנמל לאחר, ואינם דומים המחירים בנמל חרסון למחירים בנמל סתם.

זיסקינד גמר במחשבות אלו את משתה התה ויצא החוצה לראות את שלום הסוסים. אלה כבר אכלו את השחת והעגלון גם נתן להם את מנתם בשבולת-שועל. הסוסים אוכלים לתיאבון, אינם מוציאים את ראשיהם מתוך אמתחותיהם. זיסקינד העביר את ידו על חלקת אחוריהם, והסוס התיכוני, ה”עיקרי”, השמיע קול נחרה. עוד חצי-שעה והסוסים גמרו את אכילתם, והוא צוה על העגלון לרתום. רוצה היה לבוא העירה עוד לפנות ערב.

ברעש ובצלצול הפעמון הקריב העגלון את המרכבה רתומה אל ה”שלישיה” הטובה והשבעה, ואלתר זיסקינד יצא מעדנות לעלות אל העגלה. מוטל זפתן הלך לשלח את אורחו ויעמוד עד עלותו אל העגלה.

– ואת הדלי איפה שמת? – שאל מוטל את העגלון.

– במסדרון, במקום אשר לקחתי, – ענה העגלון.

וכאשר עלה זיסקינד והתישב על מקומו בהרחבה פנה אל מוטל כלאחר-יד, כאילו אין זה בשבילו חשוב ביותר לדעת:

– והיכן אפשר יהיה למצוא בדניפרובסק את ליזר היבשתי, זה אשר אמרת, כי שלח אותו מאקובסקי שמה?

– חושב אני, שבביתו של יצחק מאחוב. תמיד הוא מתאכסן אצלו. הם גם קצת מחותנים, מפני שאחיו של ליזר...

ומוטל היה מוכן לספר לזיסקינד את סדר היחוס והחתון של ליזר יבשתי ויצחק מאחוב. אך זיסקינד נגע בקצה אצבעותיו בגב העגלון, הלז שרק אל סוסיו – והעגלה ניתקה ממקומה.

ב

שב מן הדרום גם אברהם-חיים קניגסברג.

יש סוחרי-יער, שזה דרכם לאחר שבת בערי מורד-הדניפר כל חדשי הקיץ, וגם אלה לא יספיקו להם והם נשארים עד “בחצוצרות”, שומעים את התקיעות של ראש-השנה בקרימנצ'וג או ביקאטרינוסלאב, וגם את חג הסוכות יחוגו במורד. אלה הם, על-פי-רוב, הסוחרים, שרפסודותיהם לא “מעור אחד”: כל מין ומין קשור בפני עצמו והמרישים הם “עקודים, נקודים וברודים”, וגם טיב הסחורה שלהם מוטל בספק: או דקים העצים בגזעיהם, או שנתגלתה עקמומית קטנה בקורה, או מקומות-הענפים מרובים, או– שהוטל בהם מעט רקבון, לא עלינו... ויש גם מיני סוחרים, שבכלל אוהבים הם לעמוד על המקח יובל שנים, מחפשים בנרות לצוד בחרמם קונים בלתי-בקיאים ביותר, מיושבי התחנות הרחוקות שבפנים ביסאראביה או בהרי-קרים, ובחשבונותיהם עם קוניהם הם נהרגים על שוה פרוטה, על הארכת זמן השטר בעשרה-עשרים יום נגד המדובר. אלה הם תמיד האחרונים לעזוב את ערי-הדרום. – באלה לא היה מעולם חלקו של אברהם-חיים קניגסברג. סוחר בן סוחר היה, וגם חותנו היה סוחר-יערות, והוא לא היה מביא מעולם אל המורד סחורה פגומה, וגם איש-קטנות לא היה בחשבונותיו. כל סחרה של עיירת-מולדתו הוא במקצוע היערות וממנו לחם תושביה נמצא, ואת ידיעותיו במסחר זה ספג, כמו שאומרים, עם חלב-אמו. גם בילדותו היה פוסק ממשנתו והיה נוסע לפרקים עם אביו אל היערות לראות בעבודה, ובבחרותו כבר ידע והבין במסחר-היער כאחד הסוחרים. כשרונותיו הטובים ומזגו הנוח הטו את לבות האנשים אליו, והיה רצוי לאֶחיו וחביב גם על הנכרים מכיריו. הוא היה מן הראשונים למכור את סחורתו, לגמור את חשבונותיו עם הקונים ולקבל מהם את הכסף ואת השטרות, כולם או מקצתם, לעזוב את הנגב ולשוב לביתו.

גם בשנה זו השתדל אברהם-חיים לשוב בעוד מועד, אחד מן הראשונים, לביתו. אמנם היתה השנה שנת-פרנסה וסוחרי-היער ראו ברכה בעמלם, בקחתם בערי-המורד מחירים טובים, וגם תנאי-התשלומים נוחים היו. ואולם ברכה זו פסחה כמעט על פתחו של אברהם-חיים קניגסברג. הונו לא היה גדול מעולם, ועל-כן היה עושה את עסקיו תמיד בשותפות עם קרוביו, בני משפחת אשתו, שהעריכו כראוי את כשרונותיו הטובים, מרצו וידיעותיו, ואולם שותפות זו היתה תמיד משביעה אותו מרורים. כשהיתה מגעת, לאחר גמר השיוט, שעת החשבונות בין השותפים, היה יום צרה וחשכה לאברהם-חיים. שותפיו לא היו בקיאים גדולים במסחר-היער, אבל תחת זה היו מומחים לחשבונות וצרופי הרבית וצרופי-צרופיהם. ולסוף היה אברהם-חיים, שעליו היו כל הטורח והמשא והריב של העסק, יוצא וידיו על ראשו וצרורו נקוב. היו מתחילים דברי-ריבות, טענות ותביעות, היו הולכים גם אל הרב, שגם הוא היה ממשפחת אשתו, ולבסוף היה הדבר נגמר ב”רוגז” – אך לזמן קצר. עונת-החשבונות היתה חלה תמיד בחודש האסיף, בימי-החגים, “זמן שמחתנו”, והאשה אי-אפשר לה שלא תבקר בחג את אחיה וקרוביה, וגם אברהם-חיים היה נעתר ללכת עמה: מה שאבד אבד, אליו לא ישוב עוד, ומה יתן לו ומה יוסיף לו הרוגז, ולמה לשמח לב מקנאים בשנאת-משפחה? – אך סוף-סוף החליט לחדול מכל השותפים האלה והתחיל עוסק במסחר לבדו. היער, אשר קנה באסיף שעבר, צריך היה להביא לו ברכה, אולי גם מרובה. איכות-הקורות היתה לא רעה. אם כי היער נמצא במעלה-הדניפר, במקום שהיערות אינם מהוללים בטיבם כלל. מספר-העצים גדול עוד יותר מכפי שהעריכו בעת הסקירה והבדיקה, וגם שכר ההובלה מן היער אל הנמל לא עלה יותר מכפי שחשב. ואולם הוא נכשל בנמל, אשר בחר להוביל שמה את קורותיו. היו לפניו נמלים שונים: נמל אחד על הגבעות, קרוב לשפת-הנהר, ואולם רחוק מעט מגבולות-היער, ונמל קרוב, באחו; הוא בחר את האחרון. שטף הנהר באביב מגיע תמיד עד האחו והמים מכסים את כולו והיה למי-שיחו, ואז ירומו העצים ויצופו על פני המים, ויקשרום בעגילי ערבות לחות ויעשו אותם דוברות ויביאום אל תעלת הנהר ושטפו פנימה. אבל גשמי האביב בשנה זו המסו את הקרח במרומי סמולנסק עד מהרה. המים שטפו וגאו פתאום, וכאשר מהרו לעלות כן מהרו לרדת וילכו הלוך וחסור.

ועד שפקידיו ומשולחיו של אברהם-חיים קניגסברג עושים את כל התכונה הרבה לקשירת הדוברות ואת כל המלאכה הגדולה במים רבים – והנה קטנו המים מאוד, וחלק גדול מן הסחורה נשאר על האחו בתוך הבצות. ורב היה העמל, וגדולים היו גם סכומי-הכסף, אשר הוציא משה-ליב “יקטן” המשולח הראשי, עד אשר נמצאו כל הקורות, שהיו סבוכות בערבות-האחו, ועד אשר הובאו אל שטף-הנהר. ההוצאות היתרות האלו אכלו חלק הגון מן הריוח, שהיה נשקף לקניגסברג מעסק זה. ובחורף שעבר היה אברהם-חיים זקוק לכסף. על-פי כתב-החוזה היה חייב לשלם לאדון היער חצי הכסף בימי הסתיו, עם ראשית החטיבה, ואת מחציתו השניה בראשית האביב, קודם קשירתן של הרפסודות, ורשות היתה לאדון-היער לעכב את העבודה, אם לא ישמרו את מועדי-התשלומים. והנה את החטיבה אפשר להשהות ימים וגם שבועות; אולם את הקשירה אי-אפשר לדחות אף ליום, אף לשעה, כי הלא האביב עובר מהרה. בכגון זה אין סומכין על השערות ואומדנות ומעשי-נסים; ואברהם-חיים, כסוחר בקי ומנוסה, דאג בעוד מועד להכין את הכסף הנחוץ לתשלום המחצה השניה. עוד בימי שוק ה”קונטראקטים” נסע קיובה, וימכור שם אדנים למסילת-הברזל ועוד מינים שונים על-מנת לספקם בקיץ הבא, ויקח סכום הגון מאת הקונים כדמי-קדימה. בשעתו מכר, אמנם, ב”מקח השוה”, כפי השער אז, וכמו שמוכרים בקבלת דמי-קדימה מראשית החורף, אבל עתה, כשעלו המחירים, יוצא שהוא מכר בזול.

הנה כי כן נהנה אברהם-חיים קניגסברג אך מעט מן הברכה הרבה של המחירים הטובים בשנה זו – רק משארית הסחורה שנשארה בידו בלתי-מכורה מראש. הוא נכשל גם במשולחו הראשי, במשה-ליב “יקטן”. הכנוי “יקטן” ניתן לו מאת האכרים בני רוסיה הקטנה, מוליכי הרפסודות והמנצחים על הפועלים והמלחים – בלשון סגי-נהור, כי היה גבה-קומה ורחב-כתפים, ושמו זה נשאר לו בקהל-הסוחרים. זה היה משולח-יער בקי ורגיל, זריז וחרוץ. שבילי היער שהיה עובר בו היו נהירים לו כשבילי עיירתו הקטנה, ועינו היתה פקוחה על כל העבודה שתהיה בסדר ובמשטר, הכל בזמנו ועל מקומו, – “בריה”, שבאלף לא יבטל. אבל – בעניני-כספים לא היה נאמן. “אצבעות חלולות לו”, היו אומרים עליו... בעולם-הסוחרים ידעו זאת, ידעו את מעלותיו וגם את “מחלתו” זו. ידע זאת גם אברהם-חיים קניגסברג. ובכל זאת נתן לו את המשרה ביער החדש אשר קנה. היער היה, כאמור, במעלה-הדניפר, וצריך היה שם לפקיד זריז בכל דבר ומלא מרץ להוביל ממרחק זה את הרפסודות ולהספיק להביאן בעוד מועד לערי-הדרום. עוד זאת: הסביבה של היער היתה קרובה לרכבת, ורבה היתה הדאגה, פן לא יספיק מספר העגלות שבמקום גם להובלת משא אל התחנות וגם להובלת הקורות מן היער, ודרוש היה כשרון מיוחד להטות את לבותיהם של האכרים, שיבכרו את העבודה ביער על-פני הובלת משא לרכבת. למשה-ליב יקטן, אשר ידע להתהלך עם האכרים ולהקריב מנחה למי שצריך, היה כשרון זה. וקניגסברג לא פחד רבה מפני “מחלתו” של משה-ליב, כי לא כשאר הסוחרים הוא אברהם-חיים. רוב סוחרי-היער הם עשירים בני-עשירים, ואת תכונת העסק אין הם יודעים ואינם מבינים, ואף אינם יודעים להבחין בין אורן לאשוח; משולח בלתי-נאמן עושה בעסקיהם כאדם העושה בשלו. לא כן אברהם-חיים. הוא בעצמו בקי בכל פרטיו של עסק-היער, יודע ומכיר את התנאים ואת כל המחירים, את פרטי ההוצאות וההכנסות, וממנו לא יפלא כל דבר. הוא יודע לבדוק חשבונות כאלה, יודע לקרוא גם בין המספרים ומיד הוא מכיר את מקום-התורפה של החשבון. אותו לא ירמה משה-ליב אף בפרוטה. אבל – טעה. הנה קפץ עליו האביב הרע שעבר וכל המאורעות לרגלי רדת-המים עמו. בשנים כתקונן ובהוצאות רגילות יכול היה סוחר כאברהם-חיים לשמור את עקבותיו של משה-ליב ולתפשו בכף בכל מעילה ובכל גניבה קטנה או גדולה. אבל איזו הדרך יוכל לשמרו במקרה של אסון, כאשר הגיחה עליו פתאום קטאסטרופה זו של האביב שעבר? איך לבדוק את החשבונות, אם בכל יום יוצאים פועלים לעשרות ומתפזרים על-פני כל גיא ובצה ואחו להציל את הקורות השטות כמו אין אדונים להן, אם כל רכושך פזור על פני מים רבים, והסכומים יוצאים בשבע דרכים וכל החשבונות נמחקים ומיטשטשים? – ואז היה באמת כר נרחב למשה-ליב לשלוח ולגנוב דיו. והוצאות השיוט עלו למעלה ראש. משה-ליב הציג את אדוניו ככלי ריק. ולולא המחירים הטובים שהביאו לו העצים שנשארו בידו, ובכלל לולא היער, שנקנה מבתחילה בזול ובתנאים טובים – כי אז היה זה משה-ליב מביאו עד הרס, חלילה...

אברהם-חיים קניגסברג זכר את המאורע האחרון, את אשר עשה למשה-ליב “יקטן”, ולא יכול להתאפק מצחוק קל. “שלמתי לנבל כגמולו”! – אמר לנפשו.

הדבר היה בקיץ שעבר. אחרי עמל ונדודים והוצאות מרובות מאוד הביא משה-ליב סוף-סוף את פלוגת הרפסודות עד קרימנצ'וג ויחן שם. בעיר זו החליט אברהם-חיים למכור את שארית הפליטה אשר לו. בעמל רב עלה בידו להשיג את הסכומים הדרושים לפטורי הפועלים ויתנם על יד משולחו לגמור את החשבונות. בעל הרפסודות התישב במלון בעיר להשתדל במכירת סחורתו, לשאת ולתת עם סרסורים ולצפות לקונים, ומשה-ליב נשאר לשבת באוהל-העצים שעל הרפסודות כדי לפקח עליהם עד לאחר מכירתם ומסירתם לקוניהם. מצבו של אברהם-חיים היה דחוק מאוד. כבר הגיע הזמן לשלוח כסף הביתה, והקונים עוד טרם ימהרו לקנות. בינתים הגיעו ימי “בין-המצרים”, שלושת השבועות שבין שבעה-עשר בתמוז ותשעה באב, וכנהוג, נמנעו הקונים והמוכרים לגמור משא-ומתן בימי-אבל אלה, וכל אחד חכה: אולי יתרפס השני... משה-ליב יקטן היה בא העירה לעתים קרובות לשאול את אדוניו אילו שאלות, ובאותו מעמד היה גם תובע מקניגסברג את משכורתו. התביעות היו, כמובן, בנימוס, כמזכיר. המשולח היה מתאונן לפניו, שקבל מכתבים מרים מאת אשתו, שאין לה, כביכול, לפרנסתה ולתשלום שכר-למוד; והוא מתחנן ומבקש לתת לו את משכורת החודש הזה, להיטיב עמו ולתת לו, לכל הפחות, במקום שלושים – עשרה רובל, וישלח לאשתו ולא תסבול מחסור. כה היה משה-ליב משתדל ומתפלל אל אדוניו, עד אשר ראה זה בעניו ונעתר לו והשיג בשבילו את הסך אשר ביקש.

הדבר היה ביום שבת-חזון. אברהם-חיים יצא מן המלון לטייל מעט, בכונה תחילה להגיע גם אל שפת הנהר, למקום שרפסודותיו עומדות על עוגניהן. ימים אלו יבואו סוחרים לראות את הסחורה, והוא צריך למסור את פקודותיו למשה-ליב בנידון זה. הוא בא ונכנס אל האוהל הרחב, הבנוי למשכן המשולחים לעונת-השיוט. במסדרון האוהל מצא את הנער, משרת-האוהל ושומרו. הלה סיפר כי משה-ליב הלך זה עתה העירה לשמוע דרשה בבית-הכנסת, והוסיף:

– אולי רוצה האדון בכוס תה, המיחם עדיין רותח.

– כוס תה לא תזיק – ענה בעל הרפסודות ויבוא אל האוהל פנימה.

האוהל היה מסודר. אל צד החלון היחידי עמד שולחן קטן צמוד אל הכותל בווי-ברזל דקים. בשני כסאות-עץ ומטת-ברזל פשוטה נגמר סדר הרהיטים באוהל. בפנה מימין, מחצי הכותל ולמעלה, היתה אצטבה קטנה, ועליה עמדו כוסות, קערות, בקבוק יין-שרף, קופסאות של פח לסוכר ולתה, אמת-מדה כפולה, וחפצים בדומה להם, שיש בהם צורך למאכלו ולמשתהו של יושב באוהל ישיבת-קבע, ישיבה של חדשים אחדים, כל ימי-השיוט. על האצטבה עמדו גם ספרים אחדים: סידור, חומש, מחברת בלי כריכה של מעשיות ביהודית-אשכנזית. על מסמר מעל המטה היה תלוי תיק של טלית-ותפלין. מתחת למטה עמד ארגז בינוני, סגור.

קנגיסברג פקד את האוהל לא בפעם הראשונה וכל חדש לא היה שם בשבילו, ואילולא התה ממיחם רותח, שיש לו טעם-לשבח מיוחד ביום השבת, ובפרט ביום קיץ-חם, אולי גם לא היה סר האוהלה והיה שב על עקביו, אחרי שאת משה-ליב לא מצא. בהתבוננו אל הנמצא באוהל עלתה בדעתו, כי החיים פה, באוהל, אינם גרועים מן החיים בחדר-מלונו, בתוך העיר המלאה שאון ואבק, שהנער המשרת בו הוא עצלן וחצוף ואינו בוש לבוא בהצעותיו הנבזות לפני אנשים בעלי צורה ואבות-משפחה, וגם נוטל תרומה גדולה מכל אשר יעבור דרך אצבעותיו. ובכמה כסף עולים החיים במלון! פה, באוהל, אדון אתה לעצמך, הנער ישרת אותך לבדך, יבשל את כל אשר תאוה נפשך ולא את הנעים לחיך הגברת הטַבָּחית. הדגים על שפת הנהר כנפשך שבעך; מן הכפר הקרוב יביאו תרנגולות וביצים וחלב. “וגם המזג לא יחסר” – אמר אברהם-חיים כאשר ראה את הבקבוק על האצטבה.

עיני קניגסברג נתקלו בארגז שמתחת למטה. הוא יודע, שבתוך ארגז זה מונחים תמיד החפצים של המשולח, הטעונים שמירה מעולה: הלבנים, התעודות של הרפסודות, תעודות-המסע של המלחים, פנקס-החשבונות וגם ה”מציאות”, שהמשולח קונה בדרך להביא מנחה לאשתו מן השיוט. ובלבו של אברהם-חיים באה תאוה לראות את הנמצא בארגז, לדעת את מצפוניו. אבל – הארגז נעול... הוא הרגיש בכל גנותה של המדה להתאוות לגלות מה שאחר רוצה להסתיר; רבינו גרשום מאור-הגולה הטיל חרם אף על מי שקורא מכתבים בלי רשות בעליהם. ואולם הוא הצדיק את חפצו הפעם, כי על-כן משה-ליב פקידו הוא וממונה על רכושו, ובכן הזכות בידו להוכח עד כמה שומר-אמונים הוא, ובפרט שהכל מרננים אחר משה-ליב בנידון זה...פתאום ראה מפתח קטן מונח מתחת לסידור, ויפתח בו את הארגז. בארגז היו לבנים, מטפחת-משי חדשה של נשים, חתיכות-ארג שונות; בתוך תיק קטן מצא עגילי-זהב חדשים, וגם שעון-כסף קטן נתון בכיס של בד. אלה נקנו בקיוב, כפי הנראה מכתובת-המחסן. בקרקע הארגז מששה ידו ספר עבה – ויוציאהו והנה הוא “חוק-לישראל”. ואך פתח את מכסהו – והנה הוציא מתוכו מכתבים כתובים יהודית-אשכנזית מאת אשתו של משה-ליב אליו. האשה מודיעה לבעלה, שקבלה את הסכום של חמש מאות רובל, ששלח לה מקיוב; שפנחס הטוחן הביא לה את ההלואה סך שלוש מאות רובל בצרוף עשרים וששה רובל רבית; שישתדל למהר ולבוא הביתה, כי כתריאל החנוני, אומרים בעיר, חושב מחשבות על אמריקה ו”ארבע מאות הרובל שלנו, הנמצאים אצלו, בוכים”...

דמי אברהם-חיים רתחו בקרבו למקרא המכתבים האלה. “נבל שכזה! מוריד דמעות כתנין, שאין לחם בביתו!”... הוא פתח לתומו את הספר אשר בידו – והנה בין דפי הספר מונחים חמשה שטרות, מאה רובל כל אחד!...

בן-רגע לקח קניגסברג את הכסף אשר מצא ושם בכיסו, מהר לסגור את הארגז והשיב את המפתח למקומו. בחפזון גמע את כוס התה שהצטנן ומהר לעזוב את האוהל. הוא טרם ידע את אשר עליו לעשות, איך יתראה עם משה-ליב, מה ידבר עמו. אך רגע לא היה מסופק, שהכסף שמצא – כספו הוא. ובכל זאת, הרגיש, כי עתה, ברגע זה, אינו יכול, אינו רוצה להפגש עמו, – לא פה, בתוך האוהל, ולא בדרך על-פני חוץ. “בוקר – ואדע אשר אעשה” – אמר לנפשו ויאחז בארחות עקלקלות לשוב אל מלונו.

כבר היה ערב בעת אשר שב משה-ליב אל משכנו, האוהלה. הנער המשרת הודיעו, כי היה בזה האדון, אשר שאל על-אודותיו וגם תה שתה בתוך האוהל. משה-ליב נבעת מעט וצר היה לו על אשר לא מְצָאוֹ האדון. לבו ניבא לו רעות. הוא חקר ודרש את הנער משרתו על מעשי האדון בתוך האוהל פנימה.

– הגשתי לו כוס תה, והוא סגר את הדלת בעדו. חיפש איזה דבר, איזה ספר עלעל...– ענה המשרת.

משה-ליב היה נבוך מאוד. הוא לקח את המפתח מעל האצטבה ויפתח את הארגז. ומיד הכיר, כי ידים זרות מששו פה... עד מהרה הוציא מתחתית הארגז את ה”חוק-לישראל” והנה – יום אתמול כי יעבור: הכסף איננו!...

משה-ליב הבין כרגע, כי יד אדוניו בזה. הוא ידע והכיר את אברהם-חיים קניגסברג, שהוא איש חכם ונבון-דבר, ויש אשר ממנו לא יפלא גם כל דְבַר ערמה ומזמה. מה לעשות? – ללכת אליו מיד אל המלון ולשאול אותו על זה? אבל מה יענה ומה ישיב לו, אם הלז ישאלהו: ומאין לך הכסף הזה? – אמנם, הוא יכול לבדות ולאמור, שאחד ממכיריו, מאָחיו המשולחים, הפקיד בידו את הכסף; ואולם הן לא את איש כאברהם-חיים אפשר להוליך שלל בבדויות, ובפרט שהכסף בידו, ואם ירצה הלא יכול הוא לאמור; לא היו דברים מעולם, לא חפשתי בארגזך ולא מצאתי. ובכלל, אם כך יעשה, הלא יתפרסם הדבר, ואז מי יודע מה יאמרו הבריות, איך ישפטו הם בדבר זה?...”נראה מה יהיה מחר” – החליט משה-ליב. כל הלילה התהפך על משכבו, בלי דעת איך לצאת מן המצר, אשר בא לו.

– עסק ביש! – אמר משה-ליב לנפשו ממחרת הבוקר –

אבד צרורי, ואין המתים שבים מבית-הקברות. מה לעשות? – שתיקה יפה, – וחסל! – החליט משה-ליב.

עברו שנים-שלושה ימים ואברהם-חיים קניגסברג שלח את בריל קוליק, מי שהיה משולחו לפני שנתים, אל מקום רפסודותיו ומכתב נתן בידו אל משה-ליב למסור ליד קוּליק את הרפסודות ואת התעודות ואת כל מכשירי-השיוט. “ומה שנוגע לחשבון שלנו – נגמור אותו בשובי מן המורד, אם-ירצה-השם”. משה-ליב לא הוציא אף תלונה קטנה מפיו, לא התאונן על שמפטרים אותו ממשרתו קודם מכירת הסחורה, וימַלא את פקודת קניגסברג, וימסור את משרתו לבריל קוליק. הוא נסע לו לביתו, ואת פני אברהם-חיים לא ראה.

שני האנשים הבינו איש את אחיו – ויחרישו גם שניהם...

ואברהם-חיים קניגסברג שב מן הדרום, לא מפני שכבר גמר שם את כל עסקיו וחשבונותיו והלך לביתו לנוח מעמל-הקיץ ומטרדותיו הרבות; לא. עוד היה לו לגמור את העסקים עם כל קוניו, מקיוב עד קרימנצ'וג, לישר את הסכסוכים הקטנים ולבקר את החשבונות, אשר עזב משה-ליב בתחנות שונות לאורך הדניפר ולא שלם בעדם. את כל זה עזב וימלא את ידי ברל קוליק לגמור, ואם בידי הלז לא יעלה הדבר, ימצא לו מועד אחר לגמרם. הוא נסע עתה הביתה, מפני שמצב-העסקים שלו דרש, כי יבוא ולא יאחר.

מצבו הכספי של קניגסברג לא היה מזהיר ביותר, אם כי בשנים האחרונות קנה יערות אחדים לא-רעים ולכאורה היו עסקיו טובים. קניגסברג עצמו ידע את מצבו, והוא לא היה מן האנשים האוהבים לרמות את עצמם. אמנם, לא התיאש מעולם: בטחון גמור היה לו בכשרונותיו ובידיעותיו המסחריות והיה תמיד מלא תקוות טובות לצאת למרחב. אך גם זאת ידע והבין, כי במצבו

עמוד25

המתמוטט צריך הוא לזהירות יתרה לבל ימעדו קרסוליו, לבל יפול, חלילה, בנופלים. הונו, כסף-היסוד של מסחרו, היה כאין וכאפס לעומת היקף מסחרו. לפני שנים אחדות, כאשר נפרד מעל קרוביו השותפים, היה לו הון של אלפי-רובל אחדים, ובמה נחשב הון כזה במסחרו הגדול? ואם תבדוק ותדקדק מאוד, אולי תמצא, שבאמת עתה, בזמן הזה, כל הון-יסוד אין לו. גלגלי-מסחרו בנויים בעיקר על הלואות, על כסף זרים, שלוה בבאנקים ומאת מלוים פרטיים. הה, לא קלה היא העבודה להשיג כספים, ואולם העיקר הוא, שהכספים האלה ניתנים ברבית, האוכלת כל לשד העסקים, את העסקים עצמם. כל חוב, שאתה נושה באחרים, הולך ונעשה חוב-ישן והוא פוחת מיום ליום, בעת שהסכומים, שאתה חייב, הולכים וגדלים על-ידי הרבית; ואם תבוא לחשוב חשבון-צדק, שאין בו הונאת-עצמך, אולי יתגלה אפילו גרעון. אין, איפוא, דרך אחרת, אלא להוסיף ולהגדיל ולהאדיר את המסחר, ובפרט שהצרכים מתרבים והוצאות-הבית עמהן. באביב שעבר השיא לאיש את בתו הבכירה. אמנם, השידוך עלה יפה. לא הרבה, לפי הערך, להוציא על נשואי בתו, וגם החזיר לו חתנו כמעט את כל כסף-הנדוניה, בהעשותו לשותף לו. אבל, אחרי כל אלה, הנה השידוך וכל דבר-החתונה לא הכניסו אלא הוציאו, הוציאו סכומים שהוא משל בעדם רבית ורבית דרבית.

אברהם-חיים קניגסברג לא התיאש, ושנה זו, שנת-הברכה בסחר-היער, נותנת לו תקוות טובות. המחירים עלו וגדלו, ושארית היערות יכניסו לו סכומים הגונים. אם יעלה בידו לקנות עתה יער גדול, יהיה טוב מאוד. המחירים – מכיון שהתחילו לעלות שוב לא ירדו. חרושת מכרה-ההרים בפלכי-הדרום הולכת ומתפתחת, ורכבות נבנות סעיפים וענפים. הנה עלו מחירי האדנים, ויש הצעות להשתמש באדנים דקים מן המדה הרגילה. באופן זה ימצאו ביערות שלו הרבה אדנים. צרופי-תכניות שונים וקומבינאציות מסובכות התרוצצו במוחו המסחרי הגמיש של קניגסברג. ועל-כן לא יכול עוד להתעכב בערי-הדרום, לשבת ולחכות עד גמר-החשבונות, ויסע הביתה, לעיר מולדתו ומגורו ויסילובקה, כדי שימצא בטבור-העסקים ולא יאחר את המועד הנכון.

את דבר בואו בשר מראש בטלגראמה, ובני-ביתו שמחו לקראתו מאוד. הוא לא הביא ממסעו מתנות-זהב ותכשיטים, אבל הביא למנחה כל מאכל אשר יאָכל מטוב ארץ-הדרום, מפריה וממגד-שמיה: קנה בקיוב שזיפים ופירות מטוגנים, גבינות-שוויץ ודגים מעושנים, ולחתנו הביא ממבחר הטַּבַּק הדרומי. כל אלה המטעמים חזון בלתי-נפרץ הם בעיר הקטנה ויסילובקה, וההוצאות עליהם הן פחותות הרבה.

– מהרת, אישי, לבוא, – קדמה זלדה , אשת אברהם-חיים, את פני בעלה, אם כי גם היא שמחה מאוד לקראתו – האמנם כבר גמרת את עניניך שם, במורד?

– גמרתי ולא גמרתי, – ענה לה אברהם-חיים.

– ובכן נטשת, חכם, את העסקים על ידי הגנב, יקטן שלך? – אמרה האשה בתלונה.

– את משה-ליב כבר פטרתי.

– פטרת אותו? – הוי, אם אתה מצאת צורך לפטרו, בודאי כבר היטב מלא את חוריו זהב משלנו, – התרגשה זלדה.

– איש ישר איננו, – השמיע קניגסברג בקצרה.

– “איננו איש ישר”, הוא אומר, – הן זהו גנב מארץ-הגנבים; מי אינו יודע את יקטן? – הלא זה הדבר, שאמרתי לך: הזהר בו, אל תקחנו! הה, לו שמעת בקולי! ועתה – הוסיפה זלדה – אם “סמרטוט”, במחילה, שכמותך מפטר את משולחו קודם גמר-החשבונות – שמע מינה, שהלז הספיק למוץ את דמנו כנפשו שבעו. אמנם, אמרו לי בשבוע שעבר, שמשה-ליב מסתובב פה, סוקר את היער של מאקובסקי; חשבתי שזהו משה-ליב אחר, השדים יודעים אותו, – מי יתן ולא ידענו אותו גם אנו...

– האם סוקרים את היער של מאקובסקי? – שאל אברהם-חיים.

– כן, סוקרים יערות רבים של הממשלה, של הנסיך, של ואסיליבסקי, – ומה, כלום יחכו לסוחר שכמותך? – יש סוחרים בלעדיך – גמרה זלדה בטון של תרעומת על בעלה הלא-יצלח...

– ואת היער של מאקובסקי סוקר משה-ליב יקטן? – שאל אברהם-חיים.

– כמדומני – אמרה זלדה.

ג

עוד לא עברה השעה העשירית בבוקר כבוא אלתר זיסקינד אל מעון הקיץ אשר לשלמה הלוי. בחודש אלול כבר מתחיל הקיץ לגווע, ולעת-ערב נעשה קריר קצת, ובני-האדם כבר מרגישים את הסתיו ההולך לקראתם. ואולם שעות-הבוקר עודן כולן קיץ וקרני-השמש מלהטות כל פנים. ילדי שלמה הלוי, שני הילדים הקטנים, אשר ילדה לו אשתו החדשה, שחקו להם על-פני החול הצהוב השפוך על-פני הרחבה מול המרפסת, הנמשכת לאורך כל בית-הקיץ ונשקפת אל מרחבי-האחו שמעבר לדניפר. על המרפסת ישבה לה בנדנדה אשת שלמה הלוי, אשה כבת עשרים וחמש, יפת-מראה, אך פניה כחושים, מסתתרת בצל מפני קרני-השמש, קוראת ספר גרמני ועינה משגחת מרחוק על הילדים בשחקם. שלמה הלוי, לבוש מעיל-בוקר חם לא נקי ביותר, מתהלך על-פני המרפסת, רועד מעט ומבקש לו מסתר מפני צנה קלה האוחזת אותו, וכאומר לקרני-השמש: שטפוני, חממוני, כי קר לי... הוא אינו גורע עיניו מן הילדים המשחקים, והן מלאות חבה, ולפעמים הוא משליך באלכסון מבטים לעבר אשתו. אך היא שקועה כולה בספר או בשיחות-הילדים, שקולם לא יחדל, ואל אישה המתהלך על המרפסת ועובר לרגעים על פניה לא תביט, לא תפנה, כאילו איננו פה, כמו אין איש בלעדיה סביבה. יש אשר יעורר אותה אישה על אחד הדברים בנוגע לילדים, או ישאל אותה בדבר ארוחת-הצהרים, והיא ענה תענה לו, אך את עיניה לא תרים ואליו לא תשקיף, וצר לו לזקן... שלמה הלוי הוא כבר כבן שבעים, ואולם לחייו אדומות, והוא ער וזריז, אינו נותן לזקנה שתקפוץ עליו ומשתדל להרָאות כאיש מלא כוח-עלומים.

הילדים ראו ראשונה מרכבה מתקרבת אל משכן-הקיץ ועומדת על-יד ביתם, הם עזבו את משחקם ומהרו אל הסוסים ואל המרכבה. כעבור רגעים אחדים ניגש אל המרפסת, בהליכתו מעדנות, אלתר זיסקינד.

– שושנה, ראי, אורח בא אלינו! – אמר שלמה אל אשתו.

בינתים עלה האורח על המרפסת. גברת-הבית הניחה את ספרה מידה, ותחרד לקראת הבא, ותושט לו את ידה, שהאורח החזיקה בידו קצת יותר מכפי הנימוס.

– שלום-עליכם, אלתר, – אמר שלמה הלוי לא בשמחה רבה – מתי באת? האם כבר שבת מן המורד? – אמנם כן, מהרתם בשנה זו למכור את סחורתכם, – קרא שלמה – אומרים, שכל הכסף, שהיה בידי סוחרי-הדרום, לקחתם מהם ושמתכם בכיסיכם. או אולי – הוסיף המלוה הזקן בקריצת-ערמה – אך שטרות נותנים לכם, וכאשר יגיעו ויבואו ימי-הפרעון עוד ישובו הללו ויחשבו בדבר?...

זיסקינד ענה בבת-צחוק, שהוסיפה לוית-חן לפניו היפים. הוא הלל את יפי-הנוף של משכן-הקיץ אשר בחרו להם ואת המראה הנהדר הנשקף מעל המרפסת; ביחוד יפה היא עתה רצועת-הנהר המתפתלת במרחק מתחת לגבעה, יפים הם מרחבי האחו וזר יערות-האורן, הנראים באופק הרחוק. האורח שאל לשלום הזקן, הגברת והילדים.

– ומה שלום אבא שלך? – שאל שלמה הלוי.

המלוה ידע והכיר את מרדכי זיסקינד זה עשרות בשנים, עוד בהיות זיסקינד הזקן עסוק אצל הקבלנים בסלילת כבישים ומסילות-ברזל. זיסקינד היה מן הלקוחות התמידיים והחשובים של שלמה הלוי.

– אביך נעשה עצלן – הוסיף שלמה הלוי – יושב בטל על התורה ועל סיר הבשר. אמור לו בשמי את הדברים האלה. למה אין הוא בא פעם?

– ולמה לו לעבוד אם יש לו מי שימלא את עבודתו? – השמיעה האשה הצעירה את דעתה, בהראותה על האורח, ותוסיף – ואולי עוד ביתרון-הכשר.

אלתר זיסקינד הודה על המחמאה בצחוק מלא חן.

בינתים באו הילדים לבקש מאת זיסקינד, כי יצוה על עגלונו להובילם קצת במרכבה אשר בא. האורח מילא את בקשתם בחפץ-לב, ואולם ביקש שלא ירחיקו ללכת, כי עוד מעט עליו לשוב העירה.

– והאורח לא יאכל אתנו בצהרים? – שאלה גברת-הבית, בפנותה גם אל זיסקינד, גם אל אישה.

– תוכל לאכול אתנו, – אמר שלמה הלוי.

– אין מסרבין לגדול – אמר זיסקינד – ואולם עד הצהרים עוד יכולים אנו לגמור את ענינינו.

אלתר זיסקינד היה חייב לשלמה הלוי סכום-כסף, שלוה ממנו באביב שעבר. השעה, שעת הפלגת הרפסודות, היתה דחוקה לכל הסוחרים, ושלמה הלוי ידע, כמובן, להשתמש בזה והרים את שער-הרבית. את הכסף הזה רצה זיסקינד לשלם עתה לשלמה הלוי, ולא תגדל הרבית היקרה. מלבד זאת לקח זיסקינד אצל הלוי שטרי-ערך לתתם בערבון לפקידות הרכבות בעת שקבל עליו לספק לה עצי-הסקה ואדנים. את שטרי-הערך אין הוא יכול להשיב עוד לבעליהם, כי לא נפדו עדיין. הוא חושב להחזיקם גם בשנה הבאה, כי על-כן החליט להיות קבלן גם בשנה הבאה; ועוד אומר הוא להתחרות עם הקבלנים האחרים “זאב” ולהראות להם את כוחו וגבורתו. ואולם רוצה הוא, כי יוריד לו שלמה הלוי את מחיר הרבית בעד שטרי-הערך, אחרי שהתלושים הם גם כן של המלוה. ועוד דבר אחד, קטן בכמותו, אבל יש לו ערך איכותי, ערך של כבוד. הוא, אלתר זיסקינד, אחראי לפני שלמה הלוי לסכום ההלואה שלקח ממנו בן-דודו. בן-דודו, שלומיאל זה משלם רבית חמשה-עשר למאה; “השוטה נותן, החכם לוקח”, עַולה היא מצד שלמה הלוי לקבל רבית גדולה כזו בשעה שיש לו אחראי בטוח. אבל – העיקר – זהו עלבון בשבילו, בשביל זיסקינד, ועתה ידבר עמו גם בזה. ואת כל הענינים האלה החליט זיסקינד לסדר בפעם הזאת.

גברת הלוי הלכה אל המטבח לצוות על ארוחת-הצהרים, אחרי שהאורח הוזמן אל הסעודה. שלמה וזיסקינד נכנסו אל הבית פנימה, דרך האולם, שהיה גם חדר-האוכל, עברו אל חדר-המטות, במקום שעמד שולחן-כתיבה וכסאות אחדים סביבו. בעל-הבית ישב והזמין גם את אורחו לשבת.

– באתי, רבי שלמה, לשלם לך את חובך, – אמר זיסקינד.

– האם כבר הספקת לגמור את החשבונות במורד? – שאל הזקן.

– עוד לא כולם. את העצים מסרתי, אבל את האדנים עוד מנסרים. ואולם את הכסף, שלקחתי ממעלתו באביב שעבר, הבאתי עתה.

– עתה?

– כן – ענה זיסקינד – בידי הכסף.

– ומה אעשה בכספך כאן, במעון-הקיץ? – אמר הלוי בתרעומת קטנה – לא כאן המקום לעסקים, לחשבונות. יצאתי לשבת במעון-קיץ לנוח מעט, ולא בשביל עסקים... בכלל, – הוסיף הזקן וירגז מעט – מה החפזון הזה לך? לקחת את הכסף בהלואה – יכול אתה להחזיקו עוד...

– על הרבית אני חס. להחזיקו, זאת אומרת לשלם רבית...

– רבית... מובן, שצריכים לשלם רבית. מה לי רבית ומה לי קרן! אם לא ישלמו לי רבית, במה אחיה? – הן לא פושט-רגל אתה, הלווה ואינו משלם.

– הוא הדבר – אמר זיסקינד – ובשביל זה אין אני רוצה לשלם רבית חנם.

– לא חנם, כי אם בעד הכסף שלקחת ממני.

– ואותו רוצה אני עתה להשיב – עמד זיסקינד על דעתו.

הזקן כבר כעס קצת, והוא התאונן בהתגלות-לב:

– עתה, כשהחגים ממשמשים ובאים, ועסקים אינם נעשים, ובכסף אין צורך – הוא בא, סוחר זה, ומביא לי את הכסף... ומה אעשה אני עתה בכסף? ועוד למעון-הקיץ הביא אותו – לא יכול לחכות עוד שבועות אחדים עד שאשוב העירה!...

במקום דברים בעלמא הוציא זיסקינד מכיסו את צרור-הכסף והניחו על השולחן לעיני שלמה הלוי. ואם כי מאן הזקן לקבל עתה את חובו, אך ההרגל, הטבע השני, התעורר בו למראה חבילות השטרות – ויקרב את הכסף אליו. אלתר זיסקינד הכין גם חשבון מדויק של הרבית ויתן גם אותו למלוה. גם זה לא מצא חן בעיני הזקן. הוא אהב לחבר בעצמו את חשבונותיו עם לקוחותיו, ולא על הנייר, אלא בחשבוניה במקום שהגלגלים הקטנים רצים ושבים לפי רוחו... הזקן בדק את החשבון ומצא בו טעויות, אבל זיסקינד עמד על אמתותם של מספריו והשתדל להוכיח את צדקתם. הזקן היה נרגז, וידיו הרועדות מזקנה רעדו עוד יותר ברשמו את המספרים ובעשותו את צירופיהם.

– ומה תגיד עוד? – שאל המלוה.

– גם על-דבר שטרי-הערך, שלקחתי מאת מעלתו לערבון, רציתי לדבר.

– היכן הם? – שאל הזקן.

– עודם מופקדים במשרד הרכבות – ענה זיסקינד.

נחה קצת דעתו של הזקן.

– יקרה היא מעט הרבית: חמשה למאה, בעד שטרי-ערך, רבי שלמה – אמר זיסקינד.

– אבל היכן הם שטרי-הערך? – שאל הזקן עוד פעם.

– הלא אמרתי לאדוני: עדין הם בפקידות הרכבת; ואך בדבר הרבית...

– אם כן מה חפצך? – התמרמר המלוה.

– אבל חמשה למאה, והתלושים גם הם למעלתו, ומחירם האמתי הוא גם כן פחות ממאה. ובכן...

– שמע-נא, אלתר, – אמר שלמה הלוי כאדם הממאן לשמוע דברים בטלים – אל-נא תהי ילד. אבא שלך לא היה מעולם מגיד וחוזר ומגיד. היה המדובר בינינו חמשה אחוזים – וכך יהיה.

– לי, רבי שלמה, ישנה עוד טענה אל אדוני.

– עוד? – מלא טענות ותביעות באת מן הדרום. ואיזו תביעה לך עוד אלי? אילו עסקים בינינו עוד?

– ההלואה של בן-דודי – גמגם זיסקינד.

– אַה, בן-דודך, – אמר הזקן – הוא צעיר טוב, מוצא חן בעיני.

– ואם הוא מוצא חן בעיני מעלתו – אמר זיסקינד בשחוק קל – מדוע הוא משלם חמשה-עשר אחוזים רבית?....

– ומה לך ולו? – שאל שלמה הלוי.

– הלא אני האחראי, אני החותם על השטר! – ענה זיסקינד.

– זהו כך, ובלי חתימתך לא הייתי נותן לו; אין אני יודע את מצבו, וכמדומני, שהוא לא-יצלח קצת. אבל הן לא אתה משלם את הרבית, כי אם הוא.

– אבל אם אני האחראי, הנה רבית גדולה כזו היא עלבון בשבילי...

– “עלבון”! איזה עלבון? להיפך: מכבדים את חתימתך ונותנים בערבותך. גאות הסוחרים הצעירים של עכשיו מי יכילנה! “עלבון”! – עקם הזקן את דברי זיסקינד עוד פעם – ומי צריך לדעת זאת? – מדבר שטויות והבלים... הבה נלכה אל המרפסת ונשב שמה. עוד מעט ונאכל ארוחת-הצהרים. תספר לנו מכל הנעשה ונשמע בערי הדרום, מי מן הסוחרים עשה עסקים טובים ומי מאחיכם נכון למועדי-רגל...

ושלמה הלוי קם מעל כסאו לאחר שהחביא את הכסף בארגז-שולחנו, הוציא משם את השטר הפרוע של זיסקינד ויתנהו על ידו.

על המרפסת כבר היה השולחן ערוך לשלושה אנשים. ניכר היה, שעין טובה צופיה הליכות הבית ויד חרוצה שולטת בו. וזיסקינד, אשר ידע את חייו ומצב שולחנו של שלמה הלוי בימים מקדם, בחיי אשתו הראשונה, התפלא על ההבדל הגדול מאז ועד היום, ובלי משים העיף עין על גברת-הבית. היא כבר הספיקה להחליף את שמלתה וערכה על המרפסת שולחן לילדיה לבד.

– האם הם אוכלים אצלכם לבדם? – שאל זיסקינד את הגברת הלוי.

– לא, – ענה הזקן תחת אשתו – תמיד הם אוכלים עמנו יחד, ואך כשיש אורח היא עורכת להם לבדם. בשבוע שעבר אכל אצלנו הנסיך מאגמים; אז שלחה אותם מעל-פני השולחן שלנו.

ישבו לאכול. הזקן אכל לתיאבון את המאכלים הטובים ושניו התותבות עבדו באמונה. על השולחן עמד גם בקבוק יין טוב, מן היין המשומר אצל שלמה הלוי עוד מימים קדמונים, שבו הוא מתפאר תמיד בפני אורחיו. הזקן הריק את כוסו וימלאנה עוד, אם כי האורח כמעט אך נגעו שפתיו בכוס. הזקן לא חדל מדבר ולא נתן לזיסקינד לפצות פה. זה לו יובל שנים שהוא מלוה ברבית, ואין בכל הפלך כמעט סוחר או בעל-אחוזה, שלא היו לו עסקים עמו. וספור רודף ספור, ושמות אנשים שוטפים מפיו זה אחר זה.

– ואתה התאוננת, כי לוקח אני חמשה-עשר למאה מאת קרובך – אמר הזקן – האם יודע אתה, שהנסיך קראפוטוב, זה שנחום הכוהן חוטב עתה את יערותיו, היה משלם לי – מובן לא עתה; זה היה מזמן – שנים למאה לחודש. כן, במחילה: עשרים וארבעה... והוא גם עתה ידידי הטוב. הלא אני שעזרתי לנחום הכוהן לקנות את היער אצלו. אני אמרתי לנסיך, שאני מקבל ממנו את כל שטרותיו של נחום.

גמרו לאכול, אך לא מהרו עוד לקום מעל השולחן. שני הילדים ניגשו ממקומותיהם לברך את ההורים ולנשק להם אחרי אכלם. הילדה הקטנה היו פניה כפני אמה והיתה נחמדה מאוד. הזקן לא יכול להבליג על רגשותיו ויקח את הילדה ויושיבנה על ברכיו ולא חדל מלנשקה. הילדה לא אהבה את ריח-היין הנודף מפיו והשתדלה להתחמק ממנו. הזקן לא הרפה ממנה.

– בתי, בתי, אמרי-נא לי: האם בתי את? – אמר הזקן ויבט בפני אשתו ובפני האורח חליפות, וקריצת-עין חשודה החרידה את גבות-עיניו. אודם קל כסה את פני האשה הצעירה. היא הכתה במַפִּיָּה המקופלת אשר בידה את בעלה על פניו לענשו דרך-חבה.

– חדל-נא! – אמרה בתוכחה – עת לך לשכב מעט.

באמת היתה עת לשלמה הלוי לשכב ולישון שנת-הצהרים, בפרט שגם שתה הפעם, יותר מהרגלו. אבל הוא לא מהר לעשות זאת. לא רצה לעזוב את אורחו לבדו, אם כי האורח לא היה מתנגד כלל להשאר עם האשה הצעירה פנים אל פנים, לשוחח מעט, לטייל ביער הקרוב... זיסקינד נזכר, שעליו להודע עוד מפי שלמה הלוי ענינים אחדים.

– והנסיך מאגמים כבר שב מחוץ-לארץ? – שאל זיסקינד.

– שב. ולכסף הוא צריך. ובשביל כך היה אצלי. בא גם לכאן, אל מעון-הקיץ; אכל עמנו. הוא ימכור את היער. קנה אותו ממנו, – אמר הלוי.

– הוא מן המרבים לבקש במחיר-יערותיהם. לקנה כזו יש צורך בסכומים גדולים – אמר זיסקינד.

– אני אתן לך. אַלוה לך.

– תודה. אבל יער של מאות אלפים אינו בשבילי. אין לנו להכנס בתשלומי-רבית גדולים ועצומים מאתנו, מהשגתנו. –

– גם אבא שלו הוא כמוהו – אמר שלמה הלוי אל אשתו – אהב תמיד ללכת לאט-לאט. הקבלנים הגדולים היו מחרפים את נפשם, היו מסכנים, ולא אחת כשלו ונפלו, והוא עבד אצלם, מלקט צרורות סביבם – והרויח.

– רבי שלמה, – פנה זיסקינד אל הזקן – יקנה אדוני בעצמו את היער מאת הנסיך וימכור לי רפסודות. יהיה גם מעלתו לעת זקנה לסוחר-יער.

– אני? ומי ילוה לי כסף? מי יאמין לי? – חמד לו הזקן לצון.

– אדוני כבר ישיג את הכסף הדרוש למקנה היער. הגברת הלוי אולי תלוה לאדוני, – אמר זיסקינד גם הוא בשחוק – אני חושב, שלא רב יהיה הסכום, שיהיה עליו לשלם לנסיך במזומנים, הן בודאי נושא אדוני בו סכומים לא-קטנים...

– כן. הרבה, הרבה הוא חייב לי. תמיד לוקח ואינו משיב, חוזר וכותב ומחליף שטר בשטר – אמר הזקן בדאגה קלה – אולי צדקת, אולי...

– ואנו נקנה מאת רבי שלמה הלוי פלוגות של רפסודות – אמר זיסקינד בפנים שוחקות.

– אבל שטרות לא אקח מכם – אמר גם הזקן בחיוך.

– ואם ימאן מעלתו לקחת את השטרות שלנו, יטריח רבי שלמה הלוי לשוט עם הרפסודות אל הדרום ויקבל שטרות של הסוחרים שם, כאחד מאתנו, מן המקור הראשון, – אמר זיסקינד ובת-צחוקו לא סרה מעל פניו – יקנה-נא, אדוני רבי שלמה, את היער מאת הנסיך. בשביל אדוני זהו עסק טוב מכל הצדדים.

– נראה,– ענה הזקן ועיפות נראתה בעיניו, וכבר היה נכון להפרד מעל אורחו. ואולם לזה האחרון, כפי הנראה, עוד היה מה לשאול ולא מהר לעזוב את בעל-הבית. לאחר שתיקה קצרה אמר זיסקינד כמדבר לנפשו:

– גם ואסיליבסקי מוכר את היער, גם מאקובסקי מבקש קונים...

– בדבר ואסיליבסקי איני יודע; ברל הצהוב הביא לי את הרבית בזמנה. ואולם מאקובסקי היה כאן. שושנה, – פנה בתוך הדברים אל אשתו – הלא זהו האדון, שמצא חן בעיניך. הוא יודע לדבר חלקות; הם יודעים את המלאכה הזאת... עתה היהודי שלו, איני יודע את שמו, אינו נותן לי מנוח: כסף דרוש לאדוניו. אני לא אתן לו עוד, עניניו מסובכים.

– הן שתי אחוזות לו, – העיר זיסקינד.

– לא ולא; איני יודע מה שם, – אמר הזקן – ימכור את היער, והיה לו כסף, וישלם גם לי. היהודי שלו מיבושת הוא כאן, בדניפרובסק. ואתה, אלתר, – הוסיף הזקן, – האם עוד זמן רב תעשה בדניפרובסק? בוא אלינו לפעמים. הלא הסוסים שלך הם, ואין לך צורך להוציא כסף על עגלות. אילו סוסים לו! האח, אוהבים הסוחרים בני העיירות הקטנות לראות חיים טובים!...

ובדברים האלה נפרד שלמה הלוי מעל אורחו.

ד

כשבוע ימים עשה אברהם-חיים קניגסברג בבית, בויסילובקה. העיירה אינה גדולה ביותר, אבל מצב-תושביה בכלל הוא טוב, אם כי, כמובן, עניים לא חסרו גם בקרבה. היא יושבת על גבעה, אשר לרגליה שופך הנחל הקטן את מימיו הרבים אל הנהר הגדול, אשר בו אניות יהלכון. דרך כל העיירה עובר הכביש באורח-עקלתון, שַׁלשַׁלתי, ובתי-התושבים בנויים לשני עבריו. יוצא, שכל רחובות העיירה מרוצפים כביש, וכל רפש ובצה אין בה אף בימות- הגשמים. משלח-ידם העיקרי של התושבים הוא סחר-היער, וכמעט כל תושביה הם סוחרים או פקידיהם ומשולחיהם ושאר כלי-השרת של מסחר זה. ומקצוע-סחרם הטביע את חותמו המיוחד על אנשי-העיירה. אין הם, ברובם הגדול, בטלנים, יושבי-קרנות ושומרי דלתות-ביתם. רגילים הם תמיד לנוד ולנוע, לגור ביערות ולשוט על פני נהרות, ואת חדשי-הקיץ הם מבלים בערי-הדרום. במורד-הדניפר, רואים ומכירים את העולם ומלואו, מתודעים אל החיים הרחבים ומראותיהם השונים. בנכר רופפת השפעת המסורת של המשפחה והבית על האנשים, ויש אשר יתורו שם אחרי הלב ואחרי העינים ולא יתבוששו... אברהם-חיים קניגסברג אהב את קנו ואת ילדיו, ובחפץ-לב הקדים הפעם לשוב אל העיירה. לשמח את ביתו, לקרב את חתנו החדש, להניח את רוח אבותיו הזקנים, שהיה עטרת-גאותם. במשך הימים שעשה בעיירתו התודע גם למצב העסקים, העומדים להגמר לשנת-המסחר הבאה. הרוח מרומם, כי המחירים הטובים ששלמו הקונים בשוקי-הדרום השפיעו להעלות את שער היערות ולהביא תנועת-חיים בכל ענפי המסחר הזה. קניגסברג אסף את כל הידיעות, שהיו מרחפות בעיירה והחליט לנסוע לדניפרובסק, אל עיר-הפלך, ששם קל יותר להפגש עם האנשים, שיש בהם תועלת לעסק.

מתחילה קצה קניגסברג לקחת עמו גם את חתנו החדש לדניפרובסק. יתחנך ויתרגל צעיר זה, שנעשש גם שותף בעסקיו, בעבודה סוחר-היער, יראה ויכיר עולם חדש זה ויכנס לאט-לאט אל תוך העסקים: ואולם אחר-כך נמלך בלבו והחליט לבלי לקחתו עמו עתה, הוא נוסע לדניפרובסק ביחוד ובעיקר כדי לסדר את עניני-הכספים שלו שם. כי, אם רבו עתה הקופצים על יערות – הרי שתנאי-הקניות יהיו עתה קשים יותר בנידון התשלומים. בעלי היערות ידרשו דמי-קדימה מרובים יותר, וצריך הוא להתכונן, שיהיה בידו די כסף מזומן, למען יוכל להתחרות עם אחרים. עליו, איפוא, לנסוע לעיר-הפלך, למקור-הכסף, מקום-מושבם של הבאנקים והמלוים השונים. קניגסברג נוסע עתה במטרה הפוכה ממש מזו של אלתר זיסקינד. בשעה שזה האחרון נוסע לדניפרובסק כדי לשלם את חובו לשלמה הלוי טרם ידרשנו, מפני שלא רצה להחזיק בידו את כספו של המלוה ולשלם רבית חנם, – הנה נוסע קניגסברג להשתדל אצל המלוים ולהשפיע עליהם, שלא ימהרו לדרוש את הכסף מידו, כלומר, לחדש את ההלוואות, ולא תהיינה ידיו ריקות בשעה שיעמוד על קנית יערות חדשים. נסיעה כזו אינה מבטיחה נעימות יתרה, וקניגסברג לא רצה למהר ולהכניס את חתנו הצעיר אל תוך בצת-העסקים כאשר אך הציג כף רגלו בגבולם. וילך הפעם לדניפרובסק לבדו, באין חתנו אתו.

גם אברהם-חיים קניגסברג לא פסח, כמובן, על הכפר זפתיה. עגלתו ניגשה אל פונדקו של מוטל זפתן מיודענו לעת-ערב. קניגסברג לא אהב את ההידור החיצוני, אם כי לא היה קמצן מטבעו וגם נדיב היה ברוחו, אך לא אבה להתגדל ולהתראות על-פני חוץ. סוסים דוהרים וכרכרה לא היו לו מעולם, וגם לא התאוה לכמו אלה. היה לו סוס אחד לצרכי החצר ולמשק-ביתו – להביא מים הביתה, להוליך לבָנים בשעת כביסתם היאורה, להביא שק קמח מן המחסן וגם לנסיעות לא-רחוקות. סוס זה זקן היה ולא הצטיין לא בכוח ולא ביופי; הוד והדר היתה חסרה גם העגלה הקטנה, שאך בדוחק אפשר היה ליַשֵב בה שני אנשים. לפנים, מיד לאחר יצירתה, היתה העגלה צבועה בצבע שחור מעובה על כל פניה – הצבע החשוד, הבא לפעמים לא בשיל היופי, אלא לכסות על המגרעות שמתחת לו... עתה כבר כהתה עין-הצבע, ומראה-העגלה כעין האפר או רפש נוקשה. אחת מן ה”כנפיים” נעתקה ממקומה והוא מהודקת אל העגלה בחבל דק. למסעיו היה קניגסברג משתמש בסוסי-פוסטה, והסוס והעגלה נמצאו בחצרו אך “על כל צרה שלא תבוא”: אולי יהיו נחוצים לעת מצוא; ובכלל מן הנמנע שלא יהיו במשק-הבית של סוחר-יער סוס ועגלה בחצרו. על דוכן-העגלון ישב קַסיאן, אכר זקן מופלג, ירושת-הפליטה לקניגסברג, כמדומה, מחותנו המנוח, שהביאו מאחד היערות; אכר דלפון מחוסר-קרקע. זה עשר שנים ראה את חצרו של קניגסברג כי טובה היא וקנה לו שביתה על-יד הבית הזה ויהי כאחד הקנינים של המשק. הוא גם שומר-החצר, גם משרת-הבית. מוליך את הפרות אל הרועה ומביאן מן העדר, בוקע עצים בשביל המטבח, מאכיל ומשקה את הסוס, את הפרות ואת העופות, הולך אל הפוסטה, ממלא שליחויות שונות אל הכפרים הקרובים. בחורף הוא ישן על התנור הרחב אשר בבית, ובקיץ מנוחתו כבוד באוּרוה על מצע שחת. עתה יושב לו הישיש קסיאן על דוכנו, וברגליו ערדלים חדשים, כי על-כן נוסע הוא עם אדוניו לעיר-הפלך.

חדר האורחים של הפונדק כבר היה מואר. המנורה התלויה במרכז התקרה שלחה את אורה בצהלה אל כל פנות החדר ותשליך רצועת-אור ארוכה מבעד לחלון הפתוח גם על-פני חוץ. רוח קריר וקל נשב בחוץ, ויש אשר הביא עלים נובלים, המקדימים לבשר את הסתיו הקרוב, והשליכם דרך החלון אל תוך הבית פנימה. מוטל זפתן התהלך בביתו וינהם לו חרש נגון עצב של “סליחות”, ולא שמע כאשר קרבה אל מבוא-הבית העגלה של קניגסברג, כשהסוס עיף והיושבים בעגלה גם הם יגעים.

– אך זהו אורח! – קרא מוטל זפתן בשמחה כאשר אך דרך קניגסברג על מפתן הבית.

שבע-רצון היה אברהם-חיים לקראת המנוחה הנשקפת לו. הוא היה עיף ורעב, שבור כולו. זה לו שעות רבות, שהוא מתנועע ומתנודד בעגלה רצוצה. הוא יצא מביתו בבוקר השכם, בשעה שלא היה רגיל לאכול, ומלבד שתי כוסות תה ורקיק קטן לא בא אל פיו כלום. צידה לדרך כמעט לא היתה לו. אמנם, יש תמיד בבית מטעמים ומגדנות מן המוכן לזלדה אשתו, אבל אין היא נוחה כשאישה עוזב את הבית ונוסע לו. היא אוהבת מאוד את העסקים ורבה-רבה תאותה אל העושר ואל הנכסים ואל הפרנסה המרובה; אבל היא היתה רוצה, שכל המחמדים האלה יבואו לה מעצמם, בהיסח-הדעת, “עם ענני השמים”, בלי כל עמל וחרף-נפש וסכנת-ההספד. העיקר, שאברהם-חיים שלה ישב בבית ולא יסע אנה ואנה, “לצורך ושלא לצורך”, כמו שהיתה אומרת. ועל-כן היה כמעט מנהגה תמיד להתעבר על בעלה ולהתרגש על כל סביבה בשעה שהיה קניגסברג יוצא למסעיו, ולא היתה מתעניינת כלל אם לקח את הדרוש לו לדרכו ואם יש צידה בילקוטו בפונדק הקודם, אצל דבור'קה החרשית, אכל ארוחת-הצהרים – חביתה ומרק-חלב; אבל המרק היה חרוּך, והלחם היה יבש כעץ, לא לפי שניו החלשות.

– עליכם-שלום, רבי מוטל, – אמר קניגסברג – “ראשית הידיעה היא הבריאה”; מה יש אצלך לאכול?

– כל טוב, רבי אברהם-חיים, – ענה מוטל – ואצל דבור'קה האם לא נחתם כלל?

– זה היה לפני חמש שעות. סוסי לא-יצלח בתכלית. לבד זה, הנה את זו האשה מרת דבור'קה צריך להשיא לאיש. אזי, או תלמד לבשל מרק שלא יחרך, או פונדקית אחרת תקח את מקומה בחורשה. צוה-נא, רבי מוטל, ויערכו את השולחן, באמת רעב אני מאוד. בבקשה, מעט מים.

– עד שיגמור אדוני מעריב יהיה הכל מוכן, – אמר מוטל – הנה המים.

כרבע שעה עבר והשולחן היה ערוך: דגים קרים מאתמול, חמאה וגבינה, לחם-חטה. מן החדר השני נשמע המיחם מפעפע, עוד מעט וירתח.

– וגם מעט יין-שרף ימצא אצלך, רבי מוטל?

– הן אדוני אינו שותה.

– היום אני עיף ורעבתי וצריך לעורר את התיאבון. הגישה כוס קטנה.

מוטל הגיש בקבוק קטן מלא יין-שרף. האורח אכל בתיאבון, ומוטל לא קרב אל השולחן ולא הפריע את האוכל. בינתים הביאו את המיחם הרותח וגם סוכר ותה משל בעל הפונדק. מוטל חלט את התה והגיש כוס לאורחו, מזג גם לעצמו וישב אל השולחן. הוא כבר נוכח, שקניגסברג אכל לשובע וגם נח מעט, וכבר יכול הוא, איפוא, להכנס עם האורח בשיחה, שבלעדיה כאילו חייו אינם חיים.

– אמור-נא לי, חביבי רבי אברהם-חיים, – התחיל הפונדקאי – איזה מין גבר הוא זה, שלקח הגביר שלכם, נחום הכוהן, לאיש לבתו? – כמדומני במחיר חמשת אלפים רובל וגם בת לא-פחותה אפשר היה להשיג איש כדבעי....

מוטל התחיל שיחה זו בכונה תחילה לבוא מתוך גנותו של חתן נחום הכוהן, עשיר העיירה ויסילובקה, לידי שבחו של חתנו החדש של קניגסברג. זה האחרון הבין את כונתו של הפונדקאי, אבל דעתו לא היתה עתה בכלל לשיחות כאלה, ובפרט עם מוטל זפתן. ועל-כן, במקום תשובה אמר:

– יודע אתה, רבי מוטל? – צריך לדאוג למשכב-לילה. הן אני לן אצלכם. יקרא-נא, בבקשה, את הערל שלי.

הוא יצר לקרוא את העגלון, שנכנס מיד.

– נלון פה, קסיאן, – אמר קניגסברג.

– ומה, האם אפשר לנסוע עתה הלאה? – ענה הזקן בתמהון – בחוץ – חושך, והסוס עיף עד מאוד, עומד ואינו טועם גם את השחת.

וכאשר יצא העגלון ובבית שוב נשארו רק שניהם, האורח והפונדקאי, לא יכול זה האחרון לשאת את הדומיה ויפריענה. גם הפעם שב אל חתנו של נחום הכוהן, וכמו מדבר לנפשו אמר:

– אמנם, מצד אחד, שוה חתן כזה הרבה נדוניה. הוד לו, גובה לו, משקל לו; בודאי לא פחות מחמשה פוד. אבל –

– ומאין אתה יודע אותו?

– כבר ראיתי אותו זה שלוש פעמים. בפעם הראשונה עבר עם חותנו. אז ישב ושתק והגה לא הוציא מפיו; חשבתיו לאִלם. באביב נסע לדניפרובסק עם אשתו, עם רחל. כבר הכרתי אז, שהזוג יכול היה לעלות יותר יפה... ואולם בפעם האחרונה, קודם שנסעו אל הדרום, היה פה אצלי לבדו. היו עוד נוסעים. פתח פה – ואיזה פה, רבונו של עולם! אמרתי אל לבי: עלה, כפי הנראה, שער הסוסים, אם בעד שכזה משלמים חמשת אלפים! ופלא הדבר: הלא רחל היתה בתולה כסדרה, לא מכוערת ולא פתיה – כאחת מבנות ויסילובקה...

קניגסברג לא אמר דבר. אבל גדולה מאוד היתה תאות הפונדקאי למשוך את אורחו אל השיחה. על-כן החליט ואמר:

– ועל אדוני מספרים, שהחתן שלקח לבתו, הוא ממין אחר לגמרי. אומרים: פרי עץ הדר!...

נפשו של קניגסברג קצה בכל השתדלות זו של הפונדקאי להטות את השיחה כחפצו, ובראותו, שאין הלז מבין ברמיזה, פנה אליו ואמר:

– שמע-נא, רבי מוטל: עתה אני רוצה לישון, ואת השיחה הזאת נעזוב לעת אחרת. אם יש עמך חדשות נכבדות, חדשות, שיש להן איזה ערך, – אמור, הוציאן ונדעה! למשל: אילו יערות עומדים להמכר? מי כבר קנה יער בסביבותיך? איזה יער תרים ומי תר? – דַבֵּר דָבָר בעסק, בענין, במסחר, ומן החתנים הטובים או הרעים חדל עתה. משניהם לך לא קריר ולא חמים. ושיחה בטלה לא בכל יום זמנה, רבי מוטל.

מוטל זפתן גרד את גבחתו ואת קרחתו בכובעו על ראשו. עתה הבין ונוכח, שלא כוֵן את השעה ולא קלע הפעם אל המטרה בראשית-שיחתו עם אברהם-חיים קניגסברג אשר כבדהו בלבו ורצה, שגם הלז לא יחשבהו כאחד הכפריים הפשוטים, אלא כאיש היודע להתהלך עם הבריות. ובכן הודיע:

– תרים יערות הרבה. נחפזים לקנות. הזלדוביצים תרו את היער של הנסיך. הם אומרים, שאת היער הזה קונה – לא יאָמן! – שלמה הלוי. המלוים מתחילים לקנות יערות...

– ומה עוד? – שאל קניגסברג.

– אלתר זיסקינד קונה את היער של מאקובסקי – הוסיף מוטל.

– קונה או קנה?

– שלח לתור אותו. ליזר יבשתי עבר מדניפרובסק הביתה ויספר לי. גם האדון מאקובסקי בעצמו שתה אצלי תה בראשית השבוע. היה אז כאן זאב ברוכמאן ואשתו. היא בת-דניפרובסק, ומאקובסקי הוא אדון צעיר ויפה, ולא מיהר למוש מן המקום. שתו יחד תה, שוחחו, גם בקלפים שיחקו. והאדון שאל אותם על ערכו ומצבו של אלתר זיסקינד. אם יקנה, תהיה לי תביעה אליו בדבר סרסרות.

– ומה לך ולעסק הזה? – שאל קניגסברג.

– אני אשר אמרתי לו על עסק זה כשהיה כאן לפי שנים-שלושה שבועות. אני גם אשר הראיתי לו על ליזר יבשתי, המוכסן של מאקובסקי.

– את מי שלחו לתור את היער? – שאל קניגסברג.

– את משה-ליב יקטן. את משה-ליב זה, שהיה, כמדומני, אצל אדוני. הוא תר גם את היערות– – – ובראות הפונדקאי את קניגסברג מתמודד ומפהק הודיע לאורחו, שבחדר השני כבר הציעו לו את המטה על הספה שם. קניגסברג הלך מיד אל המקום אשר הראו לו. וכאשר פשט כבר את בגדיו ויעלה על המטה, שאל קניגסברג מבעד לכותל את הפונדקאי:

– והיכן עתה משה-ליב?

– הוא בדניפרובסק. מתקבצים שם עתה הסוחרים, הנכונים להתחרות במקנה ה”חלקים” מיערות-הממשלה, הנמכרים בפומבי. משה-ליב תר אותם בפקודת הזלדוביצים. הוא ודאי ירויח; מן הגורן או מן היקב – ריקם לא ישוב...– אמר מוטל ברמיזה. הוא הבין מיד, על מה ולמה שואל קניגסברג על משה-ליב, ועל-כן הוסיף – טוב שיראה אדוני אותו בדבר יערו של מאקובסקי. הוא במלון “עוגן-הזהב”. שם מתאכסנים בני-העיירה שלו.

מוטל זפתן המתין עוד לשאלות אחרות מפי קניגסברג, אבל עברו רגעים אחדים ומן החדר, ששכב בו האורח, נשמעה אך נחרתו.

ולמחר, בבוקר השכם, כאשר נסע אברהם-חיים קניגסברג בעגלתו, והסוס, שעוד לא הספיק להחליף כוח במשך הלילה, שרך את רגליו בעצלתים (במורד הגבעות מיהר לרוץ, אולם במעלה-ההרים מוכרח היה קסיאן הזקן לרדת מעל דוכנו כדי להקל מעל הסוס את המשא) – פנוי היה קניגסברג לחשוב בדבר הידיעות, שנפלו לו בהיסח-הדעת בפונדק זפתיה. אם אמת הדבר, שהנסיך מוכר את היער לשלמה הלוי – וזה לא מן הנמנעות, כי מקרב הסוחרים אין איש, אשר תמצא ידו ואשר לא יפחד לתת על יד הנסיך מאות אלפים רובלים מלבד שלמה הלוי, – אז עסקים לא יחסרו. שלמה הלוי, זה מובן לכל, לא יוביל בעצמו את רפסודותיו אל הדרום; לא יהיה לאיש הזה כל צורך וכל חשק להתיצב על דרך-הסוחרים, להפקיד את גורל-כספו בידי המקרים השונים של השיוט בנהרות ושל הממכר בשוקי-המורד. שלמה הלוי ימכור פלוגות-פלוגות של רפסודות, ימכור קורות, אדנים, עצים לכל הסוחרים, – וגם הוא, אברהם- חיים, יקנה. עם שלמה הלוי אפשר יהיה לבוא תמיד ל”עמק-השוה” בדבר תנאי-התשלומים. הוסף לו עוד רבית ועוד רבית – וימכור בהקפה. “חלקי” היערות של הממשלה – זהו עסק בשביל הזלדוביצים וכדומה, היכולים להשקיע את כל הכסף מראש, – ועוד ערבון צריכים להכניס; ואם הם יקנו את יערות-הממשלה, יתנו בזה ידים לאלתר זיסקינד לקנות את היער של ואסיליבסקי, וממילא לא יקנה עוד זיסקינד את זה של מאקובסקי. אברהם-חיים קניגסברג התנועע על מושבו המתנודד ונרדם קצת, ובהתעוררו עוד היו עיניו עצומות. הוא חשב ומצא, שאך טוב מאוד היה לו עלה בידו להשיג את היער של מאקובסקי. כפי ששמע מפי מוטל זפתן ולפי שאר הידיעות אשר בידו, הנה האדון הזה, מאקובסקי, הוא “פריץ” כמו שנאמר, מן הפריצים הפולניים, מסלסל בשפמו, מתהדר בסוסיו, מתגאה ביחוסו; לכסף הוא זקוק תמיד ואינו מנוסה במסחר כלל. זו האחוזה, שאת יערה אומר הוא למכור, רחוקה ממקום שבתו, והאדון גם אינו יודע את ערך היער ואת מספר עציו. אלף דיסיאטין – שטח לא-קטן, ויש מקום לברכה שתשלוט. צריכים להגות מן המסלה את אלה אשר יאמרו להתחרות בקנית יער זה. כפי ששמע מפי מוטל, חושב אלתר זיסקינד מחשבות על היער הזה, וגם שלח לתור אותו. הוא שלח את משה-ליב יקטן, – כן, משה-ליב הוא אדם מבין ביערות; על ספירתו ועל רשימתו אפשר להשען. אבל – מסופק הוא אברהם-חיים קניגסברג, אם אדם כזיסקינד יספיק לגמור את הקניה עם מאקובסקי בעוד מועד. זיסקינד הוא מן הסוחרים הזהירים והמתונים, שאינם אוהבים למהר את מעשיהם. שבע פעמים יחשב דרכו עד אשר יכין צעדו. ואם ימצא רבב, איזו סירכה כל שהיא, יעורר שאלות ויפחד תמיד. והאדון מאקובסקי הוא דוקא מן האנשים, שעליהם צריכים להגיח באחת – “לבוא, לראות ולהכריע”. על היער שם ודאי יש אילו פגימות מצד הבאנק או מצד אחר. ולעבודה כזו אין אלתר זיסקינד מוכשר. יותר מתאים לזיסקינד היער של ואסיליבסקי, “כף כשרה בקדרה כשרה”. יער זה הוא גם קרוב לעיר מושבו ויוכל בכל יום לנסוע היערה עם פרומה אשתו ולצלצל בפעמוני סוסיו השלושה – – –

דחיפה עזה הרגיש אברהם-חיים בצלעותיו וכמעט הושלך מן העגלה חוצה. הוא התעורר ויפקח את עיניו, וברגע הראשון לא ידע היכן הוא.

– מה זה, קסיאן? מה קרה? – שאל.

– הכביש. אנו עולים על הכביש. זקוף מאוד מעלה-הדרך. כבר דניפרובסק קרובה.

קניגסברג זורר פעמים אחדות כאילו עבר קור בבשרו. הוא מחה שֵׁנה מעל עיניו, התישב על מקומו קוממיות, ואל עגלונו אמר:

– על הכביש אפשר שהסוס ימהר מעט. דבר-נא אליו. בעיר ינוח דיו. הן זו עיר-הפלך, ולא נאה ולא יאה...

– ידוע, – אמר קסיאן – הוי, סוסי! – ויצליף את שוטו מעל גב הסוס להפחידו. הסוס פחד, ובדהירה קלה עבר את רחובות-העיר עד מבוא המלון “ריגה”, ויעמוד שם.

ה

יענקל, המשרת במלון “ריגה” נמצא בקפיצה אחת אצל העגלה של קניגסברג, ויתמוך בידו ברדתו. משרתי המלון אהבו וכבדו את קניגסברג מאוד ושמחו לקראת בואו תמיד. אמנם, מאת האורח הזה לא היה להם כל “פרנסת-סתר”; איש מהם גם לא נועז לגשת אליו בהצעות נבזות, שמשרתי-המלון מרשים לעצמם להציע לפני אורחים, שלבם גס בהם. אבל שבתו של קניגסברג במלון היתה מביאה למשרתי המלון ברכה תמיד, פרנסה כשרה ונקיה. חדרו של קניגסברג היה מלא תמיד אנשים – סוחרים, סרסורים, פקידים, אדונים; מלא שאון של משא-ומתן, מקח-וממכר, דין-ומשפט ובוררות בדבר סכסוכים שונים. בחדר היו אוכלים ושותים. המיחם לא היה יורד מעל השולחן; לפעמים רחוקות, כשהמסחר צריך לכך, משחק בקלפים. את המשרתים שולחים ומריצים כל היום: לקרוא לאנשים שונים, לקנות טופסים לשטרות, לשלוח טלגראמות, לקנות אוכל ומגדנות. מכל אלה מרימים המשרתים תרומה, את העודף מן המטבעות הגדולים אינם מחזירים לעולם, וכל פקודה ושליחות – מתן שכרה בצדה, מלבד המנחה ההגונה, שקניגסברג היה נותן למשרתים קודם צאתו לדרכו. ובשביל כל אלה, רק בא קניגסברג אל המלון – וכל המשרתים מצפים לפקודותיו, כולם נכונים ללכת לאשר ישלחם, אם כי אינו זורק בהם מרה. אך לחנם מצלצלים הפעמונים מתוך שאר החדרים – אין שומע לשאר האורחים, אם רק יש שליחוּיוֹת מאת קניגסברג.

צוהל ושמח ככלב לקראת אדוניו הביא יענקל המשרת את צקלונו של קניגסברג אל הבית פנימה, ועודנו במסדרון הארוך נתן קולו אל המשרת הנכרי אשר במלון:

– אנטון, פתח את הדלת, מספר שלישי. – גם זה ידע יענקל, שהנומר השלישי, הנמצא בזוית הבית ופונה אל שני הרחובות, חביב על קניגסברג – להביא את המיחם, רבי אברהם-חיים? – מים להתרחץ יש בחדר.

– כן, הגישה את המיחם, – אמר קניגסברג – וראה, יענקל, צַוֵה שם על הסוס שלי. עגלוני המתושלח אינו יודע כלום ומפחד מפני עיר-פלך כמפני שודדים.

– מיד, רבי אברהם-חיים. אל ידאג מעלתו. אני אצוה את אנטון שלי עליו, והוא ישגיח על צרכיו. ומה יש עוד לצוות?

– אחר-כך. תביא את המיחם ונראה.

קניגסברג רצה להשאר רגעים אחדים בחדרו לבדו, באין מפריע. הוא מזג לו כוס תה ואחר-כך ערך לו במחשבתו סדר היום, מעשהו בעיר-הפלך, את מי עליו לבקר. עתה, בעוד השעה מוקדמת, ילך אל העורך-דין להודיע בדבר מצב משפטו עם אדון-היער, אשר עורר משפט נגד קניגסברג על שעבר את הגבול ויחטוב עצים ביער לא-לו. אם אפשר יהיה להפטר בדרך-שלום מן המשפט במאות-רובל אחדות, כדאי לגמור את המשפט. משם יכנס אל ה”באנק ההדדי”, לשלם את הרבית ולחתום על שטר חדש, – עבודה, שצריך למלאותה אחת לחצי-שנה, כי הן את הקרן אין משלמים לעולם. וגם אל ה”באנק הממלכתי” צריך לסור, להראות את פני האדון המנהל. הוא בודאי ירצה לדעת ממצב סחר-היער בשנה זו, ושיחה קלה עמו לא תזיק לסוחרי-יער בכלל וגם לקניגסברג בפרט ביום שידובר בו במועצת-הבנק. כל זה עליו למלא עוד עד הצהרים. עוד עליו לסור, מובן הדבר, אל זאב ברוכמאן, – יסור לעת-עתה לרגעים אחדים, אך לשם בקור ראשון, ויבטיח להכנס אחר-כך לבלות את הערב. את ארוחת-הצהרים לא יאכל בבית ברוכמאן, אף כי בודאי יפצירו בו. הסעודה שם תגזול ממנו זמן יותר מדאי, ודברים בטלים וגם לא-בטלים אפשר לדחות עד הערב. הוא יצוה להביא את ארוחת-הצהרים אל חדרו במלון. אחר-כך, אם יתנו לנוח מעט – מה טוב; הן לא נעימה ביותר היתה שנתו בלילה שעבר בפונדק בזפתיה. ואם יבואו אנשים – יבואו וישתו תה בצבור. טוב היה, לו היה מספיק עוד היום לראות את המלוים, את רבי ירמיהו חריף ואת שלמה הלוי; ואם לא – ידחה אותם למחר. לפעמים רצוי יותר בשביל ה”ענין” אם לא ימהר תיכף לבואו ללכת אליהם, למען לא יחשבו, כי רק כדי להתראות עמהם הוא בא לדניפרובסק. ואולם את הסרסור צריך הוא להזמין אליו עוד היום. מפיו גם ידע מכל הנעשה בעיר, בעולם-העסקים.

וכאשר מזג לו את הכוס השניה צלצל בפעמון, ולקולו מיהר המשרת לבוא.

– תאמר-נא, יענקל, ליחזקאל וילנא, שבאתי ושאחר הצהרים אהיה בחדר.

– טוב, תיכף, – ענה המשרת ולא מהר לעזוב את החדר. הוא חכה לפקודות אחרות ולשאלות.

– ומי אצלכם עוד במלון? – שאל קניגסברג.

המשרת הנבון הבין, שאין לבו של קניגסברג לדעת בכלל, מי הם האורחים היושבים במלון, ועל-כן לא קרא שמות כולם, ורק אמר:

– מן הרעבתנים יש שנים, חדר ראשון וחדר חמישי שלהם הם. זה שלושה ימים הם כאן, מחכים, אולי יראו את שלמה הלוי בדבר היער של הנסיך.

– האם הדבר קשה כל-כך לראות את שלמה הלוי?

– הן הוא עוד במעון-הקיץ, – אמר המשרת – הילדה הקטנה שלו, בת-הזקונים, חלתה, ואין הם יכולים לשוב העירה. אבל הנסיך היה כאן, והוא נסע אליהם אל מעון-הקיץ.

אם-כן, חשב קניגסברג בלבו, בקור אחד לא-נעים פחות, אל שלמה הלוי לא צריך יהיה להכנס. הוא יבקש את עורך-הדין, שהוא גם קרובו של שלמה הלוי, למסור למלוה בשמו, שהוא היה כאן ורצה מאוד להתראות עמו, אלא שלא יכול לבקרו מפני מחלתה של הילדה.

– ישראל'קה מלך – הודיע המשרת – שאל פעמים אחדות לאדוני.

– בודאי יכנס; כי תראנו – הוסיף קניגסברג – תאמר לו, שבאתי.

הוא יצא מן החדר, בו השאיר את המשרת להסיר את המיחם ולסדר את החדר, ובצוותו עליו לתת תה לעגלונו – הלך לו.

רגעים אחדים ניצב קניגסברג בצאתו מן המלון על היציע של מבוא-הכבוד, וכמו חשב את דרכו, באיזה בקור יפתח את סדר-יומו. את הבקורים אל עורך-הדין ואל הבאנקים אפשר לדחות לעת-עתה. את עורך-הדין יבקר בערב, או, אם יחליט באמת להשלים עם איש-משפטו, יזמין את עורך-הדין אליו וידבר עמו בדבר התנאים. הענין הקטן בבאנק ההדדי הן אפשר לגמור גם במכתב. ואל “הבאנק הממלכתי” אין לו עתה, ברגע זה, כל עסק שבפועל, עסק ממשי. אם ישאר בעיר-הפלך עוד יום או יומים, יכנס לשם, ואם לאו – אין נחיצות בזה. והוא החליט ללכת עתה, בבקורו הראשון, אל רבי ירמיהו חריף.

רבי ירמיהו חריף, או רבי ירמיהו השליש – מפני שהכל היו משלישים אצלו כספים של נדוניה – היה מלוה עשיר, גדול בתורה וביחוס-אבות. הוא לא עסק מעולם בשום מסחר וקנין, ומיום-חתונתו, זה ארבעים שנה, הוא נותן את כספו בנשך. מזה פרנסתו מצויה ומזה עשה עושר. הוא מלוה ברבית מן הטפוס הנוח והטוב. מדת-הרבית אצלו אינה גדולה ביותר, לערך בשלושה-ארבעה אחוזים למעלה ממדתם של הבאנקים. לכל לקוחותיו יש אצלו תקציב ידוע, סכום כך וכך, שהוא מלוה לכל אחד מהם, אבל מדת-הרבית אחת היא לכל לקוחותיו. הוא מלוה את כספו על-פי שטר-חוב כנימוס, אבל השטר הרשמי אצלו טפל, ויכול אדם גם שלא למלא את הטופס ולהשתמש בו גם בפעם אחרת; העיקר לו – “היתר עיסקא” על-פי תקנת מהר"ם, כתוב וחתום כהלכה. אין רבי ירמיהו חריף אוהב לראות את פני הלווים שלו ומתרחק הוא מהכנס עמהם במשא-ומתן בלתי-אמצעי, וכל עסקיו הם על-ידי הסרסורים לעניני-כספים. מעולם אינו מלוה לבני-הנכר: ל”פריצים”, לפקידי-ממשלה, וכל עסקיו רק עם היהודים. תכלית-שנאה שנא את המשפטים בערכאות, ואין עורך-דין שהרויח אצלו פרוטה; ואם היה מי מן הסוחרים פושט את הרגל לנושיו, היה רבי ירמיה חריף הראשון מן המלוים, שהיה גומר עם הלווה בשלום ולא היה נוטר שנאה על הפסדו.

אברהם-חיים קניגסברג היה מכרו הטוב של רבי ירמיהו וגם איזו קרבת-חתון רחוקה מצד אשתו היתה ביניהם. בשביל זה היה קניגסברג לווה כסף מאת רבי ירמיהו חריף לא על-ידי סרסור ואיש-בינים; בעצמו היה נכנס אליו בתורת אורח, שותה לפעמים כוס תה ואגב גומר את עסקיו עמו.

היתה השעה העשירית בבוקר. רבי ירמיהו חריף אך שב מבית-מדרשו לאחר שגמר שם את שעורו, דף גמרא, שקבל עליו בחברת-ש"ס בבית תפלתו. הוא, אמנם יושב על התורה תמיד, הוגה בה “יומם ולילה”, אבל בכל זאת לא רצה לפרוש מן הצבור בשעת חלוקת הש"ס, שמא “מחזי כיוהרא”, וקבל על עצמו אחת מן המַסָכות כאחד מהמון-המתפללים. קניגסברג נכנס אל הבית דרך המסדרון ועבר ישר אל חדר-האוכל. השולחן היה ערוך לארוחת-הבוקר. בעל-הבית ישב אל השולחן וטבל פרוסת דובשנית בתוך כוסית יין-שרף. העוגה ספגה את כל הנוזל שבכוס, וכשהוציא רבי ירמיהו את העוגה נתרוקנה הכוס כולה. על-ידו עמד ודבר איש כבן ששים, גבוה ושמן, מעילו העליון עליו וגם מקלו בידו. הוא דבר בהתלהבות, בעת אשר בעל-הבית ישב לו על מקומו ולעס את העוגה הספוגה יין. גופו המלא של האיש סכך בעד קניגסברג את פני בעל-הבית היושב. קניגסברג הכיר מיד את האיש המדבר אל בעל-הבית. זה היה הסרסור יחזקאל וילנא. לא נעים היה הדבר לקניגסברג, שמצא כאן את הסרסור. הן הוא היה רגיל לעשות את עסקיו אצל רבי ירמיהו באין סרסורים ביניהם, מה שהיה לא לרצון להם, ולמה לו להרגיז את הסרסור על לא-דבר? – אילו ידע, שיחזקאל וילנא נמצא עתה בבית, היה נכנס בפעם אחרת.

– רבי אברהם-חיים! – קרא הסרסור בשמחה רבה – האח, שמח אני לראות את אדוני. מתי שבת מן הדרום? – אימתי בא לדניפרובסק? – הנה עתה נשמע חדשות.

גם רבי ירמיהו חריף התרומם מכסאו לברך את הבא אל הבית ויבקשהו לשבת.

– אך היום באתי הנה – אמר קניגסברג – וחדשות אין אני יודע. וכלום בני עיר-הפלך שואלים חדשות מפי בן-עיירה?

גם רבי ירמיהו רצה להפטר מן הסרסור עתה, כאשר נמצא בביתו אחד מן הלקוחות, שאינו משתמש בשֵרוּתו של סרסור. והוא אמר בפנותו אל יחקאל וילנא:

– אם כן תסור אלי עוד פעם. אפשר גם בבית-התפלה, בין מנחה למעריב. אתיעץ בדבר. – ואל קניגסברג אמר – בבקשה לשבת, רבי אברהם-חיים. עוד מעט ותכנס שרה-רחל ותגיש כבּוּד.

הסרסור הבין, שהוא עתה אורח בלתי-רצוי, רכס את כפתורי מעילו והתכונן לעזוב את הבית. ואל קניגסברג אמר:

– ואדוני מן הסתם במלון “ריגה”?

– כן, בשלוש אהיה בחדרי, – אמר קניגסברג.

קניגסברג הכיר וידע את רבי ירמיהו חריף היטב, אותו ואת הליכות-ביתו. חריף אינו אוהב שיחות בטלות, ושעותיו אצלו חלוקות למקצועות שונים: תלמוד, רמב"ם, פוסקים; וגם למקראי-קודש יש שעה מיוחדת קבועה. והוא מתרעם, אם מפריעים אותו מלמודיו בדברים של מה-בכך, שלא לשם עסק. לכל זמן ויש גם סדר לעסקים, אבל לבלות את הזמן בשיחות מענין לענין ובלי כל ענין – לא ממדתו של רבי ירמיהו חריף הוא זה. קניגסברג ידע, שלא רבי ירמיהו ולא אשתו ממכניסי-אורחים הם; לא מפני שעיניהם צרה, אלא מפני שהורגלו בחיים לעצמם, חיים לבדם. בודדים הם ואיש זר לא אכל על שולחנם מעולם. הנה עתה השולחן ערוך והוא בא אל ביתם והוא אורח כאן, ושורת-הנימוס נותנת, שיזמינו אותו לאכול עמהם; והם אולי גם יעשו כזאת, – אבל רק מפני הנימוס, ולבם בל עמם. ובשביל כל זה רוצה היה קניגסברג לגמור את דבריו ומעשהו מיד, קודם שתכנס הגברת שרה-רחל והדבר יגיע לידי הזמנות אחד בפה ואחד בלב מצדם וסרובים מצדו. ולפיכך, אך עזב יחזקאל וילנא את הבית, פנה קניגסברג אל רבי ירמיהו ויאמר:

– ואני באתי אל מעלתו בדבר החשבון שלנו.

רבי ירמיהו קם במנוחת-השקט מעל השולחן והזמין את קניגסברג אל חדרו, חדר עבודתו ולמודו. לכל אורך כתליו היו ארונות מלאים ספרים. בינות לשני החלונות, הפונים אל הרחוב, עמד שולחן-כתיבה ישן וגם עליו היו ספרים אחדים. מתחת לשולחן עמד ארגז-ברזל, שלא היה דומה אף במשהו אל קופות-הברזל הרגילות. ארגז זה ירש רבי ירמיהו מאביו, שהיה גם הוא בשעתו מלוה וגם שליש.

– אומרים, רבי אברהם-חיים, שהשנה היו העסקים טובים, – אמר ירמיהו כדי לומר איזה דבר ולהכנס בשיחה עם אורחו.

– השנה היתה טובה. לפי דעתי, השנה הבאה תגדל ממנה ותהי מבורכת עוד יותר – אמר קניגסברג.

– אבל הן המחירים תלויים ביבול השדות שבדרום, ואם כן קשה לנבא עתידות מראש. כי מי יוכל לדעת את יבול השנה הבאה? – העיר רבי ירמיהו.

– הוא הדבר – ענה קניגסברג – שכמעט אין הדבר תלוי ביבול טוב או לא-טוב. גורל המסחר תלוי עתה לא ביבול, אלא בהצלחתה של חרושת-המכרות. וחרושת זו של מכרות-ההרים מתפתחת בנפות הדרום בצעדים ענקיים ולא תחדל. הנה בונים שם רכבות חדשות, וגם זה דורש סחורת-יער הרבה מאוד.

– אולי, אפשר, – אמר רבי ירמיהו בשקט – טוב מאוד. יתן ה' וירויחו יהודים.

שניהם שתקו רגעים אחדים.

– רבי ירמיהו, – אמר קניגסברג – בחודש הבא יגיע זמן התשלום אצל אדוני. רציתי לשאול, אם אדוני רוצה את הכסף או יכול אני להשאיר את ההלואה אצלי לימים הבאים?

באופן הראשון יכול אני עתה לשלם את החוב, ובאופן השני – אתן את הרבית בעד הארכת-הזמן. מה חפצו?

– כחפצך, רבי אברהם-חיים; אחת היא – ענה המלוה, כאילו אין הדבר נוגע לו – תוכל לשלם רק את הרבית.

החלטה זו הניחה את דעתו של קניגסברג, והוא נוכח, שיפה כִּוֵּן בדבריו וקלע אל המטרה. הוא שילם כמאתים רובל רבית ורבי ירמיהו רשם על ה”היתר-עיסקא” את קבלת הכסף וזמנה, והעסק נגמר. אך קניגסברג כאילו חשב איזה דבר ולא מיהר לקום ממקומו. הוא שם פניו אל רבי ירמיהו ויאמר:

– יש בינינו עוד חשבון קטן אחד, רבי ירמיהו, חשבון ישן, ועתה בא גם יומו.

– ?

– זה שלפני שלוש שנים – אמר קניגסברג.

– איני מבין, ואיני זוכר.

לפני שלוש שנים היתה שנה לקויה מאוד בסחר-היער, ואברהם-חיים קניגסברג שב מן המורד כמעט נקי מנכסיו, ואולי עוד יותר מזה... בכל זאת בא לדניפרובסק והתחשב עם כל נושיו: לאחד שילם את כל חובו, לאחר – את מחציתו ועל השאר נתן שטר חדש בתוספת רבית, הכל כדרך הסוחרים הישרים. רבי ירמיהו חריף קבל אז את כל חובו, ואולם הוא מרצונו הטוב וִתֵּר לקניגסברג על הרבית, אחרי שההלואה נעשתה על סמך “עיסקא” והמלוה נעשה שותף ללווה בעסקיו. רבי ירמיהו בכונה תחילה הקדים להציע לפני הלווה ותּוּר זה, למען יראה, כי נכון גם הוא לשאת בהפסד ולא יתרעם, מצבו של קניגסברג היה אז דחוק מאוד, והוא קבל בשעתו את הותור. עתה החליט קניגסברג להפתיע את המלוה ולהשיב סכום קטן זה, כמאתים רובל, לידי רבי ירמיהו, כדי שיוסיף לקנות את אמונתו בו. והוא הזכיר את הדבר הזה לרבי ירמיהו חריף.

– אין לי כל חוב עליך, רבי אברהם-חיים – אמר המלוה.

– אבל אצלי רשום הסכוּם ככל שאר החובות, שאני חייב. קחה-נא, רבי ירמיהו, את שלך – אמר קניגסברג ושלם את הכסף.

– זו לי הפעם הראשונה בכל עסקי – אמר רבי ירמיהו ברגש, ויברך את הלווה בהצלחה גם לימים הבאים.

קניגסברג קם ממקומו להפרד. רבי ירמיהו הלך ללוותו עד המסדרון והמתין עד שלבש קניגסברג את מעילו. בעל-הבית הביע את צערו, כי הנה אורח כזה בביתו ולא ראה גם את פני הגברת.

– שרה-רחל בודאי גם אינה יודעת, שאדוני כאן.

– אחר החגים, יתן ה' – אמר קניגסברג – אבוא לדניפרובסק, ואז נתראה.

– בבקשה להכנס, רבי אברהם-חיים.

וכאשר פנה קניגסברג לצאת מן הבית, שאל את המלוה:

– ומה, רבי ירמיהו, אם אמצא עוד צורך באיזה סכום, האם יוכל אדוני להלוות לי? נושא ונותן אני בקנית יער גדול. איני יודע עוד בבירור, אם אמצא או לא אמצא חפץ; אני רק שואל את אדוני, על-כל-פנים, אם יקרה כזה, שאהיה זקוק לכסף?

רבי ירמיהו לא מיהר להשיב. לבסוף אמר:

– אני חושב: כן...

ו

קניגסברג יצא שבע-רצון. אמנם הוציא זה עתה רי"ש רובלים כמעט על לא-דבר. ואולם “הוצאה זו הכנסה קרי לה”, נזכר קניגסברג בבטוי התלמוד. על רבי ירמיהו עשה המאורע רושם, והוא לא יחדל מלהתפאר בזה לפני כל הסרסורים באי-ביתו, ואלה יפיצו את הדבר ברבים, ואז ידברו בו טובות על עשרו ועל ישרו. והן לא מתנה נתן לרבי ירמיהו. רק את שלו החזיר לו, מה שהיה עליו לשלם עוד לפני שלוש שנים. רבי ירמיהו חריף הראה לו אז את נדיבות-לבו, ועתה השיב לו הוא כגמולו. לקניגסברג היה רגש של קורת-רוח, כאדם היודע שעשה כהוגן. והדבר שעלי לעשות עתה – אמר קניגסברג לנפשו – הוא: ללכת אל זאב ברוכמאן ולאכול שם את ארוחת-הצהרים. גולדה, גברת ברוכמאן, תפתח את אוצרה הטוב, את כל אשר במזנונה המלא, וזאב ברוכמאן יספר לו על כל העסקים, שנגמרו ועומדים להגמר בסביבות אלו. הידיעות של זאב ברוכמאן נכונות יותר מן השמועות מפי הסרסורים יושבי-קרנות, הבאים אל המלון ללחך פנכה ולבקש גמילות-חסדים או משרות, ועל-פי-רוב הם בודים מקרים ומעשים בכונה תחילה להציל מפיך ידיעות. אבל ברוכמאן ידע גם את מצב הרוחות בעולם-הכספים בדניפרובסק, כי על-כן יושב ברוכמאן במרכז הענינים האלה, ואל אחדים מן המלוים הגדולים בעיר הוא קרוב קרבת-משפחה.

זאב ברוכמאן שמח לקראת קניגסברג מאוד. נשקו איש לרעהו. גם את ילדי ברוכמאן חבק ונשק קניגסברג, כאוהב ומודע אל הבית הזה. זאב ברוכמאן היה יליד עיירה קרובה לעיירתו של קניגסברג, וגם משפחותיהם קשורות ומחותנות. הגברת ברוכמאן, גולדה סולומונובנה, היא בת אחד העשירים, ואחר נשואיה הלך בעלה אחריה לשבת בדניפרובסק עיר-מולדתה, כי בעד כל הון לא רצתה להתישב בעיירה הקטנה. אביה של גולדה, אחיה ודודיה עסקו בקבלנות אצל הממשלה, בבנין גשרים ותקון כישים; ואולם זאב ברוכמאן בעלה לא רצה בעסקיהם ובחר לו את סחר-היער אשר אהב. גם בעיני גולדה סולומונובנה מצא חן מסחר זה, שהוא מלא חיים ותנועה, נסיעות תכופות וסוסים דוהרים ובגללו אורחים ממלאים את הבית תמיד. גולדה התפארה במסחר אישה על בני-משפחתה הקבלנים. הנה עשרות בשנים אביה קבלן אצל הממשלה, וכל שר או פקיד לא דרך מעולם על מפתן-ביתם, ויש אשר על אביה לעמוד בפתח הפקידים לעת-מצוא; ואת ביתה מפארים בבקוריהם רוזנים ואדוני-אחוזות גדולים ונכבדים, משחקים בקלפים אצלה, וגם ארוחות-ערב יאכלו על שולחנה. מורגל בפי הצרפתי:”המצב מחייב” וגולדה ברוכמאן, אשה טובת-מראה ויפת-עינים, נעשתה ל”אשה גדולה”, מרכז של סביבה ידועה; גולדה סולומונובנה – שם-דבר, ולמעמד-ביתה ולערך-שולחנה היו הוד והדר; ועל זה גאותה תמיד.

לקראת קניגסברג שמחו אדוני הבית מאוד. ברוכמאן ואשתו חיו חיי שלום ואהבה, וגולדה ידעה, שקניגסברג הוא גם קרוב-רחוק גם ידידו הטוב של בעלה, איש-בריתו.

– מתי, מתי באת? – קראו אליו שניהם, האיש והאשה יחד.

– הבוקר. וחשבתי את דרכי לבוא אל ביתכם לשעת ארוחת-הצהרים, – אמר קניגסברג.

– האם שומעת את, עקרת-הבית? – פנה ברוכמאן אל אשתו בבת-צחוק – מה לעשות, ויהודי זה אומר לאכול עמנו. שימי לב, גולדה'לה, להיטיב מעט את הארוחה, להוסיף מעט מים אל קדרת-המרק, וכדומה.

– הנני הולכת אל המטבח – אמרה הגברת.

– גולדה סולומונובנה, – אמר קניגסברג – אל-נא תרבי לפאר את הסעודה. אני אוכל מכל אשר תאכלו אתם. אם יש אצלכם דגים ובשר, משמנים וממתקים – ומצא לי; אין לגברת כל צורך ללכת אל המטבח; סעודתכם מספקת תמיד גם לאורח נוסף והותר; די יהיה בשבילי ואני רוצה, שהגברת תשב עמנו ותשתתף בשיחתנו המסחרית. הן הגברת יודעת ומבינה בעסקים, הלא?

מחמאה זו היתה יקרה לגולדה סולומונובנה מכל שפת-חלקות, ובפרט כשיצאה מפי סוחר בקי כקניגסברג. הגברת ברוכמאן אמרה, שהיא נכונה לשבת ולא לצוות כלום במטבח, מאחר שבטוחה היא, כי גם ארוחת-הערב יאכל קניגסברג בביתם.

– ובערב – אמר ברוכמאן – אפשר גם לקבוע שעור בש"ס קטן.

– הנה אנו שלשתנו – אמרה הגברת, ששמחה מאוד להדגיש, שגם היא יודעת לשחק בקלפים – ולשם יד רביעית אפשר תמיד להזמין את אחי. הוא ישמח מאוד.

– מה אתם, רבותי, מדברים על מעשינו בערב – אמר קניגסברג – אם עתה רעב אני. באין עוד ארוחת-צהרים, כפי הנראה, מוכנת אצלכם, צוי-נא, איפוא, ויתנו לנו מעט מן המים המרים. הן הגברת יודעת, איזה מין אורח אני בביתה. כבן-בית אני, ולא אבוש.

– ואני שמחה מאוד, – אמרה.

– ואני יודע זאת, ועל-כן...

כשעתים ישבו האנשים והאריכו בשולחנם וישוחחו, והמשיכו שיחתם גם בעברם לחדר-האורחים. לקניגסברג נודעו הרבה דברים מכל הנוגע למקצוע המסחר בגבולות המעניינים אותו. – שער-הרבית ירד מעט בעיר. אחדים מן הסוחרים הוציאו בדיסקונטו את שטרותיהם בבאנקים בערים הגדולות, וגם לא באו לדניפרובסק אל המלוים אשר שם. אחד מסוחרי-היער נכנס בתור חבר למועצת הבאנק הממלכתי, והוא סוחר מבין דבר ואיש ישר, והוא מֵגֵן בכל עוז על הסוחרים בהגישם את שטרותיהם; לרבים מן הסוחרים הגדילו את הקרדיטים פי שנים ושלושה, למרות השטנה מצד חבר-המועצה האחד, שהוא בעצמו מלוה ברבית ודרכו היה להזיק ולקלקל. לרגלי זה הורידו גם המלוים הפרטיים את שער-הרבית. עתה הבין קניגסברג, מדוע ולמה היה רבי ירמיהו חריף נוח כל כך. – את היער הגדול של הנסיך מאגמים יקנה, כפי שצריך לשער, שלמה הלוי. הנסיך כבר חייב לשלמה הלוי כמאתים אלך, והמלוה, מלבד שאינו נותן יותר, הנה העיד בנסיך, שיתבע אותו לדין. בין הלוי ובין הנסיך פרצו דברי-ריבות. הנסיך הבטיח למלוה למסור לידו את הכסף, שהיה עליו לקבל באביב שעבר מאת הזלדוביצים. והנה אך קבל הנסיך את הכסף – ויסע לפטרבורג, ושם – “בקשו את האשה” – התחילה פרשה שלמה של הוללות ונסיעה לחוץ-לארץ, ואת הכסף שלמה הלוי אף לא ראה. עתה שב הנסיך, וכסף מאן דכר שמיה. מקרב הסוחרים, זה ברור, לא יקנה איש את היער; מפחדים מפני הנסיך, שחדל להיות בטוח, נאמן בחתימתו ושומר כתב-חוזה. היער ישאר, איפוא, בידי שלמה הלוי, אם יאבה הנסיך או ימאן. – זאב ברוכמאן עצמו עוד טרם קנה כלום מן היערות. זהו בר-נש מאלה, שיש להם פנאי... מאת משולחו הראשי, נחמן חנה'לס, קבל, אמנם, ברוכמאן שנים-שלושה מכתבים בדבר יערות אחדים בסביבה המתאמת לו ועל הנמל, שהוא יודע את מוצאיו ומבואיו; אך הוא טרם יענה לו עליהם. עצלן זה אינו זוכר אף באיזה מקום שם את המכתבים ההם. ברוכמאן “חושב”, שגם אחר החגים לא יאחר לשלוח ולתור את היערות. לא כך עושים מסחר. פתאום מציעים לפניו להתעסק בעניני שטרות, דיסקונטו; אפשר, הוא אומר, לקנות עתה שטרות בטוחים באחראים נאמנים. הכפילו לו עתה את הקרדיט שלו בבאנקים, והנקל להרויח את ההבדל בין רבית שיקבל ובין זו שישלם. גולדה סולומונובנה כבר קנתה מעט שטרות עוד בהיות בעלה בערי הדרום. ברוכמאן אינו חדל להיות קל בדעתו וכבד בתנועותיו. וחבל מאוד. אדם טוב, חביב. לו רצה ברוכמאן והיה משתדל בזה, היה יכול להשתתף עם שלמה הלוי ולקנות את יער הנסיך מאגמים ביחד. הן גדולה היא הידידות בין בית ברוכמאן ובין בית הלוי, וביחוד האהבה בין שתי הגבירות. ואולם חושש הוא ברוכמאן שמא יטיל אז הלוי עליו את כל הטורח של העסק, באשר הלוי אינו יודע “מאי דקאמרי רבנן” בעסקי היער; ואף גם זאת – שלמה הלוי רגיל ברבית, ואך טוב לאדם לחזור אחרי בן-מינו: טובה שותפות בין שני סוחרים.

ברוכמאן עשן בלי חשך. אך גמר פפירוסה אחת – וכבר הדליק מגחלתה את השניה. קניגסברג הרגיש בנפשו עיפות אחר הארוחה הטובה והשיחה הנעימה, ואשמורות עיניו דבקו לאט. הגברת ברוכמאן הרגישה בזה.

– אולי, רבי אברהם-חיים, תשכב ותנוח מעט, – אמרה הגברת – עצתי לשניכם ללכת אל חדר-המטות ותשכבו שם. הן גם רבי זאב'לה שלי אוהב את התנומה לאחר ארוחת-הצהרים.

קניגסברג התעורר ויקם ממקומו.

– סליחה, רבותי , – אמר – עלי ללכת אל מלוני. אנשים צריכים לבוא אלי. עוד אכנס אליכם הערב.

כל מה שהיה טוב ומועיל לדעת – נודע לקניגסברג. באמת, אין לו עוד כל עבודה מיוחדת בדניפרובסק. עוד היום יבוא אליו יחזקאל וילנא, והוא יסדר בלי כל עמל את כל דבר ההלואות, לחדש אותן ולהמשיכן לימים הבאים. אבל קניות-יער אסור לדחות עתה, וכל מי שיקדים לקנות – יזכה וירויח. אם יש הצעות מאת נחמן חנה'לס, אזי לא מחכמה ורק מעצלות שלא תכופר דוחה זאב ברוכמאן את הענינים עד לאחר החגים. לך וקנה, חטוף וקח – שמא יקדימך אחר. עתה היא שעת-הכושר לקנות יער. ואין לו, לקניגסברג, בשביל מה להאריך את ימי-שבתו בדניפרובסק; לא לשם שיחות בטלות, בקורי-כבוד ומשחק-קלפים הוא בא לכאן. והוא החליט, שאין טוב לפניו כי אם לקנות את היער של מאקובסקי, ובנקודה זו עליו לרכז את מרצו. קניה זו היא בגדר אפשרותו.

וכאשר בא אל חדרו במלון “ריגה”, צלצל קניגסברג וקרא אליו את המשרת, צוה עליו להגיש את המיחם ויאמר לו:

– לך, יענקל, וקרא אלי ממלון “עוגן-הזהב” את משה-ליב, – זה שהיה משולחי, ועתה הוא של הזלדוביצים. גבה-קומה וזקן צהוב לו. תראה אותו ותאמר לו, כי אני קראתיו אלי. אני אהיה בחדרי ולא אצא לשום מקום.

המשרת מיהר למלא את פקודת-האורח. הוא מצא את משה-ליב באולם-האוכל של המלון וישם לפניו את דברי קניגסברג.

– איזה קניגסברג? – שאל משה-ליב.

– רבי אברהם-חיים קניגסברג מויסילובקה – אמר המשרת – הוא בא היום בבוקר ושלח אותי לקרוא לך אליו.

– אותי? – שאל האיש, שלא האמין למשמע-אזניו.

– כן, אותך; הוא בקש, שתבוא אליו, והוא מחכה לך בחדר במלון שלנו. הגשתי לו את המיחם, והוא לבדו בחדר.

למה ועל מה זה קורא לו קניגסברג – קצרה בינתו לדעת. האומנם מצא מעילות בחשבונות השונים לאחר שמסרם לברל קוליק? או אולי נודע לו בדבר העוגן והחבלים, שמכר משה-ליב בעברו עם הרפסודות דרך קיוב ואמר עליהם לקניגסברג, כי צללו בתהום-הדניפר בעת שנאחזו הרפסודות ועלו על שרטון? ואולי ספר לקניגסברג פלפל הסרסור על “יותרת” הרפסודות, שמכר על-ידו?... אבל מכיון שהוא קורא והמשרת מצא אותו – צריך ללכת.

– טוב – אמר משה-ליב אל המשרת – אבוא.

בחשאי ובלי שנשמע קול צעדיו נכנס משה-ליב החדרה אל קניגסברג, שישב לבדו וקרא איזה גליון. הגליון והמיחם סככו בעד פני קניגסברג, והוא גם לא ראה ולא הרגיש, כי נכנס איש אל החדר.

– שלום! – אמר משה-ליב.

– אַה, משה-ליב, – קרא קניגסברג לא בלי צל של שמחה – שלום! קח כסא ושב.

קבלת-הפנים הזאת לא נבאה למשה-ליב כל רע. הוא שב לאט-לאט אל מנוחתו, לקח כסא וישב עליו.

– גש אל השולחן יותר קרוב, משה-ליב, – אמר קניגסברג – מחול-נא וצלצל בכפתור שעל-יד הדלת.

נכנס אנטון, המשרת הנכרי.

– תן עוד כוס, – אמר אליו קניגסברג – ואל תתן לאיש להכנס אלי. אני עסוק.

– תיכף, אדון. שומע אני.

וכאשר הובאה הכוס, אמר קניגסברג למשה-ליב:

– מזוג לך כוס תה וספר חדשות.

– אילו חדשות יודע אני?

– הנה חפצתי לדעת, מי יקנה את יער ואסיליבסקי?

– תרתי אותו בפקודת שׁולחַי הזלדוביצים, – אמר יקטן בטון של תם.

– לי נדמה, שזיסקינד יקנהו. הזלדוביצים יקנו “חלקים” מאת הממשלה.

– או את היער של הנסיך מאגמים, – אמר משה-ליב.

– את זה לא יקנו, – אמר קניגסברג בבטחה – את היער לא יקנו, אבל פלוגות רפסודות בודאי ובודאי יקנו מן היער הזה.

– אבל, הן אין הנסיך מוכר מעולם פלוגות, קורות בודדות, ואך שטחי-יער שלמים.

– את היער של הנסיך יקנה, – יודע אתה מי? – שלמה הלוי.

– שלמה הלוי? – שאל משה-ליב – האם קונה-יערות הוא?

– את היער הזה יקנה, או אולי כבר קנה, מפני שהנסיך צריך למכור רק לו ומפני שהוא צריך לקחת את היער. הבינות?

– קצת מבין אני.

– ועתה אמור לזלדוביצים, שאך לחנם הם מסתובבים בחצר הנסיך. ואת היער של ואסיליבסקי, חושב אני, יקנה אלתר זיסקינד.

– הן זיסקינד – העיר משה-ליב – סוקר עתה יערות אחרים לגמרי...

– יודע אני – אמר קניגסברג – לא כל שידוך שמציעים גומרים. לתור ולבדוק – דבר אחד, ולקנות – דבר אחר...

שניהם החרישו רגעים אחדים. קניגסברג חשב, שבשיחה זו השפיע על משה-ליב והביא בלבו בטחון, שאת יער ואסיליבסקי יקנה זיסקינד, ואין לו אחר זה כל חפץ ברשימות של יערות אחרים.

– שמע-נא, משה-ליב, – אמר קניגסברג בקומו ממקומו ויסגור את דלת החדר – מה שהיה בינינו – היה ולא ישוב עוד. עתה רוצה אני, שתתן על ידי את הרשימה של יער מאקובסקי אשר תרת. זיסקינד לא יקנהו – אני מבטיחך; ואתה, כמובן, תבוא על שכרך מידי.

משה-ליב כבר הספיק לשוב אל מנוחת-נפשו. הוא נוכח, שאין קניגסברג יודע כלום מכל ה”עסקים”, שעשה בעת השיוט, שכבודם הסתר דבר. אין הוא, משה-ליב, צריך עתה למצוא במה לזכות אורחותיו בעיני קניגסברג, ואך להיפך: קניגסברג זקוק עתה לו, בחפצו להשיג מידו רשימה נחוצה לו. הגיעה עתה השעה לנקום מאת קניגסברג ולשלם לו כדבריו וכמעלליו, אשר עולל לו: את אשר עשה לו באוהל-העץ ביום השבת ההוא ואשר שִׁלַח אותו מעל הרפסודות קודם מכירתן. ביד משה-ליב להשיב עתה לקניגסברג כגמולו, בתתו לו רשימה בדויה, מספרים לא-נכונים. אפשר להקטין מאוד את מספר העצים הנמצאים, ואז לא יסכים קניגסברג לשלם את המחיר הנכון, שהאדון דורש, ולא יוכל להתחרות עם שאר הקונים; או, להיפך, הוא יגדיל את האומדנה, ואז יעלה קניגסברג את המחיר וישלם יותר מכדי שויו של היער – ויפול בפח.

– טוב, – אמר משה-ליב, – מחר אביא לאדוני את הרשימה.

בשכלו החריף והמהיר הבין קניגסברג את אשר בלבו של משה-ליב. הן הוא יודע את מדת-ישרו של האיש הזה! – ובכן ניגש אל משה-ליב פנים אל פנים עד להתדבק בו:

– הרשימה, משה-ליב, הן היא בפנקסך, אצלך, פה. מחר אין לי חפץ בה. אם תתן – תננה על ידי תיכף, פה. וחמשים רובל תקבל מידי גם כן תיכף ומיד. מחר אין לי חפץ בה, – שנה קניגסברג את דבריו.

והדבר נעשה. – –

אך נהיה ערב, עזב קניגסברג את חדרו לצאת החוצה. במסדרון קרא את המשרת ויאמר לו שאם יבואו אנשים וישאלו לו, יודיעם, כי הוא בביתו של זאב ברוכמאן. גם צוה לקרוא אליו את עגלונו, אשר מהר לבוא.

– האם נח הסוס, קסיאן? – שאל קניגסברג.

– כן, כאן לא רע; אורוה כדבעי. כבר הפעם השניה נתת לו שבולת-שועל.

– טוב. מחר בבוקר נצא לדרך. היה נכון, קסיאן, – אמר קניגסברג וילך לו.

בבית ברוכמאן בלה קניגסברג את הנשף בטוב. אכלו ארוחת-הערב, ואחרי-כן שחקו בקלפים. אחיה של גולדה סולומונובנה שימש “יד רביעית”. כשהיה מגיע תורו של קניגסברג לחלק את הקלפים והיה פנוי, היה מהנה מעצותיו את הגברת ברוכמאן, שלא היה כוחה יפה בשחוק. בשעה מאוחרת גמרו את המשחק, ואחיה של גולדה נפרד וילך לו לביתו. קניגסברג לא מיהר לקום מעל מקומו, מעל השולחן הירוק. ברוכמאן הוסיף לטרוף את הקלפים, אם כי השחוק נגמר, באין כל עבודה אחרת.

– שמעו-נא, רבותי, – אמר קניגסברג אל ברוכמאן ואשתו – אולי שמעתם דבר על האדון מאקובסקי?

– אנו יודעים אותו – אמר ברוכמאן.

– הוא נראה לי – הוסיפה הגברת – כאיש אציל ועדין מאוד.

– משפט כזה – אמר קניגסברג בלצון קל – גם חכיתי לשמוע מפי הגברת, מפני – מפני, שגם את מצאת חן בעיניו מאוד...

– מאין אתה יודע? – שאלה מרת ברוכמאן.

– אני הכל יודע, אני עוקב אחריך – ענה קניגסברג – הנה הייתם יחד בזפתיה, שחקתם שמה בקלפים. ומאקובסקי אמר אחרי-כן לפונדקאי: אך זאת היא אשה!...

– ומה לך, רבי אברהם-חיים, לדעת על מאקובסקי? – שאל זאב ברוכמאן.

– הוא מוכר יער, ויער טוב!... אני הולך מחר לקנותו מידו. אם רוצים אתם, רבותי, הבה ונקנה בשותפות.

– ומי תר אותו? – שאל ברוכמאן.

– ומי שתר – תר; בידי רשימה של מומחה. – וקניגסברג ספר לבני-שיחתו את כל השערותיו בנוגע ליער זה.

– טוב, – אמר ברוכמאן, שבעצלנותו שמח לעסק, שבא לידו בלי עמל וטרדות מצדו.

– אם רק במקח השוה – אמרה מרת ברוכמאן.

– אם לא במקח השוה, לא אקנה. אין אני אומר לקנות כדי לתת כסף למאקובסקי, אלא כדי להרויח.

– שמעתי, – אמר ברוכמאן – שזיסקינד תר את היער הזה, או חשב לתור אותו.

– אני יודע. אחרים תרו, ואני אקנה, – אמר קניגסברג.

– טוב, – אמר ברוכמאן – אנו מסכימים.

– אם כן – אמר קניגסברג – הדבר נגמר. את היער הזה אנו קונים בשותפות.

– אולי – השמיעה מרת ברוכמאן את דעתה, להראות שהיא יודעת פרק במסחר – אולי תכתבו ביניכם איזה כתב-חוזה, כי התקשרתם יחד?

– לאצ ריך! אנשים אחים אנחנו, – אמר ברוכמאן, אשר פחד מאוד, פן תהיה עליו עבודה לכתוב ולחבר כתב-חוזה – ביני ובין רבי אברהם-חיים קונטראקטים וקשרים אך למותר.

– למותר לגמרי – אמר קניגסברג.

ובזה נפרדו.

ו

עוד בראשית השעה השמינית בבוקר כבר עמדה העגלה של קניגסברג רתומה אל סוסו על-יד מבוא-המלון, וקסיאן ישב על דוכנו והצקלון מונח על מקומו בעגלה. קסיאן היה דייקן ועשה את הכל כמצווה עליו מאתמול; אך קניגסברג עוד התעכב במלון. הוא נזכר וכתב מכתב קצר לעורך-דין שלו – שלא הספיקה לו השעה אתמול להתראות עמו, בדבר המשפט, ובסוף-פסוק בקש אותו גם לאמור שלום בשמו לשלמה הלוי. שלא ראה אותו בגלל מחלת בתו הילדה. על-פני המלון עבר ותיק הטלית והתפלין תחת זרועו של יחזקאל וילנא הסרסור, וישאל את משרת המלון למי העגלה הזאת; וכאשר נודע לו, כי קניגסברג נוסע עכשיו, עלה אל המלון לדבר “דברים אחדים” עמו, והדברים האחדים נמשכו כחצי-שעה. נכנס אל החדר ישראל'קה מלך, הסרסור ליערות; נכנס לברך את רבי אברהם-חיים ב”חתימה טובה” – הימים ימי-תשובה – ואגב קבל גמילות-חסד לימי החג. גך עברה כשעה שלמה, עד שסוף-סוף ירד קניגסברג מן המדרגות ועלה על עגלתו ויסע.

בעצם היום עוד השמש בתקפה, שולחת את קויה הלוהטים כבימי-קיץ ממש, וכמעט אין אתה מרגיש, שכבר התחילה תקופת-תשרי והקיץ גווע; ואולם בבוקר האויר קריר, פעמי סתיו הולכות ומורגשות. ואך יצאה העגלה מחוץ לעיר אל מרחבי השדות ובינות לחורש מֵצֵל – ונשב רוח-אסיף, רוח מחיה נפשות, אל פני קניגסברג, וטוב היה לו. גם לבו היה טוב עליו. בשבתו בעגלה עשה את חשבון מסעו זה, והנה עד עתה הכל עלה יפה. ענין ההלואות, חושב הוא, מסודר לא רק אצל רבי ירמיהו חריף, אלא גם אצל אחרים, כפי שיצא לו מן הדברים, שנדבר עם יחזקאל וילנא, אשר בפירוש בקש ממנו להשאיר בידו עוד שטרות ל”עשותם”. קניות גדולות עוד טרם תעשנה, עוד טרם ירימו הרבה את מחירי היערות, ואם יצלח בידו עתה לקנות יער, לא יהיה מוכרח להרבות במחירו. סוחרי-יער מן הגדולים עודם מחכים, ואת השאון ואת המהומה מעוררים לעת-עתה רק הפונדקאות והסרסורים. עתה היא השעה המכוונת ביותר לקנית יער, – זאב ברוכמאן הסכים בחפץ לב, והגברת ברוכמאן אף היא הביעה את רצונה להשתתף עמו בקנית היער של מאקובסקי. שאלת הכסף מסולקת איפוא לגמרי. ברוכמאן הוא בשבילו שותף טוב ומתאים בכל האופנים. אין בו אף שמץ מקטנות-המוחין, והוא לא יבקש לעולם תואנות ולא יעורר נגדו תביעות של תוהו ולא יבוא עמו בצרופי-חשבונות, כמו שהיו משביעים אותו מרורים שותפיו בני משפחת אשתו... מתוך חשבון מסעו זה עשה גם חשבון עולמו בכלל, וגם אותו מצא טוב. הנה עוד טרם תמלאנה לו ארבעים שנה – וכבר שֵם לו בסוחרים, אמנתו ובטחונו לא-קטנים (בכל אופן, חשב, יותר מכפי הונו...), וגם הבאנקים פתחו לו אמנה. השיא את בתו הבכירה, ויכול הוא לאמור: את בתי נתתי לאיש – לאיש כדבעי; צעיר משכיל, יודע את העולם, ישב שנים אחדות במוסקבה, וברצון עזב את שאון עיר-הבירה ובא לגור בעיירה בביתו, יחד עמו. נעשה באמת כבן-בית, כבן לו. אמנם החותנת מוצאת תואנות: אין הוא צדיק בכל דרכיו כחפצה. אבל גם היא שמחה בו ואוהבת אותו. חתנו נעשה שותף לו. על נקלה ילמד את ה”תורה הגדולה” של מסחר-היער, והוא יהיה עזר כנגדו. רוסית יודע הוא היטב, כותב כאחד המומחים ולא יבוש, כי ידבר אל שרי-הממשלה או עם אדוני-האחוזות. ובהיות לו עוזר כזה, אפשר יהיה להרחיב את העסקים; אחד יסע אל הדרום, והשני ישאר כאן – וטובים השנים מן האחד. הנה אם יקנה עתה את יער מאקובסקי, ישלח את חתנו שמה. חורף אחד יתחנך, ואחרי-כן ינהל את העסק. הן ברוכמאן יטיל את כל העסק רק על שכמו; העצלן הזה יבקר בחורף את היער פעם או פעמים, או אולי רק באביב יבוא אל הנמל לעת צאת הרפסודות. חצר מאקובסקי קרובה אל העיירה כעשרים פרסאות. ויוכל הצעיר לפקוד את ביתו בכל עת. הזוג הצעיר יכול גם להתישב בתוך החצר, או בתוך היער יבנה בית למשרד גדול ונוח יותר, ואז יגורו להם הצעירים שם כל חדשי-החורף יחד.

– האמנם נעמוד עוד פעם בזפתיה, או נעבור על הפונדק ונִסַע הלאה? – שאלה קסיאן את אדוניו.

– האם כבר זפתיה קרובה? – שאל קניגסברג.

– עברנו את טחנת-הקיטור. עוד כשתי פרסאות – וזפתיה.

– בודאי נסור.

הסוס כבר היה עיף וישָׂרך את רגליו בכבדות. קשה היה לו לעת זקנה למשוך בעגלה לא-קלה כשלוש שעות רצופות ולקבל צליפות מזמן לזמן, למען ימהר דרכו. והוא שמח מאוד כאשר העמיד אותו קסיאן על-יד מבוא הפונדק זפתיה ויאמר:

– באנו!

קניגסברג נכנס אל הבית ויברך את הפונדקאי בשלום. הלז ענה, אמנם, לאורחו “שלום”, אך לא הפסיק מרוגזו ומגערתו בבתו הגדולה, שגם היא הרעימה עליו בקולה. מן הדברים האחדים של שני הנצים, שקלטה אזנו של קניגסברג בכניסתו, קשה היה לדעת מי צועק אל מי, אלא ששורש דבר נמצא בריב האם והבת.

– הנה, – אמר מוטל זפתן – ישמע רבי אברהם-חיים ויגיד הוא, אדרבה.

– איני רוצה לשמוע! אבל כעס, רבי מוטל, היא מדה מגונה, ובפרט בימי-התשובה. – שמעו-נא שניכם אשר אגיד לכם. באתי והנני רעב, ואתם תנו לי מכל אשר ברך ה' את ביתכם.

– זה אפשר, – אמר הפונדקאי.

– ועוד דבר אחד, רבי מוטל: האם אפשר להשיג בזפתיה זוג סוסים טובים? אך תיכף!

– למה לו סוסים? האם שלכם מתעצל ללכת? – שאל מוטל.

– אני רוצה לנסוע מפה ליבושת, אל מאקובסקי, ואת סוסי אשלח הביתה בלעדי.

– ליבושת?

– כן, וגם אתה, רבי מוטל, תסע עמי, – אמר קניגסברג – אני רוצה לנסות, אולי יעלה בידי לקנות את היער של מאקובסקי. אין אני מכיר לא את האדון ולא את היהודי המוכסן שלו, כמדומני, ליזר שמו. ואתה, רבי מוטל, הלא מכיר אתה את שניהם ולכן תלך עמדי – ותרויח סרסרות.

– הלא יום-כפור...– גמגם הפונדקאי.

– היום יום שלישי, ויום-הכפורים הוא בשבת. מפה ליבושת – בערך כארבעים פרסאות, ונבוא שמה לעת ערב. ואם לא הלילה, הנה ביום מחר נגש אל העסק, ואם מה' יצא הדבר – נגמור אותיום, ועוד תספיק לשוב לזפתיה ליום-הכפורים. הן גם אני צריך לבוא הביתה ליום-הכפורים, – אמר קניגסברג.

מוטל חשב רגע ויאמר:

– זה אפשר. את האדון אני מכיר. הוא מתאכסן אצלי. ליזר הוא קצת מחותן עמי. אמנם, אין הוא חשוב גדול אצל מאקובסקי.

– זה לא כלום, – אמר קניגסברג – אני רק צריך להתודע אל האדון – וכבר אדע את אשר לפני. אבל – סוסים? האפשר בזפתיה להשיג סוסים טובים?

– לכי-נא, חנה, קפצי-נא אל איואן כלבתא – אמר מוטל לבתו. ואל קניגסברג אמר – יש כאן אצל ערל אחד זוג סוסים מהודרים; אך הוא כלב גדול; הוא יכול לדרוש מחיר הנסיעה שני רובל, ואולי שלישיה שלמה.

– אם ידרוש שלושה רובל, בודאי כך גזרה היא מן השמים, – אמר קניגסברג בצל של לצון – שלח, רבי מוטל, ויביאו את הסוסים. רק אוֹכַל ונִסע. הן יודע אתה אותי – איני אוהב לדחות. “אומר ועושה”!

בת הפונדקאי אך יצאה מן הבית לאשר שלחה אביה, ומוטל נזכר וכמו אמר אל עצמו:

– אם כן, אם אנו לוקחים את הסוסים, צריכים לקחת גם עגלה הגונה. את זו נמצא אצל הכומר. ישאילני.

– שלח אליו, רבי מוטל, – אמר הסוחר – שלח את עגלוני.

– לא, – ענה הפונדקאי – אליו עלי ללכת בעצמי ובכבודי; אנו חיים בידידות.

– אם כן, רבי מוטל, מהר ולך, אל תדחה את הדבר. רוצה אני לבוא יבשתה עוד בתחילת הלילה. אסעד פה, וגם כוס תה נשתה אחר האוכל, כי בדרך לא נסור לשום מקום, וגם נעבור את הפונדק של שמואל קוזמה בלי לחנות אצלו. לא צריך. יש שעין רעה מזקת... הוא, אמנם, כפרי, אבל בכל זאת ירגיש בדבר, שאני נוסע ואתה עמי, ותתעורר אצלו שאלה: לאן, למה? – בענינים כאלה, רבי מוטל, אשרי הזהיר...

–יהי כדברי מעלתו. אני “קופץ” כרגע לבית-הכומר.

בצהלה נהגו הסוסים של איואן כלבתא את העגלה. הסוסים היו, אמנם, קטני-קומה, אבל מלאים ושבעים, והעגלה של הכומר היתה קלה ואופניה משוחים היטב, ועל איואן היה לפעמים לעצור בסוסיו לבל ידהרו. בכל הדרך נחה העגלה ותעמוד רק כרבע שעה בקצה אחד הכפרים על-יד באר-המים. איואן דלה והשקה את סוסיו אחרי נוחם מעט, ומפני שהסוסים היו עוד חמים, לכן מהר בעליהם לעשות את דרכו הלאה לבל יחלו ברגליהם.

אך זה עתה נהיה לילה כאשר הגיעו ליבושת. אגן-הסהר עמד בצד הרקיע, חוֵר ואורו כמבעד לאפר, שקוף-אטום. פרות אחדות עודן תועות ברחוב הכפר או עומדות על-יד שערי חצריהן, כמו נמלכות בדעתן אם לסור אל החצר או לחדול. הכלבים לא חרצו לשונם למראה העגלה העוברת לאורך הרחוב, בראותם את הסוסים ומראה פני סוסי-אכרים להם. עוד לא בכל בתי הכפר העלו אור, ואך במספר קטן של חלונות קטנים נראו אבוקות מהבהבות. ואולם בחלונות הפונדק, הקרועים לרווחה ושמונה שמשיות בכל אחד, היה אור גדול; ועל-פי האור הזה הכיר איואן כלבתא את בית הפונדק, ויביא את עגלתו עד מבוא הבית ויעמידנה שם.

ליזר היבשתי לא כרגע הכיר את מוטל זפתן כאשר נכנסו הבאים אל הבית. וגם כאשר הכירו, היה נבוך רגע: לא הבין על נקלה, מה זה ועל מה זה חרד מוטל זפתן לעזוב את ביתו ולצאת בדרך בימים אלה, בעשרת ימי-תשובה... ולאן הוא נוסע? ליזר היה איש שמן, “יהודי קורקבן”, כפי שקראו לו שכניו, מפנק את נפשו, כְּבַד-תנועה ולא קל במחשבותיו. חידה היתה לו זאת הנסיעה של מוטל זפתן והיהודי השני, סוחר לפי מראהו, הבאים אליו – ולא יכול לפתרה.

– וזהו רבי אברהם-חיים קניגסברג, – אמר מוטל בהציגו את בן-לויתו לפני ליזר – בודאי שמעת את שמו.

– מאין? – גמגם ליזר.

– מויסילובקה, מסוחרי-היער שבויסילובקה. האם לא שמעת את שמע קניגסברג? סוחר כדבעי, ידוע... – ולאחר שתיקה קלה הוסיף בקול – אנחנו לנים אצלך, ליזר.

ליזר לא יכול עוד לשוב למנוחתו. הנה הם נשארים הלילה ללון אצלו; אבל לאן פניהם מועדות?... הוא משתוקק מאוד לדעת, אבל יודע הוא ומבין, שאין שואלים שאלות כאלו: כבוד נסיעות של סוחרים הסתר דבר, ואין מגלין אלא בשעת הצורך ולמי שצריך לא טוב להיות בהול. ימתין מעט, ובעתו, “אם מה' יצא הדבר”, בודאי ידע פשר-דבר...