אתחלתא: מבוא / מרדכי בן הלל הכהן

מאת המחבר    🔗

הספר “אתחלתא” הזה, הנתון לפני הקוראים, חֻבַּר רובו הגדול מן רשימות ומגלות, שנכתבו בזמנם, בעת שהענינים ההם עמדו על הפרק. ובכל זאת אין הנושאים חומר להיסטוריה גרידא, חזיונות העבר. לצערנו הגדול, עוד היום הזה טרם הוסרו הענינים הנכבדים, שאני דן עליהם בספרי זה, עודם מחכים לפתרונם המוחלט. התקופה ההיא שבין ראשית הכבוש הבריטי ובין קביעת הנציבות האזרחית בארץ ישראל, תקופת ה“אתחלתא”. הלא היא עודנה נמשכת, ואנו כואבים את חבלי הלידה, אנו עולים ואנו יורדים, “דרך יום כה ודרך יום כה”, ואין אנו זזים, ולפעמים – גם נסוגים מן האתחלתא… מה לעשות. ואנו יודעים כי אם “כל התחלות קשות”, הנה ענין תחיתנו בארצנו קשה שבעים ושבעה, ותקופת האתחלתא – מי ישורנה אחריתה.

ואמרתי: אשים בנאד את החזיונות והמראות אשר ראינו ונהיו לנגד עינינו בשנים הראשונות של התקופה ההיא, רבת התקוות והאכזבות. לי נדמה, כי אין הרשימות האלה חסרות ענין. והלא זה מתפקידיו של הסופר לאצור למשמרת את החזיונות, ההרהורים והמראות, שהכו גלים וסערו את הלבבות.

כ“ג אדר, תרצ”א, ירושלים.

מבוא    🔗

היה הסתיו תרע"ח, וימי החגים, “זמן שמחתנו”, היו לנו לחגא בארצנו. הממשלה התורכית, שנסחפה אל המלחמה העולמית להותה, שרכה את רגליה על שדה המלחמה בשארית כחותיה, ואוי ואבוי היו לתושביה. ועלינו היהודים נתכה חמת השלטונים ביתר שאת וביתר עז לרגלי מעשי הרגול של הגדעונים מזכרון-יעקב, וכל ישובנו, עמל עשרות שנים ותקות הלאום, היה נתון על עברי פי פחת. חיינו היו תלויים לנו מנגד, חיי הכלל וגם חיי הפרט. חשודים היינו כלנו בעון מרד, בגידה.

עבר ירח תשרי, ובארץ מרחשון, סתיו…

והנה…

מן המדבר עולה הגואל, הצבא הבריטי. בטיסה אחת לכד את מושבות הנגב והשפלה, ויגיע עד יפו, ויבוא לפתח-תקוה, ושבו הגולים לתל-אביב. ובעשרים וארבעה לחודש כסלו, בערב חג החשמונאים, יצא ראש העיר ירושלם ודגל לבן בידו, ויביא את חיל הבריטים אל שער יפו, וכל ארץ יהודה היתה בידי האנגלים.

ולקחה אזננו את אשר נעשה בלונדון, את אשר כתב מזכיר המדינה לעניני חוץ של הממשלה הבריטית להלורד רוטשילד, בשני לנובמבר 1917, כי החליטה הממשלה הבריטית להגשים את השאיפה הציונית ולעשות את ארץ-ישראל מקלט בטוח לעם-ישראל, וכי הממשלה הבריטית מקבלת על עצמה להתאמץ במיטב כחותיה להקל את המטרה הזאת.

והעם הישראלי בכל ארצות פזוריו חוגג וצוהל לקראת הבשורה הגדולה הזאת, חוגג ומריע במקהלות לשֵׁמע התקיעה הראשונה לחרותנו. אין מקום בגולה אשר שמה לא ישירו, לא ירוממו, לא יתַנו תהלות הבריטים ותשבחות לראשי הציוניות. אספות רבות המונים באנגליה, בארצות הברית, ברוסיא, בצרפת, גם בגרמניה, קנדה, בלגיה, סקנדינביה. ואין פלא:

הֵן גַם כַּבִּיר גַם נָאוֹר הַמַרְאֶה הַזֶה!

וּכְּמוֹ סוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה לִפְנֵי הִגָּלוֹתוֹ

לִבְּךָ מָלֵא הִגָיוֹן – אַך אֵי-זֶה הַפֶּה

שֶׂיִדְלֶנוּ מִלֵב, יִקְרָאֶנוּ בִּשְמוֹ

וִיְשִׂיחֶנוּ כְמוֹ –

אֵיזוּ לָשׁוֹן שֶׁתֵּדַע כַּנוֹתוֹ?

הַשָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֶא בִּפְרָץ –

עַל שְׁמֵי עַמְךָ זָהֳרֵי שִׁמְשֵׁהוּ רִאשׁוֹנָה?

וְרִבּאוֹת קַרְנַיִם כְּרָץ אַחַר רָץ

חָרְדוּ לָבִיא מְאוֹרוֹת מִפֹה וּמִשָׁם

פָּרְצוּ קֶדֶם וָיָם

וִתִּפְרוֹצְנָה תֵּימָנָה, צָפוֹנָה.

ואנחנו הרגשנו כי מתקרבים אנו אל עתיד חדש, שעוד אמנם לא יכולנו לתפוס את כל אופקיו הרחוקים. די היה במה שיכולנו אז להתבונן, להוכח כי אנו נכנסים אל חיים חדשים, חיי הפרט וחיי הצבור. חיי הפרט, – הלא אין דמיון בין החיים האזרחים של המשטר התורכי אשר שלט עד פה בארץ ובין התנאים האזרחיים של הארצות, החיות תחת הדגל האנגלי. וחיי הצבור העברי, – האם יש צורך בדבר להזכיר את התמורה הגדולה, את המון החיים החדשים אשר חכינו להם בארצנו לרגלה, את הפנים החדשים אשר יקבל הצבור העברי בימים הבאים לקראתנו?! והצבנו לנו ציונים, שעל פיהם יעבור דרך תחיתנו בארצנו, תארנו לנו את עבודתנו הקרובה לפי התנאים החדשים, שהמאורעות צריכים להביא לנו.

ואם כי יש אשר העבים ישיבונו, כדברי המשורר, אל קנים והי, אך אנכי צפנתי לי למשמרת את קוי האור אז, כאשר כלתה נפשנו לקראת העתיד.

וזאת היא התכנית אשר רשמתי לי אז, אך חדר הצבא הבריטי דרך המדבר ויכבוש את ארצנו. לא קבעתי פרטים, אבל את תכנית הפעולות רשמתי לי לחלקיה השונים בקוים כוללים. התכנית רשומה בפרק הראשון מספרי זה, כפי שתארתיה לעצמי אז בתקופה ההיא בירחי הכבוש. והתקופה בכל גלוייה השונים הלכה ונמשכה אצלי מימי הכבוש הראשונים עד שבא סמואל לשלוט בארץ בתור הנציב הראשון ליהודה.