רקע
ש' בן־ציון
יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת

 

I    🔗

עומד לו אבא בבית-המדרש בקרן-זוית שלו במזרחית-דרומית, מקום כבודו זה שנחל מאביו הרב, והריהו מַדרים פנים ומתרברב במיני צניעות. חברי קורצין אלי ומעקמין פניהם ומחקים את אבא בחסידות, ופרחי בית-המדרש אף הם אומרין עליו דברי חידודין – אבל הוא מוסיף עוז להתפלל במין דביקות עצומה וברינונים המתנגדים לקולו שאינו עדין וגמיש כדי צרכם. גם אנחתו גסה היא וקבועה ומזומנת לו מראש, כל אחת במקומה המקובל הוא “עושה” ביראת שמים, – וזה נער עומד ומקדימו ונאנח כנגדי בהלצה…

קורא אבא ב“ויכולו השמים” – והריהו כתובע בחזקה מהקב"ה כביכול, שיעשהו שותף במעשי בראשית… וזה נער צועק אתו כמותו ומביא לידי חיוך…

יוצאים אנו מבית-המדרש, והוא נותן בידי את סידורו “תיקוני שבת” ואת קופסת הטביקא שלו (בשבת אין אבא מורט זקנו, אלא טביקא הוא מריח…) שאשׂאם אני (עירוב בעיר, אבל אבא אינו מטלטל משום חשש, שמא נפסק); ואת מטפחתו האדומה, זו הידועה מבית-המרחץ, הוא משאיר לעצמו ועושה בה שוב פרסומא מילתא – הוא קושרה “ענקים לגרגרותיו”…

הנה זה שׂם לדרך פעמיו – והו! כמה ארוכה היא דרך זו! עקב בצד אגודל הוא פוסע – “דרך-שְׂררה”, ואני נושא-כליו, נגרר אחריו, רואה בחברי המורים באצבע – והריני כמובל לעמוד-הקלון…

ובבית – כמה כבד הוא השעמום, שאבא עושה אותו ב“אמירות” ו“זמירות” שלפני הסעודה ובתוך הסעודה ולאחר הסעודה, – כמדומני, שאין כל בריה יכולה לעמוד מפניו, אבל מוכרחים אנו לעמוד – ועומדין.

אחר אמירת “שלום-עליכם” כנהוג, מתישב לו אבא אצל השולחן, פותח את סידורו ומתחיל לומר “תיקוני שבת” – זיווּג נאה זה של שיר-השירים ומסכת שבת – וכמה ארוכה עלינו שעה זו… אבא אומר –ועל בני ביתו לשבת אתו בבית, בכדי שתהא השׂררה במלואה, לשבת ולדקדק ב“דרך-ארץ” שעיקר מידתה שתיקה יפה. ההולך – צועד על בהונות רגליו, הדובר – מתלחש כיושב במארב, וכולנו כיראים להעיר את שבת-מלכתא, שנרדמה לה עם אמירתו של אבא…

הכל רעבים ויגעים ונוטים לנום, ואבא פעם ברנן ירנן ופעם בזמזום יזמזם, – כצרעה מעופפת בחדר ומטילה חבלי שינה ושעמום… קורא הוא ומשנה כפעם בפעם את קולו מניגון של מקרא לניגון של משנה וממשנה למקרא מבלי הפסק:

“… קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת כירה שהסיקוה בקשׁ ובגבבא נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שׁהוא מכבה דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים וכו' הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת ולא בזבל…”

התנור נותן חומו, המאכלים הטמונים ומכוסים על גביו ריחם והבלם מפעפע בבית, הנרת מתיזין ניצוצות – ואבא עדיין מרנן ומזמזם… יושב אני מן הצד אצל החלון, חוצץ בכפות ידי מעברי פני בעד האור שבבית, כדי שאוכל להציץ אל השמים וכוכביהם הירקרקים ובמה שנעשה בתוך החצר… הנה חתול מטפס על הגדר, עמד ולטש מן החשיכה עינים בוערות באש ירוקה – הוא צועד לאט ומתגנב, על גחון כנחש ילך, פתאום קפץ על הסולם ונפלה צוָחה, ואחריה יללה נמשכת כיבבת תינוקות, חריקה, שריטה וצריחה על העליה… אמא רוקקת ולוחשת תַאֲלתה על החתולים והילדים מביטים נבהלים מפחד פתאום. אני מתעורר, קופץ ממקמי ומזדרז לצאת כדי לעלות בסולם ולגרש את החתולים המתקוטטים, וכוונתי להמלט בתוך כך מן הבית; אבל כאן אבא דופק באצבע על השולחן וקרא:

– אֵי, אי-אי-אי!! – עם הארץ!

“עם הארץ” למה? שכן כדאי לי שאהיה זוכר, ששעה ראשונה בערב שבת – מזל מאדים היא, וסמאל שולט בה, ואין לצאת יחידי, ובפרט בשעה זו שהחתולים מיללים…

פונה אני מן החלון בהרהורי פחד, יושב, ואבא מרנן ומזמזם:

“… אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדָר דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשׁוֹשַׁנִּים במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה? יוצא הגמל באפסר ונאקה בחוטם ולובדקים בפרומביא…”

מפני החום והשעמום פג תאבון-האכילה וריק הלב, תש וחלש – ואני יושב כנתון בתוך כלוב ורע לי; גולדה מנדנדת את צירלי, מנעימה לה שיר בנהימה דקה מבעד לחוטם, אחי הקטנים – שינה תוקפה עליהם, ראשיהם כמדולדלים, אמא מגפפת אותם, נופחת בפניהם לעוררם ומעמידתם על רגליהם – הם מבקשים לבכות, והיא מראה להם באימה על אבא.

מבתי שכנינו נשמעות כבר הזמירות שבתוך הסעודה ואבא עדיין מזמזם:

“… חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסן ר' יהודה אומר חוץ מקליפי עדשׁים שׁמתבשׁלות עמהן כֻּלָּם אֲחוּזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת…”

כאן מכסה אבא מצחו ועיניו בכף ידו ומכוון – איני יודע מה… בודאי גם זה “קבלה היא מאבא זצוק”ל".

גולדה מתגנבת לצאת, לפצח גרעינים היא מבקשת, אבל כאן אני מתעורר עליה בבעיטת רגל וקורא בלחישת נחש:

– גול-דה!…

– אי, אי-אי, בתולה! –מתרה בה אבא וקורא בנזיפה: “כְּחוּט הַשָנִי שִׂפְתוֹתַיִך וּמִדְבָּרֵך נָאוֶה!” – נוּ, נו-נו, בתולה!…

ורוח אחזה את אבא, רוח של התלהבות תטלטלהו – “זוהר” הוא אומר “בדביקות”! והוא נקלע בין הכותל והשולחן וצועק: “… כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תָליָן – וי-וי אבא! וי-וי אבא!…” – עד שיאחז בקרנות השולחן, כמתירא מפני הרוח שלא ישאהו חלילה, עוצר קולו ומשפילו, כדי להשיב את נפשו למנוחתה… וכשהוא קורא ומושך: “… ותאנא, אמאי לא אשתכח מאנא ביומא שביעאה?? וכו'” – הריהו מקמט מצח, מצמצם עיניו וחוזר ופותחן לרווחה – כאילו נפתחו השמים לעיניו, וירא… ראשו כמו מאליו מזדעזע, וכולו כמו מתגבר על גופו שלא יצא ויתפשט מעורו…

גמר אבא את הזוהר וברנן ירנן “אתקינו סעודתא”, ובזה גם אני נמשך אחריו ברינונו.

ההכנות לקידוש, נטילת הכוס, הקידוש, שתית הקידוש, נתינתו לאמא – על כל פסיעה, אמירה ותנועה, איזה מנהג ודקדוק יראים, ואם מנהג אין כאן, “קבלה מאבא זצוק”ל" יש כאן – והכל נעשה בישוב הדעת ובנחת המושכים ונוטלים ממך את נפשך הריקה…

וקידוש שלי – כמה קשה הוא עלי! בלב נוקף מאימתא דאבא הריני נגש אל השולחן: יודע אני מראש, שלא יעלה לי יפה; מתבייש אני להמשיך את המלים בהרחבה ובניגון כאבא וחושש שמא אטעה באמירה משום פחד, ומפני כך אני ממהר לאמרו אגב שיטפא דלישנא, והוא חטוף וטרוף בפי; ואבא עומד על גבי, מטה אוזן שמאל, ומניע עלי ראש ועונה באנחה של נזיפה “אמן” יתומה לברכותי, שאינן נשמעות מתוך השטף… “מְקַדֵש הַשַבָּת”, גמעה – וברוך שפטרני!

אני מתבייש להרים ראש, ואבא עונה:

– עם-הארץ! בעל עגלה!…

פתיחה היא זו למסכתא מוסר ודרך-ארץ רבתא שבשבת.

– ישמח חותנו ותגל חותנתו בקידוּשו של בנך!… – מתחיל אבא מדבר לאמא.

ועל נבואה זו מוכן ומזומן בפי האם אחת משלש תשובות אלו: או אנחה, או הסכמה, או קנטור:

נתגלגלו עלי רחמיה – נתאנחה אמא, ואנחה זו פירושה: “נקבל את היסורים באהבה, הקב”ה הטוב בעיניו יעשה, ואנחנו נשב לאכול, כדי שלא יישנו התינוקות". ואבא אינו מסרב: הן גם אל השולחן ימצאני ושם ידבר עמי.

רגזה עלי אמא – והריהי עונה לאמר: “לענין זה שלך הוא ולא שלי…” ותשובה זו משמע הסכמה לאבא, כלומר: “עוד יש שהות, חפצך – ונמתין בסעודה, הוכח תוכיח ותבוא עליך ברכה”… ואז ישב אבא לכסא-דין… אני – עיני טבועות בקרקע, והוא מטיף לי מוסרו בשובה ונחת, נטפים נטפים, המביאים אותי לידי חלשוּת. אנה מפניו אברח, במה אסתום אזני? – כבר יודע אני על-פה מוּסר זה, שאין לו קץ וסוף… עוד הפעם אני שומע, שאיני רוצה “להיקוֹט בפני” ורק להתקוטט עם גולדה אני מבקש כל היום, שאיני רוצה “לקחת מוסר” ושאני חושב איך “לקנות חכמה” ולהתלמד להיות “איש ולא בעל-עגלה”, שאיני רוצה לדעת כל “נימוס ודרך-ארץ כבן-אדם” ושאין בי “ריח תורה ויהדות” ושהתפילה למשא עלי ו“מלה יהודית” שנאה נפשי ושאיני חס על כבוד אבא ואמא ורק לצחק ולהשתעשע חפצי, כתינוק שלא הגיע לחינוך, ושאני אוהב לעשות כנורות, לנטוע גנים כחיימיל, ובשעה של חופשה איני יושב להיות שונה על משנתי שבחדר, רק למרוט נימין מזנבות הסוסים אני מבקש, ושאין בי כל שׂכל וחיימיל חכם ממני באצבע קטנה, ושאיני “חושב לתכלית” ושאני חושב את עצמי כתינוק ושוכח כי עוד מעט ואהיה בר-מצוה, ושסופי להיות עם-הארץ, משרת בחנות, בעל-עגלה וכו' וכו' וכו'… כך אבא מבזני ומשפילני מבלי חמלה ובלי סוף. אני – קללה עצורה ורצוצה בלבי… ואמא מנידה עלי ראש – מאמינה היא לכל דבריו של אבא ומצטערת מאד… זיעה תכסני, ראשי סובב הולך, והמוסר נוטף ונוטף, והכל נשנה במלים שונות, בהטעמות שונות מאה פעמים ואחת… ואבא ארך-רוח הוא ומדבר הכל בניחותא…

אבל אם חפצה אמא לקנטר את אבא מסבּה שהיא, הריהי משיבה בתלונה: “להפר את השבת אתה זה אומר? כל תקלה וכל קטטה הוא מוצא רק בשבת!” ואז מתחזק אבא בחמת-קרי, גוער בה בנזיפה ואומר: “ולמדתם את בניכם” – כתיב, ואם לא עכשיו – אימתי? בחוֹל איני פנוי לו!" – ומצוה זו, מכיון שבאה לידו בשבת, אינו מחמיצה, והריהו נושא עלי תיכף “משא” קצר וחריף בשנאה כבושה, בגועל נפש… וכדי להראות עם זה לאמא שאין לומר לו “מה תעשה” – הוא מוסיף לי על דבריו גם מכות-לחי שתים; ובזה הוא הולך ומוליך גם אותי בדחיפה ליטול את הידים לסעודה…

ושוב דיוּקי מצוה: סדר נטילת-ידים ובציעת-הפת בשבת, כמה דינים והלכות תלויים בהן! – אפשר שלא היו נראים כל כך מרובים, אבל אבא מתכון להראותם לבני ביתו, או להקב"ה עצמו כביכול, שמדקדק הוא בהם ומקיימם לכל פרטיהם. וכל אותם הדקדוקים הוא דורש גם ממני.

– עם הארץ! בעל-עגלה! – קורא אבא חליפות, כי כמה וכמה דינים אני דש אז בעקבי. – דקדוקי-דינים אלו, אמנם, לא פירש לי לא רבי בחדר ולא אבא בבית, ואף-על-פי-כן רוצה אבי שאדעם: שכּן “גם שפחה כנענית שבתוך ביתו של רב יודעת בפסקי שאלות” – ואני “גם מידה יהודית אחת אינה נדבקת בי”, כמו בביתו של בעל-עגלה אני גדל – “בעל-עגלה!” – “עם-הארץ”!" – “עבריָן!”

הדגים – ואחריהם מיד הזמירות: אבא – זמרתו צעקה, והוא מושך בקולו מאד. וקולי שלי רפה ונשימתי אף היא קצרה. קולי עולה, נפסק ויורד, והריני נגרר אחרי אבא כתרנגול צעיר וניחר, הרוצה להאריך בקריאתו יחד עם הזקנים הרגילים ב“קוקוריקא”.

אמא מראה בעצמה ליאוּת וגוֹהקת: בשבת ה“סְפַּזְמָה” שלה מתעוררת, והריהי מתאוננת לפני אבא על ה“פקעת שתחת לבה” ועוד על מיני מחלות פנימיות… ואבא מדבר אליה רכות ומצוה, ממש מצוה עליה, כי “בלי נדר שבת” תלך לדרוש ברופא ולא תדחה עוד את הדבר… ומובן, כי כאן מקום להתאונן על הילדים, שאין בהם שום רחמנות על האם החולנית – ו“הבתולה” (גולדה) מקבלת את שלה… אך אני איני מתנחם במוסר זה; נפשי יודעת מאד: אם ראשיתו – גולדה, אחריתו – אני…

התנור מהביל בחדר, ואמא מתאנחת על החום הרב ועל גולדה שאינה כבנותיהן של “שאר הבריות”, מתירה מצוארה את העניבה של מטפחת ראשה, מניפה בכנף ונופחת מפיה על פניה. וגולדה, לאחר שקבּלה מוסר, הריהי מזדרזת לעשות נחת-רוח לאמא ופותחת את החלון; אך כמעט נפח הרוח בנרות, אבא נותן בקולו:

– מעשה זה מה הוא? “מוֹדה” חדשה בביתי!… מה רוצה היא הבתולה? שנסעד בחושך היא רוצה?…

גולדה ממהרת לסגור את החלון, ואבא מביט בשׂררה, מריח בחוטמו מחימה כאילו הוא בודק בו אם אין עוד איזה ריח של “מוֹדה” בתוך ביתו…

בדק ומצא – שתי כפותי על השולחן:

– עם-הארץ!

נשכתי מן הפרוסה ולא פרסתי ממנה ביד:

– בעל-עגלה!

איני מניח את הכף מידי בין גמיעה לגמיעה:

– רעבתן!

והנה העליתי מתוך הקערה את הכף כשהיא מלאה מרק וגדושה לוקשי"ן, ואני נבהל בפה פתוח לרווחה ומכוונו שיקבל אל תוכו תחילה את הפתילים הללו, שהם תלויים בכף ונוטפים מרק על המפה…

– עם-הארץ! בעל-עגלה! רעבתן! עברין! מתי זה תלמד לאכול לוקשי"ן כבן-אדם?! – ועל כל קריאה טפח וטפחיים בראש.

ומתחילים דברי מוסר שבסעודה. מוסר זה תחילתו מעניני דרך-ארץ שבשולחן, עד שהוא עובר ומשתלשל לשאר ענינים, והוא נוטף ונוטף כדלף טורד, כזפת בוערה, ואני יושב אסור אל השולחן ושומעו… איך אסתום אזני? הן כבר יודע אני אותו, יודעו על-פה, ואין קץ לו ותכלָה, והוא נאמר מפי אבא בלי כעס, אלא כקורא מן הספר – את מעי הוא מהפך בקרבי… עוד פעם אותו המוסר ואותה התוכחה על כל תנועה מתנועותי, על כל פינה שאני פונה ועל כל מה שאני חפץ ועל כל מה שאיני חפץ, ושוב מפני מה איני “נָקוֹט בפני” ומפני מה אני רק מתקוטט עם גולדה ומפני מה איני לוקח מוסר, וכו' וכו'. ואני, מכיר אני בחטאותי, אמנם אשמתי מכל נער, בושתי מכל ילד, ובכל זאת לבי אומר לי, שאיני חייב כלל באשמות אלו – הן הרי נעשות שלא מרצוני, ואך שוגג אני… שוגג? – לא! האשמות הללו גם לא שגגות הן עמי, הן נעשות מאליהן. מאליהן הן צומחות כשערות ראשי… ומה אעשה להן? – ובשעה שאני יושב דומם כאבן, – לבי צועק: “אוי מה אתה חפץ ממני, אבא, עוכר נפשי!” והסעודה לי, כאילו מאכילין אותי את בשרי… ואבא עודהו מסיח לו בנחת ואוכל לו בנחת, עד שהוא פותח “מנוחה ושמחה” במין זמר שיש בו מבחינת קוֹזק – וגם אני מזמר אחריו – – –

כלתה הזמירה, ניתן הבשר, אבא חותכו לחתיכות קטנות וחוזר לענינו שהפסיק:

– עד כמה בן זה ממרה, עד כמה נער זה אינו חש לכבוד אבותיו, עד כמה ילד זה אינו חש לכל הפחות למה יאמרו הבריות, עד כמה בחור זה אינו נותן דעתו וכו' וכו'.

רואה אמא שאבא מגדיש את הסאר – והרי היא באה במוסרה, בכוונה להפסיק מוסרו של אבא, שבכוחו לאכול כחלודה גם עצבים יותר עזים מעצבי אמי; אך מכיון שהתחילה היא אינה יכולה עוד לקצר – או שאינה רוצה לקצר, כדי שלא ישוב אבא למוסרו שלו – והיא באה בטענה כזו על רבונו-של-עולם:

– במה חטאתי לפניך, רבונו-של-עולם, שילדי אינם כילדים של שאר הבריות? (“שאר הבריות” שאמי היתה מקנאה בהן, הן מיני בני-אדם שלא ידעתי באיזו מדינה טובה נאחזו, אלא בידוע הוא, שאצל “שאר הבריות” הכל טוב ויפה ונעים ונחמד, ובפרט בניהם – ילדים הם לאות ולמופת בעולם…) וכי לא שפכתי דמי על בני? וכי איני נשחרת עליהם כשולי קדירה? וכי איני מלמדת אותם? וכי מפנקת אני אותם? ובמה חטאתי יותר משאר הבריות? – וכי איני חופרת בשבילם את האדמה בצפרני ממש, להספיק להם צרכיהם כשאר הבריות? וכי טרודה אני רק בי לקשט את עצמי ולעדן את נפשי כנשים של שאר הבריות? וכו‘… כמדומה לך הנה נער זה, שלא תשלט בו עין-הרע, נער בן שתים-עשרה, ברוך השם, ולומד ב“חדר גדול”, בין בחורים גדולים ברי-מצוה, וכבר הגיע זמן לראות בו מעט נחת כשאר הבריות, והוא – לאו ולאו ולאו! וכו’ וכו'.

כך אמא מטיפה מוּסרה שלה, עד שהיא גוהקת ומצמצמת פניה ברגש של זוהמה, מפילה ראשה על כתפו של אבא, מעצמת עיניה ואומרת בקול חלש:

– הוי, חנא, רע לי…

אבא אינו מתבהל, רק תומך ראשה בידיו ושואלה רכות:

– התקחי חתיכת לימונא?

אמא מצמצמת פיה וחוטמה, ואבא נותן עיניו בגולדה:

– עומדת הבתולה ומביטה כעֶגלה – מדוע לא תתני חתיכת לימונא לאמא?

גולדה פונה במהירות, דלג וטפוף כבריה עליזה ומביאה חתיכת לימון מגולגלת באבקת סוּכר, מושיטה לאבא, והוא משים בפי אמא, המעצמת עיניה מחולשה, מוצצת ומשיבה נפשה: “הַהַהַה”!" –

ואני, מה חפצתי אז לצאת מאצל השולחן לבלתי-ראות בכל אלה הפיוסין – – –

… ועד כמה תהיה הסעודה נמשכת עוד? עוד יש לנו פרפרת אחת ושתי זמירות: “יה-רבון” ו“צור משלו”, מלבד ברכת-המזון – והנרות זה נותנים ריחם, הם כלים וכבים ומסריחים זה אחר זה… גם אלה השנים הגסים שבשתי המנורות הגדולות, מאסו אורם מפיח פתילותיהם, ובעינים אדומות יביטו גם הם על ההפיכה שבשולחן, המלא שברי עצמות כגי ההרגה… שכנינו כולם כבר מתענגים הם בחוץ לרוח הלילה, קול בניהם הרצים ודצים נשמע ברחוב, רק אנחנו עודנו יושבים בחדר החם כקשורים אל שולחן זה לפני אבא, הנוהג ברבנות ושררה ועונג שבת…

חיימיל ויהודה-ליב כבר נרדמו מיושבים אצל השולחן, וגולדה מפשיטה בגדיהם ומשכיבה אותם במיטה; אמא מספרת לאבא כל הרפתקאותיה בבית-המקולין, איך שְמַריה הקצב אינו נוהג בה כבוד ונותן לה לעמוד ולחכות יותר מכל השפחות, ממש עד כלות הנפש – ואני, נפשי תכלה, מתי זה נגמור את הסעודה?… ובתשובה על דברי אמא ותאניותיה מרים אבא בשיר קולו. הוא מזמר, ואני עוזר אחריו בניגון תורקי משונה:

“יָהּ-רִבּוֹן עָעָלַם וְעָלְמַ-יָּא. לַייָא-לַייָא-לַילַי-לַייָא!”

והפעם אבא מגבר חילים בזמירתו וצועק ביותר, כלומר: “ישמעו נא עמי-הארצות שבחוץ וידעו איך הם עושים ואיך אני “בן-הרב” עושה את השבת” –

 

II    🔗

שבת בבוקר. אבא הולך לו לטבול במקוה, ואמא לוקחה את צירילי ויוצאה בבגדי לבן התחתונים לספר עם השכנות הבאות ומתכנשות אל האצטבא שלפני חנותנו. – עם יציאתם של אבא ואמא קופץ לתוך הבית מין יצר-הרע עליז ומתחיל מרקד בתוכנו ומגָרה: השתובבו נא, התקוטטו נא!…

יהודה-ליב וחיימיל מדלגים ערומים ממשכב למשכב, מתבוססים ומתגוללים בין כרים ומצעות וגם אני, “הבחור הגדול”, מדלג יחף בתוכם. גולדה כמנהגה, עושה את עצמה כאילו אינה נהנית כלל משעת-חדוה זו, אדרבא, כמרעמת היא עלינו ומקללת ומקללת, ואני משיב לה ומשיב, והקללות הללו אינן חלילה, משום כעס ומרי-נפש, אלא תענוג הוא לנו “לחדד את הלשון”… הקללות, כמובן, גוררות אחריהן מכות, צביטות, שריטות ומריטות, אך גם אלו אינן אלא מטוב לב… ומטוב לב מתנפלים אנו, שלשת האחים, ביחד על גולדה, סוקלים אותה בכרים, כורכים אותה בכסתות, מטליות ושמיכות והיא מפרכסת, צובטת ובועטת בנו, מתאמצת להוציא ראשה מתוך הגל של מוכין שנערם עליה וצועקת בקול:

– אמא, המשומדים, אמא-א!!

ואני מחזיק בה ומתיפח עליה:

– הוי, מתעלפת היא, – אחותי היקרה!!…

– הושיעו-נא, יהודים! רחמנים-בני-רחמנים, הצילו-נא!…

ויהודה-ליב וחיימיל נופלים על פניה בקול ענות גבורה וצחוק, תולשים בחוטמה ונופחים בפניה כדי להשיבה לתחיה, וגולדה מפרכסת תחתינו ביד וברגל וקוראה במלוא-הגרון:

– אוי! אמא! – הגזלנים! אמא, אמא! א-מ-א!!

וקולה הולך ובוקע מבין קולותינו, וכאילו אלף חתולים מתקוטטים ביחד…

אמא חשה אל הבית, משליכה בכעס את צירילי על אחד הכרים המוטלים על הרצפה ומתנפלת עלינו בחימה עזה ומכה בשתי ידיה ביחד, באחת עלי ובשנית על גולדה; היא טופחת בעברה וזעם על המצעות הרכים שאנו מתכסים בהם וצועקים מתוכם למקוטעים בקול אטום ובבכיה מעושה מתוך צחוק מתפרץ:

– לא אני!…

– אני לא!…

– מה את מכה, מה?… רק היא!…

– הבחור, ימח שמו!…

– הבתולה, ימח זכרה!…

ושני אחי הקטנים רוקדים כנגד אמא בכתנותיהם, קוראים וצווחים ביחד:

– גולדה, אמא! גולדה! רק גולדה חייבת בדבר!

– כן תחיו, משומדים קטנים! – מתמרמרת עליהם גולדה – מפני מה קראני הוא תחילה: “וַרקה החולבת”?

– ומפני מה קראתני תחילה: “משומד”?

– מפני מה בעט בי? – הלואי שלבו יבעט בו, אב הרחמן!

– ומפני מה השליכה את הגרבים על ראשי! – הלואי שתושלך מעל לחומות!

היא – “מפני מה”, ואני – “ומפני מה”, והקטנים רוקדים וקוראים:

– גולדה, אמא, גולדה! רק גולדה! גולדה חייבת – גולדה!

עד שאמא קופצת וקוראה:

– המתינו, כלבים, המתינו, יבוא אבא וקבּלתם את שלכם! –

והנה בא אבא “מן המים” – כולו מנוחה ושלוה, גופו עטוף ב“חלט”, פניו מלובנים יפה, זקנו נתמתח, פאותיו דבוקות אל זקנו ומבטו – שׂררה…

כולנו מסתלקים בשתיקה לצדדין, ואמא מתיצבת לפניו ומקטרגת עלי ועל גולדה, שאנו “מקצרים שנותיה”, שאין אנו מרחמים עליה, בעוד שהיא חולה וגוררת בקושי את רגליה מאפס כוח וכו'… ובשעה שהיא מארכת בקטרוג, אבא עומד ממולה ופניו מוסבים אלי ועיניו שולחות בי את מבטו האלכסוני… להצטדק לפני אבא, ובכלל לדבר אליו, אין אף אחד מן הבנים מעיז בנפשו – ולכן אני עומד בראש מושפל ארצה ושותק. אמא עדיין מקטרגת, ואבא עוד לא הסיר מעלי את עיניו, ערפי כואב וראשי כבד מעמידתי זו, והוא, אבא, יש לו פנאי ועודהו מביט בי באלכסון… ומדוע רק בי ולא באחותי? וכי בשביל שאני זָכָר עלי להיות נעלב ואינו עולב? – אף אמא מבקשת להסב מעלי את עינו של אבא והריהי ממתיקה את דינה בלשון של סניגוריה אגב קטרוגה:

– הלא רק בושה היא בפני הבריות, בחור שכמותו, בלי עין-הרע, בחור של מהרש"א ותוספות, שאתה מחכה לראות בו “נחת”, יש לו עסקים עם “פרה” כזו.

אך אבא עודהו מביט בי, רק בי, ושותק. ואמא אומרת ברוגז:

– התבונן נא גם אליה, אל חצופה זו – ימח שמה! – שאינה בושה לצעוק, כאילו שוחטין אותה… הלא כל הרחוב נתמלא מקולה!…

אך אבא עודהו מביט בי, רק בי, ושותק… עד שאמא גוהקת בנאקה ונאנחה בחולשה:

– אוי, הפקעת שבלבי!

כאן אבא שואל:

– והסדרה?…

הסדרה, הסדרה! לא די שאני לומדה בימות החול עם פירושו של רש"י מתחילה ועד סוף, לא די שאני “מעביר” עליה בחדר בערב-שבת בניגון הטעמים – ועוד עלי לעבור עליה גם היום בביתי – ודוקא “שנים מקרא ואחד תרגום”!…

והנה קול התורה נשמע בביתנו. אבא מצדו מסלסלה בחבּה ובקול של שררה, ואני מצדי מתרפק עליה כילד. ואמא – מי ידמה לה באותה שעה? כל חלי וכל מדוֶה סרו ממנה. היא צועדת לה לבושה “חַלַט” רחב, המכבד בסרח-עודפו את הבית, ומהלכה כבת-מלכים… “נחת” יש לה. ואני, רואה אותה בתענוגה, והענין לכאורה כדאי, אבל ארוך הוא יותר מדאי. לו יכולתי לדלג מעט על הפסוקים, ובפרט על התרגום הקשה! אבל אבא יש לו שהות, וגם “לחטוף” אינו נותן; כמעט ארוץ בקריאתי – והוא:

– נוּוּוּ… נסיעה… אתה ליריד? – שבת!…

כך הוא מדבר בלשון-הקודש, בכדי שלא להפסיק.

… ועוד הפעם בבית המדרש עם אבא…

חומר לא-יצלח אני, אין אבא יכול לעשותני “כלי” כחפצו; אבל היוצר הזה עדיין אינו מתיאש להשליכני מלפניו… הוא אינו מוותר על חפצו כמלוא-נימא. עם הוצאת ספר-התורה הרי הוא מקרבני אליו ומושיבני על ידו, כדי שאקשיב עמו אל הקריאה מתוך חומשו ולא אפנה לבטלה. בקושי גדול מכניסני אבא לתוך שורה צפופה ודבוקה זו של המזרח, צד זה שכל המכובדים נדחקים אליו. שכנו של אבא בספסל, ר' ישעיה גיטי’ס, רוצה היה למחות בידי אבא התוקעני כ“יתד” בצדו; אבל אינו יכול, מפני שגם הוא, ר' ישעיה, אף שכרסני הוא ותופס מקום גדול, מזכה במקומו גם את חתנו לשבת עמו יחד… ולפיכך אך מתאנח הוא ר' ישעיה על הצרה ועושה כאילו הוא מזיז עצמו בשבילי זיז כל שהוא בתוך הלחץ והדחק, ואינו מתכוון בזיז זה אלא ללחצני בגופו המזיע לצד הכותל ולצד אבא עד כדי להתמעך… וכך אני יושב בצד מזרח “במקום גדולים” – ושוב הסדרה לפני; לפני ולפני אבא בחומש אחד…

ומבחוץ, דרך החלונות הפתוחים,קולות באים לאזני למקוטעים: קול ענות של קהל אנקורים, שנתאספו על גבי הזיזים היוצאים מעל לחלונות בית המדרש ובתוך הצינור שבשפת הגג, והם מצפצפים ושורקים שם בכל כוח; קול נערים בני-חורין בשעת הקריאה, הצוחקים, קוראים ורצים בחצר, גם קולם של אותם הצעירים הנקראים “משכילים”, העומדים כנגד חלוננו ומפלפלים בהתלהבות על איזה ענין משלהם…

“לאחר חתונתי – כך אני חושב – לכשאצא מרשותו של אבא, אהיה גם אני ל”משכיל“… רוב אברכים בזמן הזה “משכילים” הם, שכך יפה להם; הם קוראים במכתבי-עתים, מסלסלים בשערותיהם ובבגדיהם ויוצאים לטייל עם נשותיהם”…

– נוּוּוּ?… אֵי-אי! – מעוררני אבא במרפקו ומניע עלי ראשו בנזיפה:

– נוּ… חומש… קריאה?…

כך הוא שואל בלשון-הקודש, ורצונו לומר: “היכן קורין?”

אני רוצה להורות באצבע על מקום שקורין בו, כדי שיראה אבא שלא הסחתי דעתי מן הקריאה – והריני שומע, שהקורא מסלסל כבר את הפּזר שמעבר לדף…

– נוּוּוּוּ??… – נוהם אבא בתמיה גדולה – נוּ- נו, עם-הארץ!…

אדם אבוּד אני לאין תוחלת – גם הוא תופסני בהיכן קורין. ואם יתפסני עוד פעם בכך, וניתנה לי מכת-לחי בתוך קהל-עם ועדה, – וכאן קורין וקורין… הסדרה “ארוכה מארץ מידתה”, האברך ה“בעל-קורא”, חתנו החדש של הגבאי, מתגדר בקריאתו, מתגרגר ומטעים לו כל נגינה ונגינה יפה יפה בשובה ונחת ומושך ב“אמן” של כל ברכה עד כדי יציאת הנשימה שבגרונו… ארוכה היא התורה ורוחי קצרה, – צר לי, אוי, כמה צר במזרח!…

 

III    🔗

ככלות התפילה נשאר עוד בבית-המדרש רק אבא והרב דמתא וגם אני עומד אתם, עומד רעב ומחכה לאבא שיגמור תפילתו (מאחרים אנו לבוא בשחרית ואין אבא מספיק לגמור תפילתו עם הציבור). גמר אבא – ואני לוקח את סידורו וחומשו והולך לבדי הביתה, והוא נשאר עוד בבית-המדרש ללמוד “אור החיים” של פרשת השבוע.

ושכאחרים גומרים סעודתם ויוצאים לרחוב לשוחח בחדשות – נראה אבא כשהוא הולך ובא מבית המדרש… ציציות טליתו, שהוא עטוף בה מתחת ל“זופיצא”, נגררות אחריו; בצוארו קשורה המטפחת האדומה והידועה, והוא פוסע לו פסיעות קטנות וקלות, ופניו כאילו מביעים הם הנאה רבה; מושך הוא גבות עיניו בענוה, מנענע ראשו אילך ואילך במעדנות ותמימות וכאילו הוא אומר: “מי אני ומה אני בכל זכות אבותי, תורה וחסידות שיש בי? ברוך הוא וברוך שמו שזכּני בכך”… ואני ממהר ונכנס לבית שלא אשמע איך אחרים אומרים: “גונב דעת בוראו”…

… ושוב אמירות שלפני הקידוש… מקדש הוא אבא על היין המשומר לו מכוס הקידוש של ליל שבת, ושיוּר השיַרים הללו הוא לוקח וחוזר ויוצקו אל הצלוחית, שיהא שמור לו לכוס של הבדלה במוצאי-השבת… יציקה זו נעשית בזהירות יתירה ובמתינות גדולה, כי יש פנאי… כולנו רעבים כבר עד מאד, אך הנשמה היתירה של אבא מתונה היא ואין בה כלל ממידת הפזיזות של חברתה התדירה, זו המשמשת לאבא בחול…

וארוכה ארוכה היא סעודת היום – “סעודת יצחק” קורא לה אבא, – ארוכה היא עלי גם “מסעודת אברהם” של אתמול, שכן דומה היא לשל אתמול, ולאור היום ולחלונות פתוחים היא נעשית – ורואה אני כת ליצנים צעירים מסתכלים לחלוננו ומלעיגין מרחוק… והשעה שעה שקול דרור נשמע ברחוב, קול הבריות בשיחתן וקול ילדים בשובבותם, ואפילו לגולדה ולאחי הקטנים הותרה הרצועה ואין אבא מקפיד ביותר שהם יוצאים ונכנסים בשעת ה“אמירות” והזמירות; אך אני הבן הגדול הריני כנעקד על ה“מזבח” – זה השולחן אשר לפני ה' – מחוייב אני לישב בשוה עם אבא עד גמירא ממש…

ארוכה היא הסעודה ודומה לשל אתמול, ומכיון שדומה היא הרי אני יכול לסכמה כאן ולסדר סידורה בקיצור נמרץ:

הכנות וזהירות ומתינות בנטילת-ידים ובבציעת הפת… מתינות במיני בצל וצנון וזמירות… כבד מרוסק עם בצל ומעט מוסר מתון וזמירות מתונות… מאכלי הטשולינ“ט ועל כל אחד זמר שלו… הזמר של אבי-אבא זצוק”ל, הנאמר בפרסום גדול ובקול רם לפני הקוגיל… הקוגיל ואחריו אמירת “תיקוני שבת” – (ה“תיקונים” של שחרית נוהג אבא לומר בתוך הסעודה, לפני הבשר…) ועוד הפעם מוסר והוראת דרך-ארץ על שאני יושב אצל השולחן “כמו על מסמרות” ומערים להתפטר ממנו, על שאיני יכול גם לשמוע “מלה יהודית” אף מפי אחר ורק חברים אני מבקש… על שאני רק מצחק ורוצה למרוט נימין מזנבות סוסים בשעת חופש, ובשבת רוצה אני לצאת כצאת החייטים והחייטות, על שאני וכו' וכו' – הכל כנ"ל, כבליל אתמול וכבשבת שעברה – ונאמר הוא המוסר בניחותא, בשעה שכל העיר ישנה כבר בשנת הצהרים… אך ברוך הוא וברוך שמו – ברכת המזון נאמרת…

אני קם לצאת, אבל – “לאן, בחור?”… “שינה בשבת תענוג”, וכל “העולם” ישן, ומובן, שגם אני חייב בתענוג זה של שבת… גם אמא, מחמלתה עלי, הריהי מדברת תמיד על לבי אחר הסעודה לאמור:

– ילד שכל ימות השבוע הוא עמל בחדר, האיך אינו רוצה להתענג ככל הבריות ולישון מעט בשבת-קודש אחר הסעודה? רק “לטפס על ההרים” הוא מבקש!

לשעבר הייתי אמנם מתחמק מתענוג זה ובורח אל חברי מחוץ לעיר, אירע לי פעם שחזרתי בפני שרטת, ואז נתן אבא עיניו בי וגזר עלי להבא לכל השבתות שלא אצא מפתח הבית. ומקיץ דאשתקד, הריני אנוס לקבל על עצמי אותו תענוג של שנת הצהרים מדי שבת בשבתו…

אותו תענוג! – תריסי החלונות מוגפים, בבית אפילה ונַחרה, ריח של זיעה ושיָרי טשולינט מחמיצים, זבובים מזמזמים בלחש ומעקצים, ואני מתהפך מצד אל צד על יצועי שהצעתי לי על רצפת הבית. אני עוצם עיני ומתאמץ לישון – ואיני יכול; בשרי המזיע עלי למשא. אני משתטח פרקדן על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, מסתכל בשברירי השמש, המפזזים בסדקי התריסין, כדי להסיח דעתי מההרהורים הרעים העולים כבלהות: לקול נחרת אמי נדמה לי שהקיאה מרָתה ומתה… אבי לקח לו אשה אחרת – ואני בורח מפני האם-החורגת… בורח אני לעיר הגדולה לאבות פריל או לישיבה שבליטא, אני הולך ותועה בשדה – אבדתי דרך… אני קורא שם בקול, ורק הד קולי עונה לי… ואני יושב לי שם על אבן ובוכה… בלילה ימצאני גוי, יקחני אל ביתו והוא והגויה שלו מאנסים אותי לאכול חזיר, להמיר דתי וכו'… אני קורא אלי ממחבוא נפשי את פוליה תלמידת הגימנזיה והריני משתדל לחשוב אך בה, כדי לקצץ ארג הדמיון המשוקץ של מיתה והמרת-דת, ההולך ונארג במחשבתי, אבל אותו הרעיון הנתעב והמרגיז והנורא חוטט בקרבי כרימה, – ואני מתהפך מצד אל צד… נגעל גופי בזיעתו ורע לי…

אקום בלאט, אצא החנותה, חרש אלך כמתגנב לשום מה… ובלבי עולה חפץ ומסיתני לעשות איזה דבר האסור, הן אין רואה בי בשעה זו… אני מסתכל – ואין לי מה לעשות… אעמוד, אביט מבעד סדקי הדלתות אל הרחוב, כאסיר הנשקף מבית כלאו.

הרחוב ריק ושקט, מנוחה שלימה בו ואין עובר. הנה כלב עייף רובץ בצל האצטבא, מאריך לשון אדומה – ישום וישאף, ולרגעים חטוף יחטוף בפיו איזה זבוב מטריד… שם יושב לו על הארץ בצל הכותל קוֹרנִי הגוי-של-שבת, נרגן ורוטן חרש ומדבר אל נפשו, ואל פרוסת החלה הלבנה שבידו יגיד שיחו… יניד עליה את ראשו הקרח והמזוהם ומרים בזהירות את הפירור שנפל ממנה – פותח לאט את פיו ומכניס את הפירור אל תוכו, לפנים משיורי שיניו המסואבות, מוצץ בלסתותיו הנופלות – וחוזר לדבר אל נפשו ואל פרוסת החלה…

שקט, חום ושעמום. גם אני רוצה לדבר אל נפשי – ואיני יודע מה… לשרוק אני חפץ, לתת קול, אבל מתירא אני שלא אעיר את אבותי…

אשב על חבילת חבלים, אתבונן בסחורות שבחנותנו, – גם הן כמו מנמנמות בשינה של שבת בתוך האפילה… אשב ואחשוב כמה מקומות וארצות רחוקות ונעלמות ראו הסחורות האלו השונות; קופסת-ממתקים זו, הנשקפת אלי מן המערכה בפני נערה צוחקת וגלוית חזה, אדומת לחיים ושפתים מתוּלָעוֹת – הלא מאודיסה גופה הובאה עד הנה… והצמוקים הללו, שבקופסה עגולה זו עם צבי מקרין – הלא מארץ ישראל הובאו… ואני, בריה חיה, במקום אחד אני יושב ואת העולם איני רואה…

עכבר אחד מכרסם לו בזוית מסותרת… ועוד פעם יתעורר בי חפץ לעבור עבירה בחושך, אך הדגים היבשים כמו מביטים אלי בחשד מן הפינה בעיניהם שכוּסו מלח ושומרים צעדי… זכורני, אשתקד תקף עלי יצרי לגנוב צמוקים אחדים, אך כמעט נצבתי על העמוד ולקחתי את הקופסה, נדמה לי שאמא הולכת וקרבה – ובמהרי בחרדת-לב להשיב את הקופסה למקומה, נפלה – הה! – מידי בקול רעש על הפחים של הנפט, ונשפכו הצמוקים הארורים וקצתם נפלו אל תוך הנפט… אבותי, שנבהלו ונחפזו למקום המעשה, עמדו עלי תמהים ומשתוממים: “נוּ”?… שאל אבא את אמא. “אוי ואבוי, לנפשי!” ענתה אמי – ויותר לא דבּרו…

הם נתביישו – ואני, נוח היה לי שתבלעני האדמה ותכסה עלי ועל בושתי בושת גנב…

מאורע מגונה זה הייתי חפץ לחשוב לי כחלום כבד… אך גולדה היתה מזכירתו לי בכינוי: “בחור של צמוקים”. ואני, אלמלא יראתי, הייתי תוקע לה סכין בלועה!

עתה זה נשכח אותו מעשה, וכדי שלא להתגרות עוד ביצר-הרע של שעמום המשיאני לעבירות, הריני שב ובא לחדר האפל. שוכב – והיראה הנעלמה מפני אותו הרעיון הנורא בטומאתו, חזרה ונעורה… והרי אפשר שתאחזני רוח רעה ותעבירני חלילה על דעתי… ושמא כבר טִמאתי נשמתי באותה הנבילה שטלטלתי באותו ערב ויש כבר ל“דבּוּק” שליטה עלי?… אני מתגולל בזיעתי על הרצפה ומקום מנוחה לא אמצא.

קפץ אבא בתחתוניו וכותנתו ונחפז כמו מן השריפה ליטול את ידיו ולהדיח פיו – שעת קימה הגיעה. מפהקים, והטשולינט עולה בגיהוק: פֶּפֶּהֶה!…

התריסים נפתחים, ולשטף האור, כיתות כיתות של זבובים מתעוררים ונבהלים בזמזום רב ממקום מנוחתם, מתעופפים במהומה במלוא כל הבית ומבקשים להם מוצא מתוכו… כל פנים חמוצות וקמוצות, הכל מביטים כגועלים זה בזה, כמתרעמים ואומרים: החמצתני, הקדחתני – פּפֶהֶה!…

ואבא מקמט את חוטמו עד מאד…לחיו האחת אדומה ומעוכה, והפאה והזקן שעליה קלוּטות ודבוקות לה בזיעתן, ובלחיו השניה הפאה והזקן נזדקפו ונסתבכו זו בזו; הירמולקה החדשה שבראשו קימטה גם היא פניה… ובעוד שהוא מנגב את ידיו, הריהו שולח בי מבט אלכסוני מתוך עיניו המצומצמות, לראות אם אני עומד בעין ומוכן לדבר – והריהו מראה לי במחוג אל הגמרא…

הוא לובש את החלט ואני לוקח את הגמרא הסלאוויטאית העבה, ושנינו מתישבים אל השולחן.

גולדה מטפלת שם על התנור, חופרת “מטמונים” מתוך סמרטוטים וכרים… יורדת ומושיטה לנו שתי כוסות פושרין שהצהיבו כמי-גשמים לאחר לינה – תּה כביכול. אני ואבא מכרסמים סוכר וגומעים מן הכוסות מבלי דַבּר דַבר, כנזופים…

הגמרא נפתחת:

– מה למדתם?

אני מראה מה וכמה.

– ויותר לא יכול רבך? אין לו… לא השיגה ידו לקנות עוד מן החנות?…

משנתי תמיד חסרה בעיני אבא.

– אמור…

אני אומר. אבא מותיב ואני מפרק; על כל תירוץ הוא עונה רק “נוּוּ” ארוך, שאיני יודע פירושו… אך הסוף מוכיח: אם נתון נתן לי אבא מכות-לחי שתים במספר (לא יותר) והשליכני מאצל השולחן – מופת חותך הוא שבשבוע הבא ילחצני חוימילי-גרגרת עוד יותר מן הרגיל; ואם אמור אמר אבא: – “חוה, הבי לנו ונברך” – אות היא לי שלא מצא בי שום פגימה ונימה.

ובשבת זו של “ר' חנינא סגן הכהנים” בא דוקא האות האחרון – ואמא נתנה לנו עדשים מבושלות ומיני פירות.

גם באכילת הפירות נוהג סידורו של שבת: מתּחילה מברך אבא, ואני עונה “אמן” לברכתו. אחר-כך מברך אני, ואבא עונה לברכתי “אמן”, וכן גם בברכה אחרונה…

ומן השולחן טרם אקום. אני יושב כגבר, כגדול, כאבא כביכול, ומשמשין אותי כמותו; כוס מים כי אחפוץ, והושיטה לי גולדה בהכנעה… וכאורח כל גבר הבא בשנים, מתגעגע גם אני באותה שעה לזכרון “ילדותי”, אז כשהייתי עדיין “מטפס על ההרים” עם חברי בני גילי… ועתה – הרי אנו לומדים “פרקי אבות”…

לומדים, ואף-על-פי-כן מין קורבה לאבא וחשיבות עצמי אני רואה בלימוד זה. אבא אינו מתכוון לבחנני בו, ולומדים אנו את הפרק כחברים… ואני מתגבר על יצרי שלא להביט החוצה…

סוף-סוף הגיעה השעה שנלך להתפלל מנחה, ואני יוצא ביחד עם אבא.

השבת כל כך פינקה אותי, עד כי הפעם עובר אבא אותי בלכתו, ואני הולך אחריו כמונה פסיעות רגלי המרושלות… ראשי כבד עלי והכל כמו מטושטש… יש שאני רואה ואיני יודע מה אני רואה – מראה עינים נבלע בהלך-נפש, ודמיון ההווה – בזמנים בלתי מוגבלים.

– קוּנה-בחור! – קרא אחרי נער יחף אחד, ואני איני מתעורר בשום רגש גם לקריאה זו… הנני הולך בלי כוח אחר אבא.

בבית-המדרש ממתינים עדיין לתפילת המנחה; בלשכת ה“שומרים-לבוקר” אומרים עוד תהילים, ולפי שעה יושבים להם אלה ולומדים, ואלא עומדים ומספרים חדשות בעלמא. אבא פונה לו אל זוית שלו, וניתנה לי בשעה זו חופשה ממש, ללכת ולעמוד באשר אחפוץ, – שעה קלה, אבל גם זו לטובה.

יוצא אני מבית-המדרש ומתישב על הרמה שמאחוריו. רמה זו פינה בודדה היא, צומחת דשא ואגודות קוצים ונשקפה על פני המרחץ. עז אחת, שנפרדה בעוד יום מן העדר, עומדת לה שם ומכרסמת בעשבים, ואין מחריד. מן הכותל תחת פי-הגג אפרוחי דרור מצייצים מקיניהם, והוריהם עפים מסביב וצווחים, מסתובבים ומשתובבים לרוח היום בפנותו. ושם, מעל לגגו של המרחץ ולבתי הגויים שבסוף תחומה של העיר, נשקפים לי ממרחק ההרים: מימין – יער מתעלם באד תכלת, וגפני הכרמים, הנראות ככובעים ירוקים, ניצבות במורד שורות שורות; לפנים – הר מרעה, ועדרה של עיר נפוץ עליו, ומשמאל – תלמים ישרים וארוכים משתטחים ועולים בהר עד קצה האופק במצעות צהובים, ירקרקים, אדומים ולבנונים ומפיצים הם זהרורים וכתמי פז מנגהו של השמש היורד אליהם. משתטח אני על הרמה בצלו של הכותל, ראשי למעלה, אל שמי התכלת שטִהֲרם החום מכל ענן קל, ואזני קולטות מנגינת התהילים הנוהה ומשתפכת ביגון-געגועים של נפש שבויה וכלואה בצרה… היא מיבבת ומבקשת נחמה ברחבי-אין-סוף לתוגת-אין-סוף – ואני שוכב כילד חלוש, שאמו מנידתו בעריסה ושרה לו שירת נכאים ורחמים… נעימה זו, נגינה תמה וענווה זו שוטפת לגליה ועולה מן החלון השמימה… את נפשי לנפשה אתן, כי תנשאה כי תנטלה מכאן – והשמים כל-כך רמים, נשאים, שלווים ושקטים – – –

והתנוצץ פתאום כְּלִיל-נוֹגה מפיץ קרנים… כיד זהב נשתלחה ברקיע התכלת והריהי מורה באצבע של פז למרומים ריקים… זוועה אחזתני – הצלב של הקלוֹסטר הוא זה…

איני רוצה להסתכל לאותו צד, אך נצנוצי האורה יורים משם כחיצים, מרקדים בכשפים ומשתעשעים בסנוורים – ואימת מזיקין, יראת “דיבוק” וטרוף-הדעת תסמר בשרי… הנה כצורת עין גדולה, עין-ענק בוערת קרצה לי משם… אני נבהל לקום – ונופל כורע כמפני מכת אגרוף, מכת פתאום:

– בּומְ"ם! – נפל אגרוף בחללו של עולם, נעֵר רקיע, הֵנע הרים, וכצל מָאדם, כלהבה בתוך העשן הוא טש – הניף הוא עלי אצבע בשתי-וערב – וי! הדבּוק אחזני! הריני שורף ספרים בבית-המדרש! – ערבוביה של צלצלים נופלת על ראשי כעדת-בלהוֹת, צלצלים מרקדים, מרננים, משחקים ומבלבלים דעתי:

– בּליל-בּליל-בּליל-בליל…

ועל הילולא וחינגא מתחוללת זו כוח עמום ינצח: יהלום קול, יפול קול וימש קול:

– בּום–בּום–בּומְם! –

הריהו מכה ודופק בי, דופק לברוח, – לברוח מכאן אני צריך! – ואני קופץ ממקומי לרוץ.

– וַאֲ-אֲנִי תְפִלָאָ-תִי – לְך יְיָ עֵת רָ-צוֹן – –

התחיל חותר ובוקע בתוך המהומה קול דק, פועה כגדי מבית-המדרש – ואני ממהר למקום שאבא שם

להתפלל מנחה אני נכנס.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!